לא למות שוב- פרק 11: נקודת האל חזור

שיימוס וסוזן החליטו להיות ביחד.

מעניין איך זה יתפתח.

הפעם, שיימוס וסוזן צריכים לעזור לחבר ותיק… ולצערם זה משפיע עליהם.

פרק 11: נקודת האל חזור

"טרב, כבר אכלת את שלך. זה הביסקוויט של פגי. תעזוב אותו!" נוויל התכופף, והושיט את שתי ידיו כדי להפריד בין שני התאומים שלו בכוח אבהי ממש מרשים. צווחות שני הזאטוטים התגברו מאוד, ועכשיו התחזקו בגלל זה שלא הרשו להם לרצוח אחד את השני על ביסקוויט השוקולד שעוד היה בידה השמנמנה של הילדה הקטנה, אבל הם היו מתחת לשתי זרועות שונות עכשיו, ונוויל הניד בראשו כשנעמד. "מצטער בנוגע לזה, הם פשוט ממש עייפים… הם היו צריכים לנמנם לפני שעות."

"אל תדאג בנוגע לזה," סוזן צחקה בעדינות, והושיטה את ידיה אל טרבור בניסיון לקחת את הילד שנאבק. "אני אשים אותם בחדר האורחים."

"הבנתי," נוויל עיווה את פניו כשפגי הצליחה להסתובב מספיק כדי לבעוט טוב בגב שלו, אבל הוא לא היה צריך לשנות אחיזה כדי לשמור על שניהם כשהלך למדרגות, קולו מתחזק במאבק קטן מול הצרחות. "באמת… זה די אמנות, וזה יהיה ממש קל לכולם אם הם פשוט יסיימו את הנמנום ואני כבר אלך. תודה שוב שאת עושה את זה עבורנו."

שיימוס הלך אחריו במדרגות, סוזן קרוב מאחור, והוא נזהר להישאר מחוץ לטווח האגרופים והרגליים הקטנים שהתנופפו, ועצר רק לרגע להרים נעל שטרבור בעט. "סבתא שלך ומר אבוט אמורים להיות שם; אין בעיה שאנחנו נשמור על הקטנטנים לקצת זמן."

"זה אולי ייקח יומיים או שלושה," הזהיר נוויל. "יש לה צירים כבר כמעט יום שלם, ואם היא לא תתחיל להתקדם, הם יצטרכו לזרז את זה הערב, ואז אנחנו לא יודעים." הוא נאנח, אבל היה מבט קצת לחוץ בעיניו שגרם לשיימוס לנשוך את הלשון שלו כדי לא לחייך. "התאומים היו ממש לא כאלה בהתחלה."

"נשמור עליהם כמה שצריך." הוא טפח לחברו על השכם כשסוזן פתחה את הדלת לחדר האורחים, אבל נוויל עצר שם, והסתכל בחזרה מהמסדרון אל המדרגות.

"יש להם -"

"יש להם מספיק דברים לשנה, מנהיג נועז," הבטיח לו שיימוס, לא מסוגל לעצור לגמרי את הצחוק עכשיו. "אפשר לחשוב שהרמיוני ארזה לך."

לרגע, נוויל נראה די פגוע, ואז האדים, ונשך את שפתיו כשהזיז את הילדים שהשתתקו אל כתפיו במקום לזרועותיו, ובשניות הקטנות הללו, החיוך המבויש נראה כל כך כמו הילד ששיימוס התבגר איתו עד  שזה היה ממש מדהים לראות אותו על הפרצוף הקשה והמצולק. "היא הייתה מעורבת, כן."

"בלי צחוק," אמרה סוזן ביובש, ואז רכנה ונישקה את נוויל על הלחי, ודחפה אותו דרך הדלת אל חדר האורחים. "אתה תלך עכשיו, ותמסור דרישת שלום לחנה ולתינוק… תתעתק ברגע שהם יירדמו; במצב הזה, זה ממש לא יהיה חצוף. תשלח פטרונוס ברגע ש -"

"לגמרי," נוויל הנהן במהירות. "וינשוף מיד אחריו עם תמונות. שוב תודה."

הם סגרו את הדלת מאחוריו, וחיכו כמה רגעים כדי לוודא שהם לא צריכים לעזור עוד קצת, ואז שיימוס חזר אל המדרגות, והניד בראשו בחיבה כשצעקת מחאה חזקה חשפה שלפחות תאום אחד הבין מה אבא שלהם רוצה שיעשו. "לא יודע איך הוא עושה את זה. אני מת עליה, ממש, אבל אני עדיין שמח שהחמצתי את השלב הזה בחיים בו הבנפיריונסה שלי הייתה קצת יותר מבנשי. לא חושש להגיד שתינוקות ממש מפחידים אותי. לא מת עליהם."

סוזן עצרה בתחתית המדרגות, והסתכלה עליו בפרצוף שנראה כאילו כרגע הודה שתמיד רצה בסוד להיות אוכל מוות. "ממש?"

"אין לי מושג מה צריך לעשות איתם." הוא משך בכתפיו בחוסר אונים ובחיבה. "הם שוכבים שם וצורחים עליך."

עיניה התרחבו, והיא ממש התרחקה. "אתה ממש לא אוהב תינוקות?"

"לא התכוונתי שאני…" שיימוס עצר, וקימט את מצחו. הוא ידע שנשים חושבות דברים מסוימים על גברים שאוהבים ילדים קטנים או חיות פרוותיות, אבל התגובה שלה הייתה יותר מסתם אכזבה, וממש הגיונית בהתחשב בכך שהיה מי שעזר לגדל את הבת שלה מאז גיל ארבע. "יש לך פרצוף, סו. מדאיג אותי. את לא רוצה עוד כפילה שלך רק בגלל שהמנהיג הנועז לא יכול להתרחק מאשתו ליותר משתי דקות, כן?"

"לא בדיוק… אוי, לעזאזל." היא הסתובבה ושיפשפה את מצחה, קולה שקט כל כך עד שאפילו לא ידע אם התכוונה לדבר רק לעצמה. "רציתי קודם לדבר עם חנה, אבל אני יודעת מה היא תגיד, והיא צודקת, בכל מקרה."

"סו?"

"שיימוס…" היא נשמה נשימה עמוקה, והסתובבה לאט להסתכל עליו שוב, והמבט בעיניה היה מלא בחשיבות שלא ראה קודם, ושגרמה לו להיות הרבה יותר לחוץ ממה שחשב, וגרם לתחושה קרירה ורועדת לעבור בבטנו. "אנחנו צריכים לדבר."

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" הניסיון להקליל את האווירה נכשל, והוא ידע את זה אפילו לפני שהיא קימטה את מצחה עוד יותר והתיישבה על המדרגה התחתונה, וסימנה שיישב לצידה.

"אני מתכוונת ממש לדבר, כי יש בעיה, ואין לי ממש הזכות להחליט לבד." הוא היה מבולבל בהתחלה בגלל הנימה הקודרת בקולה, כאילו היה אמור לדעת מה הבעיה, אבל אז הוא ראה את היד ששמה בעדינות על בטנה התחתונה, והרגיש כאילו כל האוויר בחווה נגמר.

"את לא בהריון." היא הנהנה בשתיקה, והוא שמע את עצמו גונח חלושות, מרפקיו על הברכיים כשקבר את ראשו בידיו. "אוי, שיט. זה לא אפשרי! נזהרנו כל כך, אנחנו -"

"כן," סוזן קטעה אותו במהירות, "אבל היינו טיפשים באסם, וגם בפעם השנייה."

"עד כמה את בטוחה?"

"שני כישופים יצאו חיובי. ואני כמו שעון." הפה שלה התעקל לחיוך חלש. "בפעם האחרונה שאיחר לי ביותר מיום, זה היה לפני כמעט תשע שנים, וקראו לה ססילי."

"זין."

"ככה הגענו לזה, כן."

הוא נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו להזדקף, כתפיו ישרות כשהסתכל על עיניה בכל הרוגע הענייני שיכול היה לגייס בגלל מה שהתחיל לצרוח בראשו. "אז אני לא מבין איפה אנחנו צריכים להתווכח על זה, בעצם. יש לנו תינוק."

לא הייתה שאלה בעיניה כשהיא הסתכלה עליו, וכמה מוזר זה היה בזמן כזה, זה גרם לו לרצות לנשק אותה כשלקחה את ידו בידיה. "שיימוס, אני אוהבת אותך, אבל זה דבר אחד להיות במערכת יחסים איתך, והמוות של הקרן וכל מה שהיא עושה עבור החברים שלנו אם כל המכשפות והקוסמים המדושנים והמבוגרים הללו יראו ממזר."

המעשיות הקרה בהכרזה שלה פגעה, אבל הוא התעלם, ושם את ידו השנייה על ידיה. "אז נתחתן, למה לא? ואפילו הדבילים האלה לא סופרים חודשים במדויק אם מישהו לא צעיר מדי."

"זה ממש יפה, אבל אני לא מתכוונת לבקש ממך להתחתן רק בגלל שנסחפנו." הראש שלה הזדקף, והייתה התרסה פגיעה בכל מילה כואבת שגרמה לו להרגיש כאילו אכזב אותה מאוד כשנתן לעצמו ליפול לכמה שבועות של שמחה חסרת דאגות. "אני מכשפה, לי יש אפשרות לטפל בדברים כשזה עוד מוקדם."

הפה של שיימוס התהדק, והוא הניד בראשו, ומשך את ידיו כדי לשלב אותן על החזה. הוא כמעט ציפה לזה בגלל מה שאמרה, אבל למרות שלא חשב שזה היה רצח כמו כמה שהכיר, להפיל כדי לחסוך מצב מוזר היה משהו שחשב שלא היה נכון. "אם אני בכלל יכול להגיד משהו, אני לא שם עוד דם על הידיים שלי, וככה זה יהיה עבורי אם אומר לך לסיים את זה כי חששתי להציע לך להתחתן איתי."

"ומה עם ססילי?" היא אמרה בכעס. "אני לא רוצה שהיא תראה אותנו נאלצים להתחתן."

"לא אמרתי את זה!" היה קצת כעס בקולו שהפתיע אותו. "אמרתי שחששתי להגיד משהו. כי לא חשבתי שאפשר. זה שאת אצלי ובמיטה שלי פה ושם זה די קשה להאמין. אבל נישואין זה עבור אנשים כמו המנהיג הנועז. לי אין זכות לבקש ממך להפוך מישהו כמוני ליותר ממאהב שלך."

להפתעתו, היא לא התגוננה, אפילו לא התווכחה. במקום, פניה התרככו והפכו לחיוך עצוב ואוהב, והיא ליטפה בידה את הלחי שלו במה שבכל זמן אחר היה הזמנה לנשק. "מתי תפסיק עם זה, שיימוס?"

"עם מה?"

"לדבר על עצמך כאילו אתה חסר תועלת. אם בכלל, מה אתה אומר עליי? שאין לי טעם בגברים? שאני משתרללת? שיכולתי לקבל טוב יותר?" הייתה האשמה קרירה בטענה האחרונה, והוא הסיט את מבטו, כי לא שקל את זה קודם וקצת עצוב.

"בטח שלא!"

"אז למה אתה חשבת שלא תוכל להגיד כלום?" היא שאלה בעדינות.

הוא היסס הרבה זמן לפני שהגיב, וניסה לתאר במילים את מה שייצור בהיגיון את הבלבול שנפל על אהבתם הפשוטה כשסלסל את קצה זנב הסוס שלו בין אצבעותיו. "בסדר, זה, זה שאת כל כך אוהבת אותי. אני לפעמים אפילו חושב שאני יכול כמעט לראות את זה בעצמי, כשאת כל כך מאמינה בזה, ואלוהים יודע שאני מנסה להיות חצי מהגבר שאת חושבת שאני, אבל יש עוד. מה עם הירושה של ססילי? הקרן? זה הכסף של ארני, זה, והוא שלך רק כי את האלמנה שלו. המקמילנים עדיין ירצו שנחייה כאן? מה עם שאר העונש שלי? עדיין נשארו לי אחת עשרה שנים, ואז מה? בלי לפגוע, ואני לא יודע מה אני כן ארצה לעשות עם עצמי. אבל אני לא עומד להזדקן כרועה צאן, לא. זה לא אני."

הוא לא הרים את המבט כשסיים, וקולה לא רמז את מה שיראה אם ירים. "אנחנו עומדים לעשות שיחה רצינית עם המקמילנים, בטח, וזה לא יהיה קל או פשוט, לא משנה מה נעשה."

"טוב, לסיים את הכול זאת לא אפשרות עבורי," הוא פרש את ידיו, ואז נתן להן ליפול אל ירכיו בצחוק קודר. "אבל אני לא יכול לעצור אותך."

"אז השאלה היא אם נתחתן, או שנמשיך לשחק במשחק ונסתיר את זה כמה שאפשר, ואז נמצא תירוץ שאישאר בחווה בלי שיראו אותי כשאגדל."

עכשיו הוא כן הרים מבט, והרים גבה אחת בספקנות. "והתינוק? אנחנו פשוט מצאנו אותו משוטט בלוך?"

הלחיים שלה החווירו, אבל עיניה היו מרוחקות בצורה שלא ראה כבר הרבה מאוד זמן; אשת העסקים שהייתה חסרת לב ומעשית. "אני אצליח למצוא מישהו שייתן לשינייד לאמץ את התינוק שהיא רצתה כבר הרבה זמן."

שיימוס שקל את זה לכמה שניות, ואז הרים את ידו במעלה המדרגות, אל החדר של ססילי. "לילדות קטנות יש פה גדול."

"זה סיכון שנצטרך לקחת," היא הודתה.

היה מגוחך להרגיש כאילו שללו ממנו משהו שבכלל לא רצה לבקש, אבל הוא לא יכול היה להסתיר את האכזבה שהרגיש פתאום. "אז את לא רוצה להתחתן איתי."

"אני לא אמרתי את זה." סוזן עצרה, עיניה נעצמות כשראשה נשמט, וקולה היה כמעט ילדותי, למרות שהיא נראתה די מבוגרת, יותר מבת עשרים ושש. "פשוט… אני לא רוצה להעלות ציפיות, שיימוס. אנחנו לא יכולים לשים את עצמנו לפני כמעט שלושים אנשים שממש צריכים אותי."

"את יכולה לסלוח לי כי העלתי תקוות?" הוא הודה בשקט, ולקח את סנטרה כדי לסובב את פניה אל פניו כדי שתראה את הכנות שם. "ואם אני אתפלל שנוכל למצוא דרך שזה יעבוד אצל דאנקן ופיונה?"

זה לא הפתיע אותו שהיו דמעות בעיניה, אבל הוא עדיין נבהל כשקפצה קדימה, ונישקה אותו בתשוקה נואשת וחזקה לפני שהתרחקה, קולה בקושי לחישה אבל חזק בכל מקרה. "אתה נשבע?"

"הא?"

"תסתכל לי בעיניים, שיימוס פיניגן, ותשבע לי, תשבע לי במה שהיה לך מספיק חשוב כדי שתוכל לחסל את הזמן והמוות!" היא רעדה, הדמעות גדולות על לחייה בגלל המילים שלא נאמרו. "תשבע לי שאתה רוצה אותי, לא רק לעשות את הדבר הנכון, לא כי אתה מרגיש לכוד כאן או לכוד בהריון הזה או לכוד איתי, כי בשם אלוהים, הדבר היחיד שגרוע יותר מלאבד עוד בעל יהיה להרוג אחד, ואני יודעת מה הכלוב עושה לך!"

הוא לא היסס בתשובה שלו, הוא לא היה צריך, והוא שם את ידיה בשלו באחיזה כה חזקה עד שהייתה אמורה להירתע אבל לא, עיניו ננעלו על שלה. "אני נשבע לך, סוזן. לא משנה מה קורה, את לא היית כלוב שלי, את לא יכולה להיות."

עם כל האנשים שאמרו לו שהוא אמיץ, הוא לא הרגיש את זה מעולם כמו שהרגיש עכשיו, אבל הוא נתן לעצמו להמשיך, וידע שנכנס בלי אפשרות להתחרט אל חיים שמעולם לא תכנן אותם, אבל ידע גם שזה נכון, ידע בביטחון שגרם ליותר אימה בליבו מאשר הבחירה עצמה. "את השמש בין הסורגים, ואולי אני מפחד עד מוות מאלף סיבות, אבל אף אחת מהן היא המחשבה שתהיי שלי לשארית חיי." הוא עצר, והיא קימטה את מצחה כשראתה את החיוך הזומם שעלה על פיו. "אבל אני נשבע רק בתנאי אחד, בעצם."

"מה זה?"

"אם תקראי לו סוורוס, אלקטו או אמיקוס, אני אלך; עם חנינה או בלי."

הוא אמר את זה ברצינות גדולה, אבל היה יפה לראות אותה צוחקת, לראות אותה מנגבת את לחייה בשרוולה ומחייכת לו במה שהייתה אהבה כמו תקווה או הקלה. "אני מבטיחה."

"אז אני שלך." שיימוס נישק אותה; לאט ועמוק, ונתן לידו לעבור על גופה ולנוח על הבטן השטוחה כשנשבע ברכות שפתיה. "שלך, ושל שני הילדים שלך. לנצח. אני נשבע."