לא למות שוב- פרק 12: התכניות הכי טובות

אז מתברר שישראבלוג מת, אז פה הבלוג היחידי. נו טוב.

הפעם סוזן ושיימוס בבעיה רצינית. בעיה טובה, אבל רצינית.

פרק לפני אחרון...

פרק 12: התכניות הכי טובות

"טוב, אנחנו פשוט נצטרך להגביה את הגדרות קצת, לא?" שיימוס משך בכתפיו בכעס כשהוריד את הגלימה שלו, ולא טרח לתלות אותה על המתלה ליד הדלת, למרות שידע שיהיה בר מזל אם יעברו עשר  דקות לפני שאחת המכשפות תגרום לו להרים את הצמר המקומט.

רובי הניד בראשו, והפיל את גלימתו ליד זאת של שיימוס כשהתכופף להוריד את מגפיו המוכתמים בבוץ. "זה היה הרעיון שלך, אתה צריך לפתור את זה."

"איי, כי כל מה שאני יודע על הדברים האלה הוא מהידע שלך, בעצם," הוא אמר בעוקצנות. "אתה רוצה לדעת מה אני חושב, אני אגיד שנקלל את היצורים האלה ונוריד להם את הרגליים, כי באמצע שלהם יש שיער ו -" הוא עצר באמצע המשפט, השעות הארוכות שהשקיע בניסיון לפתור את שנאת העיזים לגדרות נשכחות מיד.

סוזן ישבה בתחתית גרם המדרגות, ובכלל לא שמה לב שנכנסו, או איפה שמו את הגלימות, ראשה מכורבל על שתי ידיה כשכתפיה רעדו במה שנראה באופן מטריד כמו יפחות חסרות קול.

כשמגף אחד עדיין עליו אבל לא שרוך, הוא זרק את השני - מהצעקה מאחוריו, כנראה על הרגל של רובי, לא שזה שינה - ומיהר לצידה, מקמט את מצחו כשכרך את זרועו בזהירות על כתפה. "סו, מותק, מה קורה? משהו קרה, לא?"

המילים נחנקו בידיה, אבל הוא קימט את מצחו עוד יותר, והיה בטוח שלא הבין נכון. "אימא שלי? מה אימא שלי יכלה לעשות בכלל?"

עכשיו ראשה התרומם, והוא ראה שעיניה ורודות ונפוחות כאילו בכתה הרבה זמן, לחייה היפות אדומות. "אימא שלך, אימא שלי, אימא של ארני!" המילים היו יריקה, בין יפחה חסרת אונים לנזיפה כועסת. "אולי הן הביאו עוד, אני לא יודעת, ואני חושבת שזה ממש לא משנה, נכון?"

שיימוס מצמץ, מבולבל, גם כשניסה כמיטב יכולתו להיראות סימפטי למה שהדאיג אותה כל כך. "אימא שלי בבלפסט, סו, ושלך בחוף הדרומי, לא?"

"הן הגיעו אחר הצהריים." סוזן ניגבה את עיניה בגב ידה, ופיה התעקל במרירות לצל צילו של חיוך. "יש להן חתונה לתכנן, נראה לי."

"חשבתי שאנחנו -"

החיוך הפך לצחוק קודר. "יא ילד קטן, תמים וטיפשון."

מכל הדברים שקראו לו בחייו, ומכל מה שיכלה לקרוא לו, תמים היה האחרון שציפה לו, והוא הרגיש את גבותיו מתרוממות במבט שהיה מופתע מכדי להיות פגוע. "באמת?"

"אתה חושב שזאת החתונה שלנו," היא הרימה את ידה, וספרה באצבעותיה. "הן צריכות להחליט מי מוזמן, איזו שמלה אני אלבש בהתחשב במצבי העדין, איך הן יגרמו לך להיראות טוב - תצטרך תספורת, כמובן, ובטח יש איזה כישוף שיעשה משהו לקעקועים האלה - ואימא שלך רוצה כומר, אבל פיונה פשוט רוצה חתונה סקוטית אמיתית, ואימא שלי -"

"זאת ערימת חרא," צעק שיימוס בכעס, והצביע על צד פניו. "חלק ממני שאני, אלו, ואם הן לא אוהבות את זה, יש להן בעיות יותר גדולות מאיך שזה יראה. ואת יכולה להגיד לפיונה שאני לא מתחתן בשמלה."

"קילט," סוזן תיקנה אותו אוטומטית.

"שמלה," הוא חזר בכעס. "קילט זה לסקוטים, ואני לא סקוטי, וגם את לא." הוא לקח נשימה עמוקה, ובלע את הכעס שהתחזק כמעט יותר מדי מכדי שיעצור אותו. "אני אסיר תודה להם, אבל שום דבר לא יחזיר את ארני, וזה לא יהיה נכון לתת לנו את החתונה שהם רצו לבן שלהם."

הוא הושיט את ידו, ושם את ידה בידיו כדי להסתכל עמוק בתוך עינייה. "אנחנו שנינו יותר מבוגרים, סו. קרובים יותר לשנים שמתחילות בשלושים מאשר אלו שמסתיימות בעשרה, ואני לא אשקר לך שאני קצת מופתע שאת נותנת לעצמך להיות מושפלת ככה."

"זה פשוט…" סוזן השתתקה, נאנחה, ואז הנידה בראשה בשקט, וקולה היה חלש וקצת צרוד כששוב דיברה. "אתה לא מבין איך זה, אני מניחה. כולן אוהבות אותנו, שיימוס, באמת, והן רוצות את המיטב, ואימא שלי בעיקר, היא יכולה לגרום לי להרגיש שאני עדיין בת חמש - יש לה את הנימה הזאת, ואוי, היא כל כך מאוכזבת ממני שאני בצרות כאלו… וכבר אכזבתי אותה מאוד כשהתחתנתי עם ארני בלי אישור, אני חייבת לה, ואני חייבת לפיונה הרבה, ואין שאלה מאיפה קיבלת את העקשנות שלך כשרואים את קייט…" היא חייכה בחולשה, מתביישת בעצמה בבירור כשמשכה בכתפיה. "זה טיפשי, אני יודעת. סליחה. זאת רק חתונה."

"לא צריך להצטער." הוא זז קרוב יותר למדרגות עד שגופם נגע אחד בשני, ומשך אותה אל זרועותיו כך שידיו נחו על בטנה שהתחילה להתנפח מתחת למגעו. למרות חוסר הכבוד שהרגיש בגללה והנחישות למצוא פתרון לבלגן הזה, הוא עדיין הרגיש קצת מופתע שזה היה הילד שלו שם, ושהוא עמד להיות בעל ואבא, דבר שהיה מדהים ובו זמנית קצת מאיים.

"הורים… אוי, סו…" צחוקו הרך פרע את שיערה כשהניחה את ראשה על כתפו, והוא זז קצת כדי להסתכל על עיניה. "לא בושה להרגיש כמו שאת מרגישה - אלוהים יודע שאימא שלי עדיין יכולה להסתכל עליי ולגרום לי להרגיש לא יותר מילד בעצמי - אבל אנחנו לא חייבים להם סתם ציות עיוור, את יודעת. זה נורא כלפיהן כמו להתעלם מהן, זה. קשה כמו שהן יודו שאנחנו כבר לא הילדים הקטנים שלהן, ואולי אנחנו צריכים להראות להן שהן טועות."

הבעת פנים מוזרה, משהו בין תקווה ותדהמה, עבר בעיניים השחורות והגדולות שלה. "אני לא מבינה."

"ממש נדפקנו, שנינו," הודה שיימוס בפשטות. "עם כמה שאת אוהבת אותו, ועם כמה שססילי יקרה לכולנו, שנינו יודעים שקפצת לעניינים עם ארני, ויקח יותר זמן ממה שיש לנו בחיים האלה עדי לרשום את החטאים שלי, אבל השתננו, סו, החיים ממשיכים." קולו הפך ללחישה, והיה מוזר להגיד את זה בקול, ולהפוך למציאות אילמת מאוד את הדברים שבכלל חשש לחשוב עליהם לעצמו מתוך חשש שייעלמו פתאום. "את לא נערה מאוהבת; את אישה שבחרה בגבר שהיא אוהבת אחרי המון זמן ומחשבה, אפילו אם נכנסנו לעניין המשפחתי קצת מוקדם, ואני לא חמום מוח שמאתגר את העולם לדו קרב בכל נשימה, בכלל לא. פגענו בהן במה שעשינו קודם, ואולי אנחנו חייבים להן שיראו שגידלו אותנו כמו שצריך אחרי הכול."

סוזן שקלה את מילותיו לרגע ארוך, ואז הנידה בראשה בביטול. "זאת רק עוד סיבה שאנחנו חייבים לתת להן לעשות את זה."

"אנחנו חייבים להן שיראו שאנחנו יכולים לעשות את זה," הוא לחץ. האצבעות שלו ליטפו תלתל תועה שהיה בעיניה, והוא נישק את מצחה בעדינות, והציע את מה שקיווה שהיה חיוך שהיה רק קצת ממה שבאמת אהב אותה. "עכשיו, לא אמרת לי בבוקר שמצאת שמלה שאהבת?"

"כן…," היא הודתה, ואז עשתה פרצוף, ונגעה בבטנה. "אבל הן צודקות, זה יראה ש -"

"וכל מי שיתעצבן מכך ממש לא מוזמן," אמר שיימוס בהתעקשות. "את אוהבת אותה?"

עוד שתיקה ארוכה, אצבעותיה נוגעות בקווים המעוקלים של גופה דרך קפלי הגלימות, ואז ראשה שוב התרומם, והוא הרגיש את עצמו מחייך כשראה את הניצוץ המוכר והכוח שחוזרים לעיניה. "כן, בטח," היא אמרה בחוזק. "היא שמלה יפה, וזה מה שאני רוצה ללבוש. וממש חשבתי שהכחול בצווארון יחמיא לעיניים שלך… וגם לקעקועים שלך, שכמו שאמרתי קודם, אני במקרה חושבת שהם סקסיים."

"אז קבענו." הוא נישק אותה שוב, אבל היא שמה את ידה על החזה שלו ביניהם, ודחפה אותו בגבה מורמת וספקנית.

"אתה מדבר כאילו הן פשוט יזוזו ויקבלו את זה."

"יזוזו, לא." החיוך של שיימוס התרחב, והניצוץ של מרדנות כמעט זוממת בקולו הרגישה טוב יותר  ממה שהייתה אמורה להיות אם באמת היה אמור להיות מבוית. "אבל אני הולך לשם, ואני הולך להסביר איך ולמה… ואני יכול די לשכנע, באמת, אהובה."

סוזן צחקה בחיבה, ונופפה אליו באצבעה. "את זה אני יודעת, אבל אתה לא בדיוק יכול להשתמש באותו קסם עליהן כמו שאתה משתמש עליי, ואני חושבת שחלק משיטות ה'שכנוע' האחרות שלך אולי קצת קיצוניות."

הוא נתן בה את המבט הכי תמים שלו, עיניו רחבות וחסרות אשמה בתדהמה מזויפת. "נו, לא חלמתי לעשות את זה!" התמימות הפכה למרושעת עכשיו, והוא נעמד, וקד בפניה קידה עמוקה ומוגזמת. "אבל יש לי לשון ממש טובה בכמה מובנים כשצריך, באמת, ואני מבטיח לך שתקבלי את השמלה שלך ואני אקבל מכנסיים ואני אהיה זה שיחליט איך החתונה הזאת תלך, בטח, למרות שהדעות שלהן יהיו רצויות."

היא שוב צחקה, יותר בפתיחות עכשיו, והיא עמדה כדי לכרוך את זרועותיה על כתפיו, פיה במרחק קטן משלו, והיה קשה לזכור שהיה מישהו אחר בעולם, בטח שבחדר השני כשהסתכלה עליו ככה. "אתה תחליט?" היא שאלה ברכות, הנשימה החמה שלה על שפתיו. "ומה, בדיוק, אתה תחליט?"

"בואי פשוט נגיד שזה יהיה אותו הדבר שכל גבר אחר מבין אותו, ויודע שהוא רק כלי במשחק, ומבין שצריך לדעת מי אחראי על הכול." איכשהו, הוא הצליח לשמור על נימת קולו רצינית לגמרי, וזה לקח את כל כוח רצונו להתרחק ורק לגעת בקצות אצבעותיה בפיו.

הוא השאיר אותה שם למרגלות המדרגות כשחצה אתה היכל, ואז הסתובב כשיד אחת על ידית דלת הסלון, וחייך חיוך חצוף ולא מבויש מעבר לכתפו. "אני מחליט שיעשו את מה שאשתי רוצה."