לא למות שוב- פרק 5: בלתי ניתן להחלפה

שיימוס ישן עם סוזן...

הם הולכים ומתקרבים, כנראה!

אז נראה לכם שזה הולך לעבוד?

פרק 5: בלתי ניתן להחלפה

מאז ששיימוס זכר את עצמו, החיים שלו היו רעועים. זה תמיד היה מאבק, קרב נוראי ולא בטוח מול משהו כדי להגיע לסוף היום, ובלי יכולת שאינה לחזות באופן מעורפל מה יקרה ביום הבא. הוא אהב את הבלגן, בדרכו, נצמד לאתגר והשתמש בכוחו מול מה שקרע אותו לאט לאט, מצליח לסבול את היציבות רק כשהיה מדובר בריק של השכרות שבכלל לא הייתה חיים.

כשנאסר לראשונה, רק האחידות הנוראית הייתה מה שגרם לו להיות מדוכא, ורק ההצעה של קרב אחר כד להשיג את הידידות של סוזן התחילה להוציא אותו מזה. הוא לא ידע אם זאת הייתה הכוונה האמיתית של אנתוני, מין תכסיס מוזר, אבל הידידות הפכה מאז למשהו אמיתי, ולאחר שהפכה לכזאת, הוא השתנה בדרכים רבות שמעולם לא ציפה מעצמו.

אזקבאן היה הורג אותו, את זה הוא כבר ידע על בטוח. בין אם היה מוותר והיה נותן לחולשת הפצעים שלו להפוך לנסיגה בלתי פוסקת, או אם פשוט היה הולך אל אויב ישן בלי להתנגד, הוא לא היה שורד חצי שנה, אבל הוא היה פה אחרי כמעט שנה שלמה, והוא לא סתם עדיין חי. היה תמיד משהו לעשות בלוך, יותר מאתגר שהספיק ובא מהטבע כדי שימשיך לפעול, והקרן לעזור בה עם עוד דברים אם הכול היה מעייף, אבל עדיין היה קצב, עדיין הייתה רוטינה להמלטות ולמוות של הכבשים והעונות, הערבים עם סוזן וססילי, ביקורי החברים שפעם התעלם מהם.

אמא שלו אפילו באה לחג המולד, וזה היה הדבר שממש הבהיר שמשהו היה שונה, כי היה קל לבטל את התשבוחות של המנהיג הנועז ושאר חברי צ"ד ולהגיד שהם נחמדים. אמא לא עשתה דברים כאלה, היה ברור שאת הישירות שלו הוא ירש ממנה, והיא עדיין ממש בכתה כשבירך אותה בדלת. זה הפחיד אותו, הדרך בה העבירה עליו את ידיה, משכה את חולצתו כדי לבחון את הצלקת על החזה שלו, אבל היא הפכה כבר לוורוד חיוור על הגוף שהיה חסון וחזק, והיא אחזה בפניו בידיה, אצבעותיה ממששות את לחייו וחיוך גדול על שפתיה כשבהתה עמוק בעיניו. "הנה אתה," היא לחשה, "הנה האיש שהתפללתי לראות מאז שהיית ילד."

הוא עדיין לא ידע ממש מה ראתה או לא, אבל הוא ידע שהרגיש אחרת: רגוע יותר, שולט במזג שלו בקלות, פחות נחוש, אבל לא פחות חי. השליטה החדשה הזאת הייתה משהו שנאלץ לבחון עכשיו, כי עונת ההמלטות הגיעה, ותוספת העזרה שהגיעה מהמחוזות שהקיפו אותם הייתה יותר מסתם פרצופים חדשים.

עבורם, הוא היה מופע מסקרן ודמות מוזרה: קטן עם שיער ארוך, מקועקע וזר בין המשפחות הקרובות של הסקוטים שנראו כאילו - וכנראה היו - קרובים של ארני. גיבור המלחמה שהפך לרוצח סדרתי, שם רק מטוב ליבה של האלמנה האנגליה של חברם, הם חלקו את השמועות בנוגע אליו כאילו בכלל לא עמד שם, כאילו בכלל לא הכיר את הסלנג בהרים, אבל מה שהכעיס אותו הכי הרבה היה איך שדיברו על סוזן.

עשירה ויפה, אלמנה כמעט שש שנים, כולם הניחו שלא רק שתתחתן לבסוף, אלא שזאת רק שאלה מי מהם 'יזכה' בה. האם כולם לא היו טהורי דם, חסונים, טובים עם האדמה והחווה כמו שארני היה?

והיא עדיין הייתה מספיק צעירה כדי להוליד עוד הרבה ילדים, הילדה ששיימוס התחיל להרגיש כאילו הייתה משפחה שלו בקושי הוזכרה בתכניות שלהם.

הכול הפך ליותר מדי יום אחד כשבביקורה באסם כדי להביא גור חדש לטיפול הוביל לאובדן 'פתאומי' של שש חולצות, והוא ארב בצללים מחוץ לדלת כדי לתפוס את ידה כשעזבה, ועיווה את פניו באשמה כשראה את הכאב שלה מהאחיזה שהייתה קצת יותר חזקה ממה שהתכוון. "אני רוצה לדבר איתך!"

היא קימטה את מצחה, הגור החדש צווח בערימת השמיכות שלו בזרועותיה כשהביטה בהתחלה אל האסם, ואז חזרה אל פניו האדומים והכועסים כשהלכה והצטרפה אליו, קולה נמוך כדי להתאים ללחישה שלו. "מה קורה, שיימוס? אתה נראה כאילו אתה עומד לחנוק מישהו."

"יהיה להם מזל אם זה רק יהיה זה." הוא הסתכל על הדלת שהייתה חצי פתוחה, וטפח על ידית הסכין שהיה בחגורה שלו. "עדיף שתרחיקי את ססילי מאיתנו בימים הקרובים. אולי לא יהיה ממש יפה פה, ואני לא רוצה שהיא תשמע את מה שאני עומד להגיד, או שתראה אם אראה להם קצת במה התפרסמתי."

פיה נפער, והיא נראתה כאילו זרועותיה העסוקות היו כל מה שמנע ממנה להחטיף לו בראש כשרכנה קרוב, עיניה מבזיקות בזעם. "יצאת מדעתך?!"

"לא ממש," הוא אמר, היציבות החלקה בקולו הבהירה שהעניין לא היה בדיחה או התפרצות עצבים כשהמשיך בקדרות. "אבל זה הודות לך ולססילי, ואני לא רוצה לראות את הממזרים האלה שמדברים על לתפוס ולהרביע אותך כאילו את איזו כבשה! חושבים שהם פשוט יכולים להשוויץ בשרירים שלהם ואת תיפלי לרגליהם!"

התגובה של סוזן לא הייתה מה שציפה לה בכלל. במקום אימה, גועל, או אפילו הפתעה תמימה, ראשה הכהה נטה הצידה, גבה אחת התרוממה במה שהיה נראה כמו עניין משועשע והיא ממש גיחכה מולו. הוא לא ראה את המבט הזה על הפנים שלה קודם לכן, והוא לא היה בטוח מה זה אמר, או למה הוא חשב שזה מקסים כמו החיוך הכי רחב של ססילי. "למה, שיימוס פיניגן, אתה מקנא?"

"בכלל לא!" שיימוס השמיע רעש מזלזל וגס, ונופף בידו שוב אל האסם. "אם את רוצה אחד מהם,זה עסקך, ואני ממש לא הסוג שטוב עבורך בכל מקרה - אני יותר מהסוג של 'מה היה השם שלו' בבוקר שאחרי מאשר 'בבריאות ובחולי', אני - אבל אני לא רוצה ששוב תיפגעי, ואני לא כל כך רחוק מהצללים כך שלא אוכל לחזור לשם אם צריך."

החיוך נעלם, ועכשיו הבעת פניה הייתה עדינה מאוד כשהזיזה את הגור בידיה, ותפסה את סנטרו ביד העטויה בכפפה שלה. "זה אומר הרבה בשבילי, באמת, אבל אני לא אפגע שוב."

"הם -"

"למרות מה שהם חושבים - ולמרות מה שפיונה חושבת, והיא ניסתה לשדך ביני לבין רוב החבר'ה הצעירים האלה כבר - הם טועים לגמרי."

שיימוס קימט את מצחו, לא בטוח אם היה יותר מופתע לגלות שהם היו מקור התלונות של סוזן על השדכנות של חמותה, או בגלל התחושה המוזרה של ההקלה שהרגיש בדחייה שלה. "לא הבנתי אותך."

"ארני ואני אולי היינו ביחד רק קצת זמן," היא חייכה בעצב, "אבל התאהבתי בו כשהייתי בת שתיים עשרה והוא עזר לי להציל ארנב שגברת נוריס תקפה. התאהבתי בלב שלו: בחלק בתוכו שהחזיק בדלתות, שהלך במועדון שעות וחיבק תלמידי שנה שנייה בזרועותיו ונדנד אותם כמו ילדים אחרי שחטפו קרושיאטוס בפעם הראשונה, שאהב מספיק כדי לקרוא לשורשים של הקסם כדי לרמות את המוות עצמו. זה היה בעלי, לא השרירים שלו, לא המבטא שלו, לא כמה מטרים של נדל"ן בהרים. ואת זה לא מחליפים."

הוא הנהן בשקט בהבנה רבה מדי על האובדן שעוד היה טרי במילותיה, וכרך זרוע אחת מסביב לכתפיה הצנומות בלחיצה עדינה. "לא, אי אפשר. אחד מהאנשים הכי טובים שהכרתי, הוא היה, ואני לא סתם אומר את זה."

"אני יודעת שלא." היא עצרה, והחיוך העמיק כשעיניה הכהות התרוממו והסתכלו על שלו. "ואני יודעת שלא תאמין לי כשאגיד שהוא כיבד אותך באותה הצורה."

"כן, טוב," הוא משך בכתפו, "זה היה אז."

לרגע, נדמה היה שעמדה להתווכח איתו, ואז היא פשוט הנידה בראשה כמעט בביטול, ופניה שוב הפכו לקודרות. "רק תבטיח לי שאם זה מתחיל לפגוע בך, אתה תלך לצד לפני שתעשה משהו טיפשי? אני לא רוצה שתלך לאזקבאן."

"לא," הוא קרץ אליה וחייך חיוך משלו. "לדעת שהם לא יצליחו לעולם רק הופך את זה למצחיק עכשיו. אני אהיה בסדר."

"התכוונתי לזה, אין סיבה שתדאג לגביה," היא לחצה, והרימה את היד שלה ביניהם כדי להציג את הטבעות שעוד לבשה. "אני עדיין אישה ממש נשואה."

שיימוס שוב הנהן, והיא התרחקה עכשיו, פונה אל החווה ושוב מתחילה ללכת לפני שנעצרה, והסתכלה עליו בסקרנות. "אה, עוד דבר אחד… שיימוס?"

"איי?"

"רציתי לשאול…" היא היססה, והבעת פניה הייתה יותר דומה לבושה שהייתה מעל השעשוע. "עבדתה עם ססילי על הקריאה שלה?"

"כמובן שכן," הוא אמר מיד.

"לימדת אותה איזה אותיות עושות איזה צליל?"

שיימוס קימט את  מצחו. "איך עוד עושים את זה?"

"חשבתי כך." החיוך הקטן והמוזר התרחב עכשיו, והשעשוע הופיע יותר על פיה היפה, והוא שילב את זרועותיו בחשד גובר בגלל המראה המוזר של סוזן מקמילן נראית, הוא היה מוכן להישבע, זוממת.

"משהו קרה?"

"בכלל לא, היא עושה את זה נהדר…" היא צחקה, והלכה את הדרך אליו וטפחה לו על החזה באצבע אחת. "אבל לא יכולתי שלא לשים לב שכשהחליטה לקרוא לי הבוקר את 'היום הגדול של הדרקון הקטן', הבת האנגלו-סקוטית שלי פתאום נשמעה אירית."

הוא מצמץ, המום. "אני -"

"לא, זה מתוק," היא צחקה. "אתה יודע, לא הבנתי עד כמה המבטא שלך ממש כבד. הוא לא היה כזה בהוגוורטס."

"ביליתי את כל הזמן שלי עם דין, אני," הוא משך בכתפיו. "ולא היו הרבה אירים בכל בית הספר. אבל חמש שנים בתוך ארין, ועוד עשר בהן לא דיברתי שום דבר חוץ מגאלית טהורה… אה, אבל מה לעשות?"

האצבע הנוזפת הפכה ליד שנלחצה על הלב שלו וקולה התרכך, הידידות שעדיין לפעמים הפתיעה אותו במשיכה הפשוטה והיקרה הופיעה בעיניה. "אתה ממשיך להיות כל כך נחמד לססילי, אבל כמה שהמבטא שלך עמוק, תיזהר עם הלשון האירית החדה שלך לצד העוזרים. אני לא רוצה צרות."

הוא לקח את ידה, וקד כדי לנשק אותה במחווה אבירית. "אני יכול לטפל בעצמי."

גבותיה התרוממו, והיא הסתכלה עליו באצילות, ושוב היה קצת גיחוך שלא נראה היה מוזר כשהופיע על מכשפה שתמיד נראתה כל כך אחראית, גם כשנהנתה. "לא התכוונתי אליך. אנחנו צריכים את הפועלים."