א פקאטיס… א פקאטיס… הגענו לסיפור האחרון, 13 פרקים, אחר כך נגלה מה היה צריך להיות בפרקים האחרונים, ואז… לכו תדעו.
אני מבקש מכם לקרוא לפני הכול את הסיפור "בנקו גמביט", סיפור שפרסמתי לפני שנתיים ובעצם נותן רקע קטן לפרק הראשון… http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=822713&blogcode=14863555
ועכשיו… הנה זה בא. 2008...
א פקאטיס
עד כמה נוכל לתת לחטאי העבר לעצב את העתיד?
פרולוג
4 באפריל, 1998, 23:51
OOO
"לא כדאי ש… כלומר, כשעשינו את זה לפני כן, זה תמיד היה בשחור ובצעיפים ו -" מייקל הניד בראשו, וקטע את אנתוני באמצע המשפט כשהושיט את ידו אל הילקוט, וקבר את ידו עד הכתף כשבחן את הצדדים בזהירות לאחר כישוף ההרחבה (1).
"זה הסגנון של המפקד, ולסוג האומץ הגריפינדורי הזה יש מקום, בטח, אבל כאן לא. הדבר שהכי מגן עלינו כאן הוא שכמעט מצפים שנתגנב לספרייה אחרי שעת העוצר פה ושם, אז אם יתפסו אותנו, כדאי שידעו בדיוק מי אנחנו." קולו נשמע כמעט בטוח, אבל כשהסתכל על עינו של טרי מאחורי כתפו של הקוסם השני, הוא ידע שלפחות אדם אחד ידע בדיוק עד כמה הוא באמת פחד.
היה נכון, כמובן, שהסיבים בצבע הספיר של הפיג'מות שלהם ונשרי הארד בכיסיהם היו האליבי החזק, אבל זה רק יאפשר להם לשמור על סודיות המשימה, וכולם ידעו את זה. אחרי ההתקפה של מילטון על סנייפ וכל מה שקרה לאחר מכן (2), כל המוניטין שהיה פעם לרייבנקלו בתור מלומדים, שמנותקים אקדמית מדי לכל מרד אמיתי כבר הלך לאיבוד. הם יענשו ממש אם יתפסו, אין שום ספק בנוגע לכך, אבל גם לא הייתה שאלה אמיתית אם כל זה יהיה שווה את זה.
הוא ראה את טרי נושם נשימה עמוקה, ומעביר את ידו בלחץ בשיערו הקצוץ כאילו התגעגע ליכולת לפרוע אותו. "כולם זוכרים את הרשימה?"
היו הנהונים בכל האזור, סטפן מלמל כמה מהכותרים מבין שיניו, וטרי השמיע רעש קצר ומסופק. "אז יוצאים. קדימה."
מקוש הנשר המסוגנן נפנף בכנפיו בקרקוש מתכתי ודק שנשמע חזק כמו תרועת חצוצרות שהכריזה על בריחתם מהמגדל, והייתה שתיקה נוראית כשכל הארבעה עצרו את נשימתם, ליבם ומוחם עוברים על האפשרות שאיכשהו החמיצו כישוף אזעקה. אבל לא היה עוד רעש, מסדרון הקומה השביעית היה שחור כזפת וריק לגמרי, ואפילו התמונות במסגרות ישנו ולא זזו כמעט כמו תמונות מוגלגיות.
הם היו מוסתרים בכישופי הנגזה, הוא לא יכול היה לראות יותר מחבריו לחדר מאשר תחושה מעורפלת של תנועה, אבל עדיין הרגיש את הנוכחות של טרי במרחק קטן משלו, וזה היה כמעט מספיק מנחם כדי למנוע מידיו לרעוד. אולי כדאי שנספר לנוויל אחרי הכול… או למישהו. אפילו לקולין. הוא כבר שומר הסוד.
לא. הסירוב השקט של טרי היה חמור. זה מעבר לצ"ד. זה חייב להחזיק אפילו אם אנחנו לא נשרוד. אנחנו לוקחים היסטוריה בידיים כאן.
תרתי משמע. הסכים מייקל. אני פשוט… הוא שתק, אבל לא היה צריך לסיים. טרי ידע יותר טוב מכולם שלא התאושש מספיק, שעדיין היה לו קצת כואב, שהיה קצת חלש, אבל הוא הקל על עצמו כל היום כדי להיות במיטבו עכשיו, והוא היה אסיר תודה שהם לא ניסו לסלק אותו ממה שהפך להיות מבצע אלכסנדריה.
אחרי מה שהרגיש כמו שנים של הליכה בפה יבש במסדרונות וניווט זהיר בגרמי מדרגות מתחלפים, הם מצאו את עצמם מול דלתות הספרייה, ומייקל הרים את שרביטו, והרגיש אותו רוטט קצת בחיקו בתגובה לקסם שכבר היה שם. "אנחנו צריכים את השער," הוא לחש. "המשטר הנוכחי לא ממש תומך בקבוצות לימוד אחרי שעות העוצר."
סטפן לא היסס, והתכופף מיד כדי להצמיד את המעגל הדק אל הקיר, והאבן נמסה מיד, נמתחה ונעלמה כדי לפתוח פתח יפה ועגול שדרכו היה אפשר לראות בבירור את מדפי הספרייה. אנתוני נכנס ראשון, כבר כפוף כדי להיכנס, שרביטו בהיכון, והיה עוד היסוס, עוד כמה פעימות לב חזקות מדי לפני ההבזק הזהוב והחלש. אחד ארוך, שניים קצרים. נקי.
טרי כמעט איבד את האצבעות כשמשך את השער מבפנים ברגע שכולם עברו, אבל אחרי הרגע של הבהלה המשותפת, גילה מייקל שהם היו יותר רגועים עכשיו. זה היה הבית האמיתי שלו, המקום שבחר בו אפילו יותר מהמעונות או מחדרו בבית, שם ריח הנייר הישן והמתפורר היה חם ומנחם כמו חיבוק של אימא. הדופק האט, וחיוך קטן נוצר כשהעביר את ידו בעדינות על שדרות הספרים. בן לג'רה סקלה וינצ'רה (3).
לפרוץ לאזור המוגבלים (4) היה כישרון שסטפן שלט בו כבר בשנה החמישית, והם הכירו את רוב הספרים, אבל היעד האחרון שלהם לא היה משהו כמו כמה ספרים עם קסמים בעלי תוצאות לא נעימות, וגרונו של מייקל התהדק, משקל ההיסטוריה מופיע פתאום באוויר שהיה דחוס מכדי לנשום. אוסף עבודותיהם של אוריאק, פאראצלסוס, ופלאמל. (5) ארטס מג'יקאה, מקראת הזהב, דיאלוגוס מירקולורום (6), מכתבים וקטעים מיצירת הקסמים שהפילו מלכים ויצרו אימפריות… כל מהדורה ישנה ומתפוררת שערכה לא יסולא בפז; האוסף הכי יקר של ספרות קסומה שנאסף בכל העולם המערבי.
והם עמדו לגנוב אותו.
הוא עצר את נשימתו כשידו של טרי הושטה, כשהוא מסרב לוותר לפיתוי של דיבור בביאור הכרה, בידיעה שהריכוז של חברו חייב להיות מושלם. לפי המחקר שלהם, המדפים הגנו על עצמם, והם רק יכלו לקוות שאם האגדה שרוונה רייבנקלו הטילה את הקסמים בעצמה הייתה נכונה, הם ידעו את הכוונה של בניה, לא משנה כמה מאות עברו.
היה זוהר כחול קטן, וטרי השתנק, כאילו נכווה, אבל לפני שמייקל הגיב, היד שלו עברה באור ונגעה בקצה האופוס מליפיקרום של מרלין (7), והוא כמעט התייפח מרוב הקלה. אוי, זה הבין!
אחד אחד, זיעה על מצחו, שפתיו חיוורות כאפר לאור השרביטים, טרי הרים את הכתבים העתיקים מה מדפים, ואנתוני ביצע ג'מינו שנשמע כמעט כמו תפילה ויצר העתק מושלם של כל אחד מהם. אלו הוחזרו אל מקומם המדויק בידי סטפן, כשמייקל עצמו לקח את המשימה מורטת העצבים של אחסון הספרים בזהירות בתיקו המורחב באופן קסום והמרופד בזהירות. האוויר בפנים שונה לחנקן טהור, הלחות והטמפרטורה נשמרו בקפידה, אבל הכול נראה פזיז במיוחד, והוא נאלץ לשמור על איפוק מלא באימה בלתי אפשרית.
כשההעתק האחרון הונח במקומו, שני חבריהם לכיתה נעלמו לצללים כדי להכין את החדר בו המקוריים יישמרו, ומייקל וטרי נשארו לבד לקצת זמן כדי לסקור בפעם האחרונה את המדפים, להבטיח שכלום לא נשכח או נעלם. לא תהיה עוד הזדמנות. הם ידעו זאת.
העיניים של טרי היו כל כך רחבות שראו לבן בכל מקום בכחול, ומייקל ליקק את שפתיו בלשון שהרגישה יבשה וקשה כמו נייר זכוכית כשהסתכל על חברו. בשם מרלין, טרי, אני לא מאמין שאני מחזיק ב -
נדפקנו.
המחשבה הייתה כל כך רגועה, כל כך עניינית, עד שלקח למייקל רגע להבין מה אמר, אבל כשכן, פרץ אימה טהורה עם אדרנלין גאה בתוכו בגל חזק כל כך עד שרעד, ובקושי הרגיש את ידו של טרי שתפסה בכתפו כדי למנוע ממנו ליפול על ברכיו כשהצדודית האפלה של הצל נפלה עליהם. הוא הכיר את הצל, אבל יותר מכך, הוא ידע מה טרי ראה, ראה את התמונה בעצמו דרך העיניים שבכלל לא היו צריכות להיות שלו.
עדיין, זה היה גרוע יותר כשכן הצליח להסתובב, בטנו שולחת קצת חומר מר-חמוץ אל פיו שבקושי בלע כשהשם יצא משפתיו של טרי. "פרופסור סנייפ."
פניו השקועות של המנהל היו ירוקות בגוון חולני לאור שרביטו המושט, פיו הדק מעוקם בחיוך כשגבה שחורה אחת התרוממה בהתנשאות. "אדון בוט. אדון קורנר... אין לי ספק, בהתחשב במוניטין שלכם, שההסבר שלכם בנוגע לשהותכם כאן יהיה ממש מבריק, אולם למרות זאת, ביס אינרימיטור קו סויס ארמיס פריט (8)."
פיו של טרי נפתח, נסגר, אבל כל מה שיצא ממנו הייתה נשימה צרודה וחלשה; חצי גניחה, חצי לחישה. נו סומה טרס מור (9).
מייקל לא יכול היה להסכים יותר, אבל בין אם זה היה הידע הגדול של מה שהרצועה על החזה וכתפיו הכילה, או שזה היה הפחד שבלע אותו לגמרי, הדחף להקיא נעלם. במקום, הוא הרגיש כאילו נפרד מגופו, תחושה שיכול היה להשוות רק לרגעים העמוקים של ביאור ההכרה או של הכניסה לחלום כשראה את עצמו מזדקף ומושך את כתפיו, ומסתכל על הפרופסור השנוא ישירות בעיניו השחורות והקרות.
הקול היה של זר; צלול ונועז, חזק ובוגר, סמכותי יותר ממה ששמע מפיו. "לא אכפת לי מה תעשה לנו, פרופסור, אבל אני יודע שאתה מלומד בעצמך, שהמצאת קסמים ושיקויים שהם חלק מספרי הלימוד עכשיו, בלי קשר לפוליטיקה או לערכים שלך, ואני מתחנן בפניך לפי זה; קוסם אל קוסם."
ראשו של סנייפ התנדנד כמעט באדישות, ולמרות שפניו השקועות לא הגיבו, גם שרביטו לא זז, והוא לא פשוט קילל את שני האסירים שלו. "תתחנן בפני?"
"הספרים האלו!" מייקל החווה אל המדפים מאחוריו, מרגיש את סומק התשוקה מתחיל להחליף את חיוורור הפחד בלחייו. "השנה הזאת מטורפת, פרופסור, אתה יודע את זה, ואתה יודע שכלבי המלחמה עומדים לתקוף בין אם נעמיד פנים שהם קשורים או לא! קסם אחד, דו קרב אחד, קרב אחד, זה כל מה שצריך עבור אסון שלא היה כמותו מאז אלכסנדריה (10)! אנחנו רק -"
פיצוץ, הבזק, ומייקל הכין את עצמו, עוצם את עיניו בהכנה לקראת מה שידע שהגיע, ואוי, זה בטח רע עכשיו, משהו שיהיה איום ונורא ברגע שהתדהמה שלו תיעלם, כי הוא לא הרגיש כלום, אפילו שידע שנפל, שמע את גופו פוגע ברצפה…
אבל לא היה שום כאב, רק ידיים על הכתפיים, וכשעיניו נפקחו שוב, הוא הבין בבלבול שהידיים היו של טרי, שרק נפל על ברכיו, ושהרעש ששמע היה סנייפ, ששכב עם פניו אל הרצפה בגלימתו השחורה כשסטפן ואנתוני עמדו מעליו. דמותו המאובקת של סטפן הייתה בגוון אפר נוראי, ושרביטו רעד ממש כשהוריד אותו. "הולי פאקינג שיט!"
ההברות הקשות והקצב של המבטא הקנדי הדגישו את הגסות הפשוטה והנאותה של המשפט, ומייקל הנהן בטמטום, עדיין מהופנט מהתחושה שעמד ללמוד בקרוב עוד שיעור בייסורים. "כן, סטיב." הביטחון הלא טבעי נעלם, הלחישה הייתה של הבקושי-יותר-ילד המפוחד שהיה באמת, אבל הוא לא היה נבוך בכלל, כי ראה שכולם פחדו כמוהו.
זה היה טרי שחזר לעצמו ראשון, וצעד קדימה כדי לקרב את שרביטו אל סנייפ. "אובליוואטה!" פניו עדיין היו חיוורות, אבל המפקד בחר טוב, והמנהיגות הייתה רעועה אבל עדיין שם כשהסתובב אל השאר. "סטיב ואני פגענו בו די חזק, אבל זה לא נותן לנו מספיק זמן. החדר?"
אנתוני הנהן, אבל עיניו לא משו מסנייפ. "מוכן. יצרתי אותו בתוך אחד מהקירות הישנים, מעבר לאבן ואל החצץ במרכז. אי אפשר להגיע לשם אלא אם תשבור את כל המגדל."
"ואם כן, זה עדיין יחזיק מעמד ברגע שנגמור איתו," אמר טרי במהירות, ושפשף את ידיו ביחד כאילו להכריח את אצבעותיו הרדומות להרגיש שוב. "טוני, תישאר פה, תשמור עין על סוורוס המנמנם פה. נוכל להצליח עם שלושה, אני מניח."
"לא." אנתוני הניד בראשו בחוזקה. "אני לא רוצה שהסיכויים יהיו נגדנו ככה. לפחות שניים מאיתנו צריכים לשרוד כדי להשיג אותם, ועדיף שזה יהיה חמישים אחוזים מאשר שני שליש."
טרי היסס, ואז הסכים בחוסר רצון, ולמרות שמייקל ידע שהוא צדק, זה עדיין היה נוראי כשנאלצו למהר ולהשלים את משימתם. כל רעש, כל נשימה - גם שלו - הייתה סנייפ שקם לתקוף את כולם, והמתח הזכיר לו את העינוי שלו עד שטרי הרים את התיק מכתפיו הכואבות, ועזר לו לשבת כשהשכבה האחרונה של הקסם המסובך התווספה.
הוא היה מותש כשהגיעו שוב אל מגדל רייבנקלו, אבל כולם היו עדיין יותר מדי עירניים כדי לישון. הם לא העזו להגיד כלום, והרגישו כאילו הם קברו סוד כל כך גדול עד שמילים יהרסו אותו, גם בין אלו שהוא היה שלהם, אבל הוא היה אסיר תודה שלא היה מחסום כזה בינו ובין טרי כשחברו פתח את הפיג'מה שלו, וליטף פס אדום במקום בו הרצועה חתכה ברקמה המתאוששת. לא הייתי צריך לתת לך לסחוב אותם.
אני אסיר תודה, גם אם זה היה רק פרקטי.
טרי נחר קצת, ועצר כשמרח שוב את המשחה השימושית אך המגעילה. טוב, לפחות זה הסתדר. זה היה…
קרוב.
בלשון המעטה.
אבל הם בטוחים עכשיו.
ונקווה שלנצח. מבצע אלכסנדריה היה הצלחה, אני אומר. החיוך של טרי לא היה בטוח, אבל מייקל ידע שזה לא קשור לספקות המשימה שלהם כשהושיט את ידו ואחז בחוזקה בידידו.
הצלחה מוחלטת. אבל תעשה איתי עסק?
אני צריך לחכות לראות את התנאים, אם לא אכפת לך.
תבטיח לי שאת הפעלולים הטיפשיים בעתיד נשאיר לגריפינדור?
החיוך התרחב והיה מלא, וגם אם החדר במגדל נשאר אפל ושותק לכל מי שהיה מעוניין לשמוע הפרה של שעת העוצר, הצחוק של טרי קרן במחשבותיו של מייקל כמו זיכרון לשמש קיץ. לגמרי! קיוסביס הומיניס אסט ארארה, נוליוס ניסי אינסיפיינטיס אין ארורה פרסבררה! (11)
(1) כמו הרמיוני בספר השביעי- כישוף שמאפשר לך להכניס לתוך משהו הרבה יותר ממה שנראה.
(2) בפרק 18 ("סבלו, ילדים קטנים"), תלמיד שנה ראשונה מרייבנקלו בשם אליוט מילטון גילה שאחותו הגדולה ובעלה נהרגו. הוא ניסה לדקור את סנייפ, אבל נכשל ונאזק לקיר האולם הגדול. מייקל שחרר אותו ועונה אחר כך.
(3) בלטינית- "לקרוא טוב זה לשלוט בעידנים".
(4) אזור בו יש ספרים מיוחדים שנקראים רק באישור המורה.
(5) שמות של מלומדים: האפיפיור סילבסטר השני נולד בשם גרברט מאוריאק או ז'רבר מאוריאק (Gerbert d'Aurillac), והיה מלומד נוצרי בן המאה העשירית, שפיתח את תחום האסטרונומיה. פיליפוס אאורליוס פאראצלסוס היה אלכימאי ידוע שם, רופא ואסטרולוג שווייצרי. ניקולס פלאמל היה אלכימאי צרפתי שחי במאה ה-14 בפריז. על פי האגדה, פלאמל היה גדול האלכימאים של אירופה והאדם היחיד שהצליח להשיג את שני היעדים של האלכימיה: יצירת אבן החכמים ההופכת עופרת לזהב, ורקיחת שיקוי חיי הנצח אשר באמצעותו הוא ואשתו פרנל חיים חיי נצח. הוא חבר של דמבלדור, ככתוב בספר הראשון.
(6) ספרים. הארטס מג'יקאה הוא ספר קסמים מהרנסאנס. מקראת הזהב הוא שם אוסף מעשיות על חיי הקדושים של הכנסייה. הדיאלוגוס מירקולורום הוא ספר שמכיל 746 ניסים.
(7) כל כתבי מרלין.
(8) בלטינית- מי שנופל מידיו סובל כפליים.
(9) בצרפתית- אנחנו ממש מתים.
(10) הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שהייתה הספרייה המפורסמת והגדולה בעולם, עם כתבים יווניים חשובים, נשרפה ב-641 לספירה בידי המוסלמים.
(11) ציטוט לטיני של קיקרו- "כל איש טועה, אבל רק טיפש עושה את אותה טעות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה