שני סיפורים נוספים

שני סיפורים על שניים מהשורדים!

אנחנו ממשיכים לספר על אנתוני גולדשטיין, אבל הפעם על אשתו, לי סו… והפעם גם מספרים על שיימוס… אז זה עומד להיות מאוד מעניין, מה שיקרה כאן.

תיהנו!

הדברים שאפשר לשנות

אפשר לעשות הרבה מאוד טוב עם צלקות הרשע.

היא לא רצתה ללכת.

זה לא היה שהיה משהו לא בסדר עם המטרה: במטרה היא ממש האמינה, עבור המטרה היא נאמה והתנדבה כבר יותר משלוש שנים. אפילו לא היה אכפת לה שטוני יילך, גם אם תכניות הנישואין שלהם עדיין היו נעולות במאבק משפחתי נצחי. וכן, באמת, היא הבינה בדיוק עד כמה זה היה כבוד וכמה מעט גידמים צעירים התבקשו ללכת. ולא, אחרי כל מה שכבר עברה, היא לא סתם פחדה.

באמת, כל הסיבות שלה היו ממש מעשיות. היו פחות מחצי תריסר גידמי אגן בעולם, זה לא היה כאילו הם ממש יהיו רגילים למלא את דרישותיה. מצרים לא רעה כמו סודאן, אולי, אבל זה עדיין לא בדיוק בריטניה, ומה אם תפתח זיהום בקטטר או בניתוח? האם התרופות הנחוצות יפגעו בטיפול שלה? האם היא תפחיד את הילדים: טוני נראה מזרח תיכוני, מוכר מספיק לפליטים בכל רחבי אפריקה, אבל כיוון שהסינים והצפון קוריאנים מימנו את רוב המיליציות, אולי המראה האסייתי שלה יפגע קצת יותר מהגפיים החסרות?

היו להם תשובות לכל זה, כמובן. רגועות וטובות ומקצועיות ואחרי ששכנעו אותה, היא שמחה שתעשה את זה. הדברים היו ממש קשים במחנה הפליטים של ארגון הבריאות העולמי מאשר מה שהיו בבית, אבל לא בלתי נסבל, והיה שווה לראות עד כמה זה שינה לילדים אחרי ההרצאות שהייתה מישהי שיכלו לבלות איתה זמן וממש הבינה.

ללי לא היו שום בעיות עם שאר המתנדבים, וכן, כולם הבינו מה המשמעות לחיות בלי חלקים מהגוף שלך שפעם חשבת שהיו שלך, אבל הייתה קבוצת פליטים מסוימת שנמשכה אליה ואל טוני בלי שום הסבר ולא היה צריך. אלו היו אלו שהצלקות שלהם היו עמוקות יותר מהגוף. הם לא דיברו על כך שהלכו בשדות מוקשים נשכחים. הם יכלו להניף מצ'טות ולפרק AK-47 מהר יותר מרוב המבוגרים, והם כולם הכירו. היינו חייבים. שנאנו את עצמנו על כך. שנאנו את האנשים שגרמו לנו לעשות את זה. שנאנו את מה שזה גרם לנו. שנאנו את זה שלא נוכל לשכוח את זה. שנאנו את זה ששנאנו.

הם לא ניסו להגיד להם שיהיה בסדר, שדברים יהיו כמו שהיו, או שיהיה להם אי פעם כל כך הרבה במשותף עם הילדים שעדיין היו ילדים, אלא אמרו להם דברים אחרים. שעדיין יאהבו אותם, גם בחלקים. שהם לא צריכים לחיות על חשבון אף אחד. שיוכלו לשנות הכול בלי להילחם. שהם לא מפלצות וכן, מישהו כן ידע מה הם עשו ועדיין אמר את זה. קורבנות לטקסים וסימוני נאמנות נענו בקעקועים של שתי אותיות ותאריכים משולבים.

הם נשארו שם שלושה שבועות, וכשזה נגמר, היא לא רצתה ללכת.

אמצעי הגנה

יש דברים מעטים שמסוכנים כמו הנחות.

"לפני שנתחיל, אני יודע שעברו כמעט תשע שנים מאז צ"ד, אז אל תחשבי שאני אבקר אותך אם את קצת חלודה. נתחיל לאט." שיימוס ניסה כמיטב יכולתו לא להישמע מרחם, אבל סוזן רק הנהנה, כאילו בקושי שמעה אותו. היא המשיכה להתמתח, והוא הסיט את מבטו, לא רצה לשים לב איך מכנסי היוגה הרפויים הללו לא הסתירו את קווי רגליה כשביצעה שפגטים ורכנה מעל הברך שלה. "עדיין גמישה, את. טוב, זה."

"אהה." היא הזיזה את רגליה, ואז מתחה את מותניה כך שהשפגט הפך לפיסוק, והחזה שלה על הרצפה כשהושיטה את ידיה קדימה. "לא ישבתי וסרגתי, אתה יודע."

שיימוס כחכח בגרונו, מנסה לחשוב על הסיבה בגללה עשו את זה. עומד להיות לו השימוע הראשון בוועדת השחרורים בעוד כמה חודשים, ואם הם עמדו לעזוב את הלוך ביחד, היו המון אנשים שלא חיבבו אותם. נכון, רובם היו אמורים להיות באירלנד, אבל זה היה עולם קטן: קטן מכדי לקחת סיכונים עם טינה גדולה שהרווחת אותה. הוא עצם את עיניו, ואילץ את עצמו לחשוב על פרצופים קשים ומכוערים כדי להחליף את כל הדבר המקסים הזה שהתכופף מולו. "אוי, ישו…"

"מה זה היה?" היה ניצוץ בעיניה שהציע שלא רק שמעה, אלא גם הבינה לגמרי, אבל הוא זייף תמימות כמיטב יכולתו בגלל הסומק הבוגדני שעלה בלחייו.

"כלום. רק ניסיתי לחשוב איפה להתחיל." הוא התכופף, ולקח את היד שהיא הושיטה כדי לעזור לה לקום. "מוכנה?"

"יותר ממך."

לא היה הרבה זמן לתהות למה היא התכוונה. הוא התכוון להתחיל פחות או יותר מההתחלה בבסיס של קרב מגע, ולרענן את מהלכי החסימה ההגנתיים אצלה, אבל עכשיו הוא נאלץ להגן על עצמו, באופן נואש. שיימוס התגאה במהירות - היא הצילה את חייו יותר מפעם אחת - אבל הרגל שלה באה משום מקום, הקרסול פגע לו ישירות ברקה וסובב את העולם ביותר דרכים מאחת.

האינסטינקט החזק הזה זרק לחלוטין את התכנון, והוא שכח לגמרי שהוא צריך להאט. הוא התחמק מההתקפה השנייה שלה, הסתובב מתחת למכה החותכת כדי לחנוק ולתפוס את היד שלה כדי למשוך חזק ולהוציא אותה משיווי משקל בעזרת התנופה. זה עבד, אבל היא התהפכה, התגלגלה קצת וחזרה אל רגליה מולו עכשיו, עיניה בורקות, שפתיה מלאות בחיוך גדול ששלח גלי הלם בעמוד השדרה שלו כשהיא נופפה לעברו באצבעה. "קדימה… או שהתרגלת יותר מדי לנשק?"

שיימוס חייך אליה, הקיף אותה על כריות רגליו כשחיפש פתח, וסירב להתפתות לתקוף אותה לגמרי. "אה, מתוקה, אני תמיד חמוש."

כפי שציפה, התגובה הקלילה הובילה לקצת ספק בפניה, והוא ניצל את ההזדמנות. הוא תקף את הזרועות שלה, מוכן לנעול אותן מאחורי גבה, אבל ברגע האחרון הוא זז, והחליט להחליק על ברכיו מתחת להגנה שלה כדי להפיל אותה מרגליה. היא הייתה מוכנה לזה - איך לעזאזל! - וקפצה בקלילות מעליו ומסביבו כדי לחנוק את גרונו חזק בזרועה, ולעצור את זרימת האוויר.

הכול היה על הכף. הוא התרחק, השתמש בכוח רגליו כדי לחזק את משקלו ולהטיח אותה אל האדמה מתחתיו. האוויר יצא במהירות מריאותיה, הוא הרגיש אותו על עורפו, והחניקה השתחררה מספיק. שיימוס התגלגל, תפס בידיה, הצמיד אותם מעל ראשה בשתי ידיו, אבל רגליה הוטחו מסביב למותניו, קרסוליה נפלו חזק על כליותיו ועכשיו שוב הוא לא נשם, וניסה מבין שיניו לשאוף אוויר כשהכריח את עצמו לא לעזוב.

במקום, הוא בעט, עשה סלטה מעל הידיים שלהם כדי שלא תפגע שוב בגבו. סיבוב, נהמה, והיא הייתה על רגליה, זרועותיה מאחורי גבה וצמודות אליו. הוא רכן אל שערה, שפתיו נושפות באוזנה. "מספיק?"

התשובה יצאה כשהתכופפה קדימה, משכה אותו מעבר לכתפה והם שוב היו פנים מול פנים. הפעם, היא הייתה זאת ששברה את התיקו, אבל הפעם הוא היה זה שהיה מוכן, והוא תפס את הרגל שלה, משך חזק והוציא אותה מאיזון. אבל הוא זלזל בגמישות שלה. סוזן לא נפלה, היא רצה קדימה, רגלה עוטפת ללא כל מאמץ את ראשו כשתפסה בראשו בשתי ידיה וריסקה את המצח שלה על גשר האף שלו.

כוכבים התפוצצו בטעם של מלח מריר, אבל היא גם זלזלה בו. הוא התעלם מפרץ הכאב, והוא הסתובב מתחת לרגל שלה, תופס את החבל העבה בקוקו שלה ועוטף אותו מסביב לאגרופו. מה שכמעט היה צרחה כשראשה נמשך הפך למשהו עוד יותר מסוכן, אבל הפעם, כשמרפקה פגע במה שהיה צריך להיות מרכז גופו, ההתחמקות האוטומטית שלו התרחשה בזכותו.

לפני עשור, אפילו לפני חמש שנים, היה נשארת שם רק חבלה  בשריר מוצק, אבל אויב אחר כבר פגע במקום בסכין, והוא הרגיש את העולם מסתובב כשנפל על ברכיו, והתקשה להיצמד להכרה. לרגע, במקום רחוק, היא השתחררה, מנסה לתקוף שוב, אבל אז ראתה, וידיה נפלו מיד מתנוחת הלוחם.

"שיט! אוי שיט, פגעתי בך?" אוויר זה דבר נפלא, שאתה לא מעריך עד שאתה לא מקבל אותו, והוא יכול היה רק להסתכל עליה במבט מאוד ילדותי כשכרעה לצידו, והרחיקה את היד שלו מהחזה.

"זה בסדר, אתה סתם מתנהג כמו תינוק." מילותיה היו נוזפות, אבל הוא ראה ממש הקלה בעיניה שהיממה אותו בכמה שזה היה חשוב לה. "האף שלך במצב רע יותר, באמת. אני אולי שברתי אותו, אני חושבת."

"את… חושבת." פלט שיימוס בכוח, נוגע בזהירות בפניו ומנסה לא להיגעל או לחשוב כמה בדיוק דם היה שם. "אצלי זה נראה כאילו את ממש פגעת בו."

היא חיטטה בתיק שלה עכשיו שהיה על קצה המזרן, אבל לא היו ייסורי מצפון בקולה. "כשאתה קישטת מחדש את הסמטאות של אירלנד, אני הייתי באמצע שום מקום בהרים עם כמה אנשים מפוקפקים שלעתים חושבים שזה קל אם היא לא נלחמת בך מספיק, בעיקר מתי שהיא עשירה ואם אני יכולה להגיד, אלמנה צעירה ויפה שהמשקל שלה לא הגיע לרמה תלת ספרתית מאז שהייתי בהיריון עם ססילי."

רעד פתאומי פתאום הופיע בבטן שלו וחיסל את כל המחשבות על החזה או על האף, ושיימוס שמע את עצמו משתנק. "את לא -"

"לא, אני לא," היא תיקנה במהירות. "אף אחד לא ניסה. אבל לא רציתי להיות חסרת אונים אם הם כן. או, מרלין ישמור, אם מישהו ינסה לפגוע בבת שלי."

"אז למה לא סיפרת לי, אם ככה, שאת עוד מתאמנת?" הוא הרשה לעצמו להישמע פגוע כי עכשיו הגלים האדומים, החמים והפועמים חזרו אליו, אבל היא גם לא הרימה את מבטה ממה שחיפשה.

"כי למרות שאתה יותר טוב ממה שרוב האנשים אומרים עליך -" עכשיו היא עמדה, והשרביט שלה היה בידה, קופץ על כף ידה כשחזרה אליו. "-אתה גם חמור שחצן, מטומטם וסקסיסטי."

"וככה חשבת שאני אקשיב כדי שתוכלי לטפל בעצמך."

סוזן חייכה, וכרעה ברך כדי לשים את קצה שרביטה על האף המדמם שלו. "אתה מקשיב, לא? אפיסקי."

הכאב הוקל מיד, והוא משך את חולצתו, וקינח את האף בסיבים המוכתמים כדי לנקות את הסינוסים. הוא הרגיש קצת מסוחרר, אבל שום דבר רציני, הוא לא איבד יותר מדי, והוא ניגב את פניו בחלק הנקי היחיד שמצא. "קצת דרמטי, לא? את באמת חושבת שלכסח לי את הצורה זאת הדרך היחידה?"

"אוקיי, אולי זאת לא הייתה הדרך היחידה." היא משכה בכתפה, ואז עיוותה את פניה, והוא הרגיש יותר מסופק ממה שהיה צריך להיות כשהיא נגעה בכתפה בעדינות, חיוכה מאפשר לו להכיר בכך שזה לא היה ניצחון חד צדדי. "אבל היה כיף יותר מלדבר, לא חושב?"

הוא בהה בה, מופתע, אבל היה משהו בחיוך שלה שהוביל לחיוך משלו, כמעט בלתי רצוני, ושיימוס מצא את עצמו לא רק מחייך בחזרה, אלא צוחק. "איי, בהחלט. את חתיכת אישה, גברת מקמילן." הוא נלחם בדחף לעצור את נשימתו, ואמר לעצמו שזאת רק התשישות שהאיצה את הדופק שלו כשידו נגעה בשלה. "אבל אני אהיה מוכן בפעם הבאה, באמת. אל תחשבי שתיקחי אותי בקלות  כזאת שוב."

"אה, אין לי שום ספק בנוגע לזה." קשר העין היה כמעט דבר מוחשי, כבד, חם, כואב. "שום דבר איתך לא קל."

שיימוס לא העז לנסות לקרוא את פניה, את מילותיה, את נימת קולה, את מבטה, ושמר על קולו ממש ניטרלי. "זה יכול להיות קל יותר. אם תרצי."

השתיקה הייתה ארוכה, מאוד ארוכה, וקצות אצבעותיה נגעו בקו העצב במגע אחד ומרחף על פנים זרועו, אבל אז זה נגמר והיא עמדה, והחזירה את קצוות השיער שהשתחררו במאבק שלהם. מה שלא היה לפני כמה שניות נשבר מהר כמו שהאף שלו החלים, וזאת הייתה אשת העסקים, הסוהרת שהסתכלה אליו בחזרה. "אם תתן לי חבל, פיניגן, אני אתלה אותך איתו. אתה טועה לגביי."

עכשיו זה היה תורו שקצה הצל שפעם חי בתוכו מצא את המילים שלו וסובב את החיוך. "ואוי, את טועה לגביי." הוא נעמד, מתח את צווארו ובחן את שיווי משקלו כשנעמד שוב במרכז החדר, ופנה אליה. "רוצה ללמוד עוד קצת?"

דמו עדיין היה על ידיה, חבלה התחילה לפרוח, כהה על לחי אחת יפה, אבל היא זרקה את השרביט לצד וחזרה בלי כל היסוס. "יש לנו דרך ארוכה, לא?"

"אני בפנים."

"אה, שיימוס, תמים שלי," הקול שלה היה סכין בפרח, "גם אני."