אז אפשר לראות שסוזן עוד נאמנה לארני.
אבל כולנו יודעים ששיימוס עקשן.
מה הולך לקרות הפעם?
פרק 6: ליפול
"שיימוס, אם משהו יקרה, תוכל להשיג אותי עם האניה, פשוט תשתמש בשרביט של רובי. המקמילנים ואני נחזור מחר, יש הרבה אוכל במטבח, אני יודעת שאתה יכול לבשל בלי קסם, אבל רובי, לך ממש אסור להכין שום דבר. ססילי, מתוקה, את הגברת בבית הלילה, אל תתני לבנים לבלגן יותר מדי. זה הכול?" סוזן עצרה, והעבירה את ידיה על גלימת המסעות שלה במהירות כשהסתכלה באולם הראשי של החווה, לחייה אדומות. "אוי, אני בטוחה ששכחתי - אם אי פעם היית אומר לי שאני אוזמן לחתונה של דראקו מאלפוי, שלא לדבר על כך שאלך -"
שיימוס הסתכל על עינו של דאנקן במבט של שעשוע משותף, ואז נאנח, ואחז בשתי כתפיה הצנומות בשתי ידיו, גורם למערבולת הפעילות להפוך למבט כשחייך אליה. "שקט, נו. זה המחיר של המקומות שאת נמצאת בהם."
"הם לא מה שהייתי קוראת לו חברה טובה," היא עיוותה את פניה, וניערה אותו כדי ליישר שוב את הגלימה במקום בו ידיו פרעו אותה.
"לא," הוא הסכים ברוגע, "אבל הם עשירים, הם, והם מתקפלים לאחור הרבה מאוד כדי להיות שוב אזרחים לדוגמה, אז עדיף להיות נחמד. את יודעת למה את שם."
"אני יודעת, אני יודעת." סוזן נשמה נשימה עמוקה, הסיטה תלתל תועה אחד שברח מהפקעת המאורגנת והקשיחה שלקח לה רוב הערב לסדר אותה כשהזדקפה, סנטרה מונף באצילות, גבוה מרוב נחישות. "אני פשוט הולכת להזכיר לעצמי שלהיות נחמדה אולי יעזור לי להשיג אישור מהמשרד לזה שסאלי-אן תקבל עיניים קסומות כדי שתוכל לראות שוב ולחקור באמת את הזאביות בנשים."
"ועוד הרבה דברים אחרים שטובות ישנות וסודות מלוכלכים יכולים לקנות וכסף לא," הנהן שיימוס באישור, והוקל לו לראות שהיא עצרה את הכעס שלה, ואז הוא חייך, וקרץ לה בשובבות. "חוץ מזה, את יכולה להתנחם בשמפניה הכי יוקרתית שתוכלי לבלוע על חשבון האפס הזה."
"אני לא מורידה את ההגנות שלי לשנייה אחת לידו או ליד אסטוריה (1). אני עדיין זוכרת כשהיא נתנה לי קרושיאטוס, תודה."
"טוב." הוא התרחק לאחור, עומד להיפרד, ואז עצר כשהיה לו רעיון. "אבל כשתראי את מאלפוי, תנשקי אותו, בסדר?"
סוזן קימטה את מצחה, מופתעת לגמרי. "לנשק?"
"באמת. תנשקי אותו טוב, ואז תגידי לו שזה מפיניגן ותסתכלי על המבט על הפנים שלו (2)." הוא הרגיש את החיוך מתרחב ברוע. "תסמכי עליי."
החיוך חזר אליו, עיניה בורקות, אבל הבלבול עדיין היה שם מתחת, למרות שקיווה שלא יותר מדי כדי שיוכל לקבל את הזכות לשמוע את התגובה של דראקו לתזכורת הקטנה למפגש שלו מזמן עם המנהיג הנועז בחדר הנחיצות. "אי פעם אמרתי לך שהשפיות שלך היא לא משהו שאני מאמינה בו?"
הוא צחק, סגר את הפער ביניהם שוב ורכן קדימה כדי לנשק אותה בקלילות בלחי. "אי פעם אמרתי לך שאין דבר שאני לא מאמין שתוכלי לעשות אם רק תחשבי קצת? את תהיי מעולה, אני בטוח."
"אם אתה אומר." הביטחון היה קצת מאולץ מדי, אבל הוא עזב את זה כשהיא הנידה בראשה, גבתה מתקמטת כשהעבירה את מבטה ממנו אל רובי, האחיין של המקמילנים שעוד גר איתם כדי לסייע בניהול החווה. שיימוס עבד די הרבה בעונות שלא היה צריך עזרה נוספת, אבל עדיין לא יכול היה להחליף מישהו שגדל עם האדמה ועסקי הכבשים. "טוב, בנים, אתם תהיו בסדר. אל תתנו לססילי להישאר ערה עד השעות הקטנות. היא עוד צריכה לישון בתשע, ורובי יתעתק איתה לבית הספר מחר בבוקר."
היא העבירה את ידיה עליה שוב לפני שהרימה אותן ופלטה אוויר. "אוף, מה אני שכחתי?!"
"התיק שלך, אימא." עיני האגוז של ססילי נצצו מרוב צחוק כששלפה את תיק הסאטן הקטן מאחורי גבה, והושיטה אותו לאמה.
כשהיא נאנחת מרוב הקלה, סוזן התכופפה לקחת אותו, ונישקה את ססילי במהירות במצח. "תודה, מלאכית." היא שוב נעמדה, מלקקת את שפתיה כשהסתובבה כך ששני הגברים יראו אותה בקלות, אצבעותיה נוגעות בגרונה ומשחררות את התופסן של גלימת המסעות. "טוב, אז איך אני נראית?"
העיניים של ססילי התרחבו, והיא מחאה כפיים בהתלהבות, קופצת על קצות אצבעותיה כשהקפלים העבים נפלו לרצפה, וגילו את השמלה מתחת בכל תהילתה. "אווו, אימא, שמלה יפה יפה! היא נוצצת!"
"יפה, סוזן, ממש יפה," הסכים רובי, והנהן לאישור.
"שיימוס?" העיניים הכהות פנו אליו עכשיו, הבעת הפנים של החנופה הופכת לדאגה. "אתה… אתה לא אומר כלום." ידה נגעה בצווארון, וריחפה מובכת מעל השסע החשוף שם כשלחייה האדימו. "זה נמוך מדי? אתה לא חושב שזה גורם לי להיראות זנותית, נכון?"
זה בכלל לא נראה זנותי. לא, זנותי ממש לא הייתה המילה. זנותי רמז למשהו מלוכלך, ואוי, הוא מעולם לא ראה משהו רחוק יותר ממלוכלך כל חייו.
יפה, אולי, אבל גם זה לא היה קרוב. לא היו מילים, בעצם, לאיך שנראתה, לאיך שהסיבים הכסופים התאימו בשלמות לקווי גופה, לאיך שהצווארון היה מספיק עמוק בדיוק כדי לגרום לך רק לרצות, איך שחינניות גופה נשמרה כי כל פיתול נראה שם, איך שעורה היפה נצץ כמו פורצלן ושיערה ועיניה היו מנוגדים ושחורים כמו הלילה עצמו. הוא ראה אלה בעצמה, חשק ושכב עם יותר נשים ממה שיכול היה לספור, אבל זה היה משהו שונה לגמרי, והוא לא יכול היה בכלל למצוא מילים למה שראה חוץ מהמשהו, הפתאומי, המדהים והכולל שהרגיש.
פיו היה יבש כשניסה ללא כוחות ליצור את המילים שנעלמו, מנסה באופן נואש לגרום גם לשטויות לצאת מספיק כדי לסלק את המבט המופתע והנורא הזה מפניה היפות. "בסדר. זה בסדר… זה פשוט… אני פשוט… זה… לא… זה שונה. איי… שונה."
במקום רחוק מאוד, הוא יכול היה לשמוע את הצחוק השואג של דאנקן. "השתקת את פיניגן, סו. אני לא חושב שיכולת לבקש משהו טוב יותר. עכשיו בואי נצא, או שנאחר."
"לילה טוב, בנים." היא נישקה את רובי על הלחי, והאם זה צרב בבשרו של האיש השני כמוהו? אבל היא כבר עשתה זאת, עשתה זאת הרבה פעמים, או ששמה עליהן משהו הלילה שגרם לעורו לעקצץ ולהידלק כל כך מהמגע הקטן הזה? "בואי הנה, ססילי, תני לאימא חיבוק. לילה טוב!"
וססילי הלכה אחריה לדלת, נפנוף אחרון, והיא הלכה עם המקמילן, שלושה קראקים של התעתקות שנשמעו בלילה השקט אך המטורף פתאום כמו סטירות שלא הוציאו אותו מזה.
"אתה בסדר, מר שיימוס? אתה נראה מצחיק." הילדה הקטנה הסתכלה עליו בדאגה, והוא רצה להגיד לה שזה בסדר, אבל הוא לא יכול היה להפעיל את הפה שלו, ורובי חייך, וצחק בהבנה.
"למר שיימוס יש בעיה עם המכנסיים שלו, אני חושב. קורה לבחורים מבוגרים לפעמים, משהו שאת תלמדי כשתהיי גדולה." הוא פרע את שיערה, וגרם למבט מלוכלך כשהצביע על דלת המטבח. "בואי, בואי ניקח קצת ביסקוויטים, ואני חושב שהוא ירצה ללכת באוויר הקר, אולי לקפוץ קצת ללוך."
ססילי קימטה את מצחה, לא מוכנה שיסיחו את דעתה. "הוא לא אהב את השמלה של אימא?"
"איי, הוא אהב אותה," חייך רובי. "אבל בואי, ביסקוויטים…"
היא נתנה לו לקחת את ידה, אבל היא הסתכלה מעבר לכתפה בתקווה. "אתה רוצה קצת, מר שיימוס? אימא עשתה אותם הבוקר."
"אחר כך, חמודה." החיוך קיפל את פיו בחולשה, ואז הוא הרים את ראשו כדי להסתכל בעיניו של רובי במבט יותר אפל. "אני חושב שאני אלך עכשיו, אבל מילה עם רובי קודם, אם לא אכפת לך."
בגיל שש, ססילי עוד הייתה תמימה בנוגע לרוב הדברים בעולם, משהו ששיימוס ניסה לשמור, אבל היא כבר לא הייתה צעירה מספיק כדי שלא תבין מתי מבוגרים דיברו מעל ראשה, והוא ראה את ההבנה זורחת על פניה העגולות כשהסתכלה ביניהם, והוא היה אסיר תודה שירשה את הכישרון של אימא לדיפלומטיה. "אני אכין תה."
"ילדה טובה, תעשי את זה." שיימוס הנהן לה והיא יצאה מהמסדרון, ואז הוא הלך קדימה, והסתכל ראש בראש על הקוסם השני, קולו קשה וחד כמו כל להב. "רוברט. ג'ון. קמפבל."
רובי שוב חייך, לא מודה לנימה שהייתה גורמת לחכמים יותר לברוח. "היי, היא -"
"מילה אחת." ועכשיו הסכנה נשמעה, ופיו של רובי נסגר, הפחד מופיע על פניו במהירות כזאת ובקיצוניות כזאת עד שזה היה כמעט מצחיק. "מילה אחת שתאמר לססילי, לדאנקן, לפיונה, לעוד מישהו חי - חי מרלין אם זאת סוזן - וזה יהיה הדבר האחרון שתעשה. אני הבהרתי את עצמי לגמרי, רובי, חבר?"
רובי הנהן במהירות, עיניו רחבות. "איי, אדוני."
"טוב." שיימוס השמיע רעש קטן ומסופק, ואז הסתובב שוב כדי לקחת את הגלימה שלו מהמתלה ליד הדלת, לא מסתכל לאחור. "עכשיו, הבטחת לילדה הקטנה ביסקוויטים. אני אחזור מהר."
האוויר הקר של ספטמבר כבר היה קריר וחד, אבל הוא לא השפיע על הסומק בלחייו או על הדופק המהיר של ליבו, והוא רץ אל האפלה כאילו רדפו אחריו, או אם יכול היה לרוץ… או לברוח… או להסתלק ממה שקרה במקלט החם והנוצץ שהפך לביתו.
מה באמת קרה? מוחו האיץ, חושיו היו מעורפלים ומתערבלים בינם ובין עצמם, וזה היה יותר מבלבל מהמשקה הכי חזק, מהסם או השיקוי הכי טוב, מהעומק הכי נוראי של מה שעד עכשיו חשב שהיה פי הטירוף.
זה לא היה כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שראה שהייתה יפה, כמובן. הוא לא היה עיוור, זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שחשק בה פיזית, אבל הוא מעולם לא חשב שמשהו מזה היה מעבר לכך שהיה איש בריא באמצע שום מקום עם אישה מקסימה. זה בכלל לא הטריד אותו כשחלומות הביאו אותה למיטתו, אבל זה לא היה פשוט כמו תשוקה. אוי, הלוואי שזה היה ככה!
זאת הייתה סוזן עצמה. באותו הרגע, ברגע ההוא, היא לא הייתה סתם יפה עד שיכלה לעצור נשימה של גבר, אלא הרבה יותר. פגיעה ופצועה, עקשנית וחזקה, אם ואשת עסקים, לוחמת עם לב של מרפאה, חברה שעדיין הייתה מסתורית, פליטה מצולקת והמושיעה שלו. היא הייתה הוורד האנגלי העדין שלא היה אמור לפרוח על השטחים הקשים בהרים, אבל היא פרחה, דקה ופרחה, ובנשימה השבורה הזאת, היא לכדה את כל מה שהוא…
לא. פשוט לא!
הוא לא. הוא לא יכול היה. הוא לעולם… הוא לא היה כזה אדם. שום קשר לאדם טוב או רע, אבל למרות שהפכו להיות חברים ממש קרובים במגורים המשותפים שלהם, הוא היה כל כך שונה מהמנהיג הנועז עם אשתו והתאומים הקטנים שלהם והביות הכמעט מחליא שלו. הוא היה לוחם, ניצול, קשה מדי וציני מדי למשהו כזה מרחף ושמימי.
שיימוס לא חשב בכלל על כל זה כשרץ מהבית, אבל הוא ממש לא הופתע למצוא את עצמו בבית הקברות הקטן על קצה הגבעה שהשקיפה על המתחם, ועמד ובהה בחוסר אונים בסימן שעוד היה טרי ולא נגוע בין כל הזיכרונות. לאט, הוא ירד על ברכיו, ושם את ידו על התאריכים החקוקים והדוממים שהפרידו ביניהם רק שמונה עשרה שנים כשראשו נגע בבשר החם ובאבן הקרה.
הוא רעד לגמרי, ולא מהקור שבכלל לא הרגיש מבעד לגלימה החמה, קולו לחישה חלשה שנאבדה בצווחת הרוח. "ככה זה היה עבורך, ארני? כשהכרת אותה וקראת לה ידידה ואז זה פשוט פגע בך, ולא יכולת לעשות שום דבר כאילו זה אבדה קדברה? כי אני זוכר את היום שבאת לפגישה, ומשהו השתנה בך, בעיניים שלך, ואתה החזקת את היד שלה ולא היית אותו הדבר אחר כך."
אגרופו התהדק על קצה הקבר, והוא הרגיש טיפות של נוזל מחליקות על ידו, אבל אם זאת הייתה זיעה או דמעות או אולי בכלל דם, הוא לא ידע ולא היה אכפת לו. "מה זה בנוגע אליה? זה כישוף שיש לכל המכשפות? חנה עשתה זאת למנהיג הנועז, אני חושב. אבל אוי, ארני, יקירי, אני כל כך דפוק, כי היא שלך, היא, עדיין ולנצח, ואני לא יכול להסתכן ולהגיד לה ולסלק את מה שכבר הפך לדבר הכי יקר שהיה לי בחיים. אתה לא צריך לקנא ולרדוף אותי, אני מבטיח לך, אבל אם אתה יכול קצת להשפיע בצד האחר, אני ממש רוצה קצת רחמים, כדי שזה יהיה משהו נסלח."
שיימוס הרים את ראשו עכשיו, מסתכל למעלה במה שהיה יותר תחינה מתפילה לכוכבים הריקים למעלה, ולרגע, זה היה כאילו הוא כמעט הרגיש את היד החזקה של הצעיר שמחזיקה בכתף שלו במה שיכול היה להיות הבנה או כעס, אזהרה או ברכה כשקולו נסדק כשהתבייש מהווידוי. "אוי, ארני, חברי היקר והטוב, אני עשיתי דבר נורא, אני. אני חושב שהתאהבתי באשתך."
(1) אסטוריה גרינגראס- אשתו של דראקו מאלפוי. בת למשפחה טהורת דם, קטנה מדראקו בשנתיים והייתה בסלית'רין. אחותה דפני הייתה בשכבה של דראקו. יהיה ולה לדראקו ילד, סקורפיוס. לוציוס ונרקיסה לא אהבו אותה. יש בה קללה שתגרום לה למות בגיל צעיר.
(2) בפרק 11 של צבא דמבלדור ושנת האפלה, נוויל נישק את דראקו, נשיקה "משיימוס", כהגדרתו, ואז נתן לו ברכיה במפשעה. מג'יני. על זה שהוא הכניס את פנריר גרייבק לבית הספר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה