אז עכשיו, באמת, נכנסים ל-2008. אחרי שראינו את מבצע אלכסנדריה, מה הקשר בין זה לבין הסיפור? מה באמת הוסתר שם?
לפני הפרק, אני רק אגיד שהסיפור מתחיל בדיוק בסיום של "סלואה". לכן, פתיחת הפרק הזה תהיה האפילוג של סלואה, ואז נראה מה יצא מהחלק הזה.
אומניה מוטאנטור (1)
OOO
2 במאי 2008
OOO
הם התחילו כעניינים רציניים, מה שרוב האנשים חשבו עליהם כעל מחוות זיכרון 'רגילות' כשהניחו זרים, נאמו נאומים, והתפללו בנוגע לחיים שנקטפו בנעוריהם, אבל ככל שהשנים עברו ואלו ששרדו היו כבר מספיק מבוגרים כדי להשפיע על זיכרון חבריהם, הם השתנו מאוד. זכותם, הם הרגישו, שטקסי הזיכרון השנתיים יהיו מסיבות ניצחון שחבריהם לא זכו להן, הזדמנות להודות על החיים שהיו מוכנים למסור אחד עבור השני, ויותר מכל, הם החליטו ביחד לפחות להפוך את האספות שלהם לאירועים סגורים, גם אם חלקם נאלצו להופיע באירועים אחרים, יותר ציבוריים.
לא יהיו, כפי שהם החליטו, עוד עיתונאים שידחפו את אפם עבור הזיכרונות או ה'רגעים הנוראיים' שהפכו כל דמעה לסיכון, לא עוד משקיפים שיבואו לראות את האנשים שקראו עליהם בעיתון ההוא או במגזין הזה, לא עוד זרים קצת מסקרנים או יפי נפש פוזאיסטים. רק הם. רק צבא דמבלדור בעמוד הגרניט הפשוט שנשא את שמות הנופלים על קצה המדשאות של הוגוורטס, עומדים בשקט קרוב לשער במדשאות ליד הקיר שעדיין היה שבור, בו הראשון מהמתים של אותו הלילה נפל.
בהתחלה, האספות שלהם היו מלאות בהתנגדות אילמת, אבל ככל שהתחילו להשתקע יותר ויותר בחייהם, הם נרגעו יותר ויותר. כן, הייתה נסיגה אל הצער הטרי בשנה שבה סאמברבי, אטרסון, וויצ'קומב וזלר התווספו לרשימה הארוכה שבתמימותם חשבו שנגמרה, אבל למזלם לא התווספו עוד מאז, וטקסי הזיכרון השתנו עד לצורתם הנוכחית.
לאדם מבחוץ, זה לא היה נראה כמו טקס זיכרון בכלל, אלא מסיבה או פיקניק כלשהו, אסופת משפחות צעירות שהשתרעו על המדשאה בשמיכות בהירות, ערימות אוכל מפוזרות כשילדים רצו ושיחקו יחד עם המבוגרים. רק אם הסתכלת מקרוב ראית שכל המבוגרים היו באותו גיל בטווח של ארבע שנים, הבנת עד כמה הם היו מצולקים, אפילו חלקים שלמים שהיו חסרים מגופם. רק אם הקשבת שמעת כמה משמותיהם של הילדים היו חקוקים על האבן הדוממת.
את המתים לא שכחו, אבל זה היה אירוע לחיים, והזריחה האביבית הייתה חמה ובהירה כשנוויל הסתובב והחליף חיוך עם האיש האחר היחיד במעגל הצפוף מאוד שלהם שהבין באמת עד כמה זה היה מדהים שראה כה רבים מהם שם. "אז איך זה מרגיש, לצאת?"
"נפלא, זה, חופשה של יום אחד או לא, אבל אוי, מנהיג נועז, מה שאני ממש מתגעגע אליו זה השרביט שלי. שום דבר לא עושה התקרצף נפלא כמו אלה." שיימוס עשה פרצוף כשניסה לנגב את הנוזלים מפניו וחולצתו של בנו, ונוויל צחק, והוציא את שרביטו כדי לטפוח על הלחיים השמנמנות של הילד עם הכישוף שחברו הציע.
"רק חכה עד שיהיה קצת בוגר," הוא לגלג. "זה כלום, אבל אתה עדיין היית צריך לדעת."
"עוגה זה רך!" מחה שיימוס, והזיז את התינוק ביד אחת כשנופף אליו באצבעו. "לא הייתה לך סיבה לירוק את כולה, לא." הנזיפה לא השפיעה בכלל, ותומאס רק הגיב בבועת רוק מרשימה לפני שתפס את אצבעותיו של אביו בשתי ידיו ודחף אותם אל פיו, מה שגרם לגלגול עיניים כחולות. "רואה עד כמה הוא מקשיב, נכון? בן חצי שנה והוא כבר טרור!"
"טוב, הוא אולי נראה כמו סו, אבל הוא בטוח שלך," הסכים נוויל. "ברצינות, רך או לא, חוק ברור הוא שעד שיצאו לו השיניים, כל מה שהוא אוכל צריך לבוא מאימא שלו, בדרך אחת או אחרת."
גבה אחת התרוממה, ושיימוס הציץ מחברו אל איפה שחנה ניסתה לאלץ את ארני ללכת קצת עבור ג'יני, כשפגי וטרבור היו עסוקים בזריקת ארוחותיהם במקום לאכול אותן. "אז זה בא מהידע הממש רחב שלך על ילדים, אני מניח?"
"שלושה מול אחד, חבר," חייך נוויל, ואז רכן קרוב יותר והוריד את קולו כדי שהמילים הבאות יהיו בין שניהם בלבד. טוב, בעצם שלושה, אבל תומאס עדיין לא יכול היה לרכל. "אל תתחיל להפיץ את זה, אבל אנחנו חושבים שיהיה עוד אחד בינואר."
"בשם מרלין, אתה לא יכול לתת למסכנה הפסקה?!" שיימוס הניד בראשו בתדהמה מזויפת, ואז עיווה את פניו, והסתכל שוב על בנו כשמשך את האצבע. "יש לך פה כמו מלכודת דרקונים, יש לך! אני רוצה לשמור על כל העשר, אם לא אכפת לך!"
נוויל שוב צחק, והושיט את ידו כדי לקחת את התינוק בעל השיער השחור שחיפש קצת בכיס גלימתו לפני שהוציא מוצץ והביא אותו, יחד עם שרביטו, לשיימוס. "הנה. לא אספר אם פשוט תנקה את זה עבורי, וניתן לו משהו אחר למצוץ עכשיו." הייתה שתיקה כשהמהלך הקטן הושלם, ומהר מאוד תומאס מצץ בשמחה, עיניו כבר מתחילות להיעצם בעדינות בסימנים הראשונים של תנומה.
"בכל מקרה…" נוויל התרגל מאוד ששיחות התחילו ונעצרו בגלל דרישות הילדים, והוא לא היה צריך להתאמץ כדי לזכור איפה הפסיקו. "אנחנו מפסיקים אחרי זה, למען האמת. דיברנו על זה, וארבע זה המספר ששנינו ממש אוהבים. משפחה גדולה כמו שצריך, אבל לא כמו הסמית'ים או הוויזלים, אתה יודע? חנה לא יודעת איך מייגן שורדת עם חמישה. מה איתך ועם סוזן? חושב שיהיו עוד?"
"לא ממש יודע," הוא הודה. "כל זה עדיין קצת מוזר, זה. ממש לא תכננו את כל זה, אבל…" שיימוס התעכב, והסתכל מסביבם על המשפחות המפוזרות, והבעת פניו הייתה אטומה, קולו רך כשהמשיך לבסוף. "אתה ממשיך, בעצם. ואין עוד מה לעשות, או שהחיים פשוט ימשיכו בלעדיך."
הוא הוריד מבט, וסובב את קצה זנב הסוס ששוב הצליח להאריך - למרות שנוויל לא שאל אותו למה - וחיוך קטן ועצוב הופיע בפינה אחת של פיו. "אם אני מסתכל פה, ורואה עד כמה כולם גדלו, זה גורם לי לחשוב שממש הצלחתי. כלומר, יש כאן בנות שעדיין ניסו להשיג ציצים כשכל זה קרה, ועכשיו הן אמהות עם ילדים בוגרים משלי וקריירות אבל… אבל אז המה אם, אולי משהו היה משתנה. אולי אם הייתי שומר על הראש שלי, מה עם הדיאבל דוב, ולא הייתי מוצא את סו אם לא הייתי משלם את חובי, והיא לא הייתה ממשיכה, ומה עם טומי…"
שיימוס הניד בראשו, אילם לחלוטין כשליטף באצבעותיו את הראש הרך והקטן, אבל לא היה צריך מילים. תינוק חדש אולי יביא את כל העולם להקיף את האימא על הנס שיצרה, אבל היה גם משהו ממש יפה באבהות, משהו שלא תוכל להבין אלא אם חווית אותה, ומשהו שהיה אסיר תודה שהצליח לחלוק עכשיו עם חברו הטוב. לדעת שהיית חצי מהנס הזה, לראות את עצמך משתקף בעוצמה או באופן מרוחק בבן אדם אחר שהאמין בך בתמימות כזאת כשידך הקיפה את כל ראשו הקטן, כל גופם באורך הזרוע שלך… זה היה מבהיל ומלהיב בבת אחת, ונוויל הנהן בהבנה.
"הכול מסתדר בסוף," הוא אמר בשקט, והושיט לו בחזרה את תומאס בעדינות. "כלומר, תמיד האמנתי בזה, אבל ברגע שיש לך ילדים, אתה חייב. צריכה להיות איזו תכנית גדולה, כי כולנו ממציאים אותה כשאנחנו ממשיכים בחיים, אבל אתה לא יכול סתם להסתכל עליהם ו -"
"- להגיד שזה משהו חוץ מבדיוק איפה שרצית להיות אם היו מספרים לך על הכול - הדמעות והכול - ישר מההת - מה לעזאזל?!"
נוויל הסתובב, ולמרות שעברו שנים, הרפלקסים שלו היו חדים כתמיד כששרביטו התרומם יחד עם עשרות אחרים ברחבי המדשאה, כולם מכוונים ישירות אל מה שתפס לא רק את תשומת ליבו של שיימוס בדרמטיות. אלו היו ציפורים - שני עורבים, הוא ראה עכשיו - גדולים וממש נוצצים, צללו מהשמיים בצלילת התאבדות כמו של מחפש ישירות אליהם, והוא התרחק כשאחד החמיץ אותו בקושי, האחר מנופף בכנפיו ובקושי שולט בנחיתה לרגליו. גליל קלף נקשר לרגל אחת, והוא הוריד את מקורו כדי למשוך בחוט שקשר אותו לשם, קרקר קרקור חזק, ואז נעלם.
הוא לא המריא שוב, לא היה שום הבזק או צליל: ההודעה נמסרה, והציפור פשוט הפסיקה להתקיים, וידיו קצת רעדו כשכרע כדי לקחת את גליל הקלף המקופל היטב.
"גם אתה?" הוא הופתע מהקול מאחוריו, והארי היה שם כשנעמד, צלקת הברק על הגבה שלו נמתחת כשקימט את מצחו, והחזיק במגילה שהייתה תאומה לזאת של נוויל. "אתה חושב שצריך לדאוג?"
"בטח סתם איזה משהו עם יום השנה," אמר נוויל בביטחון מאולץ, ושם את שרביטו מתחת לחותם השעווה כדי לפתוח אותו. "כלומר, היום מכל הימים זה לא זמן מוזר שמישהו ישלח משהו לשנינו, גם אם השיטה הייתה קצת… מוזרה."
הוא פרש אותו עכשיו, מטה את ראשו בסקרנות כשראה שזה לא היה ממש מכתב, אלא החצי העליון של מה שנראה כמו עמוד קרוע מספר שהיה דבוק לגליל קלף גדול. הדיו היה דהוי, הוא נראה בן כמה שנים אבל לא עתיק, וסקרנותו הייתה עמוקה כשראה את התאריך למעלה, כתוב כמו השאר בכתב יד דק, מסולסל ומיושן שנראה היה די מוכר בצורה שלא ממש הבין מאיפה.
ה-21 במרץ, 1980
השתנקות הפסיקה את ניסיונותיו לפענח את הכתב העדין, והוא הסתכל בזמן כדי לראות את ברכיו של הארי קורסות מתחתיו, ורון בקושי מצליח לתפוס אותו לפני שהתמוטט לגמרי. פניו החווירו לגמרי, ועיניו הירוקות היו מעגלי תדהמה מושלמים כשהרים את מבטו, והושיט את המכתב שלו כך שנוויל ראה עכשיו שהיה בו בבירור החצי התחתון מאותו העמוד. "דמבלדור!"
"מה?!" רון עבר אותו, ופיו נפער כשהסתכל עליו. "בחיי! זה שלו, באמת! מה הוא שולח לך ולנוויל מכתבים מהעולם הבא?"
"זה לא מכתב," נוויל הגיב, ועכשיו ידיו רעדו, והוא הרגיש את פרצופו מחוויר, וכשעיניו סרקו את השורות יותר ויותר בקלילות כשהתרגלו אל כתב היד, והתחיל להסכים שהארי, בטרם עת או לא, הפגין את התגובה הנכונה ביותר. "זה מהיומן שלו… זה היום שהוא שמע את הנבואה, זה…"
הוא ליקק את שפתיו, והוא לא יכול היה להמשיך, אבל הרמיוני הייתה שם עכשיו, הסתכלה מעבר לכתפו, וידה נצמדה אל פיה בהשתנקות קטנה שאמרה שכנראה קראה את אותו החלק שהוא קרא. "הארי, נבחרת בכוונה!"
"זה הכול?!" שאל שיימוס, והביט בשני האנשים בתדהמה, כשתומאס איכשהו נרדם על כתפו באמצע המהומה הפתאומית. "גרמתם לנו לחשוב שזה סוף העולם, לעזאזל! כולנו ידענו שהוא נבחר… רגע, אולי בגלל זה כולם קוראים לו 'הנבחר'?"
"אולי," הרמיוני הסכימה, "אבל לפי זה, אלא אם החצי של הארי מכיל שינוי די גדול, לא רידל היה זה שבחר."
קולו של הארי רעד, סומק בהיר הופיע על עצמות לחייו בפניו החיוורות בדרך כלל כשגליל הקלף רוסק וקומט באגרופו הקמוץ. "הוא שיקר לי! הבן זונה!"
למרות שנראתה די מבולבלת בעצמה, עיניה החומות של ג'יני היו רכות כשהניחה יד קטנה על זרועו שלבעלה, ולחצה אותה בנחמה. "הארי, זה בסדר, תירגע. אני בטוחה שזה לא מה שזה נראה. דמבלדור לא היה תמיד הכי פתוח, אולי, אבל -"
"ממש כאן, ג'יני! בכתב היד שלו!" הוא ניער אותה, ושוב יישר את גליל הקלף כדי להקריא את הנייר המקומט לקבוצה, קולו דק ומתחזק כשקרא בקול. "אשלח ינשופים לפוטרים וללונגבוטומים מחר, כי אי אפשר לבחור בלעדיהם, אבל חייבים לבחור, כיוון שתהיה זאת טיפשות להשאיר הזדמנות כזאת לגורל העיוור."
אם נוויל לא היה מכיר אותה כמעט עשרים שנה, הוא לא היה רואה כלום חוץ מהניתוק הקר, אפילו המבטל, בפיה הדק והמהודק ובמבט הקשה שלה, אבל השבירה בקולה חשפה אותה גם בפני סתם מישהו שצפה, וידיה שיחקו בלחץ עם רצועת המנשא שבה הוגו התינוק (2) ישן לצידה. "זה היה ביום הראשון, בכלל, אם זה אמיתי - ואנחנו לא יודעים את זה. אולי הוא שינה את דעתו."
"או שהוא פשוט שיקר לך," שיימוס משך בכתפו במחווה מוזרה. "כמו שהוא עשה לכל השאר שהוא רצה לשקר להם. למה שאתה תהיה שונה?"
רון הסתכל עליו במבט כועס. "אתה לא עוזר." הוא צעד קדימה כדי לעמוד בין שיימוס והארי כאילו יזדקק למנוע פיזית מריבה, אפילו שנוויל ידע שאם חברו יאבד את שלוותו, תומאס הצעיר יעצור אותו טוב יותר מכל הילאי לשעבר בגובה מטר שמונים.
שיימוס בכלל לא נראה מאוים כששוב משך בכתפיו, אבל פניו האדימו קצת, ונוויל ידע שהוא נעלב ממה שרון רמז יותר מכל דבר אחר. "רק אמרתי."
"אני לא צריך את זה!" הצעקה של הארי גרמה לכולם להפנות את תשומת ליבם בחזרה, ונוויל הרגיש דקירה של מה שהיה כמעט רחמים עבור האיש השני כשהצביע לאיפה שהילדים שיחקו, עדיין לא יודעים מה קרה להוריהם. הוא ניסה בבירור למנוע מעצמו להשתגע לגמרי עבורם, אבל זה לא היה קרב קל, המילים שלו הפכו למהירות וחזקות יותר אפילו שהצליח לא ממש לצעוק אותן. "המשכתי הלאה! אני… אני נשוי, יש לי ילדים, אני… הוא מת! זה אמור היה… להיגמר!"
המילה האחרונה הייתה תחינה לוחשת, ודממה לא נוחה נוצרה בגללה, כשאף אחד לא ידע מה להגיד, כולל נוויל עצמו. הוא צדק, כמובן. זה אמור היה להיגמר, או לפחות החלק בו הייתה סקרנות ומסרים סודיים ולנסות לגלות את הגורל שלך במלחמה שהשאירה כל כך הרבה בלגן שהיה כאן ועכשיו. החיים של המבוגרים הכילו כל כך הרבה אימה בפני עצמה גם בלי להחזיר את הצפנים של ההתבגרות.
השתיקה הנוראית נשברה תוך כמה רגעים, לעומת זאת, כשצווחה קורעת אוזניים נשמעה בשקט, וג'יימס רץ במהירות עצומה, לא יודע שקטע משהו כשפנה אל ברכיו של הארי והרים אצבע קטנה אחת אל אביו. "נשכה!" פני העגולות היו קצת אדומות, ועיניו היו נפוחות כששפתו התחתונה רעדה. "היא נשכה אותי, אבא! פגי נשכה אותי!"
כל גלילי הקלף המסתוריים נשכחו כשנוויל הסתובב, חיפש את בתו ולא הופתע לגלות שחנה כבר תפסה אותה במרפק. "היא -"
"אה, אני יודעת," חנה צעקה בחומרה. "אני מטפלת בזה! אנחנו משוחחות קצת על לשמור את השיניים לעצמנו!"
כשהוא מודע לכך שיש לוקהל להציג בפניו את הכאב הלא צודק שלו, התחיל ג'יימס לבכות בקול, ונוויל עיווה את פניו כשהארי התכופף ותפס את הילד הקטן בזרועותיו, ליטף את גבו ולחש ברכות אל רעמת השיער השחור התואמת שלו. "אני כל כך מצטער, הארי," הוא אמר. "התאומים בשלב של נשיכות. אנחנו מנסים, אבל…"
"זה בסדר," הארי הרים את מבטו, וחייך במתח. "בלתי אפשריים, לפעמים, אני יודע. הם אנשים קטנים בפני עצמם. זה לא… זה פשוט…" העיניים הירוקות נפלו על גליל הקלף שנפל על הדשא לצידם, ונעצמו חזק כשקולו נסדק. "זה לא… כל ה… כל הפעמים… הוא… הוא… אני… אחרי שאני…"
ג'יני התכופפה לצידו, מקפלת את גליל הקלף אל כיס גלימתה כשחילצה בזהירות את הילד המשהק והשקט מידיו של הארי והרימה אותו אל חיקה. "בוא נלך הביתה, מותק."
"אני לא רוצה ללכת הביתה!" הארי הניד בראשו בכעס, למרות שלא ניסה לקום. "אני רוצה תשובות!"
"ג'יני צודקת, חבר," רון הושיט את ידו, ושם את שתי ידיו מתחת לזרועותיו של הארי כדי להרים אותו על רגליו בחיוך די מאולץ. "התשובות יבואו אחר כך… אתה צריך להירגע קודם. הילדים בטח מוכנים לתנומה בכל מקרה, ג'יני תכין לך כוס תה, נוכל לדבר על זה כמו שצריך במקום בו אין חמישים אנשים שבוהים, אתה יודע?"
נדמה היה שימחה, אבל אז הארי הסתכל סביבו, ושם לב כנראה בפעם הראשונה שהאסיפה השתתקה באופן מוזר, ושאולי רק הילדים בהו בו ממש, המבוגרים לא בהו במודעות שהייתה ברורה גם היא. סומק הכאב והכעס הפך פתאום לכזה של בושה, והוא מלמל במהירות בהסכמה, ומיהר עם ג'יני לאסוף את אלבוס מהמקום בו שיחק עם הסמית'ים כשרון לקח את הבת שלו, רוזי, ואת התיקים.
החרטות והפרידות היו מוזרות ומהירות, אבל כנראה כולם היו נחושים לא לעשות עניין גדול ממה שלא קרה, ורק אחרי שהפוטרים והוויזלים התעתקו סוזן הצטרפה למקום בו נוויל ושיימוס עוד עמדו בחוסר נוחות, פניה היפות מקומטות בצורה חשדנית. "אכפת לך אם אשאל מה כל זה היה, לעזאזל?"
"כן, אני רוצה לדעת בעצמי." הקול השני מאחורי נוויל הבהיל אותו, והוא הסתובב במהירות, והופתע שוב כשראה מי זה וכמה מהר אנתוני יכול היה לזוז. "אם זה לא עסקי, אז זה בסדר, אבל, אה… מה שהציפורים האלו הביאו לשניכם נראה כאילו הבהיל את פוטר, ואתה בגוון ירוק די מעניין בעצמך."
"בניגוד לאדום-סגול של שיימוס." סוזן אמרה, והושיטה את ידיה כדי לקחת את גופו הרפוי של תומאס. "אתה לא אמרת משהו להארי, נכון?"
"לא יותר מדי," התעקש שיימוס.
נוויל מיהר להגנת חברו, והבין עכשיו שסוזן חשבה שלשונו החדה והידועה לשמצה של בעלה, והטינה שלו כלפי הארי, גרמה למהומה. "הוא בכלל לא."
סוזן לא נראתה לגמרי משוכנעת, אבל העניין נקטע לגמרי כשאנתוני שוב דיבר, והצביע אל גליל הקלף שנוויל הבין רק עכשיו שעוד החזיק בו. "אז מה זה, המפקד? משהו בנוגע לדמבלדור?"
"מישהו שלח לנו חלקים מהיומן שלו, ככה זה נראה." הוא הושיט אותו כך שכולם יוכלו לראות, והצביע על התאריך בראש העמוד בידו השנייה. "זה מהיום בו הוא שמע לראשונה את הנבואה לגבינו, ו -"
"זה בלתי אפשרי," אנתוני קטע אותו במהירות. "זה לא מהיומן שלו."
"אני לא אומר שהוא שלח את זה, ברור, טוני," נוויל כמעט צחק. "אבל זה לגמרי שלו… הארי ורון והרמיוני כולם בטוחים לגמרי שזה הכתב שלו."
"אולי זה נראה ככה, אבל זה לא שלו. אני שם את השרביט שלי על זה." הנחישות המוחלטת בה דיבר הייתה חריגה מספיק כדי שנוויל יעצור, אבל מה שיותר הטריד היה המבט על פניו, כאילו היה בין אשמה וחוסר אמונה.
"מה גורם לך להיות כל כך בטוח?" סוזן שאלה. "בקושי הסתכלת עליו."
הייתה שתיקה ארוכה ומותחת, בה עיניו הכהות של אנתוני לא שמו לב אליהם, אלא הסתכלו מעבר למדשאות בהבעת פנים רדופה ומפחידה שזיהה אותה בכולם מהרגעים בהם מציאות אור השמש וצחוק הילדים נעלמה אל זכרונות שדה הקרב האפל. נימת קולו הייתה שטוחה, חלולה, דקלום חסר רגש. "כי היומן של דמבלדור כלוא בחדר בקיר הטירה, ואין שום סיכוי שמישהו יוכל להגיע אליו, כי האנשים היחידים שיכולים מתים כבר עשר שנים."
נוויל מצמץ, מבולבל. "תסלח לי?"
"אנחנו…" אנתוני נשם נשימה עמוקה, והכריח את עיניו לחזור אל ההווה ואל נוויל, למרות שהרוחות נשארו בהן. "אוי, לעזאזל, המפקד, אני מצטער. היינו צריכים לספר לך - אני הייתי צריך לספר לך לפני שנים. במהלך אותה השנה, כמה ימים אחרי שמייק עונה, הוא וטרי וסטיב ואני יצאנו למין משימה בלי לספר לך. קראנו לה מבצע אלכסנדריה."
הווידוי יצא כאילו ציפה שיוציאו אותו מהקבוצה אפילו אחרי כל הזמן, אבל נוויל היה יותר מדי משועשע מכך שהיה מרד פנימי במרד שלו - ומרייבנקלו, מכל המקומות - מאשר להיות מודאג. "עשיתם משימה עם צ"ד מאחורי הגב שלי?"
"לא צ"ד, לא בדיוק," הוא תיקן. "פשוט נורא פחדנו שמשהו יקרה לכל הספרים היקרים בספרייה במהלך הקרב, ורצינו לוודא שהם יהיו בטוחים, אפילו אם הספרייה תושמד. כלומר, הם בלתי ניתנים להחלפה, אז אנחנו… אנחנו די גנבנו אותם."
"חי שרביטו של מרלין, טוני! גנבתם אותם?!" אם הווידוי היה אורגיות סודיות בחצות עם בנות סלית'רין, נוויל לא היה יכול להיות נדהם יותר מאשר מהרעיון שארבעת הגברים הצעירים הללו גנבו אוסף ספרות שערכו לא יסולא בפז, והוא היה אסיר תודה שסוזן ושיימוס היו מופתעים באותה רמה כשאנתוני המשיך במהירות.
"אלו שבספרייה עכשיו הם העתקים. האמיתיים נכלאו בחדר סודי שהיה אמור להישמר והיינו אמורים להגיע אליו אחרי הקרב, אבל פחדנו. מייק ידע שהוא יספר הכול אחרי מה שעשו לו, אז לא רצינו להשאיר את זה לאומץ, אתה מבין? סידרנו את הקסמים כך שהדרך היחידה למצוא בכלל את החדר שוב, וגם לפתוח אותו, היא כששניים מאיתנו יעבדו ביחד. אין טעם בפולימיצי או בכישופי חיקוי או להכריח אותנו… זה חייב להיות עם דם שנשפך מרצון."
נוויל רצה שיהיה שם משטח קשה בו ידפוק את מצחו. עשר שנים, ולא רק שדמבלדור התכתב איתם מעבר לקבר, אלא שהקצינים הכי מבריקים והבלתי צפויים שלו - עם כל מה שאנתוני אמר, לא היה לו ספק שמבצע אלכסנדריה היה רעיון של מייקל וטרי - עדיין יכלו לגרום לו לכאב ראש. "אז, אתה אומר שלפתוח אותו שוב ולהחזיר את הספרים היה דורש שניים ממך ומייק וטרי וסטיב." הוא ניסה לא לעוות את פרצופו כשהנהן ואישר. "ואתה היחיד שנשאר."
"בדיוק."
שיימוס לקח את גליל הקלף מידו של נוויל ובחן אותו מקרוב. "אז זה לא יכול להיות חלק מההעתק? אפילו אם זה לא הדבר האמיתי."
אנתוני נאנח עמוקות והניד בראשו. "כשגיליתי שהספרייה הושמדה, חשבתי שאולי פרצו לחדר. כלומר, היינו מבריקים, בטח, אבל עדיין היינו נערים, ועבדנו ממש מהר כשאנחנו ממש מפחדים. ברגע שיצאתי מבית החולים, חזרתי לבדוק, אבל הם פשוט שמחו שרק מעטים מאוסף הנדירים הושמדו עד שאי אפשר לשחזר אותם, ואף אחד לא אמר כלום על העתקים או על חדר או משהו, ו… בסדר, הייתי פחדן. סתמתי את הפה, כי לא יכולתי להחזיר אותם בכל מקרה."
הנימה של הנזיפה העצמית חיסלה את הזעם האחרון שנשאר בנוויל מול קציניו לשעבר, לא מרחמים, אלא מהבנה אישית עמוקה של מה שהיה על הכף בדיוק. הנטל בו אתה יודע שעשית משהו שהיה האפשרות הסבירה היחידה באותה התקופה, אבל שלא תוכל לחלוק עם מישהו מבחוץ בלי להיראות פגוע מבחינה מוסרית. "זה לא פחדנות," הוא חייך בקדרות. "אני לא הולך ומספר למישהו שלא מפה שגנבתי עכברושים מהאגריד כדי ללמד קללת הריגה לילדים בני ארבע עשרה."
אנתוני לא נראה כאילו זה ניחם אותו. "הייתי צריך לספר לכם… פשוט לא חשבתי שזה יהיה חשוב, וזה לא הוגן."
הוקל לו כשסוזן התערבה, עניינית כתמיד. "אז אם אני עוקבת, אחד מההעתקים שהושמדו היה היומנים של דמבלדור?"
"יחד עם רוב השאר מדל"ת עד ו"ו, כן."
עיניה הצטמצמו במחשבה, והיא סידרה את תומאס על כתפה, בוהה באבן הבנויה מחדש של מגדל רייבנקלו כאילו התשובות יהיו כתובות על הקירות החדשים והנקיים. "אז כנראה שטעית, ומישהו כן השיג את המקורי."
"לא." אנתוני הצביע אל האנדרטה, ונוויל הבין ברטט שהיא הייתה במקום בו אחד מהאנשים הצעירים מאוד שדיברו עליהם עכשיו נפל, הקורבן הראשון באותו לילה ארוך (3). "הדרך היחידה בה אני טועה היא אם אחד מהשלושה האחרים הצליח לשרוד, ומכיוון שמייק וטרי נחנטו וראיתי את שני החצאים של סטיב בעיניים שלי, אני אומר שזה לא בדיוק סביר."
נוויל הנהן במחשבה, והסתכל שוב על גליל הקלף שעכשיו נראה הרבה יותר מאיים מאשר מסתורי. "השאלה היא, אם ככה, מי מזייף את היומנים של דמבלדור ושולח אותם אלינו, ולמה?"
"זה בערך הכול," אנתוני הסכים, והושיט את ידו לשיימוס. "אם אתה מוכן לתת לי את זה, אקח אותו בחזרה אל המשרד, ננסה לכשף אותו… וגם את של הארי."
"בטח." שיימוס הושיט אותו מיד, אבל העיניים הכחולות והעזות לא משו ממנו, ונוויל ראה שמוחו עבד במהירות, מלא בתחכום הכמעט סלית'ריני הזה שהפך אותו גם ליריב מסוכן ולנכס יקר בחברות הארוכה וההרסנית שלהם. "אני הייתי בודק גם דברים אחרים, אני. קסם זה קל מספיק לחסום… תנסה טביעות אצבע, אולי קצת סיבי שיער או משהו שנצפס בשעווה בחותמת, כאלה. יש לי עוד כמה קשרים ואולי אפילו אוכל להשיג דברים כמו דנ"א וקצת מה -"
"זה לא יהיה נחוץ, שיימוס," אנתוני אמר בהיסח הדעת, שרביטו כבר מזמזם ומבזיק ברכות כשהזיז אותו מעל הגליל. "אני שושואיסט והילאי, אתה יודע. יש לנו הרבה דרכים שלא קשורות לקריאת עלי תה מוגלגית בעלים."
שיימוס שילב את זרועותיו בחיוך שגבל בין גאווה ולעג אמיתי. "הקריאת עלי תה המוגלגית בעלים הזאת הייתה קרובה יותר לתפוס אותי מכולכם."
הפה של אנתוני התהדק, אבל נוויל דיבר קודם, וניסה לקטוע את הוויכוח לפני שיתקדם יותר. "אנחנו היינו חברים שלך, שיימוס, כולנו היינו בצ"ד. כמובן שידעת איך להתחמק מאיתנו יותר טוב מהם."
לרגע, נדמה היה שניסיונו רק הוסיף דלק למדורה, אבל שיימוס עצר את עצמו, ומשך בכתפיו בקלילות מוגזמת. "תשכח מזה. אתה רוצה לעשות את זה, תעשה את זה איך שאתה רוצה. לא ממש אכפת לי אם מישהו רוצה לעצבן את פוטר או לא. דמבלדור מת, ולא משנה אם הוא בחר, הפוטרים בחרו, ההורים שלך בחרו, מנהיג נועז, או שהאיש על הירח בחר לפני כמעט שלושים שנה בנוגע לבחור אחר שמת כבר עשר."
"אני רוצה להסכים איתך, באמת," נוויל נאנח. "לעזאזל, אם אלו באמת היו היומנים שלו, הייתי מסכים. בין אם לא נבחרתי בידי מי שלא בחר בי זה לא ממש משנה עכשיו. אבל זה אומר שלמישהו יש מטרה שכן קשורה לעכשיו, וזה מה שאני לא מחבב."
"וזה, המפקד," אנתוני חייך, קיפל את גליל הקלף ודחף אותו בזהירות אל הכיס הפנימי בגלימתו ליד החזה, ועם כמה שנדמה היה לאקדמאי שקט שהתאים רק למעבדה או לספרייה, הניצוץ שבעיניו היה אזהרה שהיה טיפשי להתעלם ממנה. "זה בדיוק מה שאני עומד לברר עבור כולנו."
OOO
נוויל סגר את דלת המטבח באיטיות, כשהוא נזהר לא לתת לעץ הישן לחרוק יותר מהדרוש לפני שנעל את הבריח והסתובב, כשחייך לאשתו בחיוך מריר ועייף. "יום מלהיב היום. אפילו טרב נרדם די מהר."
חנה לא הרימה את מבטה מהערימה הגדולה של גלילי הקלף והספרים העבים והפתוחים על השולחן, והסיטה תלתל זהוב אחד מהמקום בו נפל על פניה כשהעבירה את עט הנוצה שלה על טור מספרים שהוא לא יכול היה שלא לשים לב שהיה אדום מתחת לקו. "זה נחמד…" היא מלמלה בהיסח הדעת. "לפחות אתה לא היית צריך להילחם שוב במלחמות השינה."
הוא הוריד את גלימתו, ותלה אותה על מסעד הכיסא השני כשניסה לא לעוות את פניו מפני השורה הכהה התראת פיגור אחרונה! שהייתה רשומה על אחד מגלילי הקלף על קצה הערימה. "אני לא נלחם בשנייה שוב, אהובה. מה שטוני לא יוציא מהעמודים האלה, זה רק קשור למעצר של מי שחשב שהוא עומד לעשות צרות או להצהיר הצהרה או מה שלא רצה לעשות, זה לא כאילו זה איום או משהו."
"אני פשוט לא אוהבת את זה," היא אמרה קצת בחשש. "זה מלחיץ אותי, ויש לנו עוד הרבה דברים אחרים לדאוג לגביהם.
"אז זה לא נראה טוב?"
עכשיו היא כן הרימה את מבטה, ואפילו באור הנרות החם, הוא לא יכול היה שלא לשים לב למבט המותש והעייף על פניה היפות, לכתמי הדיו בצד לחיה ובנפיחות הקטנה בפיה במקום בו נשכה את שפתה התחתונה. "נוויל, זה גרוע הרבה יותר ממשהו שלא נראה טוב, ואתה יודע את זה."
הוא נאנח בידע, ולחץ על כתפה בתמיכה שקטה כשהלך אל התנור. הנפת שרביטו הדליקה את אחד מעשרות הכיריים לחיים כחולים ולוחשים, ואגואמנטי מילא את הקומקום גם כשזימן אותו מעמדת הייבוש. "בואי נכין קצת תה, ונסתכל ביחד. זה בטח לא כזה רע."
"תעשה קצת תה," היא אמרה בקדרות, "אבל אתה לא תאהב את זה."
"אם לא החלפת לי את הסוג, אני בטוח שכן." נוויל פתח את הצנצנת, ורחרח את העלים הכהים בדאגה מעושה. "אולי אני לא הכי טוב במטבח, אבל אני חושב שאני יכול לעשות תה."
חנה עשתה לו פרצוף, אבל גם אם זה היה קצר ומתוח, כמעט מטורף, הוא שמח לשמוע אותה צוחקת. "אל תהיה מעצבן."
"סליחה."
החיוך העמיק, התרכך, אבל עדיין היה קצת הומור מאחוריו. "לא אתה לא."
"אבל כישורי התה שלי?" הוא לחץ, הוסיף את העלים לשני ספלים, ואז הוסיף סוכר ולקח חלב מהמקרר. "אלו בסדר, נכון? כנות זה חיוני לנישואים, חנה. אני לא רוצה לחשוב שאת לא אמרת לי את האמת כל השנים כדי לא לפגוע בי."
חנה צחקה שוב, ואז הנידה בראשה כאילו נזפה בעצמה על רגע השמחה, פניה שוב נופלות כשהצביעה בקצה עט הנוצה שלה אל הטור האדום החדש בספר הפתוח הקרוב. "נוויל, די. זה רציני. עברתי על החשבונות של אפריל."
"ו…?" הוא הפסיק להתבדח, הביא את הספלים אל השולחן והסתכל על המספרים בעצמו כשהמים רתחו.
"אנחנו מדממים זהב, הנה," היא נאנחה, והוא היה צריך למנוע מעצמו לרעוד כשהסתכל על הסכום בתחתית העמוד. הפסד של 302.9.4 אוניות (4) בחודש לא היה סיפור של מה בכך. "הייתי צריכה לשחרר את מוריס, ואני כנראה אצטרך לבדוק אם אחד מהחברים יוכל לקחת את הילדים כשאנחנו בעבודה, כי פשוט לא נוכל להרשות לעצמנו לשים אותם עם המטפלת יותר, ואם אני עומדת לעבוד כמו שלושה אנשים בקלחת, אין סיכוי שאוכל לשמור עליהם בעצמי."
הוא הנהן בקדרות, ועבר בראשו על המשפחות שהכירו ונבהל לגלות כמה מהמכשפות כבר עבדו, מה שפסל אותן מהיכולת לעזור בטיפול בילדים. "ואם אני אעבוד בחצי משרה עם ספראוט?"
"המשכורת שלך בהוגוורטס היא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו עכשיו," חנה מחתה. "אפילו אם הם לא משלמים לעוזרי הוראה כל כך טוב, וגם ככה אני לא יודעת מה נעשה בקיץ."
"אולי נוכל לשחרר מישהו אחר זמנית? את יודעת שאני אתאים."
קולה בגד בדחף למנוע את זרם הדמעות, והיא סגרה את הספר, כמעט הטיחה אותו. "הטבח זה כל מה שנשאר לנו, נוויל. אתה יכול לעזור, בטח, אבל…"
"מה אם נסגור את המטבח?" הוא התעקש, והצביע אל הדלת של החלל הגדול מאחוריהם. "זה הדבר שהכי מפסיד לנו אוניות בכל מקרה, כי אנשים חוסכים מאוד בימים האלה (5). הם פשוט לא אוכלים כל כך הרבה, ואפילו קסם לא יכול לשמור על בשר לנצח."
חנה בחנה את הרעיון ברצינות לכמה שניות, ואז כתפיה נשמטו, והיא נופפה בידה לדחות את הרעיון. "אז נהיה בית בושת."
"אני לא -"
היא חייכה קצת להפתעתו, והניפה אליו את עט הנוצה. "מוסד שרק מספק אלכוהול ומגורים מסווג רשמית כבית בושת. צריך אוכל כדי להיות פונדק. ישן, אבל ככה זה הולך, והרישיון לאחד מאלו הוא הון, שלא לדבר על המוניטין."
הוא רצה להתווכח, אבל ידע שהיא גדלה בעסקי הפונדקאות, וזה היה חסר תועלת להתווכח איתה על האותיות הקטנות בחוק הממשלתי וברגולציות כמו שהיא תאתגר אותו בנוגע לצמחים. הקומקום התחיל לשרוק, והוא זימן אותו, נזהר להחזיק רק בידית העץ כששפך את המים אל הספלים שלהם, ואז החזיר אותו לתנור, ודחף את המבער מתחת בנפנוף מהיר בשרביט. "אז נהפוך למסבאה, אם ככה. רק משקאות, בלי חדרים. לא יחסוך לנו הרבה, אולי, אבל כל גוז עוזר לנו עכשיו."
"אולי נצטרך ל… או שאולי נפשוט רגל בקצב הזה." היא הניפה את שרביטה על השולחן בכעס, ודחפה את כל הערימה לערימה אחת מבולגנת ודחפה אותה אל קצה השולחן כדי שתוכל לשלב את ידיה על העץ, ולרכון מעליהן כשתפסה את הספל בשתי ידיה. "אנחנו מפסידים כל כך הרבה עד שזה בכלל לא מצחיק… המשכורת שלך בקושי עומדת בהוצאות המשפחתיות שלנו, ואם אני לא רוצה שגובים יבואו, אני אצטרך להתחיל לקצץ בזה, ואז אני לא יודעת מה נעשה. כשאין עסקים ואין אשראי, זה הורג אותנו."
עם כמה שנוויל רצה להגיד שהיא הגזימה, זה היה יותר מהמספרים שהצדיקו את זה, והוא הרגיש את הצלקות בכתפיו כמו קללות בוערות כשהסתכל על הספל שלו. לאחר המלחמה היה די קל, הייתה תקופה מלאה בניצחונות ובהחרמת נכסיהם של אוכלי מוות מתים שפיצתה על הנזק, וכולם עדיין היו בטוחים שהכול יסתדר בקלות כמו שקרה אחרי המלחמה הראשונה בשנות השבעים.
אבל הפעם, זה היה שונה. ילידי המוגלגים פשוט לא חזרו, ברובם, וגם לא רבים מחצויי הדם והמשפחות המעורבות שברחו מהוועדה לרישום בני מוגלגים, ואוכלוסיית הקוסמים עצמה ספגה אובדן קשה כשאיבדה כמעט דור שלם בהוגוורטס, דור שעכשיו לא הוליד ילדים צעירים, לא קנה בתים, לא מילא את כוח העבודה הצעיר, לא הוציא כסף שלעתים קרובות פשוט לא היה שם. זה היה נס דיפלומטי שהגובלינים בכלל עוד הסכימו לעבוד עם הקוסמים, אבל האשראי היה ממש חונק, שיעורי הריבית רצחניים, ועבור אנשים כמוהו שהיו מקושרים בצורה כל כך ציבורית עם הארי, אפילו הלוואה של גוז אחד לא התקבלה.
מתחת לנטל הגדול, עשרות עסקים לא נפתחו מחדש או שנאלצו להיסגר בעשור מאז, ואפילו סמטת דיאגון המשגשגת פעם התחילה להראות רווחים מדאיגים בחנויות הישנות שהכריזו על מכירה בכל חלון, בניסיון נואש להתחנן לעשות עסקים. הקונים שכן הגיעו שמרו על הזהב ביוקר, ואם פעם היו יותר משמחים לאכול קצת פשטידת רועים ולשתות קצת יין דבש, עכשיו אם בכלל, הם לקחו כוסית אחת של "מה שזול".
הוא צחק ביובש. "אולי כדאי שנתחיל לגבות כסף על הדלתות. שני גוזים למבוגרים, גוז לקטנים. זה כל מה שאנחנו עושים עכשיו, את יודעת. (6)"
"הקמצנים ביותר יתעתקו או יעברו בפלו," היא עיוותה את פניה."
"טוב, אז זה כל מה שיש." נוויל לגם לגימה עמוקה מהתה, ואז הטיח את שתי ידיו בהחלטיות על השולחן. "אני אסתכל בנביא, אשלח את קורות החיים שלי לעבודה שנייה. אולי הארי ייקח אותי כהילאי במשרה חלקית. אני לא כזה לא בכושר, אני עדיין במצב סביר."
"סביר?" חנה הרימה גבה אחת, ובהתה בזרוע השרירית שלו שנחשפה מהשרוולים, ואז לחצה על הבטן שלה בכעס. "גורם לי להרגיש כמו זקנה שבורה ומידלדלת."
"אל תגידי את זה." הוא קם על רגליו, והקיף את אשתו כדי לרכון מעליה, ולהצמיד את פניו אל צווארה כשידיו החליקו בכתפיה. "את יכולה להגיד שהמצב הכלכלי נואש, את יכולה להגיד לי שנצטרך למכור את המקום הזה לגמרי ולעבור לסבתא -"
עיניה התרחבו באימה, והיא סטרה על ידו במקום בו התחילה לרדת בחזה שלה. "אוי, אל תחשוב על זה בכלל!"
"אבל אם תתחילי לבקר אפילו אחד מהקימורים היפים האלה אז לעזאזל…" נוויל המשיך כאילו לא אמרה כלום, וחפן את שדיה מבעד לגלימה כשהרגיש את המשקל הרך שלהם. כן, אחרי שלושה ילדים, היא כבר לא הייתה בנויה כמו חיילת, אבל היא ממש לא הייתה כבדה, והוא ממש אהב את חזרת הנשיות שמצא כל כך משכרת כשגרמה לו לראשונה להיות המום עם סוודר אפור שעדיין התאים והוא עדיין אהב. (7)
אצבעותיו התחילו לגעת בסיבים הכחולים והרכים, פיו מצא את הדופק בגרונה, וראשה שקע אל החזה שלו, עיניה נעצמות. "מממממ… נוויל."
"אם אני צריך להראות לך…"
"נוויל."
"זאת תהיה חובתי כבעל ל -"
"נוויל!"
הוא קפא, והרים את מבטו בתמימות האפשרית מהמקום בו ירד על ברכיו, פיו מרחף מעט מעל החזה החשוף שלה, ידיו עדיין על כפתורי גלימתה. "הממ?"
לרוע המזל, היא הצליחה להימנע מהפיתוי, דחפה אותו לאחור וסגרה את הכפתורים עד לגרונה במבט נוזף. "אתה לא מסיח את דעתי."
"לעזאזל."
באנחה קטנה ועצובה, הוא חזר לכיסא שלו, ולגם שוב את התה הפושר עכשיו כשחנה חייכה אליו בצורה שהבין שאמרה אני-אוהבת-אותך-אבל-אתה-יכול-לשכוח-מלנצח-בזה. בתחילת מערכת היחסים שלהם, הוא ניסה לאתגראת זה, אבל הוא התחיל ללמוד שאם החיוך הזה הגיע, אז הייתה איתנות הפלפאפית ששום אומץ גריפינדורי יוכל לנצח. "אתה לא חוזר להילאים, לא משנה מה. זה היה רע מספיק כשהייתי צריכה לדאוג לאבד את החבר שלי, הארוס שלי או את בעלי החדש, אבל זאת עדיין עבודה מאוד מסוכנת עם כל נושאי המפרידים/המתאחדים (8) עכשיו, ואני אמצא דרך לגרום למתים לרצות שימותו יותר אם תשקול לעזוב אותי עם ארבעה ילדים."
הוא כמעט החמיץ את זה, קולה לא השתנה, אבל כשראה את הניצוץ הקטן בעיניים הירוקות כשפיו נשמט, הוא ידע שזאת לא טעות. "ארבעה… אז את בטוחה?"
היא הנהנה, וליטפה את בטנה בעדינות מתחת לשולחן. "קיבלתי תוצאה חיובית הבוקר."
"אני…" נוויל הניד בראשו, מנסה לפתור את סערת הרגשות שתפסה אותו מהחדשות. הוא לא היה צריך להיות מופתע, בעצם, שניהם חשדו מאוד עוד לפני שהמחזור שלה איחר, אבל זה היה שונה כשזה אושר, והוא היה צריך לגרום לעצמו לחייך. "זה נפלא, חנה!"
החיוך שלה בתשובה היה מר-מתוק, והיא הושיטה את ידה כדי לקחת את ידו, והעבירה את האגודל שלה במעגלים על הצלקות בידו. "אתה לא צריך להעמיד פנים, מותק. אני יודעת שאתה שמח, אבל אני יודעת שאתה גם חושב שאנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו עכשיו, ואתה צודק."
"אנחנו נמצא דרך להרשות את זה," הוא אמר עם קצת יותר מדי עקשנות בעצמו. "ואנחנו נמצא דרך לשכור מישהו לתת לך זמן חופשי שאת צריכה כשאת תהיי בחופש. אולי ההילאים זה לא אפשרות, אבל יש עוד כמה דברים אחרים שסירבתי להם, ואולי הגיע הזמן לשחרר קצת את הגאווה, את יודעת?"
האגודל שלה עצר בידו, ומשהו כמעט קר עבר במבטה. "אני לא רוצה שתסכים להצעה של מאלפוי לעצב מחדש את הגנים באחוזה שלו. זה היה עלבון."
"לא, בכלל לא!" נוויל אמר במהירות, ולא ניסה להסתיר את הגועל. "אבל היה המון לחץ לכתוב ספר על השנה הזאת, ויש מושב בקסמהדרין…"
פניה של חנה היו חתומות, נימת קולה מדודה כל כך עד שהכעס יצא ברור יותר מאשר אם פשוט הייתה אומרת אותו. "חשבתי שכולנו הסכמנו שפחות או יותר נשתוק מעבר לריאיונות הראשונים?"
הוא הוריד את מבטו, סגר את ידו על ידה אבל לא הסתכל בעיניה. "אני בטוח שהם יבינו."
אצבעות שהיו עדינות אבל עייפות מעבודה החליקו מתחת לסנטרו, והרימו את פניו כדי למצוא את שלה במרחק קטן כשהחליקה אל קצה הכיסא שלה, ורכנה אליו. "נוויל, זה נוגע לליבי, אבל אנחנו נמכור את הקלחת הרבה לפני שאתן לך לכתוב איזה ספר חושפני על צ"ד. זה כמעט כמו למכור אחד מהילדים שלנו."
הוא הרגיש את פיו מחייך כנגד רצונו. "זה יהיה ארני. הוא עדיין לא מדבר, וחמוד כמו אף של חיפושית. התאומים יצטרכו ללכת כסט, ואני לא בטוח מה אנשים יגידו כשתשימי את כל האזהרות עליהם."
חנה צחקה קצת, נשפה קצת אוויר, והחליקה את שאר הדרך מהכיסא שלה כדי לשבת על ברכו, זרועותיה עכשיו כרוכות על צווארו כשהמצח שלהם היה צמוד ביחד. "האגריד ישמח לקבל אותם… לגמרי."
"ברור, לא?" הוא נישק אותה בעדינות, בקושי נוגע, ואז עיניו נעצמו, ולמרות שעטף את זרועותיו מסביב למותניה, ומשך אותה קרוב יותר אליו, קולו היה ענייני ורציני. "אבל הקסמהדרין, אני לא בוגד באף אחד או מפר הבטחה, זה פשוט משהו שלא רציתי לעשות."
"אני לא מאשימה אותך," היא אמרה בשקט, אבל הייתה מעשיות קרירה ועניינית בקולה, למרות העמדה שלהם. "אתה מנהיג טוב כשצריך להיות, אף אחד מאיתנו לא יפקפק בכך, אבל אתה פשוט לא פוליטיקאי. אתה לגמרי שקרן גרוע."
"נכון. אני אהיה שם עם כמה אנשים שעצרתי פעם." זאת הייתה קביעה ולא טיעון, והוא היה אסיר תודה שהיא ידעה.
"אתה יכול להיות נחמד יותר משיימוס."
"אני לא יודע כלום על החוק."
"פשוט יש לך חוש צדק טוב, וזה לא תפקיד של תובע."
הוא נאנח עמוקות. "את מנסה לגרום לי להרגיש טוב יותר כי את יודעת שאני עומד לקחת את זה, נכון?"
לחישתה הייתה חמה באוזנו, צחוקה חסר צליל כמו נשימה. "כבר לקחת, נכון?"
נוויל התקשה, מבוהל, כמעט מפיל אותה כשהתרחק כדי להסתכל על פניה בחוסר אמונה. "איך -?!"
"מישהו כבר הסתכל על הספרים הבוקר," היא אמרה, והוא הרגיש את לחייו מתחממות, אפילו שהייתה קצת בושה בכך שבגיל עשרים ושבע, הוא עדיין האדים כמו ילד כשנתפס. וגרוע מכך ועדיין טוב מכך בדרכו היה שידע שחשבה שזה היה מקסים, והוא ראה את זה בעיניה עכשיו, קשת רגשות מסובכת מדי כדי להבין גם בעוד אלף שנים. "אתה לא מחזיר דברים למקום, וכמו שאמרתי, אתה שקרן גרוע."
"לא ממש חתמתי על כלום עדיין," הוא הודה, "אבל דיברתי עם ג'סטין היום. הוא עומד לטפל בחלקים הרשמיים, ואוכל להתחיל עוד החודש אם אחליט ללכת על זה. ספראוט אומרת שהיא עדיין רוצה שאחליף אותה כשתפרוש בעוד שנתיים או שלוש, אפילו אם לא אשרת את התקופה המומלצת כעוזר. משהו לגבי ניסיון לימוד לא רשמי."
חנה שוב שקעה בזרועותיו, נישקה אותו לאט ועמוק, נשיקה שהייתה מלאה באהבה ולא הייתה זקוקה או עצרה שום תשוקה. כשהיא נגמרה לבסוף, הוא ראה דמעות בעיניה, אפילו שהן לא ממש זלגו. "תודה לך."
"אנחנו לא מאבדים את הקלחת, חנה," הוא הבטיח לה בכל הכנות השקטה והרגועה שהיה מסוגל לה. "היא הייתה במשפחה שלך יותר מדי זמן, וכשהדברים יסתדרו שוב, זה עדיין המקום הכי טוב בעולם הקוסמים לשים בו פונדק."
היא שוב נישקה אותו, והפעם היה שם קצת יותר חום, קולה נמוך יותר, חלקלק יותר, שפתיה נשארות קרובות ומשפשפות את שלו ברעידה. "או מסבאה או בית בושת, אם נצטרך."
"מממ, כן, בית בושת, זה נכון." יד אחת מצאה את דרכה מתחת לגלימתה שהגיעה עד לברכיה, והתחילה לעלות לאט בירך שלה. "צריך להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, לא?"
"החיים…" המילים הפכו להשתנקות, ולמרות שחנה לפעמים נבהלה משאריות הקסם ללא השרביט ששמר משנותיו המוזרות באבלון, לא הייתה מחאה כשמבטו כיבה את הנרות, וגרם לאפלה עשירה ליפול על המטבח בה למשך כמה דקות, אולי אפילו שעות, הם יוכלו להעמיד פנים שערימת גלילי הקלף בקצה של השולחן לא קיימת בכלל. "קשורים ל… בחירות."
OOO
זה היה נסבל אם זכרת לנשום רק דרך הפה ושמת הרבה שמן מתחת לאף, אבל עדיין היה צריך לקלף, לחתוך ולייבש את יאם הרפאים (9) לפני שאפשר יהיה להשתמש בתרמילים בבחינה האחרונה, והוא לא ממש יכול היה להאשים את ספראוט שהעבירה לו את המשימה. הוא היה רוצה שמישהו יחטוף ריתוק ויעזור, אבל לתלמידים היה חוש טוב לדעת בדיוק מתי עדיף להם להתנהג יפה, והוא עצר את נשימתו כשחתך את העור הרקוב של אחד בשל במיוחד. אולי הוא יוכל לבקש מאחד מהתאומים בל להישאר מאחור מחר. היה להם את הרעיון הטיפשי לעסוק בתחום תורת הצמחים כשיהיו גדולים.
התקף שיעול פתאומי תפס את תשומת ליבו, והוא הרים את מבטו כדי לראות את ביל וויזלי עומד בדלת החממה, פניו מעוותות בגועל מבוהל כשסתם את אפו כל כך חזק עד שנדמה היה שרצה לשבור אותו. נוויל לא יכול היה שלא לחייך,, והושיט את שפופרת השמן. "זה יעזור."
התגובה השתתקה מתחת לידו, אבל הכרת התודה הייתה ברורה, וברגע שהיה לו שפם לבן דביק משלו, ביל נשים נשימה עמוקה וזהירה דרך פיו, עיווה את פניו אבל החליט שהוא מסוגל לסבול את זה אחרי הכול. זה היה קצת אכזרי, אולי, אבל נוויל זכר כמה זמן לקח לו לקטוף את הערערים המערערים שבוע לפני שתלמידי השנה הרביעית למדו רלאשיו (10), והוא לא היסס כשחתך שוב את היאם, הבעת פניו תמימה לגמרי. "צריך משהו?"
לרגע, נדמה היה שביל שקל מחדש את הכול, ואז המבט הבלתי ניתן לערעור של קוסם שהכריז מלחמה על חפץ דומם הידק לו את הלסת, והוא רכן בכוונה מעל השולחן, כמעט מצליח לא להפוך לירוק בין הצלקות. "מה אני שמעתי על זה שתוותר על כל הדברים הירוקים והמסריחים שלך כדי ללכת ולשחק בפוליטיקה?" הוא שלף את שרביטו והצביע על נוויל בצורה מוגזמת. "כמורה להתגוננות מפני כוחות האופל, אני מרגיש שזאת חובתי לבדוק אם הטילו עליך קסם אפל."
נוויל צחק מהחומרה המזויפת, ואז משך בכתפיו. "לא צריך לחפש יותר מהכיס שלי, אני חושש."
"בעיות כספיות?"
"משכורת של עוזר הוראה היא טובה אם יש לך חדר ואוכל בהוגוורטס, אבל לחיות מחוץ לקמפוס ולתמוך במשפחה זה לא דומה."
ביל קימט את מצחו, נראה גם מרחם וגם משועשע. "מה עם ההכנסה מהקלחת?"
"אין בכלל," נאנח נוויל. "ההפך, בעצם. אנחנו מפסידים מלא זהב."
הקמט הפך למכוער בצורה שלא הייתה קשורה ליאם. "אז אתה הולך לבור הנחשים?"
"אין הרבה ברירות בעניין." הסכין ירדה קצת חזק יותר ממה שהיה דרוש, והמיץ העבה והצמיגי נשפך על שרוולי גלימתו. "אתה יודע איך זה להיות ברשימת המקוללים של גרינגוטס."
כשהוא ממשיך את עבודתו, הוא מצא תירוץ לא להסתכל בעיניו של האיש האחר, הוא ידע, אבל זה היה תירוץ ממש טוב, והוא היה מסוגל לשמוע את ההבנה הכנה בקולו של ביל בקלות רבה. איכשהו, זה היה כמעט גרוע יותר מרחמים, כשהוא ידע שביל עצמו גדל על סף העוני, וזה אמר שהוא באמת הבין, אבל זה גם אמר שידע. להשתמש בצלי לבישולי קדרה של שלושה ימים, לחש אנגורג'יו (11) על נעלי ילדים שלא ממש נשחקו. "זה לא רק גרינגוטס. הגובלינים די מתקמצנים פתאום… פלר הוזמנה לפנות את הכספת שלה גם בברודלק."
החדשות הבהילו אותו, ועכשיו הוא כן הרים את מבטו, אבל השאלה נענתה בניעור של הראש הג'ינג'י אפילו לפני שיכול היה לשאול. "שמרנו את החסכונות וההשקעות שלנו באירופה בבנק פופולאר (12), ואת מה שהיינו צריכים להוצאות החודשיות שמרנו באוניות. אולי כדאי שתחשוב על אותו הדבר. תוציא את הגובלינים מזה."
נוויל הנהן במחשבה, עינו המומחית מסתכלת על מקום אחד ביאם שממש הרקיב והוא כרת אותו בסיבוב מהיר של הלהב. "אני לא יודע אם חנה תסכים למשהו כזה. שמעתי שהבנקים המוגלגיים מתמוטטים."
"זה לא גרוע יותר ממה שהגובלינים עושים, חבר," אמר ביל. "אתה רק צריך לוודא שאתה מבין טוב איפה אתה שם את הכסף, אתה מבין? תשתמש בקצת היגיון. כלומר, המוגלגים מפסידים את הגלימות שעל הגב שלהם עכשיו, אבל כל אחד יודע שהם די אידיוטים כשהם מוכרים אחד לשני בועת נדל"ן."
ידו קפאה באמצע החיתוך, כשהוא בטוח שלא שמע טוב. "בתים שעשויים מבועות?"
"אני יודע!" ביל הרים את שתי ידיו, כמעט צוחק. "ועכשיו הם מתנהגים כאילו זה מדהים שהן מתפוצצות!"
זה היה כל כך בלתי אפשרי עד שלרגע, הוא חשב שהקוסם האחר צחק איתו, אבל ביל נשמע לגמרי כנה, ובאמת, האם זה לא היה כה אנושי, כשחשבת על זה? תמיד קופצים על הדבר החדש הבא, לא משנה עד כמה זה טיפשי. הוא לא נולד באסון הפלו הנייד של שנות השבעים, אבל עדיין דיברו על זה הרבה. "רעיונות מוזרים…" הוא מלמל. "אבל תודה על העצה. נחשוב על זה ברגע שלא נכניס כסף ביד אחת ונביא לגובים ביד שנייה."
"לא ייקח יותר מדי זמן," ביל אמר בחוכמה רבה. "הקסמהדרין זאת משרה נוחה… בנושאי חרמשים וגוזים. תוך חצי שנה, תשכח שבכלל דאגת מזהב."
"אתה נשמע כאילו אתה מנחם אותי."
"אולי קצת."
נוויל נופף בשרביטו, ושלח את ערימת היאם המקולפים למתלי הייבוש, ואז התחיל את הערימה הבאה, כשהסתכל על ביל בסקרנות. "פרסי כל כך שונא את זה?"
"אוי, הוא מת על זה! מעולם לא היה יותר שמח." הוא היה רגיל לאי האמון בו האחים האחרים למשפחת וויזלי דיברו איתו לגבי פרסי, אבל הפעם היה שם עוד משהו, וזה גרם לו קצת להילחץ. בעיקר כי זה נשמע כמו אזהרה. "אבל הוא תמיד אהב כאלו דברים, נוו - תזכור, השרביט שלו כמעט התפוצץ כשהיה מדריך - והוא מצביע רק פעם אחת."
"לכולם יש רק הצ…" נוויל השתתק, ונלחץ מאוד כשראה את האזהרה נעלמת לגמרי, והופכת לחיוך רך, כמעט מרחם. "מה?"
"אוי, מרלין, באמת אין לך מושג, נכון?"
בין אם ביל היה מבוגר ממנו בעשר שנים, לנוויל נמאס כשאנשים הסתכלו עליו בסבלנות מוזרה כזאת, וזה הכעיס אותו יותר ממה שציפה. "אני כן חקרתי על זה: בנושאים פליליים ואזרחיים, כל ח"ק מקבל הצבעה אחת, פרט לחוקים מסוימים שקשורים לעניינים אזוריים, שם מגבילים את ההצבעה לח"קים מהמחוז הרלוונטי."
"נפלא. הרמיוני תהיה גאה," אמר ביל ביובש. "וזה גם חרא דרקונים."
"אני לא רוצה ל -" נוויל התחיל, אבל נקטע במהירות.
"רוצה או לא, אלו העובדות. למה אתה חושב שהם כל כך רוצים לקחת אותך מלכתחילה?" ביל רכן קצת קרוב יותר, והוא נלחם מול הדחף הקצר והלא טוב להתנגד על כך שמתייחסים אליו כמו אל ילד ולשפוך קצת בכוונה מיץ צמיגי בפרצופו של עמיתו המורה.
במקום, הוא החליט לעשות משהו קצת פחות ילדותי אבל מספק, כשמשך את התרמיל הגדול מהסל ושם אותו על השולחן, ואז סימן לביל להחזיק אותו. "תחזיק את זה… בעדינות. אל תלחץ. אני צריך סכין אחרת לזה… הוא מבוגר, רגיש יותר."
הוא לקח את הזמן בחיפוש במגירות העמוסות של כלי גינון, ודחף כל חפץ הצידה כשהוא נזהר מהלהבים והחלקים המשוננים שתמיד הזהיר מפניהם את תלמידיו ובדרך כלל לא היה צריך בעצמו. היה רעש חניקה מאחוריו, והוא היה צריך לאלץ את עצמו לא להסתובב ולהסתכל, להעמיד פנים שהוא לא שמע את זה בכלל ולהסתיר את החיוך כשהמשיך לחפש. "זה מרגיש כמו -"
"אם אתה רוצה לבוא לכאן ולדבר איתי, אתה מתנדב לעזור," אמר נוויל בפשטות. הנה הסכין, בצד שלה בפינת המגירה מאחורי כדור של חוט מתרחב אוטומטי, אבל הוא לא הושיט את ידו אליה מיד, אלא ניצל את ההזדמנות כדי לסדר במהירות את המגירה. "כל התלמידים שלי יודעים את זה."
"אני לא התנדבתי להחזיק משהו שנראה כמו נקניק חי ומתפתל ומריח כמו חיתול בן חודש. ואם אני נראה לך כמו תלמיד, אתה בטח מלמד ילדים שהם לא כמו שלי - סנדיו! (13)"
נוויל לא יכול היה להסתיר את צחוקו כשהסתובב, סכין בידו, כדי לראות שהיאם פעם באיום ואת כמות הנוזל הצהוב-ירוק שהכתים את גלימתו של ביל ורוב פניו. "אמרתי בעדינות."
"הייתי עדין!" ביל מחה. "סידרת אותי!"
"אני לא. העלבת אותו," הוא הגיב בקלילות, אבל נימת קולו שוב קדרה כשהתחיל לחתוך את היאם לחתיכות מוקפדות ושוות. "אני יודע טוב מאוד שהם רוצים אותי כי אני קצת ידוע מאז צ"ד."
לזכותו, ביל המשיך לייצב את התרמיל עד שנוויל לקח אותו ממנו, ורק אז הלך ונופף בשרביטו מעל החזה, וגירש את הנוזל המגעיל. "זה לא על החתימה שלך," הוא אמר, והפעם, למרות שהייתה עדיין תחושה של חרטה, לא היו רחמים. "הם רוצים אותך כי הם יודעים שיש לך את הדעות והקולות של כל מכשפה וקוסם מתחת לגיל שלושים שלא לבש ירוק סלית'ריני. תוסיף את זה שאתה טהור דם ואת איך שאנשים מרגישים לגבי ההורים וסבתא שלך, ובהתחשב בכך שכראש מחלקת ההילאים, הארי לא יכול להתמודד, ואתה בטח הקול הכי חשוב שמישהו יכול לגייס."
נוויל נאנח עמוקות, וקיווה שיוכל להתווכח, אבל לא היה לו כלום. ביל צדק, ואם היה ממש כנה עם עצמו, הוא ידע את זה תמיד, וצייר את האמת הלא נוחה בתירוצים אחרים בנוגע לכך שלא רצה להצטרף לקבוצה היוקרתית של הקוסמים והמכשפות. למרות הנוזל המסריח והצמיג שכיסה את ידיו, הוא לא רצה לעזוב את החממה, שנא את הרעיון שיתייעצו בו בנוגע לנושאים שממש לא ידע לגביהם, וההומור היה מאולץ כששוב דיבר. "מה אתה חושב שהסיכויים שלי לשכנע את חנה למכור את הקלחת ולעבור לזנזיבר?"
"אם אתה יודע מה הם רוצים, זה לא כל כך רע," ביל אמר, אבל ההבטחה הייתה חלולה, ושניהם ידעו זאת. הוא משך בכתפיו בכבדות. "הכישוף כבר הוטל בכל מקרה, כולנו יודעים. כולם עומדים להצטרף לבחור, בין אם הקסמהדרין יגיע לכך או לא.."
לא היה צריך להרחיב יותר, ונוויל עיווה את פרצופו. מכל הדברים שכהונה בקסמהדרין הביאה איתם, עניין האיחוד מחדש היה זה שהוא הכי רצה להימנע ממנו. הוא שיחק עם קצה התרמיל, והעמיד פנים שבחן אם לשמור עליו או לא, אבל הוא רק ניסה להימנע מעיניו של ביל. "אני מניח שעם אבא שלך, אני יכול לנחש מה אתה החלטת."
"אישית או כללית?"
"יש הבדל?"
הייתה שתיקה ארוכה, וביל נופף בשרביטו, וזימן שרפרף גבוה לשבת ליד השולחן, זרועותיו הארוכות מקופלות על האזור הנקי המועט כשהסתכל על נוויל בכנות מטרידה, החרטה בעיניו סותרת את החיוך הקטן על פיו. "אשתי חצי ויליה, נוו. זה דבר אחד לנסות להשתלב מחדש - ואני תומך בזה כשזה קשור לחברה בכללה - אבל זה דבר אחר לבקש מהם לקבל בני כלאיים. יש הרבה קוסמים שחושבים שהיא יצור מסוכן כמו סירנה. כשזה יבוא, אנחנו נצטרך להיפרד."
זה היה הגיוני, אבל זה עדיין היה משהו שהוא בכלל לא ציפה אליו מחבר באחת מהמשפחות הכי ידידותיות למוגלגים בעולם הקוסמים, והוא הרגיש מוזר ששאל מלכתחילה. "סיפרת ל -"
"עדיין לא." ביל הניד בראשו, ואז צחק באופן מוזר. "מנסה להימנע מזה, אתה יודע."
"אני ניסיתי להימנע מכל זה," הודה נוויל בשקט. "רק לתת לזה לפתור את עצמו כשאגדל את הילדים שלי ואנסה לשמור על המשפחה שלי. זה מה שטוב בצמחים…" הוא דחף הצידה את אחרוני היאם, והסתכל עליהם בתשוקה נוסטלגית שידע שבטח נראתה מוזרה לכל השאר, בהתחשב בכמה שהם היו מגעילים. "הם רק רוצים שתנכש ותשקה אותם, והם לא שמים גוז על הדעה הפוליטית שלך."
ביל הניף בשרביטו, וגרם לערימה האחרונה להצטרף לאחרות על מתלי הייבוש, החיוך הקטן, המוזר והעצוב עוד על פניו. "לא תגיע רחוק אם תשקה את הקסמהדרין."
"זנזיבר נראית יותר טובה."
"אני חושב שגם יש להם שם אינטרנט."
הוא שמע את המילה לפני כן, נלחשת כמעט כמו קללה יחד עם כל שאר הבעיות, אבל הוא לא שאל על זה קודם. טוב, אין לי יותר את הזכות הזאת, נכון? נוויל הרים את מבטו, מנסה להיראות רק קצת מעוניין. "אינטרנט? מה זה?"
"זה חצי מהבעיה," ביל אמר בקדרות. "זה נותן למוגלגים לתקשר עם מוגלגים אחרים ברחבי העולם, אלפים בכל פעם, מהיר יותר מפטרונוס. זה -"
"לא משנה," קטע אותו נוויל, מניד בראשו. "אני לא חושב שאני רוצה לדעת עכשיו אחרי הכול. רק… תן לי קצת זמן, בסדר?"
ביל לא ויתר כל כך בקלות. "כדאי שאספר לך עכשיו, נוו. אתה עומד לגלות הרבה דברים שלא רצית לדעת."
"אני כבר -" הוא לא גמר. ציוץ חזק וגס שבר את רשרוש העלים והגפנים הרך כשעורב צלל מהשמיים אל זכוכית החממה. לרגע, נדמה היה שהציפור תתנגש ישירות במחסום השקוף, אבל היא עברה ממש דרכו בקלילות כאילו ריבועי הזכוכית היו אשליה, ונוויל שמע את הסכין נופלת על השולחן מאצבעותיו הנדהמות, וזה לא היה רק הסירחון שהקשה עליו לבלוע.
עוד אחד. ואם זה היה מה שחשב שהיה, אז הוא היה מוכן להתערב שגם להארי היה אחד.
(1) בלטינית- הכול משתנה.
(2) הוגו- הבן של רון והרמיוני, אח צעיר לרוז. הטעות כאן היא שהוגו לא נולד באותה התקופה, ונטען שהוא נולד רק בספטמבר 2008. לא שזה משנה באמת: כל עוד הוגו לא היה בן אחת עשרה בספטמבר 2017, זה הגיוני מבחינת האפילוג. כנראה הכותב רצה שיהיה בגיל של לילי, הבת של ג'יני והארי.
(3) מייקל, שמת ראשון.
(4) כלומר- 302 אוניות, תשעה חרמשים, ארבעה גוזים. אוניה שווה שבעה עשר חרמשים וחרמש שווה לעשרים ותשעה גוזים. הסופר סימן אוניות ב-Γ (גמא).
(5) ימי המשבר הכלכלי העולמי ב-2008.
(6) כלומר, אין קונים, רק עוברים משם לסמטת דיאגון.
(7) בפרק 5.
(8) כפי שנאמר בפרולוג לסיפור- יש ויכוח עז באותה התקופה אם לבטל את אמנת הסודיות.
(9) יאם- שמם המשותף של כמה מיני צמחים אשר יוצרים פקעות הראויות למאכל.
(10) לחש שגורם לניצוצות ולכוויות.
(11) לחש מגדיל.
(12) בנק צרפתי.
(13) "אוי, שיט" בצרפתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה