פרק אחרון!
שיימוס וסוזן סופסוף מגיעים לרגע האמת!
וזה אומר שאנחנו נצטרך לתרגם רק עוד שלושה סיפורים קצרים, ואז עוד כמה דברים קצרים לפני שנגיע לסיום!
פרק 13: מחר בא יום מוקדם מדי
"תירגע, חבר, אני רואה את הווריד ברקה שלך ממש דרך שאר הקווים שיש לך שם." זכריה הושיט את ידו, וניסה לשים אותה באופן מרגיע על כתפו של שיימוס, אבל הוא ניער אותה כשהמשיך שוב לצעוד ברחבי החדר.
"איך אני אמור להירגע כשאני לא יכול להיות שם בלידה של הבן שלי? המשרד המזדיין! מה הם חושבים שאני עומד לעשות, לרדוף אחרי המרפאים עם הסכין שלי?!" הוא עצר לבסוף, ידיו תופסות באדן החלון שהיה עשוי אבן בזעם מלבין אצבעות כשהסתכל על האדמה החשוכה והמושלגת מעבר כאילו יכול היה לראות עד לקדוש מנגו בכוח הרצון שלו. חלק ממנו ביקש שלא היה קורא למנהיג הנועז ללכת עם אשתו לבית החולים, אבל אם לא יכול היה להיות שם בעצמו, לא היה אדם שסמך עליו יותר ועוד היה חי, ונוויל נשבע שאם משהו ישתבש, הוא ימצא דרך להשיג לו סוג של שחרור זמני. אז באמת, זה היה טוב שהוא עדיין תקוע בלוך.
לא?
"זה לא כל מה שחושבים על זה, למען האמת." שיימוס ראה את זאק מתקרב שוב מזווית עינו, והוא קימט את מצחו עוד יותר כשראה מה הקוסם האחר הושיט לו.
"אני לא -"
"אני הילאי, זוכר? אני מכיר את תנאי המשפט שלך טוב כמו כולם, ואני חושב באופן אישי שאם יש זמן בו אדם צריך לשתות, אז זה הזמן. זה לא כאילו היית יכול להסתיר את זה אם אתה עדיין שותה כמו פעם." הוא ניער את הוויסקי בצבע הענבר בתחתית הכוס הקטנה, ואז משך בכתפיו. "חוץ מזה, זה סוד גלוי שאתה יכול להשתמש בשרביט לעתים די קרובות, ולא עשית עם זה כלום."
שיימוס לקח את הכוס בחצי-חיוך אסיר תודה, אבל ידו קפאה בדרך אל שפתיו, והוא בהה בנוזל בהססנות, עיניו מסתכלות על אלו של האיש שהתחיל לאט לקרוא לו חבר: עוד כבשה שחורה שכולם סלחו לה אחרי כל האובדן בצ"ד. "פעם תהית, זאק?"
"תהיתי המון דברים," צחק זאק בחולשה, ושם זרוע ארוכה אחת על כתפו של שיימוס ליד החלון, ולא הסתכל על עיניו, אלא הציץ איתו אל הצורות הרחוקות והמעורפלות של ההרים. "אבל אני מהמר שאתה חושב על מתי שנוויל נולד, אם הייתי מוכן."
"זה בערך דומה, כן," הסכים שיימוס בשקט. "מוכן… או שזה היה שווה את זה."
"בהתחשב בזה שמאג ואני התחתנו כשאבא שלה איים עליי כשגילה שהכנסתי אותה להריון בחופשת האביב, ובהתחשב בזה שהיא ילדה לפני שהייתה מוכנה לדבר איתי אחרי מה שעשיתי עם צ"ד, אני ממש תהיתי." זה נאמר בקלילות שבה מסתכלים על צד של פצע שהחלים, אבל עדיין היה כאב מתחת למילותיו שגרם להן לא להיות מרגיעות, ושיימוס ראה את ההשתקפות של החיוך העצוב שלו בזכוכית.
"אבל אתה צדקת, אתה," הוא הודה בכובד. "טיפשים וילדים, לא מבינים חצי ממה שעשינו וזרקנו את החיים שלנו בגלל שיר שבכלל לא הכרנו את המילים שלו."
זאק הניד בראשו, החרטות מופיעות בעיניים החומות כל כך חזק עד שנדמה היה שהעמיקו את הקמטים שעשרים ושמונה השנים כבר חרטו בפינותיהן. "אתם הייתם אמיצים וחזקים ונלחמתם כמו שדים באותו הלילה. הלוואי שיכולתי להיות שם איתכם."
"משאלות זה חרא, זאק." שיימוס נאנח עמוקות, וסימן עם הכוסית. "אנחנו יודעים את זה, יודעים. והשדים… אה, אבל זה היה רק אחר כך עבורי." קולו שוב נחלש, והוא התרחק מהחלון, והלך לשבת על הספה כשמרפקיו על ברכיו, הכוסית עוד מלאה כשבהה אל האח שהבהבה בצעים כתום וזהב ללא חדשות. "ומזה אני מפחד, מזה."
"אתה לא תפגע בתינוק, שיימוס." האיש האחר הצטרף אליו, ושיימוס הרגיש עצבנות של רגע כשחייך אליו חיוך כמעט מרחם שהתקרב מדי לצחוק על הפחד שכנראה לא הבין אותו מלכתחילה. "ראיתי אותך עם ססילי, ואתה אף פעם לא היית כזה מטורף. אני לא חושב שאי פעם הנחת אצבע על חף מפשע."
"לא זה, לא," הוא תיקן במהירות, ואז שוב נאנח. "אבל מה אתה מספר לילד שלך, חבר? הוא כמעט בן תשע, הוא בטח בוגר מספיק כדי לשאול מה עשית, איפה אתה היית כשכולנו נלחמנו. איך אתה מספר לו איך הלכת, ואוי, אלוהים אדירים…" הוא שמע את קולו נסדק, אבל לא היה אכפת לו כשהניח את הכוסית על השולחן הנמוך, והוריד את ראשו כדי לקבור אותו בידיו. "איך אי פעם, אי פעם, אגיד לקטן שלי עשירית ממה שעשיתי?"
הייתה שתיקה ארוכה, הוא שמע את רשרוש התזוזה לצידו, והרגיש יותר משראה את זאק מתקרב למראה כדי לראות את דמותו המתולתלת ולראות כמה מדמותו שיכול היה לראות. "אתה לא. לא בהתחלה, לפחות… לא להרבה זמן. אבל אתה לא משקר, גם. אתה… טוב…" הוא שתק בחוסר נוחות, ואז נשם נשימה עמוקה, ונתן לשאר לצאת בלחישה לא בטוחה. "פשוט אמרתי שלפעמים אנשים טועים, שאני טעיתי, ושהוא גם כן יום אחד, אבל שפשוט צריך לעשות את מה שאנחנו חושבים שהכי טוב מרגע לרגע. פשוט לעשות כמיטב יכולתנו."
"לשגות זה אנושי, ושנינו עשינו את זה מספיק."
"נכון מאוד, פיניגן. נכון מאוד."
עוד שתיקה, כל כך כבדה שנדמה היה שכיבתה את הלהבות היוקדות ואת הרוח העוקצת בחוץ, ולבסוף זאק מזג כוסית שנייה, ונשען לאחור כששקע אל הספה בחוסר שביעות רצון מוגזם. "אז," הוא אמר בשמחה. "בכל רגע, יהיה לנו מצטרף חדש לבני צ"ד! זה ממש מלהיב! בחרת כבר שם?"
"אימא שלי בטוחה לגמרי שזה יהיה בן, וגם פיונה," שיימוס ענה מיד. "אז נקרא לו תומאס איקרוס. דיאנה אם זאת ילדה בכל מקרה, אבל עדיין חושבים על שם שני. בטח לוסי כמו אימא שלה. שמה הוא לוסינדה, אבל זה קצת יותר מדי מסובך עבורי."
"שם טוב… הם היו אנשים טובים." זה היה קצת מאולץ, אבל הרגש היה אמיתי מאוד, ושיימוס הנהן בשלווה בתגובה.
"נתנו את החיים שלהם עבורי, שניהם. המעט שאני יכול לעשות כדי לזכור אותם כשאני סופסוף מביא לעולם חיים אחרי שסיימתי לקחת הרבה."
התגובה הקודרת לא עזרה לניסיון של זאק להקליל את האווירה, ושיימוס כמעט הרגיש מצטער עבורו, למרות שלא מספיק כדי לגרום לאיזו התלהבות מזויפת שהרגיש רחוק ממנה. זה בכלל לא היה הגיוני: הוא התלהב כבר חודשים, ורק אתמול שכב במיטה עם סוזן ושיחק עם התינוק, וגרם לה לצחוק כשמישש את הרגל הקטנה שהייתה ברורה בעור המתוח של בטנה העגולה, ואמר עד כמה התינוק חזק, עד כמה הוא כבר היה פעיל לכל מי שהקשיב וגם למי שלא. התרברב, לכעסה של אשתו, על כמה שגדלה, וחשב כמעט תמיד על מה שצריך כדי להיות אב.
עכשיו, זה לא כאילו לא חשב על זה בכלל. התזכורת של אביו שלו עקצה בעורו, והוא רעד. האם הוא ינטוש את בנו? כל כך קל להגיד שלא, אף פעם לא, בלתי אפשרי, אבל האם באמת? אמו תמיד אמרה עד כמה היו דומים: הוא ידע שנראה כמו פטריק, היה לו את המזג שלו, התשוקה שלו. אולי זה לא היה קשור לסוד שלה בכלל, אולי זה פשוט היה יותר מדי, קשה מדי, מאיים מדי ובלתי אפשרי לשאת באחריות לילד שהיה בו זמנית כה חולני וכה עקשן כמו שהיה. באותו המצב, האם הוא ממש יכול היה להגיד שהיה מתפקד טוב יותר? שיתפקד טוב יותר?
"סיפרת למשפחה של דין? אני בטוח שישמחו לדעת." השאלה של זאק הפתיעה אותו, וראשו של שיימוס התרומם, ממצמץ בבלבול כשהתמונות החיוורות באש רקדו לכמה שניות בעיניו כשהסתכל על הבעת הפנים המסוקרנת והעדינה של חברו.
"מה?"
"המשפחה של דין," זאק חזר. "אמרת להם שאתה קורא לתינוק על שמו?"
"אה, איי," הוא הסכים במהירות, והרגיש די אידיוט על כך שאיבד את עצמו. "וגם הודו לי על זה, בעצם." שיימוס חייך באירוניה די מודעת. "היית חושב שזה לא אני שהוריד אותו מלכתחילה."
"מג אמרה שהוא נפל בדלתות," זאק קימט את מצחו בתדהמה. "אני לא מבין איך -" הוא קטע את עצמו, עיניו מצטמצמות פתאום במומחיות של הילאי. "מה באמת קרה, אז?"
הוא חשב בהתחלה לא לענות, להגיד שקר קל או הטעיה טובה, אבל איכשהו נראה היה לו שלהסתיר את חטאיו הלילה יהיה טעות בצורה שלא הייתה קשורה לאמונות טפלות, אז הוא עצם את עיניו במקום, ושקע אל הספה כשזרועותיו נשענות מאחורי גבו, פניו מוטות לתקרה כאילו נטש את עצמו אל חלום האמיתי במקום לזיכרון סיוט.
שיימוס לא חשב לעתים קרובות על הלילה ההוא, כי כשכן חשב, היה קל מדי לזכור יותר מדי. היובש בשפתיים, האדרנלין בגרון, הדמעות בלחיים שיצאו בלי שעצרת לבכות, הפיצוץ והריסוק של הקסמים באוזניים שהיו חזקים כל כך עד שהיית כמעט חירש אבל עדיין שמעת צרחות, וזה שהיה עייף כל כך עד שזה הלהיב אותו ונתן לו כוח מטורף…
ממקום רחוק, הוא הרגיש את שפתיו זזות, אבל מה ששמע היה קול זקן וצרוד מכדי להיות של הילד שאת זכרונותיו סיפר. "רק הוא וארני נשארו, ונלחמו כמו שאי אפשר להאמין, אבל זה היה פחות הוגן מרוב הקרבות באותו הלילה, ושניהם היו פצועים. חצי מהיד של ארני נקרעה, ודין דימם בכל כך הרבה מקומות עד שלא ידעת מאיפה, וניסיתי להצטרף אליהם, ניסיתי לעזור, אבל זאת אשמתי, זה. לא שלא הגעתי לשם בזמן, אלא שלא הגעתי לשם בכלל. לא שמרתי על הגב שלי, ומיד אחר כך, נפלתי על הפנים שלי כשהחולצה שלי נשרפת לגמרי. כאב כמו… אוי, שום דבר הוא לא כמו שריפה, ממש לא. ושום דבר שיכולתי לחשוב עליו, רק -"
"אתה אומר לי שאתה מענה את עצמך כבר שנים כי לא יכולת לעזור לדין כשנשרפת?" המילים חסרות האמונה של זאק קטעו אותו, והוא משך בכתפיו כשהמשיך.
"הוא בא אליי, הוא. כיבה אותה, חיסל אותה, הרים אותי על הרגליים… ואז… הוא לקח את זה בשבילי, זאק." ידיו רעדו, והוא קימץ אותן לאגרופים, ועצר את הדמעות שלא רצה. "לפני שיכולתי להודות או להתנצל על מה שאמרתי קודם, היה הבזק ירוק, הוא דחף אותי, ו… הלך. ככה."
"שיט."
"איי."
"אני... מצטער."
שיימוס פקח את עיניו, סובב את ראשו כדי לחייך חיוך חלש בגלל הסימפתיה העדינה שקיבל ולא שינתה בכלל. "זה עבר."
"באמת?"
"עשר שנים באביב."
"אבל זה לא עבר עבורך," לחץ זאק ברכות, "ושיימוס, זה חייב להיות עכשיו. אתה צריך לעזוב את זה… ילדים, הם יוכלו להגיד לך אם אתה שונא את עצמך. אני יודע." היה כל כך הרבה מעבר למילים הפשוטות בסוף, ושיימוס הזדקף שוב, וראה את הבעת פניו של הקוסם השני שהייתה קשה מכדי לקרוא, אבל היה בה לא ממש אשמה אלא זיכרון של משהו שנראה היה בלתי אפשרי: אשמה שנסלחה.
"איך אתה עושה את זה?" הוא שאל לבסוף. "הרוחות… הן לא עוזבות אותך סתם."
"אתה הרבה יותר מלילה אחד… בחירה אחת… אפילו מאה," אמר זאק בשקט, אבל הייתה כנות מדהימה שם למרות זאת. "אתה שואל את עצמך מה אתה רוצה שהבן שלך יראה כשיסתכל עליך, ואתה הופך לאיש הזה. תן לו את הסגן שהוביל את גריפינדור, האיש שהתנגד לרשע אחר אפילו כאלו היו שמועות -"
"שלמד אצל קוכוליין וויתר על עצמו למען החברים שלו," שיימוס קטע אותו במרירות מתנגנת, ונופף ביד אחת בביטול מול מה שהתחיל לקוות שיהיה חדש. "שמעתי הכול מסו, כבר מזמן."
"והקשבת?"
"בחצי אוזן, אולי," הוא הרים את הכוסית שוב מהשולחן, וסובב אותה באצבעותיו, לא בטוח למה עוד לא שתה ממנה כשהייתה כה מזמינה. "זה יותר… זה קשה להשאיר את העבר מאחור כשאין לי עתיד לעוד עשור."
"ואם אתה תקבל שחרור מחר?" השאלה עצבנה אותו, והוא הסתכל על זאק במבט כועס מזווית עיניו.
"אני אלך לקדוש מנגו ואראה את אשתי והבן שלי, מה אתה חושב שאעשה?" הוא התעצבן. "אברח לג'מייקה?"
זאק שילב את זרועותיו בעקשנות. "אתה יודע למה אני מתכוון."
הוא כן, לגמרי, אבל לא רצה לשחק משחקים, והתעלם מכך. "לא חשוב."
"שיימוס…" זאת הייתה אזהרה, אותה נימת קול שסוזן השתמשה בה לפעמים - דבר של הפלפאף? - שאמרה שהוא לא יעזוב את זה, והוא הזעיף את פניו, והניח את הכוסית חזק כל כך עד שחלק מהוויסקי גלש מהקצה.
"בסדר! אני אקח את סו ואת ססילי ואת התינוק ואתרחק כמה שאפשר מסקוטלנד, מאירלנד, רחוק מכל מקום שמלא בדם ובקברים ככל שאני אוכל!" הוא לא הודה בכך קודם, גם לא בפני עצמו, לא רצה להידמות לכפוי טובה מול האנשים שגם אירחו אותו והיו משפחה וכולאים, אבל עכשיו כשהתחיל, לא יכול היה לעצור.
"אני הייתי לוקח את המשפחה שלי לדרום משם היא באה - מספיק עם הסלעים האלה - או אולי רחוק יותר. אולי בכלל מחוץ לבריטניה, ואנחנו נעשה את כל מה שידענו לעשות, אבל זה מה שאנחנו טובים בו! אנשים רוצים שנהיה אנשים רגילים עכשיו, להתחרט שאנחנו רוצים עוד כמו להתחרט על רצח, אבל אני לא רגיל, וגם היא לא, וזאת לא בושה! אנחנו נמצא את הבודדים והלא אהובים והנטושים שאין להם חברים או מטפלים, ונראה איך נוכל לתקן את העולם: מילימטר אחד, ילד אחד, לב שבור אחד בכל פעם. את זה אני אעשה, זה החלום שלי, אבל זה לא משנה כשאני עדיין משלם על מה שאני אמור להשאיר מאחורי!" הוא התחיל לצעוק בנקודה אחת, וכשעצר לבסוף, ונשם בכבדות, היה בלתי אפשרי לדעת מי מהם היה המום יותר.
לאט, זאק ליקק את שפתיו, וניסה כמיטב יכולתו להיראות כאילו ההתפרצות הייתה הגיונית לגמרי. "טוב… זה… כלומר… זה לא מה שציפיתי, אבל זה…" שיימוס הכין את עצמו, מוכן לשמוע שזה לא הגיוני, בלתי אפשרי, לא אחראי, אבל לא מוכן בכלל לראות את הכבוד או לשמוע את מה שנשמע באופן מגוחך כמו הערצה בקולו של חברו. "אני חושב שזה חלום של איש שאין לו במה להתבייש כשיסתכל על בנו."
הוא היה מוכן להגן על עצמו, ונתפס לא מוכן, מניד בראשו בביטול מוזר כשלקח את המשקה כתירוץ לעשות משהו עם ידיו ולהסתכל על מקום אחר. "אבל זה רק חלום."
"אם יש שני אנשים עם יותר כוח רצון ממך ומאשר סוזן שיוכלו להפוך אותו ליותר," אמר זאק בכנות, "אני לא יודע מי הם. זה חלום טוב, ואם יתגשם או לא, אני חושב שתהיה אב נהדר."
"ומה אם לא?" אתגר שיימוס. "ססילי כבר הייתה ילדה כשפגשתי אותה. אני לא מבין כלום בתינוקות, הייתי רק ילד, אני -"
"תאהב אותו," הציע זאק בפשטות. "תאהב אותו ו -"
"אני כבר אוהב אותו כל כך עד שזה כואב, אני!" הוא פרש את ידיו, ולא הסתיר כלום כעת, אם בכלל הסתיר. "בגלל זה אני מפחד כל כך. אני תמיד חשבתי שגורל העם שלי היה באגרוף שלי, אבל אני מרגיש כאילו שום דבר לא חשוב כמו התינוק הקטן הזה."
"אין, ולא יהיה." היד על כתפו הייתה מוצקה בצורה שלא היה רגיל אליה, ושיימוס עצמו תהה אם ככה זה היה אם פטריק היה נשאר, ואם זה היה אפשרי לקבל עצה הורית ממישהו שהיה מבוגר ממך בפחות משנה, אפילו אם היו לו חמישה ילדים משלו ולך מבחינה טכנית היה אחד או עדיין לא.
אבל הורה או לא, זה הרגיש בטוח ואמיתי וכנה, והיה קל כל כך להקשיב בצורה שהפתיעה אותו כשעצה מכל סוג שהיא פגעה כל כך בגאוותו כשזאק המשיך. "גם כשיהיה לך עוד, תאהב אותו באותה הצורה, אבל זה לא יהיה כמו הראשון. הכול יהיה שונה עכשיו. ברגע שיביאו את התינוק הזה דרך הדלתות, מה שהיה קודם לא ישנה, ואתה תצטרך להחליט מה אתה ממש אוהב יותר: העבר שלך או העתיד שלו."
הוא לא אמר כלום, הוא לא ידע לכמה זמן, והוקל לו שזאק לא לחץ עליו, ולא נפגע כשניער את היד והחזיר את הכוסית לחלון. במרחק, הוא ראה את הגבעה בה המקמילנים בנו את בית הקברות המשפחתי, והוא הרים את הכוסית, הרים אותה לרוחות ששכנו רחוק מהמצבות, לאנדרטה על האדמה של בית הספר המדמם, לסמטאות האחוריות וליערות האפלים של מדינתו הרחוקה, ולערימת חול קטנה בכנסייה המוגלגית בקורונוול בה בילה כל כך הרבה שעות בילדותו."
"סלאן א מו קיירד קרוי. (1)"
זה נגמר, ואולי, סופסוף, זה התחיל.
הסוף
(1) באירית- זה לחבר שלי.
