מי שולח את כל הקטעים המזויפים האלה מהיומן? מה הקטע שלו? מה הוא מנסה להשיג?
ואולי זה לא מזויף? אולי… אולי באמת פרצו לחדר הסודי ומצאו את יומנו של דמבלדור?
מורטלם טה אסה ממנטו (1)
הוא צדק, כמובן. הפעם, זה היה החצי התחתון של עמוד היומן שהיה שלו, ולמעלה - שם היה כתוב ה-22 במרץ, 1980 - הראה שהוא היה מהיום שאחרי הקודם. כמו האחר, גם זה נכתב על אותו נייר צהוב באותה יד עכבישית. נוויל יצר קשר עם הארי בעזרת הפלו כמעט מיד, ונטש את עבודתו בחממה, אבל עד שהתעתק אל הדירה הנוחה בבייזווטר (2) שהפוטרים קראו לה בית, אלו כבר לא היו רק שניהם.
"זה כמו סיפור רע בנביא." רון גלגל את עיניו כשראה את גליל הקלף בידו של נוויל, וחיקה את הקול העמוק והמלודרמטי של קריין גל"ק. "האם הגיבורים החוקרים ימצאו דרך לעצור את אדון האופל בעזרת נבואה מסתורית? קוראינו מחכים בציפייה להמשך הבא של יומני דמבלדור!"
היו קצת צחקוקים, אבל הם נעלמו מהר, והארי נאנח, והרים את החצי שלו כשסובב אותו באיטיות בידיו. "טוני לא השיג כלום עד עכשיו, אבל הוא עובד על זה כמו מטורף. אז נכון לעכשיו, אני אומר שנקבל את זה כמו שזה. אם האדם או האנשים הללו השיגו גישה לתוכן של היומנים האלה איכשהו, לא נוכל להרשות לעצמנו להתעלם ממה שדמבלדור רוצה להגיד לנו."
הרמיוני הנידה בראשה, והקפיצה החמודה של התלתלים החומים מסביב לפניה הייתה שונה מאוד ממבטה הזועף. "הארי, זה לא מה שדמבלדור רוצה להגיד לך."
"אנחנו לא יודעים את זה!" הארי טען מיד.
"כן, אנחנו כן." קולה קיבל את האיכות המוזרה, המרצה שתמיד השתמשה בו כדי להסביר משהו הגיוני שמצאה אותו ברור מאוד. "בוא נהיה נדיבים. נעמיד פנים שהם כן מדויקים… זה עדיין הרהורים יומיומיים לעצמו מלפני עשרים ושמונה שנים, ולא מסר להארי פוטר ב-2008."
הארי לא זז בכלל, ועדיין החזיק בגליל הקלף כאילו ציפה שתיקח אותו ממנו. "הוא היה המורה שלי, הרמיוני. אני עדיין שואל את עצמי בכל יום מה הוא יעשה, מה הוא יגיד לי לעשות באיזה מצב. אני מבסס את זה על כל מה שאני זוכר לגביו, כל הדברים שסיפר לי, ואם אלו היו שקרים, זה משנה הרבה. ויש כאן דברים שלא הוזכרו, דברים שממש חשובים עכשיו, אבל לא היו כשכולנו ניסינו לעצור את רידל."
"אתה נשמע כאילו אתה רוצה שימשכו (3)," אמר נוויל בזהירות.
"אולי זאת הדרך הכי טובה להבין אותם," הארי משך בכתפו, אבל לא היה שם שום דבר קליל, רק קפיצה מהירה של כתפיים מתוחות. "אולי נוכל להבין מעשרה יותר ממה שאפשר להבין משניים."
"זה, לפחות, הגיוני," הוא הסכים, "אבל כדאי שניתן אותם ישר לטוני. לא לפתוח אותם."
הארי נראה נדהם כאילו הציע להשמיד את הדפים. "נוויל!"
"גם אני הייתי הילאי, הארי. ברגע שנפתח אותם, נתעסק עם ראיות. חוץ מזה, מה שאמרת עכשיו מפחיד אותי לגמרי."
"איך?"
"תחשוב על זה." הוא נשם נשימה עמוקה, ונשען בכיסא שלו כשהצביע אל שני גלילי הקלף וניסה לשמור על קולו יציב ומקצועי לגמרי, למרות הפיתוי להימשך אל הוויכוח שפצח בין שני החברים הוותיקים. הוא ידע שהוא הדבר הכי קרוב שהיה שם לצד ניטרלי, והוא היה צריך להתנהג ככזה. "כל אחד, כל אחד עם איזו אג'נדה יכול היה להמציא אותם מהראש, אבל אתה נותן לו לשלוט על מה שאתה חושב, איך שאתה מרגיש כלפי מישהו שאתה עדיין חושב שהוא כל עולמך, ואפילו להשפיע על החלטות שיוכלו להשפיע על כל עולם הקוסמים."
הארי שקל את מילותיו לרגע, ואז הניד בראשו, ושילב את זרועותיו בעקשנות. "אני לא זה שמצטרף לקסמהדרין."
"אבל אתה מישהו שאנשים מעריצים," נוויל אמר בשקט, והרגיש בחוסר נוחות שכבר הפך לפוליטיקאי. "כולל אנשים שכאן."
"אוי, הארי," רון חייך בטמטום, "אני חושב שנוויל אמר כרגע שאתה עדיין הגיבור שלו. זה מתוק, חבר."
הוא לא ידע אם רון התכוון לשבור את המתח, אבל זה עבד למרות הכול, ונוויל הרגיש את עצמו מאדים. "לפעמים… רק לא מתי שהוא מתנהג ככה. בכל הכנות, הארי, זאת החולשה הכי גדולה שלך מאז שהכרתי אותך." הוא פרש את ידיו, וניסה לא להיראות מאשים מדי. "לכולנו יש חולשות. אני לא אוהב עימותים אלא אם אני מוכרח. אתה אובססיבי לדברים, ואם זה דמבלדור, זה יותר גרוע."
הארי התרכך קצת, וחייך במודעות עצמית גם שהתנגד. "אנחנו לא הכרנו אחד את השני כל כך טוב."
"הוא צודק," רון הסכים בחום.
מבטו של הארי לא יכול היה להסתיר את חיוכו לגמרי. "בוגד."
"אבל זאת האמת, נכון," הרמיוני נאנחה, והחזירה אותם בחזרה למסלול לצערו. "יש לך נטייה להיות אובססיבי לדברים שחשובים לך… לא שזה תמיד דבר רע. זה הופך אותך להילאי נהדר, אחד מהטובים שיש, אבל זה גם יכול להיות קצת מסוכן."
"ואם נתעלם מאלו, ויש משהו שהוא כן חשוב?" נדמה היה שהארי עמד לאבד את קור רוחו, אבל אז הוא עצר, נשם נשימה עמוקה, וזה היה ראש מחלקת ההילאים שהמשיך. "אם אתם אומרים שאני אחד מהכי טובים שיש כהילאי, אז אולי תסמכו על החוש המשטרתי שלי לא משנה מה אתם חושבים שיש לי עם דמבלדור."
רון והרמיוני החליפו מבט שנראה היה שאמר משהו שנוויל לא הבין, והוא תהה אם הם הרגישו מוזר כמוהו כשהיה עם ניצולי השנה השביעית. "בסדר," רון אמר, כל הצחוק נעלם עכשיו. "בוא נשמע את החושים המשטרתיים האלה."
"זה יותר מדי נוח שהספרים הנדירים היחידים שהושמדו היו ד' עד ו'. אני חושב שמבצע אלכסנדריה היה צירוף מקרים. מישהו גנב את העותק - ולא ידע שזה עותק - והרס את הספרים כדי להסתיר מה הוא עשה. כשזה חרוך ושרוף, אף אחד לא היה יכול לבחון מקרוב מדי כדי לדעת שזה העתק של העתק, מה שהם ראו, והגנב האלמוני שלנו בטח זייף רע מרוב לחץ. אולי הוא בכלל לא תכנן להרוס את הכול עד שהוא ראה שהוא לא יצר עותק טוב מספיק." הארי שלף את שרביטו, וטפח במחשבה על קצה השולחן כשנשען ועצם את עיניו.
"הוא שמר עליהם - מסיבות אישיות, סיבות פוליטיות, אין לי עדיין מניע - במשך עשור. ואז משהו קשור למניע הזה יוצא, ועם כמה שזה מפתה לומר שזאת שאלת האיחוד מחדש, זה יכול להיות הכול." עיניו שוב נפקחו, והוא הסתובב אל שני הגברים האחרים בחיוך עקום. "זוכרים את התיק של קארמייקל?"
נוויל החזיר את החיוך, משועשע מהזיכרון. "אני אזכור את זה לגמרי… בחור בא הביתה, רואה את אשתו עושה את זה עם האח של השכן, ומקלל את שניהם לגמרי."
"אבל אז גילינו שכולם ידעו מזה כבר עשר שנים," הוסיף רון. "ומה שהדליק אותו היה לראות את אוסף השרביטים העתיקים שלו משומש ככה… אני מבין למה אתה מתכוון. הכול קשור למניע. אם נדע למה, נדע מי."
"אז נעבור על אלה," הארי השתמש בידית שרביטו כדי להרים את משקפיו מאפו, "שורה אחרי שורה, הברה אחרי הברה, ונראה אם נוכל להבין את המסר שאנחנו אמורים לקבל - ממי שזה לא יהיה - עד שנדע את המניע, ונשתמש בזה כדי למצוא את הבחור עם הנישואין הפתוחים ואוסף השרביטים העתיק. או את העותק הגנוב."
הרמיוני כחכחה בגרונה, וזה היה כמו קסם שהתבטל כשראה את המבט על פניה. "תיאוריה נחמדה, בנים, אבל היא לא מחזיקה מים."
"למה לא?" רון קימט את מצחו.
"אתם מזלזלים ממש באוהבי-ספרים אמיתיים. טוני והשאר לא היו פריקים בכך שהיו מוכנים לסכן את החיים שלהם בשביל הספרים הנדירים והבלתי ניתנים להחלפה האלה. צוות החילוץ לא היה סתם מסתכל על הבלגן בספרייה ואומר 'טוב, נו, זה חבל מאוד,' הם היו עושים כל מה שאפשר כדי לשחזר אותם, אפילו רק חלק." היא שתקה, הרימה את אצבעותיה ולחצה בקצותיהן על שפתיה במחשבה. "עכשיו, בכל ההגינות, העתק טוב - בעיקר זה שנוצר בתשוקה האמיתית, הברורה שהייתה להם - אולי לא ישימו לב לזה אם הוא כבר פגום. אבל העתק של העתק? אין מצב."
"אוקיי, אבל במקרה הזה, אני חושב שהרעיון של הארי, לתת לזה להמשיך לבוא, יותר הגיוני," אמר רון לאט, שוקל את מה שאמרה. "יהיה לנו סיכוי יותר טוב להבין מה הרצון והמניע אם זה נכתב למטרה כזאת, את מבינה?"
"הוגן מספיק," גם הארי הסכים. "אז נוכל לבטל את התיאוריה הזאת. או שזה הדבר האמיתי - וזה הימור גדול - זיוף, או העתק מלפני שתלמידי רייבנקלו באו לשם. ויש עוד משהו שנוכל לחקור, עכשיו כשאנחנו מקבלים יותר מסתם מונולוג פנימי. הוא מדבר על לעשות דברים פה… אומר שפרנק היה בבית החולים אחרי ה'התקפה על דובר (4)', אבל הוא הביא את לילי ואליס להוגוורטס להגנה בזמן שהם החליטו. אז -"
נוויל הזדקף, עיניו מתרחבות כשהוא הבין לאן הארי חותר. "סבתא! היא תדע אם הוא לקח את אימא לקצת זמן, ובטח תוכל לאשר או להכחיש את רוב שאר הדברים, גם כן!"
הארי הנהן, ואז היסס. "אתה יודע שאני אאלץ לתשאל אותה רשמית, כן?"
זה היה ניסיון לא להתעצבן על הנימה העדינה. "היא הייתה המכשפה הראשונה בהילאים לפני שהתחתנה עם סבא. גאה כמו קנטאורים ששלושה דורות לבשו את התג. היא לא הולכת להיפגע. אם בכלל, תצטרך להיזהר שהיא לא תשתלט על החקירה."
"אז אני אלך לדבר איתה עכשיו." הארי נעמד, ואסף את גלימת ההילאי הירוקה שלו מהמקום בו שם אותה על מסעד הכיסא כשהפנה את ראשו אל גלילי הקלף. "רון, הרמיוני, תשמרו על אלו ותביאו אותם לטוני, אבל תכינו לנו קודם העתקים, טוב?"
רון הנהן, ונופף בידו בקלילות. "אל תדאג, ובהצלחה."
"נוויל, אתה רוצה לבוא איתי?" הארי הציע. "זה קשור אליך כמו שזה קשור אליי."
"אני אהיה שם עוד מעט. אני רוצה קודם לדבר עם הרמיוני."
"בסדר. נראה אותך אחר כך. אני הולך לנחל הערבות."
סיבוב, קראק, והארי נעלם. נוויל הסתובב לרון, ועמד לשאול בנימוס האפשרי אם אכפת לו ללכת לאיבוד לכמה דקות, אבל הקוסם האחר כבר נעמד, גלילי הקלף בתוך כיסו אחרי שטפח עליהם בשרביטו. "בטח, אני צריך לקחת את אלו בכל מקרה… אבל אם יש לך רומן מוזר עם אשתי, אני לא אכעס על אוסף השרביטים."
"בלי לפגוע" נוויל חייך בחזרה, "אבל אם היה לי, בין חנה והרמיוני, אתה האחרון שאני מפחד ממנו."
רון צחק, ונישק את אשתו בחופזה לשלום לפני שעזב; הוא עזב דרך רשת הפלו במקום ההתעתקות הישירה שנוויל ידע שאהב להימנע ממנה ככל האפשר (5). היו כמה שניות של שתיקה מוזרה, ואז הרמיוני זזה בכיסא שלה, עם חיוך מאולץ. "מה יש, נוויל?"
הוא נשם נשימה עמוקה, פתאום לא בטוח אם הוא באמת רוצה לדבר על הנושא הזה עם מישהי שהעריך כחברה, אפילו אם ידע שהייתה לו סיבה לכל זה. "אני יודע שהארי ממש רוצה שאלו יהיו היומנים האמיתיים של דמבלדור -"
היא חייכה בעצב. "גם אתה שמת לב."
"- בגלל שיהיה ממש קל יותר לשמוע לדעתו של מישהו זקן וחכם לגבי מה שצריך לעשות עכשיו." הוא המשיך לדבר, והרגיש כאילו אם יעצור, אולי יאבד את האומץ. "אבל אני מנסה להחליט בעצמי, או לפחות לקבל כמה דעות שאפשר. סבתא תומכת בהפרדה, ויש לה המון סיבות טובות, אבל אני יודע שאת תומכת באיחוד מחדש, ואת ילידת-מוגלגים בעצמך, אז…" המילים התעכבו, והוא הסתכל עליה, מקווה שתבין.
הרמיוני הבינה זאת, ועיניה התרחבו בתדהמה. "אתה חושב שהדעה שלי יותר חשובה משל סבתא שלך?!"
"אני לא חושב שהדעה של אף אחד יותר חשובה משל מישהו אחר," הוא תיקן אותה מהר. "אבל תמיד כיבדתי את החוכמה שלך, את יודעת את זה."
עוד שתיקה ארוכה, והרמיוני נראתה כאילו התעניינה בשולחן הריק לזמן ארוך לפני ששוב הרימה את מבטה, הבעת פניה חתומה. "בסדר… אני מניחה שאתה רוצה את הגרסה הקצרה."
"לעת עתה," הוא הסכים. "אני רק רוצה לדעת קצת מהצד השני לפני שהארי יתשאל את סבתא. אני רוצה שיהיה לי קצת סיכוי לשמוע אם היא מטייחת תשובות."
"הגרסה הקצרה, אם כך, היא שעולם הקוסמים גמור, נוויל."
נוויל מצמץ, ולקח לו כמה רגעים להגיב להצהרה החצופה הזאת. "זה… די קשוח."
"זה נכון, לא משנה באיזה צד אתה נמצא." עכשיו כשהתחילה, היא דיברה בקלילות, עם כל הביטחון שהפך אותה להילאית כזאת טובה, ועכשיו לתובעת כל כך מפחידה - ונחשקת - מול הקסמהדרין. הוא לא חשב עד הרגע הזה שכנראה יצטרך להצביע בתיק בו הרמיוני תגן או תתבע, אבל הוא הרגיש כאילו זה כבר היה נכון כשהמשיכה.
"זה היה מקום בו יכולנו להתחבא ולהיות חשופים, כי אם מישהו ראה משהו מסריח, זאת רק הייתה המילה שלו מול מה ש'כולם ידעו', ואם זה באמת היה עניין גדול, היה אפשר להטיל עליהם כישוף זיכרון לפני שיוכלו לכתוב מכתב, או אפילו, אחר כך, להתקשר. ככה היינו קיימים לצידם כל הזמן הזה."
הוא הנהן בזהירות, והרגיש דרוך באופן בלתי צפוי, כאילו הקלילות של הכול הייתה רק כדי לפתות אותו. "כן…"
"אבל למוגלגים יש קסם משל עצמם עכשיו, רק שזאת טכנולוגיה, והיא התפוצצה בעשור האחרון. עכשיו, אם מוגל יראה משהו, הוא יכול לספר לכל העולם בהוכחה בסגנון תמונה זזה מכושפת תוך שניות, הרבה לפני שמשכיח יוכל לשמוע על כך. במוקדם או במאוחר, יהיה משהו שאי אפשר לחשוב עליו כבדיחה מוגלגית עם אפקטים מיוחדים, ובאותו הזמן, אנחנו מתפרקים.
היא ממש התלהבה עכשיו, והשתמשה בשרביט שלה לטפוח על השולחן כאילו על טבלה בלתי נראית. "הכלכלה שלנו מתמוטטת, המספרים שלנו נמוכים מתמיד, ואנשים עוזבים את עולם הקוסמים, לא חוזרים, שלא לדבר על כך שיותר ויותר ילידי מוגלגים בוחרים להמשיך לחיות בעולם ההוא כשהם עוזבים את הוגוורטס כי פה אין כל כך הרבה הזדמנויות יותר, אפילו לקוסמים שנולדו לפה. להתחבא ולהיות חשופים לא עומד לעבוד לנצח, והפכנו ליותר מדי מעטים ויותר מדי שבורים בגלל המלחמה כדי לשמור על כזאת חברה נפרדת."
נוויל ליקק את שפתיו, בוחר במילותיו בזהירות שלא הייתה טבעית. "המון אנשים חושבים שזה אומר שאנחנו צריכים להתאחד ולהתפצל לגמרי. לקבל את זה שאנחנו לא יכולים לשמור על עולם שני שלם ולהיות יותר קומונה, נסתרת מהמוגלגים כולם."
"בלי לחשוב על כמה שנצטרך לבצע נישואין בתוך המשפחה," אמרה הרמיוני, "אני לא חושבת שלזוז אחורה זה פתרון, נוויל, וזה מה שזה."
עכשיו הוא לא יכול היה שלא להגיב, וקימט את מצחו בקרירות אליה. "אני יודע ששאלתי לדעתך, הרמיוני, אבל אני לא ממש אוהב שכל התרבות שלי נקראת 'לאחור', תודה."
"אבל זה כן!" היא זרקה את ידה כדי לנפנף את התגובה שלו. "כל כך הרבה מהחברה הקסומה פשוט תקועה בימי הביניים כשזה קשור לחופש הפרט, זכויות נשים, רמת חיים, אתיקה, הזדמנויות חינוכיות… הגיע הזמן שהקוסמים והמכשפות יצטרפו למילניום החדש."
"זה לא כל כך פשוט," הוא טען, והפתיע את עצמו עד כמה דעה פתאום הייתה לו. או אולי דעה זאת לא המילה הנכונה, כי הוא לא ידע איך הרגיש בכלל, אבל זה לא אמר שלא מצא חור כשזה היה לפניו. "המוגלגים לא ממש ישמחו לראות אותנו אם כולנו נופיע פתאום באמצע הייד פארק. אפילו אני זוכר מספיק מתולדות הקסם כדי לדעת שהאינקוויזיציה לא הייתה ממש נחמדה."
"המוגלגים השתנו, הם לא כאלו יותר -" הרמיוני התעקשה, ואז משכה בכתפה כשהסתכלה עליו, למרות שהביטחון בקולה לא קטן בכלל. "טוב, ברובם."
"ברובם? מה זה אומר?" נוויל לחץ, ואז נזכר במה שביל אמר לפני פחות משעה, ומיהר להוסיף, " - ומה עם כל האנשים שהם לא רק קוסמים ומכשפות, כמו האגריד ופלר וטדי? או חצי אנשי זאב, כמו שינייד וברני וביל? כבר מספיק קשה להם עכשיו."
הרמיוני נראתה מופתעת וגם שמחה, ולא פגועה, מהדאגות שלו. "טוב, אלו שאלות שלא מתאימות לגרסה הקצרה אם אתה רוצה תשובות אמיתיות."
"ויש תשובות אמיתיות?"
"יש את דעתי, לפחות." עכשיו היא היססה, כאילו רק עכשיו הבינה שלא היו בקסמהדרין. "זה מה שרצית, נכון, נוויל? דעתי כחברה?"
"אני לא יודע," הוא הודה בכנות, ואז נאנח עמוקות, כתפיו נשמטות כשהעביר יד בשיערו, ותהה אם זאת השנה בה הקווים הראשוניים של אפור בטרם עת יתחילו להתפשט. זה הרגיש ככה לאחרונה.
"אני חושב שמה שרציתי לשמוע זה שזה כמו קודם, עם עליונות טוהר הדם." הווידוי נשמע עייף וקצת מאולץ, אפילו לאוזניו, והוא ניסה לרכך את זה בחיוך. "זה היה קל מספיק להאמין בזה עבור אלו שגדלו עם זה, אבל אם הסתכלת באמת, זה התפרק מיד."
"אתה קיווית שהטיעונים של סבתא שלך יתפרקו?"
"או שלך." הוא משך בכתפיו. "של מישהו, בכל מקרה."
חיוכה היה רציני, אבל מבין. "אז אני צריכה להיות מוחמאת, כנראה."
"אם את רוצה." נוויל בדק בשעונו, וראה שכמעט עברה רבע שעה מאז שהארי הלך, וידע שהוא צריך ללכת. הארי ינסה לחכות עבורו, אבל סבתא מעולם לא חשבה על סמול טוק. "אכפת לך אם נדבר שוב אחר כך? אולי בארוחה בליל ראשון בקלחת? אני לא רוצה שחנה תקבל את כל זה ממקור שלישי."
"כמובן… וגם אני צריכה לחזור." הוא כמעט שמע את אנחת הרווחה בהסכמה המהירה של הרמיוני, והמתח עזב את פניה, והוחלף באימה קומית. "יש מעט מאוד זמן שאני יכולה להשאיר את רוזי והתינוק אצל דוד ג'ורג' לפני שזה עושה לי דברים נוראיים ללחץ הדם. יהיה לך אכפת אם אביא את ג'סטין?"
השאלה גרמה לו לעצור כשזרוע אחת נכנסה לשרוולי גלימתו, והוא הסתכל עליה בחוסר ביטחון. "את חושבת שזה יהיה בסדר להביא את מנהיג מפלגת האחדות לבית שלי?"
"כל עוד תזמין את האופוזיציה בשבוע הבא… אבל אני חושבת שאתה רוצה לעשות את זה בכל מקרה, נכון?"
נוויל נאנח, ושם את הגלימה במלואה כשרכס את הכפתורים כדי להימנע מעיניה, מקווה שלא תראה שממש לא ידע לאילו משתי הארוחות הוא פחות ציפה. "רוצה וצריך ובאמת לעשות זה דברים שונים לפעמים."
"אז נראה אותך ביום ראשון?"
"אני אגיד לחנה," הוא אמר ביובש, ואז עצר כשעמד להתעתק. זה לא הרגיש נכון להשאיר דברים ככה, והוא קיווה שתוכל לראות שההבנה בעיניו היא אמיתית כשהסתובב אליה בחזרה. "הרמיוני?"
ידיה עברו על כפתורי גלימתה, ולמרות שהייתה רק מקצוענות בקולה, עיניה החומות נראו פגיעות איכשהו. "כן?"
"תודה לך." לא היה לו הזמן למשוך יותר, אבל החיבוק לא היה כזה שטחי, והוא שמח לגלות שלא התנהגה אליו באופן מוזר, ושהיא צחקה, ועמדה על קצות אצבעותיה כדי לטפוח על אפו בצורה של אחות.
"גם אם לא עניתי כלום?"
"בעיקר אם לא ענית כלום."
OOO
"אז החלטת להצטרף אלינו בכל זאת?" סבתא הסתכלה עליו בקרירות מעל לכוס התה שלה כשהופיע בסלון בנחל הערבות, ובכלל לא נבהלה מרעש ההתעתקות שלו. לא היה שום דבר בקולה או במעשיה שרמז לנזיפה, רק כעס קצת מנומס על אורך הזמן שהשיחה שלו עם הרמיוני עיכבה אותו, אבל היה משהו לגביה ולגבי זה שהיה בבית ילדותו שלא נתן לו לעבור את גיל חמש עשרה, ונוויל גילה שהאדים, ובהה בנעליו כשהחום התפשט בלחייו.
"סליחה, סבתא. היו לי כמה דברים שהייתי צריך לסיים." והוא גמגם. הוא לא עשה את זה יותר. זה היה יותר מביך שהארי צפה, והוא נשם נשימה עמוקה, וניסה להזכיר לעצמו שהוא היה בן עשרים ושבע כשהרים את ראשו ואת כתפיו.
"זה לא עניין," היה חיוך קטן של אישור שבקושי נראה על פיה של סבתא כשהזדקף, ולמרות שהתחושה שעדיין היה ילד לא נעלמה ממש, זה הקל קצת כשהסתכל עליה. "אדון פוטר עדכן אותי בנושא המכתבים המעניינים שקיבלתם, רבותיי. אני קצת מופתעת שלא אמרתם לי כלום עד עכשיו."
בפעם הראשונה, הוא שם לב שלהארי היו העתקים של שני המכתבים הראשונים פרושים בין הצלחות הקטנות עם עיטורי הפרחים וקינוחי הקרם על השולחן, והוא הנהן אליהם. "לא רציתי להטריח אותך אם הם היו סתם בדיחה של מישהו. את רואה בעצמך, שזה די לא ייאמן."
הגבות הדקות של סבתא התרוממו, והיא צחקה ביובש. "אני בת שמונים ושלוש, נוויל. יש מעט מאוד דברים שיכולים להטריד אותי יותר, ואם השנה האחרונה שלך בהוגוורטס לא עשתה זאת, אני בקושי חושבת שכמה מהשרבוטים של דמבלדור יצליחו."
הארי כחכח בגרונו בשקט, וחזר אל השיחה שהגעתו של נוויל קטעה. "אז האם את חושבת שהם שלו, גברת לונגבוטום?"
"אם לא שלו, אז יש מספר מאוד מוגבל של אנשים שזה יכול להיות שלהם." היא חזרה לנימה עניינית בלי להחסיר פעימה, וטפחה על גליל הקלף הקרוב בחדות עם אצבע ארוכה, אלגנטית ומקומטת מאוד. "אתם צעירים מכדי לדעת, אבל יש כאן פרטים של המסדר…" סבתא רכנה אל נוויל שוב, אבל כאילו עדיין לבש ירוק של הילאים. "באופן רשמי, אביך, לדוגמה, נפצע בעניינים של המשרד במנצ'סטר עם כנופיית הימורי גובלינים בלתי חוקית. רק המסדר ידע שהיה בדובר והיה קרוב מרחק קללה אחת מלתפוס את יאקסלי."
"אבל אף אחד שהיה במסדר לא יעשה משהו כזה." מחה הארי.
נוויל היה צריך להילחם כדי לא לחייך כשהמבט של סבתא הוכיח טוב שהוא לא היה היחיד שיכלה לגרום לו לאבד חמש עשרה שנים כשראש מחלקת ההילאים שקע קצת בכיסא. "אף אחד לא לימד אותך לא להניח מה אנשים 'יעשו' או לא, אדון פוטר?"
הארי התחיל לגמגם תשובה, אבל נוויל התערב במהירות. "אז הוא באמת הסתיר את אימא, סבתא?"
"אליס נשארה אצלי אחרי שפרנק הלך לבית החולים." אם היה כאב בשיחה על הזיכרונות הישנים, הוא לא הופיע כשלקחה קצת עוגה, ומרחה עליה קרם. "אף אחד לא גר לבד במהלך השנים הללו, וזה היה יותר טיפשי עבור מכשפה בהריון. אני יודעת שהיא קיבלה ינשוף מדמבלדור שזימן אותה להוגוורטס עד לתחילת אפריל ל'עניינים דחופים ביותר', אבל היא לא הרחיבה."
הארי התאושש בעצמו עכשיו, והוא קימט את מצחו בסקרנות. "ולא שאלת?"
"לא." היא אמרה כאילו המחשבה הייתה ממש חצופה, ונוויל הבין שהיה פער לא רק בדורות, אלא של תרבות בין האיפוק של דיילס (6) והחוצפה הדרומית מהפרברים של הארי שהיה צריך להסביר לחברו קודם.
מאוחר מדי עכשיו, אבל למזלו, הארי לא נבהל כל כך הפעם. "אז, חוץ מדמבלדור, מי יכול היה לדעת מה קרה באותו הזמן?"
"ג'יימס סיפר לאדון בלק הכול, גם דברים שהסתיר מאשתו - מה שהפך אותו לפתיון כה טבעי עבור כישוף פידליוס - אז אפשר לנחש בהיגיון שהוא ידע." סבתא הצביעה עליו עם קצה הסכין שלה. "והוריך, כמובן, נוויל."
"דמבלדור, סיריוס, ההורים שלי ושלך." עט הנוצה שהיה מעל פנקס ההילאים המכושף זז במהירות, ונוויל קצת הופתע לגלות שלמרות שפרש מאותה קבוצה לפני כמעט חמש שנים, הוא עדיין יכול היה לקרוא אותו בקלות. "ארבעה מתים ושניים שלא יעזרו לנו, ואנחנו לא קרובים יותר."
"אנחנו יודעים שזה בא ממישהו מהמסדר הראשון." נוויל הזכיר.
"או ממישהו שהייתה לו גישה לזיכרונות שלהם ביומן או בהגיגית, מישהו שבטחו בו או שנשברו מולו תחת עינוי או רעל, או אפילו חלקו איתו את הראיות תחת תחושת ביטחון אחרי תבוסתו של רידל."
התוספת של סבתא לא הייתה תיקון, רק תזכורת, והארי נאנח, ודחף את המשקפיים במעלה אפו כשנפנוף שרביט הוסיף גם את הפרטים האלה. "נפלא." הוא חייך במרירות. "שקלת לחזור מפרישה, גברת לונגבוטום?"
"לא ממש. אולי מוחי עוד חד מספיק, אבל הרפלקסים שלי לא כמו שהם היו."
נימת קולה הייתה לא מתחייבת, אבל נוויל ראה את הניצוץ בעיניה שאמר שקיבלה והעריכה את המחמאה יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. הוא ידע שהתגעגעה לפעמים לעבודה, ראה איך שהתלהבה מהמסדר השני ויותר מהצליחה בקרב על הוגוורטס בעצמה, ולא בפעם הראשונה הוא חשב שעולם הקוסמים איבד משהו כשדרש שתבחר בין משפחה לקריירה, לא משנה עד כמה פגע בה הזמן. "דוליש חושב אחרת, סבתא."
"זה היה לפני עשר שנים," היא ביטלה.
נוויל חייך, ולחץ עוד קצת על הנקודה כדי, אם להודות בכך, להתרברב בפני הארי בצורה שידע שלא תהיה אכפת לה. "ועדיין יש לו התקפים כמה פעמים בשבוע, לפי המרפאים."
"כן, טוב, בזמני, לימדו אותנו להטיל קללה שתימשך הרבה זמן." הפעם, הניצוץ היה חזק יותר, ונימת הגאווה בקולה לא הסתתרה. "אבל אלאסטור ואני היינו האחרונים מאותו מחזור. אתה משתמש במטפלת, אדון פוטר?"
השאלה יצאה ללא התראה של רגע, והפתיעה את הארי. "אה… רק כשאנחנו יוצאים. למה?"
"אם אתה חייב, עד שהעניין הזה ייפתר, עליך להשתמש רק בגיסים שלך," אמרה סבתא בצורה לא ניתנת לוויכוח. "נוויל, תשלח את הילדים אליי במהלך היום. אני מתעקשת."
הוא מצמץ, נבהל וקצת לא רגוע לראות שהמשפחה אולי בסכנה בגלל כמה קטעים מוזרים מיומן. "סבתא?"
הארי, אולי קצת יותר דואג, לא הופתע כל כך, והנהן במקום זאת כאילו אמרה את המובן מאליו. "לחזור לאמצעי בטיחות מלאים, את אומרת?"
"מישהו שאתם סומכים עליו משתמש בדברים מאוד שפלים כדי לנסות להשפיע על שניכם, ולא תוכלו להניח או להרשות לעצמכם להעריך לא נכון את שפיותו." לא הייתה שום נזיפה בהסבר שלה, אבל גם שום פרצה, והוא ידע בלי צל של ספק שאם לא יסכים, היא תהיה על מפתן הקלחת בעצמה כדי לאסוף את הילדים למחרת בבוקר. "אם הם לא יראו שהמכתבים האלה מצליחים במה שהם לא רוצים, אתם לא רוצים להשאיר להם יותר מדי אפשרויות להשפיע עליכם בדרכים אחרות."
"אבל זה הזוי…" הארי השתתק, והניד בראשו לא בוויכוח, אלא בזעם. "לנסות לפגוע בדמבלדור עבורי? מה זה ישיג כשאף אחד לא יודע בכלל מה הייתה העמדה שלו, והאדם המסתורי שלנו לא יכול פשוט להסגיר את זה." הארי הוסיף חיוך ציני. "אולי בפעם הבאה? "אני חושב שאראה למי התינוקות דומים, כי ג'יימס יראה ממש טוב אם תוסיף משהו למצח שלו - אה, ודרך אגב, אם זה אי פעם יהיה חשוב, אני חושב שאנחנו חייבים להצטרף מחדש לעולם המוגלגי. להסתתר כל כך מקשה על להשיג קרמבו (7)."
סבתא חייכה, ושמה את ידיה בחיקה בצער מזויף. "זאת אשמתי, אני חוששת; הקרמבו."
"באמת?"
נוויל צחק, מודע היטב למה זה כל כך שיעשע אותה. "אני אספר לך אחר כך, הארי. סיפור ארוך… וגם מסביר למה סבתא מדברת רוסית."
הגבות הכהות של הארי התרוממו מעל למשקפיו, והוא הסתכל על המכשפה הזקנה עם כבוד חדש וכמות לא קטנה של סקרנות ברורה. "לגמרי ארצה לשמוע את זה."
"אני יכולה להגיד בביטחון רב שדמבלדור תמך בהפרדה, אדון פוטר." היא חזרה לנימה העניינית, הרגע עבר, ונוויל התרשם לגמרי מאיך שהארי התרגל לזה עכשיו, וזרם איתה ללא היסוס של רגע.
"כמוך?"
"כן, אבל לא ממש מאותן הסיבות," היא תיקנה. "אני חושבת שחברה תראה את עצמה כשהיא מוכנה לקבל רעיונות חדשים… קריסת הקומוניזם, למשל, אחרי כל מה שאומרים, התרחשה בהמוניה ודי באופן טבעי. להכריח שינוי בגלל הנסיבות הוא לא מוצלח לעיתים קרובות, ולעיתים קרובות גם אלים יותר."
"ודמבלדור?"
"הוא תמיד נראה כאילו פחד מקסם, עם כמה שהיה קוסם חזק." היא אמרה באיטיות, ובחרה את מילותיה בצורה זהירה יותר מהרגיל. "הוא עודד יחס שווה למוגלגים, כמובן, אבל באותו הזמן, הוא הרגיש שאם אי פעם ניצור איתם יותר מדי קשר, זה יוביל לבסוף לשחיתות בקרב הקוסמים ולניסיון לשלוט."
"זה מגוחך," התעקש נוויל. "אנחנו ביחס של פחות מאחד לאלף מולם!"
"זה לא מגוחך." הייתה הבעה מאוד מוזרה על פניו של הארי, אחת שנוויל לא הצליח להבין, אבל הוא הסתכל על סבתא כאילו גרמה להתגלות מסוימת. "אני… אני חושב שאני מסכים איתך, גברת לונגבוטום, ואני יודע טוב מאוד למה הוא חשב ככה. (8)"
"אז אם זה קשור בכלל לאיחוד מחדש," נוויל שאל בזהירות, "את חושבת שזה אולי מישהו מצד האחדות שמנסה לגרום לי ולהארי לא לסמוך עליו?"
סבתא שקלה את זה לרגע. "האם יש משהו שלא סיפרו לי, אם כך, על המכתבים הללו?"
"סיפרתי לך הכול, גברתי," הארי הבטיח.
"אז אני לא רואה איפה מפנים אתכם נגדו."
הארי הסתכל עליה כאילו היא הודתה שלא יכלה לקרוא. "כי אלו… שם…" הסומק האדום הופיע שוב על לחייו. "תמיד אמרו לי שרידל בחר בי!"
"כן, בוודאי," הסכימה סבתא ברוגע.
"אבל באלו, דמבלדור -"
"אמור לי, אדון פוטר…" היא שמה את ספל התה הריק שלה בצלחת ללא רעש, והניצוץ בעיניה כשרכנה קרוב אליו היה קרן מרגיעה של לביאה זקנה, בכלוב וללא שיניים אבל עם ציפורניים. "אם היית יודע שהאויב שלך עומד לפעול בצורה מסוימת - נאמר, למשל, ללכת למקום מסוים בזמן מסוים - האם זה יהיה יקר עבורך?"
"כמובן. הייתי שם את האנשים הכי טובים שלי שם לחכות לו, אולי את עצמי."
"ודמבלדור היה עושה אחרת?"
הארי היסס, ואז הניד בראשו. "אני לא מבין."
"בין אם דמבלדור האמין בנבואה או שלא, רידל כן, לחלוטין." היא שתקה רק כדי להבטיח שנוויל הקשיב למילותיה באותה צורה. "הוא נהנה מהרעיון שהיה קוסם מספיק גדול כדי שיינבאו עליו, שיהיה לו גורל גדול. אז כשסיביל ניבאה את הנבואה וידענו שסנייפ שמע אותה, זאת הייתה הזדמנות חסרת תקדים לכל המעגל הפנימי של המסדר."
"שהיה?" הארי נלחם בבירור לשמור על המקצועיות שלו במקום להתחנן שתספר עוד.
"אני, מינרווה, אלאסטור, קינגסלי, אלפיאס, דדלוס, אמיליה וספטימוס (9). היה ברור שזה יהיה הילד של לילי או של אליס, וזה היה יתרון גדול לדעת במי יבחר. יותר מכך אם נוכל להבטיח שהבחירה הזאת תעזור לנו."
"למה לא להגן על שתיהן?"
היא הנידה בראשה, ונופפה באצבעותיה כלפי רעיון שכנראה דיברו עליו וויתרו עליו לפני ששני הקוסמים בכלל נולדו. "רידל לא היה מפסיק לחפש, וההזדמנות שלנו לדעת מה יעשה הייתה נאבדת."
הסומק הפך לגוון ירקרק, והארי לא יכול היה למנוע את הכאב מקולו. "אז כל המשפחה שלי פשוט הייתה פיתיון?"
"זה לא היה כל כך פשוט."
"אז מה זה היה?"
"אני לא יודעת," סבתא הגיבה במהירות ללא כל בושה. "ידענו על טבעה של הנבואה, אבל לא על הניסוח המדויק, ולא היינו מעורבים בהחלטות עצמן. אתה צריך להבין, אדון פוטר, שכל אדם שידע משהו שלא היה צריך לדעת היה נטל נורא באותם הימים."
הייתה שתיקה ארוכה, והארי נאנח, וחזר לניירות שלו. "וזה מחזיר אותנו בחזרה אל אותם השישה, ואותם ארבעה שמתים."
"לרוע המזל," היא הסכימה.
"מה לגבי…" הארי שתק, ונוויל תהה למה הסתכל עליו כאילו בסליחה לפני שחזר אל סבתו, אבל הבלבול התבהר כשהקוסם האחר המשיך במקצועיות ברורה. "אני מצטער שאני שואל, גברת לונגבוטום, אבל את מוכנה שניקח זיכרונות בעזרת הגיגית מפרנק או מאליס? נראה לי שזאת האפשרות הכי טובה שלנו לדעת בדיוק מה קרה באביב 1980."
"מה שהיה צריך למשפט תוקפיהם היה ממש טראומטי לשניהם, והזיכרונות נפגעו מאוד." נוויל נרתע מהקרירות בתגובתה, ותהה איך הארי לא התחיל להתנצל מיד. "כמעט חסרי תועלת. אין לי כוונה לתת להם לעבור את זה שוב כדי לספק את סקרנותך."
להפתעתו, לא רק שהארי לא התנצל, הוא התווכח. "זה יותר מסקרנות, זאת חקירה רצינית, גברתי."
"אני מצטערת, אדון פוטר, אבל לא אשקול זאת אלא אם זה המוצא האחרון, והנושא כאן הוא אכן הסקרנות שלך. החקירה שלך היא לגבי מי שולח את ההודעות ולמה, לא למה נבחרת במקום הנכד שלי להגשים נבואה. המוניטין של דמבלדור על הכף רק עבורך."
הפעם, זה כן שבר אותו, והארי נשען לאחור, ידיו מסובבות את השרביט ביניהן כמה פעמים כשדיבר שוב, והפעם הודה ולא התווכח, לוחש וממש פגוע. "סמכתי עליו."
"אני, לעומת זאת, לא סמכתי ללא תנאים על אף אחד, ולכן אני עדיין פה," סבתא אמרה ללא רגש. "האם הוא אי פעם אמר לך שלא הייתה לו יד בבחירתך, או פשוט אמר שרידל היה זה שבחר?"
"הוא…" הארי התעכב, אבל כולם ידעו את התשובה למרות הכול.
"חשבתי כך," היא הנהנה, מסופקת. "הוא תמיד הצטיין בדיוק רב."
נוויל הרגיש נורא כשהסתכל על הארי יושב שם, וכמעט ביקש שיכול היה לבקש מסבתא להקל עליו, שהוא היה ממש איש טוב, מוצח ומבריק, אבל שהיא פגעה לו ממש בעקב אכילס עם העניין הזה. אבל הוא ידע מה תהיה התגובה, ושהיא לא תשתנה בידי שום סיפור על לילה ללא שינה במגדל גריפינדור בו הקשיב להארי ולרון לוחשים על גורלו האפל של הארי כפי שדמבלדור אמר להם. התירוץ היחיד שעקב אכילס נותן לך זה סיבה ללבוש סנדלים מברזל.
מחשבותיו נקטעו כשהקישה באצבעותיה, הצליל מבהיל עד ששניהם הבינו שזימנה את מימזי לפנות את כלי התה. "יש לך עוד שאלות אליי, אדון פוטר? אני רוצה לדבר עם נוויל לבד."
לזכותו, הארי אסף את עצמו באופן טוב, ונעמד בקידה חלקה ומנומסת כשאסף את הדברים שלו. "לא עכשיו, אבל תודה, גברת לונגבוטום. אולי אצור איתך קשר אחר כך אם יהיה עוד?"
"לחלוטין…" היא הניפה אליו אצבע מזהירה. "אבל לא לפני חמש בבוקר ולא אחרי תשע בערב אלא אם זה ממש דחוף."
"כמובן. שוב תודה." הארי קד שוב פעם, והתרחק מהשולחן כדי לתת לעצמו מקום להתעתק בנוחות. "נוויל, אני חוזר למשרד, אם תרצה לדבר עוד."
"בטח. אהיה שם עוד מעט."
הייתה שתיקה כשהארי התעתק, ואז סבתא הסתובבה אליו, וסימנה אל הכיסא הריק מולה. "שב, נוויל. עמדת שם כאילו זה לא הבית שלך."
הוא חייך, והתיישב במבט חם אל מימזי כששם לב שהשאירה עוד כוס תה, כבר מתובלת לטעמו. "סליחה, סבתא?"
"מה שלום חנה והילדים?"
"זה קצת מטורף, אבל הם בסדר." נוויל לגם קצת מהתה, לא מסוגל להתנגד לענות אפילו שידע שהיא לא רצתה לדעת מה שלום הנינים שלה כשביקשה ממנו להישאר. "ארני ממש מתחיל ללכת, וזה גורם לתאומים קצת להשתגע עכשיו כשהוא יכול ללכת אחריהם ולגעת להם בדברים, אז היו הרבה התפרצויות, אבל זה רגיל, את יודעת?" הוא שתק, ותהה אם כדאי להגיד לה שחנה שוב בהריון, אבל החליט שלא. "יש לי תמונות חדשות שעמדתי לשלוח לך, אבל השארתי אותן בבית כי לא תכננתי לבקר היום."
"אני שמחה שבאת, ואני ממש מצפה לראות את הקטנים שוב בקרוב… הם תינוקות יפים, נוויל, ואתה איש בר מזל שיש לך אותם, וגם חנה. אל תשכח את זה." חיוכה היה כנה כשרכנה מעל השולחן כדי ללטף את ידו, אבל מהר מאוד נימת קולה הפכה לרצינית, והוא ידע שהנימוסים הלכו לאיבוד. "מה חשבת על כך?"
הוא קימט את מצחו בחוסר ביטחון. "למה את מתכוונת?"
"יש לך יותר שליטה עצמית מאדון פוטר, וזה נערץ, אבל אני עדיין סבתך." עיניה הצטמצמו, סנטרה קצת מתרומם. "הכרתי אותך כל חייך, ואני יודעת מתי משהו מטריד אותך. תספר לי למה אני מתכוונת."
נוויל נאנח, מופתע מאיך שיכלה לקרוא אותו כשאפילו חנה אמרה לפעמים שקשה לקרוא מבחוץ את רגשותיו האמיתיים. "אני יודע שלא היית אומרת כלום להארי, אבל… יש לך ניחושים, סבתא?"
"לגבי?"
"למה הוא סמך על הפוטרים יותר מאשר על אימא ואבא?"
היא שתקה להרבה זמן, והוא התחיל להצטער ששאל, ותהה אם הייתה אמת נוראית על הוריו שעמדה לספר לו, אבל כשענתה לבסוף, זה לא היה משהו שלא ציפה לו. "כשמינית את שלושת סגניך לקרב, העמדות שלהם התבססו על אמון?"
"לא," הוא הניד בראשו, ולא טרח לשאול למה רצתה לדעת. "שיימוס פעל רק מאומץ, טרי במקום בו היה צריך לחשוב מהר ולהזיז אנשים כמו בשחמט, וארני במקום בו יכולתי לסמוך עליו להחזיק מעמד, ואיפה שיכולתי להשתמש בכוח שלו מבחינה פיזית." אפילו כשענה, הסיבה שלה התבהרה, וזה חימם את ליבו לראות את הגאווה השקטה בעיניה כשראתה שהוא הבין. "אז… מה שאני צריך לשאול זה מה היה לפוטרים שלהורים שלי לא והפך אותם לבחירה הכי טובה באותה החלטה?"
"אתה מבין שאני רק יכולה לנחש, לא?" סבתא שאלה.
"כמובן," נוויל הסכים במהירות. "אבל… את מוכנה?"
"אם הייתי מנחשת, הייתי אומרת שלג'יימס וללילי היה את הדבר הכי יקר שיכול היה להבטיח שרידל היה עושה את הבחירה שהם היו רוצים, אבל לחשוב שהיא שלו; היה להם חבר חלש." היא נתנה להנחה להישאר ביניהם לכמה שניות, ואז נימת קולה התקררה לאזהרה שהרעידה את עמוד השדרה של נוויל. "אולי, עם כל מה שקורה עכשיו, ועם המעמד שתקבל בקרוב, זה יהיה זמן טוב עבורך לראות שאין לך את אותו הדבר."
"בהארי?"
"בכולם."
OOO
האורות במשרד היו מטושטשים, הכיסא מאחורי השולחן עם ערימות גליל הקלף ריק, ולקח לנוויל כמה שניות אחרי שהבלבול חלף לאתר סופסוף את הארי. הקוסם השני עמד מול החלון הקסום, ראשו רכון, ידיו על הזכוכית, ולמרות שכתפיו היו רכונות, אי אפשר היה לדעת מה חש. הוא לא זז כשנוויל הגיע, וקולו היה ריקני לגמרי, עיניו מוסתרות גם בהשתקפות בידי הזוהר הלבן של אור האביב במשקפיו. "זה מצחיק, לפעמים, איך אתה שומע משהו, אפילו שקשור אליך, אבל עדיין לוקחות לך שתים עשרה שנים להבין אותו."
נוויל קימט את מצחו, וחצה את המשרד כדי להניח יד זהירה על הגב עם הגלימה הירוקה. "הארי?"
"כשחזרנו ממחלקת המסתורין, דמבלדור התנצל בפניי; הוא אמר שטעה קצת כי לא התכונן לבוא לראות אותי כאדם, כילד ולא בתור כלי שנועד לנצח את רידל." נימת קולו עוד הייתה ריקנית, אפילו לא אבודה, התגלית נשמעת כמו רשימת קניות. "זה היה עניין גדול שהוא הודה בפניי שהוא יכול לטעות, אבל לגמרי החמצתי את החלק שהסביר הכול."
"שהיית כלי עד אז, ולא קוסם אמיתי?" נוויל שאל בעדינות.
"לא גידלו אותי, נוויל, עיצבו אותי." עכשיו הארי כן הסתובב, והעיניים הירוקות כמעט בהקו מרוב להט שהפתיע אותו, תערובת של אימה ותדהמה כמו סופת קיץ. "בשם מרלין, תחשוב על זה! לקחת ילד, ולהפוך אותו מהלידה למה שתצטרך בעוד חמש עשרה, עשרים שנה… שנינו אבות עכשיו, אתה יכול לדמיין?"
הוא לא ידע איזו תגובה הארי רצה, והוא פרש את ידיו, מודע לכך שהלך קרוב לפצעים הרגישים ביותר של חברו. "אני מניח שאפשר להגיד שמר בגמן עשה זאת עם פריץ, או אפילו מה שהורים עושים עם ילדים מצטיינים, אבל…"
הארי הניד בראשו בחוזקה, והשמיע רעש מבטל וחד מגרונו. "זה לא אותו הדבר."
הוא רצה בהתחלה להתווכח, להבטיח להארי כמו כולם, כמו תמיד, שדמבלדור רק התכוון לטוב ביותר, אבל היה משהו ממש שונה בנוגע לדברים עכשיו שעצר אותו, והוא הופתע לשמוע את ההסכמה יוצאת משפתיו. "לא, זה לא. הם לא צריכים לסבול."
"זה סוג של הבדל, נכון?" הארי אמר בציניות, אבל הכעס היה קצר, ומה שהחליף אותו הייתה נחישות קרה של הילאי חוקר כשהתחיל לצעוד במשרד, גלימתו מתערבלת מאחוריו בכל סיבוב.
נוויל ראה את החלקים מתחברים, את הגלגלים מסתובבים במהירות במוחו של האיש האחר, והוא הושיט את ידו באזהרה, כי הוא ידע עד כמה הארי יכול לקפוץ למסקנות במצב כזה. "אבל רק כי הוא בחר במשפחה שלך ולא בשלי, זה לא אומר שהוא ידע את כל מה שעמד לקרות."
"הוא ידע שההורים שלי עומדים למות." זאת הייתה הצהרה עובדתית פשוטה ומאיימת כאילו הייתה מחיים של מישהו אחר, וזה היה מוזר ממה שנוויל ציפה לראות את הארי מדבר על עברו בניתוק כזה שלא היה לו מושג אם הוא צריך לדאוג. "הוא ידע שאני לא, שאני אצולק, ושיהיה אפשר להפוך אותי למכונת נקמה שתהרוג את רידל בסוף."
עכשיו הוא כן עמד בדרכו של הארי, ועצר אותו בתנודת ראש. "זה קצת רחוק. בלי לפגוע, אבל אני חושב שאתה רואה דברים בדיעבד."
"אני הילאי מזדיין, נוויל. לחבר את הנקודות זה מה שאני עושה לפרנסתי." הארי התעצבן, ועבר מסביבו כדי להמשיך לצעוד עם נפנוף של ידו שנוויל זיהה בתור 'אל תקטע אותי שוב'.
"מה שסיפר להוריי, או מה שקרה בין ה-22 במרץ ל-31 באוקטובר של השנה הבאה, אין לי מושג, אבל תחשוב על זה. רידל בא לבית. אבא שלי היה מחביא את אימא שלי ואותי מתחת לגלימה… אבל דמבלדור לקח את זה. אז זה היה חייב להיות קרב. שרביט או לא שרביט, זה לא העניין, עכשיו כשראיתי את רידל נלחם, עכשיו כשאני הורה, היה ברור לכולם שהם יוותרו על החיים שלהם עבורי." הוא עצר, והסתכל על נוויל בחיוך מריר ומודע לעצמו שעיקם צד אחד מהפה שלו. "תמיד חשבתי שזה היה משהו מדהים, אבל זה לא, בעצם."
"אני הייתי עושה את זה עבור שלי," נוויל הסכים בשקט. "וגם חנה."
"מיד." החיוך נעלם, והארי חזר ללכת, ושלף את שרביטו כדי לטפוח בעץ הצינית הישן והמצולק על כף ידו בקצב עם מחשבותיו. "אז עכשיו יש את ההגנה שלהם עליי, וכשהוא הולך להרוג אותי, או שרידל מת באותו הרגע, או ממש פצוע, כי קללת הריגה שחוזרת זה מסוכן. אני מסומן, יתום, ועכשיו זה ברור למה זה היה חייב להיות אני."
נוויל הרים גבה, לא מסוגל להסתיר את הציניות מההצהרה הזאת. "בגלל שאני נראה יותר טוב עם צלקות על הלחיים?"
הארי קימטאת מצחו, ממולמל לרגע, ואז נוויל נגע במצחו בהסבר שקט, והוא צחק. "טוב, יש את זה."
למזלו, רגע הקלילות כנראה שבר את הרצון לצעוד - הוא התחיל להסתחרר מלראות את זה - והארי נשען על פינת השולחן הגדול, עוד משחק בשרביטו, אבל אוויר הטירוף נעלם, והוחלף במשהו שהיה הרהור שקט. "אבל זאת סבתא שלך, אני חושב. עכשיו כשאני באמת… זה מה שסידר את הכול עבורי." הוא צחק ברכות. "אני נשבע, נוויל, זה כמו לחטוף קללת שיתוק ישר בפנים."
"היא עושה את זה לאנשים," נוויל חייך. "היא לא חצופה, אבל…"
"לא מקבלת קללה מאף אחד."
"בדיוק."
"ולכן זה היה אני."
הוא כמעט מחה שוב שזה לא הגיוני, אבל היה משהו במבט החודר של הארי שגרם לו להסס, וכאילו צפה במערבולת כסופה של הגיגית מתחילה להתבהר, הוא הבין לאט, ושמע את עצמו משתנק. אוי, אבל זה היה כל כך הגיוני, לא? "כי אם זה הייתי אני," הוא לחש כאילו חיכה - קיווה - שיתקנו אותו, "סבתא לא הייתה נותנת לאף אחד אחר בעלות, והיא לא הייתה נותנת לדמבלדור לשקר לי, כילד או כשהייתי בוגר."
הארי הנהן, וחיוכו היה כל כך חלש עד שגבל במשהו שלא היה חיוך בכלל כשנוויל המשיך, לא מסוגל לעצור את עצמו עכשיו כשהבין, והבין ממש טוב מה הכעיס כל כך את הארי. "כלומר, היא גידלה אותי בכל מקרה בסופו של דבר, אבל זה מצחיק, אני יודע שלא היית חושב על זה מאיך שהתנהגתי כשהייתי צעיר, אבל תמיד הייתה לי מודעות גדולה לעצמי… לעזאזל, זאת בעצם הייתה הבעיה. כל דבר לגביי היה אחריות שלי, ואם הייתי בן אחת-עשרה ולא עמדתי להפוך לגיבור מלחמה בן עשרים וחמש, זאת הייתה בעיה שלי. אני יודע שצ"ד לא עזר לזה, אבל אני לא קורא לזה - וגם לסבתא שלי - תירוץ למשהו. פשוט יש לי קצת יותר הבנה מה אוכל לעשות אם אעשה כמיטב יכולתי."
"נוויל, אתה חידה." עם איך שהארי אמר את זה, והצביע עליו בשרביטו, נדמה הייתה שזאת מחמאה והאשמה, ויכוח והסכמה, והוא רצה להתווכח שאותה המילה תקפה גם להארי כעת. "האדם הכי לא אנוכי אבל לגמרי מופנם שפגשתי, אתה מודע לגמרי לכמה כוח יש לך, אבל אתה לא אוהב או שונא את עצמך." הוא סובב את קצה העץ הדק במהירות עד שהיטשטש בין אצבעותיו, והניצוץ בעיניו היה נחמד. "דמבלדור היה קורע את הזקן שלו בניסיון להבין אותך, כי אתה השילוב המושלם בין המלכה השתקנית והגיבור הראשון של בריטניה."
"לא הייתי הולך כל כך רחוק," נוויל נרתע קצת.
"וזאת הנקודה שלי." הוא שמח כשהארי ויתר על הניסיון להציג אותו כדמות מאיימת במשיכת כתפיים. "בכל מקרה, הוא אולי יכול היה להשתמש בך כנשק, אבל לא כאחד שיוכל לכוון או לבחור מתי ואיך לירות."
"ואתה כן."
"אתה הלכת לסבתא שלך, אני הלכתי לדרסלים." הארי עשה פרצוף כאילו הזיכרונות ממש השאירו טעם מר על לשונו. "משפחה מוגלגית לא מתפקדת ושונאת קסמים שנואשת מעל לכל דבר להיות רגילה. לא היה שום דבר שעשר השנים איתה יכלו לעשות לי חוץ מלהפוך אותי לילד שלא ידע כלום על עולם הקוסמים, והיה צריך שכל דבר - גם הזהות שלו - יסופר לו."
" -ונואש לאהבה, לקבלה, מוכן שכל אחד יגיד לו שהוא שווה משהו מאיזושהי סיבה, ולהיות מוכן ללכת ללא תנאים אחרי מישהו שפשוט היה נחמד עבורו והציע צורה של דמות אבהית," נוויל סיים, הזכרונות של השמחה וההתלהבות של הארי מהקסם בעולם נשפכו על הזיכרון האפל יותר של הנער האבוד והמותש שפגש בראש החזיר כעבור כמה שנים.
"הוא לא היה צריך להילחם בשום דבר. הייתי חימר בידיים שלו."
"מוכן להיות הנשק המושלם…" הוא הניד בראשו, מבין לגמרי את תערובת האימה והתדהמה שראה קודם. "לא משנה מה יהיו התנאים אחרי עשר או חמש עשרה שנה. אם היית צריך לצוד את רידל בעצמך עם סכין ביד שלך כמו שיימוס, הוא היה מסדר אותך ככה, או אם היית צריך ללמוד כמו תלמיד רייבנקלו הכי חכם בשביל איזה כישוף גירוש עתיק, או כל דבר. היה לך מניע - לא רק ההורים שלך, אלא הכאב ששנאו ודחו אותך כל חייך - ולא היית כלום חוץ מהזדמנות. זה…"
"חולני. גאוני. בלתי נסלח. נהדר. לא מוסרי. מושלם." שרביטו של הארי הונח על השולחן, והוא פרש את ידיו בתהייה חסרת אונים. "זה הפתרון הכי מבריק ונורא לבעיה שאני לא חושב שנוכל להבין באמת, וכשאתה חושב על כמה אנשים היו על הכף, גבול הנכון והלא נכון כל כך דק עד שהוא מתפרק והכול הופך לשניהם."
לא היה שום דבר להגיד, אבל נוויל הצטרף אליו בקצה השולחן, וקיווה שהארי יבין שהוא התכוון לכל מילה. "הארי, אני כל כך מצטער."
"לא."
"אני יודע שזה לא…"
"לא, נוויל! זה בדיוק העניין!" זה ששיימוס היה חבר, הוא חשב, הכין אותו להתמודדות עם אדם חם מזג ודכאוני, אבל הוא עדיין הופתע מהדחייה של הארי. "מצטער זה ההבדל בינינו! אתה לא חיבבת את עצמך, אבל מעולם לא הצטערת על עצמך, ואני כן, וכל השאר שהצטערו עבורי, אז הייתי מוכן לגמרי להפוך לקדוש מעונה וכל השאר היו מוכנים לבוא ולעזור. הייתי פתטי -"
"תעצור. עכשיו." נוויל הרים יד כדי לקטוע אותו, והניד בראשו בחומרה. "זה רחוק מדי."
"לעורר רגש באחרים." איך שהבהיר זאת גרם לנוויל לחשוב פתאום על הרמיוני, והוא כמעט צחק, עם כמה שזה לא התאים למצב, כשהבין שהיא זאת שלימדה את הארי את ההבחנה הזאת. "מאפיין חשוב בכלי הקטן שלו, אבל נוויל, ראיתי את זה בעיניים שלך כשסבתא שלך קיללה אותי על זה שאני התחננתי להיות החימר של דמבלדור שתיים עשרה שנים אחרי שהוא מת… אתה עדיין מצטער עבורי. וכך גם רון, כך גם הרמיוני, כך גם אפילו אשתי, כי אני עדיין מצטער על עצמי, ואני עדיין מחכה שדמבלדור יעזור לי."
הוא הנהן לאט, ואז ליקק את שפתיו, מודע שהיה נוכח במשהו שיהיה נקודת מפנה בחייו של הארי, כמו שג'יני הייתה שם עבורו לפני שנים רבות במגדל גריפינדור, וזה לא הפתיע אותו כששמע את עצמו שואל את אותה השאלה שלה. "אז מה אתה עומד לעשות בנדון?"
"אני מפסיק את החקירה."
"מה?!"
"טוני יהיה אחראי על הכול מעכשיו, ואני שולח את ההודעות,לא משנה כמה יהיו, אליו בלי לפתוח," הארי אמר בענייניות, ואז היסס, והסתכל על נוויל כאילו לא היה בטוח איך הדברים ביניהם. "אני לא יכול לתת לך עוד פקודות, אבל אני מבקש שתעשה את אותו הדבר."
"כמובן שכן." הוא קיווה שהחיוך שלו יוכיח שחברותם עוד עמדה. "אבל, הארי…"
"הייתי כלי שלו, עשיתי מה שרצה. רידל מת." הארי נשם נשימה עמוקה, והוריד את משקפיו כשניקה את העדשות - ונוויל שם לב עכשיו שהיו עליהן דמעות - על גלימתו. אבל כשהחזיר אותן, קולו היה חזק, סנטרו מורם בנחישות. "שאר החיים שלי הם החיים שלי, והם לא יהיו אם עדיין אחשוב על מה שהוא רוצה ממני."
נוויל הושיט את ידו, ולחץ את כתפו של הארי בתמיכה. "זה ממש אמיץ מצדך."
"לא, זה לא. זה אנושי, וזה מה שהייתי צריך לעשות ב-3 במאי לפני עשר שנים." עוד נשימה עמוקה, והארי נעמד. בין אם זה היה משהו בעיניו או בעמידתו או שום דבר בכלל, הוא נראה גבוה יותר, רחב יותר, מבוגר יותר איכשהו. "אני לוקח חופש לשאר היום, ואני עומד ללכת הביתה לג'יני לראות אם נוכל לנסות ולהבין מי בשם מרלין זה הארי פוטר, ולא הנבחר המזדיין."
"אם יש משהו שאוכל לעשות, תגיד לי?" נוויל שאל. "אפילו אם זה לקחת את ג'יימס ואת אלבוס הערב?"
"תודה," הארי חייך כדי לתת לו לדעת שהעריך את זה, גם כשביטל את המחווה. "אבל אני חושב שאתה כבר עשית יותר ממה שיכולתי לבקש."
"כי אני החצי השני בפאזל?"
"כי יש לך את הסבתא הזאת." הארי חייך, וזה היה מבט שנוויל ראה רק לעתים רחוקות; החיוך הבהיר, הקליל של ניצחון בקווידיץ' על סלית'רין. "אני צריך לשלוח לה פרחים."
נוויל צחק, והניד בראשו. "יש לה יותר מאלו ממה שהיא יכולה לעשות איתם, אני חושש."
"איתך?" הארי שקל זאת לרגע, ואז צחק גם הוא כשנוויל כחכח בגרונו והושיט את ידו לכיס, והציג את המזמרה שעדיין סחב איתו כשנקרא לבוא מהעבודה. "אתה בטח צודק. אז שוקולד?"
"כל עוד הם לא מה שהגיס שלך מכין, אבל אני אשמח שתביא לה תה." העיניים שלו עדיין היו מתוחות, אבל נימת קולו הייתה כנה. "יש סוג באמת טוב מציילון, טפרובניה, שהיא אוהבת אבל לא רוצה לבזבז אוניות עליו."
"יהיה לה מלא ממנו עכשיו," הארי הכריז.
"היא תודה לך, אני בטוח." הוא עצר, וחשב קצת לפני שהוסיף, "הארי? תשלח גם פתק."
הארי הסתכל עליו בשאלה. "מה להגיד חוץ מתודה?"
"תגיד לסבתא שהחלטת להמשיך הלאה, ותגיד לה למה," נוויל אמר ברצינות. "'הדבר הכי טוב שאתה יכול לתת למישהו הוא שתי רגליים לעמוד עליהן.' זה משהו שהיא אמרה הרבה כשגדלתי, וזה הדבר שהיא תמיד פחות אהבה בנוגע לדמבלדור."
למרות שלעתים קרובות חשב שהיה בר מזל שלא היה בנעליו של האדם האחר בחייו, הוא לא הרגיש כך מאותן הסיבות, ולא בצורה כזאת כשחיוכו של הארי התרחב, ומבט משתוקק עבר בעיניו, ברור יותר ממה שנוויל חשב שרצה שיהיה. "טוב, לא משנה מה הוא בחר, היא הביאה את שנינו לשם עכשיו."
OOO
"אני מצטער, פרופסור! אני לא יודע איפה טעיתי!" אף אחד שנוויל פגש, כולל הוא ומשפחת וויזלי, לא הסמיק כמו טדי לופים, והוא היה חייב להזכיר לעצמו שאפילו עוזרי פרופסורים לא יכלו לצחוק על תלמידי שנה ראשונה. גם אם הם הפכו לממש אדומים כמו עגבניה מהצוואר עד השיער."
הוא הציע את החיוך הכי מרגיע ועדין שלו, וטפח לילד בעדינות על זרועו כשנופף בשרביטו, וגירש את השאריות של שתיל חסר אונים שנמחץ. "זה קורה לפעמים. אולי היה סחף, או שאולי זה היה זרע לא טוב. ראיתי את העבודה שלך, לא עשית משהו שהרג אותו."
טדי נשם נשימה עמוקה, הצבע שלו מתחיל לחזור לעצמו, אבל עיניו עדיין היו פגיעות כשמשך את ידו מהמקום בו היא נכנסה אליו בכיס שלו, קולו לחישה מובכת. "אפילו היה לי אגודל ירוק."
הפעם, הוא לא הצליח למנוע את הצחוק לגמרי, אבל הוא כן הצליח לנחור נחירת צחוק אחת, שחנק מאחורי ידו. זה לא היה האגודל של הילד, אלא רוב כף ידו. "אוי, טדי, זה רק ביטוי!"
"אני יודע," טדי מחה קצת בהגנה, ונופך בידו. הירוק נעלם כאילו הוא זרק צבע, ולמרות שכמה תלמידים בהו, לא ממש היה לו אכפת. זה שהיה מטאמורפמגי היה משהו שהתגאה בו. בזרע מת, פחות, והוא נשך את שפתיו כשהסתכל בצער על השתיל הריק כעת. "אבל חשבתי שאולי זה המזל."
"אולי כן," נוויל אמר, והצביע מעבר לשורה לשתיל מלבלב מאוד בחיוך מעודד. "הביליוויג שלך ממש יפה."
"כן, אבל -" טדי משך בכתפו, ואז רעד, וכתפיו של נוויל נמתחו כשהרים את מבטו, ועקב אחר מבטו של הילד כשהוא מצפה לראות עוד עורב נושא מגילה על הרגל.
אבל במקום, זאת הייתה רק דמותו הכסופה, השקופה של נער מתבגר שהיה לבוש בתלבושת אחידה מוכתמת בדם של הוגוורטס מעל מכנסי פיג'מה ורגליים יחפות, מחייך בשמחה למרות הנפיחות חסרת הצבע של עין אחת וחור מדמם אחד בכיס החזה שלו. "היי, המפקד?"
נוויל נאנח, וראה את הניצוץ בעיניה של הרוח שאמרה שאפילו אחרי עשר שנים, היכולת להופיע פתאום ולהבהיל אנשים לא התיישנה, וקולו היה סובלני ומלא בכעס. "כן, קולין?"
לחיי הכסף העמיקו פתאום, והוא ידע שהוא העביר את הנזיפה. קולין התחיל להתנהג מיד ברצינות, עם כל הבגרות המפתיעה שהשיג בחייו הקצרים כשמסר את ההודעה. "אשתך מחכה לך במשרד של פרופסור מקגונגל. ספראוט באה מחממה שלוש כדי לטפל בשאר השיעור, היא שיחררה את כיתת הכשיפומטרי לעת עתה."
"מה קורה?" הוא שאל, מנסה לשמור על נימת קולו קלילה לטובת התלמידים מסביבו, למרות הגל הפתאומי שעטף אותו.
"אני לא יודע." קולין גלגל בעיניו, מושך בכתפיו. "המנהלת כנראה עדיין חושבת שאני תלמיד בן שש עשרה."
"בעצם -" נוויל התחיל להגיד, אבל קולין קטע אותו במבט כועס, זרועותיו משולבות על החזה.
"טוב, היית חושב שרוח הבית תקבל קצת יותר כבוד. כן נתתי לניק להמשיך הלאה כשהחלטתי להישאר, אתה יודע."
למרות הדאגה שעדיין פעמה בלבו בכאב מול החזה, נוויל חייך. "אולי כשתהיה לפחות בחצי מהגיל שלה. תגיד להם שאגיע מיד."
"בסדר." קולין הצדיע הצדעה מושלמת, ואז נעלם, ולרגע, זה נראה היה כאילו התעתק באופן מוזר עד שהבין שהצליל היה פתיחת דלת החממה. זה שזאת כבר הייתה פרופסור ספראוט רק הגביר את החשש מפני החדשות, והמבט המקצועי, הזהיר וחסר הרגשות לא עזר בכלל. היא בטח הייתה צריכה לדחוף את התלמידים כדי להגיע לכאן במהירות רבה.
"פרופסור לונגבוטום -"
הוא הנהן, לקח את הדפים מהשיעור והניף בשרביטו כדי לשלוח אותם בחממה אליה, גם כשמיהר ליציאה הקרובה מאחור. "אני יודע. תודה, פומונה. אני -"
היא תפסה אותו במהירות, מנידה בראשה האפור בחיוך שהיה לחוץ ומבין יותר מדי. "אל תדאג, נוויל. אני רק מקווה שכולם בסדר."
"תודה!" הוא זרק את המילה מעבר לכתפו כשהדלת נטרקה מאחוריו, והוא בכלל לא ידע אם שמעה אותו, אבל לא היה אכפת לו. הוא רץ עכשיו, רץ במהירות במדשאות ושנא את זה שאפילו מורים לא יכלו להתעתק בהוגוורטס.
משהו קרה. משהו גדול מספיק כדי שחנה תבוא לעבודה שלו, ותבוא בעצמה ולא תשלח הודעה בדואר ינשופים או אפילו בפטרונוס. זה רק אמר שהחדשות היו רעות - לא, נוראיות. היא הפילה? לא, לא זה. אפילו זה, זה היה מוקדם מדי שאפילו אם הייתה במצב טוב כדי להגיע, היא הייתה מחכה לספר לו. גם אם אחד מהילדים היה חולה, או אם אחד מחבריהם נפצע, אז…
שהקלחת תישרף, שאחד מהחברים שלנו יהרג. אבל בבקשה, אוי, בבקשה, לא התינוקות שלי.
עבור קוסם שעדיין לא היה בגיל שלושים, הזיכרון שלו היה מאוד יצירתי כשחשב על דברים שיכלו להיגרם לגוף האנושי, ועד שפלט את הסיסמה בקוצר נשימה למפלץ בכניסה למשרד המנהלת, מוחו כבר עינה אותו בכל אפשרות נוראית בה איבד את פגי, טרבור או את ארני הקטן בתאונה או במתכוון.
לא הייתה שום תחושת טקס או נימוס, והוא לא טרח לדפוק לפני שפרץ אל החדר המעגלי. חנה ישבה על אחד מהכיסאות לפני שולחנה של מקגונגל, אבל היא נעמדה מיד, והיה מוזר להרגיש את ההיפרדות הקרה של המפקד, ההילאי, האביר שתפס אותו, ועצר אותו וציפה את ליבו בקרח מול המכה שעמדה לבוא.
הוא עדיין נשם והתנשף, אבל הוא הפסיק לרעוד, והוא ידע שלמרות הסומק מהתשישות שעדיין הרגיש שחימם את פניו, לא היה מבט לחוץ, והלחץ שעוד הרגיש קרה במקום רחוק מאוד. במקום, עיניו סרקו את אשתו, וההיסטריה הרחוקה הזאת הקלה והתגברה לראות שלא היה עליה דם, שום פצעים או כוויות משרביט, אבל שעינייה היו אדומות, לחייה עם פסי דמעות כשנעמדה ומיהרה אליו. "נוויל, לא רציתי להטריד אותך בעבודה, אבל -"
"הילדים!" זאת הייתה פקודה, דרישה למידע ולא שאלה, וכשעיוותה את פניה, האימה השקטה הגיעה לגובה נורא עד שחצתה את הקרח והגיעה אל מילותיו. "אוי, מרלין, חנה, משהו -"
היא הנידה בראשה במהירות, ותפסה את ידו חזק בשלה. "לא, לא, יקירי, הילדים בסדר! זה…" המילים שלה נחנקו, וכשהרימה שוב את מבטה, דמעות הופיעו בריסיה. "נוויל, אני כל כך מצטערת."
ההקלה שילדיהם היו בסדר גרמה לו כמעט לסחרחורת, והוא הושיט את ידו, ליטף את הלחי שלה ברכות, ותהה עכשיו אם היה כל כך אנוכי וטיפש בהנחותיו. אולי זה היה אבא שלה? הבריאות של ג'ון אבוט לא התאוששה ממש מהחודשים באזקבאן, אחרי הכול. "מה קרה?"
"סבתא שלך, נוויל. מימזי מצאה אותה הבוקר. היא… היא מתה אתמול."
(1) בלטינית- זכור שאתה בן תמותה
(2) בייזווטר היא שכונה ברובע הסיטי של וסטמינסטר של העיר לונדון בירת הממלכה המאוחדת. השכונה ממוקמת 4.8 ק"מ צפונית מערבית לצ'רינג קרוס - שם הקלחת הרותחת.
(3) מזכיר את איך שהארי רצה לשמוע את הצעקות של ההורים שלו בעזרת הסוהרסנים.
(4) דובר היא עיר נמל חשובה על גדת התעלה האנגלית במחוז קנט שבדרום-מזרח אנגליה.
(5) רון גוזרר בכתף בספר השביעי. הוא גם פחות טוב בהתעתקות, הוא פעם גזרר את הציפורניים שלו בספר השביעי, ובספר השישי נכשל בטסט בגלל שהשאיר חצי גבה מאחור.
(6) דיילס- אזור העמקים הבריטי.
(7) במקור- "שרבט לימון". הממתק האהוב על דמבלדור שתורגם לקרמבו בספר הראשון.
(8) דמבלדור עצמו ניסה לשלוט על המוגלגים, עם גרינדלוולד.
(9) חוץ מאוגוסטה לונגבוטום, מינרווה מקגונגל, אלאסטור מודי וקינגסלי שאקלבולט, הכוונה כאן היא לאלפיאס דודג'- ידיד ותיק של דמבלדור, דדלוס דיגל- קוסם שהיה גם במסדר השני, אמיליה בונז- דודה של סוזן, וספטימוס וויזלי- סבא של רון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה