לא למות שוב- פרק 9: צלקות שלא רואים

ארני נתן אישור.

זה אומר שאפשר.

כל עוד יש נשמה בגופי.

פרק 9: צלקות שלא רואים

הוא לא ידע אם תאמין לו כשסופסוף חזרה אל המטבח, אבל ארני בחר במסר טוב. שיימוס לא היה שם בחתונה, לא הכיר את הניסוח המדויק של הנדרים שלהם אחד אל השנייה, והמילים פגעו בה בצורה כזאת עד שלא יכול היה להרגיש אשם יותר אם היה נותן לה סטירה כשראה את התדהמה החולנית והמבוהלת והצער נופלים על פניה, והיא התמוטטה בפיק ברכיים אל הכיסא, ידה צמודה לפיה.

היא לא הכחישה שאהבה אותו, ואוי, עם כמה שזה היה לא בסדר, הוא לא הצליח להפסיק להתלהב מזה, גם כשהתחילה לבכות, אפילו כשהתחננה לזמן, לחכות, להשאיר דברים כמו שהם עכשיו. הוא הסכים, גם כי לעולם לא היה סולח לעצמו אם היה פוגע בה יותר, אבל גם בגלל שלא הכחישה זאת. בגלל שאם יכול היה לחכות שנה בייאוש, הוא יכול היה לחכות לנצח בידיעה שגם היא אוהבת אותו.

אולי זה היה לנצח, אולי לפחות היה שנים, אבל הקסם שמנע ממבקרים אנושיים לא רצויים להגיע לאזור לא השפיע על חיות, והלילה שנדמה היה שישנה את הכול נשכח לגמרי כשלהקת זאבי אדם סוררת פשטה על הכבשים. ההרס היה נורא, והיה נורא יותר שדאנקן נפצע בגב, שרובי היה באדינבורו בענייני עסקים, ושיימוס וסוזן נשארו לבד להתמודד עם זה כשפיונה שמרה על ססילי בטוחה מהבלגן הנורא.

כמעט שתיים עשרה ששרדו ננשכו ונאלצו להמית אותן, אבל פי שניים מהן נפצעו כשהן ברחו באימה, והייתה זאת עבודה מתישה ונוראית לאסוף את כולן, לתקן את הקירות ולטפל בפצועים, להיפטר מהגופות ומהדם שהיו מביאים עוד טורפים מהיער. אבל עם כל הסיוט, היה זה גם חלום והקלה, כי הם היו עסוקים מכדי לתהות או לדאוג בנוגע לכל דבר אחר.

רק בלילה השלישי הם הניחו את החיה הפצועה האחרונה בביטחון על התבן הנקי של האסם, והם עדיין היו עירניים בגלל הקפה והאדרנלין מכדי לישון, בלי קשר לכמה שהיו זקוקים לכך. ואיפה שהוא, בקבוק של הסיידר תוצרת בית של המקמילנים הופיע, ועבר הלוך ושוב כדי לרדת במתיקות ובקלילות עד שבקושי הרגשת כמה היה חזק.

במשך שלוש וחצי שנים, שיימוס גר שם, ואחרי המוזרות הראשונה של החודשים הראשונים, הוא וסוזן דיברו בכל יום, אבל זה היה מדהים להבין שהם לא ממש דיברו. תמיד היו הרבה דברים אחרים - החווה, הקרן, ססילי - ואחר כך, כל הרגשות שלא דיברו עליהם, והחיים שלהם פשוט לא היו נושא. אבל עכשיו האיסור הזה בוטל, והוא שמע את עצמו צוחק ואפילו קצת בוכה, מדבר יותר ויותר בפתיחות ממה שדיבר כל חייו, למרות שלעולם לא היה אומר שהוא ביישן.

הבגדים של סוזן היו מוכתמים מדם ומלכלוך, מלוכלכים בקש ומוכתמים בזיעה, שיערה תלוי בצמות ארוכות שיצאו מהצמה שלה, אבל לחייה היו מלאות סומק, שפתיה אדומות ועיניה נוצצות, והיא הייתה חייה יותר משאי פעם ראה אותה קודם לכן. בדרך כלל, בלי קשר לכמה שהייתה מסודרת או מותשת, היא הרגישה כמו בובת חרסינה, משהו שביר ולא ממש אמיתי, אבל היא הייתה רק אישה כעת, חמה וכבדה לצידו כשסובבה את הבקבוק במחשבה באצבעותיה המיובלות להפליא.

"כל מה שדיברנו עליו, כל זה…" היא אמרה. "אירלנד, אנגליה, הפלפאף, גריפינדור, הוגוורטס, דרוים סט, זה כל מה שאנחנו שונים בו, ואנחנו מתעלמים מזה, מתעלמים מהדבר, הדבר הגדול, הדבר שהופך אותנו לדומים."

זה היה אמור להפחיד אותו, היה אמור להלחיץ אותו להגיע למה שידע שהיא מתכוונת אליו, אבל הוא גילה שכמה שנים של פיכחות חיסלו את היכולת המרשימה שלו לשתייה, והוא הרגיש מספיק טשטוש עצל כך שבקושי הרים גבה כשהסתכל עליה. "שאנחנו אוהבים אחד את השנייה?"

היא הנידה בראשה, חיוכה מתעקל למשהו אפל ממה שציפה. "שאנחנו שקרנים, שנינו."

"למה את מתכוונת?" עכשיו הוא הזדקף, והסתובב כדי להסתכל עליה בחוסר אמונה. "את אחת מהנשים הכי כנות שאני -"

"אני לא! ואתה לא אדם כנה, מר פיניגן!" סוזן נבחה צחוק קטן וצרוד, והורידה את הבקבוק כדי להצביע על שניהם. "אנחנו שקרנים, אנחנו משקרים לכל העולם על מה שאנחנו באמת."

החיוך המריר היה גם על הפה שלו, והוא הנהן בעצב, ואז משך בכתפיו. "אני לא חושב שמישהו היה מקשיב או שהיה אכפת לו אם האסיר היה מתוודה על החטאים שלו, אבל אמרתי לך מספיק הלילה אפילו ממה שאני פוחד ממנו."

"הנה!" היא הניפה אליו אצבע בניצחון. "כמו שאמרתי! אתה שקרן, שיימוס… אתה רוצה שאנשים יאמינו, ואולי אתה מאמין - וזה מעציב אותי - שאתה האדם הנורא והמסוכן הזה, אבל אתה לא."

הוא לא ידע איך להגיב, אבל לא נראה היה שרצתה תגובה, והיא התכופפה כדי לשכב על הגב שלה ולבהות כמעט בערגה בתקרה כשהמשיכה, מילותיה כבר לא מופנות אליו, אלא נאמרות בלי פחד אל הלילה הקר של פברואר. "אתה הכי טוב מאיתנו, אני חושבת לפעמים, כי אתה לא מסתיר את זה, אתה פשוט עושה את מה שאתה חושב שנכון לעולם ולעזאזל עם מה שזה אומר לך. מסוכן…" היא עשתה רעש קטן ומבטל. "לעזאזל, נוויל מסוכן פי מאה ממך, כי הוא יכול לכבות את הלב שלו. ראיתי אותו עושה את זה. לסגור אותו ופשוט לעשות דברים אבל אתה מרגיש הכול, וזה נורא אמיץ, באמת. אין אדם אחד ממיליון איש שיש לו את האומץ להרגיש את החיים שלו ולהיות מה שהוא."

שיימוס צחק, נשכב לצידה, ואז התגלגל כדי לשים את עצמו על מרפק אחד ולהסתכל בעיניה. "אם היה לי כזה אומץ, הייתי אומר לך שאני אוהב אותך בלי לחכות שרוח תתן לי את האישור לפני שבועיים."

"אני יודעת שאהבת אותי," היא החזירה לו במהירות. "אני זאת שעצרה את זה, אני עשיתי הכול חוץ מלהטיל עליך סילנציו כל פעם שיכולתי, אני ידעתי טוב מאוד. גרמתי לך לחשוב שזה יהרוס הכול כי זה יהרוס את השקרים שלי."

הוא נשם נשימה עמוקה, לא בטוח למה הוא לא התכונן שתגיד את זה כשידע כל הזמן שזה היה נכון. "ומה הם, בעצם?"

היא לא ענתה מיד, וכשקמה על רגליה, הוא חשב בהתחלה שאולי המבט על פניה היה הסיידר, שניסתה להגיע לפינה הרחוקה של האסם כדי להקיא, אבל היא צעדה רק כמה צעדים ממנו לפני שהסתובבה בחזרה, והבעת הפנים הזאת לא הייתה בחילה, אלא שנאה עצמית שכמעט גרמה לו להקיא כשראה אותה. "אני האלמנה המתוקה, הטרגית והאצילה." היא כיווצה את שפתיה, ועפעפה בריסיה הארוכים בתמימות מתוקה ומוגזמת. "הנדבנית הנפלאה, שעוזרת לכל החברים שלה מטוב לבה!"

הלעג המתוק נעלם, והיא חטפה שוב את הבקבוק, ולגמה לגימה ארוכה כשהבין שהתכוננה למה שעמדה להגיד, ואז זרקה אליו בחזרה את הבקבוק כשניגבה את פיה בשרוול בתנועה מלוכלכת ומכוונת, עיניה הכהות מתגרות בו שיגיד משהו. "אני לא עושה את זה בגלל שזה פשוט גורם לי להקל על האשמה שנכנסתי להיריון ולא נלחמתי איתם. אני לא ממציאה תירוצים לשלטונים כשהוזמנתי לחתונה של הבת שלהם כי אני שונאת את הכלבה הקטנה הזאת כי נתקעה במדרגות כשהייתה בת שתיים עשרה ואני זאת שהחליטה לחזור מלכתחילה. אני לא עולה בגבעה הזאת וצורחת על הקבר שאיש שאהב אותי כי הציל את חיי אבל השאיר אותי בת שבע עשרה מצולקת והריונית ולא מוכנה לכל זה. ואני לא -"

היא התחילה ללכת הלוך ושוב, אבל עכשיו עצרה, ושוב ירדה על ברכיה לא לפניו, אלא שפיסקה את רגליו, והיא רכנה קדימה עד שהריח את הריח המצחין של תפוחים בנשימתה, עיניה קודחות בשלו כשהעבירה אצבע ששרפה כמו ברזל מלובן על הגרון שלו ליד הצווארון, קולה נמוך. "אני בטח שלא מסתכלת על האיש שהבאתי כדי להראות לו שיש דרכים טובות וטהורות ובריאות לחיות את חייו, שמטפל כל כך טוב בבת שלי ולא ניסה להניח עלי יד וחושבת עד כמה הקעקועים האלה ממשיכים בגוף שלו ותוהה אם לעור עם דיו עליו יש טעם אחר."

"חבל מאוד, כל זה," שיימוס לא ניסה להסתיר את התשוקה בקולו, אבל הכריח את עצמו להיות יציב לגמרי מתחתיה, בידיעה שהיא שיכורה, בידיעה שיש פחות מקום לטעויות עכשיו מאשר אי פעם, ולמרות שלא התפרץ, הוא לא יכול היה לסמוך על עצמו. "כי אני חושב שהייתי אוהב אותך יותר אם היית כזאת."

"למה?" הצחוק היה רך, גרוני, במרחק קטן מפיו. "בגלל שאתה חושב שמגיעה לך כלבה דו פרצופית, מלוכלכת, נקמנית וחרמנית?"

"כי לא אכפת לי אם שנינו שקרנים." ידו עברה בשיערה, והפילה עוד תלתל תועה אל עין אחת שלה. "אני לא קדוש וגם את לא, ואני שמח שיש בך אופל, סו, כי זה אומר שאנחנו לא צריכים לחשוש להסתיר את הצלקות שלנו ולהפחיד את השני אם יש אותן לשנינו."

עיניה הסתכלו על שלו, ואז נשמטו, ונדמה היה שנמסה כלפיו, חצי שוכבת, חצי כורעת עם ראשה על החזה שלו, זרועותיה כרוכות מסביב לעצמה בנחמה מהווידוי שלה כשהוא משך אותה אליו, ומה לא היה בסדר איתו אם כאב לה, אם רעדה ועדיין היה כל כך שמימי להחזיק אותה ככה?

"אין לי צלקות," היא לחשה. "לא נלחמתי… פשוט נתתי להכול לקרות. לא נלחמתי עבור ארני כשאהבתי אותו במשך שנים. לא טרחתי להשתמש באמצעי מניעה כשהתחתנו כי היה לי את הרעיון המטופש והילדותי הזה שתינוק לא יבוא אלא אם נרצה אותו כי אנשים נשואים מחליטים להביא ילדים ורק ילדות רעות שעושות את זה לפני כן נכנסות להריון בתאונה. נתתי לו להוציא אותי מצ"ד. נתתי לו להבריח אותי כשהגיע הזמן להילחם. נתתי לו למות עבורי."

"לא נתת לו, סו." הוא הוציא את הסרט משיערה, וליטף את זנב הסוס שלה כדי שיפול על גבה, על ידיו, מלטף ומרגיע כשהרעידות הפכו ליפחות. "לא הייתה לך ברירה… הייתי שם יותר ממך."

אצבעותיה התפתלו בחולצתו, ברכיה מתקפלות ומתכרבלות בחיקו עכשיו, וזה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון עד שיכול היה לעטוף אותה לגמרי, להרגיש שהגן עליה מכל העולם אפילו כשזה היה העבר חסר הרחמים שפגע בגופה החלוש. "זה לא היה אמור להיות ככה! לא ככה! כולם אומרים שזה כל כך יפה וטרגי ורומנטי! כאילו אני צריכה לשמוח מזה! כאילו אני צריכה להתגאות, אבל זה פשוט כל כך כואב, שיימוס, כי הוא היה צריך לשרוד! הוא היה מספיק חזק ומספיק אמיץ והוא שרד את זה, הוא כבר שרד את זה והרגתי אותו! הרגתי אותו, ואוי, מרלין, איך הוא יכול לרצות שאחיה ואמשיך ואוהב ואעשה בזמן שהרגתי אותו?!"

התשובה יצאה לפני שחשב עליה, מופנית כלפי לחייה בטעם המלח והסיידר והידיים שכבר התחילו להחליק מתחת לבגדים כאילו הגוף שלהם ויתר על המוחות והלבבות הטיפשיים שהיו אמורים לשמור עליהם. "כי לפעמים גם לרוצחים מגיעה עוד הזדמנות."