עוד סט של עשרים עובדות אקראיות, מתקרבים יותר ויותר.
וכמובן שעכשיו, אחרי רייבנקלו ומנת הפלפאף, הגיע הזמן לקצת גריפינדור, ובעיקר קווידיץ'.
20 עובדות אקראיות על ג'יימס א' פיקס
נכתב עבור אתגר "עשרים עובדות אקראיות".
- הוא היה הילד היחיד במשפחתו
עם ארבע אחיות גדולות, ג'ימי בילה את השנים הראשון של חייו כבובת תינוק אנושית, ששיחקו והלבישו אותה, אבל אז הוא התחיל להיות בן, והן הפסיקו להתעניין בו. בית פיקס היה מלא בשיקויים לשיער ודברים ורודים ויומנים חתומים בקסם והיה צריך חוק קסמהדרין כדי שמישהו יוכל לקבל חמש דקות ברשת הפלו, אבל באמצע של כל זה היה טורנדו רעשני, מלא בוץ, ותמיד עם פצעים בברכיים שאביו אמר שהיה הדבר היחיד ששמר עליו שפוי כשהיה במיעוט כל הזמן.
- השימוש הראשון שלו בקסם כמעט הרג אותו
הוא היה בן חמש, ולמרות שהיה יותר מדי גדול לתנומות - משהו שממש האמין בו - זה היה יום מאוד ארוך במסיבת יום הולדת ממש עליזה, וג'ימי היה עייף עד כדי כך שלא יכול היה לעשות כלום חוץ מלהתעצבן ממש על שום דבר. הוא הפך את עצמולסגול והתנשף בין הצווחות כשמדף הספרים התמוטט פתאום, וקבר אותו מתחת למעל מאה מהדורות כבדות בכריכה קשה ומדפי אלון עבים. הוא היה מעולף במשך יומיים מפחידים בקדוש מנגו, והיה לו שקע קטן בעורפו לשארית חייו.
- הוא עבר חברים טובים כמו גרביים
זה לא היה שהיה חבר רע או לא נאמן, לג'ימי פשוט היה טווח קשב ממש קצר, והוא עבר מחבר לחבר עם התוקפנות של סופה בקיץ. לעתים מאוד קרובות, הוא נשאר חבר עם כולם, אבל חבר הכי טוב היה תואר שהיה בר מזל שנשאר שבוע. ואז הוא פגש מישהו שפשוט עניין אותו יותר או שהיה לו רעיון גדול או שהיה מוכן להקשיב לרעיון הגדול האחרון שלו, והכול שוב יתחיל.
- הוא אהב את גלימת הזהב
בן אלמוות, בלתי מנוצח, לא כפוף לחוק ולא מוכר לאדם! גלימת הזהב הוא כל שעומד בין אומנויות האופל וימים אפלים לעולם הקוסמים! הוא עקב אחר הרפתקאותיו של הקוסם הקשוח כל שבוע בגל"ק (1), והיו לו כל הציורים שאי פעם פורסמו, והוא צפה בהם שוב ושוב עד שהדמויות היו מותשות לגמרי והסתכלו בכעס מבעד לעמודים המקופלים. דמי הכיס שלו - אחרי דברים הכרחיים כמו ממתקים וקלפי קווידיץ', כמובן - בוזבזו כמעט כולם על מוצרים, והיה אפשר לחשוב בטעות שהחדר שלו הוא מוזיאון קטן של הסדרה. הוא אפילו חסך כמעט חצי שנה כדי לקנות את סט השרביט והחגורה הרשמי, וחג המולד בו קיבל את הגלימה המיוחדת הרשמית היה הכי טוב. הוא לבש אותה כל יום במשך שלושה חודשים, והוא עדיין לבש אותה כדי לשחק בה הרבה אחרי שכבר עברה את תהילתה משפשפת הרצפות.
- הוא תמך בדיגורי בטורניר הקוסמים המשולש
אחותו, ננסי, שמה את שמה בגביע, והוא היה ממש בטוח שתיבחר, או אולי התאומים וויזלי, שהיו בעצם בני שבע עשרה (2) ומבריקים לגמרי. דיגורי לא היה אפשרות רעה מדי, למרות הכול, וגם ננסי אמרה שזה שהוא הפלפאף לא משנה כי הוא מוכשר כקוסם, אבל הארי פוטר היה ממש לא מקובל. זה לא שהוא לא חיבב את הארי - הוא בכלל לא הכיר את הילד הגדול - אבל זה היה העיקרון. אם ג'ימי היה צעיר מדי, אז אף קטין אחר לא היה צריך לקבל הזדמנות גם, כי הוא היה הורג כדי להילחם בדרקון אמיתי.
- הוא הסיבה לכך שחטיפים למבריזים (3) באו ביותר מגודל אחד.
הוא התנדב בהתלהבות להיות אחד מהנסיינים הראשונים, והתשלום בן שבעת החרמשים לממתק בכלל לא היה חשוב. הם היו פשוט כאלה טובים, והוא סמך על התאומים לגמרי שיוכלו לבטל את כל מה שקרה, אמון שלמזלו היה נכון כשהוא, יחד עם עוד הרבה, בילו כמה שעות באחר הצהריים של יום שבת מוציאים עשן, נוצות, להבות, שלפוחיות, קיא מתפוצץ ושיער אוזניים שגדל ללא שליטה וגרם להרבה כתיבה והנהונים מצד הראשים האדמוניים והתאומים. כשהיה בתרדמת אבן במשך שעה בגלל הטופעילוף, הם עדיין הצליחו להחיות אותו, והוא קיבל עוד חצי אוניה והמון תודה בנוגע למינון, אז לא היה לו מושג למה גריינג'ר כל כך כעסה על הכול. מדריכים הרסו הכול.
- הייתה לו הידלקות רצינית על ג'יני וויזלי
הוא לא ממש שם לב אליה קודם, בנות היה משהו שהוא רק התחיל להבין שהיה שונה בדרך לא הגיונית אחרי שגדל עם כל כך הרבה. אבל בפעם הראשונה שראה אותה בתלבושת הקווידיץ', זה היה כישוף שונה. היה משהו ברגליים ובישבן שלה במכנסיים הלבנים שהרגיש כמו כישוף קונפונדוס, רק ש… זה היה נס שלא עף מהמטאטא שלו לעתים קרובות יותר באותה השנה. לשחק חובט כבר היה דבר מסוכן, וכשלא יכולת להוריד את העיניים מהמחפשת, זה אמר שחטפת מרביצן.
- הוא האמין בצ"ד יותר מרוב הקצינים.
הוא לא הבין למה תמיד הם נראו כל כך מודאגים, למה היה כזה פחד אילם בין תלמידי השנה השביעית. כן, סנייפ והקארואים היו נוראיים, אבל הם ניצחו אותם כל פעם, אפילו אם הסתבכו לפעמים. עדיין לא עצרו אותם, לחדר הנחיצות לא פלשו, והם אפילו לא באמת נלחמו עדיין! הוא היה רק בן ארבע עשרה, אבל ידע שהתאמן בכישופים ברמת כשיפומטרי, כמו כל השאר, והדברים שהתלמידים הבוגרים עשו היו פשוט מדהימים. ארני יכול היה לעשות שכיבות סמיכה במשך ימים בלי להזיע בכלל, מייק וטרי יכלו פשוט להמציא כשפים שעבדו טוב כמו כל דבר בספרים, והשמועה אמרה שנוויל נלחם באנשי זאב עם ידיו ביער האסור. הוא כמעט הרגיש צער על האנשים של אתם-יודעים-מי.
- הוא די סמך בסתר על תגובת משפחתו לפציעות.
הייתה לו בקושי חצי שנייה לראות את המכשפה פרועת השיער בגלימת אוכלי המוות המפוארת מכוונת את השרביט אליו, ואלמלא רפלקסי הקווידיץ' שלו, היא הייתה מורידה לו את הראש. בסופו של דבר, הוא עף מהמטאטא שלו כשהכישוף קרע את צד פניו, והוא היה כמעט מת, חסר אונים והמום על שדה הקרב אלמלא מקגונגל לא טיפלה בו בכישופי הרדמה ותפירה. כשהסתכל על כך לבסוף, זה היה כל כך אכזרי ומכוער עד שהוא לא הרגיש שום דבר פרט לתדהמה מרוחקת שיכול היה לראות את השיניים מבחוץ, אבל הוא הרגיש משהו כשהוריו ראו אותו לאחר הקרב, בצרחה הנדהמת של אמו והייפחות החיוורות של אביו. הוא עדיין לא היה מאופס כדי לשאול על כך, והוא לא ממש הבין, אבל זה היה סיפוק, והוא היה מחייך אם היה אפשר, כי הוא השתנה באותו הלילה, וזה הרגיש ממש טוב לראות שהם לא עמדו להיות אותו הדבר גם כן.
- הוא השתמש בצלקות שלו כדי לגלות את האמת על מכשפות
הוא ציפה שהבנות לא ירצו שום קשר אליו, כי אפילו אחרי השבועות של הריפוי ההדרגתי של החתך המקולל, כל הצד של פניו היה מעוות ומכוער מדי כדי להתעלם. אבל מהר מאוד הוא למד לקרוא את תגובותיהן, ולמרות שעקומת הלמידה הייתה כואבת, היא גם הייתה מהירה. אם הן התעלמו מזה והסתכלו לו רק בעיניים או בכל מקום אחר, הן לא יוכלו להתעלם מהעובדה שזה - וכל מה שקשור אליו - קרה. אם הן המשיכו להסתכל על זה ונראו חולות, הוא היה צריך לזרוק אותן עבורן. אם הן נראו מרותקות, הן היו שם רק בשביל התהילה שבלצאת עם ילד מצ"ד, ואם הסתכלו עליו ברחמים, הוא לא רצה את זה. לבסוף, הוא הבין את מה שכולם הבינו ויצא עם רוז זלר, הפלפאפית מהמחזור שלו שלקח לה כמעט שלוש שנים להתחיל להיות מסוגלת ללכת שוב, אבל שהיה לה חוש הומור שחור נפלא ונישקה כמו שלהבת שדים. בסוף, כולם הלכו לעצמם.
- הוא חזר להוגוורטס רק לחודש.
הוריו קיבלו עצה שלחזור תהיה דרך בריאה עבורו לחזור לנורמליות, אבל למרות שכמה השבועות שהם עזרו באבטלה ובבנייה מחדש היו נהדרים, בית הספר היה עניין אחר. הם קראו לזה משחק והרבה דברים, אבל בלשון המעטה ג'ימי לא הסתדר יותר עם סמכות. הם ניסו מורים פרטיים, אפילו שלחו אותו לשליש בדורמשטרנג בתקווה שהמשמעת החזקה תעזור. זאת הייתה ממש טעות. הוא לא קיבל הזדמנות שישעו אותו באמת, אבל לקח שלושה חודשים עד שמצאו אותו חי כמעט לחלוטין בקהילת קוסמי הפאנק של ברלין. אחר כך, הם הפסיקו לנסות לחנך אותו בתמורה לכך שלא יברח יותר.
- הוא שמר על התלבושת האחידה
הם ניסו לגזור אותה ממנו בקדוש מנגו, אבל הוא נלחם מספיק עד שהמרפאים חששו שיחמיר את פציעותיו, והם לא רצו להרדים אותו עד שיגלו איזה קסמים פגעו בו. הוא היה צריך להשתמש בכמה קסמים כדי למנוע ממנה להרקיב מכל הדם ושאר הדברים שנצמדו לסיבים, אבל הוא שמר כל חתיכה מלוכלכת ושרופה של בגדים - אפילו הגרביים והתחתונים -לשארית חייו. הוא ידע שחלק מחבריו נפתרו משלהם, אפילו שרפו אותם, אבל זה לא היה עבורו. לפעמים, בשנים מאוחרות, הוא הוציא אותה שוב ובהה בה, נדהם מכמה שהייתה קטנה, כמה שנהרסה, ודמעות תודה זלגו במורד הבשר החרוך שעל פניו על כך שאיכשהו, באופן מדהים הוא עוד חי.
- הוא הסתבך עם החוק כמה פעמים בנעוריו.
זה לא היה משהו שהיה שווה את אזקבאן, אבל היו קנסות, היו כמה לילות, אפילו שבועות בכלא, היו שעות של שירות קהילתי ועוד כמה התערבויות, אבל הוא סירב להכול. כל מי ששאל למה המשיך להיות בקטטות, להשחית רכוש של המשרד, לקלל משתפי פעולה לשעבר ברחוב… לא היה טעם לענות, כי הם לא יבינו. והשאר, הגניבות, הונדליזם, הקרבות שלא היו קשורים למלחמה; זה היה משהו שג'ימי עצמו לא הבין ממש, אבל הוא ידע שנדמה היה שזה עוזר לדבר הזועם, הגדול, החשוך, המפוחד, הבוכה והצועק שחי בפינות הלב שלו ובסיוטיו מאז.
- כולם חוץ מצ"ד קראו לו ג'ים.
ג'ימי היה שם של ילד, והוא הרשה רק לחבריו הוותיקים לקרוא לו ככה כי כך הכירו אותו כשנלחמו ביחד, והם המשיכו לקרוא ככה אחד לשני, אפילו שהשנים עברו וחלקם הפכו למגוחכים. אבל עם כל השאר, הוא היה ג'ים, או ג'יימס לפחות. ג'ימי פשוט לא נשמע נכון יותר.
- הוא היה בלונדיני בשינוי צורה.
כתינוק, הוא היה ממש בלונדיני, ובילדותו הגוון קצת הפך לחולי בילדותו. הוא לא שם לב בהתחלה שזה המשיך להפוך לכהה, אבל כשהיה בן שבע עשרה, הוא נבהל להסתכל במראה ולהבין שהיה יותר מדויק לתאר אותו כאדם בעל שיער חום-עכברי מאשר בלונדיני. הוא הבהיר אותו בחזרה מיד, ולא חשב שזאת רמאות, או שהיה אכפת לו בכלל. ג'ימי השקיע במראה החיצוני, כי הוא ידע שלמרות כל הצלקות, הוא די נאה, והוא לא ראה סיבה שכמה סנטימטרים של עור חרוך ימנעו ממנו ליהנות מכך.
- לקחו לו כמעט עשר שנים למצוא מישהי אחרת אחרי שרוז נהרגה.
היא החלימה לחלוטין סופסו, הם השיגו דירה בפרוורי לונדון, עברו לגור ביחד, הוא הצליח להתמיד בעבודה הראשונה שלו במפעל נימבוס - עבודה טיפשית אבל עדיפה על כלום - והיא התקבלה ללימודי שבי"ר. זה היה כאילו העולם התחיל להירגע שוב, כאילו דברים יכלו להיות רגילים כמו שאנשים הבטיחו לו בטיפשות שיהיו, והוא אפילו התחיל לחסוך כסף לטבעת. ואז, מדהים ובלתי אפשרי להתעלם כמו צלקת קרה שנוטפת דם, האוניות שלהם נדלקו, ותוך עשרים וארבע שעות, למלחמה הישנה היה קורבן חדש. הוא טבע בעבודה אחר כך, ונשבע שכולם היו מקוללים ושלא יוכל לעשות זאת שוב, אבל לבסוף, תחת ההגנות שלו, נעמי (4) הפכה מידידה למשהו אחר, והוא היה יותר מופתע ממנה ביום שהציע נישואין.
- הוא היה בן 24 כשהשיג את שאיפת חייו.
זה היה משהו שביטל אחרי המלחמה כחלום ילדות טיפשי, אבל רוז לחצה עליו לנסות, והוא הרגיש כאילו יאכזב אותה אם יוותר על כך לגמרי. הוא ידע שהיה טוב, ידע שהיה אמיץ ומוכשר, אבל זה עדיין הדהים אותו כשניצח כמעט חמישים מועמדים אחרים והפך לטייס מבחן רשמי של נימבוס, והוא ממש קפץ משמחה, צעק בלי בושה, כשאש המחץ נתנו לו הצעה כעבור שנה שניסתה לגנוב אותו מהמתחרה. למזלו, הוא לא אמר להם שהיה עושה זאת בחינם. הוא תמיד אהב לטוס, הוא תמיד אהב מאוד אדרנלין, ואפילו אם המעסיקים שלו לא הבינו למה הצליח לעלות על מטאטא חזק ולא מנוסה כאילו להסתכל למוות בעיניים היה משהו מצחיק, הם שילמו לו מספיק טוב כדי לא לטרוח לשאול.
- הוא לא נגע באלכוהול.
אולי זאת הייתה אמונה טפלה ולא הגיונית, אולי זה היה ממש הגיוני בהתחשב בכמה אנשים שהכיר שהתמכרו אליו - נעמי, שיימוס וברני היו הכי גרועים אבל לא היחידים - אבל לעולם הוא לא לגם ממנו בחייו. לא, הוא לא חשב שתהיה לו בעיה אם כן, אבל הוא שכנע את עצמו שכל עוד לא שתה, לא ברח, ואם לא ברח, הוא בסדר. בירצפת הייתה קצת יותר קיצונית, אבל סודה זה בסדר, והיו מעט דברים יותר טעימים ממיצים סחוטים טרי, ואם רקחת אותו מספיק טוב וחזק, קפה יכול היה לאפשר לך גם לשכוח.
- הוא עבר את מבחני הבגרות שלו בגיל 30.
הם ציפו לילד הראשון שלהם, ונעמי לא רצתה שיהיה דוגמה רעה, וחוץ מזה, זה הכעיס כמה הזדמנויות היו סגורות לאדם שנשר כל כך מוקדם בלימודיו. הם עשו ברית לשמור אחד על השני, בלעו את הגאווה, וכתבו למנהלת מקגונגל על האפשרות לחזור לכמה שיעורים, אבל היא אמרה למזלם שיוכלו לעשות זאת בהתכתבות. היה קשה להשתלט על העבודה ועל דרישות חייהם הבוגרים, בעיקר כשג'ייקוב נולד, אבל זה היה שווה כשבחג המולד הבא הוא הציג להוריו חמישה ציוני הל"מ, שני ציוני קס"מ, ושני ט"מ. (5) עדיף מאוחר מאף פעם.
- הוא היה טייס המבחן הבכיר של אש המחץ שמונה עשרה שנה: שיא.
בגיל 46, היו כמה שאמרו שהוא מבוגר מכדי להיות טייס מבחן, אבל האנשים הללו היו בחצי מהגיל שלו וסתמו מאוד מהר כשעשה שמיניות באוויר - לפעמים באמת - לידם. אם בכלל, הכישרון שלו רק התחדד במהלך השנים, אבל זה היה מקצוע מסוכן, והוא ידע את זה. אבל ג'ימי לא פחד מסכנה, וכשהייתה תקלה רצינית במערכת הבטיחות באש המחץ המצוין החדש, הוא השאיר מאחוריו חיים ארוכים יותר וחרטות מעטות יותר ממה שאי פעם חשב שהיה אפשר.
(1) גל"ק- גלי קסם, תחנת הרדיו של הקוסמים.
(2) התאומים היו במהלך בחירת המשתתפים בני 16 וחצי, והם כעסו מאוד שלא נתנו להם להשתתף.
(3) חטיפים למבריזים- חטיפים של התאומים שגורמים לך לחלות, להבריז משיעור, ולהבריא. יש ממתקיא, שוקולדימום, טופעילוף וחומיות-חום.
(4) נעמי ראסל- תלמידת שנה שישית מגריפינדור.
(5) הל"מ- הצלחה למעלה מהמצופה. קס"מ- קוסם סטודנט מעולה. ט"מ- טוב מספיק.
(6) ג'ניס דורני- תלמידת שנה שישית מהפלפאף שמתה בקרב על הוגוורטס. לזאק ולמייגן יש בת על שמה.
(7) יצור קטן שנראה כאילו עשוי מקליפות עצים וזרדים. בעל אצבעות ארוכות וחדות.
(8) דרק אדמס- תלמיד שנה שישית מהפלפאף שמת בקרב על הוגוורטס, חבר של סטפן קורנפוט. לזאק ולמייגן יש בן על שמו.
(9) פיוג'ט סאונד- מצר ים בוושינגטון.
20 עובדות אקראיות על דמלזה צ' רובינס
נכתב עבור אתגר "עשרים עובדות אקראיות".
- היא לא נקראת על שם סדרת פולדארק (1).
דמלזה זה בעצם השם של כפר קטן בסנט וון, מזרחית לניוקוואי, שם גדלה. הוריה ניסו למצוא שם שיהיה ייחודי בלי להישמע חמודים ועדכניים, ואימא שלה ראתה אותו על מעטפת דואר, ממנה גם קיבלה את השם רוזנאנון. רק אחרי שדמי נולדה התחילו לשאול אותם לגבי הספרים והסדרה ב-BBC, ואז כבר היה מאוחר מדי. הוריה קראו אותם, מתוך סקרנות… טוב, השניים הראשונים. הם פשוט לא יכלו לעבור יותר מזה. את שמה של אנוון הם חקרו יותר.
- תמיד הייתה לה מערכת יחסים מסובכת עם שיערה.
למרות שדמי תמיד תוכל להיחשב כלבנה יותר מאחותה (הן שמינית פקיסטניות, חמש שמיניות לבנות ורבע שחורות אם תרצה להיות טכני, אבל היא בדרך כלל אומרת "גזע מעורב" אם מישהו שואל), היא אוהבת לצחוק ששיערה חושף את כל המתיחות הגזעית שיש בתוכה. חלק כמשי וחום עמוק, הוא חיה עם רצון משלה שיכול להיות כל דבר מענן ענק של סבכים חסרי תקווה ועד לרעמת תלתלים נפלאה וכל מה שנמצא ביניהם. זה לא קשור, כמובן, למה שהיא רוצה שיעשה, וזה היה מקור לדמעות רבות ולכך שזרים עצרו אותה ברחוב ואמרו לה שהוא נפלא. היא ניסתה לקצר אותו כשהייתה בת שמונה, אבל גילתה מהר שזה נורא יותר מכל האפשרויות האחרות, אז היא בדרך כלל מושכת אותו לאחור או קולעת ממנו צמות אלא אם יש לה זמן להיכנס לקרב עם תחמושת של מרקחות, ג'ל, מסרקים, ואולי אפילו מחליק אם היא ממש אמיצה.
- היא מעריצה גדולה של מורגן לה פיי (2)
כשהייתה בת חמש, היה לה אלבום של מכשפות מפורסמות, ומורגנה צוירה עם הריסות טינטאג'ל (3) ברקע. לדמי הצעירה, זה הפך אותה ליחידה שהייתה קשורה לעולם אותו הכירה, וכשזה השתלב עם הגלימות הכי יפות בספר וזה שהקיפו אותה פיות, לא יכלה להיות אף אחת מסקרנת יותר. זה גרם לה לצלול באגדות - ולאהוב פיות לתקופה - אבל למרות שאהבתה לפיות מקסימות נעלמה במהירות עם הגיל, העניין שלה בדמות רק העמיק. מהאלה מודרון (4) עד לסמל הפמיניסטי הניאו פגאני עד לדמויות היסטוריות פוטנציאליות ועד למכשפות שעבדו עם שמה, דמי יכולה לגרום לאוזן שלך לנשור כשתדבר על איך שהפכה לסמל לדעה התרבותית על מכשפות ונשים. אם היא ממש בעניין, היא אפילו תראה לך קעקוע שנמצא מהמותן השמאלית שלה ועד מתחת לחזה.
- היא מתה על גלישה.
אביה נולד בדרום אפריקה ליד מיוזנברג (5), ובחר בניוקוואי כשעבר לממלכה המאוחדת כדי לגלוש. היא רכבה על כתפיו לפני שיכלה לדבר, וקיבלה גלשן קטן ליום הולדתה הרביעי. החופשות המשפחתיות הן כמו מדריך למקומות הטובים ביותר לגלישה, ולמרות שאף אחד מהם לא ברמה תחרותית, הם עדיין די טובים למרות הכול, והיא בטוחה שזה בגלל חוש שיווי המשקל הטוב שלה. למרות שעברו ללונדון כדי לעבוד, היא עדיין הולכת למישור החוף כל פעם שהיא יכולה, והיא חושבת שזאת הצלחה שהצליחה ללמד את בעלה לפחות להצליח לעמוד על גלשן רוב הזמן אם אין יותר מדי גלים. צליל הגלים הוא הדבר הכי מרגיע שאפשר לדמיין אותו, והיא משתמשת בו כדי לישון כשהיא מפחדת בחושך.
- יש לה צלקת על כתפה האחורית מנשיכה אנושית.
זאת הייתה אשמתה. היא הייתה בת שש, אנוון הייתה בת ארבע, והיא עינתה בדגדוגים את הילדה הקטנה מרוב שעמום עד ששיני התינוק החדות שלה חפרו בה והורידו לה דם. היא ידעה שטעתה וחששה להסתבך, אז כיסתה אותה והחביאה אותה, אבל הקסם הילדותי הנואש שעצר את הדימום לא טיפל בכמות החיידקים בפה האנושי, ואת זה לא גילו עד שכבר נכנסה לבית החולים בגלל זיהום, חום של ארבעים מעלות וכליות על סף חוסר תפקוד. היא אמרה למרפאים להשאיר את הצלקת כדי להזכיר לה את הלקח שרצו שתלמד; לבקש עזרה לא יסבך אותך בצרות כמו לנסות לפתור את הבעיה לבד. בנוגע לצ"ד, היא מפקפקת בחשיבות האסטרטגיה הזאת.
- היא מעריצה כלבים, גדולים ככל האפשר.
היו להם בין שלושה לשישה כשהייתה ילדה, והיא לא הצליחה לחשוב אי פעם שמשהו קטן יותר מקוקר ספנייל נחשב לכלב. כלבים, היא חושבת, אמורים להצליח לרדוף אחרי הכדור מעבר לשוברי הגלים ולהפיל אותך כשיחזירו אותו, לסחוב אותך על הרצפה כשהזרועות שלך על צווארם, לסבול את החיבוקים הכי חזקים, לעשות רעשים עם הזנב על הקיר כשהם נלהבים, להיות כריות גוף לנמנום ולהיות שם כשאתה בוכה לצידם עם הפרווה. עכשיו, יש להם ארבעה: גוויין (אקיטה/רוטוויילר מעורב), גאריס (מאסטיפיש מאט), גארת (פירנאי גדול) ואגרוויין (רועה גרמני שחולץ מאימוני משטרה), והם שוקלים לאמץ סן ברנרד עם שלוש רגליים שהתאהבה בו כשעשתה את הטעות שבהתנדבות ב"תנו לחיות לחיות".
- כמעט אין לה שום חוש קצב.
רוואן גרמה לה להתחיל להקשיב למוזיקה ממש קצבית כדי להתאמן כשהתאמנו בצ"ד כי היא ממש פגעה בעצמה כשלא הצליחה לבסס קצב וזרם באימונים החזרתיים. היא לא בטוחה מה גרם לכך, אבל אלא אם משהו ממש כופה את זה - ואז היא יכולה לעקוב אחריו (בערך) - היא ממש חסרת תקווה בשמירה על משהו שדומה לקצב, משהו שכמעט גרם לה להיכשל בהחייאה. קולין פעם ירד עליה שהיא לפחות תהיה בטוחה אם תמצא את עצמה ב"אראקיס" (6). כעבור שלוש שנים, היא גילתה מה זה אמר והייתה נותנת כמעט הכול כדי לתת לו סטירה בראש, לנשק אותו ולתת לו עוד סטירה.
- היא התחילה לשחק קווידיץ' כטובה לג'יני.
השיעורים שלהן הסתיימו, וג'יני רצתה להיבחן לתפקיד הקפטנית בעוד עונה או שתיים, אז היא שאלה אם תוכל להתאמן על טכניקת האימון שלה וללמד את דמי את המשחק מרמת אפס. כישורי הגלישה שלה היו טובים לרכיבה על מטאטא, ורבות מהטקטיקות של שיווי משקל וכוח גס נכנסו לעניין, ועד השנה הבאה, היא ממש הצליחה להתקבל לנבחרת. זה היה ממש כיף, אבל לפעמים היא הרגישה אשמה כי לא לקחה את זה ברצינות כמו שאר השחקנים. היא אפילו לא ידעה שמות של שלוש נבחרות קווידיץ', בטח שלא להקדיש את עצמה לאחת מהן, למרות שהיא די העדיפה את הפגסוסים מפלמות' כי, טוב… היא מקורנוול.
- היא שינתה את דעתה לגבי קולין אחרי חג המולד.
היא הניחה שהכירה אותו. לעזאזל, כולם הניחו. הוא לא היה בדיוק אחד מהתלמידים הכי מופנמים בשנה שלהם, עם כל השיחות שלו על דברים שרוב ילידי המוגלגים האחרים בכלל לא הבינו והכנסת שש התייחסויות מוזרות לכל שלושה משפטים, צילום של כל דבר, וכמובן, הארי פוטר הארי פוטר האריפוטרהאריפוטרהארימאדרפאקינגפוטר כל. הזמן. לעזאזל. די למדת לסנן אותו, לא שהוא שם לב. אבל אולי היא סיננה אותו קצת יותר מדי. כי מתישהו, השיחה על פוטר עצרה, התמונות היו די יפות אם נתת לו להראות לך אותם, וכן, חלק מההתייחסויות שלו לא היו ממש הגיוניות, אבל הוא יכול היה להשתמש במילים שיחממו לך את הלב ולגרום לך לרצות לתפוס את השרביט ולהסתער אל הגיהינום בעצמך. ואז חג המולד קרה, והוא חזר עם יד לבנה וקרה שלא הרגיש והתנהג אחרת וכשהתחילה השמועה בנוגע למה שעשה עבור אחיו, כל הדעות הקדומות חוסלו לגמרי. ואז היא גם שמה לב שהוא נהיה ממש, ממש חמוד כשלא הסתכלה. ושלא היה הומו אחרי הכול.
- היא הצליחה לשכנע את הקארואים שהיא שומרת הסוד ממש לפני שברחה לחדר הנחיצות.
קולין נאלץ להישאר מאחור. הוא היה קטין, היא לא הייתה בטוחה אם חדר הנחיצות בכלל יתן לו להיכנס עם איך שהדברים היו אז, אבל חשוב מכך, שניהם הבינו שכשנוויל ושאר הסגל הבכיר ברחו, הוא היה המנהיג הטבעי החזק ביותר שנשאר לצ"ד פרט לקצינים הנעלמים. וזה מה שגרם לה לחשוש. סנייפ ידע שהם השתמשו בפידליוס או במשהו דומה, וקולין כבר היה ביותר מדי אור זרקורים של אוכלי מוות… אם הם ישימו לב אליו עוד יותר עכשיו כשהוא כבר לא בצילם של התלמידים הבוגרים, הכול יהרס. היא לא יכלה להגיד לו את זה, כמובן, לא מראש. הוא היה מנסה לעצור אותה. אבל כשהפידליוס מנע ממנה להגיד משהו אמיתי לגבי צ"ד, זה לא מנע ממנה לשקר, ואנוון, שתבורך, הייתה מספיק אמיצה (והיא חשדה שהייתה דלוקה על אחיו הקטן של קולין, דניס) עד שהייתה מוכנה להצטרף למזימה בשיחה שמוקמה כדי שאלקטו תוכל "לשמוע". ברגע שזה עבד והיא נלקחה לחקירה, כמובן, הדברים היו… קשים יותר.
- היא חייבת את חייה לאחותה.
היא מילאה את הפקודות של סטיב, וניסתה להגן על המרתף ועל שאר הקומות התחתונות. לשבור את המרזבים, להדליק שריפות, להציף דברים, להוריד עמודים, מה שתצטרך לעשות כדי למנוע מאוכלי המוות להצליח לעבור מתחתם ולהגיע משם כמו שקולין והילדים עשו. מותשת, פצועה, חצי עיוורת, מדממת, היא התמקדה רק בלגרום מספיק נזק ואולי עדיין לצאת בחיים. היא אפילו לא שמעה אותו. או אותה. אוכל המוות שעקב אחריה למטה - או שאולי כבר היה שם. האחות שניסתה למצוא אותה, ועקבה אחרי שמועות ו"ראית את" והתעלמה מפקודות בגלל פחד ותקווה ו דמי דמי תיזהרי ! היא התכופפה בדיוק בזמן, אבלזה עדיין לא היה מספיק. אנוון תקפה. הרגה אותו כשחיפשה את השרביט שלה באפלה. הצילה את החיים של דמי בכזה מחיר. כזה מחיר. הפסקת האש לא באה מוקדם מספיק. הטיפול האמיתי לא בא מספיק. לא היה מספיק שתוכל לעשות, לא שם באפלה, לא שם במים עד גובה הקרסול, לא שם באדים ובצללים עם כל כך הרבה דם וידיה מלאות בדברים שצריכים להישאר בפנים ואוי אלוהים מותק הזרוע שלך תישארי איתי תישארי איתי רק תחזיקי מעמד תישארי איתי. היא לא החזיקה מעמד. היא לא נשארה. דמי עדיין התחננה בכל מקרה כשגררו אותה אל השורה הארוכה של אלו שגם עבורם היה מאוחר מדי.
- היא התחבאה מהעולם לאחר הקרב.
במשך כמעט שנה, היא לא עזבה את הבית שלה. היא בקושי יצאה מהחדר. היו כמה פגישות לגבי העין שלה. היא דילגה עליהן לאחר השתיים הראשונות. הייתה פגישה אחת עם התרפיסט. ואז היא דילגה על אלו. אף אחד לא יכול היה לגרום לה ללכת. אף אחד לא יכול היה לגרום לה לעשות משהו. לנסות היה רעיון רע. לדבר איתה היה רעיון רע. להבהיל אותה או לגעת בה בצד העיוור או להדליק אור או לעשות רעש חזק בלילה היה רעיון ממש, ממש רע. רעיון רע במובן של לצרוח, לשאוג, לקלל, לכשף, לשבור דברים, ברמה לא אנושית. סופות ברקים...כן. אפילו ההורים שלה נתנו לה להתעלף מרוב שכרות באלו. אחרת, היא סתם נשארה בחדר שלה. על המיטה. בפיג'מה או עירומה. בוהה בתקרה או בוכה או מכורבלת עם הכלבים או בוכה או בוהה בחלל או בוכה או אוכלת דברים באריזות או בוכה או שום דבר ואיכשהו ימים ויותר עברו כשלא עשתה כלום. ואז הגיע הזמן לאזכרה של אחותה ואיך לעזאזל עברה שנה כשניסתה להתאמץ ולהיראות מכובדת, ואז היצור המלוכלך, המגעיל הזה הופיע במראה שלה עם חור שקוע וחלול בפנים ורעמת שיער מבולגנת, שתי שיניים חסרות ועוד עשרים קילוגרמים ונראה מטורף לגמרי. היא לא הלכה לאזכרה. היא לא רצתה שאני תראה אותה ככה. היא רעדה ונלחצה ועברה את הזוהר שבחוץ אל משרדו של התרפיסט במקום, ושם נפלה על ברכיה והייתה מוכנה לעשות הכול עבור כלב להסתתר בו כשבכתה ברעש שתודה לכל דבר שהבינו שאמר תעזרו לי. תעזרו לי בבקשה.
- היא התחילה לללמוד רפואה בצ"ד.
קורנר בחר בה להחליף את ג'יני כעוזרת רופא מגריפינדור, יחד עם לי ורייאן ללמוד כישופי ריפוי ועזרה ראשונה בסיסית למה שחשבו שיתקלו בו בשדה הקרב. הוא אמר שהייתה לה גישה טובה והתנצל שהקפיץ אותה, אבל היא לא חשבה שזה שינה. הם לא היו מוכנים למה שבאמת קרה, לכמות של אוכלי המוות, לרסיסים ולהתמוטטויות והנפילות והחיות שלקחו רבים כמו הקסמים. אחרי שחזרה אל עולם החיים, היא החליטה שוב לעסוק בריפוי כי זה היה ממש קשה, דרש תשומת לב ולחץ עליה ולא הציע שום זמן לחזור בו אל האופל. ובגלל שחלק ממנה התחנן וחשב שאולי בפעם הבאה, אם תדע מה היא עושה…
- היא גויסה להילאים לאחר שסירבה שלוש פעמים.
באופן רשמי, היא הוסמכה להיות מכשפה מרפאה ביוני, 2003, קצת אחרי האסון באירלנד. היא יכלה לבחור לנסות לקבל רישיון מרפאה אחר כך, אבל משהו בכריעת ברך וניקוי חלל הלב של סגנה לשעבר עם האגודל ונביחת פקודות להצלת חייו וזה שזה ממש עבד והוא שרד, גרם למשרה הנחמדה בקדוש מנגו להיראות פחות מושכת איכשהו מהגלימות האדומות של צוות התגובות המהירות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהארי ביקש ממנה. שאקלבולט כבר ביקש - יחד עם ניצולים בגירים אחרים - לפני חמש שנים. היא אמרה לשאקלבולט לשבור את השרביט לחצי ולהזדיין איתו. היא הייתה קצת נחמדה יותר להארי. בפעם השנייה שהארי שאל, זה היה שנה אחר כך, אחרי שהצילה את חייו של זאק בתיק שהסתבך. בפעם השלישית הוא הציע משכורת וחצי כי היא ממש טובה והתחנן, הוא פשוט רצה שתהיה לו רופאה במחלקה לכל מקרה. כך שאף אחד לא ימות ויחכה לעזרה. הפעם היא אמרה כן.
- היא ניתקה קשר עם ארתי צ'יימברס כמעט שבע שנים לפני שהם שוב נפגשו והתחילו לצאת.
אולי זה היה לטובה. בדיעבד, אפשר לספר למישהו בצורה שאפילו אם הם מבינים, זה לא כל כך רע. היא יכלה לספר לו על הדיכאון ועל השנה בחדרה. הוא יכול היה לספר לה על הפרנויה והאמונות הטפלות והטקסים הקטנים והאובססיביים ועל כך שנשלח למשמורת אצל דודו בתקווה שלא יפגע בעצמו. הם יכלו לראות צלקות, אבל זה עדיין עדיף, כנראה, לחלוק את מה ששרדו ולחלוק את זה שהם ניצולים בלי שיאלצו לחלוק את החלק המכוער של לשרוד באמצע. במקום, היא פגשה אותו גאה בירוק של הילאית עם צלב אדום והוא פגש אותה חזק ובטוח בשרוולים ארוכים כשבא להביא למחלקה נרתיקים חסינים לניצוצות, והם בהו אחד בשנייה כמו טיפשים כשהשמות הקליקו עד שפלט "קפה?" והיא ענתה "בטח!".
- יש לה שלוש פרוטזות לעיניים, אבל היא כמעט תמיד לובשת רטייה לעבודה.
יש אחת ריקה שהיא קצת רכה מאחרות; זאת רק למילוי הארובה כך שלא תתקשה או תתנוון, והיא לובשת אותה בבית או בכל מקום אחר בו ההופעה לא חשובה, כי הלבן הפשוט והמלאכותי באמת מטריד אנשים שלא רגילים אליו. זאת גם האחת שהיא מעדיפה בעבודה, למרות שהיא בדרך כלל לובשת רטייה גם שם, בשני המקרים הכוונה היא לוודא שאף אחד לא ישכח ברגע ממש קריטי שיש לה צד עיוור. יש אחת מ"זכוכית" אבל עשויה משרף, שנעשה במיוחד עם כל הפרטים כולל העורקים בין השכבות. היא פחות נוחה (ומאוד יקרה) אבל האשליה נהדרת, ואותה היא לובשת כשהיא לא רוצה שאנשים ידעו. גם השלישית משרף, אבל יש בה עלה זהב אמיתי, ואותה היא לובשת כשהיא מתחפשת למורגנה.
- היא הופתעה מדרישות האמהות.
ההריון היה קל עבורה, והיא יודעת שהיא ברת מזל כאן, לא משנה עד כמה התבדחה על המותניים במהלך השנים. היא התאמנה עד שבוע לפני הלידה, אבל היא עדיין מרגישה אשמה על כך שלמרות הנדיבות של חופשת הלידה, היא רצתה לחזור תוך פחות משישה שבועות אחר כך… וחזרה תוך שמונה שבועות. זה לא היה עניין של אהבה או חיבור - ואוי, היא לא משועשעת ממי שחושב שזה דיכאון אחרי לידה אם לא ידעת מה זה דיכאון לךתזדיין - רק שתינוקות ממש קלילים ובריאים שיושבים על הידיים שלה, בחוסר מעש, מה שהיא לא אהבה הרבה לפני חדר שינה אפל ומצחין מלא בערימות אוכל ריקות ושיער של כלבים. זאת הסיבה הראשית שהיא לא מדברת על הילדים יותר מדי בעבודה; היא מרגישה אשמה שבסופו של דבר, לפחות עד עכשיו, ועם עזרת בעלה שעבודתו היא במוסך, הם מהווים פחות טרחה מהכלבים.
- היא ממש חושדת בכל דבר שמכיל ירקות חשופים.
כן, היא יודעת שהם טובים לה. כן, היא אוכלת אותם. כן, במינון הנכון. היא מאומנת להיות מרפאה, אחרי הכול, ויש לה דוגמה לתת בבית. זה לא אומר שהיא צריכה לאהוב את זה. אם היא לבדה, היא מעדיפה שכל האוכל יהיה מארבעת אבות המזון: בירה, שוקולד, בשר ומטוגן. עם קטגוריה נוספת לדברים שהולכים עם בשר כמו לחם וגבינה. סלט זה סתם קונספירציה שמבוגרים יאכלו חסלה, ואין שום סיבה שפשטידות ונודלס מצוינים יזוהמו בידי תרמילים ירוקים מגעילים ועגולים בשם אפונים. חוץ מבניו אורלינס. אלוהים אדירים, כל מה שהיה וכל דבר שראתה שם, היא הייתה מוכנה לשים בפה שלה לשארית חייה. כולל התה הקפוא המפחיד, שהיה כל כך חזק ומתוק שעם קצת חלב (למי אכפת מה המקומיים אמרו) זאת הייתה פשוט בירה קרה.
- היא לא אוהבת בגדים תחתונים.
הם מגרדים, הרצועות הקטנות לא הולכות למקום בו הרצועות הקטנות צריכות ללכת, זה מסתבך במקומות הלא נכונים, זה קופץ, מתגלגל ומסרב להיראות כמו בפורנו או בקטלוג, זה יקר מאוד, בלתי אפשרי לניקוי, ובהתחשב במטרה זה ממש קשה להיכנס או יותר חשוב, לצאת מהם. יש לה מחוך ושני מכנסוני תחרה שחורים כי ארתי קיבל אותם והיא לבשה אותם פעם אחת והוא די אהב את זה, למרות שלא מספיק כדי שתעשה את זה שוב. מה שגורם לה להרגיש יותר סקסית הוא זוג מכנסונים נחמדים אבל רגילים בלי חזייה וחולצה שנשטפה ונלבשה עד שהיא רכה לגמרי וכל כך דקה עד שאפשר לראות את הפטמות שלה דרכה, הצווארון קצת מתוח וקרוע, עם כמה חורים קטנים או קרעים גדולים מספיק כדי לראות קצת עור. זה נוח, זה חושף מספיק מגופה כדי לשתק את ארתי כשהיא צריכה, והכי חשוב, היא לא מרגישה שום אשמה אם זה נקרע או מתמלא בזיעה או בשפיך… זה לא כל הקטע בבגדי סקס?
- היא התחילה להימנע מהוגוורטס בגלל קולין
זה לא הצער על מותו. זה עדיין שם, כאב יבש בגרונה כמו שארובת העין כואבת כשהמרכוז משתנה, אבל זה לא מספיק כדי לשנות יותר. זאת לא אשמה, כי לפחות איתו, לא היה לה את זה. זאת לא המוזרות שפעם יצאו, התנשקו, הזדיינו לפעמים, שילקק את סימני השריטה על ירכיה הפנימיים ושידעה שהביצים שלו רגישות לדגדוגים. זה היה שהוא לא הזדקן. הוא עדיין היה בן שש עשרה, תקוע ככסף שקוף בפיג'מה וברגליים היחפות ובשיער המבולגן והחולצה המדממת ברגע בו נהרג. הוא התחיל בדיחה כשהפכה לבת עשרים שהוא פיטר פן זומבי והיא וונדי. הוא קרא לה ככה מאז, אבל זה הופך ליותר מוזר ופוגע בה יותר כל פעם. הוא כל כך צעיר. כל כך צעיר, באופן מחריד. הם היו. היא הייתה. חצי מגילה עכשיו, והייתה סיבה, בסוף, שאחרי שהתחתנה ונולדו לה ילדים והיו לה חיים והיא המשיכה ועזבה את חדר התינוקות, וונדי לא חזרה לארץ לעולם לא. הם אומרים שכל הילדים, פרט לאחד, גדלים.
(1) פולדארק- סדרת רומנים של וינסטון גרהם, שמתרחשת בסוף המאה השמונה עשרה. גם הפכה לסדרה ב-BBC.
(2) מורגן לה פיי- פיה/מכשפה, אחותו למחצה של המלך ארתור ויריבה של מרלין.
(3) טינטאג'ל- עיר בדרום מערב אנגליה שבה מתרחשות עלילות המלך ארתור.
(4) מודרון- אלה וולשית, הגרסה המוקדמת למורגנה.
(5) מיוזנברג- פרוור של קייפטאון.
(6) אראקיס- כוכב מסדרת "חולית", מדברי. מלא בתולעי חול, ולכן עליך ללכת עליו בלי קצב, כדי שהתולעים לא יחשבו שאתה אוכל.
(7) יצור קטן שנראה כאילו עשוי מקליפות עצים וזרדים. בעל אצבעות ארוכות וחדות.
(8) דרק אדמס- תלמיד שנה שישית מהפלפאף שמת בקרב על הוגוורטס, חבר של סטפן קורנפוט. לזאק ולמייגן יש בן על שמו.
(9) פיוג'ט סאונד- מצר ים בוושינגטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה