לא למות שוב- פרק 10: לשמור סודות

שיימוס וסוזן ביחד.

הדבר הזה מתרחש.

אז מה זה אומר?

פרק 10: לשמור סודות

"בוקר טוב… או אחר צהריים טוב, צריך להגיד." משב הרוח הקר והפתאומי פגע בו כמו דלי מים קפואים, ושיימוס הזדקף מיד בהשתנקות, ממצמץ באור השמש הבהיר שכמעט עיוור אותו. לקח לו רגע לזהות את הקול, לזהות את הצללית מאחור של הדמות האמהית שעמדה בזרועות משולבות ובראש מוטה בשעשוע בדלת האסם, אבל הוא נזכר בשמה בדיוק באותו הרגע שהבין משהו אחר.

הוא היה עירום. ממש עירום, והמשהו החם שהיה לצידו הימני ועכשיו הזדקף לצידו הייתה סוזן. שגם הייתה עירומה.

שיימוס הרגיש את פניו מחווירות עד לרמה שבטח הייתה ממש לבנה כשהסתכל מסביבו במהירות, ותפס את הבגד הראשון שמצא בלי לטרוח לראות מה או של מי זה היה. "פיונה!"

היא נכנסה פנימה, וסגרה את הדלת מאחוריה בצחוק כשראתה את שניהם ממהרים לכסות את עצמם, כאילו יוכלו לקוות להסתיר את מה שהתרחש. "אה, שום דבר שלא ראיתי קודם, אבל אני שמחה שלא שלחתי את החבר'ה לחפש אתכם. בטח היה לכם לילה כיף."

"אני… אני… אני כל כך מצטערת!" סוזן גמגמה, עיניה רחבות כל כך עד שהחום העמוק כמעט היה מעורב בלבן. "אני… אנחנו…"

"פשוט שימו בגדים ותיכנסו לבית, ואני לא אגיד כלום לדאנקן." להקלתו, פיונה לא נראתה בכלל כועסת עליהם, או אפילו מופתעת, למען האמת, אבל הלב שלו עדיין הלם כשחיפש את המכנסיים שלו בקש. איך… לא משנה. הוא זכר שהוריד אותם, זה היה בטוח, ואת מה שקרה אחר כך בטח שהוא זכר, אז הסיבה בגללה הבגדים היו על הקלשון לא הייתה חשובה. פיונה שמה לב להיכן הסתכל וצחקה, הרימה אותם וזרקה אותם אליו. "הנה. אתה יכול להחזיר לסוזן את החצאית שלה, אלא אם אתה חושב שאתה צריך פתאום להפוך לסקוטי."

"תודה, פיונה," שיימוס נכנס לבגדים במהירות, ואז החזיר לסוזן את מה שגילה שאכן היה החצאית שלה שכרך בחופזה מסביב למותניו. "אני נשבע -"

"אף מילה, חמוד." פיונה הנידה בראשה בחום, וחזרה אל הדלת. "אני אלך. וסוזן, יקירה?"

"כן?" סוזן הצליחה להחזיר לעצמה את קור רוחה באופן מרשים, אבל זה די נבלע בעובדה שקולה נשמע כאילו מישהו דרך על צמרור ננסי.

"ידעתי שיש לך טעם טוב. התחת הכי טוב שראיתי על בחור מאז הימים הטובים של דאנקן."

הוא מעולם לא חשב שהוא מישהו שמובך בקלות, אבל שיימוס ידע שפניו האדימו כשסגרה את הדלת מאחוריה, והוא ליקק את שפתיו, והסתובב בביישנות אל סוזן. "אז… אה, עכשיו מה?"

פניה היו אדומות, ופיה ניסה ליצור מילים לרגע, עיניה מסתכלות על גופו שעדיין היה חצי עירום, על הקש המפוזר, על הבקבוק הריק על הרצפה לרגליהם לפני שנשמה נשימה עמוקה, כתפיה מזדקפות וסנטרה מתרומם בהתרסה. "טוב, אני רואה כאן שלוש אפשרויות, בעצם. ראשונה: נעמיד פנים שזה לא קרה. היינו שיכורים, היינו עייפים, אף אחד מאיתנו לא הזדיין כבר שנים, ותודה למרלין שפיונה מוכנה שזאת תהיה אפשרות."

שיימוס הניד בראשו, והושיט לה גרב שיכלה להיות של אחד מהם מקצה השרפרף הקרוב כשהתכופף ומשך את המכנסיים. "לא אוהב את זה יותר מדי, אני אגיד לך - זאת החגורה שלי? - את האמת. משהו כן קרה, סו, ואולי אנחנו לא ממש היינו - יש לך מלא קש בשיער שלך, שם - פיכחים, אבל גם לא היינו ממש גמורים."

"בסדר." סוזן נאנחה, והוא ידע שהיא אסירת תודה כמוהו בגלל התירוץ להימנע להביט אחד לשנייה בעיניים כרגע. "מספר שתיים: זה כן קרה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים ללכת ולקפוץ כל כך. ראית את החזייה שלי? אנחנו מקבלים את זה שיש משהו בינינו, אבל ניקח את זה לאט מאוד בלי שנצטרך להכריז בגדול לעולם."

"מעדיף את זה." הוא הנהן. "הנה היא. רוצה שאני אביא לך איזה חוט לקשור את השיער? נראה לי שאי אפשר לתקן את הקוקיות שלך. ושלוש?"

"כן, תודה לך. שלוש: אנחנו מחליטים שבזבזנו מספיק זמן - המגף שלך - ואנחנו זוג עכשיו וקדימה. נגיד לססילי, נגיד למקמילנים, נגיד לצ"ד - ננסה להתעלם מכמה התערבויות נגמרו ולעזאזל עם ההשלכות -."

"עם כמה שיש חלק ממני שממש רוצה ש - שיט!" הוא התרחק מאיפה שעמד כדי לתפוס את המגף השני, משהו חד דקר אותו חזק בברך ושחרר כמה ניצוצות. "מצאתי את השרביט שלך פה. אני תומך בשתיים וחצי, בעצם."

"מזלך שלא ישבת עליו," היא חייכה אליו בפיתוי כשלקחה אותו, ודחפה אותו אל כיס החצאית שלה. "אבל אני לא זוכרת שתיים וחצי."

"נגיד לססילי ולמקמילנים שיש לנו רגשות אחד לשנייה, ואם נרצה להתנשק אז זה לא עניין גדול, אבל נשאיר שם מספיק מקום לתקווה עד שאף אחד לא ייפגע יותר מדי." הוא הוציא את הקש ומשך את שיערו בחזרה אל קוקו קשה וחפוז, ואז עצר, והסתובב להסתכל על סוזן ישירות. לחץ או לא, זה היה חשוב מדי כדי להתנהג כמו מתבגרים מבולבלים, והוא שם את שתי ידיו בשוויון נפש על כתפיה, והסתכל בעיניה ישירות עם כל האהבה, כל החיבה שהרגיש כלפיה באופן פתוח.

ידיה היו עסוקות עם כפתורי הסוודר שלה, אבל הן נפלו, בהתחלה ריחפו ללא ביטחון, ואז נכרכו סביב מותניו בקלות לחיבוק קליל שעצר את הנשימה בגרונו יותר מכל מה שעשו לילה קודם לכן. "אני אוהב אותך, באמת שכן," הוא אמר בשקט. "אבל אני לא מבטיח כלום, והבת שלך קודם… אני לא רוצה להרוס לה אם יתברר שאנחנו חברים יותר טובים." הוא ניסה לרכך את המילים בחיוך קטן, כשהוא נותן לקצה שפתיה מה שהיה לא ממש נשיקה. "לא משנה מה הפה היפה שלך יכול לעשות."

היא נישקה אותו בחזרה, לא באופן עמוק, אבל היה שם משהו הרבה יותר עמוק מתשוקה. "גם אני אוהבת אותך, אבל אתה צודק, ואני חושבת ששתיים וחצי עובד יופי."

זרועותיו החליקו מכתפיה והחזיקו אותה יותר רחוק ממנו, והוא לא רצה לעזוב אותה, בכלל לא, אבל השמש הייתה גבוהה ובהירה בחלונות, והוא הכריח את עצמו להתרחק, והסתובב כדי לקחת את הגלימה החיצונית הכבדה שעוד נתלתה על הקרס כפריט הלבוש היחיד שהוריד באופן הגיוני. "מה בנוגע להשלכות, אם כבר? אני לא רוצה לחסל את כל מה שעשית עם הקרן ואת כל איך שעזרת לחברים שלנו בגלל שהנדבנית הנהדרת ישנה עם אסיר."

"זה יהיה אסון," היא הסכימה, אבל הוא בקושי הספיק לעוות את פניו לפני שהייתה לידו, ואספה את הגלימה שלה בחיוך רך ומקווה. "אבל אולי לא כל כך אם האלמנה הצעירה והגאה תגלה את לב הזהב של העבריין האירי הפראי שמשלם את חובו לחברה בביצות בהרים הבודדים?"

הוא צחק למרות הכול, והניד בראשו. "את גורמת לזה להישמע כאילו זה איזה רומן מחורבן של פיפי לה פולה! (1)"

"סאלי-אן גאון. היא ממש הכינה משהו כבר יותר משנה."

שיימוס הרים גבה בסקרנות מולה כשהידק את התופסן בגרונו. "אז היא ידעה?"

"היא דאגה," סוזן משכה בכתפה. "שנינו כאן די לבד… היא חשבה שמישהו אולי ינסה להתחיל שמועה."

שניהם היו כבר לבושים עכשיו, הוא ידע שהגיע הזמן לחזור לחווה ולהתחיל בעבודת היום שכבר חצי ממנו עבר, אבל האסם היה חמים ושקט, וזה הרגיש כאילו כל עוד יישארו שם, כל דאגות העולם בחוץ יישארו אך ורק בתיאוריה. נדמה היה שהיא לא רצתה גם לעזוב, והוא הושיט את ידו וליטף את לחייה בצד ידו. "אני חושב שהמישהו הזה יהיה אנחנו."

"כנראה."

היא סובבה את ראשה לנשק את אצבעותיו, והוא לא יכול היה לעמוד בזה, וצעד קדימה עד שהיו במרחק קטן, היד תופסת בפניה ומושכת את שפתיה אל שלו. "ואם העבריין האירי הפראי הזה עומד להתגנב אל הבדידות הקרה שבחדר השינה שלך ולאיים שוב על כמה שאת חסודה? להחליק את האצבעות שלו בתלתלי העורב היפים שלך כשהעור שלך יזרח בירח כמו מערבולות הפנינה של אמורטנטיה (2)?"

סוזן צחקה, והתרחקה כדי להסתכל עליו באימה מדומה. "בשם מרלין, אל תגיד לי שאתה קורא את הדברים האלה!"

"אני הייתי רק ילד, מתוקה," הוא משך בכתפיו, וקרץ אליה בצורה הכי חצופה ומקסימה שלו. "רק ילד עם אם חד הורית, ואני ביליתי הרבה מאוד זמן חולה במיטה. היו לה מלא מהם, כן. אבל אם תספרי לעוד מישהו, ואני לא חושב שיהיו לי בעיות שאנשים יאמינו להכחשות שלי."

"אל תדאג," השעשוע עוד היה שם, אבל קולה הפך ללחישה חלשה, והיא שוב התקרבה, ועכשיו היד שלה עקבה אחרי קצה פניו, והסיטה את קצוות השיער שברחו מהקוקו שלו. "אני אשמור על הסוד שלך אם תשמור על שלי."

"מה הוא?"

"שהתשובה היא; אני מאוד אוהב את זה."

(1) פיפי לה פולה- מכשפה שכתבה את סדרת המפגשים המכושפים.

(2) שיקוי אהבה.

לא למות שוב- פרק 9: צלקות שלא רואים

ארני נתן אישור.

זה אומר שאפשר.

כל עוד יש נשמה בגופי.

פרק 9: צלקות שלא רואים

הוא לא ידע אם תאמין לו כשסופסוף חזרה אל המטבח, אבל ארני בחר במסר טוב. שיימוס לא היה שם בחתונה, לא הכיר את הניסוח המדויק של הנדרים שלהם אחד אל השנייה, והמילים פגעו בה בצורה כזאת עד שלא יכול היה להרגיש אשם יותר אם היה נותן לה סטירה כשראה את התדהמה החולנית והמבוהלת והצער נופלים על פניה, והיא התמוטטה בפיק ברכיים אל הכיסא, ידה צמודה לפיה.

היא לא הכחישה שאהבה אותו, ואוי, עם כמה שזה היה לא בסדר, הוא לא הצליח להפסיק להתלהב מזה, גם כשהתחילה לבכות, אפילו כשהתחננה לזמן, לחכות, להשאיר דברים כמו שהם עכשיו. הוא הסכים, גם כי לעולם לא היה סולח לעצמו אם היה פוגע בה יותר, אבל גם בגלל שלא הכחישה זאת. בגלל שאם יכול היה לחכות שנה בייאוש, הוא יכול היה לחכות לנצח בידיעה שגם היא אוהבת אותו.

אולי זה היה לנצח, אולי לפחות היה שנים, אבל הקסם שמנע ממבקרים אנושיים לא רצויים להגיע לאזור לא השפיע על חיות, והלילה שנדמה היה שישנה את הכול נשכח לגמרי כשלהקת זאבי אדם סוררת פשטה על הכבשים. ההרס היה נורא, והיה נורא יותר שדאנקן נפצע בגב, שרובי היה באדינבורו בענייני עסקים, ושיימוס וסוזן נשארו לבד להתמודד עם זה כשפיונה שמרה על ססילי בטוחה מהבלגן הנורא.

כמעט שתיים עשרה ששרדו ננשכו ונאלצו להמית אותן, אבל פי שניים מהן נפצעו כשהן ברחו באימה, והייתה זאת עבודה מתישה ונוראית לאסוף את כולן, לתקן את הקירות ולטפל בפצועים, להיפטר מהגופות ומהדם שהיו מביאים עוד טורפים מהיער. אבל עם כל הסיוט, היה זה גם חלום והקלה, כי הם היו עסוקים מכדי לתהות או לדאוג בנוגע לכל דבר אחר.

רק בלילה השלישי הם הניחו את החיה הפצועה האחרונה בביטחון על התבן הנקי של האסם, והם עדיין היו עירניים בגלל הקפה והאדרנלין מכדי לישון, בלי קשר לכמה שהיו זקוקים לכך. ואיפה שהוא, בקבוק של הסיידר תוצרת בית של המקמילנים הופיע, ועבר הלוך ושוב כדי לרדת במתיקות ובקלילות עד שבקושי הרגשת כמה היה חזק.

במשך שלוש וחצי שנים, שיימוס גר שם, ואחרי המוזרות הראשונה של החודשים הראשונים, הוא וסוזן דיברו בכל יום, אבל זה היה מדהים להבין שהם לא ממש דיברו. תמיד היו הרבה דברים אחרים - החווה, הקרן, ססילי - ואחר כך, כל הרגשות שלא דיברו עליהם, והחיים שלהם פשוט לא היו נושא. אבל עכשיו האיסור הזה בוטל, והוא שמע את עצמו צוחק ואפילו קצת בוכה, מדבר יותר ויותר בפתיחות ממה שדיבר כל חייו, למרות שלעולם לא היה אומר שהוא ביישן.

הבגדים של סוזן היו מוכתמים מדם ומלכלוך, מלוכלכים בקש ומוכתמים בזיעה, שיערה תלוי בצמות ארוכות שיצאו מהצמה שלה, אבל לחייה היו מלאות סומק, שפתיה אדומות ועיניה נוצצות, והיא הייתה חייה יותר משאי פעם ראה אותה קודם לכן. בדרך כלל, בלי קשר לכמה שהייתה מסודרת או מותשת, היא הרגישה כמו בובת חרסינה, משהו שביר ולא ממש אמיתי, אבל היא הייתה רק אישה כעת, חמה וכבדה לצידו כשסובבה את הבקבוק במחשבה באצבעותיה המיובלות להפליא.

"כל מה שדיברנו עליו, כל זה…" היא אמרה. "אירלנד, אנגליה, הפלפאף, גריפינדור, הוגוורטס, דרוים סט, זה כל מה שאנחנו שונים בו, ואנחנו מתעלמים מזה, מתעלמים מהדבר, הדבר הגדול, הדבר שהופך אותנו לדומים."

זה היה אמור להפחיד אותו, היה אמור להלחיץ אותו להגיע למה שידע שהיא מתכוונת אליו, אבל הוא גילה שכמה שנים של פיכחות חיסלו את היכולת המרשימה שלו לשתייה, והוא הרגיש מספיק טשטוש עצל כך שבקושי הרים גבה כשהסתכל עליה. "שאנחנו אוהבים אחד את השנייה?"

היא הנידה בראשה, חיוכה מתעקל למשהו אפל ממה שציפה. "שאנחנו שקרנים, שנינו."

"למה את מתכוונת?" עכשיו הוא הזדקף, והסתובב כדי להסתכל עליה בחוסר אמונה. "את אחת מהנשים הכי כנות שאני -"

"אני לא! ואתה לא אדם כנה, מר פיניגן!" סוזן נבחה צחוק קטן וצרוד, והורידה את הבקבוק כדי להצביע על שניהם. "אנחנו שקרנים, אנחנו משקרים לכל העולם על מה שאנחנו באמת."

החיוך המריר היה גם על הפה שלו, והוא הנהן בעצב, ואז משך בכתפיו. "אני לא חושב שמישהו היה מקשיב או שהיה אכפת לו אם האסיר היה מתוודה על החטאים שלו, אבל אמרתי לך מספיק הלילה אפילו ממה שאני פוחד ממנו."

"הנה!" היא הניפה אליו אצבע בניצחון. "כמו שאמרתי! אתה שקרן, שיימוס… אתה רוצה שאנשים יאמינו, ואולי אתה מאמין - וזה מעציב אותי - שאתה האדם הנורא והמסוכן הזה, אבל אתה לא."

הוא לא ידע איך להגיב, אבל לא נראה היה שרצתה תגובה, והיא התכופפה כדי לשכב על הגב שלה ולבהות כמעט בערגה בתקרה כשהמשיכה, מילותיה כבר לא מופנות אליו, אלא נאמרות בלי פחד אל הלילה הקר של פברואר. "אתה הכי טוב מאיתנו, אני חושבת לפעמים, כי אתה לא מסתיר את זה, אתה פשוט עושה את מה שאתה חושב שנכון לעולם ולעזאזל עם מה שזה אומר לך. מסוכן…" היא עשתה רעש קטן ומבטל. "לעזאזל, נוויל מסוכן פי מאה ממך, כי הוא יכול לכבות את הלב שלו. ראיתי אותו עושה את זה. לסגור אותו ופשוט לעשות דברים אבל אתה מרגיש הכול, וזה נורא אמיץ, באמת. אין אדם אחד ממיליון איש שיש לו את האומץ להרגיש את החיים שלו ולהיות מה שהוא."

שיימוס צחק, נשכב לצידה, ואז התגלגל כדי לשים את עצמו על מרפק אחד ולהסתכל בעיניה. "אם היה לי כזה אומץ, הייתי אומר לך שאני אוהב אותך בלי לחכות שרוח תתן לי את האישור לפני שבועיים."

"אני יודעת שאהבת אותי," היא החזירה לו במהירות. "אני זאת שעצרה את זה, אני עשיתי הכול חוץ מלהטיל עליך סילנציו כל פעם שיכולתי, אני ידעתי טוב מאוד. גרמתי לך לחשוב שזה יהרוס הכול כי זה יהרוס את השקרים שלי."

הוא נשם נשימה עמוקה, לא בטוח למה הוא לא התכונן שתגיד את זה כשידע כל הזמן שזה היה נכון. "ומה הם, בעצם?"

היא לא ענתה מיד, וכשקמה על רגליה, הוא חשב בהתחלה שאולי המבט על פניה היה הסיידר, שניסתה להגיע לפינה הרחוקה של האסם כדי להקיא, אבל היא צעדה רק כמה צעדים ממנו לפני שהסתובבה בחזרה, והבעת הפנים הזאת לא הייתה בחילה, אלא שנאה עצמית שכמעט גרמה לו להקיא כשראה אותה. "אני האלמנה המתוקה, הטרגית והאצילה." היא כיווצה את שפתיה, ועפעפה בריסיה הארוכים בתמימות מתוקה ומוגזמת. "הנדבנית הנפלאה, שעוזרת לכל החברים שלה מטוב לבה!"

הלעג המתוק נעלם, והיא חטפה שוב את הבקבוק, ולגמה לגימה ארוכה כשהבין שהתכוננה למה שעמדה להגיד, ואז זרקה אליו בחזרה את הבקבוק כשניגבה את פיה בשרוול בתנועה מלוכלכת ומכוונת, עיניה הכהות מתגרות בו שיגיד משהו. "אני לא עושה את זה בגלל שזה פשוט גורם לי להקל על האשמה שנכנסתי להיריון ולא נלחמתי איתם. אני לא ממציאה תירוצים לשלטונים כשהוזמנתי לחתונה של הבת שלהם כי אני שונאת את הכלבה הקטנה הזאת כי נתקעה במדרגות כשהייתה בת שתיים עשרה ואני זאת שהחליטה לחזור מלכתחילה. אני לא עולה בגבעה הזאת וצורחת על הקבר שאיש שאהב אותי כי הציל את חיי אבל השאיר אותי בת שבע עשרה מצולקת והריונית ולא מוכנה לכל זה. ואני לא -"

היא התחילה ללכת הלוך ושוב, אבל עכשיו עצרה, ושוב ירדה על ברכיה לא לפניו, אלא שפיסקה את רגליו, והיא רכנה קדימה עד שהריח את הריח המצחין של תפוחים בנשימתה, עיניה קודחות בשלו כשהעבירה אצבע ששרפה כמו ברזל מלובן על הגרון שלו ליד הצווארון, קולה נמוך. "אני בטח שלא מסתכלת על האיש שהבאתי כדי להראות לו שיש דרכים טובות וטהורות ובריאות לחיות את חייו, שמטפל כל כך טוב בבת שלי ולא ניסה להניח עלי יד וחושבת עד כמה הקעקועים האלה ממשיכים בגוף שלו ותוהה אם לעור עם דיו עליו יש טעם אחר."

"חבל מאוד, כל זה," שיימוס לא ניסה להסתיר את התשוקה בקולו, אבל הכריח את עצמו להיות יציב לגמרי מתחתיה, בידיעה שהיא שיכורה, בידיעה שיש פחות מקום לטעויות עכשיו מאשר אי פעם, ולמרות שלא התפרץ, הוא לא יכול היה לסמוך על עצמו. "כי אני חושב שהייתי אוהב אותך יותר אם היית כזאת."

"למה?" הצחוק היה רך, גרוני, במרחק קטן מפיו. "בגלל שאתה חושב שמגיעה לך כלבה דו פרצופית, מלוכלכת, נקמנית וחרמנית?"

"כי לא אכפת לי אם שנינו שקרנים." ידו עברה בשיערה, והפילה עוד תלתל תועה אל עין אחת שלה. "אני לא קדוש וגם את לא, ואני שמח שיש בך אופל, סו, כי זה אומר שאנחנו לא צריכים לחשוש להסתיר את הצלקות שלנו ולהפחיד את השני אם יש אותן לשנינו."

עיניה הסתכלו על שלו, ואז נשמטו, ונדמה היה שנמסה כלפיו, חצי שוכבת, חצי כורעת עם ראשה על החזה שלו, זרועותיה כרוכות מסביב לעצמה בנחמה מהווידוי שלה כשהוא משך אותה אליו, ומה לא היה בסדר איתו אם כאב לה, אם רעדה ועדיין היה כל כך שמימי להחזיק אותה ככה?

"אין לי צלקות," היא לחשה. "לא נלחמתי… פשוט נתתי להכול לקרות. לא נלחמתי עבור ארני כשאהבתי אותו במשך שנים. לא טרחתי להשתמש באמצעי מניעה כשהתחתנו כי היה לי את הרעיון המטופש והילדותי הזה שתינוק לא יבוא אלא אם נרצה אותו כי אנשים נשואים מחליטים להביא ילדים ורק ילדות רעות שעושות את זה לפני כן נכנסות להריון בתאונה. נתתי לו להוציא אותי מצ"ד. נתתי לו להבריח אותי כשהגיע הזמן להילחם. נתתי לו למות עבורי."

"לא נתת לו, סו." הוא הוציא את הסרט משיערה, וליטף את זנב הסוס שלה כדי שיפול על גבה, על ידיו, מלטף ומרגיע כשהרעידות הפכו ליפחות. "לא הייתה לך ברירה… הייתי שם יותר ממך."

אצבעותיה התפתלו בחולצתו, ברכיה מתקפלות ומתכרבלות בחיקו עכשיו, וזה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון עד שיכול היה לעטוף אותה לגמרי, להרגיש שהגן עליה מכל העולם אפילו כשזה היה העבר חסר הרחמים שפגע בגופה החלוש. "זה לא היה אמור להיות ככה! לא ככה! כולם אומרים שזה כל כך יפה וטרגי ורומנטי! כאילו אני צריכה לשמוח מזה! כאילו אני צריכה להתגאות, אבל זה פשוט כל כך כואב, שיימוס, כי הוא היה צריך לשרוד! הוא היה מספיק חזק ומספיק אמיץ והוא שרד את זה, הוא כבר שרד את זה והרגתי אותו! הרגתי אותו, ואוי, מרלין, איך הוא יכול לרצות שאחיה ואמשיך ואוהב ואעשה בזמן שהרגתי אותו?!"

התשובה יצאה לפני שחשב עליה, מופנית כלפי לחייה בטעם המלח והסיידר והידיים שכבר התחילו להחליק מתחת לבגדים כאילו הגוף שלהם ויתר על המוחות והלבבות הטיפשיים שהיו אמורים לשמור עליהם. "כי לפעמים גם לרוצחים מגיעה עוד הזדמנות."

לא למות שוב- פרק 8: רדוף

רגע, אז גם סוזן מאוהבת בשיימוס?

אז יש סיכוי למרות הכול?

לכו תדעו!

פרק 8: רדוף

"...ואז הלכנו לפוטרים, ויש להם ילד חדש. הוא ממש חמוד, מר שיימוס… לא הרבה שיער, אבל יש לו עיניים ירוקות יפות, בדיוק כמו דוד הארי, והוא עושה רעשים ממש מתוקים! אבל יש לו שם דבילי;" ססילי עשתה פרצוף, וגלגלה את עינייה. "אלבוס סוורוס פוטר (1)."

שיימוס כמעט נחנק, ובלע את העוף הצלוי במהירות כדי שלא יירק אותו על השולחן. "סוורוס!" הוא הסתכל בתדהמה על סוזן, מקווה שזאת בדיחה, אבל ההנהון הקצר שלה אימת את זה, והוא הניד בראשו. "יצא מדעתו (2), לא? לקרוא לילד שלו על שם הקאק אר אוינך (3) הזה?"

"הוא לא היה שם באותה השנה - " התחילה סוזן, אבל הוא קטע אותה בזעם ספקני.

"ובאיזו שנה הם היו ביחסים טובים?"

"אני בטוחה שהיו לו סיבות," היא משכה בכתפה, כבר לא טורחת להעמיד פנים שזה היה הגיוני עבורה. "זה לא עסקנו איך הארי וג'יני רוצים לקרוא לילדים שלהם. למרות שזה מזכיר לי, ידעת שלברני ולמנדי (4) הולך להיות ילד? הם שאלו אותי מה השם השני שלך, והם בחרו בפטריק. זה לא ממש אירי כמו שיימוס עבור הבן של ברנרד ואמנדה דנסטן, אבל שניהם היו מתים בדרוים סט בלעדיך."

החדשות הפתיעו אותו גם הן, למרות שבצורה שונה מזה שהפוטרים החליטו לקרוא לבנם השני על שם אויבם הישן, ופיו התקשה לרגע לפני שהתגובה הנאותה למחמאה בלתי צפויה כזאת יצאה לבסוף. "אני… אני אשלח להם ינשוף, נראה לי. כבוד, זה, למרות שקצת מוזר."

ססילי הסתכלה עליו ומבט מוזר מאוד על פניה, אבל היא דיברה לפני ששאל מה רצתה. "לכולם יש תינוקות… גם אני יכולה?"

"יום אחד," חייכה סוזן בעדינות. "אבל רק כשתהיי מכשפה בוגרת."

"לא כזה," תיקנה אותה ססילי בחוסר סבלנות. "כלומר, אפשר לקבל אח או אחות?"

"ססילי, מתוקה, את כבר יודעת מאיפה הקטנים האלה באים…," אמה צחקה. "אני לא יכולה פשוט להזמין לך אחד בדואר ינשופים."

"איי, הם באים משני אנשים שאוהבים אחד את השנייה." היא הנהנה בהיגיון, והצביעה במזלג על שני המבוגרים. "אז חשבתי, את ומר שיימוס, אולי? אבל אני רוצה שיהיו לו העיניים שלו. הן יפות יותר משלך, אימא. אבל הוא יוכל לקחת לך את השיער, אם תרצי."

שיימוס לא היה בטוח אם רצה לצחוק או לבכות, והשאלה הייתה כזאת עד שלא היה בטוח כל כך עד כמה הייתה תמימה. נדמה היה שהייתה מודעת בדיוק למה שאמרה, אולי לא בדיוק למה שצריך לעשות כדי להגשים את המשאלה שלה, אבל החלק הראשון, החלק הכי מסוכן…

למזלו, סוזן התערבה לפני שהזדקק לכך, חיוכה קו דק ומתוח כשאצבעותיה היפות התהדקו על ידית המזלג. "בטח שלמר שיימוס ולי אכפת מאוד אחד מהשנייה, אבל זאת לא האהבה ממנה תינוקות באים. אנחנו פשוט ידידים ממש ממש טובים."

"זה לא מה שאבא אמר."

שיימוס שמע את עצמו משתנק לפני שיכול היה לעצור, וליקק את שפתיו היבשות פתאום. "נו, מה דאנקן סיפר לך?"

"לא סבא…" ססילי נאנחה, ורכנה קדימה כדי להגות את המילה נכון עבור המבוגרים הממש טיפשים הללו. "אבא."

כל השולחן שתק כמעט לדקה, ואז סוזן נשמה עמוק, קולה מצופה בקרח כשהורידה את המזלג שלה והסתכלה על בתה בחומרה. "ססילי, זה לא מצחיק. אבא שלך מת, וחשבתי שאת מספיק בוגרת כדי להבין את זה באמת. את לא העמדת פנים שאת יכולה לראות אותו כבר הרבה זמן."

"אני לא רואה אותו הרבה," היא התעקשה, "אבל לפעמים אני עוד רואה אותו כשאני מפחדת או לבד או כשאני מתעוררת מסיוט. ולפעמים כשאני ישנה."

שיימוס הושיט את ידו, ולקח את ידה הקטנה בין ידיו כשניסה לגרום לה לראות בעיניו שלמרות שעדיין לא כעס, זה עדיין היה די רציני. "חלומות הם לא החיים האמיתיים, בנפריונסה. את יודעת את זה."

ססילי התרחקה, והנידה את ראשה בכעס, לחייה אדומות בנחישות כשהסתכלה על סוזן בעצבים. "אני לא משקרת, אימא! אני פחדתי, כי את ומר שיימוס התנהגתם מצחיק יותר ויותר אחד עם השנייה, וחשבתי שאולי הוא עומד לעזוב אותנו, ולא רציתי! הוא הכי קרוב שהיה לי לאבא אמיתי, שכאן, ואבא אמר שאני לא צריכה לפחד, שאתם סתם מאוהבים, ושהכול יהיה בסדר כשתדברו על זה!"

סוזן נראתה קרובה יותר מאי פעם ליציאה מכליה, וידיה אחזו בשולחן עד שנדמה היה שהמפרקים יצאו מעור אצבעותיה, קולה רועד במה שנשמע כמו אלף דברים שנלחמו אחד בשני בעיניים הכהות והשחורות שלה לצד הכעס. "זה מספיק, ססילי."

"הוא אמר ששניכם רק מפחדים -"

"זה מספיק, ססילי!" הצעקה שלה קטעה את הילדה באמצע המשפט, אבל שתי המכשפות עדיין הסתכלו אחת על השנייה בפיות עקשנים ותואמים שהיו נחושים באותה המידה, אבל סוזן עדיין הייתה האימא, והיא נעמדה, והצביעה על הדלת הפתוחה. "לכי. לישון. עכשיו."

ססילי נראתה כאילו הכו אותה, עיני האגוז שלה רחבות ומלאות בדמעות. "זה לא הוגן!" היא צעקה, אבל המחאה לא עזרה לה.

"יש לך עד שלוש, גברת צעירה. אחת. שתיים…"

"את… את…" ססילי אמרה, אפילו שהייתה מספיק חכמה כדי לעזוב את השולחן, וזרקה את המפית על הכיסא. היא עצרה ליד הדלת לבסוף, מסתובבת, פניה מלאים בזעם פצוע. "את רעה! שניכם!"

הדלת נטרקה, צעדים כבדים באופן מפתיע הוטחו במדרגות, הייתה עוד טריקה, ורק אז סוזן הסתובבה אליו, והוא לא ידע למה כאב לו כל כך שהבעת פניה הייתה אטומה כל כך. "אני מצטער, אני לא יודעת מה -"

"אל תדאגי," הוא נאנח, ונעמד כדי לכרוך זרוע מנחמת על כתפיה. "היא בגיל הזה שבו היא רוצה להיות כמו החברים, וזה אומר שאימא ואבא חורג זה יותר רגיל מ'זאת אימא שלי וזה האסיר שגר איתנו'."

"אולי," התעקשה סוזן, "אבל זה לא תירוץ להמציא סיפורים על ארני. ממש חשבתי שעברנו את זה."

"אולי כדאי שתלכי לדבר איתה, את יודעת? אם בכלל, תוודאי שהיא יודעת שאני לא הולך לשום מקום לפחות עד שתהיה בת תשע עשרה."

היא הנידה בעצב את הראש הכהה, והתרחקה, קולה שקט כשהסתכלה על הדלת הסגורה. "היא יודעת שתוכל לקבל חנינה בעוד חמש שנים."

"אמרתי, אני לא הולך לשום מקום."

"שיימוס, אנחנו לא מצפים ש…"

"היא של ארני, אני לא אשכח את זה," הוא אמר בנחישות. "אבל היא גם הייתה שלי כבר שלוש וחצי שנים, ואני לעולם לא אנטוש ילדה. עכשיו לכי ותטפלי בבת שלך. אני אשטוף כלים. אין לי תיאבון, את יודעת?"

"גם לי לא. רוצה את השרביט שלי?"

"אני אעשה את זה בדרך המוגלגית."

"בסדר." ידה אחזה בידית, אבל אז היא נעצרה, וכשהסתכלה בחזרה, עיניה היו מפוחדות יותר, פגיעות יותר משראה אותן אי פעם, אבל לא היה שום פחד בקולה. "נוכל לדבר על החלק השני אחר כך."

הגרון שלו פתאום היה יבש מדי כדי לענות, אבל הוא הנהן, והיא חייכה חיוך קטן לפני שהלכה, והוא כמעט רץ אל השולחן, אוסף את הצלחות החצי מלאות והכוסות כאילו יוכל לברוח ממה שיבוא כשיחזור. ליבו הלם, ידיו נרדמו כשאחז בידיות, מנסה בזהירות לא לשבור שום דבר למרות כמה שרעד. אי אפשר לברוח עכשיו, הוא יצטרך ל… אבל איך, ומה אם, ואוי, בבקשה…

"שיימוס…"

הקול היה האחרון שציפה לשמוע, והצלחת שהחזיק נפלה מידו, ונשברה בלי ששם לב על רצפת האבן כשהסתובב, מרגיש את כל הצבע אוזל מפניו כשראה את האיש שעמד במרכז המטבח במרחק קטן. אבל זה לא היה איש, לא ממש. הדמות הייתה כסופה-לבנה, שקופה לגמרי, ולמרות שזיהה אותו מיד - תלבושת בית הספר, המבנה השרירי והחסון, ראש התלתלים, האף שנשבר פעמיים - מוחו סירב לקבל זאת בקלות, וכל מה שיצא מפיו היה רעש חנוק שניסה בלי הצלחה ליצור שם.

פיו של ארני התעקל בחיוך העקום והמוכר שלו. "מצטער, חבר ותיק, לא התכוונתי להפחיד אותך. אני מניח שזה אומר שאתה יכול לראות אותי, אם כך."

"אתה מת!"

"טוב, כן."

"אבל-?!" שיימוס עצר, לא יודע מה הוא בכלל עמד להגיד, אבל ככל שהסתכל יותר על הרוח של חברו לשעבר, זה הפך ליותר מוזר. זה היה ארני, זה היה ברור, והוא היה בדיוק כמו ששיימוס זכר אותו… אבל לא, וזה היה יותר מזה שהיו חסרים לא צבע ומוצקות. ארני היה אחד מהבוגרים בצ"ד, והזיכרון היה של מישהו שהיה אדם בוגר, כתפיים רחבות ושרירים של עבודה, אבל עכשיו כשהסתכל ממש מקרוב, הוא נראה היה כל כך צעיר, צל של ילד בקושי בסוף שנות העשרה שלו, וזה היה הדבר הכי מטריד בכל זה יותר מהתמונות שהראו איזה ילדים היו.

"לרוחות אין יותר מדי חופש." ארני משך בכתפו בצער. "אנו כבולים בתנאים שבהם נשארנו מאחור… חלקנו כבולים למקום, חלקנו אבודים להמשיך לחזור על משהו לנצח… אני כאן רק כדי לשמור על ססילי. בגלל זה לא הצלחת לראות אותי."

"אז," שיימוס שאל בזהירות, אסיר תודה לגלות שזה לפחות קצת קל יותר להוציא מילים מבעד לתדהמה הראשונית. "למה אני יכול לראות אותך עכשיו?"

"כי אתה לא תאמין לה בכל דרך אחרת, ואני לא רוצה שיקראו לה שקרנית בצורה לא הוגנת כשזאת אשמתי."

התזכורת של ההכרזה המוזרה של ססילי ניערה אותו, והוא הזדקף, והבין מה הסיבה האמיתית לביקור עכשיו. "אז אתה יודע על סו, ואתה יודע למה אני נשאר פה, אבל אני נשבע, ארני, לא צריך להגיד לי לשמור את הידיים שלי לעצמי."

"בעצם, עמדתי לבקש ממך את ההפך."

שיימוס קימט את מצחו כאילו ארני התחיל לדבר ביפנית שוטפת. "אני לא מבין אותך."

"לא ויתרתי על חיי כדי שתוכל לקבור את עצמה איתי. היא רק בת עשרים ושש, שיימוס, אבל אני מת עכשיו יותר שנים ממה שהיא הכירה אותי." המבט בעיניו היה כואב בצורה שאף אחד לא היה צריך לראות, הצער המר-מתוק על הוויתור על חייו. "הגיע הזמן שהיא תשחרר, ואם לא יכולנו להיות אחד עם השנייה יותר מדי זמן, אני ארגיש טוב יותר כשאדע שהיא עם מישהו שאוהב אותה - ואת ססילי- כמו שאני אהבתי."

הוא הסתכל על חתיכות החרסינה המשוננות לרגליו כשהרגיש את לחייו מתלהטות בבושה בגלל ההשוואה המגוחכת. "אני לעולם לא הייתי יכול לעשות את מה שעשית."

היד השקופה הושטה, ולמרות שהיא לא נגעה בו, הוא רעד, עורו סומר באופן מוזר כשריחפה מעל החזה שלו, העיניים חסרות הצבע הסתכלו על שלו בכנות מוחלטת. "כבר עשית."

"זה היה שונה."

"אני לא חושב כך," לחץ עליו ארני, ואז משך את היד, ושיימוס החזיק בלי לשים לב בצלקת שעכשיו עקצצה כאילו הייתה חדשה. הראש המתולתל נטה הצידה, צפה בו, ואז החיוך הפך לעמוק יותר, הכסף הכהה יוצר גומה בלחייו. "אבל אם כבר, אתה יכול להזכיר משהו לסוזן עבורי?"

"אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך?"

עיניו של ארני נעצמו כל כך חזק עד שאם היה בן תמותה, שיימוס היה חושב שנלחם בדמעות כשהניד בראשו. "עם כמה שהיא מתגעגעת אליי, היא לא ממש רוצה לראות אותי שוב. היא מפחדת שאני אכעס עליה כי היא אוהבת מישהו אחר. אתה לא מפחד ממני. אני אנסה, אבל…"

"בטח," הוא אמר, והיה כל כך מוזר לנסות לנחם איש מת, אבל חי או לא, ארני היה חבר שלו, וזה היה בלתי אפשרי למנוע ממנו את כל העזרה שרצה. "אני אגיד לה מה שתרצה, חבר."

עיני האגוז של אז נפקחו שוב, ומה שהיה בהם היה מלא בשכבות רבות מכדי להפריד, אבל הכי פשוטים והכי נוראיים מביניהם הייתה האהבה; אהבה עמוקה, ללא תנאי, ואובדן שהיה יותר סופי ממה שהמוות יכול היה להפוך אותו להיות. "תגיד לה שהיא לא זוכרת את כל הנדרים שעשינו."

הוא התחיל להיעלם עכשיו, אבל הדמות הכסופה עוד הייתה ברורה מספיק כך ששיימוס יכול היה לראות כשארני לחץ את אצבעותיו בשפתיו לזיכרון של נשיקה. "כל עוד יש נשמה בגופי. (5)"

(1) הסיפור עדיין ב-2006, כי אלבוס נולד בשנה הזאת.

(2) רק מזכיר, שיימוס אמר עוד בסיפור המקורי, ובספר החמישי, שהארי השתגע.

(3) באירית- חרא בלי כבוד.

(4) ברנרד דנסטן- תלמיד שנה חמישית מהפלפאף, ומנדי ברוקלהרסט- תלמידת שנה שביעית מהפלפאף שמיתרי הקול שלה הושמדו בקרב ולכן היא מקרינה מחשבות בביאור הכרה. בנם פטריק ימויין להפלפאף.

(5) בפרק תשע, ארני וסוזן נשבעו את זה בחתונה שלהם.