שני סיפורים על שיימוס- אחד ארוך!

הפעם יש סיפור קצר ותחילת סיפור ארוך, ושניהם על הסלואה האהוב שלנו!

אז החיים של שיימוס ממשיכים להשתקם. ראינו מקודם איך הוא מתחיל קצת להתאהב בסוזן, הפעם אנחנו רואים איך הוא משלים עם אימא שלו, וגם מתחילים את הסיפור שמספר איך בדיוק הוא וסוזן התחילו להיות זוג.

תיהנו! אנחנו מתחילים סיפור ארוך שוב!

אימא יודעת

יש דברים שאין טעם להסתיר.

הוא הזיז מי ידע כמה שקי מזון מאז שהגיע אל הלוך, אבל אולי זה היה איך שהציב הפעם את רגליו. אולי דעתו הוסחה, אולי פיזור השיבולים בשק היה שונה קצת, או אולי הוא קצת טעה בכיפוף הברכיים שלו או בלפיתה בזרועות שלו. זה לא היה חשוב. מה שכן שינה היה שהפעם, כשהרים, משהו חד ופתאומי עבר בחזה שלו, והוא השתנק בקול, והפיל את השק במכה רכה ועמומה כשנפל על ברכיו, ותפס חזק את חולצתו כשעיניו נעצמו מרוב דחף לצעוק.

שיימוס ציפה ממש לראות דם על ידיו כשמשך אותן, אבל לא היה כלום, והכאב הפך לעמום ומעצבן. בזהירות, הוא שחרר את חולצתו, אצבעותיו ממששות את הצלקת הכבדה והמפוספסת שעברה דרך הקעקוע והצלבים עם השמות שהיו שם. היא לא הייתה שונה ממה שהייתה בארבע השנים האחרונות, והוא הזיז את זרועו באיטיות, מזיז את השריר כדי… אה, אבל שיט, הנה זה. למרות כל כישורי המנתחים, הסכין כן השפיעה, ומה שהיה אמור להיות כאב פשוט הרגיש כאילו משהו נקרע. רצף קללות נפלט מפיו, והוא בכלל לא שם לב שמישהו הגיע עד שהצל נפל עליו באור המנורה.

"אל תטרח, אני אהיה בסדר," הוא אמר, "אני רק חושב שאולי אני - אימא?" הוא ציפה לפיונה, אולי אפילו לאישה או לחברה של אחד מהעוזרים שתבוא לחפש את הגבר שלה, אבל המראה של אימא שלו כאן באסם של המקמילנים היה מוזר יותר מאשר לראות את המלכה עצמה, והוא הרגיש פתאום מובך כאילו היה בן שש שנתפס עם ממתקים אסורים בכיס. "מה-"

"באתי לבקר לחג המולד, אני," היא צחקה, אבל הייתה גם דאגה בקולה. "סוזן אמרה לי שאמצא אותך כאן, אבל נראה כאילו פגעת בעצמך, ילד. זה רע?"

הוא הניד בראשו, מנסה לא לתת לפה שלו לשתוק כשנסוג מידה המושטת. "לא, סתם מתחתי איזה משהו. ה…" הוא עצר, ומישש את הצלקת באופן מוזר בלי להגיד את זה. הם לא דיברו יותר מדי מאז שבאה לראות אותו בבית החולים, והם לא דיברו בכלל על העניין הזה. זה שהשאיר עשרה סנטימטרים של ורוד מעוות על החזה שלו ועוד אחד עשר שנים שנותרו לעונש שלו.

"שטויות. תן לאימא שלך לראות." לא היה שום ויכוח בעקשנות שהורישה לו, והוא הרשה לה למשוך את ידו ולפתוח את חולצתו. היו קצת יותר שיערות אפורות בראשה ממה שזכר, וקצת בושה התגנבה מתחת לעורו כשתהה עד כמה מהן היו בגללו.

אז תשומת ליבו חזרה אליה כשלחצה חזק, והוא נבהל מכדי לא לצרוח. "ישו, אימא!"

"אה, אתה תהיה בסדר. אתה צודק, אתה. סתם מתחת אותו, וקצת חום ומנוחה ותהיה בסדר תוך מעט זמן. אתה מחלים טוב, אתה." היא חייכה אליו, אבל עיניה לא, וראשה נטה. "אתה מחלים ממש טוב."

הדממה הייתה ארוכה יותר עכשיו, וכבדה יותר, והיא נתנה לו להתרחק וללבוש את החולצה בלי מחאה, כשהיא מתיישבת על שק האוכל שהפיל רק כדי להסתכל עליו בצורה שגרמה לו לקוות שהיא תרצה. לבסוף, השקט היה רב מדי, למרות שלא ידע אם נמשך שניות או דקות, והוא כחכח בגרונו, עדיין לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. "לא התכוונתי שזה יצא ככה, אימא."

"לא חשבתי ככה," היא ליטפה את השחק מתחתיה, אבל שניהם ידעו על מה הם לא דיברו, ועל מה כן. "אבל אם אתה חושב שאני לא אשאל את השאלות הקשות כי קצת נפגעת, כדאי שתחשוב על משהו אחר. עם כמה שאני לא רוצה לראות את הילד שלי נפגע יותר, יש קצת שהבאת על עצמך, בעצם."

"אני יודע." שיימוס הרגיש מוזר לעמוד כשהיא ישבה, אבל לא היה עוד מקום לשבת, והוא הסתפק בכך שרכן על מחיצה אחת, כאילו זה קצת הפך את הדברים לפחות כבדים באוויר המאובק ביניהם. "פשוט… אני חשבתי שהיו דברים שלא תרצי לדעת לגביהם, אז שמרתי אותם לעצמי. זה לא שאני מסתיר משהו ממך, פשוט…" הוא עצר לרגע, אבל הוא הכריח את עצמו לעבור, ואמר לעצמו שהוא התמודד מול גרוע יותר וידע שזה היה ממש שקר. "...לא רציתי שתחשבי עליי ככה. רציתי…"

"אם אתה חושב שלדעת את זה ישנה בכלל את כמה שאני אוהבת אותך, אתה דביל כמו ערימה של חרא חזירים. טיפש פי שניים אם חשבת שאני לא יודעת יותר ממספיק." הוא הרים את ראשו בפתאומיות, והיא כמעט צחקה עליו. "אימא שלך לא טיפשה, ויש הרבה יותר שם בחוץ ממה שאתה חושב."

"אני…"

"שיימוס קורנליוס פטריק פיניגן, נולדתי ב-1954 בבלפסט. אל תעז לנסות ולהגן עליי." היא נעמדה עכשיו, ושמה את שתי ידיה על כתפיו. "תגיד לי את האמת, ותסמוך עליי, שום דבר לא ישנה כלום בינינו, זה ברור?"

לא היה כלום לעשות חוץ מלהנהן. "איי, אימא."

"בסדר." היא נשמה נשימה עמוקה, ונשפה חזק כדי שתלתל תועה שהתפזר מהשיער שלה יעוף מפניה. הוא ידע שאין לו ברירה עכשיו, והוא הכין את עצמו, מתפלל שיוכל לעבור את מה שלא עמדה לשאול. כן, בסדר, אולי היא ידעה חלק מזה, אבל היה כל כך הרבה עד שלא יכלה לדעת ולא תוכל לסלוח לו על כך, לא משנה עד כמה היא חשבה שסבלנותה אין סופית. גופות שנקרעו ובקבוקים ריקים ונשים חסרות פנים עברו בראשו באופן מחליא בציפייה הארוכה, אבל כשהשאלה יצאה, היא גרמה לפיו להיפער בתדהמה אמיתית כשהרגיש את הצבע אוזל מפניו.

"תגיד לי עכשיו, כמה זמן אתה מאוהב בסו?"

שוב לא למות

מה אפשר לעשות ממה שנשאר משני לבבות?

פרק 1: להגן על ההשקעה

נדמה היה שחשבו שהוא לא יכל לשמוע אותם, אבל הוא יכול היה. קולותיהם של המקמילנים נשמעו בקלות דרך דלת המטבח הסגורה עד אל הסלון בו שיימוס ישב ליד האח, ובהה בשוויון נפש בלהבות המרצדות. סוזן הדליקה עבורו - ידיו ורגליו בעיקר היו תמיד קרות בימים הללו, משהו שהמרפאים אמרו שקרה בגלל שליבו עדיין לא חזר לאיתנו לאחר שנדקר - ומחוות האדיבות הקטנה כאבה בצורה שהייתה כמעט פיזית כשהקשיב לוויכוח.

כמובן שהוריו של ארני לא רצו אותו כאן. הם היו מטורפים אם כן היו רוצים. אלכוהוליסט, גנב, נוקם, רוצח סדרתי… העובדה הייתה שאפשר היה להוסיף לכל התארים הללו 'לשעבר' לא גרם להם להישמע נחמדים יותר. בעיקר, כשבכל ההגינות, אפשר היה גם להוסיף את המילה הזאת ל'חבר' ול'צ"ד'. עדיין, נדמה היה שהיא המשיכה להתווכח, ובין אם ניצחה או הפסידה, ממש לא היה אכפת לו. הוא כבר היה מוכן ללכת לאזקבאן, ואם הרעיון הזה של להחזיר את חובו בלוך לא היה מתאים להם, הוא לא יתנגד לכלא האנושי יותר.

לא נשאר עוד על מה להילחם. בכל כך הרבה דרכים.

שיימוס זז בכיסא הישן אך עדיין נוח, וכרבל את רגליו מתחתיו כשהניח את ראשו על הגב המעוטר בכנפיים. הוא היה עייף, כל כך עייף, כי את רוב היום בילה על רגליו ולא היה ממש מוכן לסדרה האין סופית של ההליכים הרשמיים שהסדירו את מעברו מתא הכליאה של המשרד אל החווה. עיניו נעצמו, וצחוק קטן וחלש הרעיד את גרונו.

פיונה אמרה שהוא היה מסוכן. אה, כן, היא צדקה, או לפחות הייתה, לפני לא הרבה יותר מדי זמן. הוא היה איש ממש מסוכן, נפיץ ואלים, בכלל לא אמין, אבל היה ממש מצחיק שהיא ראתה איום באיש ההרוס שבקושי שרד את מה שהיה אמור להרוג אותו. מה שרצה שיהרוג אותו. מה שאולי הצליח, אפילו אם המרפאים היו מצליחים לתפור את הפצע של הלהב הטקסי והעבה עצמו.

מה זה בכלל היה לחיות, זאת הייתה השאלה? זה לא היה רק זה שהיה לו דופק, או שהוא עוד נשם. ההורים של המנהיג הנועז גם עשו זאת, והם היו רחוקים מלחיות. אנשים שחוו את נשיקת הסוהרסן גם לא ממש נחשבו לחיים. אז מה בנוגע אליו? אפילו המרפאים אמרו שזה היה נס ששרד, כי הוא לא נלחם, ושיכול היה להתאושש עוד יותר אם רק היה מנסה.

בשביל מה לנסות? בשביל עצמו? ערימת חרא, כל זה. לוחם, כן, הוא תמיד היה, אבל לא עבור עצמו, אה, לא. הוא נלחם עבור ביתו, עבור המדינה, עבור עמו, עבור חבריו, עבור נקמה, עבור סתם צדק, או כדי לראות מישהו מרושע נופל, אבל עבור עצמו? הם לא ידעו איזה פרדוקס טיפשי הם ניסו ליצור? להילחם עבור עצמך כשאתה לא היית קיים מעבר לקרב עבור אחרים?

"שלום."

עיניו נפקחו, מופתעות מהקול הענייני שקטע את הרהוריו האפלים. ילדה קטנה עמדה במרחק של פחות ממטר, והוא שמע את עצמו משתנק כשזיהה מי היא בטח הייתה. אוי, בשם הדמעות של בריג'יד (1), ססילי.

הוא ידע כמה זמן עבר, אבל עדיין זה היה ממש מפחיד לראות שמה שזכר בתור בליטה קטנה מתחת לסוודר של סוזן וחיוך גאה על פיו של ארני הפך לילדה בת לפחות ארבע וחצי, שיערה הארוך והכהה קשור בשתי צמות מעבר לכתפיות כותונת הלילה שלה, עיניה משקפות את עיני האגוז הרכות והחמות של אביה באור האש. היא הייתה דבר קטן ויפה, רחבת עיניים וכה תמימה עד שכאב לזכור שהיו יצורים תמימים כאלה באותו עולם שראה בו כל כך הרבה כיעור.

לא היה פחד בפניה, והוא לא זז, לא בטוח מה עליו לעשות או להגיד, לא רוצה לשבור את הכישוף ולראות אותה בורחת כשהתקרבה אליו, אצבעותיה הקטנות והדקות נוגעות בצד פניו. "יפה."

שיימוס מצמץ, מופתע מהמונח שלא זכר שאי פעם הופנה כלפיו, ולחלוטין לא היה הגיוני עכשיו, והתגובה יצאה לפני שיכול היה לעצור את עצמו. "מה יפה?"

"יש לך סרטים שציירת על הפנים. הם יפים." ידה החליקה על הקווים המקועקעים, ואז בלי הזהרה, היא טיפסה בחיקו. שיימוס התקשה, חצי מהכאב שגרמה לו בטעות כי נשענה על הצלקת החדשה על החזה שלו, וחצי מכמה שזה היה ממש מוזר עבורו שילדה תגיב לו בכל צורה שלא הייתה פחד. איפה שהוא בעבר הרחוק, הוא ידע שהיו לו בני דודים, שהיה טוב עם האחיות של דין, אבל החום הטוב והמוצק שלה עדיין היה מוזר.

אבל… נפלא.

הוא זז בזהירות, הרחיק אותה מהפצע שעדיין לא החלים וישב בעמדה נוחה יותר, אבל כשעשה זאת, צווארון בגדי האסיר שלו קצת נפל, ועיני האגוז נצצו בהנאה כשנגעה בצלבים החדשים. "אוווו! יש לך עוד! כמו דוד צ'ארלי! יש'ך דרקונים?"

"לא," הוא הודה. "רק צלבים ושמות ו… סרטים."

"אתה בטח שו… שי…" היא קימטה את מצחה, אפה מתעקם כשנאבקה בשם הלא מוכר. "אדון פיגים?"

"שיי-מוס," הוא אמר לאט. "לא כל כך קשה, מתוקה. רק שם קצת מצחיק, אבל הוא רגיל במקום ממנו אני בא. אז אימא שלך אמרה לך שאני בא?"

"אה-הה," הנהנה ססילי בשמחה. "היא אמרה שאנחנו נביא אותך לגור פה כי הסתבכת בצרות וריתקו אותך לנצח, אבל אתה מצ"ד, וגם היית חבר של אבא, אז לא צריך לפחד ממך."

"את גם לא אמורה לצאת מהמיטה, גברת צעירה." פיה של ססילי הפך לעיגול מושלם כשנפער, ולחייה האדומות האדימו כשהסתובבה איתו וראתה את סוזן עומדת בדלת המטבח הפתוחה. הוא לא שמע שנפתחה, בכלל לא הבין שהריב נגמר, והרגיש אשם כאילו נתפס עם בחורה מבוגרת בחיקו בדרך שונה מאוד.

אחרי ההפתעה הראשונית, ססילי בכלל לא נראתה מבוישת, ודיברה בכעס, אגרוף אחד על מותנה. "רציתי לראות את מר שיי-מוס," היא אמרה בזהירות, וממש נגע לליבו באופן מוזר לשמוע אותה אומרת את זה נכון, גם אם קצת מוזר במבטא הרחוק שלה. "ואני רוצה חלב."

"אמרתי שתוכלי לראות אותו בבוקר, וכבר שתית חלב." סוזן לא זזה מהפנים המקסימות שהיו לבתה, והוא ראה איך בסוג הקרב המסוים הזה היה למכשפה העדינה יתרון גדול עליו. הוא היה נמס מיד. "עכשיו לכי למיטה, או שלא יהיו מחר ממתקים!"

ססילי ניפחה את לחייה בכעס עצוב, הסתכלה עליו קצת במבט של סבל ודיכוי לפני שקפצה מחיקו, ויצאה שוב מהחדר שלה במבט אחרון ומלוכלך מעבר לכתפה. סוזן ראתה אותה הולכת, ורק אחרי שכבר נעלמה החיוך הופיע שוב, רך על פיה, כשהנידה את ראשה הכהה. "מצטערת, אדון פיניגן. היא קצת… רגילה שכל המבוגרים ממש מפנקים אותה."

"שמתי לב לזה, אבל היא מקסימה, זאת. ילדה מקסימה. "יש לה -" הוא היסס, לא יודע אם הפצעים הישנים עוד מדממים. "זה קצת ב -"

"אתה יכול להגיד שיש לה את העיניים של ארני, אדון פיניגן." אמרה סוזן, נימת קולה אטומה, המוזרות של הריב שבטח ידעה שהצליח לשמוע והאדיבות שהפגינה כלפיו נתלו בכבדות באוויר ביניהם. "אתה לא הראשון, אני מבטיחה."

הייתה שתיקה, והוא נשם נשימה עמוקה כשהכריח את עצמו להסתכל בעיניה ישירות, מתכונן ללא נודע שאולי ימצא שם, אפילו לא בטוח מה זה היה שלא רצה לראות. "לא פחדת לראות את המלאכית הקטנה שלך מתכרבלת אצל אדם כמוני?"

"אם להגיד את האמת, אדון פיניגן, זה הבהיל אותי," היא הודתה בפשטות, והוא הרגיש כאילו נתנה לו סטירה בצורה שלא ציפה לה. "אני לא רוצה שססילי תפחד… היא לא יודעת מה עשית, ואני מטפלת בכך שהיא לא תגלה, לא בגלל שאני רוצה לחוס עליך מהדחייה שלה, אלא כי אני רוצה לחוס על הבת שלי מהסיוטים שהיו לי מאז שקראתי את התיקים הללו שהשר נתן לי והראו לי בדיוק מה הכנסתי לבית שלי."

ניצוץ, חיוור וחטוף, של הכעס הישן הופיע פתאום בקולו. "אז למה לקחת אותי? למה בדיוק רבת כדי לשמור עליי פה, בעיקר אם אפילו אין לי את הזכות שתקראי לי בשם הפרטי למרות שאת חברה ותיקה, גברת מקמילן?"

"אני אשת עסקים," אמרה סוזן בקרירות. "בעלי המנוח השאיר אותי עם הרבה מאוד השקעות, שתיים מהחשובות ביותר הן בכלל לא זהב, אלא הילדה שלנו וצ"ד, והוא הרגיש ששניהם שווים את החיים שלו. אתה היית חלק מהאחרון - חלק ממש חשוב - ובגלל זה אתה לא נמצא כרגע באזקבאן, כי אני חושבת שזה יהיה בזבוז של האיש שפעם הכרתי."

"מה עם האיש שאת מכירה עכשיו?"

"אני לא מכירה אותך עכשיו," היא אמרה. "ובגלל זה אני אצטרך לראות אם ההשקעה החפוזה שלי כאן הייתה חכמה." סוזן התחילה לעזוב, אבל אז נעצרה, הסתובבה, והאש השתקפה  בעיניה הכהות בזהב עז, כמעט זאבי. "אבל אתה צריך לדעת שהמחיר, אם אני טועה, יהיה אחד שאתה תצטרך לשלם."

(1) בריג'יד מקילדייר- נזירה אירית, אם מנזר שהקימה מספר מנזרים ונחשבת לפטרונית של אירלנד.