סיפור קצר- ללבוש ירוק

נראה לכם שגמרנו עם סוזן ושיימוס?

אז לא. ממש ממש לא.

והיום שומעים על חג שלהם...

ללבוש ירוק

היום החמים הראשון באביב יכול להביא איתו סוג מיוחד של טירוף.

עדיין היה קצת שלג קפוא בחלק מהצללים העמוקים ביותר בגבעות,הלוך עצמו עדיין היה קצת יותר מקפוא והיה כה קר עד שזה שרף, אבל האביב בהרים היה דבר מוזר וחמקמק. מהר מאוד, הדשא הופיע על צידי הגבעות שנחשפו הכי הרבה לשמש, רענן ומוכן לשמש כמזון לכבשים החדשות, והוא כבר היה כל כך חם עד שהזמין את עצמו אל העור. שיימוס ידע שיתחרט על כך לאחר החורף הארוך, אבל הכווייה הראשונה בעונה הייתה בלתי נמנעת, והוא הוריד את חולצתו בקלילות, ורכן כדי שפרצופו יספוג מהאור. "יום גדול, זה. נפלא."

כשהיא נחה על הדשא לידו, הוא הרגיש יותר מששמע את המלמול הקטן בתגובה של סוזן כשלחצה את פניה אל ידו החשופה, וכרכה את זרועותיה מסביב למותניו. היא נאנחה, וכשהוריד את מבטו אליה, החיוך שלו רק גדל עוד יותר. אולי זה היה סתם האור על אורה החיוור והמושלם,או אולי שזה היה נכון מה שאמרו על אישה בהריון, אבל נדמה היה שהיא כמעט קרנה, שיערה השחור נצבע בחוטים זהובים מהשמש. "נפלא."

אם היא הבינה שלא דיבר עוד על היום, היא לא הראתה שום סימן, וקולה הכיל איכות עבה וחולמנית. "מוזר, לפעמים."

"זה יכול להיות הרבה דברים בחיים כמו שלנו…" הוא צחק, ונישק את ראשה. "למה את מתכוונת?"

"להכול, אני מניחה. אני יודעת שזה ממש לא מה שחשבתי, כלומר, כשהייתי ילדה קטנה, אתה יודע? כשדמיינתי את עצמי בגיל עשרים ושבע." המילים של סוזן יכלו להיות מלאות רחמים, אבל נימת קולה לא השתנתה ולא היו בה רחמים: יותר תדהמה ממעבר הזמן חלל שפשוט לא רצה מהם שום דבר. "מה איתך?"

"לא הייתי ילדה קטנה בעצמי." שיימוס משך בכתפו הרחוקה ממנה. "לא יכול להגיד."

"אוי, נו!"

היא עשתה פרצוף, והוא צחק, אבל בדממה שנשמעה, השאלה עדיין ריחפה על האחו שנמתח לפניהם, וריחפה קצת על התחושה שלה מולו, הריח בשיערה, על הגבעול המתוק של התלתן שמצץ עד שמצא לבסוף את התשובה המפתיעה. "לא חשבתי על זה,בעצם."

סוזן הרימה את ראשה מספיק כדי להסתכל עליו באמת, הבעת פנים מוזרה על פרצופה כאילו לא יכלה להחליט אם לעגו לה. "אתה לא חשבת על מה שתרצה להיות כשתהיה גדול? בכלל לא?"

"לא ממש, לא", הוא הודה. "רוב האנשים שהכירו אותי, אני חושב, בכלל נדהמו שאני… הפכתי לגדול, בעצם. לא חושב שרובם חשבו שאני אשרוד עד כדי כך."

זה נאמר בקלילות, אבל היא דחפה את עצמה על ברכיה, ולרגע הוא חשב שהוא אמר משהו לא בסדר ושקמה ללכת, אבל במקום היא ישבה בחיקו, ואחזה בו כדי לסובב את פניו בשתי ידיה במבט של כנות מפתיעה וצורבת. "אני שמחה ששרדת."

"גם אני." הוא סובב את ראשו כדי לנשק את ידיה, והרים את ידו כדי ללטף באצבעותיו את זרועה בעדינות. "אבל את אומרת שזה לא מה שרצית, סו? אנחנו לא חייבים ל -"

עיניה התרחבו, והיא הנידה בראשה במהירות. "לא זה, לא! פשוט…"

"לא חשבת שתהיי אלמנה במשך תשע שנים, ותתכונני לבעל שני שהוא בעצם האסיר שלך?"

כמו שקרה לעתים קרובות, היא הייתה המומה לרגע מהקלילות שבה דיבר על הנושא, ואז חיוך קטן התפשט בפיה המלא. "כן."

הייתה שתיקה ארוכה שבה רק הסתכלו אחד על השנייה, ואז שיימוס שכב על הדשא, ומשך אותה לשכב איתו כשבהה אל השמיים הכחולים, העזים והמלאים בעננים מעליו. "אז איפה ראית את עצמך, אם ככה?"

"לא חשוב." היא נדחקה לתוך זרועו, ושמה את הראש שלה על כתפו. "זה נחמד."

"לא, באמת. אני רוצה לדעת עכשיו כשאמרת."

"וטרינרית," ענתה סוזן ללא ההיסוס שציפה לו. "חשבתי שאני אטפל בכלבים ששפשפו את הרגל או בינשופים עם כנף שבורה ושיהיו לי כמה ילדים עם בעל בפורטסמוט, שם גדלתי."

"אז זה לא כל כך רחוק," הוא אמר. "גיאוגרפית, אולי, אבל את עדיין עובדת עם חיות, ואת גדולה כמו שתמיד היית עם זה. אני זוכר כשקיבלנו את הינשוף המסכן ההוא שרני שלח לנו… את וטרי הייתם נהדרים. חשבתי על בטוח שנצטרך להרדים אותו, אני. מסכן קטן, גוש קרח עם נוצות, אבל סידרתם אותו והורדתם את הסימון מהרגל שלו גם כן."

"מרקורי! ארני -" היא עצרה את עצמה, ההתלהבות פתאום הופכת לתחושה מוזרה שהרגיש כאילו עברה דרך גופה אליו.

"זה בסדר."

"מה?"

הקלילות הייתה מאולצת מאוד, כתפיה עוד היו קשות, והוא התגלגל כדי להתייצב על מרפק אחד, והסתכל ישר אל העיניים הכהות והעמוקות חסרות הסוף שבאופן בלתי צפוי אהב כל כך. ידו החליקה בזרועה, ותפסה את האצבע שעדיין ענדה את הטבעות עד שתחליף אותן בשלו בתוך כמה חודשים. "ארני. זה לא כאילו את פתאום לא יכולה להזכיר אותו, סו, רק בגלל שאנחנו ביחד. אני לא מקנא."

"באמת?" היא נראתה ממש מופתעת וקצת חושדת, והוא הנהן חזק.

"לא, אנחנו שונים מדי. מבולבל, אולי, אבל לא מקנא בכלל." שיימוס הרגיש שפיו מתעקל פתאום לחיוך החצוף הרגיל שלו, אבל הוא עדיין הרגיש קצת פגיעות מולה שלא ממש ידע איך להתמודד מולה פרט לחוצפה שתמיד הייתה השריון כמו חוש ההומור שלו. "לא יודע איך יכולת לאהוב אותו ואז אותי בלי פציעת ראש או כישוף… למרות שאני מניח שזה אומר שאין לך סוג מועדף."

באופן מדהים, חיוכה היה עוקצני באותה המידה, והיא טפחה על אפו בקצה אצבע אחת. "אני לא יודעת, אני חושבת שכן."

"מה: חוץ מזה ששנינו גברים?"

"אולי הסוג שלי הוא גברים שהם אמיצים וחזקים -" ידיה התחילו לשוטט עכשיו, ועברו בגופו עם קווי הקעקועים, מסמנות את הצורות ועוברות על השרירים כך שעורו התחמם יותר מדי מתחת לאור השמש האביבי. היא ניסתה להסיח את דעתו, הוא היה בטוח - והיא עשתה עבודה ממש טובה בזה - אבל הוא עדיין הצליח למחות.

"אני אפילו לא חצי מהגודל של -"

"לא כזה גדול, לא," היא הודתה, אבל לא הייתה תחושת קבלה של חיסרון בקולה או בעיניה שנשבע שהפכו לכהות יותר כשהסתכל עליהן. "אבל חזק בדרך שלך. יותר ממספיק כדי שאני ארגיש ממש בטוחה, אבל עדין מבפנים, ולשניכם יש שיער בלונדיני ומבטאים ממש סקסיים."

שיימוס הרים גבה כאילו נפגע. "אז זה רק המבטא שלי?"

"גם דיברתי על השיער," אמרה סוזן. "אבל זה בטח עוזר. ואם כבר…" הידיים המשוטטות הגיעו אל אחורי גבו, ומשכו אותו לרחף קצת מעליה, וקולה הפך לגרגור גרוני ומזמין. "אתה יודע איזה יום זה?"

"לא יום ההולדת שלי," הוא הגיב בתמימות הכי רבה שיכול היה לגייס. "זה היה לפני יומיים."

היא צחקה בשמחה, והכתה אותו בכתף. "ואתה קורא לעצמך אירי."

"לא חשבתי שזה משנה." הוא שם את כל משקלו על זרוע אחת, עדיין מרחף רחוק ממנה כשנתן לידו לעבור על הירך שלה, ולחוש בסיבים הירוקים החלקים מעל הבשר החם. "זכרת ללבוש ירוק. אין תירוץ להימנע ממשהו כיפי."

עכשיו היא משכה אותו למטה אליה, והוא לא יכול היה שלא לגנוח כשפתיה נגעו בצווארו: בהתחלה מנשקות, ואז לוחשות מתחת לאוזן שלו מספיק כדי שישאירו סימן משלהן מעל השאר. "אם יהיה לי התינוק שלך, יש לי תירוץ להגיד 'נשק אותי, אני אירית'?"

זה לקח את כל כוח הרצון שלו לעצור, לשמור על קולו די קליל. "אני חושש שאת עדיין אנגלית כמה שאפשר, מתוקה."

"טוב, אז בסדר." ידה לקחה את שלו למקום ליד מותנה, ומשכה אותה אל הכפתורים שנלחצו בין גופם. הוא הרגיש את חום גופה, המותניים והחזה שלה, הבטן הרכה והלא נפוחה שלה: הקצב התואם והקשה של הנשימות שלא יכלו בכלל להסתיר. ידה השנייה פרעה את שיערו, וגרמה לו להשתנק לו בכאב כששיניה נשכו את האוזן שלו. "אולי: 'תזיין אותי, אני לא לובשת כלום מתחת'?"

"את זה אני אוהב." הוא תפס אותה, כבר לא מעמיד פני צנוע כשהסיבים הקלים נקרעו מתחת לידיו, ולמה לטרוח בכלל עם הכפתורים כשצדקה. עיניו, ידיו, פיו שתו את שלה כמו וויסקי, והוא שוב היה שיכור במשהו עשיר יותר ממה שכל עילפון היה.

הוא הניח, לפני הרבה זמן, שיצטרך להיזהר איתה, וטעה לחשוב שהופעה חיצונית הייתה חשובה, אבל היא הייתה חזקה בתשוקה על הגבעה הנפלאה הזאת כפי שהייתה בחושך המרושע. בהתחלה, הוא חשב שהיא ממש רבה איתו, אבל אי אפשר היה לטעות בתשוקתה, בדרישות הממש מלוכלכות של השפתיים הללו. סוזן רצתה אותו, בטח שרצתה אותו, אבל הוא ידע שלעולם לא תשכב בפסיביות ותחכה שיקחו אותה.

היא הייתה פרס, אוצר מעבר לפרס, והיה צריך להרוויח אותה, להילחם עליה, לדרוש אותה בידי הלוחם החזקות מול עור בובת החרסינה, כשהיא שורטת ובועטת עד שגבו ושיערותיו סמרו, כשמותניה וידיה נאבקו והתגלגלו עד שסילון וזהב התערבבו בירוק הפראי.

לרגע שידע שלא יארוך זמן רב, הוא ריתק אותה, ידיה נתפסו באגרופו, ובידו השנייה הוא תפס בשיער השחור, ומשך את ראשה לאחור כדי לחשוף את גרונה. פיו ירד למקום בו אי אפשר היה להסתיר זאת, העור האדום מיד הופך לאדום עמוק יותר כשעבר עליו עם הלשון שלו. "מו צ'יאנסה…"

עיניה הבזיקו, והוא הרגיש את ידיה מסתובבות באחיזתו, והוא ידע שלמרות כוחו הגדול, אחיזתו לא תחזיק מעמד. "זה אומר 'יום הקדוש פטריק שמח'?"

כשהוא דוחף אותה, עוד סימן התווסף לבלוטה הגדולה ליד החזה שלה. "זה אומר שאת שלי."

"עכשיו את הצליל של זה אני אוהבת… אם אתה מתכוון לזה." ואז היא השתחררה איכשהו, והוא היה זה על הגב, ירכיה צמודות למותניו וידיה חופרות בכתפיו כשעיניה הבטיחו את כל גן העדן מהגיהינום שלא הגיע לו.

הסוף