לא למות שוב- פרק 4: לספור כבשים

שיימוס גידל מחדש את השיער שלו!

אז האם זה אומר שהיחסים ביניהם מתחממים?

או שסוזן עדיין רוצה את ארני?

פרק 4: לספור כבשים

כותנה. פשתן. עור. משי, אם יוכל להרשות לעצמו. אפילו סינתטיים של מוגלגים. אבל לא צמר. שיימוס אפילו לא טרח לעצור את הנאחה שיצאה משפתיו כשהחליק בזהירות על הקיר ליד דלת הבית, מנסה לשווא לשחרר את שרוכי מגפיו הקפואים והמצופים. ברגע שיהיה שוב אדם חופשי, הוא לא ילבש שוב צמר. רק כדי לעצבן את המטומטמים האלה.

ככל שהקיץ עבר, בטיפשותו הוא התחיל כמעט לאהוב את החיות שמילאו את הגבעות, ואפילו הרגיש מתלהב כשחלק מהדמיגייזים השובבים התחילו להיות נראים בנוכחותו, אבל כרגי, היה טוב שהוא לא ראה אף אחד מהם ושהיה תחת פיקוח כשהיה עם הכבשים. הוא היה צולה אותן.

אה, הוא ידע טוב מאוד שזאת לא הייתה אשמת החיות עצמן, אבל הן היו מטרה הרבה יותר טובה מאשר מזג האוויר הבלתי מוחשי. סופת שלג מוקדמת לעונה תקפה את הלוך, ושיימוס, יחד עם כל שאר הגברים הבריאים שהיו שם, עבד מסביב לשעון  נואשות כבר… כמה זמן? הוא לא ממש ידע. לפחות יומיים מאז שישן, וגם זה היה כמה שעות, עדיין עם המעיל שלו. הוא היה מטונף כולו מכף רגל ועד ראש, הוא ידע שהוא בטח מסריח מרוב בוץ וצואה ומי יודע מה עוד, ואוי, בשם אלוהים, כאב לו במקומות שאפילו האימונים הנוראיים של קוקוליין הלוחם לא הצליחו למצוא.

הוא היה מקבל בשמחה עוד עשר שנים, עשרים, אפילו מאסר עולם בתמורה לאמבטיה חמה ומיטה חמה - עדיף עם שינה רצופה לפחות שלושה ימים בערך - אבל עכשיו, הוא לא יכול היה אפילו להוריד את מגפיו. שיימוס בהה בהן, מודע לגמרי שהיה מסוגל להפעיל מספיק קסם גם בלי שרביט כדי לעשות זאת אם ישתמש בחלק מהכישופים הגאליים שלמד, אבל אפילו זה נדה היה כמו מאמץ. מאמץ דרש, טוב, מאמץ. אולי לישון כאן יהיה נחמד, אה כן… הקיר בכלל לא היה כזה קשה…

"מר פיניגן, אתה בסדר שם?" קולה של פיונה הבהיל אותו וקטע את מה שהיה כמעט שינה, והוא מצמץ במהירות, בוהה בפרצופה המודאג כאילו מעולם לא ראה אותה קודם בחייו.

הוא התכוון לנסות להחליק את זה, להבטיח לה שהוא בסדר, רק עוצם עיניים, אבל כמו לעתים קרובות בחייו, התשובה שיצאה הייתה האמת הכואבת. "אני פשוט שונא כבשים."

"מסכן שכמוך," היא חייכה בעדינות, ונופפה בשרביטה כשהתכופפה כדי לשחרר את השרוכים העקשנים ולהוריד את מגפיו בקלילות מרגליו. הגרביים הסרוגים והעבים מתחת היו קרועים באותה צורה, ושמרו על צורת המגפיים עד לקווים שעיטרו את העור, וגרמו לו לעוות את פניו למראה. כשרגליו יתחממו מספיק כדי שירגיש אותן, זה בטח לא יהיה טוב. "דנקן אומר שעבדת קשה פי שניים מהחבר'ה. עד העיניים והמרפקים בחרא ולא התלוננת."

"אין בעיה," אמר שיימוס ביובש, ואז הרים יד אחת בכבדות כדי להצביע על השרביט שלה. "עכשיו תהיי טובה ותהרגי אותי עכשיו, לפני שאני אתחיל להרגיש שוב את הרגליים שלי?"

פיונה צחקה, אבל היה עוד משהו בפניה, דאגה מתחת לתשישות של האישה שצצה מבעד לכאב הגדול. "תסלח לי אם אבקש ממך עוד דבר לפני כן?"

הוא נאנח, והסתכל בעצב על המגפיים. "עוד כבשים?"

"סוזן."

שיימוס הזדקף פתאום, והניד בראשו בעוצמה כשכל שאר הרגשות נעלמו מרוב דאגה מהדרך העצובה בה אמרה את שם חברתו. "היא בסדר? זה לא ססילי, נכון -"

"אה, הנסיכה הקטנה בסדר," אמרה פיונה מהר. "אצל משפחת סמית', בעצם. זאק שלח אתמול ינשוף ואמר שהקטנה שלו חלתה באבעבועות דרקון, והוא עושה מסיבה כדי שכולם יידבקו בזה כשהם צעירים. (1) הוא אפילו אמר שישמור עליה שבוע כדי שזה לא יתפשט אצל החיות."

"אז…?"

"היא הייתה ערה הרבה זמן כמוך, גם אנחנו עשינו את המוטל עלינו, אבל עכשיו היא הלכה למשרד וקברה את עצמה בניירות במקום לנוח כמו שהיא צריכה, וחשבתי שאולי תוכל…" היא נשמה נשימה עמוקה, והיה כמעט חוסר אונים מבויש בעיניה הכחולות-אפורות הרכות. "זה היה כשהסתכלה על לוח השנה… יום ההולדת של ארני בא לפני שעתיים."

כשהוא מהנהן בהבנה קודרת, קילל שיימוס בין שפתיו כשהושיט את ידו אליה ונעמד שוב, מעווה את פניו בחוסר רצון כשיותר שרירים ממה שהכיר מחו כשנאלצו לזוז. אבל הוא התעלם כך, הלסת שלו מהודקת בנחישות. "תודה שאמרת לי, פיונה, אני אנסה לדבר איתה קצת."

"רק אל תהיה יותר מדי קשה איתה," היא ייעצה בעדינות. "תמיד יום רע, זה היה לכולנו."

הוא חשב על עשרות ימי השנה הקודרים שסימנו את לוח השנה הפרטי שלו וחייך בלי שמחה. "הלוואי שלא הייתי מבין."

OOO

היא הייתה ליד השולחן בספרייה, רכונה על ערימות גבוהות של גלילי קלף עם עט נוצה ביד, עדיין לבושה בגלימותיה המרוטות מרוב עבודה, שיערה בורח בקצוות רפויות מהצמה הארוכה שלה ונח על פניה החיוורים והשקועים. הוא צפה בה לרגע, ואז נשען על המשקוף בקלילות, מרשה לעייפות להופיע בבירור בקולו כשדיבר בחדר המואר בנרות. "עכשיו, אם את הרוסה רק חצי כמוני, מה לעזאזל יכול להיות חשוב כל כך שאת נמצאת בכל מקום שהוא לא מיטה?"

סוזן לא הרימה את מבטה, עט הנוצה עדיין זז במהירות בין קסת הדיו וגליל הקלף. "אני כל כך מאחרת… זה ממש בלתי אפשרי. אני רק צריכה לשלוח את המכתבים האלה בינשופים של הבוקר… שינייד (2) המסכנה, ידעת שהיא הפילה את התינוק? היא בקדוש מנגו כבר כמה חודשים עכשיו, אבל השינויים בהורמונים היו רבים מדי. הוא היה מעוות, ועכשיו היא החליטה שהיא לא רוצה לעבור את זה שוב, היא רק רוצה לאמץ, אבל אף סוכנות לא מוכנה לטפל באם חד הורית עם זאביות חלקית, ואחרי שאיבדה את פלטון באביב -"

הוא קטע אותה באדיבות אבל בחומרה. "סוזן…"

"זה כל העניין, שיימוס;" עכשיו היא כן הרימה את מבטה, עיניה הכהות מבזיקות בנחישות מטורפת. "לעזור לאנשים כשפוגעים בהם, כשהם לא יכולים לעזור לעצמם, ושינייד -"

"עוד תהיה שם גם מחר בלילה, וזה יותר ממה שאפשר להגיד עלייך אם תמשיכי להרוס את עצמך ככה." הוא עבר את החדר והלך אליה, מוציא את עט הנוצה מאצבעותיה ומפיל אותו אל קסת הדיו. מקרוב, הוא ראה עד כמה היא הייתה חיוורת, עד כמה העיגולים מתחת לעיניה היו כהים, והמקור לדאגה של פיונה היה ברור. "את נראית כמו ארוחת בוקר קרה של המוות. יש מעט שעות שהגוף יכול לעמוד בהן. כמה זמן את מתכננת לעשות את זה?"

"כמה שצריך," היא אמרה בנחישות.

"או עד שתתמוטטי?"

"אני קשוחה יותר ממה שאני נראית."

הוא צחק לעצמו, והניח מרפק על השולחן הגבוה. "שמעתי את זה מספיק פעמים מהפה שלי. לא צריך להגיד לי שלא צריך להיות חצי טרול כדי להיות עם רצון ברזל, אבל אני גם יודע עד כמה רחוק את יכולה ללכת לפני שלא תוכלי לעמוד בזה יותר."

סוזן שילבה את ידיה, והביטה בו בחשד גדול. "אז למה אתה לא נח?"

"כי אני דואג לחברה שלי."

"זה מתוק מצידך," היא חייכה בעייפות, ואז שוב לקחה את עט הנוצה. "אבל אני באמת צריכה לעשות את זה, פשוט…"

הוא שוב לקח אותו ממנה, והפעם דחף את הקסת לפינה הרחוקה של השולחן כשהסתכל בעיניה עם עיניו. "משהו כדי שלא תצטרכי ללכת למיטה שלך לבד בלי ססילי שתנחם אותך הלילה מכל הלילות?"

היא התקשתה, פיה נפער מיד בתדהמה לפני שהיא המשיכה עם מסכת הבורות המזויפת. "למה אתה מתכוון?"

"העשרים וארבע, זה היום, או שאני התבלבלתי?" שאל שיימוס ברוגע. "ואל תגידי לי שזה לא כשראיתי את המבט בעיניים שלך שמראה שזה נכון. לא אכפת לי שמשקרים לי, אבל כשמשקרים לי גרוע זה מעצבן אותי, זה. ואת ממש לא רוצה לראות אותי כועס."

"או שמה?" היא החזירה לו בציניות. "או שאתה -"

"ארים אותך מהכיסא הזה, אסחוב אותך למעלה אל המיטה - בועטת וצורחת אם ככה את רוצה את זה - ואחזיק אותך כמה זמן שצריך כדי שתוכלי לישון." הוא לא איים במילותיו, רק אמר אותן בביטחון ענייני, אבל היא הסתכלה עליו באימה כאילו תיאר בקרירות כיצד הוא מתכוון לרצוח אותה.

"אתה -"

פתאום, הבין שיימוס איך המילים שלו נשמעו, והוא נאנח, ושפשף את מצחו בכעס. "אוי, זין… סליחה. אני ממש טמבל, אי אפשר להכחיש את זה, ועדיף לא לחשוב על מה שאני אומר כשאני לא. לא התכוונתי…" הוא נאנח, והסתכל עליה כדי להתחיל שוב. "תראי, סוזן, ירדתי  נמוך בחיים שלי, אני, עשיתי דברים מרושעים, זה ברור, אבל אונס לא היה ולא יהיה משהו שאעשה. התכוונתי רק למה שאמרתי, לא עוד. אבל אפילו אם אני לא צריך להרדים אותך בכוח, ההצעה עדיין בתוקף לחלוק את המיטה. הן היו זונות ריקות, בטח, אבל אלו היו לילות שהצלחתי לעבור רק כי הצלחתי להרגיש שם עוד אדם נושם כשנדמה היה שאני לבד בעולם."

הוא דיבר במה שקיווה שהיה כנות שקופה לחלוטין, ולהקלתו, הפחד נעלם מפניה בחיוך קטן, למרות שהעקשנות עוד נשארה שם. "אתה חבר טוב, שיימוס, ואני מתחילה לחשוב שאתה איש טוב יותר ממה שאתה חושב, אבל סליחה, אני לא יכולה. אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאתה לא מושך, אבל -"

הוא גלגל את עיניו וצחק. "ואת ממש מקסימה, אם זהחשוב, אבל אפילו אם היה לי כוח לזה - ואין לי - אני לא כזה שמפתה אלמנה ביום ההולדת של בעלה. לא מוסרי, זה." אפילו ההומור השחור נעלם עכשיו, והוא עבר מאחורי הכיסא שלה, ושם יד אחת בעדינות על כתפה. "לא, רק מציע דובון נושם, אני, בגדים עליי והכול. אני אפילו אעזור לך עם כל העניין של שינייד מחר כששנינו נראה כמו שצריך."

הייתה שתיקה ארוכה ולא בטוחה, ואז היא סובבה את ראשה, ונישקה את היד שלו באחווה כשחייכה אליו, כבר לא מנסה להסתיר את התשישות שלה. "במקרה הזה, שיימוס, אני חושבת שאני אשמח לישון איתך… בשני תנאים."

"מה הם?"

היא עשתה פרצוף, והצביעה על הביגוד המוכתם בבוץ. "אני מתכוונת קודם לקרצף אותך. אתה מסריח."

"הוגן," הוא חייך. "השני?"

"כאן למטה, על הספה. אחרת, אני לא אהיה היחידה שלא תבין את המניעים שלך."

הוא הסתכל במקום עליו הצביעה, ואחרי שראה את הספה הרחבה והמלאה יחד עם ערימות הכריות הסרוגות, הוא הרגיש משהו שבתוך כמה שבועות של שינה ירגיש כמו החיוך הישן והחצוף שלו שהופיע על פניו. "עכשיו זה, מותק, הרעיון הכי טוב שהיה לך כל הלילה."

"למה?"

"בגלל," שיימוס נאנח כמעט בחושניות, "שזה אומר שאני לא צריך לסחוב את התחת שלי במעלה המדרגות."

(1)פעם, כשילד חלה באבעבועות רוח, שלחו את שאר הילדים אליו כדי שיידבקו בעודם צעירים ויהיו מחוסנים.

(2) שינייד וויילן- הייתה תלמידת רייבנקלו בשנה רביעית. הייתה מאורסת לפלטון סאמרבי כשהוא מת.