אחד לפני אחרון. עוד פעם אחת, ואז נגיע לסיפור האחרון… האחרון ביותר.
והפעם… אולי הגיע הזמן, אחרי כל פשוטי העם, לעבור למעמד קצת גבוה יותר?
20 עובדות אקראיות על ג'סטין א' פינץ'-פלצ'לי
החובה מעל הכול.
- היה לו מוניטין כמתחן מבריק כשהיה ילד קטן.
בחצי מהזמן, הוא בכלל לא הסתבך בגלל זה; המבוגרים היו מופתעים ומתרשמים מדי על איך שהצליח לעבור שלושה מנעולים ולהחליף טפסי מבחן בעמודים ריקים, למלא את הלוקר של הבריון בשאריות מפח הזבל של חדר האוכל, או לגרום לשיערו של מורה שנוא להחליף גוון לוורוד כשכתב את המשימות על הלוח. אף אחד לא האמין שג'סטין עצמו לא ידע איך הדברים הללו קרו. עד שהיה בן עשר, הוא שכנע את עצמו שבטח יש לו איזו אישיות מפוצלת או תאום מרושע שעשה אותם כשלא הסתכל. זה שהיה קוסם הסביר הרבה.
- הוריו התלבטו מאוד אם לשלוח אותו להוגוורטס.
אחרי שבחנו את תכנית הלימוד שדמבלדור שלח להם, הם היו ממש נגד. לחשים ושינויי צורה היו בסדר, אבל מה עם מתמטיקה וספרות? בין אם ג'סטין היה קוסם ובין אם לא, הוא גם היה הוויקונט של רידהאבן (1), שהיה אמור להפוך ללורד אוליגבי מדסקפורד (2) ולחבר בבית הלורדים (3) עם מותו של אביו, ואדם לא יכול היה לזרוק מסורת של כמעט ארבע מאות שנה רק בגלל שלילד אחד היו עוד כישורים. אבל, הם גם הבינו את דבריו של דמבלדור, שהקסם יוכל להיות מסוכן אם לא יתאמן בו, אז אחרי כמעט חצי שנת משא ומתן - והמון תחנונים מצד ג'סטין, שחשב שאין תחרות בין איטון (4) ובין בית ספר לקסמים - הם הסכיו על הוגוורטס. עם קורסים בקיץ ועם ספרי 'מוגלגים' שייקח איתו.
- הוא רצה להיות בהפלפאף ברגע ששמע על הבתים.
גריפינדור נראו יותר מדי אלימים, רייבנקלו מנותקים מדי, והוא לא חשב על סלית'רין בגלל הוריו. הוא פגש כמה ילידי מוגלגים אחרים ברציף, בעיקר העלמה גריינג'ר, שממש הזדעזעה מדרישות הדם של הבית, אבל הוא מצא זאת טבעי כמו הסדר שהחליט על ייעודו מהרגע שנולד. אבל הפלפאף, לעומת זאת, תמיד הייתה הבחירה שלו. מתגמלים עבודה קשה, מקדשים נאמנות, מכבדים אך לא סוגדים בעיוורון לחוקים, מדגישים מעשיות, ומקדמים את החובה. חובה מעל הכול.
- הוא התגעגע למקהלה יותר מכל דבר שוויתר עבור הקסם.
היה לו קול סופרנו צלול ונפלא כילד, עם חוש שירה מצוין. למרות שלהוריו הייתה קלטת שלו שר בשמחה לצד הרדיו כשהיה בגיל שנתיים, הוא הופיע בציבור לראשונה כפנטומימאי חג המולד בכנסייה כשהיה בן חמש, וכל כך אהב את זה עד שמנהל המקהלה המבין נאלץ למנוע ממנו לעשות את זה שוב. מקהלות הכנסייה ובית הספר קרו אחר כך, והוא ממש רצה ללכת לשיעורי המוזיקה באיטון, בעיקר כשבבגרותו עוד היה לו קול טנור נהדר. חוסר המקהלה בהוגוורטס (5) היה משהו שניסה לשנות פעמיים, אבל פשוט לא היה הרבה עניין, ועם דרישות חייו הבוגרים, פשוט לא היה זמן. עדיין, הוא פינק את עצמו במערכת שמע נהדרת, ויש לילות בהן אורות המשרד נכבים מאוחר וצלילי שוברט גורמים לשרת שאפילו לא מבין את המילים לעצור נשימה.
- הוא לקח לעצמו כמשימה לתרבת את ארני.
כשפגש לראשונה את ארני, הוא חשב שהילד האחר היה ממש עני וניסה לצאת מכך נואשות. בגדיו היו טובים אך מיד שנייה, רכושו מינימאלי וחלוד, והוא דיבר בניסיון ברור לדכא את המבטא הטבעי שלו שפגע בג'סטין כשחשב לכמה רגעים שזה לעג לדיבורו המהוקצע. הוא נדהם כשגילה שארני היה באמת מאוד עשיר, אבל עוד יותר התבייש ב'כסף הוולגרי' מאשר בפשטות הכפרית. אז הוא הראה לו את הביגוד המשובח שבא מהעדרים שלהם, לימד אותו על אומנות ועל אוכל שהוא אומנות בעצמו, לא רק תזונה, לימד אותו שירה ונימוסים, אבל הוא לא רצה פרויקט פיגמליון (6) משלו. הוא רצה להפוך את הבושה לתגלית, להוכיח שזה האדם, לא הכסף, שמבדיל בין היופי והגסות.
- הוא תיעב את הארי פוטר ואת דראקו מאלפוי בצורה כמעט שווה.
הוא חשב שאולי יש איזו תאומות בהארי, עוד מישהו שידע מה זה גורל מילדות, אבל זה היה כה רחוק מהאמת. הארי נראה היה כאילו חשש ממעמדו כילד שנשאר בחיים, אבל עדיין סירב לדחות זאת, משהו שנדמה היה כבחירה השנייה הברורה עבור ג'סטין. במקום, הוא זגזג בין הפחד לגאווה, משהו שג'סטין וחבריו הכריזו כמגוחך ואנוכי, ודעה שרק התקבעה לאחר הטרגדיה של דיגורי. לקחה לו שיחה של פחות מחמש דקות כדי לקבוע שמאלפוי היה כל מה ששנא באריסטוקרטיה נובו-רישית מזויפת, וזה היה מקרה אחד בו רושם ראשוני היה ממש צודק.
- הוא היה בלתי נפרד מארני מקמילן וחנה אבוט.
הם התחברו בגלל הרצון שלהם בהפלפא, אבל בסוף יומם הראשון בהוגוורטס, הם הפכו לחברים הכי טובים. ארני, עם כל חוסר הביטחון שלו, היה אמיתי ומאוד מיושב, עם האווירה הרומנטית של עבודת פרך שהפכה את חייו למרתקים, וחנה הייתה ליידי צעירה, גם כשסיפרה בדיחות גסות והפשילה שרוולים בחממה בלי להסס. שניהם גדלו בעולם הקוסמים, אבל על כל רגע בו הם התווכחו על דעה קדומה של מוגלגים או של קוסמים, היו עוד אלף בהם ג'סטין מצא את עצמו מופתע שהצליח למצוא חברים כה טובים בעמודים של מה שהיה צריך להיות אגדה. הם היו כה אנושיים.
- הוא אוהב לרכב על סוסים.
אביו היה צייד ושחקן פולו נפלא, ומול מחאות אמו, ג'סטין קיבל את הפוני הראשון שלו כשהיה בן ארבע. אולי זה היה כי היה קסום, או אולי סתם מזל, אבל אחרי שנזרק באלימות והצליח לנחות ללא פגע בגוש הבוץ הרך היחיד באמצע המדשאה הפרטית, ג'סטין היה חסר פחד על גב הסוס. הוא אהב דהירה ופולו, ושמר על אורווה גדולה של סוסים שפינק ללא בושה כמו הכלבים הכי מפונקים. התגלית שארני יכול היה לרכב וללמד את חנה היו יותר טובים מכל כישוף, ולא היה מטאטא שניצח את תחושת האוויר הכפרי בדהרה מלאה.
- הוא היה צריך לעבור בין הוגוורטס, איטון וסנדהרסט (7) במהלך סוף לימודיו.
הודות להסברים מאוד יצירתיים בידי הוריו, לימודיו הפרטיים וקצת עזרה קסומה מהסטיה ג'ונס (8), הם הצליחו להחזיר את מקומו באיטון כשהבין שלא יהיה רצוי שוב בהוגוורטס בשנה האחרונה שלו. היה קצת קשה להתאים לכל התרבות והמסורת המסובכת של איטון בגיל שבע עשרה, אבל הוא הצליח, ואפילו השתתף במשחק החומה (9) כמו כל חבריו. היה רק העניין הקטן שעדיין רצה להוציא ציוני כשיפומטרי בפרינציפ, ואת זה הוא יכול היה ללמוד רק אחרי שכל השאר הלכו לישון. לשלב בין לימודיו הקדם-צבאיים בסנדהרסט עם השבי"ר בהתגוננות מפני כוחות האופל ואימוני ההילאי היה נורא יותר, ואחרי כמעט שנה של שימוש בממריצים וחוסר בשינה, הוא היה שבועיים בבית החולים לאחר אפיסת כוחות. הוא עדיין סיים. את הכול. בהצטיינות.
- הוא שבר את אמנת הסודיות… ממש.
זה עינה אותו כמה שבועות, אבל לבסוף, הוא הבין שזאת בכלל לא הייתה השאלה. העולם הקסום בגד בו, נפל לאחיזת הדיקטטור המטורף, ואם הכול היה קשור לדם, טוב, לא רק שהוא יכול היה להגיד שהם דודנים רחוקים, אלא שהדם שלו (10) שירת את הכתר יותר ממה שבית ווינדזור החזיק בו. אם זה היה איום מוגלגי, החובה שלו הייתה ברורה, וגם שלו. זה היה מספיק קשה לספר להוד מעלתו המלכותי שג'סטין שמר עליו בגלל איום הקסם ולהסביר שבדרך כלל רק הריבון וראש הממשלה הנוכחיים ידעו על העולם השני או קיבלו משמר קסום. מה שהיה כמעט כבד מנשוא היה החן בו הנסיך הצעיר קיבל זאת, ושאל רק אם ה'וולדמורט' הזה היה קשור גם למותה של אמו. ג'סטין לא יכול היה לענות, והשאלה והמבט בעיניו של הנסיך רדפו אותו לשארית חייו.
- אף פעם לא הייתה לו חברה. או, למען האמת, חבר.
כשהיה בן חמש עשרה, הוא הבין שהוא כנראה מאוהב בחנה אבוט, אבל המחשבה של לסכן או אפילו - אלוהים אדירים - לאבד את החברות ביניהם, עצרה אותו. עד שהזמן שהרחיק ביניהם שכנע אותו שעליו לפחות לנסות, היא כבר הייתה בזרועותיו של גיבור מלחמה, והוא היה עסוק יותר מדי כדי לדאוג לגבי זה. לא יכולת להתעכב על אהבת נעורים שנאבדה אם היית עסוק מכדי לנשום, שלא לדבר על לצאת עם אחרות, בעיקר אם אתה היית ממש שמח עבורה כשראית מה היא הייתה עבור לונגבוטום. והם עדיין היו כמו אח ואחות, וזה היה יותר טוב מכל מצב מוזר אחר. כמו שאמר להוריו אלף פעמים, זה רק עניין של לו"ז. החיים עוברים מהר, אתם מבינים.
- הוא בכה רק פעם אחת מאז ילדותו.
האוניה הייתה קבורה מזמן במעמקי הארון בביתו, והוא בכלל לא ידע על הקרב על הוגוורטס עד שחברו לשעבר לחדר, זכריה סמית', הופיע באיטון, לא מסתיר את זה שהגיע על מטאטא, משכיח צופים במוכנות שאמרה יותר ממילים עד כמה המצב היה נואש. הוא התעתק מיד - לראשונה מאז הטסט שלו לפני שנה - והגיע לאמצע הגיהינום. זה ששרד את הלילה היה נס, כי הדו קרב שלו היה די חלוד והוא נפל פחות מרבע שעה לאחר ההגעה שלו. זה שארני לא היה סטירה בפנים מהגורל, והוא עדיין שומר את החלק מחולצתו של חברו הטוב שנשאר באגרופיו שמשכו אותו כדי להזיז את הגופה.
- הוא אוהב בסוד מוזיקת פופ נדושה.
הכול התחיל עם הספייס גירלז, וזה היה קל מספיק כדי להבין. אחרי הכול, אחד יכול היה להתעלם מהמוזיקה עצמה בהתחשב בכך שהיה נער מתבגר והן לא לבשו הרבה. אבל הוא כן אהב את זה. זה היה קופצני וקליט ופשוט כיף, ולמרות שיכול היה לשכנע את עצמו מתוך בושה לא לקנות את האלבומים כשהיו משהו שהיה צריך להיות לך, זה משהו אחר בתקופת ההורדות הדיגיטליות. באייפוד שלו, הז'אנר והפלייליסט מסומנים כ"ספוקן וורד - דקדוק גרמני" כדבר הכי רחוק מכך שיכול היה לחשוב למה שמכיל את המנה של טייק דאת', באקסטריט בויז, סטפס, B*Witched, ועוד כמה שהוא אוהב לחשוב עליהם.
- הוא יכול לשתות כמו דג.
הוא לא אלכוהוליסט - וזאת לא הכחשה, הוא די בטוח, כי הוא בדק את כל הסממנים - אבל כשהוא יוצא עם החבר'ה, אפילו הוא לא בטוח איפה הוא שם את זה. לפעמים הוא חושב שהוא בטח שיכור יותר ממה שזה נראה, אבל החיים המאופקים שלו שומרים על ההליכה יציבה ועל ההגייה ברורה הרבה אחרי שחבריו נופלים. מה שזה לא יהיה, זה לא מחסן אותו מפני כאב ראש למחרת בבוקר, אז הוא לא עושה את זה לעתים קרובות. כוס טובה של יין בארוחת הערב או שוט אחרי יום ממש קשה זה יותר ממספיק אלא אם מתערבים. ואז, לא אכפת לו לנקות אחריך. להמר, אחרי הכול, זה משחק של טיפשים, והוא בעצם עושה לך טובה בסופו של דבר.
- הוא האדם הראשון מזה 200 שנה שהיה חבר פרלמנט וחבר קסמהדרין ביחד.
לשבת בקסמהדרין נראה היה הדבר הנכון לעשות כששאקלבולט ביקש ממנו לשקול זאת. היו כל כך מעט ילידי מוגלגים שחזרו בכלל, ואפילו בגיל עשרים ושתיים, הוא היה יותר מתאים מרובם. ואז הוא היה צריך לעבור למחלקת המילואים של ההילאים, לנסות להיות הגיוני בנוגע לדברים פעם אחת ולא לקחת על עצמו יותר מדי. מה שלא תכנן היה שאביו יחטוף התקף לב פחות משנתיים אחר כך, אבל עד אז הוא היה כל כך מעורב במפלגת האחדות החדשה עד שהוא ידע שעזיבת הקסמהדרין היא פשוט לא אפשרות. הוא יצטרך להחזיק בשניהם, ואפילו אם זה אמר שיעבוד קצת קשה יותר, זה היה מחיר קטן לשלם עבור מה שהיה כל כך, כל כך, כל כך קרוב לקרות ולהיות חבר פרלמנט יהפוך את זה לאפשרי עוד יותר.
- הוא מחזיק בתפקיד בחיל האוויר המלכותי כסגן טייס, וגם בתפקיד במחלקת המילואים של ההילאים.
ג'סטין לא חושב שהוא חייל. לא חסר לו אומץ, אבל הוא תמיד מקווה שאף אחת מהיחידות שלו לא תיקרא למשהו מעבר לתפקיד טקסי. זה כבוד בסיסי, כמובן, שמונע מהאצולה להשתמט מהמלחמות שהיא מכריזה, ומאז אז'נקור (11), משפחתו לא הפסיקה לשרת בצבא, אבל מתי שהוא צריך ללבוש את המדים שלו - בין אם כנפיים או השרביטים הצלובים - הוא לא יכול שלא לרעוד. הוא יודע טוב מדי שלקרב לא אכפת מה אתה רוצה לעשות בחייך אם הוא בוחר לקחת אותם.
- עדיין יש לו סיוטים על דרוים סט.
התחינה הנואשת בעיניים שעוד חיות בפנים ההרוסות. איך שנצמדה אליו, סמכה עליו. עצירת הלב ברגע שצעדה. התחושה שנפלה מזרועותיו. העיניים והשיניים והצעקות והקול באוזנו כמו מילות אלוהים שלא היה אכפת לו שהשדים השתחררו. לנסות למות טוב. עלים בפיו וכוכבים לבנים מאחורי עיניו. עיניים ושיניים וצרחות ולראות א עיניה פקוחות וריקות וראשה שמוט לאחור. העולם כבר נקרע וקרע את מציאותו האחרונה במכת ברק. גיהינום; שוב ושוב, אבל הסימן היחיד שלו הוא כשאורות המשרד דלוקים בארבע בבוקר, ויש מיטה קרה עם סדינים מוכתמים בזיעה. אימו חושבת שהצלקות על פניו וכתפו והפס הלבן בשיער הם בגלל מפגש עם כלב אלים.
- הוא אוסף זכוכית אומנותית ישנה.
זה יפה. זה כזה פשוט, באמת. אוי, יש רגעים בהם הוא מרגיש ממש מתוחכם, והוא יסביר על הכוח העדין שבה, על כישורי מי שיצר את הזכוכית, על איך שזה חול מומס בסוף, ועל נס הגאונות האנושית שעיקמה ונתנה לו חן וצבע שנראה כמו קסם שהפך למוצק. אבל הוא ער לעתים קרובות בזריחה, וכשהקרניים הראשונות של האור הלבן הטהור חודרות את החלונות ומאירות על המדפים, זה כל כך יפה עד שזה יכול לעצור אותו לכמה דקות לא משנה מה הוא עוד עושה. זה שווה כל אגורה, ופעם אחת, יש לו חבר שלא יצטרך לשאול.
- הוא יכול לצטט הרבה מאוד ממונטי פייתון (12).
הוריו לא חשפו אותו מעולם להומור כזה נמוך, אבל באופן אירוני באיטון האהובה על אביו הוא נחשף לראשונה למה שכבר שמע קצת ממנו מילידי מוגלגים אחרים בהוגוורטס. אולי זה היה צפוי מאדם שחייו הכילו גם מגבעות וגם סוכריות הוקוס-מוקוס של האחים וויזלי, אבל תמיד הייתה לו חולשה להומור אבסורדי. וכשאתה מזמזם "בואו נסתכל על הטוב שבחיים" כשאתה מתכונן לפגוש את צבא האפלה והלאומנים האירים שורקים איתך… דאלי מעולם לא דמיין כזאת סוריאליסטיות מושלמת.
- הוא מעולם לא רצה לשנות את העולם, אבל מאמין שהוא חייב.
בבסיס, ג'סטין הוא אציל. לא כסף. לא זכות. האצולה שבאה מהחובה, ומתחת לנימוסים היא רק משרתת לריבון מעל ולפשוטי העם מתחת. אף אחד לא יכול היה להגיד לו מתי נולד קוסם במעמד הזה לאחרונה, אבל הוא לא שאל למה הוא, למה עכשיו. לרוב, ג'סטין נראה כאילו הוא מזגזג בין שני העולמות, אבל הוא למד כשהיה בן אחת עשרה ששניהם אנושיים, ובשניהם הוא רואה הבטחות, גם לילד בן חמש עשרה שעומד להפוך למלך או לחבר שאת זכרונו הוא סוחב בחתיכות כותנה. אם צריך לאחד בין העולמות הללו כדי למנוע מאחד לקרוע את עצמו לגזרים, זאת חובתו. מעל הכול. (13)
(1) ויקונט- תואר אצולה אירופאי נמוך מרוזן וגבוה מברון. מדובר בתואר שפעם אמר ששלטת על אזור מסוים.
(2) דסקפורד- יישוב קטן בסקוטלנד.
(3) בית הלורדים- הבית העליון של הפרלמנט הבריטי. הבית הפחות חזק.
(4) איטון קולג' הוא שמו של בית ספר תיכון יוקרתי באנגליה שנוסד ב-1440 על ידי הנרי השישי. רבים מבני האליטה בבריטניה וברחבי תבל למדו בו.
(5) בסרטים יש מקהלה.
(6) פיגמליון- גברתי הנאווה, סיפור בו פרופסור מנסה להפוך מוכרת פרחים לליידי.
(7) המכללה הצבאית המלכותית הבריטית בסנדהרסט נועדה להכשיר קציני חיל רגלים וקציני פרשים לצבא.
(8) הסטיה ג'ונס- חברה במסדר עוף החול, חלק מחיל המשמר שבא ללוות את הארי פוטר בספר החמישי ושומרת על הדרסלים בספר השביעי.
(9) משחק החומה באיטון- מן משחק רוגבי באיטון.
(10) מדובר על הנסיך ויליאם, דוכס קיימברידג', יורש הכתר השני לכתר בריטניה (אחרי אביו, הנסיך צ'ארלס). ג'סטין חבר של הנסיך ויליאם (ויליאם קטן מג'סטין בשנתיים, אז הם למדו ביחד בסנדהרסט, בעצם) וסיפר לו על עולם הקוסמים (רק המלך וראש הממשלה המכהנים אמורים לדעת). אמו הייתה הנסיכה דיאנה, שמתה ב-1997, וכאן זה מיוחס לוולדמורט. במקרה הזה, אם ג'סטין והנסיך למדו ב-1997-1998 ביחד, המוות של דיאנה ממש טרי (היא מתה ב-31 באוגוסט, 1997).
(11) קרב אז'נקור- נערך ב-25 באוקטובר 1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין הצבא האנגלי לבין הצבא הצרפתי. הקרב הביא ליצירת עליונות אנגלית במלחמה ולשליטה אנגלית בצרפת במידה שלא הייתה כמותה לפני הקרב או אחריו.
(12) מונטי פייתון היא קבוצה של שישה קומיקאים בריטים שיצרה תוכנית טלוויזיה ומספר סרטים קומיים משנת 1969 ועד שנות ה-80. הסרטים והמערכונים שיצרה החבורה היו אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות הקומדיה, ורבים רואים בחברי הקבוצה את אבות הקומדיה המודרנית.
(13) עוד על הפרויקט של ג'סטין בפרלמנטים ב"א פקאטיס".
20 עובדות אקראיות על דראקו פיניאס מאלפוי
הוא ישרוד.
- הוא נולד כתוצאה מדיכאון(1).
עברו כמעט עשר שנים של ניסיונות חסרי תועלת מאז שנרקיסה קוללה בסכסוך בין אחיותיה, והיא ידעה שלוציוס ויתר על התקווה ליורש. זה היה תלוי מעל הנישואין כמו קללה קפואה, והיא אפילו שקלה לזייף היריון ולקנות ילד מאיזו נערה טיפשה, אלמלא כל הגברים הארורים במשפחת מאלפוי היו כל כך דומים אחד לשני. בסוף, מחקרה לקח אותה לבקתה של אחת מהידעניות האחרונות של הקסם העתיק מפעם. זה היה קסם אפל, קסם גולמי, מושחת ושורף, וההריון הפך אותה לכל כך חולה עד שכמעט הרג אותה. היא קראה לו דראקו, לא על שם קבוצת הכוכבים כמו המסורת במשפחתה (2), אלא על שם החיה הצעירה שדמה על סכין כסף קנה לו אותה, כתזכורת לכך שאם זה שווה את המחיר, המחיר אינו קטן.
- הוא תמיד חשב על קראב וגויל כעל חיות מחמד.
האבות שלהם היו שומרי הראש של אביו מאז שלוציוס היה פוליטיקאי צעיר ועולה עם אויבים כמספר האוניות שלו, וכמובן שבניהם יהיו שלו. הם היו קצת בוגרים יותר מדראקו - למרות שהם סידרו את מה שצריך היה לסדר כדי שילכו לבית הספר ביחד - אבל הם מעולם לא נראו לו כמו חברים גדולים, ובטח שלא כמו מורים. הם היו שימושיים, בטח, וגרמו לו להרגיש בטוח, וזה היה ממש כיף לראות מה יוכלו להרים או לראות אותם מנסים לפתור פאזל שקיבלו מממתק, אבל זהו זה. הם היו קצת כמו הכלבים של ווייד רוזייר (3), אם יכלו לדבר והיו להם אגודלים.
- הוא מפסל.
הוא נהנה לשחק בחימר מאז שהיה ילד, וכששמה לב שיצר העתקים מדויקים באופן מפתיע של מוצגים באחוזה, נרקיסה סידרה לו שיעורים אמיתיים כשהיה בן חמש. הוא יצר כמה פסלי שיש כי זה הדבר הבסיסי, אבל הוא הכי אוהב זכוכית וקרמיקה, ויש לו תנור וסדנה משלו שנבנו ליום הולדתו הארבעה עשר. אמו התעקשה לשמור על הפסל שהכי אהבה אצלו, טווס לבן בגודל טבעי מזכוכית לבנה עם זנב מרהיב, שכושף כך שיוצג במלואו כשאור השמש פוגע בו נכון.
- הוא היה אמור להתחבר עם הארי.
אבא אמר שהארי היה חשוב. אבא אמר שדמבלדור ינסה להפוך אותו לאוהב מוגלגים. אבא אמר שבהתחלה להארי לא יהיו חברים, ושהוא צריך לוודא שהוא יקבל את החבר הנכון מוקדם וירצה להגיע לסלית'רין. אבא אמר שאם יהיה נחמד להארי, זה יהיה קל, והוא רק היה צריך לעשות את המהלך הראשון. הדברים לא הלכו כמו שאבא שלו אמר. הוא קיבל מכתב בן עשרה עמודים שהיה הנזיפה הכי גרועה בכל אחת עשרה שנותיו בנוגע לכך.
- הוא שונא להיות מובך יותר מכל דבר.
זאת הייתה חצי מהבעיה עם האסון של הארי, בעצם. אמא שלו פעם אמרה שיעמוד בגשם עד שיטבע במקום להודות שהיה צריך להישאר בפנים, וזה היה מדויק מאוד. הוא שנא לטעות והיה עושה כמעט הכול כדי לא להודות בכך, אבל זה לא כי חשב שתמיד צדק, אלא כי לטעות היה מביך. מבוכה הייתה הכי גרועה. כשהיו לו סיוטים, אפילו כמבוגר, אפילו אחרי שראה דברים שסיוטים חוו מהם סיוטים, הנוראיים היו קשורים להשפלה. הכי נוראיים היו אלו בהם אנשים נחותים ממנו צחקו עליו. זאת, בקיצור, הסיבה שבגללה הוא השקיע שש שנים מנעוריו במחשבה על ביטויים מעליבים לקרוא בהם לבוגדים-בדם ג'ינג'יים ולבוצדמיות עם שיער מקורזל.
- הוא לא ממש יודע על מה שאבא שלו עשה כשהיה צעיר.
אמו הייתה נחושה לתת לו לקבל ילדות, והוא אמנם ידע שאביו היה במשרד הקסמים (חמישה ימים מאוד חשובים בשבוע), בנדבנות (מאוד חשוב לצאת בלילה מאוחר בגלימות יוקרתיות), השקיע והיו לו עסקים (מאוד חשובים משם בא כל הכסף), והיה מעורב במלחמה (חשוב מאוד וגיבור), הוא לא ידע, למזלו, את הפרטים פרט לכך. זה נשמר לאחרי בית הספר, כשהיה מבוגר והיה צריך להכין אותו לתורו במורשת הזאת. זה גרם לכל העניין להיראות כמו טירה זוהרת בראש גבעה רחוקה באגדה, והוא התלהב וקצת חשש לדעת מה יש בפנים.
- הוא שונא משקאות מוגזים ואוכל רטוב.
מרקם האוכל והמשקה חשוב לו לפעמים כמו ואפילו יותר מהטעם. הוא לא סובל את איך שהמשקאות המוגזים עוקצים וצורבים לך את הפה ומרגישים כמו יותר מדי בבטן בהתחשב במה ששתית, או דברים עם זרעים וחרצנים קטנים שתמצא בשיניים שלך כמה שעות. הדבר היחיד שגרוע יותר הוא אוכל שמבצע תהליך ביולוגי… מזיע או מדמם או נוטף. הוא כמעט נחנק בארוחת הערב הרשמית הראשונה שלו בה חתך עם המזלג שלו וגילה שעוגת הספוג מלאה באופן מפתיע ברוטב פטל.
- אביו לא הרביץ לו עד שהיה בן 15.
יש אנשים שיכולים להצביע על רגע אחד בחייהם בו הכול השתנה. עבורו, זה היה שש דקות אחרי שמונה, ב-11 בינואר, 1996. פרופסור סנייפ לקח אותו להוגסמיד כי הוריו ביקשו להיפגש איתו בדחיפות. אימו נראתה מבוגרת פי שניים משנותיה, לא לבשה איפור, והיה ברור שניתן לה סם הרגעה. אביו המשיך לשפשף את זרועו וביקש מסנייפ לעזוב אותם. הייתה בריחה. דודתו הייתה חופשייה ובקרוב תחזור לאוכלי המוות. אמו השמיעה צליל גסיסה בגרונה. דראקו משך בכתפיו וצחק בתמימות טיפשית. "אז מה? אתה כבר הכי חשוב אצלו. תגיד לאדון האופל שאסור לה לחזור." לא הייתה אזהרה, רק מכת עור עם טבעת מאחור על הפה שלו עד שעף אל הרצפה, והוא הסתכל על הזר שהושיט את ידו ומשך אותו אל רגליו ומחוץ לילדות. "קום. לא. בלי לבכות. אתה תקשיב, ואתה תציית. אתה בני, והמשפחה הזאת עומדת לשרוד."
- היה לו חתול לתקופה.
אחרי האסון במשרד הקסמים (4), אדון האופל מינה את דודה בלטריקס "לדבר עם המשפחה שלה" ו"להכריע על נאמנותם". זה לא נראה היה רע בהתחלה. בכלל לא רע, בעצם. היא אפילו קנתה לו חתול, למרות שאמא שלו מעולם לא אהבה חתולים, אמרה שהם טיפסו על כל מקום. עברו כמעט שלושה חודשים לפני שלמד למה אמא שלו לא אהבה שהשתמש במילה "משחקים". אז הוא גם גילה בדיוק עד כמה חזקה קללת אימפריוס, למה היא בלתי ניתנת למחילה, וכמה טובה דודה בלטריקס בה. אחרי שמתה, הוא פיסל חתול קרמיקה מדהים שעדיין יושב במקום הכי אהוב על באסט (5) בחלון הספרייה בקומה השנייה. זה הכי קרוב להתנצלות שיוכל לקבל.
- האות האפל כואב.
אמו ניסתה לייעץ לו להתמקד באיך שזה יציל את כולם, שנאמר שאם רצית את זה בכל ליבך, זה לא מרגיש כשהם צורבים אותו. זה לא. זה כאב כל כך עד שראה זיקוקים מאחורי עיניו, ולא היה שום דבר שהיה נורא כמו הריח של עורו נשרף. הוא אמר לעצמו שזה היה זמני, שזה יחלים, וזה היה די נכון. הפצע כן, והפך לצלקת עמוקה כמו שהיה צריך, אבל זה המשיך לשרוף, לפעמים בקושי כאב, לפעמים חם וחד כאילו היה טרי כשאדון האופל כעס או קרא להם. אפילו אחרי שהוא מת, הוא סירב להשתתק לגמרי, נשאר כואב ורגיש כמו כווייה טריה. הוא יכול היה להישבע שהקרבה לפוטר תמיד החמירה את זה, אבל זה בטח היה בראשו.
- הוא מכאיב לעצמו תחת לחץ.
זה אפילו לא בכוונה, והוא תמיד היה כזה. הוא לא יכול לספור את הפעמים בהן אמו אמרה לו להוציא את הציפורניים מהפה או להפסיק לדקור את עצמו עם עט הנוצה כשהיה משועמם בשיעורים פרטיים. כשהכול הפך לקשה יותר, זה הפך לאפל ו… מוזר. הניגוב המהיר והרגיל של המגבת הפך לרבע שעה של דם שירד לו מהבטן שם שפשף כל חתיכת לכלוך מהפופיק שלו (ואת רוב העור). סימני ציפורניים בזרועותיו וירכיו וצדדיו, לא בבת אחת, אלא מכמה שעות וימים של שריטות קבועות. מריטת החוטים הכסופים הכמעט בלתי נראים עד שזרועותיו היו חלקות לגמרי. משיכת שיערו, סלסול ומתיחה ומשיכה עד שהוא נקרע בחוטים וקווצות. כשחיכה למשפט אחרי נפילתו של וולדמורט, הוא משך את הגבות והריסים שלו. עורך הדין שלו הצמיח אותם שוב. הוא אמר שזה נראה מפחיד.
- הוא עבר קורס מזורז בפוליטיקה קסומה.
כל הזמן שהמשפחה שלהם הייתה נעולה ביחד, לוציוס הקדיש כל רגע בו הלך להסביר את מה שהיה צריך להיות התמחות של עשור לכמה חודשים. הוא כבר הכניס את עצמו במשך שלושים שנה לכל תחום חברתי, והיו מעט מאוד אנשים שהבינו כמוהו באמנות הפוליטית, אבל הוא גם ידע שחייו היו תלויים בגחמות של מטורף ושבנו יכול היה רק לקוות להשתמש בכישורים הללו. הם כן שרדו, כמובן, ואביו הצליח ללמד אותו עוד בשנים הבאות - בעיקר אחרי שדראקו כבר היה בקסמהדרין - אבל השיעורים הראשונים הללו נשארו לו בראש כמו שום דבר אחר שלמד בחייו, והיו חקוקים יותר עמוק מכל נחש וגולגולת.
- הוא ניסה להסגיר את הארי באחוזת מאלפוי.
לא הייתה שום סיבה לא לעשות זאת. הטיפש כבר נתפס, זה היה כישוף שנעשה. ומה שלא עשה לראש שלו (6) ייחלש בסופו של דבר, או שיביאו מסיר קללות או מה שצריך לעשות. זה היה מגוחך ששאלו בכלל - הוא היה עם גריינג'ר ועם וויזלי בשם מרלין! - אבל זה היה הסיכוי לחזק את עצמו. להיות טוב, ולהיות טוב היה מאוד חשוב. הוא ניסה, אוי, הוא ניסה, אבל השם המשיך להפוך לאפר מר על לשונו. זה היה הפידליוס, הוא היה בטוח בכך, התכסיס הטיפשי שלונגבוטום הארור ומועדון המעריצים המגוחך שלו עשו, אבל זה לא שינה. הוא לא יכול היה אפילו להנהן, והתחנן בעיניו שאביו ידע למה לא התכוון לאכזב אותו כשסופסוף הצליח להוציא אולי מעורפל משפתיו.
- הוא בגד בחברתו עם אחותה.
לא שהיה משהו לא בסדר עם דפני (7). היא הייתה יפה, היא חיבבה אותו, ההורים שלהם התלהבו מהשידוך, והוא אהב לבלות איתה. אבל טורי תמיד הייתה כבשה שחורה, כמעט רעה כמו דודה אנה (8), ודיברה בעוז נגד אדון האופל כמטורף. בשנה השישית ובחלק מהשנה השביעית, זה גם הפך אותה לאדם היחיד שהרגיש בטוח לדבר איתו, אפילו אם זה אמר שהתגנב לפינות הכי רחוקות במרתפים כדי ללחוש את האמת האפלה של מה שקרה בבית. ולפעמים, ממש מוקדם לפני שהדברים האפלים אכלו את הדברים הטובים, כשהמילים והדמעות כבר היו כל כך אינטימיים וכבר היית לבד…
- הוא כמעט נהרג אחרי שהקרב נגמר.
הוא לא זוכר את זה. הוא היה מותש בכל צורה אפשרית לאדם - פיזית, רגשית, שכלית, באופן קסום - ואפילו זה שנעצר יחד עם אוכלי מוות אחרים ששרדו בקושי נראה אמיתי, בטח שלא חשוב. הוא פשוט שכב על הרצפה במקום בו החזיקו אותם ונרדם. הוא לא שמע את התמוטטות העצבים של נורמה הופר או ראה אותה רצה מהמרפאים לכיוונם. הוא לא התעורר עד שאמו צרחה, ואז היה פיצוץ קטן ועוד צרחות וטורי הייתה עליו, צד פניה חרוך ושיערה בוער. הוא לא ידע אם החזיקה אותו בשנתו, לא הבין שהקללה יצאה עד שחטפה אותה עבורו, אבל הוא בכלל לא הסתכל כדי לראות מי הטיל אותה. הוא היה עסוק מדי לכרוך את גופו סביבה, וצעק להביא מרפא מזדיין אפילו שאמו שנאה את השפה הזאת, ניסה להוריד חולצה באזיקים המזדיינים כדי ללחוץ על ראשה והתחנן שתישאר איתו, שתשמור על עיניה פקוחות, שתישאר עכשיו, שתישאר לשאר חייה, אל תמותי עליי, תתחתני איתי.
- הוא שילם את הקנסות שלו בזהב מוגלגים.
זה היה הרעיון של אמו וזה היה מבריק. אבא כבר טיפל היטב בהשקעות ובחשבונות שלו, והבין כל פרצה וכתב עוד כמה בחוקים כשהיה צריך. למשרד הקסמים לא היה מושג כמה כסף היה להם או איפה, אבל הסכומים שביקשו שיחזירו נועדו להרוס אותם, והיו אמורים לעשות זאת. אבל לעזאזל אם עמדו להישבר ככה לאחר ששרדו כל כך הרבה. היו המון גבולות על הקסם שלהם כשהיו בתקופת מבחן, אבל גם הכישופים הכי פשוטים שנועדו למחייה יומיומית הקלו באופן מפתיע על פריצה לחנויות תכשיטים ומכולות, להעתיק מוצג עתיק כאן ולהשתלט על אדמת מדינה כאן. קצת שינויי צורה, קצת התכה ישנה, וההון המשפחתי לא ירד אפילו בגוז.
- הוא התחיל לקבל איומי מוות כשסקורפיוס היה רק בן שבוע.
הוא ידע על ביטוח החיים שלו, בטח. הוא בדרך כלל קיבל מהם ינשופים וצרחנים וראה את המכתבים שלהם בעיתון ואת העלונים שלהם נדחפים לתיבת הדואר שלו מאז היום בו זוכה. הם תמיד אמרו שצריך לסיים את השושלת שלו וכל זה, אבל הוא לא שם יותר מדי לב. ואז הייתה עריסה על המדשאה שישה ימים אחרי שסקורפיוס נולד שהכילה שמיכת תינוק כחולה… שעטפה את גופו המקולל והמת של חתלתול לבן וטהור עם גולגולת ונחש שחקוקים על הפרווה. הוא בדק כל חדר בבית, כל דלת, כל חלון, ואת כל כישופי האבטחה וההגנות לפחות שלוש פעמים בכל לילה לפני שישן.
- הוא מתכנן פגישות רומנטיות נהדרות.
היה קשה לו מאוד עם סקס בהתחלה. דודה בלה גרמה לו לצפות כשעינתה מינית אסירים, ואפילו איימה עליו שתגרום לו לעשות זאת - או שתגרום לו לאנוס את אמו - ובהתחלה, אפילו המראה של חזה חשוף יכול היה לגרום לצחוק שלה להרעיד את זכרונותיו. אז הוא בנה קיר ורדים ביניהם, ובמשך כמה שבועות תכנן וזרק סכומי כסף גדולים על סוויטות יוקרתיות בפריז, פיקניקים לאור הירח בטאג' מהאל, בוונציה ובוורסאי, שמפניה ישנה, תחרה וקטיפה, עשרות ורדים ומאות נרות. הוא יצר גולם אהבה ושירה, יופי ורומן, נועל את הצרחות והתחינות ושבירת העצמות ונותן לעצמו לשקוע אל שלוות שפתיה.
- לו ולג'סטין יש חברות מוזרה.
זה התחיל, מכל הדברים, על הזכוכית. היה צריך לבקר חבר שנבחר לקסמהדרין, ורדיד הנחושת הנפלא הזה בחלון המכושף תפס את עינו והתחיל שיחה מוזרה על התאמות ושריפות, חיתוך ולחץ, ישן וחדש. מעבר לכל זה, גם הייתה החובה והמורשת, אבות שאיבדו בגיל צעיר מהצפוי ותפקידים שירשו מוקדם יותר ובאופן משמעותי יותר ממה שחששו, התפקיד העדין של לעמוד בפסגת מבנה חברתי שרטט ועמד להתפרק. הם לא מחבבים אחד את השני. הם לא מסכימים אחד עם השני. הם הפוכים בכמעט כל דבר. אבל יש משהו שצריך להגיד אותו כי הם יודעים מה המשמעות שיש לך שם.
- הוא הבטיח לאביו.
זה לא היה החום שהרג אותו. המרפאים אמרו שלמרות הכול, הוא היה צריך לשרוד אותו. אבל דראקו ידע שמת בעצם במשפט שלו, מת כששברו את שרביטו ולקחו ממנו כל כוח או מעמד. הוא היה מעדיף שיוציאו אותו להורג מאשר שישפילו אותו ככה, ודראקו תמיד האמין שידעו זאת. הוא היה כמו רוח בשבע השנים הבאות, ורדף את האחוזה במקום לחיות בה, וחלק ממנו האמין שחיכה עד שסקורפיוס יוולד לפני שוויתר ועזב. הוא ביקש לראות את התינוק בשעות האחרונות שלו, ואז שלח אותם משם וביקש לראות רק את בנו. הם ישבו בשקט הרבה זמן, ואז האצבעות הדקות והשורפות תפסו בידו ולחצו חזק יותר ממה שחשב שיכלו, העיניים האפורות שהשתקפו בשלו דרשו משהו אחד אחרון שהדהד בחזרה אל הסטירה. "אתה בני. תוודא שהמשפחה הזאת תשרוד."
(1) הסיפור הנוסף הראשון שתרגמתי היה "נישואי נוחות", שמפרט על כך.
(2) כל בני משפחת בלק, משם נרקיסה באה, נקראים על שם כוכבים: האחים סיריוס ורגולוס בלק, ואבא אוריון. לאביה של נרקיסה קראו סיגנוס.
(3) משפחת אוכלי מוות.
(4) כשלוציוס נכשל בהבאת הנבואה.
(5) אלה עם ראש של חתול.
(6) הרמיוני הטילה על הארי קללת עקיצה.
(7) דראקו נשוי לאסטוריה גרינגראס, אבל אחותה, דפני, הייתה במחזור שלו.
(8) אנדרומדה טונקס- אחותן של נרקיסה ובלטריקס, התחתנה עם טד טונקס, יליד מוגלגים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה