רגע, אז גם סוזן מאוהבת בשיימוס?
אז יש סיכוי למרות הכול?
לכו תדעו!
פרק 8: רדוף
"...ואז הלכנו לפוטרים, ויש להם ילד חדש. הוא ממש חמוד, מר שיימוס… לא הרבה שיער, אבל יש לו עיניים ירוקות יפות, בדיוק כמו דוד הארי, והוא עושה רעשים ממש מתוקים! אבל יש לו שם דבילי;" ססילי עשתה פרצוף, וגלגלה את עינייה. "אלבוס סוורוס פוטר (1)."
שיימוס כמעט נחנק, ובלע את העוף הצלוי במהירות כדי שלא יירק אותו על השולחן. "סוורוס!" הוא הסתכל בתדהמה על סוזן, מקווה שזאת בדיחה, אבל ההנהון הקצר שלה אימת את זה, והוא הניד בראשו. "יצא מדעתו (2), לא? לקרוא לילד שלו על שם הקאק אר אוינך (3) הזה?"
"הוא לא היה שם באותה השנה - " התחילה סוזן, אבל הוא קטע אותה בזעם ספקני.
"ובאיזו שנה הם היו ביחסים טובים?"
"אני בטוחה שהיו לו סיבות," היא משכה בכתפה, כבר לא טורחת להעמיד פנים שזה היה הגיוני עבורה. "זה לא עסקנו איך הארי וג'יני רוצים לקרוא לילדים שלהם. למרות שזה מזכיר לי, ידעת שלברני ולמנדי (4) הולך להיות ילד? הם שאלו אותי מה השם השני שלך, והם בחרו בפטריק. זה לא ממש אירי כמו שיימוס עבור הבן של ברנרד ואמנדה דנסטן, אבל שניהם היו מתים בדרוים סט בלעדיך."
החדשות הפתיעו אותו גם הן, למרות שבצורה שונה מזה שהפוטרים החליטו לקרוא לבנם השני על שם אויבם הישן, ופיו התקשה לרגע לפני שהתגובה הנאותה למחמאה בלתי צפויה כזאת יצאה לבסוף. "אני… אני אשלח להם ינשוף, נראה לי. כבוד, זה, למרות שקצת מוזר."
ססילי הסתכלה עליו ומבט מוזר מאוד על פניה, אבל היא דיברה לפני ששאל מה רצתה. "לכולם יש תינוקות… גם אני יכולה?"
"יום אחד," חייכה סוזן בעדינות. "אבל רק כשתהיי מכשפה בוגרת."
"לא כזה," תיקנה אותה ססילי בחוסר סבלנות. "כלומר, אפשר לקבל אח או אחות?"
"ססילי, מתוקה, את כבר יודעת מאיפה הקטנים האלה באים…," אמה צחקה. "אני לא יכולה פשוט להזמין לך אחד בדואר ינשופים."
"איי, הם באים משני אנשים שאוהבים אחד את השנייה." היא הנהנה בהיגיון, והצביעה במזלג על שני המבוגרים. "אז חשבתי, את ומר שיימוס, אולי? אבל אני רוצה שיהיו לו העיניים שלו. הן יפות יותר משלך, אימא. אבל הוא יוכל לקחת לך את השיער, אם תרצי."
שיימוס לא היה בטוח אם רצה לצחוק או לבכות, והשאלה הייתה כזאת עד שלא היה בטוח כל כך עד כמה הייתה תמימה. נדמה היה שהייתה מודעת בדיוק למה שאמרה, אולי לא בדיוק למה שצריך לעשות כדי להגשים את המשאלה שלה, אבל החלק הראשון, החלק הכי מסוכן…
למזלו, סוזן התערבה לפני שהזדקק לכך, חיוכה קו דק ומתוח כשאצבעותיה היפות התהדקו על ידית המזלג. "בטח שלמר שיימוס ולי אכפת מאוד אחד מהשנייה, אבל זאת לא האהבה ממנה תינוקות באים. אנחנו פשוט ידידים ממש ממש טובים."
"זה לא מה שאבא אמר."
שיימוס שמע את עצמו משתנק לפני שיכול היה לעצור, וליקק את שפתיו היבשות פתאום. "נו, מה דאנקן סיפר לך?"
"לא סבא…" ססילי נאנחה, ורכנה קדימה כדי להגות את המילה נכון עבור המבוגרים הממש טיפשים הללו. "אבא."
כל השולחן שתק כמעט לדקה, ואז סוזן נשמה עמוק, קולה מצופה בקרח כשהורידה את המזלג שלה והסתכלה על בתה בחומרה. "ססילי, זה לא מצחיק. אבא שלך מת, וחשבתי שאת מספיק בוגרת כדי להבין את זה באמת. את לא העמדת פנים שאת יכולה לראות אותו כבר הרבה זמן."
"אני לא רואה אותו הרבה," היא התעקשה, "אבל לפעמים אני עוד רואה אותו כשאני מפחדת או לבד או כשאני מתעוררת מסיוט. ולפעמים כשאני ישנה."
שיימוס הושיט את ידו, ולקח את ידה הקטנה בין ידיו כשניסה לגרום לה לראות בעיניו שלמרות שעדיין לא כעס, זה עדיין היה די רציני. "חלומות הם לא החיים האמיתיים, בנפריונסה. את יודעת את זה."
ססילי התרחקה, והנידה את ראשה בכעס, לחייה אדומות בנחישות כשהסתכלה על סוזן בעצבים. "אני לא משקרת, אימא! אני פחדתי, כי את ומר שיימוס התנהגתם מצחיק יותר ויותר אחד עם השנייה, וחשבתי שאולי הוא עומד לעזוב אותנו, ולא רציתי! הוא הכי קרוב שהיה לי לאבא אמיתי, שכאן, ואבא אמר שאני לא צריכה לפחד, שאתם סתם מאוהבים, ושהכול יהיה בסדר כשתדברו על זה!"
סוזן נראתה קרובה יותר מאי פעם ליציאה מכליה, וידיה אחזו בשולחן עד שנדמה היה שהמפרקים יצאו מעור אצבעותיה, קולה רועד במה שנשמע כמו אלף דברים שנלחמו אחד בשני בעיניים הכהות והשחורות שלה לצד הכעס. "זה מספיק, ססילי."
"הוא אמר ששניכם רק מפחדים -"
"זה מספיק, ססילי!" הצעקה שלה קטעה את הילדה באמצע המשפט, אבל שתי המכשפות עדיין הסתכלו אחת על השנייה בפיות עקשנים ותואמים שהיו נחושים באותה המידה, אבל סוזן עדיין הייתה האימא, והיא נעמדה, והצביעה על הדלת הפתוחה. "לכי. לישון. עכשיו."
ססילי נראתה כאילו הכו אותה, עיני האגוז שלה רחבות ומלאות בדמעות. "זה לא הוגן!" היא צעקה, אבל המחאה לא עזרה לה.
"יש לך עד שלוש, גברת צעירה. אחת. שתיים…"
"את… את…" ססילי אמרה, אפילו שהייתה מספיק חכמה כדי לעזוב את השולחן, וזרקה את המפית על הכיסא. היא עצרה ליד הדלת לבסוף, מסתובבת, פניה מלאים בזעם פצוע. "את רעה! שניכם!"
הדלת נטרקה, צעדים כבדים באופן מפתיע הוטחו במדרגות, הייתה עוד טריקה, ורק אז סוזן הסתובבה אליו, והוא לא ידע למה כאב לו כל כך שהבעת פניה הייתה אטומה כל כך. "אני מצטער, אני לא יודעת מה -"
"אל תדאגי," הוא נאנח, ונעמד כדי לכרוך זרוע מנחמת על כתפיה. "היא בגיל הזה שבו היא רוצה להיות כמו החברים, וזה אומר שאימא ואבא חורג זה יותר רגיל מ'זאת אימא שלי וזה האסיר שגר איתנו'."
"אולי," התעקשה סוזן, "אבל זה לא תירוץ להמציא סיפורים על ארני. ממש חשבתי שעברנו את זה."
"אולי כדאי שתלכי לדבר איתה, את יודעת? אם בכלל, תוודאי שהיא יודעת שאני לא הולך לשום מקום לפחות עד שתהיה בת תשע עשרה."
היא הנידה בעצב את הראש הכהה, והתרחקה, קולה שקט כשהסתכלה על הדלת הסגורה. "היא יודעת שתוכל לקבל חנינה בעוד חמש שנים."
"אמרתי, אני לא הולך לשום מקום."
"שיימוס, אנחנו לא מצפים ש…"
"היא של ארני, אני לא אשכח את זה," הוא אמר בנחישות. "אבל היא גם הייתה שלי כבר שלוש וחצי שנים, ואני לעולם לא אנטוש ילדה. עכשיו לכי ותטפלי בבת שלך. אני אשטוף כלים. אין לי תיאבון, את יודעת?"
"גם לי לא. רוצה את השרביט שלי?"
"אני אעשה את זה בדרך המוגלגית."
"בסדר." ידה אחזה בידית, אבל אז היא נעצרה, וכשהסתכלה בחזרה, עיניה היו מפוחדות יותר, פגיעות יותר משראה אותן אי פעם, אבל לא היה שום פחד בקולה. "נוכל לדבר על החלק השני אחר כך."
הגרון שלו פתאום היה יבש מדי כדי לענות, אבל הוא הנהן, והיא חייכה חיוך קטן לפני שהלכה, והוא כמעט רץ אל השולחן, אוסף את הצלחות החצי מלאות והכוסות כאילו יוכל לברוח ממה שיבוא כשיחזור. ליבו הלם, ידיו נרדמו כשאחז בידיות, מנסה בזהירות לא לשבור שום דבר למרות כמה שרעד. אי אפשר לברוח עכשיו, הוא יצטרך ל… אבל איך, ומה אם, ואוי, בבקשה…
"שיימוס…"
הקול היה האחרון שציפה לשמוע, והצלחת שהחזיק נפלה מידו, ונשברה בלי ששם לב על רצפת האבן כשהסתובב, מרגיש את כל הצבע אוזל מפניו כשראה את האיש שעמד במרכז המטבח במרחק קטן. אבל זה לא היה איש, לא ממש. הדמות הייתה כסופה-לבנה, שקופה לגמרי, ולמרות שזיהה אותו מיד - תלבושת בית הספר, המבנה השרירי והחסון, ראש התלתלים, האף שנשבר פעמיים - מוחו סירב לקבל זאת בקלות, וכל מה שיצא מפיו היה רעש חנוק שניסה בלי הצלחה ליצור שם.
פיו של ארני התעקל בחיוך העקום והמוכר שלו. "מצטער, חבר ותיק, לא התכוונתי להפחיד אותך. אני מניח שזה אומר שאתה יכול לראות אותי, אם כך."
"אתה מת!"
"טוב, כן."
"אבל-?!" שיימוס עצר, לא יודע מה הוא בכלל עמד להגיד, אבל ככל שהסתכל יותר על הרוח של חברו לשעבר, זה הפך ליותר מוזר. זה היה ארני, זה היה ברור, והוא היה בדיוק כמו ששיימוס זכר אותו… אבל לא, וזה היה יותר מזה שהיו חסרים לא צבע ומוצקות. ארני היה אחד מהבוגרים בצ"ד, והזיכרון היה של מישהו שהיה אדם בוגר, כתפיים רחבות ושרירים של עבודה, אבל עכשיו כשהסתכל ממש מקרוב, הוא נראה היה כל כך צעיר, צל של ילד בקושי בסוף שנות העשרה שלו, וזה היה הדבר הכי מטריד בכל זה יותר מהתמונות שהראו איזה ילדים היו.
"לרוחות אין יותר מדי חופש." ארני משך בכתפו בצער. "אנו כבולים בתנאים שבהם נשארנו מאחור… חלקנו כבולים למקום, חלקנו אבודים להמשיך לחזור על משהו לנצח… אני כאן רק כדי לשמור על ססילי. בגלל זה לא הצלחת לראות אותי."
"אז," שיימוס שאל בזהירות, אסיר תודה לגלות שזה לפחות קצת קל יותר להוציא מילים מבעד לתדהמה הראשונית. "למה אני יכול לראות אותך עכשיו?"
"כי אתה לא תאמין לה בכל דרך אחרת, ואני לא רוצה שיקראו לה שקרנית בצורה לא הוגנת כשזאת אשמתי."
התזכורת של ההכרזה המוזרה של ססילי ניערה אותו, והוא הזדקף, והבין מה הסיבה האמיתית לביקור עכשיו. "אז אתה יודע על סו, ואתה יודע למה אני נשאר פה, אבל אני נשבע, ארני, לא צריך להגיד לי לשמור את הידיים שלי לעצמי."
"בעצם, עמדתי לבקש ממך את ההפך."
שיימוס קימט את מצחו כאילו ארני התחיל לדבר ביפנית שוטפת. "אני לא מבין אותך."
"לא ויתרתי על חיי כדי שתוכל לקבור את עצמה איתי. היא רק בת עשרים ושש, שיימוס, אבל אני מת עכשיו יותר שנים ממה שהיא הכירה אותי." המבט בעיניו היה כואב בצורה שאף אחד לא היה צריך לראות, הצער המר-מתוק על הוויתור על חייו. "הגיע הזמן שהיא תשחרר, ואם לא יכולנו להיות אחד עם השנייה יותר מדי זמן, אני ארגיש טוב יותר כשאדע שהיא עם מישהו שאוהב אותה - ואת ססילי- כמו שאני אהבתי."
הוא הסתכל על חתיכות החרסינה המשוננות לרגליו כשהרגיש את לחייו מתלהטות בבושה בגלל ההשוואה המגוחכת. "אני לעולם לא הייתי יכול לעשות את מה שעשית."
היד השקופה הושטה, ולמרות שהיא לא נגעה בו, הוא רעד, עורו סומר באופן מוזר כשריחפה מעל החזה שלו, העיניים חסרות הצבע הסתכלו על שלו בכנות מוחלטת. "כבר עשית."
"זה היה שונה."
"אני לא חושב כך," לחץ עליו ארני, ואז משך את היד, ושיימוס החזיק בלי לשים לב בצלקת שעכשיו עקצצה כאילו הייתה חדשה. הראש המתולתל נטה הצידה, צפה בו, ואז החיוך הפך לעמוק יותר, הכסף הכהה יוצר גומה בלחייו. "אבל אם כבר, אתה יכול להזכיר משהו לסוזן עבורי?"
"אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך?"
עיניו של ארני נעצמו כל כך חזק עד שאם היה בן תמותה, שיימוס היה חושב שנלחם בדמעות כשהניד בראשו. "עם כמה שהיא מתגעגעת אליי, היא לא ממש רוצה לראות אותי שוב. היא מפחדת שאני אכעס עליה כי היא אוהבת מישהו אחר. אתה לא מפחד ממני. אני אנסה, אבל…"
"בטח," הוא אמר, והיה כל כך מוזר לנסות לנחם איש מת, אבל חי או לא, ארני היה חבר שלו, וזה היה בלתי אפשרי למנוע ממנו את כל העזרה שרצה. "אני אגיד לה מה שתרצה, חבר."
עיני האגוז של אז נפקחו שוב, ומה שהיה בהם היה מלא בשכבות רבות מכדי להפריד, אבל הכי פשוטים והכי נוראיים מביניהם הייתה האהבה; אהבה עמוקה, ללא תנאי, ואובדן שהיה יותר סופי ממה שהמוות יכול היה להפוך אותו להיות. "תגיד לה שהיא לא זוכרת את כל הנדרים שעשינו."
הוא התחיל להיעלם עכשיו, אבל הדמות הכסופה עוד הייתה ברורה מספיק כך ששיימוס יכול היה לראות כשארני לחץ את אצבעותיו בשפתיו לזיכרון של נשיקה. "כל עוד יש נשמה בגופי. (5)"
(1) הסיפור עדיין ב-2006, כי אלבוס נולד בשנה הזאת.
(2) רק מזכיר, שיימוס אמר עוד בסיפור המקורי, ובספר החמישי, שהארי השתגע.
(3) באירית- חרא בלי כבוד.
(4) ברנרד דנסטן- תלמיד שנה חמישית מהפלפאף, ומנדי ברוקלהרסט- תלמידת שנה שביעית מהפלפאף שמיתרי הקול שלה הושמדו בקרב ולכן היא מקרינה מחשבות בביאור הכרה. בנם פטריק ימויין להפלפאף.
(5) בפרק תשע, ארני וסוזן נשבעו את זה בחתונה שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה