שני לפני אחרון. אחרי ארבעים העובדות של היום, ישארו לנו רק ארבעים לפני הסיום...
ולמה שלא נחזור קצת לרייבנקלו, ונדבר על שניים מאוד חכמים, כל אחד בדרכו?
20 עובדות אקראיות על איקרוס ג' אטרסון
כשהילדים צריכים לשאת את משקל העולם על כתפיהם, לפעמים זה לא קל להוריד אותו.
- הוא כמעט הרג את אחיו הקטן כשהיה בן חמש
הוא לא התכוון; הוא אף פעם לא הטיל כישוף קודם לכן, ולא הייתה לו יכולת לשלוט בכך, אבל כשאחיו בן השנתיים קפץ מאחורי הפינה וצרח, הקסם פשוט קרה. הוא דחף, חזק יותר ממה שידיו יכלו לעשות, ומיד לאחר מכן, אנדרוקלס נפל במדרגות והיה דם על השטיח והוא לא זז. איקרוס היה צעיר מכדי להבין "סדק בגולגולת", אבל הוא היה מספיק בוגר כדי להבין "שבר את הראש" ו"יכול היה למות". הוא לא אמר לאף אחד מה באמת קרה; הוא גם היה מספיק בוגר כדי להבין "אשמתי" ו"קוסמים ממש רעים הולכים לאזקבאן."
- העניין שלו בקסם העתיק קרה בגלל אשמה.
כשהתברר שאנדרוקלס הוא סקיב, רוב המשפחה לקחה את זה בקלות יחסית, אבל איקרוס ידע שזאת הייתה אשמתו. בהתחלה, הוא היה הרוס, הקסם שלו כמעט נעלם, אבל אז הוא נזכר בסיפורים שהוריו קראו לו לפני השינה על הגיבורים מפעם, על טיר נא-נוג והפיי (1). הם חשבו שזאת סתם התלהבות ילדותית כשהתחיל לדרוש את כל מה שידעו או יכלו להשיג, אבל זה היה יותר מכך. היו סיפורים בהם לא היית צריך שרביט או מכתב מהוגוורטס, ואנדרוקלס היה טהור-דם קלטי כמו הגיבורים העתיקים… בטח היה שם משהו שיכול היה לתת לו משהו.
- הוא לא רצה לחזור להוגוורטס לשנה החמישית.
מותו של דמבלדור, הגליית ילידי המוגלגים, שר חדש, הסוד הפתוח של מי שבאמת היה אחראי, סנייפ כמנהל, רשימת הדברים האסורים הארוכה מתמיד, הדרישה לאומנויות האופל וכתבים נגד מוגלגים. איקרוס היה ברייבנקלו, בטח, אבל הוא לא חשב שהיה צריך להיות חכם מדי כדי לדעת שזה לא יוכל להיות טוב. הוא התחנן בפני הוריו למצוא דרך לשמור עליו בבית או לשלוח אותו לבית ספר אחר, אבל הם אמרו שנוכחות היא חובה, ואפילו שאמו בכתה בקינגס קרוס, לא הייתה ברירה.
- הוא שנא את פריץ בגמן. שנא אותו.
זה לא רק האימונים שהכאיבו לו כמה ימים, או החוקים הנוקשים והחדשים על מה שהיו אמורים או לא אמורים לאכול. עם זה הוא יכול היה לחיות איכשהו. זה היה כל הצרחות, ואפילו ששאר החבר'ה לקחו זאת בקלות, ואפילו הצליחו בזכותן, איקרוס לא יכול היה להתעלם מכך שלא משנה אצל מי אביו שיחק, פריץ היה סתם עוד תלמיד בגילו, ולא הייתה לו שום זכות לקרוא להם בשמות, לצחוק על אלו שלא יכלו לעמוד בקצב, להתנהג כאילו הוא כל כך מעליהם. הוא היה משוכנע גם שתלמידי השנה החמישית האחרים ספגו יותר מכולם - בגמן כיבד את המבוגרים והקל על הצעירים - ורייבנקלו היו הכי גרועים. לרס"ר המאולתר שלהם לא היה מושג כמה קרוב היה שיקללו אותו בכל פעם שצחק על זה שעליהם להוציא את האף מהספרים.
- הוא נדהם לגלות ששיימוס היה אירי "אמיתי".
זה לא היה הוגן כשחשב על כך, ואכן, זה היה בלתי אפשרי להחמיץ את השם ואת המבטא, ובטח את איך שנראה, אבל איקרוס ידע שפיניגן זה מבלפסט, שתמיד חשב שהיא חלק מהממלכה המאוחדת, ולא אירלנד האמיתית כמו דבלין או קורק. אז כשהוא שמע על התקרית בלימודי מוגלגים שהייתה כל כך אכזרית מבחינת השלכותיה ושמע אותם מסבירים על הקללה הגאלית העתיקה, פרקינסון נאלצה להגיד לו לסתום את הפה לפני שדוקסיות יכנסו אליו. הוא בחיים לא חשב שמישהו אחר יכיר את הקסם הזה. זה שפיניגן הכיר היה מדהים ומלהיב, וכשהאירים יצרו קבוצת לימוד קטנה בתוך צ"ד כדי לעבוד על הקסמים הללו ביחד, הוא לא ממש הופתע לגלות שתלמיד גריפינדור הבוגר היה אחד מיסודות האש הכי חזקים שהכיר אי פעם.
- הוא רצה לעזוב את צ"ד לקראת הסוף.
אחרי אליוט, מייקל וטרי, זה היה יותר מדי. איקרוס פחד עד מוות, והוא ידע שהקארואים וסנייפ ישגיחו על תלמידי רייבנקלו בצורה שפעם שמרו רק עבור הבית האדום, אבל אחרי שראה מה קרה לסמית', לא היה אכפת לו. לעזוב את צ"ד אמר שהוא יורחק, שיאבד את ההגנה הקלושה שהאחדות יכלה לתת לו, והמחיר של שבירת האחדות שהקארואים כתבו באלימות על תלמידי השנה השביעית שנשארו הייתה אזהרה מסוג שונה מזה שהתכוונו אליו. לא היה אכפת לו למה הצטרף, או אפילו אם זה עדיין היה הגיוני. לא היה מוצא.
- הוא חשב שיצא מדעתו במהלך הקרב.
הוא שיתף פעולה עם אושין, והם יצאו עם שאקלבולט ואחרים לעצור את אוכלי המוות שפלשו לטירה. כל הדבר היה כל כך מוזר עד שבקושי הצליח להתמקד מספיק כדי להילחם בכלל מאשר להקשיב לחושיו שצרחו, התחננו, ביקשו לרוץ, להתחבא, למצוא את אימא, להעיר את עצמו, לגרום לזה להיעלם. ואז היה אוכל מוות שהמסכה שלו לא הייתה כמו השאר, אושין נפל והאיש עם הנאתהיר (2) על המסכה שלו שיצא מעמודי הספר של קלס (3) צחק עליו במילים שהאויב לא היה אמור להכיר וחסם קסמים שלא היה אפשר לצפות להם כאילו היו ברמה של שנה ראשונה. שיניים צהובות של מפלצת באור הירח. בואכיל בייל טאיי (4). אז כאב, ואז כלום.
- לחזור להוגוורטס אחר כך היה אפילו נורא יותר.
איך הם ציפו שיחזור, הוא לא הבין. זה לא היה בית הספר יותר. איך הוא היה אמור ללמוד כשניצולי צ"ד היו צריכים לחלוק את חדרי גריפינדור שעדיין הספיקו כדי להחזיק אותם? איך הוא היה אמור לישון כשהזכרונות עלו עם הירח על המדשאות שעדיין היו חרוכות ומצולקות? איך הוא היה אמור לאכול בשדה הקרב, בית החולים, חדר המתים בו הניח את גופת חברו שם והרג לראשונה שם והאם הכתם החיוור הזה שם הוא דמו? הסיוטים היו בלתי ניתנים לעצירה, ההשפלה נוראית כל כך בגלל שלפעמים הוא לא שלט בכך, היה לו התקף חרדה על כלום או שהוא פרץ בבכי עד שהקיא בלי סיבה שהייתה חשובה. כשחזר הביתה לחג המולד, הוא שקל בקושי ארבעים וחמישה קילוגרמים ולא ישן טוב כבר חודשיים. הפעם, הוריו לא גרמו לו לחזור.
- הוא היה מהראשונים שהדיאבל דוב ניסה לגייס.
ביום לאחר יום הולדתו השבעה עשר של איקרוס, התקרב אליו ברחוב איש גבוה בחליפה מוגלגית כהה, שנראה היה מלוטש להפליא מתחת לפניו המזוקנות והמבוגרות. הוא נראה היה מוכר, והוא הכיר את איקרוס, ושיבח את עבודתו עם הקסם הקלטי העתיק כשהוא מזכיר את שני המאמרים שהקוסם הצעיר הצליח לפרסם בירחון ההיסטוריה של הקסם. הוא רצה שיצאו לארוחת צהריים, כדי לדון ב"מה שהקסם העתיק יוכל לעשות עבור עתידה של אירלנד," אבל משהו הרגיש לא בסדר, וכשאיקרוס זיהה את הקול כעבור כמה שעות, התפרצה בו זיעה קרה והוא התחיל לרעוד חזק עד שלא יכול היה לעמוד. הוא היה אמיתי. הוא היה אמיתי והוא חזר. (5)
- הוא ידע שתהיה עוד מלחמה.
מהיום בו פגש את הקוסם האפל שוב, איקרוס הפך לרדוף. הוא לא יכול היה לעשות כלום עם הרשויות, לא היה לו כלום חוץ מקול מוכר, זקן כסוף, והבזק של זיכרון חטוף של ילד בלהט הקרב, אבל הוא ידע בביטחון מלא ומפחיד למה זה חזר. הוא רצה להיות כמו רידל, אבל בעזרת הקסם העתיק, אבל איקרוס לא יכול היה להוכיח שהיה קיים, אפילו שחפירה יותר ויותר בפינות אפלות ומסוכנות חשפה ראיות נוראיות ברמה מחליאה. אחרי חצי שנת עבודה, הוא קיבל מכתב. כנפי השעווה הקטנות שלך ימסו אם תתקרב יותר מדי, בואכיל (6). למה זה לא עצר אותו, למה זה הכפיל את מאמציו; הוא לא ממש הבין.
- זאת לא הייתה תאונה שהעלה במשקל בסוף שנות העשרה שלו.
כשהתיאבון שלו חזר אחרי הוגוורטס והחלל בין צלעותיו התחיל להתמלא, הוא נלחץ בהתחלה, למרות שידע במוחו שהיה בתת משקל רציני. חיילים הם לא רכים! קולו של בגמן עוד נשמע בזכרונו, אבל אז האשמה הפכה במהירות להתרסה. הוא לא היה חייל, לא רצה להיות שוב, וכשלקח מנה שנייה בארוחת ערב באותו הלילה, זה היה השלב הראשון של דבר שהיה מחושב מאוד. הוא לא יהיה מוכן לכך כשזה יקרה שוב, אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שייקח לו יותר מכמה חודשים לשנות את המצב אם הכול יהיה ממש רע. שנים עשר קילוגרמים יותר היה המספר שבחר בו (למרות שהמתח שמר על זה בסביבות השלוש עשרה רוב הזמן), ומצפונו נשאר נקי גם אם יכול היה להרגיע את הסיוטים במהירות רבה יותר כשהעביר יד על גופו באפלה וכך הבין שזה נגמר לפחות עכשיו. חיילים הם לא רכים.
- הוא לא רצה לעזוב את הבית מוקדם כל כך.
איקרוס היה ממש שמח לגור עם הוריו כשעבד על לימודי השבי"ר ועשה את המחקר שלו, אבל אחרי שקיבל את המכתב מהקוסם שגילה כעת שקרא לעצמו הדיאבל דוב, הוא ידע שלא יוכל לסכן את יקיריו יותר. ההכרזה שהוא "ממש צריך" מקום משלו הייתה מאולצת, אבל לא נראתה כל כך בלתי צפויה, והוא הרגיש יותר בושה ממה שיכול היה להביע כשעזרו לו למצוא דירה, עזרו לו לרהט אותה, ואפילו שמו דמי עירבון עבורו, קורנים בגאווה כאילו עשה משהו הגיוני וצעיר ובריא. כאילו המשיך הלאה. כאילו יכול היה להיות רגיל שוב. כאילו חשבו שכנפי שעווה יכולות לעוף.
- לא היו לו חרטות בנוגע לאירוח של שיימוס.
הוא היה בספרייה באוניברסיטה, הוא לא הלך הביתה דרך הפארק עם ההומלסים לעולם, וכשנאלץ לעשות זאת, תמיד ניסה למהר ולהתעלם מהם. אבל הפעם, אולי תת ההכרה שלו זיהתה את הקול או את נוכחותו של עוד אדם קסום, והוא עצר. וברגע שראה מי זה היה, לא הייתה שאלה שיעשה כל שביכולתו כדי לעזור, כי הבין. הוא הכיר את הצרחות שלא הפסיקו להדהד, את הצורה בה הבזק אור יכול היה לגרום לך להסתובב כשלבך בגרונך, ואיך הריח של כל דבר שנשרף - אפילו טוסט - יכול היה לגרום לעור ברווז. לא היה צריך לשאול, או להודות ולהסביר מבעד לדמעות ולתה ולצלי שחומם מחדש. פיניגן היה שם באותו הלילה. זה כל מה שהיה צריך לדעת.
- הוא התכוון ליצור את הסלואה רק בצורה היפותטית בהתחלה.
שיימוס רצה לדעת בנוגע לספרים ולניירות, והוא הסביר את הכול, כולל לגבי איך שהדיאבל דוב בנה את עצמו כדמות מהאגדות כדי לבנות פחד ועוצמה, אבל הוא פקפק בו בלשון המעטה. אף אחד לא האמין באגדות, הכריז שיימוס, ואיך אדם חי יוכל להגיד שהוא השטן האמיתי? הוא התכוון לכך רק כדוגמה, בנוגע לתשוקה הכמעט אגדית שלו, אבל כשאמר שאפשר לעשות את זה, שלדוגמה, אפשר לגרום לפיניגן להיראות כמו הסלואה, וזה היה משהו שאנשים יפחדו ממנו… הוא עצר כשחילול השם נשמע ביניהם, וחיוך הופיע כמו רעל מתוק על השפתיים הסדוקות והיבשות. "אש, אמרת שאני. טוב, נלחמים באש עם אש, לא ככה?"
- הוא אהב לבנות דגמים.
זה היה תחביב מטופש וחסר תועלת, הוא ידע את זה טוב, ועליית הגג של הוריו כבר הייתה מלאה בהם, והדירה שלו הפכה לדומה לכך, אבל הוא אהב את זה מאז ילדותו. כל דבר מאצטדיוני קווידיץ' מודרניים ועד למקדשים עתיקים, הוא התחיל עם הסטים מקופסה, אבל הם היו רק המדריך. הכיף האמיתי היה בפרטים, בכישוף הדגלים הקטנים שיתנופפו, באנשי המתכת הקטנים שילכו, בחריטת חורי מפתח לדלתות אפילו אם יכווצו שוב כך שאף אחד לא יראה, בלצבוע כל עלה כותרת של כל פרח בחלון שיראה קצת יותר כהה בקצוות. היה רק אחד שלא גמר: טירת הוגוורטס שהתחיל בשנה השנייה שלו בגלל גאווה בטורניר הקוסמים המשולש, אבל אחרי מותו של דיגורי, הוא שם את זה בצד. אחרי אמברידג', זה נראה היה בטעם רע. אחרי דמבלדור, זה נראה היה לא ראוי. אחרי צ"ד, זה היה קשה מנשוא.
- הוא נזהר ששיימוס לא ידע שהיה ביסקסואל.
זה לא היה משהו שהסתיר בדרך כלל, זה היה חלק ממי שהיה כמו צבע העיניים שלו או אהבתו לשוקולד מריר על פני חלב, אבל כן הייתה לו מודעות עצמית. וכשמישהו עזר לאדם להתגבר על חששותיו בנוגע לתקיעת סכינים באנשים, וכשאותו אדם התנהג ממש מוזר ותוקפני כשהזכירו משהו של הומוסקסואלים, זה לא היה חכם להזכיר שרובין - עוזר הספרנית המושך שאיקרוס לפעמים יצא איתו - לא היה ממש אישה.
- הוא הרגיש יותר אשמה על עבודתו מאשר כל מה שהסלואה עשה.
אם גר לבדו הוא היה צריך לעבוד, כך הבין איקרוס מהר, והוא התחיל לעבוד כמורה פרטי, ועזר לילדים קסומים להתכונן להוגוורטס או לבחינות הבגרות אם הוריהם בחרו ללמדם בבית. זאת הייתה צריכה להיות עבודה קלה ומתגמלת, והתשלום היה מספיק טוב, אבל הוא שנא את זה. כל קול קטן ונלהב אמר עד כמה יהיה כיף ללכת להוגוורטס ולשחק קווידיץ' ולפגוש חברים חדשים… הוא רצה לנער אותם, אפילו לתת להם סטירה, להגיד להם מה קרה שם ושאין להם שום זכות לחשוב על זה כעל בית ספר. הוא לא עשה זאת, פשוט נשך את הלשון וחייך והנהן ושינה נושא, אבל אז האשמה באה, כי איקרוס ידע שהוא זה שאין לו זכות לפגוע להם בתקוות. אחרי הכול, זה בדיוק מה שזה היה אמור להיות.
- הוא הופתע לגלות שלא היה אכפת לו ששלטו בו.
ריאבה אומצה מסל חתלתולים בחינם קצת אחרי שעבר לדירה משלו כמשהו שיהפוך את מצבו לקצת פחות בודד, אבל הרעיון של חתולה אפורה קטנה כחיית מחמד הפך למגוחך כמעט מיד. הדירה נשלטה בעזרתה, ולמען האמת, כך גם איקרוס - ואז גם שיימוס - וכל שאר מה שרצתה. היא הייתה בלתי אפשרית, נוראית, תובענית, והיה לה הרגל נורא של להסתכל על כל גליל קלף כמשהו שהייתה חייבת לשבת עליו… אבל היא גם נראתה כמו מבארת הכרה מעולה, והיא תמיד ידעה בדיוק מתי היה צריך מישהו ממש חם ורך שיתכרבל בחיקו ויגרש את המחשבות הרעות באמצעות הצורך לגעת באוזניה עכשיו.
- להוריו לא היה מושג מה הוא עושה.
חלק מזה היה כדי להגן עליהם. אם הם לא ידעו, הם לא יכלו להתערב, ואז הוא יכול היה להגיד לעצמו שפחות יכאב להם אם הם כן ייגררו לשם ולא יהיה להם מה לתת. אבל האמת, הייתה שזה הגן על מה שהיו עבורו. לא משנה כמה דם היה צריך לגרד מהאמבטייה לאחר ששיימוס חזר בלילות הקשים, הוא יכול היה לחזור הביתה למחרת היום ואימא שלו תשאל על התזה שלו, אנדרוקלס יביא חברה חדשה או שישוויץ במטאטא שלו, ואבא שלו יציע לו לגימה וישאל אם יש לו זמן להקשיב למשחק ברדיו. הדירה שלו הייתה המקום בו גר, אבל הבית היה איפה שהשקרים היו שמיכה חמימה מול הכפור הנורא בחוץ.
- הוא שמר תיעוד של כל דבר.
הכול היה שמור, והיה צריך צוות של מסירי קללות שיעבדו שלושה ימים כדי להגיע לארון המגירות, אבל כשעשו זאת, זה היה שווה את זה. כל צעד במסע שלוש השנים שלו של ציד הדיאבל דוב נשמר באופן מדויק, כולל ההיגיון מאחורי כל פרט של הפיכת שיימוס לסלואה. מצד אחד, הוא היה גאה לדעת שהתיעוד הזה לא רק עזר להגנת חברו מול הקסמהדרין, אלא שגם עזר לזקות את מפקדו לשעבר וסיפק עדויות נגד כל עוזריו של הדיאבל דוב. מצד שני, הוא היה שונא שהחוקרים יקראו לו "פרנקנשטיין הצעיר". כמובן, הוא ידע ששיחק עם אלוהים, אבל מישהו אחר בחר לשחק קודם את השטן.
(1) טיר נא-נוג - כפר בו גרים אחרוני האלים ששלטו באירלנד, ארץ הצעירים לנצח. הפיי- הפיות האיריות.
(2) נאתהיר- נחש בגאלית, אבל גם נחש קסום במיתולוגיה הקלטית.
(3) הספר של קלס- כתב יד קלטי עם ארבע הבשורות של הברית החדשה.
(4) באירית- ילד בבית.
(5) למי שלא הבין- הדיאבל דוב היה אותו אוכל מוות שתקף את איקרוס בקללות איריות במהלך הקרב. כפי שנאמר- הוא היה אוכל מוות בעברו.
(6) באירית- ילד.
20 עובדות אקראיות על לונה מ' לאבגוד
גאון לא תמיד נשאר בין השורות.
- אימא שלה הייתה נערה מכובדת וממוצעת לגמרי מגילפורד (1).
כשהיא נולדה בשם אגנס מארי מיטשל למשפחת קוסמים מכובדת וממוצעת לגמרי של ארבעה עם אב שעבד במשרד הקסמים, היא הלכה להוגוורטס, שם קיבלה ציונים מכובדים וממוצעים לגמרי ועבודה מכובדת וממוצעת לגמרי כמעצבת שיער במכתש גודריק ויצאה עם גברים מכובדים וממוצעים לגמרי ובכתה בשנתה בלי שום סיבה שידעה עליה. ואז היא פגשה את קסנופיליוס לאבגוד וממש נבהלה מכל מה שהיה קשור אליו במשך שבוע. שנה לאחר מכן, שמה היה רייווין פאת'פיינדר, היא גרה בקומונה בפרו ולמדה איך לסרוג צמר אלפקות, לא לבשה נעליים, שמחה כל כך עד ששרה כשהלכה אל השוק, והוריה היו מאוד מבולבלים.
- היא בחרה בשמה.
עד שהייתה בת שבע, היא הייתה ילדה, קטנה, אהובה, אבל לא היה לה שם או שם חיבה. היא הייתה צריכה לבחור בזה, ובליל הירח המלא הראשון לאחר יום הולדתה השביעי, היא בנתה מזבח מעץ ברוש והתחננה להגנת האלה ארטמיס (2). היא תגן על הדברים הפראיים, על החיות ועל מתנות הטבע, תרפא בדרכי הנשים החכמות והזקנות, תעזור ותגן על אחיותיה, לא שייכת לאף גבר. היא לקחה את השם לונה, האהוב עליה מבין שמות האלה והאחד שהרגישה שקשר אותה הכי הרבה לטבע עצמו, והיא אימתה אותו מחדש כל פעם שנכנסה לשלב חדש בחייה.
- ביגוד תמיד היה אופציה בבית, קריאה לא.
בדרכים מסוימות, ילדותה הייתה מתירנית ממש. תלבשי מה שבא לך, או כלום אם זה מתאים לך. תישני כשאת עייפה. תאכלי מה שאת רוצה מתי שאת רעבה. אבל באותו הזמן, החוק היה תמיד לשאול אם את סקרנית, והם תמיד ימצאו את התשובה. ציפו ממנה לקרוא לפחות שלושה ספרים בשבוע, וכמה פעמים ביום, הוריה אמרו "תאמרי לי משהו חדש, ילדה," והיא לא ידעה אם זה מספיק להגיד שטלאזולטאוטל (3) הייתה אחת מהאלות היחידות שהצואה שלהן היא שמימית, או שאת שש השעות הבאות הם יבלו בשיחה על נושא החטא והעברת האשמה בתרבויות שונות.
- היא ראתה את אמה מתה (4).
הם חשבו שסופסוף הצליחו להנדס במהופך את סם החיים. זה היה מפעל חייה של סבה שהפך להיות תשוקת הוריה. הם היו בטוחים שבנוסחה היחידה הזאת יש הסיכוי לרפא את כל חוליי האדם, והם השתמשו בעצמם כנסיינים. בהתחלה, נדמה היה שהם הפכו לצעירים, חלקי עור וחטובים כמתבגרים, אבל אז אחרי כמה דקות, הם התבגרו, יותר מתחילת שנות השלושים שלהם כהרף עין לגיל העמידה ומעבר. אביה, שתבורך כל ישות שהילדה הקטנה צרחה אליה, הקיא את הכול בשנות השמונים. אמה לא הייתה בת מזל, וזה היה בלתי אפשרי להאמין שהקליפה העתיקה והמקומטת שקברו הייתה האישה שצחקה איתה בארוחת הבוקר. מעתה ואילך, היא ראתה תמיד את המוות בגיל צעיר כחיים שעברו מהר מדי תרתי משמע.
- היא דוברת שמונה שפות.
יש לה מעט מאוד זיכרון של לימוד השפות, למרות שהיא כן זוכרת כיצד חידדה את הדקדוק ואת אוצר המילים שלה, ושמרה על הכושר כשחשבה בהן לעתים קרובות. היא למדה אותן מהוריה ומחברי המשפחה, ממגילות, מספרים ומשירים ומפואמות, והן פתחו את עולמה באנגלית ובלטינית, בערבית ובספרדית, בהינדי ובמנדרינית, בצרפתית ובפורטוגזית. היא גם יכולה לקרוא רונות נורדיות והירוגליפים מצריים ברמה סבירה, אבל היא לא חושבת שאלו שפות שהיא מדברת אותן, והיא מנסה ללמוד את הפיקטוגרפים של תרבות המאיה כדי שתוכל לעזור לרולף (5) בחיפוש שלו אחרי ההואי צ'יבו (6) ביוקטן.
- היא חיפשה את הארי בשנה הרביעית כי הרגישה רע עבורו.
זה לא היה רק שהוא איבד את הוריו ונאלץ לגור בארון מתחת למדרגות, זה היה שנראה היה כמו אדם עם הרבה הבנה לפלאים, עם חיים שלפי כל דבר ניסו למחוק את היופי מהכול. וזה היה בלי לדבר על החברות שלו עם גריינג'ר, שהייתה הכי גרועה שהיא פגשה אי פעם כי ראתה את השקיעה ודיברה על אחוז זיהום האוויר והחור בשכבת האוזון. אחרי שוולדמורט חזר, היא ידעה שזאת ההתחלה של לילה עבורו שיהיה ארוך, אפל ובודד, והיא הושיטה את ידה בתקווה שיוכל ללמוד לראות את הכוכבים.
- היא נפגשה עם סנייפ בפרטיות כמה פעמים בחודש.
אה, היא נאלצה להסתיר את זה מצ"ד, לגמרי, אבל היא לא ממש אמרה לאף אחד, אז זה לא שינה. היא עשתה את זה מאז השנה הראשונה, כשפנתה אליו לאחר השיעור. אני חושבת שאתה אדם טרגי, מרושע ומריר, אבל אבי אומר שאתה הכי טוב בעולם במה שאתה עושה וראיתי בכמה פרסים זכית, ואני רוצה לדעת את כל הדברים שאוכל ללמוד ממך. הוא גירש אותה בהתחלה, אבל אז בשנה השלישית, נאמר לה להישאר אחרי השיעור. אנשים כמעט תמיד הודו על התשוקות שלהם אם התעניינת בהן, והדברים שלימד אותה הם עדיין מהטכניקות הכי טובות שהיא אי פעם למדה.
- היא האדם היחיד שהצליח לשכנע את האגריד לגבי יצור מסוכן.
זה היה מגוחך, היא הסכימה לגמרי, לפסול את התולעת הנחשית (7) המסכנה כי היא במקרה רעילה וטורפת ולא אהודה כל כך כמו בני דודה, הדרקונים. זאת לא אשמת החיה יותר מזה שהדם של האגריד - שהיא ידעה עליו, כמובן, הבעיה האמיתית הייתה הצורך הדי מטומטם להגן על המוניטין הדכאני של העולם - היה אשמתו. אבל באותו הזמן, זה לא היה הוגן לחשוף את החיה המסכנה, לא משנה עד כמה הטיפול היה די טוב, לאנרגיות השליליות של האנשים ששנאו אותה. דברים יודעים שלא רוצים אותם, והאם לא עדיף לשלוח אותה למקום בו תשמור על שטח קבורה ותממש את ייעודה האמיתי במקום להפוך לחיה ולמיצג? היא נעלמה תוך יומיים.
- היא ידעה למי נוויל היה שייך.
כשפגשה אותו לראשונה, היא הייתה בטוחה שהיה אישה, או שיבין את זה מהר. היא לא פגשה אף אחד עם כל כך הרבה אנרגיה קסומה, חזקה, עתיקה ונשית בגבר, אבל רק שהרגישה אותו עם הצמחים שלה היא התחילה להבין את זה. זה לא היה שלו, זה פשוט עבר דרכו. הוא היה כלי כלשהו. היא ארגנה ארוחת צהריים עם נוויל ואביה כדי שיוכלו לפתור את המסתורין, והוא קבע זאת מיד, כמעט רועד מהתלהבות. איש ירוק! שליח אמיתי, של פעם באלף שנים, של אימא טבע! נוויל הנהן אליה וחייך במעוקם כשסיפרה לו. כעבור שמונה שנים, הוא התנצל בפניה.
- היא מתה על גלידה.
הדרך הכי טובה להכין אותה הייתה לקחת שתי צנצנות עם שלג ומלח, לשפוך קרם ודבש וקליפות תפוז מגוררות ופרחי לבנדר וקרדמון לצנצנת המרכזית, לעטוף אותה בשמיכה, ולרקוד עם אביה (או עם רולף והתינוקות עכשיו) בסלון וכשאתה מתמוטט, מאדים ומתנשף, אז זה מושלם. אבל יש עוד הרבה סוגים נהדרים, ואחד מהדברים הראשונים שהיא עושה כשהיא נוסעת למקום חדש הוא לחפש את הגרסה שלהם לגלידה. גרינטה, ג'לאטו, האלו-האלו, מוצ'י, גולה, גרניזדו, פודינג קפוא, קרח גרוס, גביעי שלג, סמיפרדו, איס קאכנג, פאטבינגסו, קויפי, בוזה, דונדראמה… היא לא ראתה עוד משהו שלא אהבה, פרט לדיירי קווין. (8)
- בלטריקס לא נגעה בנשמתה.
בפעם הראשונה שראתה את אוכלי המוות במחלקת המסתורין וראתה את בלטריקס מבצעת את קללת קרושיאטוס על נוויל, היא הכינה את עצמה לאפשרות ששוב תילכד. היא התאמנה במדיטציה ובבניית מקלט שכלי, וכשדלת התא נפתחה, היא פשוט הלכה פנימה. זה לא הקל עליה, או מחק את הפחד, הבדידות, הכאב הפיזי והתשישות מהעינויים והשבי. אבל זה העביר את זה, ונתן לה את הסיפוק בכך שיכלה להסתכל על פניה הריקות של האישה האכזרית לאחר הקרב וידעה שהיא לא הצליחה להתקרב אל לונה יותר מגוש בשר.
- היא שינתה את הפקפקן כשהשתלטה עליו.
אבא נטה קצת לכיוון הפוליטי, והיא אמנם הבינה את זה כמוצר העולם בו גדל, היא הייתה קצת פחות… מיליטנטית. היא נשלחה להוגוורטס כמעט כמשלחת מחקר, לגלות מה לימדו ילדים, אבל אז, היא גילתה שהם - או לפחות ילדיהם - לא ניסו לדכא מישהו או משהו. הם פשוט היו ממש, ממש טיפשים. אז כשאבא מת, הפקפקן הפך לשואל, ולמרות שעדיין היו כתבות על בעיות החניכיים במשרד הקסמים ושהיא דיברה על פרסום מטעה, דיכוי הלמידה, וזה שהם מאוד מעוניינים בעסקה שלהם עם בירצפת ועוד חטיפים מסוכרים שזמינים שם בפנים, היא כבר לא קוראת לזה קנוניית רועששת. (9)
- היא חשבה שרולף הוא שיח.
זאת הייתה טעות ממש מובנת. עם החליפה המדברית, כישוף ההנגזה, והשימוש בבוץ מנחל מקומי כדי להסוות את הריח, זאת לא הייתה אשמתה כשירדה מההר ליד נהר יאנגצה (10) כדי לנוח. התגלית שזה היה אדם לא הדהימה אותה כמו שעקבו אחרי אותו זאניאהו (11), או שהשיח הגבוה, הרחב והבוצי עם העיניים הכחולות והמהממות והזקן האדום-זהוב היה אותו הרולף איתו שיחקה כילדה כשסבו וסבה חקרו ביחד.
- היא לא נשואה.
נישואין, לדעתה, זה כמו לקקן חומצי (12). בסדרלאחרים, אבל היא לא סובלת את זה בעצמה. בשבילה, יש המון מהטקס הזה שמנסה להסתיר קצת העברת רכוש מיזוגנית, אז היא ורולף פשוט בחרו להיות שותפים; לגור ביחד, לעבוד ביחד, להוליד ילדים ביחד. לא היו חוזים, לא היו נדרים, לא היו הבטחות מונוגמיה. הם לובשים כמה קמעות וקצת תכשיטים כי זה מזכיר להם אחד את השנייה, או כדי לתת מזל אחד לשנייה, אבל אין כלום שהוא טבעת נישואין, ושניהם יודעים שהם ביחד פשוט כי הם רוצים להיות. כי הם משמחים אחד את השנייה.
- היא פרסמה ארבעה ספרים.
"להוריד את הכובע" הוא בחינה ביקורתית של מערכת המיון והשפעתה על הנצחת מעמדות, גזענות, סקסיזם, הטרונורמטיביות וסטאטוס קוו בעזרת ביסוס ובידול תלמידים למסלולים נפרדים עם חשיבות מנופחת. גם היה מדריך לתלמיד החכם כדי שיוכל להקים חלל למידה אידאלי (יתושטושים, יצורים ויכולות) ועוד מהדורה שהרחיבה את עבודת אביה על ההיסטוריה, המיתולוגיה ומיקומו של השנורקק פחוס-הקרן, ו"משהו חדש תחת השמש", תיעוד טיוליה בגוואטמלה, שם גילתה שלושה זנים חדשים של חיפושיות, וגם אימתה את קיומה של אחת שפעם חשבו שהייתה אגדה.
- היא ישבה במבחני השבי"ר וסירבה להם.
היא הוכיחה נקודה לגבי מערכת החינוך, אבל היא ידעה שמקגונגל תהיה שם, והיא כיבדה אותה, אז היא דיברה איתה קודם ואמרה לה מה היא תעשה. היא הייתה בת עשרים וחמש ולמדה בשדה מאז ילדותה, ועברה בחינת שבי"ר ביצורי פלא, רק כדי שתוכל להגיד להם תודה רבה, היא לא צריכה את האישור שלהם, את דמי ההרשמה ואת חתיכת הקלף שתשים חותם ממשלתי שייאשר שהיא יודעת את מה שהיא כבר ידעה.
- בגדים אינטראקטיביים משמחים אותה.
היא אוהבת דברים שלא סתם לובשים, אלא מרגישים. דברים שמשתנים כשאת לובשת אותם. דברים שיש להם סיפורים. דברים שהכנת בעצמך או שחבר הכין עבורך או שלא היו ביגוד עד שהפכת אותם לכאלה. דברים ששולחים מסר בהתבסס על כך שקשרת אותם או לא, סובבת אותם כך או שמת את השכבה הזאת בחוץ. מרקם ושכבות ודוגמאות שתוכל להרגיש באצבעותיה. חרוזים ושוליים ורקמות. צמידים וטבעות ושרשראות. צעיפים מכל הסוגים. דברים שנקשרים, שקשורים, שיש להם אופציות וחלקים והם הפיכים. זה לא מוזר שהיא תלבש תלבושת עם המון חלקים יחד עם התכשיטים, ואם בא לה ללבוש ארבע חגורות או להכין חצאית מצעיפים, היא תעשה זאת.
- היא קיבלה אישורים בדברים שחשובים לה.
אמנם היא חושבת שזה מגוחך שצריך להיות לך שבי"ר כדי לפרסם ספר או ללמד נושא אקדמי (האם השליטה בנושא אינה מספיקה?!) היא מסכימה לגמרי שצריכה להיות מערכת אישורים או תעודות של מישהו כשזה קשור לעניינים של הבריאות או הגוף שלך. אז למרות שתמיד מצאה את המורים שהיא כיבדה והסכימה איתם, היא עברה בשמחה כל מבחן כדי להיות דולה, מרפאה בעשבים ותרפיסטית ברייקי באופן מוסמך, למרות שהיא ביקשה ממג סמית' הלא מוסמכת בכלל לעזור לה כדולה כשילדה תאומים. לפעמים איזון בין הניסיון והתעודות הוא עדיף מאשר כל אחד מהם לבדו.
- יש לה בלוג.
הוא בבמה ציבורית בחינם, די אהוד, מנוהל בסמארטפון שלה ומטען סולארי. היא לא משתמשת בשמה האמיתי או בשמם של חבריה, אבל היא לא מסתירה שהיא מכשפה אמיתית לגמרי, והיא אוהבת את כמה שהטכנולוגיה הצליחה לקרב אותה לחלומה להיות אישה חכמה, המכשפה ביער. רוב מה שהיא מפרסמת עליו זה קסם שלא צריך אישור פרט לידע על העולם מסביב, אבל היא גם מתכתבת עם כמה אנשים צעירים שמבינים שיש להם את מה שהמשרד יקרא לו קסם "אמיתי", ונסעה לפגוש יותר מ"מוגל" אחד שהיה צריך את עזרתה. היא יודעת שזה מפר את האמנה, ולא אכפת לה. זה לא צריך להיות ככה, ואם הם אי פעם עומדים להחזיר את הגישה הבריאה של קסם לעולם, הם לא יכולים להמשיך להסתיר אותו.
- היא יודעת איפה כל המתים.
לקח לה תשע שנים לאתר את כולם, אבל היא עשתה זאת לבסוף, ומצאה את הקבר הלא מסומן האחרון של לופ-גארו - ילדה אלמונית בסוף שנות העשרה שלה - שגרייבק הביא כחלק מהשבט האכזרי שלו. אף אחד לא הכיר את שמה. לונה קראה לה אוטסנה כששמה את הלחם והעשבים והדליקה את הנר במקום מנוחתה האחרון. הקרב על הוגוורטס קטע את חוט חייהם של 213 אנשים בגלל גחמותיו של מטורף אחד, וכל שנה היא מבקרת בכל אחד ממקומות הקבורה, ומודה על חייה, מדברת על האובדן, ומתפללת לשלום.
(1) גילפורד- עיר גדולה באזור סארי, אנגליה, דרום מערב ללונדון.
(2) ארטמיס- אלת הציד, חיות הבר, הבתולות והירח.
(3) טלאזולטאוטל- אלת התאווה ויחסי המין במיתולוגיה האצטקית.
(4) לונה אמרה את זה להארי בנושא הת'סטראלים בספר החמישי.
(5) רולף סלמנדרה- בעלה של לונה, נכדו של ניוט סלמנדרה, חוקר חיות פלא מפורסם.
(6) הואי צ'יבו- חיה אגדית במיתולוגיה של תרבות המאיה.
(7) מפלצת נחשית ללא כנפיים עם שתי זרועות עם ציפורניים.
(8) סוגי גלידה. גרניטה זה קינוח איטלקי עשוי ממיצי פירות. ג'לאטו היא גלידה איטלקית. האלו האלו זה פיליפיני. מוצ'י זה יפני. גולה זה הודי. גרניזדו זה ברד ספרדי. פודינג קפוא הוא אמריקני. קרח גרוס זה מהוואי. גביע שלג זה צפון אמריקני. סמיפרדו זה איטלקי. איס קאכנג זה מלזי. פאטבינגסו זה קוריאני. קולפי זה הודי. בוזה ודונדרמה הן גלידות מסטיק טורקיות-ערביות. ודיירי קווין זה תעשייתי.
(9) ההילאים מנסים להפיל את משרד הקסמים מבפנים בשילוב של קסמים אפלים ודלקות חניכיים.
(10) יאנגצה הוא הנהר הארוך ביותר באסיה והשלישי באורכו בעולם אחרי הנילוס באפריקה והאמזונס בדרום אמריקה. גם מבחינת ספיקת המים שלו הוא מספר שלוש בעולם, אחרי האמזונס, ונהר קונגו.
(11) זאניאהו- ציפור רעילה שהייתה קיימת בסין בעת העתיקה.
(12) לקקן חומצי- ממתק חמוץ שיכול לעשות לך חור בלשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה