לא למות שוב- פרק 7: קרוב מדי לנחמה

שיימוס מאוהב בסוזן.

זה רשמי, אבל זה חטא.

אפשר בכלל לצאת מזה? אגב, הפרק מתרחש ב-2006.

פרק 7: קרוב מדי לנחמה

"צריך עזרה? המכשפות הוציאו אותי כדי שיוכלו לדבר." את החפירה עצר, חצי קבור בלכלוך הכבד של תעלת ההשקיה, ושיימוס ניגב את הזיעה מעיניו, והסתכל על השמש החמה של אוגוסט כשזיהה את המבטא היורקשיירי הרך והמוכר של המבקר שלו.

נוויל היה לבוש לביקור, לא לעבודה קשה, אבל שיימוס משך בכתפיו, והתכופף כדי להרים את חפירה חד כדי לזרוק אותו אליו, ללא שום ברכה. "בטח, כל עוד חיי המשפחה לא ריככו אותך. תמיד יש עבודה ליגע כאן."

"אני חושב שאני בסדר" הוא ענה בקרירות, וחפר עם האת באדמה כשהוריד את גלימתו החיצונית ואת החולצה המהודקת מתחת. אפילו מבעד לגופייה, היה ברור שגופו עוד קשה וחזק כמו בתקופה בה לבש שריון, ולא את הכותנה הזאת, ופניו המצולקים צחקו בילדותיות ממבט ההפתעה של שיימוס. "חנה אמרה לי שאני יכול להירגע, אבל אחרי… טוב, אתה יודע. אני לא רוצה להיתפס כשאני רך, בעיקר עכשיו כשיש לי את פגי וטרב (1)."

נוויל שתק לרגע, קפץ אל התעלה איתו, ושני הקוסמים חזרו למשימה האינסופית לנקות את התעלות מהבוץ המצטבר והסותם כשדיברו. "אי פעם חשבת על כמה אנחנו באמת מבוגרים? אני מניח שאתה יכול להגיד שאתה בן ארבעים ושלוש."

שיימוס שקל את זה לרגע, וחפר בקצה האת בבוץ ממש עקשן כשהשתמש ברגלו כדי לחפור למטה. "בדרך כלל, אני משתמש במה שרשום על תעודת הלידה שלי. מקל עליי." הוא השתחרר לבסוף, אבל הגוש הבוצי היה כבד ממה שחשב ולא יציב, וגרם לכאב לעבור בכל גופו כשהניף אותו מעבר לקצה. הוא עשה פרצוף, ושפשף בגבו בייסורים מוגזמים בכוונה. "למרות שכרגע, אני חושב שארבעים ומשהו."

"מי התרכך עכשיו?"

"אני די טוב בשביל אדם זקן, אני," הוא טפח על הבטן השטוחה שלו בגב ידו הפנויה, ונוויל הטה את ראשו, צוחק כשהבהיר את הנקודה.

לעוד כמה רגעים, הם עבדו בדממה חברית, ואז נוויל שוב דיבר, והפעם, הייתה נימה קלילה ומאולצת בקולו. "אז, איך הדברים פה?"

"בסדר," ענה שיימוס בזהירות.

"כלומר שעדיין לא סיפרת לה."

אז זה העניין. הוא הזעיף פנים, את החפירה עכשיו חופר בבוץ הכבד כל כך חזק עד שהמכות החזקות נשמעו כמו צלילי מחאה. "לא."

"שיימוס, אתה מאוהב בה כבר כמעט שנה." נוויל אמר בעדינות, אבל שיימוס הניד בראשו כל כך חזק עד שקצת מהקוקו שלו נדבק לפניו המוכתמות בזיעה, והוא דחף את השיערות, כשלא אכפת לו מפסי הבוץ שהשאירו.

"דיברנו על זה, מנהיג נועז," הוא התעצבן. "לא אמרתי לה, לא עומד לספר."

"ומה אם היא מרגישה אותו הדבר? שקלת את זה?"

הוא לא הרים את מבטו, לא היה צריך. "אם היא כן, אני אף פעם לא הייתי תפוס. היא יכולה להגיד את זה."

"גם היא רווקה." נוויל הסתכל לו בעיניים כשהסתובב, והוא לא ידע אם זה הכעיס או היה נפלא ששום דבר לא הוריד את האופטימיות מהמבט החום והעמוק הזה. "עברו כבר שמונה שנים. הוא מת."

"ראית את היד השמאלית שלה לאחרונה? ככה תמיד אני בודק כדי לראות אם בחורה פנויה."

"עדיין, אתה צריך -"

"העניין סגור, מנהיג נועז." הוא זרק עוד חופן מעבר לקצה, אבל לפני שהשתיקה הפכה ללא נוחה מדי, הוא חייך שוב, ושינה בכוונה את הנושא. "ממש רציתי לדעת, עברת את השבי"ר? (2)"

לרגע, נדמה היה שיימחה על שינוי הנושא, אבל אז נוויל הנהן בחיוך קטן וגאה משלו. "תורת הצמחים, לחשים, התגוננות מפני כוחות האופל."

"מבריק, חבר!" שיימוס שמח, וטפח לחברו על הגב בשמחה אמיתית. "אתה יכול ללמד עכשיו?"

"רק תורת הצמחים. התכתבתי קצת עם ספראוט. היא מוכנה לקחת אותי כעוזר הוראה בתוך שנה או שתיים…" הוא המשיך בהתלהבות, והסביר על כוונת הפרופסור לשעבר שלהם לפרוש, על תכניתו להפוך לפרופסור בהוגוורטס, ושיימוס הקשיב, שמח ממש על הצלחתו של האיש האחר, גם אם היה ממש שמח שהנושא השני נעזב במנוחה. זה היה משהו שהיה מספיק קשה לחיות איתו בלי לדבר עליו.

OOO

"בשם מרלין, מה עשיתם בחוץ, התאבקתם בבוץ?" הם בקושי נכנסו בדלת לארוחת ערב כששמעו את חנה המזועזעת, ושיימוס צחק, והסתכל על עצמו בשמחה.

"אם את מתכוונת שנאבקנו בבוץ, אז זה די נכון."

סוזן הופיעה לצד חברתה עכשיו, ושיימוס שמר על פניו ניטרליות בזהירות כשצחקה בעדינות, כי ידע שנוויל מסתכל עליו בעיניים הזהירות של מישהו שהכיר אותו לפעמים טוב מדי. "בעצם, חנה, הם די נקיים."

האף העגול והקטן התעקם כשחנה התקרבה מספיק כדי להריח את הזיעה שהתערבבה עם הבוץ עצמו, והיא התרחקה במהירות מניסיון בעלה לנשק אותה, והסתכלה על סוזן בתדהמה. "כלומר…"

"מתרגלים לזה," סוזן משכה בכתפה. "ותמיד יש כישופי ניקיון. מגפיים!"

"סליחה!" נוויל נבהל, וקפץ מיד אל המחצלת, ושיימוס הסתכל עליו במבט של הזהרתי-אותך כשהתכופף, ואז שוב הרים את מבטו, הפעם מסתכל על חנה. "אבל תהיתי, יקירה, שתיכן דיברתן יפה?"

"אה, בטח." חנה חייכה, והיה משהו מוזר וסודי בחיוך שגרם לשיימוס לחשוד מיד. הוא הסתכל על המנהיג הנועז, אבל לא היה שם שום דבר שיענה לו, רק חיוך קטן ותואם שרק העמיק את המסתורין. "למען האמת," היא המשיכה בקלילות, "עמדתי לשאול את אותו הדבר."

"לגמרי." אי אפשר היה לטעות בקלילות המאולצת בתגובתו של נוויל. סוזן, גם היא, נראתה מודעת לחלוטין שיש משהו בין הזוג, והוא משך בכתפיו בביטול, מקווה שתבין שהוא לא הבין כמוה.

"אני מבינה. טוב, מעניין אותי, זה היה אותו סוג שיחה?" חנה הסתובבה למכשפה השנייה, עיניה הירוקות נוצצות בניצחון. "סוזן, לא היה משהו שרצית לספר לשיימוס?"

השאלה הקלילה נפלה כמו קללה בחדר השקט, ושיימוס ממש נפל על הקיר לידו כרע, ליבו קפוא בחזה כשסוזן הסתובבה, עיניה ענקיות במה שנראה היה כמו שילוב בין תדהמה ו...אשמה?

"מה?!"

"אולי היה, את יודעת? כי יש משהו ששיימוס עמד לספר לסו." נוויל הנהן לאשתו כאילו לא נשמעה צעקה, שום תגובה, אבל עיניו היו ממוקדות בסוזן, התדהמה הופכת עכשיו למה שהיה ברור שהייתה בהלה אמיתית עבור שניהם. אוי, בשם המלכה מאב, היא ידעה. היא ידעה, כי הבן זונה הזה סיפר לאשתו, והיא סיפרה לסו, ועכשיו הם עמדו לנסות להכריח אותם, והוא ממש יצטרך לשמוע את המילים הנוראיות שחתכו בקיומו כל כך חזק וכל כך לעתים קרובות יוצאות מהשפתיים היפות הללו. סליחה. רק ידידים. חשבתי שהבנת. אני עדיין אוהבת אותו. הלוואי שלא היית עושה זאת. שום דבר נגדך, אבל אתה פשוט לא…

הלסת שלו התהדקה, והוא התאפס על עצמו, ידיו מתאגרפות לאט כשפנה אל נוויל, האיום האמיתי מתגבר על הפניקה במילים שלו. "אל תגרום לי להרוג אותך לפני אשתך, מנהיג נועז. אל תעשה את זה."

"אז…" הקול של סוזן בקושי נשמע, השתנקות גבוהה וחנוקה, והיא נשמה נשימה עמוקה, ובלעה את רוקה. עורה היה בצבע חלב. "כלומר, זה נכון, שיימוס?"

והנה זה היה, כולם הסתכלו עליו, ואם אי פעם היה רגע שיראה בו אומץ אמיתי, שירוויח בו את האדום והזהב שפעם לבש, זה היה זה.

אבל הוא לא היה אמיץ, לא באמת, לא כשחתיכות הלב היקרות והבודדות שהציל מהרס חייו היו על הכף, אבל הייתה גאונות מוזרה מאוד שיצאה מפאניקה אמיתית, והוא בירך את לשונו המהירה שסיבכה אותו בצרות כל כך הרבה פעמים כשמשך בכתפיו, וחייך בכל הקסם הקליל שאי פעם היה לו. "אה, איי, נכון, למרות שזה לא היה משהו שתכננתי להגיד עכשיו."

סוזן עדיין נראתה כאילו עמדה להתעלף, אבל עכשיו גם היה בלבול בגלל השינוי הפתאומי. "איזה… איזה דבר?"

"עיזים."

שלושה פיות נפתחו, שלושה קולות קראו במקהלה, ואוי, זה היה דבר יפה, והוא מעולם לא היה חייב יותר לאדם הגדול ההוא שהביא את מתנת הדיבור לאי הירוק. "עיזים?!"

"עיזים. עיזי קשמיר." הוא דחף את המגפיים לצד ונעמד, שם את ידיו בכיסיו כשנשען בקלילות על הדלת הסגורה. "חשבתי, בעצם, אבל כמו שאמרתי, אני לא ממש בקיא בכל הפרטים הקטנים, אז לא עמדתי ממש להגיד, אבל יש לנו שוק מבוסס לטקסטיל למכשפים, אבל בטח יש תחרות משאר החבר'ה שמבינים איך מגדלים דמיגייז, אז אנחנו צריכים להישאר צעד קדימה, ואם הדמיגייז מההימלאיה עובדים כל כך טוב, מה אם נשתמש בעיזי קשמיר? אותו הבחור שיקנה את הצמר אולי ילך עליהם, בעיקר כי נחסוך על מכסים."

סוזן צחקה במהירות, קצת בטירוף, אבל ההקלה שלה כמעט התבטאה בדמעות כשרצה קדימה, שוכחת מהלכלוך כשכרכה את שתי זרועותיה על צווארו, ונישקה את הלחי שלו כל כך קרוב לשפתיו עד שלרגע מטורף אחד, הוא כמעט סובב את ראשו קצת כדי להרוס את הכול. "שיימוס, זה מבריק!"

"סוזן, את -" חנה התחילה, אבל סוזן הסתובבה ממנו, הלחיים החיוורות פתאום אדומות כשנופפה בידה בביטול.

"אוי, אין צורך להיכנס לכל זה. מה זה משנה, באמת? כלומר, מה שטוב לחווה הוא טוב לחווה, לא נכון?"

"לגמרי!" הסכים שיימוס בבהילות.

"אבל, סוזן -" המבט על פניה של חנה היה קרוב מאוד לבגידה, אבל נוויל הניד בראשו, והלך כדי לקחת את ידה בעוד חלופת מבטים פרטית, הפעם יותר רצינית מהפעם הקודמת.

"לא, חנה. פשוט תעזבי את זה." לא הייתה עוד קלילות, רק קצת עצבות בקולו, וחנה הנהנה בשקט, ואז נאנחה, וגלגלה את עיניה.

"אני פשוט לא -" היא התחילה, אבל נוויל קטע אותה, צד אחד של פיו הופך לחיוך מר-מתוק.

"אני מכיר נשים מהפלפאף, ואני מכיר את האירי המסוים הזה. אולי כדאי שנהיה סבלנים, זה לא העסק שלנו בסוף."

"טוב, כמובן שזה לא העסק שלכם," סוזן הסכימה במהירות, ושיימוס יכול היה לנשק אותה שוב בגלל שעיניה נצצו, והבטיחו לו שדברים לא נהרסו אחרי הכול כשהציצה בחזרה מעבר לכתפה לפני ששוב הסתובבה והסתכלה על חבריהם. "זה טקסטיל משובח של מקמילן, אחרי הכול, וצריך כאן סבלנות. יש לכם איזה מושג כמה בלגן יהיה אם פשוט נניף את השרביטים שלנו ונזמן מאה עיזים?"

(1) לנוויל נולדו ב-2004 שני תאומים, פגי (על שם אימא של חנה שנרצחה בידי אוכלי המוות) וטרבור (על שם סבא שלו). הם מוינו לגריפינדור.

(2) שבי"ר- שליטה בלחשים ייחודיים ורבים. תרגמתי מאנגלית: Mastery of Advanced and Grueling Incantation (שליטה בלחשים מתקדמים ומייסרים), או MAGI (קוסם). מין דוקטורט ביקום הזה.

לא למות שוב- פרק 6: ליפול

אז אפשר לראות שסוזן עוד נאמנה לארני.

אבל כולנו יודעים ששיימוס עקשן.

מה הולך לקרות הפעם?

פרק 6: ליפול

"שיימוס, אם משהו יקרה, תוכל להשיג אותי עם האניה, פשוט תשתמש בשרביט של רובי. המקמילנים ואני נחזור מחר, יש הרבה אוכל במטבח, אני יודעת שאתה יכול לבשל בלי קסם, אבל רובי, לך ממש אסור להכין שום דבר. ססילי, מתוקה, את הגברת בבית הלילה, אל תתני לבנים לבלגן יותר מדי. זה הכול?" סוזן עצרה, והעבירה את ידיה על גלימת המסעות שלה במהירות כשהסתכלה באולם הראשי של החווה, לחייה אדומות. "אוי, אני בטוחה ששכחתי - אם אי פעם היית אומר לי שאני אוזמן לחתונה של דראקו מאלפוי, שלא לדבר על כך שאלך -"

שיימוס הסתכל על עינו של דאנקן במבט של שעשוע משותף, ואז נאנח, ואחז בשתי כתפיה הצנומות בשתי ידיו, גורם למערבולת הפעילות להפוך למבט כשחייך אליה. "שקט, נו. זה המחיר של המקומות שאת נמצאת בהם."

"הם לא מה שהייתי קוראת לו חברה טובה," היא עיוותה את פניה, וניערה אותו כדי ליישר שוב את הגלימה במקום בו ידיו פרעו אותה.

"לא," הוא הסכים ברוגע, "אבל הם עשירים, הם, והם מתקפלים לאחור הרבה מאוד כדי להיות שוב אזרחים לדוגמה, אז עדיף להיות נחמד. את יודעת למה את שם."

"אני יודעת, אני יודעת." סוזן נשמה נשימה עמוקה, הסיטה תלתל תועה אחד שברח מהפקעת המאורגנת והקשיחה שלקח לה רוב הערב לסדר אותה כשהזדקפה, סנטרה מונף באצילות, גבוה מרוב נחישות. "אני פשוט הולכת להזכיר לעצמי שלהיות נחמדה אולי יעזור לי להשיג אישור מהמשרד לזה שסאלי-אן תקבל עיניים קסומות כדי שתוכל לראות שוב ולחקור באמת את הזאביות בנשים."

"ועוד הרבה דברים אחרים שטובות ישנות וסודות מלוכלכים יכולים לקנות וכסף לא," הנהן שיימוס באישור, והוקל לו לראות שהיא עצרה את הכעס שלה, ואז הוא חייך, וקרץ לה בשובבות. "חוץ מזה, את יכולה להתנחם בשמפניה הכי יוקרתית שתוכלי לבלוע על חשבון האפס הזה."

"אני לא מורידה את ההגנות שלי לשנייה אחת לידו או ליד אסטוריה (1). אני עדיין זוכרת כשהיא נתנה לי קרושיאטוס, תודה."

"טוב." הוא התרחק לאחור, עומד להיפרד, ואז עצר כשהיה לו רעיון. "אבל כשתראי את מאלפוי, תנשקי אותו, בסדר?"

סוזן קימטה את מצחה, מופתעת לגמרי. "לנשק?"

"באמת. תנשקי אותו טוב, ואז תגידי לו שזה מפיניגן ותסתכלי על המבט על הפנים שלו (2)." הוא הרגיש את החיוך מתרחב ברוע. "תסמכי עליי."

החיוך חזר אליו, עיניה בורקות, אבל הבלבול עדיין היה שם מתחת, למרות שקיווה שלא יותר מדי כדי שיוכל לקבל את הזכות לשמוע את התגובה של דראקו לתזכורת הקטנה למפגש שלו מזמן עם המנהיג הנועז בחדר הנחיצות. "אי פעם אמרתי לך שהשפיות שלך היא לא משהו שאני מאמינה בו?"

הוא צחק, סגר את הפער ביניהם שוב ורכן קדימה כדי לנשק אותה בקלילות בלחי. "אי פעם אמרתי לך שאין דבר שאני לא מאמין שתוכלי לעשות אם רק תחשבי קצת? את תהיי מעולה, אני בטוח."

"אם אתה אומר." הביטחון היה קצת מאולץ מדי, אבל הוא עזב את זה כשהיא הנידה בראשה, גבתה מתקמטת כשהעבירה את מבטה ממנו אל רובי, האחיין של המקמילנים שעוד גר איתם כדי לסייע בניהול החווה. שיימוס עבד די הרבה בעונות שלא היה צריך עזרה נוספת, אבל עדיין לא יכול היה להחליף מישהו שגדל עם האדמה ועסקי הכבשים. "טוב, בנים, אתם תהיו בסדר. אל תתנו לססילי להישאר ערה עד השעות הקטנות. היא עוד צריכה לישון בתשע, ורובי יתעתק איתה לבית הספר מחר בבוקר."

היא העבירה את ידיה עליה שוב לפני שהרימה אותן ופלטה אוויר. "אוף, מה אני שכחתי?!"

"התיק שלך, אימא." עיני האגוז של ססילי נצצו מרוב צחוק כששלפה את תיק הסאטן הקטן מאחורי גבה, והושיטה אותו לאמה.

כשהיא נאנחת מרוב הקלה, סוזן התכופפה לקחת אותו, ונישקה את ססילי במהירות במצח. "תודה, מלאכית." היא שוב נעמדה, מלקקת את שפתיה כשהסתובבה כך ששני הגברים יראו אותה בקלות, אצבעותיה נוגעות בגרונה ומשחררות את התופסן של גלימת המסעות. "טוב, אז איך אני נראית?"

העיניים של ססילי התרחבו, והיא מחאה כפיים בהתלהבות, קופצת על קצות אצבעותיה כשהקפלים העבים נפלו לרצפה, וגילו את השמלה מתחת בכל תהילתה. "אווו, אימא, שמלה יפה יפה! היא נוצצת!"

"יפה, סוזן, ממש יפה," הסכים רובי, והנהן לאישור.

"שיימוס?" העיניים הכהות פנו אליו עכשיו, הבעת הפנים של החנופה הופכת לדאגה. "אתה… אתה לא אומר כלום." ידה נגעה בצווארון, וריחפה מובכת מעל השסע החשוף שם כשלחייה האדימו. "זה נמוך מדי? אתה לא חושב שזה גורם לי להיראות זנותית, נכון?"

זה בכלל לא נראה זנותי. לא, זנותי ממש לא הייתה המילה. זנותי רמז למשהו מלוכלך, ואוי, הוא מעולם לא ראה משהו רחוק יותר ממלוכלך כל חייו.

יפה, אולי, אבל גם זה לא היה קרוב. לא היו מילים, בעצם, לאיך שנראתה, לאיך שהסיבים הכסופים התאימו בשלמות לקווי גופה, לאיך שהצווארון היה מספיק עמוק בדיוק כדי לגרום לך רק לרצות, איך שחינניות גופה נשמרה כי כל פיתול נראה שם, איך שעורה היפה נצץ כמו פורצלן ושיערה ועיניה היו מנוגדים ושחורים כמו הלילה עצמו. הוא ראה אלה בעצמה, חשק ושכב עם יותר נשים ממה שיכול היה לספור, אבל זה היה משהו שונה לגמרי, והוא לא יכול היה בכלל למצוא מילים למה שראה חוץ מהמשהו, הפתאומי, המדהים והכולל שהרגיש.

פיו היה יבש כשניסה ללא כוחות ליצור את המילים שנעלמו, מנסה באופן נואש לגרום גם לשטויות לצאת מספיק כדי לסלק את המבט המופתע והנורא הזה מפניה היפות. "בסדר. זה בסדר… זה פשוט… אני פשוט… זה… לא… זה שונה. איי… שונה."

במקום רחוק מאוד, הוא יכול היה לשמוע את הצחוק השואג של דאנקן. "השתקת את פיניגן, סו. אני לא חושב שיכולת לבקש משהו טוב יותר. עכשיו בואי נצא, או שנאחר."

"לילה טוב, בנים." היא נישקה את רובי על הלחי, והאם זה צרב בבשרו של האיש השני כמוהו? אבל היא כבר עשתה זאת, עשתה זאת הרבה פעמים, או ששמה עליהן משהו הלילה שגרם לעורו לעקצץ ולהידלק כל כך מהמגע הקטן הזה? "בואי הנה, ססילי, תני לאימא חיבוק. לילה טוב!"

וססילי הלכה אחריה לדלת, נפנוף אחרון, והיא הלכה עם המקמילן, שלושה קראקים של התעתקות שנשמעו בלילה השקט אך המטורף פתאום כמו סטירות שלא הוציאו אותו מזה.

"אתה בסדר, מר שיימוס? אתה נראה מצחיק." הילדה הקטנה הסתכלה עליו בדאגה, והוא רצה להגיד לה שזה בסדר, אבל הוא לא יכול היה להפעיל את הפה שלו, ורובי חייך, וצחק בהבנה.

"למר שיימוס יש בעיה עם המכנסיים שלו, אני חושב. קורה לבחורים מבוגרים לפעמים, משהו שאת תלמדי כשתהיי גדולה." הוא פרע את שיערה, וגרם למבט מלוכלך כשהצביע על דלת המטבח. "בואי, בואי ניקח קצת ביסקוויטים, ואני חושב שהוא ירצה ללכת באוויר הקר, אולי לקפוץ קצת ללוך."

ססילי קימטה את מצחה, לא מוכנה שיסיחו את דעתה. "הוא לא אהב את השמלה של אימא?"

"איי, הוא אהב אותה," חייך רובי. "אבל בואי, ביסקוויטים…"

היא נתנה לו לקחת את ידה, אבל היא הסתכלה מעבר לכתפה בתקווה. "אתה רוצה קצת, מר שיימוס? אימא עשתה אותם הבוקר."

"אחר כך, חמודה." החיוך קיפל את פיו בחולשה, ואז הוא הרים את ראשו כדי להסתכל בעיניו של רובי במבט יותר אפל. "אני חושב שאני אלך עכשיו, אבל מילה עם רובי קודם, אם לא אכפת לך."

בגיל שש, ססילי עוד הייתה תמימה בנוגע לרוב הדברים בעולם, משהו ששיימוס ניסה לשמור, אבל היא כבר לא הייתה צעירה מספיק כדי שלא תבין מתי מבוגרים דיברו מעל ראשה, והוא ראה את ההבנה זורחת על פניה העגולות כשהסתכלה ביניהם, והוא היה אסיר תודה שירשה את הכישרון של אימא לדיפלומטיה. "אני אכין תה."

"ילדה טובה, תעשי את זה." שיימוס הנהן לה והיא יצאה מהמסדרון, ואז הוא הלך קדימה, והסתכל ראש בראש על הקוסם השני, קולו קשה וחד כמו כל להב. "רוברט. ג'ון. קמפבל."

רובי שוב חייך, לא מודה לנימה שהייתה גורמת לחכמים יותר לברוח. "היי, היא -"

"מילה אחת." ועכשיו הסכנה נשמעה, ופיו של רובי נסגר, הפחד מופיע על פניו במהירות כזאת ובקיצוניות כזאת עד שזה היה כמעט מצחיק. "מילה אחת שתאמר לססילי, לדאנקן, לפיונה, לעוד מישהו חי - חי מרלין אם זאת סוזן - וזה יהיה הדבר האחרון שתעשה. אני הבהרתי את עצמי לגמרי, רובי, חבר?"

רובי הנהן במהירות, עיניו רחבות. "איי, אדוני."

"טוב." שיימוס השמיע רעש קטן ומסופק, ואז הסתובב שוב כדי לקחת את הגלימה שלו מהמתלה ליד הדלת, לא מסתכל לאחור. "עכשיו, הבטחת לילדה הקטנה ביסקוויטים. אני אחזור מהר."

האוויר הקר של ספטמבר כבר היה קריר וחד, אבל הוא לא השפיע על הסומק בלחייו או על הדופק המהיר של ליבו, והוא רץ אל האפלה כאילו רדפו אחריו, או אם יכול היה לרוץ… או לברוח… או להסתלק ממה שקרה במקלט החם והנוצץ שהפך לביתו.

מה באמת קרה? מוחו האיץ, חושיו היו מעורפלים ומתערבלים בינם ובין עצמם, וזה היה יותר מבלבל מהמשקה הכי חזק, מהסם או השיקוי הכי טוב, מהעומק הכי נוראי של מה שעד עכשיו חשב שהיה פי הטירוף.

זה לא היה כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שראה שהייתה יפה, כמובן. הוא לא היה עיוור, זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שחשק בה פיזית, אבל הוא מעולם לא חשב שמשהו מזה היה מעבר לכך שהיה איש בריא באמצע שום מקום עם אישה מקסימה. זה בכלל לא הטריד אותו כשחלומות הביאו אותה למיטתו, אבל זה לא היה פשוט כמו תשוקה. אוי, הלוואי שזה היה ככה!

זאת הייתה סוזן עצמה. באותו הרגע, ברגע ההוא, היא לא הייתה סתם יפה עד שיכלה לעצור נשימה של גבר, אלא הרבה יותר. פגיעה ופצועה, עקשנית וחזקה, אם ואשת עסקים, לוחמת עם לב של מרפאה, חברה שעדיין הייתה מסתורית, פליטה מצולקת והמושיעה שלו. היא הייתה הוורד האנגלי העדין שלא היה אמור לפרוח על השטחים הקשים בהרים, אבל היא פרחה, דקה ופרחה, ובנשימה השבורה הזאת, היא לכדה את כל מה שהוא…

לא. פשוט לא!

הוא לא. הוא לא יכול היה. הוא לעולם… הוא לא היה כזה אדם. שום קשר לאדם טוב או רע, אבל למרות שהפכו להיות חברים ממש קרובים במגורים המשותפים שלהם, הוא היה כל כך שונה מהמנהיג הנועז עם אשתו והתאומים הקטנים שלהם והביות הכמעט מחליא שלו. הוא היה לוחם, ניצול, קשה מדי וציני מדי למשהו כזה מרחף ושמימי.

שיימוס לא חשב בכלל על כל זה כשרץ מהבית, אבל הוא ממש לא הופתע למצוא את עצמו בבית הקברות הקטן על קצה הגבעה שהשקיפה על המתחם, ועמד ובהה בחוסר אונים בסימן שעוד היה טרי ולא נגוע בין כל הזיכרונות. לאט, הוא ירד על ברכיו, ושם את ידו על התאריכים החקוקים והדוממים שהפרידו ביניהם רק שמונה עשרה שנים כשראשו נגע בבשר החם ובאבן הקרה.

הוא רעד לגמרי, ולא מהקור שבכלל לא הרגיש מבעד לגלימה החמה, קולו לחישה חלשה שנאבדה בצווחת הרוח. "ככה זה היה עבורך, ארני? כשהכרת אותה וקראת לה ידידה ואז זה פשוט פגע בך, ולא יכולת לעשות שום דבר כאילו זה אבדה קדברה? כי אני זוכר את היום שבאת לפגישה, ומשהו השתנה בך, בעיניים שלך, ואתה החזקת את היד שלה ולא היית אותו הדבר אחר כך."

אגרופו התהדק על קצה הקבר, והוא הרגיש טיפות של נוזל מחליקות על ידו, אבל אם זאת הייתה זיעה או דמעות או אולי בכלל דם, הוא לא ידע ולא היה אכפת לו. "מה זה בנוגע אליה? זה כישוף שיש לכל המכשפות? חנה עשתה זאת למנהיג הנועז, אני חושב. אבל אוי, ארני, יקירי, אני כל כך דפוק, כי היא שלך, היא, עדיין ולנצח, ואני לא יכול להסתכן ולהגיד לה ולסלק את מה שכבר הפך לדבר הכי יקר שהיה לי בחיים. אתה לא צריך לקנא ולרדוף אותי, אני מבטיח לך, אבל אם אתה יכול קצת להשפיע בצד האחר, אני ממש רוצה קצת רחמים, כדי שזה יהיה משהו נסלח."

שיימוס הרים את ראשו עכשיו, מסתכל למעלה במה שהיה יותר תחינה מתפילה לכוכבים הריקים למעלה, ולרגע, זה היה כאילו הוא כמעט הרגיש את היד החזקה של הצעיר שמחזיקה בכתף שלו במה שיכול היה להיות הבנה או כעס, אזהרה או ברכה כשקולו נסדק כשהתבייש מהווידוי. "אוי, ארני, חברי היקר והטוב, אני עשיתי דבר נורא, אני. אני חושב שהתאהבתי באשתך."

(1) אסטוריה גרינגראס- אשתו של דראקו מאלפוי. בת למשפחה טהורת דם, קטנה מדראקו בשנתיים והייתה בסלית'רין. אחותה דפני הייתה בשכבה של דראקו. יהיה ולה לדראקו ילד, סקורפיוס. לוציוס ונרקיסה לא אהבו אותה. יש בה קללה שתגרום לה למות בגיל צעיר.

(2) בפרק 11 של צבא דמבלדור ושנת האפלה, נוויל נישק את דראקו, נשיקה "משיימוס", כהגדרתו, ואז נתן לו ברכיה במפשעה. מג'יני. על זה שהוא הכניס את פנריר גרייבק לבית הספר...