א פקאטיס פרק 11- פמולטוס

והפעם בא פקאטיס: מצאנו את הבקבקן מבריסטול... הגיע הזמן לחקור אותו. בנוסף: מה יקרה כשנוויל יגיע לקסמהדרין ומה הוא ילמד? מה יקרה בפגישה של ההילאים? ואיזו הפתעה מחכה להארי?

פמולטוס (1)

נוויל חשב שהם היו אופטימיים בתחזית השבוע שלהם, אבל הוא זלזל ביעילות במחלקה של הארי ובכוחות המשקמים של אותה הירגעות אמיתית מהלילה ואחריה עשר שעות שינה חובה לכל אדם. עם כמה שזה היה מכעיס לגלות בתחילה, התגלית של ספקית כל כך חשובה שהייתה מוכנה לשתף פעולה עם החוקרים הייתה מה שהתיק היה צריך, ואפילו לא עבר שבוע. למען האמת, זה היה אחר הצהריים של יום ראשון, והתאריך הוסיף עוד זחיחות לניצחון כשהם השיגו את האדם שג'סטין תיאר כ"מוריארטי הרעיל" (2) שלהם ואזקו אותו אל כיסא חדר החקירות.

היא לא הייתה כמו האפשרויות שדמיונו העלה בדעתו כשסקר את התיקים, וההפתעה הייתה עמוקה יותר מהמין שלה. בחייו, הוא ראה הרבה מאוד אנשים רעים, כולל אישה, והדבר היחיד שהיה לכולם במשותף הייתה תחושת ההגזמה שלהן. אם זה היה העור השחור של בלטריקס, הפרווה הוורודה והסכרינית של אמברידג', או הקשיחות של אלקטו קארו, היה שם משהו לא בסדר, וזה היה די ברור עבור כל מי שהסתכל וראה.

זאת הייתה שונה. היא הייתה בשנות החמישים שלה או לכל היותר בתחילת שנות השישים, שיערה היה פקעת שמרנית פשוטה שהייתה ישרה אבל לא יותר מדי, האיפור מחמיא אבל לא מוגזם מדי, והיא הייתה לבושה בגווני זהב שהחמיאו טוב לגוון עורה הכהה, השסע והסגנון בגלימותיה נפוצים בכל החנויות. היא נראתה כמו כל אדם שעבר על פניו עשרות פעמים ביום ברחוב בלי להסתכל, וזה זעזע אותו מאוד להבין ששליטת הרעלים הזאת הייתה מישהי שבטח לא היה מהסס שתשמור על ילדיו.

היא בהתה בו בשוויון נפש, בעיקר מרגישה לא נינוחה מהצורה המוזרה בה קשרו את ידיה, ונוויל נשם עמוק, מנסה למצוא משהו בעיניים החומות העמוקות שייתן לו ביטחון כשהכין את מכשיר ההקלטה. עדיין לא היה שם טירוף שהיה מאוד מנחם, אלא היה שם משהו קר, משהו שחצן, חוסר מצפון שיצטרך להספיק.

הוא נגע במכשיר ההקלטה כדי להפעיל אותו, כחכח בגרונו והתפלל שקולו לא יבגוד בו בגלל הכוח שלא היה בטוח בו בתחילת ההליכים. "התשעה עשר במאי, 2008, שעה ארבע ועשרים ושתיים דקות בצהריים. ההילאים לונגבוטום וגולדשטיין נוכחים בחקירה ראשונית של בריל רוזייר, שחשודה בשישים ושמונה סעיפים של סחר בנוזלים בלתי חוקיים, שמונים ואחת סעיפים של ייצור נוזלים בלתי חוקיים, אחד עשר סעיפים של קשירת קשר, שלושה סעיפים של סחיטה, ושני סעיפים של סיוע לרצח. אישומים אחרים יכולים לעלות לאחר בדיקה נוספת של הראיות. גברת רוזייר, הוקראו לך זכויותייך כחשודה בתיק זה. האם את מבינה את הזכויות הללו?"

היא לא זזה, אפילו לא מצמצה. "כן."

"ואת מבינה שמקליטים אותך בכוונה להשתמש בהקלטות הללו כראיות במשפטך הפלילי."

שוב, שום תזוזה לחוצה, שום סימן לתבוסה או חשש למרות עוצמת האישומים נגדה שיכולים להפוך לכמה מאסרי עולם באזקבאן. "כן."

נוויל לא יכול היה להסתכל לה יותר בעיניים, והוא הוריד את מבטו אל התיק העבה לפניו, מסתכל עליו באווירה קלילה ומאולצת. "ואת ויתרת על זכותך שעורך דין יהיה פה, ומשתתפת בהליכים הללו מרצונך, ללא שום כפייה, איום, איום מרומז, או כל דבר אחר ולא הובטח לך או הוצע לך משהו לפי הצהרותייך?"

"כן, כן, וכן." סופסוף, היה רגש, אבל זה היה רק קצת כעס, כאילו באו אל ביתה ביום עסוק עם נאום ארוך כדי שתחתום על עצומה לא חשובה. "אפשר להתחיל כבר, ילדים?"

המונח הלא מכבד גרם לתחושת כעס משל עצמו, אבל הוא דווקא קיבל אותו, כי זה נתן לו את התירוץ שהיה זקוק לו להסתכל עליה שוב, ושוב להרגיש שהוא שולט במצב. היא זלזלה בו, וזה היה משהו שיכול היה לעבוד איתו. "גברת רוזייר, חושדים שיש לך קשר ל -"

היא נאנחה, וקטעה את ההאשמה שלו בגלגול עיניים. "זה מגוחך."

ההילאים החליפו מבט, וטוני רכן קדימה על השולחן לקראתה, זרועותיו משולבות. "מה בדיוק את מוצאת כאן מגוחך? כי אני חושב שהראיות נגדך היו די ברורות, אבל אם אני טועה - והמון אנשים יגידו לך שאני יכול לטעות כמו כל אחד - אני די אשמח לשמוע הסבר."

"זה מגוחך." כתפיה זזו כאילו עמדה להצביע, אבל האזיקים עצרו אותה, אז היא סימנה את החדר בראשה במקום. "השאלות, הרשמיות. כולנו יודעים לאן זה עומד ללכת."

טוני הנהן בנעימות, כאילו שוחחו בבית על כוס תה פשוטה. "לפני שופט והענף הפלילי של הקסמהדרין, ברור."

שפתיה המלאות התעקמו בהבעת פנים בין חיוך ולעג. "שישמעו שתי מילים וזה ייגמר."

נוויל הרים גבה, וזייף שעשוע תמים. "מודה באשמה?"

"אוכל מוות." היא אמרה את המילים כאילו צרבו בלשונה, אבל עיניה אמרו שזאת הייתה שנאה ולא להט."שבעלי היה אוכל מוות."

"עם כל הכבוד, גברת רוזייר," הזכיר טוני בעדינות, "בעלך יכול היה להיות כומר והיינו מוצאים אותך שקועה עד החזה שלך בבקבוקים כחולים שלא היו מלאים בבירצפת."

החום שהיה שם לפני רק רגע נעלם לחלוטין שוב, והיא משכה בכתפה. "אני מתפרנסת."

"אנשים מתו בגלל ה'פרנסה' שלך." נוויל הרשה רק לקצת מהגועל והכעס להופיע בקצוות מילותיו, למרות שלא הרים את קולו בכלל. "וזה עוד בלי לספור את ההתמכרויות, החיים שנהרסו, ההרעלות מהסחורה הפגומה. התחלנו את התיק הזה כי שני ילדים בני שלוש עש -"

לתדהמתו, היא צחקה, והיא ממש נראתה קצת פגועה, כאילו הייתה לו החוצפה לשאול אותה על תוכן של יומן שגנב. "קצת חצוף מצדכם, אתם לא חושבים?"

למרות הכול, נוויל קימט את מצחו, מבולבל ממש. "סלחי לי?"

"אתה לא חושב שאני זוכרת מי אתה, ההילאי לונגבוטום?" הייתה נימה מזלזלת בתואר שגרמה לו להישמע כמו תוספת מטופשת ולא כמו דרגה אמיתית. "אנשים מתו ממה שאתה עשית גם כן. קצת יותר משניים. או שיש איזשהו קו מוסרי גדול שעוברים אותו בין שלושה עשר וארבעה עשר? או שזה רק נחשב כשההשחתה באה מבקבוק, אלא אם אני ממש טועה וזה צירוף מקרים מוחלט שהאדם באמצע שנות העשרים שלו שהולך אחריך כמו כלבלב והולך בצורה מאוד מוזרה פשוט עבר תאונה טרגית אחרת?"

הוא לא יכול היה להסתיר שנפגע מההאשמה, כפי שידעה שיקרה, וזה שהוא לא יכול היה למנוע את זה רק העמיק את החום שהרגיש עולה בפניו. אבל, זה לא היה מספיק כדי להפחיד אותו כמו שקיוותה, והוא אילץ את עצמו להתעלם מההאשמות כלפי שניהם, למרות שהוא עדיין אמר את תגובתו כאזהרה שדברים כאלה לא יוכלו להיאמר לתמיד. "מה שעשיתי ומה שאנחנו עשינו בצ"ד ב-98 לא קשור לתיק הזה."

"לא?" ריסיה עפעפו בתמימות ילדותית. "חשבתי שאנשים מסוגכם תמיד התעניינו במניע."

עכשיו החיוך המזלזל היה שלו והופנה נגדה. "את מצפה שאני אאמין שעשית את כל הרשת הזאת כדי לפגוע בי ובשאר צ"ד?"

עוד צחוק, זה מזכיר לו קצת את אמברידג' בצחקוק הלא מתאים עם טעם הלוואי הרעיל. "אה, אני לא שמה חרא של פיוניות על מה שקרה לך ולחברים הקטנים שלך, ההילאי לונגבוטום."

הוא דיבר אליה בנעימות דומה. "אז אני חושש שאני לא ממש עוקב אחרייך."

"בעלי מת באותו הלילה." כל רמז לנשיות נעלם עכשיו, המתיקות החמיצה במהירות כזאת עד שהיה ספק שבכלל הייתה שם. "בין אם מישהו מכם הרג אותו, אחד מחבריכם הקטנים, או הארי פוטר הארור בעצמו, זה לא משנה. אבל הוא מת עם נחש וגולגולת על זרועו, וזה היה מספיק למשרד."

עיניו הצטמצמו, והוא הציץ כדי להיות בטוח שהאור האדום הקטן הבטיח שהם מקליטים את מילותיה. "באיזה מובן?"

"במובן שלא הייתה קצבת אלמנות." גם מתחת לשכבת האיפור, הצבע העמיק, והוא הרגיש את הכעס שנבנה במשך שנים כל כך חזק עד שהחליף עמדה, ידו הימנית מחזיקה בקלילות את שרוולו השמאלי, מוכן לשלוף אם תסתער. "במובן שהחרימו לנו את הבית, את הכספת, סגרו את חנות השיקויים שלנו בסמטת נוקטורן, וכנראה האמינו שווייד ואני נוכל לאכול אשמה במשך שארית חיינו."

טוני התנהג בצורה זהירה גם הוא, למרות שעיניו לא משו מהחשודה. "אז החלטת למכור שיקויים לא חוקיים."

"בהתחלה לא."

"מה עשית בהתחלה?"

גבה התיישר במהירות, והיא הזדקפה עד כמה שהאזיקים נתנו לה, ראשה מורם בגאווה, עיניה לא זזות ומסרבות להתבייש בווידוי. "חייתי על ספות, מצדקה של חברים וקרובים, גירדתי כמה גוזים פה ושם כשרקחתי תרופות ומרקחות פשוטות, צפיתי בבני קובר את הגאווה והתחנן לעבודות זמניות מהאנשים המעטים שלא היה אכפת להם שלבש תלבושת אחידה שנתנו לו כשהיה בן אחת עשרה ולא הייתה אופנתית פתאום."

למרות שידע מה עשתה, נוויל הרגיש חמלה אמיתית על מה שעברה, ולא לראשונה רצה לדעת יותר על מה שקרה בצד המפסיד. אימוני ההילאים והאנשים שלו ופשוט לנסות לנווט את מה שהוא לא האמין שהיו שנות ההתבגרות האחרונות שלו הספיקו לו כדי שהניח באופן תמים שאחרים יעשו את הדבר הנכון, והוא גילה יותר ויותר שהם כנראה לא, או לפחות שזה היה יותר מסובך ממה שהיה מוכן או היה מסוגל לשקול.

הוא רצה להציע לה כוס תה, אבל מכמה סיבות - שלא האחרונה מביניהן הייתה האזיקים - זה היה בלתי אפשרי, והוא ניסה להביע את כנותו בגווןקולו בלבד. "אני מצטער על הקושי, גברת רוזייר, אבל -"

"עם כל הכבוד, ההילאי לונגבוטום, קח את הסליחה שלך, שים אותה בקצה השני של השרביט שלך, אדוני, ותסובב לאט. אני לא צריכה התנצלות." הסירוב הגס הבהיל אותו, והיא נהנתה מזה לרגע לפני שהמשיכה, קולה מלא בתיעוב. "למזלנו, המשרד כן עזר לנו לבסוף."

טוני הגיב בגלל כעסו של נוויל, ולא רמז שהתגובה שלה הייתה לא צפויה. "איך?"

"כשבזבז את הכסף שלנו. כשקיצץ עוד ועוד דברים לעוד ועוד אנשים. כשהטיל מסים על בתי מרקחת עד שהם נסגרו. כשהפך אנשים לנואשים. כשנתן לי קליינטורה חדשה שהייתה מוכנה לקנות כל מיני דברים שלא יכלו להשיג או שלא ידעו שהזדקקו להם."

עכשיו אפילו טוני לא יכול היה לשמור על עצמו ממש ניטרלי, ונוויל קיבל את התחושה שאם היה לו רעיון מה קרה לריקי, אפילו מישהו כל כך סובלני אולי היה נותן לה סטירה כרגע. "אף אחד לא היה צריך את החרא שמכרת."

גבה אחת מושלמת התרוממה בידע. "תשאל אותם."

נוויל שמע את הרגש שלו בוגד בו כשהתחיל לדבר, אבל נימת קולו הייתה ממש רגועה. "אני מכיר לפחות אחד."

"והוא היה צריך את זה?"

"זה יכול היה להרוג אותו."

היא כיווצה את שפתיה והנידה בראשה, עיניה מתרחבות בלעג להבנה. "סליחה על הקושי."

הוא לא ירים קול. הוא לא. הכלבה הזאת צריכה ללכת לכלא להמון, המון, המון זמן, והוא לא יהיה זה שאחראי לכך שתתחמק מזה על סעיף טכני. נוויל נשען בכיסא, מושך את תלבושתו כך שתהיה מסודרת בשלמות כשנשם נשימה עמוקה, ואז יישר את ערימת הניירות שהייתה על התיקייה. תגובתו הייתה מושלמת, קרירה כמו החוק. "היו עוד המון חלופות עבורך. יש תכניות גמילה ל -"

"אל תתן לי את השורה הזאת." היא נזפה. "אתה בכלל יודע משהו על התכניות הללו?"

"הן הותקנו," חזר נוויל ברוגע, "למתן אפשרויות לאוכלי מוות לשעבר שמוכנים להתקבל לחברה, ולמשפחותיהם."

"כן, כמובן." שיניה נצצו בלבן על חיוך רחב מדי. "רק תוותר לכל צורה של השפלה שהקסמהדרין יכול לתכנן, ולבסוף, אם תהיה בר מזל, אולי תקבל אחת מהעבודות המעטות בשכר מינימום שיש כששלושה אנשים זוחלים על הקבר של סבא שלהם על כל עבודה אחת. לא תודה, אדוני."

טוני חזר לחקירה מיד, ונופף בידו אל ערימת הראיות המרשימה שהיא אספה נגד עצמה. "את באמת חשבת שתוכלי להמשיך עם זה לשארית חייך? שלעולם לא תיתפסי?"

היא הטתה את ראשה כאילו התשובה הייתה כל כך ברורה עד שלא האמינה ששאל את השאלה. "כמעט לא נתפסתי, נכון?"

הוא חייך, והזכיר את המובן מאליו. "את יושבת כאן."

לראשונה, היה הבזק של שנאה כלפי המצב, רמיזה שהיא בעצם הבינה עד כמה היא מסובכת. "כי הבן שלי היה אידיוט ונהיה שחצן וקנה מאחת מהכלבות שלך. לא בגלל איזו עליונות מוסרית או שהמערכת שלכם מבריקה."

"אפילו אילולא לונה, היינו תופסים אותך לבסוף." התעקש נוויל. "אפילו אם סתם היינו מאתרים את ספק הבקבוקים שלך."

הוא התרגל לביטחון העצמי הציני והמתנשא שלה עכשיו, אבל עדיין לא ציפה למבט הרחמים שנתנה לו עכשיו, אחד שגרם לזה להיראות כאילו היה ילד קטן שלא הבין איזה משהו מאוד פשוט בפעם החמש עשרה ולמרות שהיה מתוק, בטח היה די דביל. "לא, מותק, גם בעוד מאה שנים."

טוני הניד בראשו, וטפח על תמונה של בקבוק כחול בוהק אחד שהסתובב לאט. "אין הרבה יצרני זכוכית בעולם הקוסמים."

"והנה לך." היא הנהנה באישור. "ממש שם, הוכחת את הנקודה שלי."

"שהיא…?"

הייתה שתיקה ארוכה כשהטתה את ראשה בשעשוע, אבל לבסוף היא החליטה לתת לו תשובה. "המשרד סגר אותי מעולם הקוסמים. ממש טוב. אז הייתי צריכה לחפש במקום אחר. רק לשרוד, בהתחלה. עכשיו, זה לא היה קל. בלי תעודת לידה מוגלגית, אמצעי זיהוי… אבל יש זייפנים גם בצד הזה של האמנה, אתם יודעים. והם אוהבים זהב כמו שקוסמים אוהבים."

נוויל בקושי הצליח לא להכות בראשו בשולחן בגלל הטיפשות הגדולה בה החמיץ משהו שהיה כל כך ברור בדיעבד. "בשם מרלין, בגלל זה לא הצלחנו לאתר את הספקים שלך. את עבדת עם מוגלגים."

"אתה אומר את זה כאילו הם חייזרים." היא לגלגה. "אבל הם כן עבורך, לא? גם עבורי, אבל הייאוש הוא מחנך נהדר. הוא לימד אותי על כרטיסי אשראי, והאינטרנט, ותיבות דואר, וכמה זה קל כשאתה מפסיק לבלוע את התעמולה של המשרד שהעולם נגמר בכניסה לסמטת דיאגון."

טוני הנהן במהירות, פיו מהודק ולא מסגיר את כעסו מהטיפשות כשרשם על העמוד הראשון של התיק. "אז נוסיף לאישומים שלך את הפרת אמנת הסודיות."

"לא כתוב לי 'מכשפה' על המצח, ילד," היא ירתה בחזרה במהירות. "הם לא ניסו להטביע אותי כשנתתי להם כסף או קניתי מהם סחורה או שכרתי את הדירות שלהם או חייתי בעולם בו אף אחד לא שאל או היה אכפת לו באיזה צבע העניבה של ווייד הייתה בבית הספר. ולא יהיה אכפת להם מתי משרד הקסמים יפול ואיזה משפט יעשו לי לא אומר כלום כי שוב נגמר להם הכסף שלי."

"אולי זה יקרה עוד הרבה מאוד זמן." אמר נוויל ברוגע, מאושש לגמרי מההפתעה הקודמת, למרות שהחליט שהוא יצטרך לדבר הרבה עם ג'סטין על מה אדם יכול ולא יכול להשיג בעולם המוגלגי. "אולי יותר משארית חייך. אנשים כבר התערבו נגד המשרד והפסידו ממש."

היא משכה בכתפיה, לא מופתעת. "אני אסתכן."

"תוכלי לשפר את הסיכוי שלך אם תסגירי את שאר הרשת," הציע טוני.

"אני אוהבת את הסיכוי שלי כמו עכשיו, תודה."

נוויל מצא את המסמך שחיפש, וסובב אותו כך שתראה את רשימת הרמזים שכבר קיבלו מהמסמכים ושאר המידע שלקחו מדירתה. "אנחנו נמצא אותם בכל מקרה. זה יקל עליהם וגם עלייך ועל בנך."

"לא, אני לא חושבת שתעשה זאת," היא אמרה בחומרה. "אתה עדיין חושב בעולם שלא באמת קיים, וגם האשליה שלו לא תשרוד עוד הרבה זמן. אתה עתיק, לונגבוטום, וחבל שאתה כל כך צעיר." היא עצרה, עיניה סורקות אותו בתקיפות. "אתה לובש טבעת נישואין. האם יש לך ילדים?"

באופן אוטומטי, הוא שם את ידו הימנית מתחת לשמאלית, כאילו יוכל להסתיר את מה שכבר ראתה. "זה לא עניינך."

"אני חושבת שיש לך. גיבור גדול כמוך, בטח מצאת איזו יפהפייה תמימה שהולידה לך תינוקות כל פעם שאתה מזיין אותה בין המעריצות האוהבות שלך."

נוויל החליט לנסות לחקור אותה ישירות, להראות את זה ולתת לה לדעת שהוא לא טיפש כמו שהאמינה. "אם את מנסה להכעיס אותי כך שהתיק הזה ייסגר בגלל ניצול לרעה של סמכות, תצטרכי לנסות יותר חזק."

"אה, אני כבר יודעת שאתה קשה כמו קשקשי דרקון, ילד. אני יודעת מה עשית לחברים הקטנים שלך, לחברים שלך מבית הספר."

הפעם, זה ממש לא כאב לו, למרות שאם זה היה כי הבין מה היא עושה או בגלל שאמר את זה לעצמו כל כך הרבה פעמים עד שהפצעים כבר הגלידו, זה לא היה חשוב. "אני חי עם מה שעשיתי, ואת תחיי המון זמן ותחשבי על מה שאת עשית. הייתה לך רשת נחמדה, גברת רוזייר. את והבן שלך והספקים והמוכרים ואת לא התקרבת לאנשים שבלעו את הגיהינום שהרווחת ממנו. אבל זה עומד להשתנות."

היא קימטה את מצחה, סקרנית למרות הכול. "אתה עומד להיות פואטי ולנעול אותי עם מכורים לקדרות, אני מניחה?"

"לא; רובם בטח יקרעו אותך לגמרי, וזה לא יעזור לי כשננסה לשפוט ולהרשיע אותך." נוויל הודה בפשטות. "אבל אנחנו כן נוודא שיהיו המון עדויות ממקור ראשון במשפט שלך בנוגע למה שמכרת, ואת תשבי שם ותשמעי כל מילה."

החיוך והמגן חזרו. "אוודא שתהיה לי מטפחת."

"תביאי שתיים." תיקן טוני. "אני מאמין שהגברת וויזלי תתחיל עם הורי הבנות שנהרגו בידי אחד משיקויי האהבה שלך."

"דמן לא על ידיי."

"אם הזהב שלהן היה טוב מספיק עבורך, גם דמן."

"זאת דעתך," היא אמרה חלקות, "ואני לא ממש מעריכה את דעתך, למרות שאני כן חושבת שאיהנה מלצפות במשרד הצדקני שלכם מתפרק וחוזר אל העולם המאומץ שלי מאשר שתיהנו במשפט שלי. אבל זה לא פה או שם, ואני חושבת שדי גמרתי עכשיו. אין לי ממש מה עוד להגיד לכם."

נוויל הניד בראשו, וטפח על התיק בחומרה. "יש לנו עוד שאלות עבורך, גברת רוזייר."

"חבל מאוד. לא אענה עליהן בלי עורך דין, אני חושבת."

טוני הסתכל עליה בפקפוק, והצביע אל מכשיר ההקלטה שפעל כל הזמן. "עורך דין לא יעזור לך יותר מדי."

"לא," היא הודתה, "אבל אני לא חושבת שאני אוכל לסבול להסתכל לכם על הפנים השחצניות בלי לירוק בהן, וזה יגרום לעוד אישומים, אז כן, אני משתמשת בזכותי לסיים את החקירה הזאת ומבקשת עורך דין."

במהלך כל השיחה הזאת, הוא לא רצה לבצע פעולה של אלימות משטרתית כמו ברגע הזה, אבל נוויל פשוט הנהן וסגר את התיק. "טוב מאוד. החקירה הזאת נגמרה. ההקלטה תמשיך עד שהחשודה תילקח בחזרה אל תאה."

הייתה שתיקה כשביצעו את אמצעי הזהירות הנחוצים כדי להזיז את האסירה, אבל כשנעמד מאחוריה, שרביטו מרחף על האזיקים, טוני היסס, הבעה מוזרה על פניו. "גברת רוזייר?"

"אמרתי לך, גמרתי." היא סובבה את ראשה והסתכלה עליו. "זה תקף גם לגביך."

"לא, זה לא זה בכלל." בזווית בה עמד, נוויל לא ראה את פניו של חברו, אבל קולו היה גם רשמי ופגיע בוזמנית בצורה שגרמה לו להרגיש לא בנוח. הוא רצה ללכת למקום בו יראה טוב יותר, אבל הפרוטוקול התעקש שיישאר ליד הדלת. "עכשיו כשתפסנו אותך, ישימו אותי בתיק אחר, אז אני לא חושב שתהיה לי עוד הזדמנות, ויש משהו שארצה שתעבירי לבנך, כי בטח תראי אותו לפניי."

היא הסתכלה רחוק בביטול, והרימה את ידיה מאחורי גבה כמה שיכלה כדי להראות לו את האזיקים. "אני לא מעוניינת ב -"

"תגידי לו תודה, בבקשה."

"ציניות. כמה מקורי."

"לא ציניות." וזאת לא הייתה, בכלל לא. האזיקים עדיין היו קשורים, ונוויל החליט שזה היה בטוח לעת עתה ללכת הצידה, והוא ראה את פניו של טוני בבירור עכשיו. הוא נראה כמו שלא נראה כבר הרבה זמן, לחוץ וביישן, נושך את שפתיו ונושם עמוק לפני שדיבר במאמץ ברור. "צדקת בנוגע לדרך בה אני הולך. במהלך הקרב, כפות הרגליים והרגליים התחתונות שלי רוסקו. עבר הרבה זמן לפני שקיבלתי טיפול רפואי, ובאותו הזמן, בנך הביא לי מים, חבש את הפצעים על היד והמצח שלי, קיבע את הרגליים שלי כדי שהעצמות לא יפגעו כשאזוז, ומצא בקבוק יין ואני לא יודע מאיפה כדי להקל קצת על הכאב. תגידי לו שאני זוכר, ותגידי לו תודה. אני לא יודע אם עשיתי את זה באותו היום."

זה נגע לליבה. היא לא רצתה שזה יקרה, נוויל ראה אותה מתקשה לעקוץ אותו על כך, לבטל את זה, אבל היא לא יכלה, לא ממש, וזה גרם לו לחייך. לא בסיפוק של התעלות על אויב כמו שחשב שיהיה, אלא בעונג הפשוט של המחווה הטובה של טוני שלא ירדה לטמיון וכשהיא המציאה תגובה, היא הייתה ממש חלולה באוזני כולם. "לא כל כך אסיר תודה, כמובן, עד ששחררת אותו."

"כולנו עשינו בחירות אז." אמר טוני בפשטות. "הזיכרון לא מעוור אותי אל ההווה."

היא התאוששה עכשיו, ראשה שוב מורם כשהאזיקים נפתחו במידה מספקת כדי להסיר אותם מהכיסא ואז הודקו שוב, ההפרש ביניהם פחות משנייה וידיה נשארות בזווית שלא נתנה לה חופש תנועה. "וזה גם לא גורם לי לאשליות לגבי העתיד."

"אני חושב שכולנו מעדיפים שלא יהיו אשליות." טוני ביצע את חובתו בשלמות, אבל נוויל חש שעדיין היה קצת פגיע מדי בשביל המאבק המילולי, והוא הגיב בשם חברו כשלקח את זרועה האחרת ופתח את הדלת. "עובדות יספיקו. והעובדות הן שאלא אם שינית את דעתך, הגיע הזמן שתחזרי לתא שלך." הוא הביא אותה באופן מושלם לשני השומרים שחיכו מחוץ לחדר החקירה, והוא הטה את ראשו בנימוס כלפיה כשהובילו אותה במורד המסדרון הארוך אל אזור התאים. "אחר צהריים  טובים, גברת רוזייר."

היא לא הסתכלה עליו, אבל קולה נשמע טוב. "שן היטב הלילה, המפקד."

OOO

הוא לא ישן טוב, אבל זה לא היה קשור למילות הפרידה שגברת רוזייר זרקה אליו כמו קללה. כן, הסיוטים באו. הם תמיד באו בלי חנה, ולפעמים איתה, למרות שכשהייתה שם בחושך לידו הם היו קלים יותר איכשהו, נתפסו במהירות והוא נרגע מהר יותר, אבל הוא עדיין התרגל אליהם, צלקות בדרכם וגם הכיר עכשיו את כאבם כמו אלו שסימנו את גופו. הם בכלל לא היו רעים ממש; רק המוכר על חיפוש אינסופי בטירה שבורה אחרי ניצולים, לגלות רק גופות מנופצות, למרות שעכשיו היו כמה פרצופים חדשים בערימה שאבדו לאחרונה.

מה שעלה לו בשינה הייתה המגילה שבאה מיד אחרי ארוחת הערב, המאבק המטורף להביא את כולם למקום בטוח, הוויכוח הנמשך והנואש עם לונה שבקושי ניצחו בו והפחד בהלמות הלב שלא יצליחו (ושיחה עם חנה שהפחידה אותו עד מוות שמשהו קרה להם, אבל הם היו בסדר והוא לגמרי יתקשר אחר כך כי הוא צריך אותם כל כך אפילו אם לא היה זמן, אף פעם לא היה). ברגע שגמרו את הכול, כבר היה כמעט שתיים לפנות בוקר, אבל כל הזמן הם חיכו, מפוחדים, מוכנים למצוא מישהו מת, רק כדי שניסיונותיהם יהיו לשווא ומאוחר מדי.

נכון, הם איחרו לזה, אבל איכשהו, בצורה מוזרה, זאת הייתה נחמה. אלפיאס דודג' (3) היה בן מאה ושבע עשרה, אחרי הכול, ולמרות שחששו לכמה דקות, לא היה כל סימן לאבדה קדברה אחרי הכול. הוא היה סתם איש זקן, איש מאוד זקן שזמנו על האדמה נגמר, ועם כמה שזה היה עצוב קצת, היה משהו טוב ונכון בזה באמצע כה רבים שחוטם נחתך בטרם עת. ככה אדם היה צריך למות; מעל גיל מאה בעולם ואז לא לקום משינה בכיסאו האהוב. הגוף ניתן לאחות שטיפלה בו בשנים האחרונות, והם עברו לחיים שאפשר, וצריך היה, להציל.

עכשיו כדי לקוות שיוכלו לעשות זאת, שהביטחון של הארי לא היה בעייתי כמו זה של דמבלדור. ולכן, לכן השינה הלא קלה. כשהוא יודע טוב מאוד שאסור לו לדעת על ההגנה של מקגונגל, שעשתה כל כך הרבה עבורו ועבור צ"ד, או עבור ג'סטין, חברה הכי טוב של אשתו. לדעת שהבטיח הבטחות אחרות שהגיע הזמן לבצען, ושמחר - לא היום - יצטרך לשמור עליהן. בין אם ישן טוב או לא.

הקופסה הגיעה רק כמה שעות לפני המגילות, הובאה בידי שליח כשחקר את גברת רוזייר, ונוויל פתח אותה עכשיו, מהסס כאילו הייתה בה פצצה. התוכן לא היה נפיץ בכלל, כמובן, אבל הייתה לו תחושה מוזרה שיזרע לא פחות הרס ושינוי בחיים שכבר היו די ארורים. הגלימות היו כמו אלו שדראקו לבש; סגול רומאי עמוק ועשיר עם אות W כסופה ויפה על החזה. הסיבים היו מצמר יקר ומפואר, רך לגמרי, והוא ממש רעד כשמשך אותן מהקופסה והעביר יד על הקפלים האלגנטיים.

כמה מנות של תרופה אמיתית זה היה קונה עבור ריקי? כמה חודשים של פנסיה לאלמנה היו בקצה שרביטו? כמה חפתים וכיסים וכמה צרכים דיממו מהתקציב הכבר צורח עבור ה'צורך' בלבוש היפה הזה ואיך בשם מרלין זה הוצדק והאם הוא בכלל רצה להיות אדם שיוכל להסביר זאת? האם יהפוך לכזה בין אם יאהב את זה או לא, כמו שהתעורר יום אחד וגילה שהיה איש מסוג שהיה מסוגל לצפות בראשו של חבר טוב נקרע בקרב ולהרגיש שום דבר פרט לזעם טקטי על כך שאיבד קצין ורופא בשדה?

הוא רצה לדחוף את זה שוב לקופסה, להחזיר את זה במבט כועס וללבוש בגדים אזרחיים, או אולי ירוק הילאים, אולי אפילו, אם רצו כל כך את מפקד צ"ד, להכריח אותם להסתכל על השאריות המוכתמות, הקרועות והחרוכות של מה שפעם הייתה תלבושת בית הספר שלו. היה סיפוק ברעיונות הללו, אבל הוא לא הרשה להם להתגשם, וידע שאין טעם בכך. כפי שדראקו אמר לו, אם לא תשחק לפחות קצת, לא תוכל לעשות כלום.

והוא היה חייב לעשות משהו. לפני שלושה שבועות, הוא הסכים לקבל את התפקיד עבור המשכורת לבד, והוא קצת התבייש מזה עכשיו. נכון, החשבונות לא קטנו, ועם זה שדלתות הקלחת נסגרו לתקופה, הצורך לזהב היה נואש יותר מתמיד. אבל כל כך הרבה השתנה בשלושת השבועות הללו. הוא ידע הרבה יותר עכשיו, כל כך הרבה יותר ממה שאי פעם רצה לדעת על הבטן המכוערת והמרקיבה של עולמו האהוב.

זה הרגיש ללא מוצא. יותר מדי, מסובך מדי, הזוי וקיצוני מדי עבור אדם אחד, וכולם אמרו לו שזה היה נכון. הוא יכול היה להגיש כמה חוקים (אולי, אבל שום דבר גדול, ולהתכונן לכך שהעשרה הראשונים שלו בערך יחוסלו רק על העיקרון, אסור שהחדש יהיה שחצן), הוא יוכל לשבת בכמה ועדות (אבל לא משהו חשוב מדי), אבל בעיקר, ציפו שיעבור מיד ליד, יתן את תמיכתו פה ושם לדברים שיעשו הפוליטיקאים האמיתיים, ואם יהיה ילד ממש טוב, הם אולי יהיו דברים שממש יסכים איתם.

זה היה הגיוני, זה היה מעשי, ככה המערכת עבדה, וזה היה הרבה יותר ישן וגדול ומסובך ממה שיכול היה לקוות להבין גם אם יתכונן כל חייו, שלא לדבר על כמה שבועות שהיו כל כך עמוסים. הוא לא היה פוליטיקאי. הוא היה אב, בעל, מורה, גנן, אפילו ברמן לא כל כך גרוע. אבל לא פוליטיקאי.

אבל עכשיו הוא היה.

ועדיין, קול בראשו כאילו לחש, מה עוד לא הייתה שהיית? הילאי, חייל, אביר, מפקד? איפה בגנים של נחל הערבות נשתלו הזרעים שגדלו לאיש שהוביל את צ"ד?

אבל צ"ד לא היה הוא, ולא ממש הייתה לו ברירה. זה היה הארי שהקים אותו ובעצם, האם זאת לא הייתה ג'יני שהתחילה מחדש? זה די נגמר איתו, וכל מה שעשה היה כמיטב יכולתו, וכל מה שקרה באירלנד היה אותו הדבר. רק לעשות כמיטב יכולתו עם מה שהחיים המטורפים המשיכו לזרוק עליו, ואם זה לא היה מה שרצה, זה היה מה שהשיג, וזהו זה.

פשוט היית צריך לשמור על שיווי המשקל והמשכת וניסית הכי טוב לעשות את הדבר הנכון כשהגיהינום קרה מסביבך.

הוא זכר את כפות הידיים המזיעות, את הפה היבש, את הידיים הרועדות שהסתכל עליהן בפגישה הראשונה של איך בשם מרלין הם היו צ"ד שלו עכשיו? כל כך צעירים, לפני כל כך הרבה זמן, קשה כל כך וקל כל כך לראות את הילד המפוחד באדם שהיה מאז. האם הוא באמת פחד מהם? האנשים והנשים האלה שהיו אחיותיו ואחיו ובניו ובנותיו ושותפיו וחסידיו וחייליו ומעל הכול חבריו? רק שהם לא היו, לא אז. הם מוינו לפי שנים ולפי בתים, עדיין חשבו שזה היה חשוב, מוינו אל נבחרות וקליקות וכל תווית אחרת שעוד האמינו בה, והסתכלו עליו בעיניים ציניות, תמימות, חשדניות, ושאלו אותו למה חשב שיוכל להוביל אותם, והוא היה חייב למצוא את התשובה בתוך עצמו.

כי היה צריך לעשות את זה.

לבנות צבא. להילחם בסיוט. להשמיד הורקרוקס. לצוד חבר. להפוך לשכיר חרב. להפוך לרוח. להילחם בגיהינום. להפוך לאביר. להשלים מסע. להתפתות לאלה. לשנות את העונות. להפוך את הזמן.

כי אפילו לילד שהפך לגבר ולא רצה שום דבר מהחיים, היה צריך לעשות את זה. ועכשיו, שוב, היה צריך לעשות את זה. בין אם היה אפשר לעשות את זה או שיכול היה לעשות את זה או שבכלל ידע משהו על כך זה לא שינה, לעולם לא שינה, בטח לעולם לא ישנה. צריך לעשות את זה, אפילו אם לא ידע את הפרטים של מה זה יהיה. זה יהיה מה שתמיד היה; הדבר הנכון.

נוויל נכנס אל הלבוש המושלם והנורא, והסתכל על עצמו במראה בנשימה עמוקה מאוד. אז זה היה האדם שהוא מעולם לא התכוון להיות. הגלימות היו מושלמות, אבל עדיין נראו כמו בגד של מישהו אחר, והוא הושיט את ידו, נוגע באצבעותיו במראה כאילו יהפוך אותה לאמיתית, ונגע בהשתקפות ה-W.

הוא רצה יותר מכל דבר אחר לדבר עם אביו. מה חשב כשדמבלדור בא אליו ואל אימא עם התכנית המסוכנת והמטורפת שלו? האם פחד, האם מיד הסכים, האם לקח זמן? ברור שעשה זאת. האם התחרט על כך, בחודשי ההמתנה או בשנים אחר כך? האם היה פועל אחרת אם היה יודע מה יהיה המחיר, או במה שיזכו? ומה, עכשיו, עמד לקרות מהעולם שוויתרו על הכול כדי להציל אותו? הוא לא ידע. באמת, אבל, זה לא שינה. זה היה כמו תמיד, ובסוף, זה היה אותו הדבר עבורם.

אחרי כל מה שהם והוא ורבים אחרים נתנו, ועם כמה שידע שיהיה מסובך יותר ממה שהעז לחשוש מפניו, זה היה מאוד, מאוד פשוט. פשוט מספיק, אפילו, לגנן מדיילס. צריך היה לעשות את זה, והוא יעשה את זה. הוא נאנח, השתקפותו מראה לו את הרמז הכי קטן לחיוך שהיה זקן מדי לגיל עשרים ושבע.

"צ"ד עושים מה שצריך."

OOO

בפעם האחרונה שנוויל היה באולם החקיקה הראשי של הקסמהדרין, הם נתנו לו את אות מסדר מרלין. הוא היה בן שבע עשרה, רק שלושה ימים לאחר שדה הקרב, ומה שעבר דרך המצב הכואב, המסוחרר רגשית והמותש שלו אז היה הניקיון. בלי דם, בלי סירחון, בלי אבק באוויר, בלי זבובים, כולם מחייכים, אף אחד לא צורח. זה היה ממש סוריאליסטי, קצת חצוף, ולמרות שעדיין הייתה לו המדליה (איפשהו) להוכיח שעשה זאת, הוא לא ממש זכר משהו מהטקס עצמו בכלל. הוא ממש לא זכר את המקום כמו שזכר, בהתחשב בכך שזה היה מקום שעוצב להיות זכור.

התקרה הייתה גבוהה; מקומרת, כמו כיפה, ונמצאת בגובה שהיה ממש אשליה בהתחשב בכך שהיו מתחת לאדמה והיה חושד בו כאשליה גם אם לא היה. ציורים של דמויות מפורסמות בתולדות הקסם נלחמו וגילו והובילו ונטבחו בין הקשתות בסגנון שהיה מדהים ועצוב, כאילו נאמר לאומן ליצור מחדש את ארמון ורסאי ביקום חלופי בו אף אחד לא שמע על שמחה. פאנלים עמוקים מעץ, רבים מהם נראים כמו דלתות, הקיפו את קירות החדר המעגלי, מעגלים מושלמים של מושבי קטיפה ושולחנות עץ אגוז נוצצים הקיפו במה מוגבהת במרכז החדר.

זה היה מקום שנועד לעורר השראה, הוא הניח, אבל הוא רק הרגיש בחילה ויותר ויותר משוכנע בכל רגע שבחר בחירה נוראית. הכול כאן היה מלאכותי, מהתקרה אל האור אל ריח האוויר הממוזג והעבש שניסו ונכשלו לרענן כראוי, ולא היה כאן כלום חוץ מעציץ גרניום כשבדק בסודיות עם חושיו העמוקים, וחיפש במקום הנוראי סימן לחיים אמיתיים לשווא.

אה, היו המון אנשים, אבל הוא היה פחות בטוח במציאותם מאשר בציורים שמעליו. גוש צועד, ממלמל, מדבר וחסר משמעות של גלימות תואמות וראשים מאפירים ברובם כולם בלבוש חלק, מסוגנן, עם שיניים נוצצות עד נעליים נוצצות. אף אחד לא צעק, אף אחד לא הבהיל, אף אחד לא צחק יותר מדי חזק או עשה רעש לא מתאים או נשכב איפשהו או אפילו נשען לאחור בכיסא. זה היה כאילו כולם למדו ריקוד שלא למד, ונוויל התעכב ליד הדלת, ממש מתחיל לשקול האם מישהו מהם ישים לב אם פשוט יעזוב. מה אם ממילא הוא היה עוד אדם סגול?

הוא צעד לאחור כשאחד מהם ראה אותו; איש מאפיר בשנות השישים לחייו, בעל מבנה גוף שחבריו קראו לו בריא ואויביו שמן, עם זקן מתולתל, מטופח וגזור שהגיע בגאווה עד לחצי מאזור החזה שלו. אדם רגיל היה צועק ומנופף לו, אבל כאן זאת הייתה תנוחה מוזרה עם האצבע ששמרה על המרפק ליד הגוף והכול כל כך קפוא עד שנוויל הופתע להבין שזיהה שהמשמעות הייתה להישאר שם.

האיש התקרב אליו עכשיו, ועם איך שהושיט את ידו, הוא הניח שהוא מציע לו לחיצת יד. אבל במקום, הוא לקח את ידו המושטת של נוויל ושם אותה בין אלו שלו במקום לתפוס אותה כרגיל. ידיו היו חמות ורקות, יותר ממה שיכול היה לזכור ממבוגר, אפילו אישה, למרות שכל המכשפות שהכיר עבדו, נלחמו או שני הדברים ביחד כמו כל קוסם. "נוויל לונגבוטום!" הזר התלהב כאילו היו חברי ילדות שנפרדו מזמן. "שמעתי שמועות, חבר, אבל לא ממש האמנתי להן… חשבתי שאולי תבוא להעיד או משהו, אבל אני מניח שאני חייב לנלסון אוניה, לא? אתה בקסמהדרין עכשיו, אם כך?"

"כן, אדוני." נוויל הנהן, לא ממש בטוח אם זאת הייתה צריכה להיות שאלה רטורית בהתחשב בכך שלא רק שלבש את אותן גלימות סגולות כמו כל השאר, אלא שעבר את האבטחה הנוכחית והקפדנית מאוד רק כדי להגיע לחדר הזה. הוא סרק את הפנים הנעימות מקרוב, וקיווה שבאמת שכח מישהו שהיה אמור להכיר. "מר…?"

"קונארד. צ'סטר קונארד. ראש ועדת יבוא וסחר קסום." נדמה היה שהוא הסביר משהו מובן מאליו והביא מידע חדש ויקר מפז בו זמנית, אבל אז עצר את עצמו, חיפש בכיסי גלימתו ומצא עט נוצה ופנקס קטן. "תגיד, אפשר לבקש ממך טובה?"

נוויל התקשה, מיד עומד על המשמר. הוא הוזהר שוב ושוב איך ששאר הח"קים ינסו לגרום לו לעשות כל מיני דברים, אבל הוא לא ציפה לזה כל כך מהר. באותו הזמן, לעומת זאת, הוא לא רצה לעשות צרות שלא לצורך, אז הוא זז בחוסר נוחות, ודחף את ידיו עמוק אל כיסי מכנסיו כשמשך בכתפיו. "אני מניח."

קונארד הושיט לו את הפנקס והעט במבט מקווה וכמעט ילדותי. "נכדי בגריפינדור השנה. הוא לא מפסיק לדבר על איך שהוא בחדר של ארבעת הגדולים."

המונח היה די מוכר, משהו שחשד ששמע לעתים קרובות מכפי ששם לב לכך. "ארבעת הגדולים?"

"פוטר, וויזלי, אתה ופיניגן." קונארד קרץ אליו בידע. "המפורסם והידוע לשמצה, אה?"

"פיניגן הוא החבר הכי טוב שלי, מר קונארד." הוא לקח את הפנקס, אבל עט הנוצה נשאר שם כשהסתכל על האיש הזקן במבט של תגובה קרה. "מה שלא עשה לאחר מכן, הוא היה סגן שלי וגיבור ו -"

"כן, כן, כמובן." נפנוף מבטל של היד הראה שלא היה אכפת לו מי היה מה, וזה רק עצבן אותו שהעקיצה הקטנה והחברית הזאת נכשלה. "אכפת לך לתת לו חתימה? להקדיש לאית'ן?"

"אני…" זאת ממש לא הייתה הפעם הראשונה שמעריץ רחב עיניים של צ"ד או קרוב משפחה ביקש חתימה מנוויל. אמנם תחושת הידוען מעולם לא הסתדרה אצלו, אבל הזיכרון של קולין - מעצבן ברושם ראשוני אבל גיבור בסוף - גרם לו להבטיח לעצמו להיות אדיב לכל המעריצים הללו, ועבור אית'ן עכשיו הוא הנהן בחוסר רצון. "בסדר."

לחיצה כדי להפעיל את העט המזין את עצמו בדיו, והוא עצר רגע בנוגע לניסוח, וחייך לעצמו ברכות. מזל טוב על כך שאתה בגריפינדור, אית'ן; שחבריך יבואו בכל צבע. היזהר וזכור, הטירה היא שדה קרב, כבד אותה כראוי. נוויל לונגבוטום, מפקד, צ"ד. (גם מיטה שלישית, הרגל הימנית התחתונה לא חזקה כמו שהיא נראית)

"לא עברו חמש דקות, צ'סי, אני מתרשם. כבר מטריד את נוויל המסכן על העלאת מכסים, מה?" ג'סטין הופיע כאילו משום מקום, אבל תפס את לחיצת ידו המוזרה של קונארד באחיזתו האתלטית, ולחץ עליו קצת בכתפו בידו השנייה בידע מושלם לסגנון של המקום.

הברכות והבדיחות לא התאימו, אבל הן נשמעו ללא מאמץ בתגובה הריקה והצוחקת של קונארד. "בקושי! רק חתימה לנכד. המכסים יחכו עד שיצטרף אליי לארוחת צהריים. תעשה זאת, כמובן, נכון, נוויל?"

"הוא יאכל איתי." ג'סטין צעד לידו עכשיו, והייתה המון הקלה באחיזה הקטנה והכפולה  ובטפיחת שתי האצבעות על גב כתפו. שפת סימנים של הילאים עבור מבצע שקט ועיוור. לך אחריי. החיוך שליווה את ההנחיות הפשוטות כיוון לפחות חמש עשרה שנים מול קונארד, שאף אחת מהן לא נראתה כמו אחת שמישהו יחייך לגביה. "אני מתעקש. אשתו ואני היינו חברים בבית הספר, הוא לא יכול לסרב לי."

נוויל החזיר את החתימה במחווה קטנה וחסרת אונים. "באמת שלא."

הוא ויתר על הניצחון - לעת עתה - בקידה ידידותית שהייתה קצת עמוקה מדי. "אז נתעכב קצת, אם כך. אבל אעשה זאת עוד השבוע!"

קונארד נעלם חלקות אל הגוש הסגול, אבל ג'סטין כבר אחז במרפקו, והצמיד אותם קרוב אחד לשני כמו נערות מרכלות כשהוביל את נוויל אל קצה האולם. "מובן שכן. ואם אתה חכם, לא תחתום על שום דבר שהוא ישים לפניך. בחוקים שלו יש יותר טרמפיסטים מאשר במירוץ סוסים."

נוויל קימט את מצחו, וחיפש בזיכרון השיעורים האחרונים שלו ובשיעורי אזרחות הכלליים של הקוסמים בלי הבנה. "טרמפיסטים?"

ג'סטין נעצר באמצע, גם אם רק לרגע, והאימה בקולו לא הייתה לגמרי מזויפת כשהניד בראשו בתדהמה. "אוי, אלוהים, טירון פוליטי קטן ומסכן שלי, מה מאלפוי לימד אותך?"

"כמה שהוא יכול היה," הוא אמר במגננה, "אבל היינו עסוקים, ג'סטין, אתה יודע."

"כן, כן, אבל נצטרך לתקן את זה." ג'סטין לקח נשימה עמוקה, עיניו האפורות סורקות מסביבם במהירות כאילו שוחחו על משהו ממש סודי. "טרמפיסט זה קטע שמתווסף לחוק כדי להעביר חקיקה שכנראה שולית מכדי להעביר אותה בפני עצמה, או שלא תעבור אלא אם תהיה צמודה להבטחה."

"אני לא -"

"אני בוועדה לרישום יצורי פלא. כל דבר מהחיות האקזוטיות שהאגריד אוהב ועד לאנימאגים. בוא נניח שאני רוצה להוסיף נחשים לרשימת המעקב כי אני חושב שזאת דרך טובה לאתר קוסמים אפלים."

הוא לא היה בטוח כמה מזה היה נכון וכמה מזה הומצא לשם הדוגמה, וגם לא ידע אם היה אמור לאתגר את זה או לחייך ולהנהן, אבל נוויל החליט פשוט לחשוב, בין אם זה היה חכם במקום הזה ובין אם לאו. "אבל זה לא נכון, אני מכיר כמה אנשים ש -"

"לא העניין, נוויל." האנחה המרחמת שג'סטין נתן בו עכשיו הייתה גורמת לחנה להרביץ לו, אבל הייתה חסרה לו הסמכות בחברות הקרובה ביניהם או הביטחון בנוגע לתגובה של השאר. "בוא נגיד שארצה. לא יתמכו בזה, כמובן, וכרגע נתת סיבה אחת די טובה למה לא. אבל אם מישהו מעביר חוק שיעניש יותר את הסוטים שמתעסקים בילדים שרון איתר, ואני אבטיח שאתמוך בזה אם יחברו לשם את הפסקה שלי על רישום נחשים, אז הכנסתי טרפיסט ועכשיו החקיקה הבלתי אפשרית שלי היא די גמורה. ואם הוא לא ייקח את הטרמפיסט שלי ומספיק אנשים לא יזרמו, הוא יהפוך לזה שלא הצליח להעביר אפילו חוק פורנו לילדים."

עד עכשיו, הוא שמע על די הרבה טריקים מלוכלכים פוליטיים, אבל היה פה משהו שגרם לו להרגיש ממש לא בנוח, והוא לא יכול היה להסתיר את חוסר האמונה שלו. "זה לא הוגן."

"מובן שלא. אבל אולי באמת כדאי שתמחק את המילים הללו מהלקסיקון." הם הגיעו אל אמצע האולם, וג'סטין נופף בידו במחווה אל השאר. "תן לי להראות לך קצת. לפחות ככה לא תשוטט כמו נערה שיכורה ועירומה בפורטסמות' (4) כשהצי נמצא."

לראשונה, הצחוק היה כנה, לא משהו מסובך יותר מחברות, ונוויל הרים את גבתו בסקרנות. "אני כל כך רע?"

"קצת פחות סיכוי להיכנס להריון, אני חושב," אמר ג'סטין, "אבל אותו סיכוי שיזיינו אותך בצורה מאוד לא נעימה, אם תסלח לי על השפה. תסתכל. כולם כאן ימכרו את הכבוד של סבתא שלך עבור תמונה אחת שבה יראו ידידים שלך."

עכשיו כשאמר זאת, הוא ראה את מה שניסה לא לראות; מספר האנשים שכל כך התעסקו בענייניהם ותמיד היו עסוקים בשיחותיהם שלעולם לא שכחו איפה הוא בדיוק נמצא ועם מי דיבר כרגע. "אני עדיין לא מבין את זה. אני קול אחד. מזכירים לי את זה מספיק. ואפילו אם אני אהוד אצל חלק מהאנשים, רוב הקסמהדרין בכלל לא נבחר!"

ג'סטין צקצק בלשונו, ונופף אליו באצבע. "אה, אבל הם לא יכולים להעביר כלום בלי אלו שכן, ואתה מתוק כמו זהב מסוכר עבור אלו, ועבור אלו שכאן לכל החיים, זה שייראו איתך מראה לנבחרים שזה עדיף להיות איתם."

נוויל דחף שוב את אגרופיו אל כיסיו, והרגיש שוב כאילו היה צעיר וחזר לבית הספר, חזר אל השנים בהן נשבע שכולם תמיד צפו, שפטו, מדדו אותו בצורה שלא יכול היה לנצח בה וצחקו מאחורי ידיהם בכל הזדמנות. פניו האדימו, והוא רצה להתכרבל לאחור שוב בצורה שבה עבר את השלב הזה בחייו. "אני כבר שונא את זה. הלוואי שהייתי מוכר כליה."

"אני לא חושב שזה חוקי, חברי הטוב." המילים היו קלילות, אבל נימת קולו הכילה רק הבנה, וזה היה ברור מעיניו של ג'סטין, והוא שוב זכר שעם כל כמה ששנא את המלכודת וההשפעה של המעמד, האיש מתחתיהן היה אדם טוב וחבר יקר. ולפעמים, כמו עכשיו, יכולת לראות הצצה ממשהו נוצץ פי שניים מכוכב נופל שרמז שאולי, אותו איש טוב לא אהב את ההגזמה הזאת כמו ואם לא יותר מכל השאר.

הוא פנה אל האיש הזה עכשיו, מנסה להפוך את הכול לבדיחה. "אני לא יכול פשוט לשים טרמפיסט ולהפוך את זה לחוקי, ואז להסתלק מכאן?"

מה הרשה זאת, הוא לא ידע, אבל במקום שהחמימות תיעלם מיד, ההסוואה ממש נעלמה לרגע, ונוויל הופתע לראות איך ג'סטין היה יכול להיראות בן ארבעים אלמלא המסכה של הרגשות המזויפים והיציבה המדויקת. קולו היה שקט, רמז בלתי יאומן של מבטא נוטינגהאם הכתים את ההגייה המלכותית המושלמת בדרך כלל. "עדיין לא. אולי אחר כך."

ואז זה נעלם והוא היה בחברתו של לורד אוגילבי - או הח"ק פינץ'-פלצ'לי או איזה תואר שהעדיף כרגע - שהוביל אותם באלגנטיות אל מחוץ לדלתות הכפולות ואל מבוך המסדרונות מעבר, זז בתנועה חלקה אך יפה על הרצפה המצוחצחת. "עכשיו, מובן מאליו, זה היה החדר הראשי. השירותים כאן, אבל רע לדבר שם על עסקים. לא שאנשים לא עושים זאת. משרדי החברים הבכירים והוועדות הם במורד המסדרון, אתה מכיר את אולם השימועים הפליליים די טוב (5), אלו אולמות התצהיר שם הוועדות נפגשות וכולנו העדנו, וכאן הקנטינה והטרקלין, וכמובן שכאן רוב העסקים באמת קורים."

השורה "קנטינה וטרקלין" העלתה ברוחו את התמונה של מה שהיה להם במחלקת אכיפת חוקי הקסם; אוסף של עשרות שולחנות וכיסאות מתקפלים תחת נורות זוהרות, שולחן בצד אחד של החדר שיש בו חטיפים וסנדוויצ'ים וכמה ארגזים מתכתיים מכושפים ללא כתמים של משהו חם ומעוך כשעל שולחן אחר היו קנקן התה, בקבוקי גומי עתיקים של חרדל ורוטב חום, וסכו"ם חד פעמי בסלסלות. זאת לא הייתה קנטינה או טרקלין. זאת הייתה מסעדה, ואחת ממש טובה, הרבה מעל הקלחת במיטבה. כאן, האורות היו נברשות מבדולח, התפריטים היו בכריכות עור קטנות ומקסימות, החרסינה דקה והכסף אמיתי, וקישוט היה ברבור קטן שעוצב מתותים נוצצים ופרש את כנפיו, לא איזה לימון או פלפל חום שהיה אבק.

קינוח נשרף בכוונה, ונוויל צעד לאחור בלחץ, לוחש בלחישה חפוזה בשקט כמה שיכול היה בתקווה שג'סטין עוד ישמע. "אני לא יכול להרשות לעצמי."

המבט שקיבל בתמורה לא היה הרגיל מצד אחד מחבריו העשירים שפתאום זכר את ההבדל המעמדי ביניהם. "על מה אתה מדבר? זה כלול."

"ג'סטין," הוא מחה בדחיפות, מחווה בראשו אל המנה שהוגשה אל השולחן הקרוב, "זה נראה כמו לובסטר."

"נורווגי." ג'סטין משך בכתפיו בביטול. "לא טוב כמו אלו ממיין, לדעתי."

הוא ידע שג'סטין לא ניסה להיות קשה, אבל כל העניין היה כל כך מגוחך עד שנוויל לא יכול היה למנוע מקולו להתחזק קצת. "לא אכפת לי אם הוא משווייץ, זאת לא הנקודה!"

"ממש קשה להשיג לובסטר מטפס על הרים."

אוקיי, הוא ניסה להיות קשה. "ג'סטין -"

"אל תעשה סצנה. בוא לכאן. שב." מיוסר, הרשה לעצמו נוויל ללכת לשולחן קטן בפינה הרחוקה של חדר האוכל. הם ישבו פחות מדקה כשמלצרית הופיעה ליד ג'סטין. הגלימות שלה היו יקרות כמעט כמו של נוויל, והיא הייתה יפה כמו דוגמנית, מנומסת ועירנית עד שהזכירה לו גיישה באופן די מטריד. "מה אוכל להביא לכם, רבותיי?"

ג'סטין היה רגיל לכזה שירות עד שנראה משועמם, והוא לא הרים את מבטו מהעותק הממוסגר והכתוב ביד של המיוחדים של היום. "תה, בבקשה."

"עוד משהו?"

הוא הוריד את המיוחדים בהנדת ראש, והושיט אותו אליה עם שני התפריטים וחיוך פוליטיקאי שחזר. "רק אחת מהצלחות היפות של הגבינה והעוגיות, תודה."

נוויל חיכה עד שתלך, ושילב את זרועותיו בעקשנות כשהסתכל על ג'סטין במבט שהיה החלק הטוב מהרצאה שלמה. "אני לא רעב."

נכון, הוא לא היה לגמרי בטוח לאיזו תגובה ציפה, אבל שום תגובה לא הייתה אחת מהן. התה הופיע לפניהם בשני רעשים שבקושי נשמעו, מהביל, מעורבב היטב, וכבר מוכן. ג'סטין לגם עמוקות משלו, בקושי טורח להרים את עיניו בעצלנות מהספל היפה. "אל תהיה ילד."

"אני לא ילד, ג'סטין," נוויל סירב שיזלזלו בו כשידע בביטחון שעלה בכל רגע ובכל מבט על הבשר שאכלו מסביבו. הוא יישר את גלימותיו בקצות אצבעותיו כאילו משהו מגעיל נשפך עליהן. "אני נגעלתי מאלו, אבל כל זה… אני מרגיש חולה. ממש חולה. לא פלא שלממשלה נגמר הכסף! אתה חושב שאני אוכל לובסטר כשלמשפחה שלי אין דרך לשלם חשבונות? לא אכפת לי עד כמה האנשים הללו מפונקים; אם הם מקצצים פנסיות לחיילים פצועים, הם יכולים לאכול שעועית מקופסה בצלחות נייר בבגדים רגילים כמו ריקי ולא לשלם לעצמם חמישה עשר אלף אוניות בשנה!"

זה לא היה חזק מספיק כדי למשוך תשומת לב, אפילו מהאנשים שהעמידו פנים שלא הסתכלו כבר, אבל זה היה מספיק קרוב כדי להרגיש טוב. הוא צדק, לעזאזל, וג'סטין יכול היה לפחות למצמץ. במקום, הוא לגם שוב מהתה. "סיימת?"

"לא," נוויל הודה בחוצפה, "אבל אני חושב שהבנת, ואם אמשיך, אאבד את שלוותי."

"יש לי שלוש סיבות עבורך." הוא עצר כשהמלצרית חזרה עם צלחת של שישה מאפים קטנים שהיו אפויים באלגנטיות רבה מכדי להיות עוגיות לצד מספר שווה של משולשים קטנים של כמה גבינות. "שתיים שתרצה לשמוע, כי כבר החלטת עליהן, ואחת שלא, למרות שאתה יודע כבר."

נוויל הניד בראשו, מסרב לאוכל הזה עם הסוכר והצימוקים מעל. "אני לא רואה שום סיבה טובה מספיק."

"הראשון, כמובן," הוא לא רמז ששמע את נוויל, עצר רק כדי לשתות תה, למרות שאפילו בזעמו, הוא לא יכול היה שלא לשים לב שג'סטין כבר שתה כוס שנייה ורוקן את כוס המים שלו. "היא שאנשים אף פעם לא יצביעו על פחות עבור עצמם."

"מצחיק, אני מכיר איזה שמונים ילדים שכולם החליטו לוותר על הכול."

"ואם זה היה נורמלי," נאנח ג'סטין, "רוב האנשים לא היו קוראים לכם גיבורים באותה צורה שהשאר קראו לכם אידיוטים. תקשיב לי." הוא שוב הציע צלחת, ונוויל הסכים, ולקח משולש גבינה כדי לא להיראות כפוי טובה. "השנייה היא שיש המון כסף ישן כאן. הם לא מעודכנים, ואני אהיה הראשון להודות בכך. הם פשוט לא חשבו על לעשות משהו ממה שהצעת, כי הם לעולם לא ראו שעועית בקופסה בחייהם. בנוגע אליהם, הלובסטר לא ממיין ולא בא עם קוויאר, אז הם ממש לא אוכלים כלום."

"אתה צודק בנוגע לזה שכבר הבנתי את זה, אבל לשמוע אותך מודה בזה לא גורם לי להרגיש טוב יותר." הוא בחר בגבינה הכי פשוטה על הצלחת, אבל היא התפוררה בפיו, צ'דר לפחות בת חמש, גם קרמית וגם מעקצצת, כבדה עם גושים קטנים וטעם פטריות ודבש. הוא כמעט בכה, לא מכמה שזה היה טוב, אלא מאיך שידע ממש טוב כמה זה עלה. הוא דחה אחד אחר. "סליחה, אבל גם זה לא."

לבסוף הוא הצליח להשיג זעם מג'סטין, עד כמה שהיה חלש, אבל זה לא הרגיש בכלל כמו ניצחון. "כן, טוב, תיהנה מהם, כי הפינוקים הקטנים האלה והגלימות היוקרתיות והציפוי של המהגוני הם פחות או יותר כל מה שמחזיק את העולם הזה."

הוא עמד להגיד משהו, אבל נוויל עצר את עצמו, ונזכר שקודם כל, האיש הזה ניסה לעזור לו. "זה אמור להיות מה שלא ארצה לשמוע?"

"זאת הצגה, נוויל, ותאמין לזה או לא, זה זול יחסית למה שזה עושה." הסדקים בשיריון שוב הופיעו, והוא לא ראה אותם כל כך בבירור או כל כך מקרוב מאז 98, למרות שהחליט לא להגיד שום דבר עדיין. לא משנה איך זה יצא, כנות אמיתית הייתה סחורה נדירה מצד האיש הזה. "אין לך מושג בכמויות הכספים שהממשלה מתעסקת איתן. אני טס במטוס בצד השני ששווה שישה עשר מיליון לירות שטרלינג, וזה טיפה בים בהשוואה לכל השאר. אם נקצץ כל פינה שנוכל כאן, אולי נוכל לממן את המחלקה לאכיפת חוקי הקסם לעוד חצי שנה, אבל אז מה?"

"לפחות אנשים יראו שאתם לוקחים את הבעיות שלהם ברצינות," הוא אמר בעדינות, ורצה שימשיך לדבר ולקבל תשובות לבעיות האמיתיות שלו. "אם הם חייבים להדק חגורה, גם אנחנו צריכים."

"אה, הם יראו. תודה לאל, הם יראו." הוא צחק מתחת לנשימתו, ונדמה היה שהגבינה צווחה בבטנו של נוויל לצליל של ילד שגילה שחתלתולים יכולים להישרף. "עכשיו, יש להם רעיון מעורפל ש'דברים לא בסדר'. אם נתחיל להסתובב בחליפות גרועות ולאכול חמגשיות של אטריות, הם יחשבו פתאום שהממשלה על סף קריסה."

נוויל שבר כנף ממלאך שוקולד על וופל קרמל, ואז רעד והדביק אותה בחזרה כשהמלאך הפנה את ידיו המקושטות אליו בתחינה. "אם אתה עומד להגיד שכל המהומות ברחוב הן כלום -"

"יש מסבאה ממש ליד זאת שלך." ושוב ג'סטין חזר לשליטה מושלמת, הרמזים לכל ספק נעלמים. הוא גם שתה כוס תה שלישית. "השיכר טוב באותה צורה, המלצרית יפה באותה צורה, השסע שלה נמוך באותה צורה, והמחירים אפילו קצת נמוכים יותר כי אתה לא משלם על הנוחות של סחיבת השרביט שלך. והדבר היחיד שמונע מכולם להבין את זה היא שהם מקובעים בחשיבה שלהם. אם הם פתאום יתחילו לשאול, לחשוש, והם יתחילו לראות שהם לא צריכים את עולם הקוסמים כמו שהם חושבים שהם צריכים. הם יתחילו לבזבז את הכסף במקום אחר, אפילו יחיו שם לגמרי, ישיגו עבודה מוגלגית, ואז הכול יגמר."

"אבל זה לא מה שאתה רוצה?" הוא קימט את מצחו בבלבול. "איחוד?"

"איחוד, לא קריסה." ג'סטין תיקן אותו, חמור כל כך אך שלו שנדמה היה שפיצה על הרגישות שלו. "אנחנו עוד צריכים את הממשלה הקסומה, נוויל. צריך להיות בית ספר בו אנשים כמוני וכמוך נוכל ללמוד איך לא לפוצץ את הדודות שלנו כשנכעס, אנשים כמו הארי שיוכלו לתפוס פושעים שמשתמשים בשרביטים ולא בסכינים, וכל האנשים הללו שממש מנוסים בדאגות האמיתיות שקשורות לאוכלוסייה שיכולה לעשות את מה שאנחנו עושים. איחוד אומר שנגרום לכל הדברים האלה לתפקד בלי להתחבא, אבל אם כולם סתם יעזבו, אנחנו, בלשון המעטה, נדפקנו. אז הלחם והשעשועים חייבים להישאר כאן, לפחות עד שנוכל לפתור את המצב."

"כי שמרלין ישמור אם אנשים ידעו את האמת."

"האמת שכן."

הוא רצה להגיב לו מיד, הוא שנא את העניין, אבל נוויל הכריח את עצמו לעצור ולחשוב, ממש להקשיב. בדרך כלל, הוא לא היה מחמי המזג בחבורה שלו, אבל לכל אדם היו הלחצים שלו, ושניים משלו נלחצו כאן; חוסר בהיגיון ופגיעה בצ"ד. זה הקל עליו לכעוס, להגיד שזה לא נכון, אבל הוא כמעט שמע את קולו של דראקו, אמיתי כל כך עד שלא היה מופתע בכלל למצוא אותו בשולחן הבא. אם זה נראה קל מספיק כדי שהילדים שלנו יבינו וזה פוליטי, אתה מחמיץ משהו, והוא בטח נושך.

בזהירות, הוא חשב על כך בראשו, בחן את זה מכל זווית והוציא את הכעס וההאשמות כמה שיכול היה לפני ששאל בזהירות. "אתם יכולים להיות כנים עם אנשים, אתם יודעים. להגיד להם מה שסיפרת לי. אני אחד מהציבור בעצמי, ואני לא הייתי נלחץ ובורח לחיות בעולם המוגלגי."

"וחלק לא." ג'סטין נראה מתרשם למרות כל חוסר הרגישות שלו, והנהן בהסכמה. "ואחרים ממש יהפכו להיסטרים, ויותר יחליטו שהעולם המוגלגי עדיף עבורם, באופן אישי, ושמישהו אחר יטפל בעסקי הקוסמים ויעבוד במשרד וישלם לנו את המסים, ועכשיו אנחנו ממש מדממים ולא יכולים לסבול עוד קיצוץ."

נוויל הרים את כל ופל הקרמל עם מלאך השוקולד, סובב אותו לאט כדי להעריץ את הפירוט בכנפיים, את השיער. זה היה די ריק מתחת למבטו, והוא מצא את עצמו מחייך קצת ורוצה להביא את זה הביתה לחנה. "אז מה שאתה אומר לי זה שהלובסטר משלם על עצמו בהכנסה שלא איבדתם בגלל שאנשים לא נלחצים?"

"בדיוק."

שוב, הוא נתן לעצמו לשקול זאת, הניח את העוגיה והסתכל ארוכות על חדר האוכל לפני שהחליט. "אני חושב שזה חתיכת חרא."

"לגמרי." ג'סטין הסכים בלי להחמיץ פעימה, ואז משך בכתפיו בחן. "אבל זה העולם, זה האנשים, וזאת הפוליטיקה."

סוג הציניות הקלילה הזאת היה מוכר מדי, ועיניו הצטמצמו, והוא ניסה להיזכר אם פה יבש או צמא היה סימן של פולימיצי או שראה מישהו באותו היום שנראה די צעיר ועם שיער בין בלונד פלטינה ללבן. "לא חשבת על העולם ככה, ג'סטין. זה משהו שהייתי מצפה לו מדראקו."

"יש הבדל בין מה שג'סטין חושב עליו מבחינה פילוסופית, מה שלורד אוגילבי אומר בחוכמה בחברה מנומסת, מה שראש מפלגת האיחוד חושב שנכון אסטרטגית, ומה ששומר על ההילאי פינץ'-פלצ'לי חי ברחובות." לא הייתה תחושת אשמה או בושה בהודאה. "אתה עומד לחיות חיים משולשים עכשיו, נוויל, ותצטרך לדעת במה אתה מאמין איפה."

הוא הניד בראשו, מודע לכך שלעולם לא יכול היה להגיע לרמת דיוק חברתית כזאת. "אני לא כזה."

"כן אתה כן. ראיתי." ג'סטין נשען לאחור קצת על העור הרך, והצביע עם מלאך השוקולד. "המפקד וידא שהסגן השני שלו יהיה בעמדת קרב לפני שהלכנו לקרחת היער, ונישקת את אשתך כמו שאני ממש לא ראיתי כשכל הדברים המוזרים קרו כעבור דקה."

טוב, זה לפחות הראה מי היה. אף סלית'רין בעל כבוד עצמי לא היה מתקרב לבלגן מהצד התוקף, שלא לדבר על הפחד הידוע מאש של דראקו. המלאך כבר נעלם, ונוויל הסתכל על הצלחת, ליטף את דוגמת הקיסוס על הקצה ורצה שיהיה אמיתי.

שלא לדבר על זה שהייתה לו נקודה. הוא למד לפצל את עצמו, אם אהב את זה או אם לא, אבל זה היה שונה, לא מסכות אלא יותר שינוי קטן ברגשותיו שהרשה לו להתנתק כשלא יכול היה להקשיב ללבו. "אני חושב שזה יהיה קל יותר מאשר להיות ה… ה… אני בכלל לא יודע מה זה, אבל זה מפחיד אותי ומבלבל אותי ואני לא אוהב את זה וזה מטופש ומלוכלך ולא כנה, ואני לא חושב שאוכל אפילו להעמיד פנים שאני כל זה גם אם אנסה." נוויל ניסה להקל על הסירוב בחיוך מרגיע, ופרש את ידיו על השולחן הנוצץ בכל העור הקשה וציפורניים סדוקות והצלקות הרבות. "תראה אותי, ג'סטין. תראה את הידיים שלי. אני יכול לסחוב שרביט, חרב, את חפירה, אפילו ילד, אבל אני נראה מטומטם אם הזרת שלי זקורה כשאני שותה תה. אפילו יותר מארני. לפחות הוא רצה להצטרף לעולם הזה."

"זה בסדר." ג'סטין הושיט את ידו, לקח את ידיו וסובב את כפות הידיים, ושם אותן בתוך ידיו בעדינות לא צפויה. "זה בסדר שאתה לא מסוגנן. זה לא החלק החשוב. החלק החשוב הוא שלא תתחיל לצעוק על אלו שכן, או על איך שהדברים עובדים כאן, ושתיצמד אליי ועם כמה שאני שונא להגיד את זה, לדראקו כשאני לא כאן. תקבל את מה שאתה לא יודע, ואל תתחיל מסע צלב הרסני."

נוויל הרים גבה, לא ממש בטוח איפה הבדיחה כאן. "אתה גורם לזה להיראות כאילו אני עומד לעשות הפיכה."

"אני גורם לזה להיראות כאילו בדיוק התחלת כאן את היום הראשון שלך ואתה מוכן להוריד את כל הקירות." הוא שתה עוד כוס תה. רביעית או חמישית? נוויל כבר לא היה בטוח. "מה אתה חושב שיקרה אם היית עושה את זה בקלחת?"

"הלקוחות שלנו יחליטו שאנחנו קורסים ו…" הוא התחיל לענות באופן אוטומטי, אבל הוא השתתק, עיניו מתרחבות כשהכול הובן. התשובה למה לובסטר אבל לא פנסיות הייתה אותה תשובה לגבי למה היו מטריות נייר ומשקאות טרופיים גם כשהתווכחו על חשבון הגז. עכברושים וספינות טובעות לא היו שונים מלקוחות ועסקים נופלים. או אולי אזרחים וממשלה נופלת. ממש לאט, הוא הנהן, הסתכל על ג'סטין בעיניים רעננות וקצת חשש מהמציאות החדשה והצינית שייתקל בה. "אני מבין למה אתה מתכוון."

"לא כולנו טיפשים כאן, נוויל. אתה צריך להבין את זה אם לא תבין שום דבר אחר. אל תזלזל באנשים המשפיעים." ג'סטין שוב הסתכל מסביבו, ואז זז בזהירות כך שידו השמאלית לא תיראה בחדר האוכל כשלקח בקבוקון כסף קטן מכיסו והוסיף כמות נדיבה מהתוכן לתה שלו.

נוויל כמעט ירק את התה שלו בתדהמה, ורק עצר את עצמו ברגע האחרון כדי שהתגובה לא תיראה לאחרים כשרכן קדימה, הצורך ללחוש הופך את השאלה לשקטה. "מה זה?"

האמת, שלא היה שום מבט אשמה או אפילו בושה. "זה, המפקד, נקרא תה צ'רצ'יל."

"צ'רצ'יל -"

"ג'ין, טיפשון. זה ג'ין. הבאתי את שלי כי אני לא סומך על מישהו שיכין לי משקאות, וזה בא מבקבוק חתום שקניתי בחנות אקראית הבוקר." סנטרו התרומם קצת בנזיפה. "אני לא שיכור, לפני שתתחיל לרטון. אבל, אני לא רוצה שאנשים יתהו, ואני צריך משהו ממש חזק או שאני שוב אקבל בעיות לב מכל הממריצים."

נוויל ידע עד כמה הקרח היה דק, אבל המחשבה על ריקי הייתה טרייה מדי במוחו כדי שזאת לא תהיה תחינה. "ג'סטין, אל תעשה את זה לעצמך. אם אתה שוב לוקח ממריצים -"

"אני יושב בפרלמנט. בארבע ועדות. באחת מהן אני מתאמץ כדי לשמור על זה שהמדינה לא תפציץ אותנו. אני מנהל מקום. מקום חברתי. אני מנהל את האורוות שלי. אני סגן טיסה בחיל האוויר המלכותי. אני הילאי שמטפל ברוצח סדרתי שעובר דרך מה שאמור להיות המשפחה של אחותי כמו חרמש, ובמקרה יש לי עוד עבודה קטנה במשרה מלאה מהצד בקסמהדרין כמנהיג מפלגה פוליטית כאן. וכמובן שבינתיים אימא שלי, שאלוהים יברך את הכלבה היקרה, מנסה לשדך לי כמה נשים. יהיה קפאין ברמות לא טובות אם אתה רוצה שאשאר הגיוני, יהיה ריטלין, וג'ין, ולא תגיד על זה מילה. מובן?"

הוא לא ידע ממש למה הסכים פרט לכך שמשהו בנימת קולו של ג'סטין לא השאיר לו אפשרות אחרת. אולי לזה הם התכוונו כשהם דיברו על לידה למעמד; שתוכל להגיד משהו ממש לא בסדר ואנשים פשוט יקבלו את זה. כי הוא כן. הוא שיחק לרגע בקרום של גבינת בלו, לחץ אותה אל הקיסוס המצויר וכחכח בגרונו. "אז מה אנחנו עושים?"

"באיזה מובן?"

"היום." נוויל חזר על הטפיחה הכפולה של שתי האצבעות על השולחן, והזכיר לחברו את ההנחיה הקודמת. "אם אני הולך אחריך, מה עושים היום?"

לזכותו, ג'סטין עבר באופן חלק כתמיד מנושא אחד לשני, והעלים את הצלחת הריקה בהינף שרביט. "אציג אותך בפני כולם. הח"ק מברמינגהאם ינאם בנוגע לאסירים קסומים ברפובליקה העממית של סין. תברך אותו ותגיד שזה היה מצוין, לא משנה מה. תהיה הצבעה על אישור הקצאת שטח מסחרי להוגסמיד. תצביע כן, כי לא תרצה להיראות וכחן מיד. ואבקש ממך עוד טובה אחת באופן אישי."

אחרי הכול, הוא לא היה צריך לעצור, או אולי שזה היה צריך להפחיד אותו למוות, אבל הוא היה די בין שני המצבים הללו. "מה?"

"תשמור עליי, נוויל." הבקשה באה עם עוד לגימה עמוקה מהתה המהול, אבל לא היה פחד, רק מעשיות בעיניים האפורות כמתכת כשהצביע עם הספל הריק לרגע. "אני יודע שאני אמור להיות בטוח כאן ושלהארי יש חוליה לרגע שאצא מהאולמות, אבל אני יודע שהמגילה באה אתמול ואני פתיון, ואני לא ממש רוצה למות עכשיו. אם הרוצח כאן, אל תתן לו לתפוס אותי."

זאת יכולה הייתה להיות תחינה, הילד שמפחד מהמפלצת, אבל זה לא היה כימיקל שחיסל את הרגשות והחליף אותם במעשיות קפואה. הוא שמע את חנה מדברת על כך לפני שנשלח לאפגניסטן (6), אבל עכשיו הוא ראה את זה בעצמו, וזה היה די מדאיג. הקווים הכסופים הדקיקים שתוקנו בלייזר על פניו לא היו המזכרות היחידות שלו מכך שנלחם מול כל הגיהינום. הוא לחלוטין לא פחד מהמוות; הוא פשוט לא סבל את אי הנוחות שזה יגרום ללו"ז שלו.

ובאותו הזמן, לא הייתה שאלה לגבי התשובה עצמה, ונוויל  לחץ את ידו של ג'סטין, עיניו מסתכלות על אלו שלו כדי לתת משקל לתשובה שהייתה הבטחה. "אתה יכול לסמוך עליי."

"אה, חברי היקר, ידעתי את זה יותר זמן ממך." זה יכול היה להיות, אמור היה להיות מרחם בקלות רבה, אבל לא. זאת הייתה רק הצהרת עובדות פשוטה שלא הייתה שונה מסיבוב כדור הארץ סביב השמש, ועדיין גרמה להכול להרגיש לא בנוח כשהמשיך. "אבל יש טעות אחת שעשית מאז שהכרתי אותך, אתה עדיין עושה אותה, וזה הדבר היחיד שבאמת מדאיג אותי לגביך."

לא היה לו מושג מה זה יכול היה להיות, ולמרות שהשולחן עוצב כדי לספק מקסימום פרטיות, הוא הרגיש ממש חשוף ופגיע, ונשם נשימה עמוקה ומרגיעה לפני שהצליח לשאול. "ומה זה?"

"אתה מזלזל בעצמך. ואתה חייב להפסיק לעשות את זה, כי אף אחד אחר לא עושה זאת. אני רואה זאת בעיניך עכשיו." ג'סטין הפך זאת לאתגר, החיקוי של המבטא מיורקשייר היה רק בקושי לא עלבון או לעג. "'אני שום דבר מיוחד. אני סתם גנן פשוט.'"

"אבל אני… או שאני לא." הוא הובך, והוא שנא את זה, וניסה בבת אחת להתווכח ולסיים את הנושא ונכשל בשניהם. "הבנת למה התכוונתי!"

"אתה רוצה להאמין בזה. זה גורם לך להרגיש בטוח, כי האמת מפחידה מדי, אבל לעזאזל אם אתה פחדן, ואתה תצטרך להתמודד עם זה לבסוף." נוויל הרגיש כמו חיה תחת המבט הזה, כשראה את אותו רמז החיוך שרון קיבל כשהסתכל על הלוח וראה שחמט עשרה מהלכים לפני שחשבת עליו.

"אתה אדם עם כוח עצום," המשיך ג'סטין, "לא רק בהשפעה שלך, אלא בידיים הקשות שהראתה לי ובכל מה שעובר דרכן בכל צורה, וביותר כוח ואומץ וחוכמה ממה שאי פעם חשבת על עצמך. אתה גיבור, מנהיג, ואפילו קצת קדוש, ועד שתבין את זה, תשלוט בזה, ותשתמש בזה, אתה תמשיך לרסן את  השרביט שלך וכולנו נהיה במצב גרוע בגלל זה.

"ג'סטין, אני לא… אני לא יכול -"

"אולי לא היום. אבל בקרוב, נוויל." הוא מעולם לא חשב שהיה אפשרי לשמוע כזה דבר ללא פחד, בהלה או חשש. "בבקשה, אתה חייב. עבור כולנו. כי עד שאנשים כמוכם יכולים להודות במה שהם, כולנו נתונים לחסדיהם של אלו שיותר משמחים לקחת לא רק את הכוח שלהם, אלא גם את זה שאין להם זכות אליו."

הוא ידע מה ג'סטין רצה, והוא רצה לתת לו, להיות האדם שחברו חשב שהיה, אפילו כשניסה להתעלם מהקול המודאג שתהה אם חשב את הדברים הבלתי אפשריים הללו בגלל חנה. "אתה מבקש ממני יותר מדי."

"לא, אני לא." הוא לגם את שארית התה, והציע את הספל הריק במחווה אצילית לביטחונו. "ויום אחד, חברי היקר מדיילס, תראה את מה שכולנו רואים, ובאותו היום, שהאל הטוב ירחם על האפלה."

OOO

הגלימות הסגולות ירדו ברגע שעבר את הדלת של הבית של זאק, סירב למקום על מתלה המעילים עם שאר התלבושות ובמקום נזרקו, נבעטו והוסתרו היטב ברצפה מאחור. הוא רצה לקחת את מדי ההילאי שלו מהמתלה, כאילו יכול היה להחליף את היום כמו את הביגוד, אבל כל השאר שהכיר יהיו בגופיות, אז הוא דיכא את הדחף הילדותי, למרות שהוא כמעט רץ במסדרון אל חדר הנחיצות החדש.

האווירה הקלילה שבה חבריו היו זרוקים על הרהיטים הייתה נהדרת לכשעצמה, אפילו שידע שהם היו שם לעסקים, ורון הביא לו בקבוק סיידר, המכסה כבר לא שם. "אז, איך היה היום הראשון בקסמהדרין?"

"הוא לא הרג אף אחד." נוויל הסתובב וראה את ג'סטין נכנס לחדר מאחוריו, גלימותיו כבר לא עליו ותרמיל גדול מבד על כתפו.

זאק צחק, והניד בראשו בתדהמה. "זה באמת הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו היום?"

"כן." ג'סטין עצר כשפתח את התרמיל, והוציא ערימת בגדים בצבעי ירוק וחום. "הוא גם חתם על כמה חתימות לילדים. זה היה נחמד."

"אני שונא את זה." נוויל שתק, ושתה חצי מהסיידר לפני שהניד בראשו. "לא, זאת לא מילה חזקה מספיק. אני -"

"מתעב?" הציע טוני. "נגעל. מנאר. משקץ. בוחל. נוטר. זה טוב, או שאתה עדיין מחפש?"

"תודה לך, מילון אנושי." דמי גלגלה את עיניה, אבל טוני לא נראה בכלל מובך, והטה את כוס התה שלו אליה בהצדעה.

"רייבנקלו."

דמי נחרה בציניות, ועשתה לו פרצוף. "אל תזכיר לנו."

"לא צריך."

בריאן חייך מאוזן לאוזן כשלקח את הבקבוק הריק של נוויל והחליף אותו באחד מלא. "אני ידעתי שהיה בך קצת טוב, יא פילר."

ג'סטין התפשט למכנסיים קצרים וגופיה עכשיו, וקימט את מצחו כשהסתכל בחדר, וראה את הלוח וערימת הניירות ליד הארי. "החמצנו משהו?"

"עשרים וארבע שעות וכלום." הזעם על פניו של רון גבל בנהמה, והוא זרק את מכסה הסיידר של נוויל לפח האשפה כמו נשק. "שום ניצוץ מזדיין. זה -"

"לא," הארי התערב, אבל הייתה התלהבות אמיתית ולא צער בקולו. "זה טוב."

"באיזו קללה, הארי?" שאל רון. "אם הרוצח לא הכה, או שהוא עלה עלינו, וזה אומר שהם יודעים הרבה יותר ממה שאני מרגיש בנוח איתו, או שהוא בלוך, וזה ממש לא נוח לי באופן אישי, או בחדר הזה, ובמקרה הזה אני חושב שפשוט אקפוץ לי מגשר מצודת לונדון. (7)

"תפסיק עם זה. אתה קופץ למסקנות, ואתה נלחץ." הארי נעמד, ידיו עוברות מכיסיו אל שיערו ושוב כשצעד, עיניו נוצצות. "אמרתי שזה טוב, ואני מתכוון לזה. כל התיק הזה, שיחקנו תופסת באופן נואש עד לנקודה שהייתי צריך להכריח אותנו לישון. התחלנו להגיב, לא לפעול, תמיד שני צעדים מאחור, אבל הם עשו טעות עכשיו. יש לנו סיכוי ממש לנשום."

"שלא לדבר על כמה ששאר העומס הפסיק." הסכים זאק. "אני לא יודע אם זה האדרנלין או עיניים רעננות או מה, אבל נוויל וטוני עם רוזייר, רון עם הסוטה הזה והחברים שלו, דמי עם מזייף הצ'קים מויטלשייר (8)… אנחנו כמעט במצב נקי בפעם הראשונה מאז שהצטרפתי ליחידה."

ג'סטין יישר את הבגדים המקופלים ולבש זוג מכנסיים שהיו מלאים בכיסים גדולים, וגם כפתר ז'קט זהה עם תג בצד ימין עליו היה כתוב חיל האוויר המלכותי. "חוץ מהעניין הקטן הזה של הרוצח והיומנים."

"יש סיכוי ששאר התיקים קשורים לזה?" שאלה סאלי-אן במחשבה, לועסת את קצה עט הנוצה החבול שלה שבקושי יכלו לראות מה הוא. "אולי הסחת דעת?"

"לא ממש." זאק משך בכתפיו. "חלק מהם כבר נחקרים חודשים, והשאר כל כך לא קשורים עד שזאת תהיה רמת קונספירציה מגוחכת. כלומר, זה אפשרי, אבל ממש לא סביר."

הארי הפסיק לצעוד, הבעת פניו חתומה כשג'סטין סיים לכפתר את הז'קט וישב כדי ללבוש זוג מגפיים שחורים וכבדים. "בלי קשר, כמה לא סביר?"

ג'סטין שקל את זה לכמה שניות כששרך את השרוכים, ואז צחק. "שמע, אני יושב כאן כבן ברית של הוד מעלתה וטייס קרב שהוא גם שוטר קוסם בסוד בחיים כפולים, אבל אני חושב שמה שזאק מדבר עליו הוא מוגזם אפילו ליקום המטורף בו אנו חיים.. מטורף כמו דייוויד איקה (9)."

"כן." הנהן טוני, וסימן את ערימת הניירת שנוויל ראה שעליה היה הדו"ח שלהם מהחקירה של רוזייר. "יותר ששאר בריטניה החליטה לא להיות קדושה ומצייתת לחוק כי מישהו היה ממש רע."

הארי הנהן במהירות, ושפשף את ידיו ביחד כדי לפתור את עצמו מהרעיון המוזר לפני שהוציא חתיכת גיר מאחורי אוזנו. "אז כל העיניים על הפרס עכשיו. יש לנו את הזמן,בואו נשתמש בו. המון מהתיאוריות הישנות שלנו התפרקו כשקיבלנו ראיות חדשות… או בעיקר, קורבנות חדשים." הוא משך את הלוח - שברור שהיה הרכוש של ילדי משפחת סמית' עם האלף בי"ת שהיה מסודר בשמחה מעל - אליו, וכתב במהירות אל-עד-אין-דור 26-5-08 למעלה. נתחיל מההתחלה, נעבור על הדבר הזה, נחפש בכל מקום שיש וכל רעיון שנוכל להביא."

"הארי," ג'סטין כחכח בגרונו בנימוס, לבוש עכשיו לחלוטין כשטפח על שעונו. "יש לי בדיוק עוד ארבעים ושמונה דקות לתת לך, וזהו זה."

"טוב, אז נתחיל עם הקורבנות." הציעה דמי במעשיות.

"בסדר הזה, אוגוסטה לונגבוטום, ריטה סקיטר, הסטיה ג'ונס, אליס ופרנק לונגבוטום, קינגסלי שאקלבולט, ואז ארתור וויזלי, וניסיון למולי וויזלי." הארי כתב את השמות כשדיבר, והיה משהו בכך שראה את שמו חוזר שם שגרם למשהו קר וכועס להופיע בבטנו של נוויל וגרם לו לרצות שהסיידר לפחות היה מעלים את זה. "שמונה עד עכשיו. רואים דפוס, אנשים?"

סאלי-אן הטתה את ראשה, קצה שרביטה מגהק ניצוצות צבעוניים כשטפחה איתו בהיסח הדעת על ברכה. "דודג' חלק מהרשימה?"

הארי הניד בראשו. "סיבות טבעיות."

ג'סטין לקח את מקומו על הספה לידו, ידו מרחפת במחשבה על בקבוקי השיכר והסיידר לכמה שניות לפני שלקח את הקומקום המהביל ושפך לעצמו ספל. "עד כמה אנחנו בטוחים?"

"האחות שלו אמרה שהיא ציפתה לזה כבר שבועות." אמר זאק. "הוא סבל מבעיות לב הולכות וגדלות. ויש את זה שהיה בן מאה ושבע עשרה."

ג'סטין לא נראה מסופק, וצמצם את עיניו בחשד אל חברו לחדר לשעבר. "עשינו נתיחה?"

זאק התחיל להגיב, ואז עצר, ומצא את הדו"ח בערימה ובדק אותו שוב. "לא, הוא לא רצה, ולא הייתה לנו סיבה לעשות."

"בסדר." ג'סטין רכן לאחור, כנראה מסופק… או לפחות מוכן לשחרר את זה. "ניקח את זה לעת עתה, נחזור לזה אם נצטרך. נחזור לאלו שאנחנו יודעים עליהם."

"גיל." הציע רון. "כולם מעל חמישים."

דמי הרימה את ידה. "תזמון עם המגילות."

"תזמון עם זה שנוויל נראה."

"השיטה. אבדה קדברה נקי."

"אין סימן לכניסה כפויה, אין מאבק."

"כולם קשורים טוב לדמבלדור. שבעה חברי מסדר וכותבת הביוגרפיה שלו."

"הרמיוני."

הנקודות נאמרו מהר יותר ממה שהארי יכול היה לכתוב, אבל להצעה של טוני הגיר קפא, ולא נדמה היה ששם לב שהוא שבר אותו כשהסתובב, וכיוון את הגוש הקטן והשבור אל האיש האחר בכעס. "לא. היא לא חשודה."

פעם, האזהרה הזועמת בתגובה הכועסת של הארי הייתה משתיקה את טוני לפחות לשעה, או לפחות גורמת לו להתכווץ להתנצל, אבל נוויל היה גאה וקצת מופתע לגלות שאפילו לא מצמץ. "היא לפחות בעלת עניין."

"אמרתי לא."

בריאן התערב, הקול הברור מאוד של אדם שהיה שם וראה יותר ממה שרצה להסביר נתן לו את הביטחון להושיט יד ולשים אותה על כתפו של  מפקדו. "הארי, חבר, היא לחלוטין הייתה אחרונה בזירת הפשע עבור שישה, ואין לה אליבי לשניים האחרים."

"הייתי מציע את עצמי תחת השפעת קללה קודם." הארי משך את היד בכוח, חתיכת הגיר הקטנה הופכת לפירורים לבנים על השטיח, הצבע עולה בפניו. "אם יש אדם אחד שאני סומך עליו בעולם, זאת היא. היא האדם היחיד שלעולם, לעולם לא אכזב אותי. אני סומך עליה יותר מאשתי אם צריך. היא לא הרוצחת."

נוויל נשם נשימה עמוקה, וידע טוב מאוד עד כמה קשה זה היה ועדיין את כוח הנקודות של האחרים. "הארי…"

"בואו נסתכל על מה שכן יש לנו על הרוצח." הארי התעלם ממנו לגמרי, והרים את קולו כשלקח עוד חתיכת גיר כדי לחזור לכתוב על הלוח. המסר היה ברור, והשאר החליפו מבט מאחורי גבו, מגיעים למסקנה השקטה שעדיף לעזוב את זה. לעכשיו. "קסום. מוכשר, חזק, מונסה. מישהו שכל הקורבנות שלנו מכירים וסומכים עליו. לפי הרמיוני הוא קטן, גובה בין מטר שישים ולמטר שבעים."

דמי דחפה את הנעליים שלה, והחליקה מהכורסה שלה כדי לשים את רגליה על הכרית כשבהתה בתקרה כאילו פני החשוד שלהם יוכלו להימצא בדוגמאות על התקרה. "אישה או איש קטן, כנראה."

רון נשם נשימה עמוקה, שפשף את הצלקות מהתחבושות שהיו על פרק ידיו וליקק את שפתיו בחוסר רצון כזה עד שנוויל היה בטוח שהוא יחזור להרמיוני, והשם האמיתי שלחש היה מדהים. "פיניגן."

"יש לו אליבי לפחות לשלושה," טען נוויל מיד. "מוצקים."

"הוא גם חלקלק כמו דלי צלופחים, רוצח ידוע, ובגובה מטר שישים." מודעות הספק הייתה ברורה בעיניו של רון, אבל גם העקשנות שהיה מוכר בה, והייתה נחמה קטנה שיכול היה לראות עד כמה האישום הזה עולה לו.

הארי כבר כתב את השם. "הוא נכנס לרשימה, לפחות לעכשיו."

"אם אתה יכול להוריד את הרמיוני על אמון, אני מוחק את פיניגן." נוויל שילב את ידיו, וסירב לשחרר את רון מקשר עין. רוב הזמן, הוא שמח שרובם לא זכרו על מה שיכול היה לקרות, אבל הוא לא עמד לעזוב את זה רק כי הוא היה היחיד שידע לא רק עד כמה לא נכונה, אלא עד כמה לא הגיונית התיאוריה הזאת.

"נוויל, אני יודע איך אתה מרגיש בעניין," אמר זאק בעדינות, "אבל יש לו תיק."

"לא בלחש אבדה קדברה נקי." נוויל ביצע סימן חיתוך מכוער בכוונה בשרביטו על הגוף של זאק, למרות שנזהר והחזיק בשרביט הרגיש לא בנקודות החמות של ידו. "בשם מרלין, הם היו הכול חוץ מנקיים. מעולם לא ראיתי אותו מבצע אחד, ואני לא חושב שהוא יכול. הוא רגיש מדי. כשהוא כועס מספיק להרוג, הוא…" הוא היסס, ואז הבין שלחוס על האמת יפגע במטרה. "אני שונא להגיד את זה, אבל הוא חתיכת ברברי. הוא עושה בלגן והצגה גדולה."

"נוויל צודק, זה לא מתאים לדפוס." האינטליגנציה של בריאן לא הפתיעה, אבל נימת קולו לא הייתה של חבר - ועכשיו כשחשב על כך, הוא לא היה בטוח בכלל שהוא ושיימוס היו פעם כאלו - אלא של מישהו שידע יותר מכולם על אירועים אפלים. "לא מתאים לרוצח, ולא מתאים לו. הוא צודק; סלואה יעשה בך יותר חורי תחת מבית זונות בבנגקוק, אבל אם הוא הורג הוא לא עושה את זה מגניב, והוא לא חושב על עצמו. אף אחד מאיתנו לא היה כאן אם היה."

דממת מוות לא נוחה נמשכה אחרי ההצהרה שלו, אבל טוני כבר חזר לבהות בלוח, אצבעותיו מהודקות, והיה בלתי אפשרי לדעת אם דיבר אליהם או אל עצמו. "המון דברים לא מתאימים לדפוס של רוצח סדרתי רגיל. הוא לא לקח כלום, לא השחית את הקורבנות, שום פתקים, שום דבר בזירת הפשע, שום טקסיות, שום כתובות בדם, שום עינויים, שום סימן להתעללות מינית…"

"אז כל מה שהרוצח רוצה זה שימותו." אמרה סאלי-אן. "זה ברור. אבדה קדברה מבטיח בניגוד לרעל שיכול להיכשל, אבל הוא לא רוצה כלום חוץ מהרעל עצמו. הוא לא עושה שום דבר כמו לעצום עיניים או להזיז את הגופות, אבל עדיין יש רמז לכבוד לקורבנות."

זאק הרים גבה בספקנות. "לא לענות מישהו זה לא כבוד."

"הנתיחה על קינגסלי," סאלי-אן זרקה את הניירות לעברו. "תבדוק את התוצאות שלה."

"אני לא רואה שתקעו בו משהו."

"לא, אבל היו חסרות לו שתי שיניים. זה לא הרוצח שלנו, זה שלושים שנה בעבודה שלנו, אבל כמות התה בכיסים, כמה מעט ממנו היה מעורב ברוק, וזה שלא היו שם עוד שאריות אוכל רומז שהוא בדיוק לגם קצת כשנהרג. אבל כאן, תראה שטביעות האצבעות שלו הן רק על ידית הספל, לא על הכפית או בכל מקום אחר בספל."

זאק מלמל קצת בכבוד המום. "הרוצח שלנו הכין לו ספל."

"והוא שתה." דמי לקחה את הדו"ח, ובדקה את המידע בעצמה. "ולבש כפפות. אז זה מישהו שלא יעורר חשד כשילבש כפפות בפנים."

"מבריק, סאז," הארי חייך. "עכשיו אנחנו בכיוון הנכון. בואו ננסה להיכנס לראש של הממזר. למה הם נהרגו?"

"הם לא סתם נהרגו," אמר נוויל, ועכשיו הוא כן פתח את בקבוק הסיידר השני. "הם הושתקו. פרנק ואליס לא סומנו עד שהתחילה לתקשר." הוא ראה כמה מבטים סקרניים בגלל השימוש שלו בשם הפרטי שלהם, אבל למזלו אף אחד לא שאל אותו על זה. ג'סטין צדק; הוא יכול היה להפריד ולעשות את זה, אבל לא אם היה קורא להם אימא ואבא.

"עם אוגוסטה דיברו יום קודם לכן. ריטה רחרחה בכל מקום עבור ספר חדש. הסטיה עמדה לעשות פגישה כדי לחזור להילאים מאוחר יותר באותו היום." ג'סטין פנה לבלאקברי שלו, ועשה משהו בכפתורים שגרם למסך להבהב. "דיברנו על פרנק ואליס."

"קינגסלי בדיוק -"

ג'סטין כמעט הפיל את המכשיר הקטן, ידו ממהרת לתפוס את כתפיו של הארי, עיניו מחליפות בין הגיוניות לגמרי למבוהלות. "הארי, בבקשה…"

הוא לא הפסיק, אבל שתק, והיה ברור שניסח מחדש את מה שעמד להגיד. "שם לב שג'סטין יצר קשר עם חברים מאוד בכירים בממשל המוגלגי וזה אולי היה קשור לאיחוד." זה לאהיה מה שג'סטין רצה, אבל כנראה שזה הספיק, והיד נפלה מאחורי גבו כדי לתפוס את פרק ידו בקלילות צבאית כשצעד משם.

"שאלתי את אימא ואבא די הרבה על המלחמה הראשונה כדי לנסות לפענח את היומנים."

"ולא בלעו את הפיתיון שלנו." רטנה דמי. "מי שזה לא יהיה יודע מה אנחנו עושים."

טוני היה ממש מתוח, כאילו ציפה למכה, אבל קולו היה הגיוני, אפילו עדין. "האדם היחיד שאני רואה שמתאים לכך היא הרמיוני."

"אנחנו לא עושים את זה שוב." הארי כעס. "אין לה מניע, קודם כל."

"מי שזה לא יהיה, הוא לא רוצה שנדע משהו מהתקופה של היומנים. זה 1980-1981 עד עכשיו." ג'סטין שינה את הנושא בחן מרגיע, חיוכו כמו של דיפלומט. "טוני, מה בנוגע אליהם?"

הייתה שתיקה שבה אף אחד לא ידע אם עמד לקבל את ההסחה, אבל לבסוף כתפיו הנוקשות התרככו, למרות שהמבט של הגועל המוטרד שהחליף את העימות לא היה מנחם. "במקום מאוד רע, אני חושש."

קולו גרם לדמי להזדקף, ולהסתובב אל מרפק אחד כדי להסתכל עליו בקימוט פנים מודאג. "זה… לא טוב."

"איי," אמר בריאן, "אבל מה זה אומר?"

"הסכמתי להצעה של שיימוס ושלחתי קטעים מהיומן לבדיקות דנ"א. יש לנו התאמה." טוני שתק, ונתן לחדשות לשקוע קצת לפני שהמשיך, למרות שהיה ברור שזאת הפעם הראשונה שאמר את התגלית, והוא נראה מוטרד כמו כולם. "אין יותר ספק שהם המקוריים, מה שפותח המון אפשרויות מדאיגות באזור החייאת המתים."

אי אפשר היה להסתיר את זה שהארי היה נרעש, אבל לזכותו, הוא התעסק עם הבלתי צפוי הלא נעים מאז גיל אחת עשרה, וזה היה מרשים לראות עד כמה מהר ספג וקיבל את המידע והמשיך הלאה. "אולי אנחנו מחפשים חיז"לים?"

"הגופות הושמדו." הייתה נימה סופית ובטוחה בתנודת ראשו של טוני. "נשרפו ונקברו בים."

"הורקרוקסים?" ההצעה של רון הייתה בקושי לחישה, וידו אחזה בגרונו בצורה מוזרה, אבל לפני שנוויל שאל אותו, הוא ניער את מה שלא היה הזיכרון שבבירור היה שייך לשנה הזאת במשיכת כתפיים. "אני שונא להגיד את זה, אבל למייק ולטרי הייתה היסטוריה של לשחק בליגות קסומות גדולות שלא תמיד היו מה שאחשיב לחכם."

"מייקל קורנר היה מרפא בכל עצם בגופו." דמי הזדקפה עכשיו לגמרי, וזרקה את שיערה השחור במגננה קשה כלפי האיש שנוויל ידע שגרם לה ללמוד רפואה. "הוא לא יכול היה."

"בוט יכול היה להיות בן זונה קר כקרח." אמרזאק, ושיחק בחוסר נינוחות באבזם מחזיק השרביט שלו. "כולנו ראינו אותו עושה למייק אבדה קדברה."

"זה היה כל דבר חוץ מקר." הזכיר לו נוויל בשקט. "זאת הייתה אהבה, זאק. אחת מהעמוקות שאי פעם ראיתי."

בריאן לקח את המושב של הארי ליד שולחן הקפה, ותופף באצבעותיו על ברכיו במחשבה. "סטיב?"

"הוא היה מגזע לוחמים, בטח," הודה טוני, "וזה יכול היה לעלות כשהיה צריך, אבל חזרנו לאן שהיינו עם שיימוס. כדי שיהרוג, היית צריך לשגע אותו. חוץ מזה, הם היו גבוהים מדי… מטר שבעים וחמש עד מטר שמונים."

"מה אם נסתכל על דיבוק?" הארי טפח על הצלקת על ראשו, חיוכו מהודק וחסר הומור. "לא הורקרוקסים, אבל משהו דומה, אולי? נשמות שהוחיו בגוף של מישהו אחר? הגיגית ואימפריוס?"

"עדיין לא הרוצח שלנו." טוני נאנח, ונראה באופן מוזר כאילו רצה שהאפשרות הנוראית הייתה יותר אפשרית עד שנוויל התחיל לתהות איזה קסם אפל ומפחיד חברו חקר. "עם ניגודיות כזאת, לא תקבל אבדה קדברה נקי."

"אבל היומנים?"

"זה ידרוש דם, אבל כמו שאמרתי, חיפשתי כל צורה של החייאת מתים שהצלחתי למצוא שהזכירו פעם." טוני הושיט יד אל כיסו, הוציא את הפנקס שלו ועבר דרך העמודים הראשונים לפני שמצא סדרת מספרים: 001-504-680-0128 "אני אפילו בזבזתי שעתיים בטלפון הבוקר לניו אורלינס עם אחד מהרמזים הכי מגעילים שמצאתי בחיי."

הארי נראה מבולבל כמו שנוויל הרגיש. "ניו אורלינס… באמריקה?"

"מה עוד?"

אחרי התדהמה הראשונית, השם של העיר האקזוטית הזכיר משהו לנוויל, והוא חיבר את זה לחוסר ההיגיון המוזר והמתנגן של נהרות ומאפים, של קריאולים וחטיפים מילד ירוק עיניים בעל עור מוקה שהצטרף לרייבנקלו בזמן הכי נורא שאפשר היה. "טומי לארוש?"

"מלכת וודו בת ארבע מאות שנה שקוראים לה מאמה נולה." טוני סגר את הפנקס ודחף אותו חזרה אל כיסו, נימת קולו קלילה באופן כל כך מאולץ עד שהייתה ממש מפחידה. "יש לה הנשמה של טוני בצנצנת כרגע, בעצם, וכנראה, שהיה לה יותר מקצת עניין עם מייק וטרי. היא עבדה עם סנייפ על הבלגן שהשקה בו את טרי. היא עשתה עסקה עבורם."

הסיידר התנפץ על האח. לנוויל לא היה אכפת. "מה?"

"לוודו יש את המסורות החזקות ביותר בנושא שיקויים." טוני הסביר במהירות. הוא קצת נבהל מההתפרצות של נוויל, אבל זה ממש לא שינה. כמה עוד סודות קטנים ומלוכלכים הארבעה האלה שמרו במגדל שלהם? "הם היו בקשר כברשנים, ועשו כל מיני עסקאות והחלפות. כששמעה על מייק וטרי, היא כמעט הרטיבה בגלימות ממה ששמעה. סנייפ ידע על ביאור ההכרה, והוא ניסה להשתמש ברעלים שמייק לא יאתר ויבטל. אבל עבורה, הם הכניסו נשמה אחת מבין שתיים לחפץ, והיא לא אמרה לי למה, אבל היא גרמה לסנייפ לשלוח לה קווצות מהשיער של שניהם."

"רגע רגע רגע! חכה!" נוויל נאלץ לשבת, מוחו מאיץ כשהתקשה להבין את ההשלכות המוזרות של מה שטוני חשף כרגע. "סנייפ נתן לטרי את זה? והסתיר את זה ממייק?"

"לא ידעתי עד הבוקר, המפקד, הוא -"

"זה בעבר." הארי התערב. "תוכלו לדבר על זה אחר כך. טוני, אני שם אותך במטוס לניו אורלינס."

"אתה לא עושה כזה דבר."

"טוני -"

"אני לא עומד להיקשר לצינור מתכת קטן, תודה לכך," הוא שילב את ידיו בעקשנות, "ואני לא עומד לגלות מה הדבר הנורא הזה עושה לרגליים שכבר עברו מספיק. דימומים מהגדם בגובה שלושים אלף רגל זה לא ממש כיף."

"אני אלך." התנדבה דמי. "תמיד רציתי לראות את ארצות הברית בכל מקרה."

"לא לבד, חברה." בריאן הניד בראשו בחומרה. "קחי את מי שפעם היה בחור קתולי טוב איתך."

"למה זה חשוב?" שאלה סאלי-אן. "דמי הילאית טובה, היא יכולה לטפל בעצמה."

"הוא צודק." אמר טוני. "לוודו של לואיזיאנה יש הרבה דברים שלקחו מהקתולים, בעיקר בגרסאות האיריות והספרדיות."

"בסדר." הארי פתח את התיקייה שלו, הוציא טופס והתחיל למלא אותו. "אני אתן לכם אישור נסיעה, ודמי, בריאן, שניכם יוצאים מחר, נראה אם נוכל לגלות מה קרה לשיער הזה. אלא אם טוני מצא עוד משהו שיוכל להראות איך החדר הזה נפתח?"

"לא עד עכשיו, לא."

הארי עדיין כתב, אבל הרים את ראשו קצת, והחווה בראשו לנוויל. "מישהו לחץ עליך פוליטית? או עליך, ג'סטין?"

"שום דבר שירמוז על רמה כזאת של דחיפות," אמר ג'סטין, "ושום דבר על דמבלדור או שקשור ממש לשנות השמונים."

נוויל עדיין בהה בטוני, אבל לא משנה עד כמה עמוק היה הרצון שלו לגלות מה קרה בין סנייפ והקצינים שלו, הארי צדק. זה היה בעבר, והרוצח היה מה שחשוב עכשיו. "קיבלתי המון הבנה לגבי הוריי וסבתא, אבל אף אחד לא נראה היה ממש מעוניין."

רון הסתכל על הפתקים שלו, הדגיש משהו והקיף משהו אחר. "אנחנו גם יודעים ששולח היומנים עבד מתישהו עם ניקולס פלאמל."

"זה שוב הקשר עם דמבלדור," זאק שלף את שרביטו, שלח את החתיכות השבורות של הבקבוק לפח והעלים את הסיידר השפוך כשדיבר. "אבל אולי הוא לימד אחרים. בטח כן עשה זאת."

"אבל הוא מת כמעט לפני עשרים שנה," אמרה סאלי-אן, "ולא יכול היה להיות שהשליחים יחכו עד היום."

"ואנחנו גם יודעים מה היה מיקום היומנים באפריל 98," הוסיף טוני בשקט, "וזה אחרי שהוא מת."

רון עדיין הסתכל על הפתקים שלו, הקמט בין גבותיו מעמיק במחשבה. "דראקו?"

"למה הוא?" שאל הארי.

"נמיה קטנה ומעצבנת." רון משך בכתפיו בקלילות ובכעס. "שונא אותו."

"יש לו אליבי," הגיב ג'סטין, "והוא גם גבוה מדי, ויש את העניין הקטן הזה שרוב רשימת הקורבנות שלנו לא אוהבת אותו."

הזכוכית האחרונה הוטחה אל הפח בכוח רב כל כך עד שהתנפצה עוד, וזאק הרים את ידיו בכעס. "אנחנו מחפשים מישהו שלא קיים!"

"כן הוא כן. ברור שכן." הארי היה במצב מקצועי מלא, הוריד את הטופס הגמור וחזר אל הלוח כדי לטפוח על רשימת המידע והתיאוריות שלהם. "והוא בין מטר שישים למטר שבעים, חזק, ידוע לכל הקורבנות שלנו, הם סמכו עליו, מסוגל לבצע אבדה קדברה נקי, ורוצה ממש, ממש שאנשים לא ידברו על דמבלדור."

"וזה אומר," אמרה סאלי-אן בזהירות, "שנוכל לשחרר מהלוך כל אחד שאין לו קשר לדמבלדור."

הארי שקל את ההצעה לכמה שניות לפני שהגיב, נימת קולו ניטרלית באופן מכוון. "אז מי את חושבת שנמצא ברשימת המטרות החדשה?"

"דנג, מקגונגל, ספראוט, פליטיק, האגריד, דיגל, מולי, ביל, פלר, צ'רלי, פרסי, ג'ורג', רון והרמיוני וויזלי, לי ג'ורדן," היא אמרה את השמות ללא כל היסוס, "וגם אתה, הארי."

"אני?"

"בסוף היית הכי קרוב לדמבלדור מכולם."

"הוגן מספיק." הוא הוריד את משקפיו, ניקה אותם בתנועה שנוויל ידע שלא הייתה קשורה לעדשות ופשוט נתנה לו עוד זמן לחשוב. "אז אסור שאהיה לבד, אם כך."

"לג'סטין ולנוויל יש עבודות אחרות." מחה זאק. "אין לנו את כוח האדם לשמור על כולם, והם לא יכולים להישאר בלוך יותר מדי זמן בלי לסגור את הוגוורטס למשך השנה. כל סיפור ההדברה נותן לנו רק שלושה ימים."

"ובלי להדגיש את זה יותר מדי," הוסיפה דמי, "אבל סו ושיימוס לא יכולים לשמור על כל כך הרבה אנשים לנצח."

הארי החליט בבירור, והוא הצביע על כל אחד בתורו כשאמר מה התכנית. "סאלי-אן וזאק להוגוורטס. הייתם חלק מצ"ד של נוויל, אתם מכירים את הטירה הזאת טוב. זה מכסה את הפרופסורים ואת האגריד. דיגל ודנג יוכלו להיכנס לשם לעת עתה גם כן. רון, אתה וטוני תיקחו משמרות במחילה ותכניסו לשם את כל המשפחה שלך. אני יודע עד כמה אתם יכולים לנעול את המקום הזה. ג'סטין, נוויל, שניכם פשוט תצטרכו לשמור אחד על השני."

סאלי-אן הנהנה, מסופקת. "ואתה, הארי?"

"אני אקרא לברידג'ט בירן מהשומרים. היא חייבת לי, והיא תוכל להשגיח עליי לקצת זמן."

רון כחכח בגרונו, והרים את ידו כדי לקטוע את המינויים המהירים. "הרמיוני."

"רון, בבקשה אל תתחיל גם." הארי הסתובב להסתכל עליו, פניו תחינה חשופה לרחמים מחברו הטוב ביותר. "אני יודע שיש לכם בעיות, אבל -"

הוא הניד את הראש הג'ינג'י לאט, ונוויל הבין שהבעת פניו הייתה חולנית בגלל ההבנה ולא ההיסוס להילחם. "הרוצח מפליל את הרמיוני. אולי הוא עוקב אחריה. היא עירנית כמו חילזון ים חירש ועיוור כשהיא עסוקה, אתה יודע. חזרנו לארבעת הגדולים."

טוני קפא בגלל הגילוי שהוא לא רצה, והשלים את החסר בקול שקט ומת. "כסף, אהבה, כוח וטירוף."

"זה לא קשור לכסף." אמר זאק בעייפות, לא אוהב את המקום החדש והמסוכן הזה יותר מהשאר. "יש לנו יותר מדי קורבנות עכשיו, ולא מנסים לסחוט או לשדוד."

"טירוף תמיד עובד," סאלי-אן שמה את ידיה על עיניה והן האפילו, החזרה הכפויה לעיוורון מאפשרת לה להתרכז. "רק שהוא יותר מדי מחושב. הוא ממש לא עומד לעבור בדיקת בריאות נפש, אבל אין שיגעון, שום דבר בלתי נשלט. זאת לא כפייתיות או צמא לדם כמו תמיד."

"גם כוח נראה הרבה פחות סביר," ג'סטין נראה היה ממש לא מוטרד מהתפנית בנושא, מה שהפתיע את נוויל, כי ידע שהרמיוני הייתה אחת מבנות בריתו הקרובות ביותר בנושא האיחוד. "אלא אם זה מישהו שרוצה לנקום בדמבלדור ולא יכול היה לעשות זאת כשהיה חי."

"זאת תיאוריה הגיונית." אמר הארי, "אבל אני חושב שרון חתר למשהו אחר, ואז נחזור לזה."

רון נראה היה כאילו משהו בו נשבר, ונוויל לא ממש רצה להסתכל. קולו היה חלול, פניו חיוורות, ידיו קשורות בניסיון למנוע מהן לבגוד בו, אגודלו משפשף בכפייתיות את טבעת הנישואין שלו. "אהבה. מה אם זה מישהו שהיה מאוהב בה וזה הפך לשנאה? עכשיו הוא רוצה שהיא תחוסל, אז הוא מפליל אותה על הרצח."

לרגע, נדמה היה שזה היה וידוי, והרעיון עצר את נשימתו של נוויל, אבל ההבעה בעיניו של רון כשהרים את מבטו חיסל את ההשערה הבלתי אפשרית מיד. מה שהיה שם, הוא הבין היטב; הפחד המכווץ הזה וחוסר האונים שמישהו שאתה ממש אוהב סומן בידי רשע בלתי ניתן לעצירה. נוויל כרגע ליד הכורסה, שם יד מרגיעה על ברכו של האיש השני. "אבל אם זה המקרה, למה לא לרדוף אחרי ההורים שלה, או למען האמת, למה לא אתה, רון?"

הוא הניד בראשו באומללות, לא מסתכל על עיניו של נוויל. "אני יודע שהיא חקרה בנושא היומנים לבדה. היא אמרה לי שלא, אבל…" קולו התחיל להתקשות, והוא הסתיר את זה בשיעול, שם אגרוף על עיניו כשמצא וחזר למקצוענות ההילאי והרים את מבטו שוב באתגר. "כן, טוב, היא כן. הרבה. יותר מאז אבא; היא בקושי באה הביתה. ואני מצטער שלא אמרתי לכם משהו על זה, אבל היא אמרה לי שהיא לא מצאה כלום, ולא ממש רציתי להביא את הבעיות האישיות שלנו לעבודה. אבל מה אם המטרה של הרוצח היא לשמור על המסתורין בלתי ניתן לפתרון ולגרום לה לרדוף אחרי זה עד שהיא תחוסל כי היא תהיה מעורבת ביותר מדי כאלה?"

הארי כתב על הלוח הרמיוני מופללת? חשוד נזרק? אבל לא הרים את מבטו, והשאיר את הגיר שם. "אתה חושב על מישהו ספציפי?"

רון קימט את מצו, וחשב לרגע ארוך לפני שעשה רעש של תבוסה, כתפיו נשמטות. "היא די דחתה את זאביני בנשף חג המולד, אבל אני לא חושב שהוא ינטור לה כל כך הרבה טינה לכל כך הרבה זמן, ושוב, הוא לא האדם שהמסדר הישן יסמוך עליו כל כך כי הם יכולים לירוק על התחת הקטן שלו מסלית'רין. יש את קורמק וקרום, אבל שניהם מתים, ואם היו לה עוד חברים או…" הוא שתק, בלע את רוקו לפני שהכריח את עצמו לסיים. "מאהבים, אני לא יודע."

היה כבוד רך לרגשותיו של רון בקולו של זאק, אבל הוא לא עזב את העניין. "אז מי עוד שונא כל כך את הרמיוני?"

"המון אנשים חשבו שהיא הייתה פוצית בלתי נסבלת בבית הספר," הודתה דמי, "והיו עוד המון פעמים שהייתי עושה הרבה כדי לראות אותה ממש מתפוצצת במבחן, אבל זה ממש רחוק מלהפליל אותה כרוצחת, וכל מי שאני מכירה היה פועל באותה הצורה כאן."

"אנחנו לא צריכים ללכת כל כך רחוק," תיקן טוני. "היא התובעת הכי טובה בשוק כבר ארבע שנים. היא צברה חתיכת רשימה שאפילו לא צריכה אהבה כדי לקפוץ ישר לחלק של השנאה. בעיקר מישהו שמרגיש שמי שאהב אולי הורשע באופן לא הוגן ורוצה שאותו הדבר יקרה לה."

"אבל שוב," הזכיר לו נוויל, "אנחנו צריכים מישהו אמין. אין אף אחד קרוב לרשימה שלנו שהרמיוני תבעה. אפילו פיניגן, היא הגנה עליו."

"רק רגע," פניו של בריאן נדהמו לגמרי, והוא הכה בידו על מצחו. "זין - למה אנחנו הולכים לניו אורלינס?"

"אני לא -" נוויל התחיל להגיב, ואז גם הוא הבין, ופיו נפער, זז בחוסר תועלת לכמה מילים לפני שהצליח שוב לדבר. "אוי, לעזאזל. היינו אידיוטים, נכון?"

כולם הבינו, ההבנה הפתאומית הופיעה בכל פרצוף, אבל ג'סטין היה זה שדיבר. "שיער. קצת שיער, קצת פולימיצי, והרוצח יוכל להיות בגובה מטר שמונים בכלל."

"אפילו השיער של הרמיוני." הסכים הארי. "לא יהיה קשה להשיג אותו. תעקוב אחריה באחת ממאה הדרכים להישאר בלתי נראה, ואז תתחזה אליה עם פולימיצי אחרי שעזבה - תעמיד פנים ששכחת משהו, כל כך קל, בכלל לא חשוד… ותכה."

"זה יותר מדי אפשרי." רון קפץ על רגליו, כאילו יכול היה ללכת ולמשוך אותה למקום מבטחים, למרות שכבר הייתה בטוחה מבחינה תיאורטית בלוך עם השאר. "חייבים לנעול אותה! כלומר, אפילו כשנשחרר את השאר, היא צריכה להישאר!"

"היא לעולם לא תסכים לזה." טוני נופף בערימת הניירות שנראו רק הרגע כל כך טוב. "היא צריכה לטפל בתיק של רוזייר ובעוד עשרה."

הארי שקל את זה, ובדק שוב את הפתקים שלו. "אז רון, אני שולח את תומפסון מהשומרים - הסיבה היחידה שהוא לא בירוק זה שהוא חושב שבעבודה אין מספיק אקשן - למחילה, ואתה תהיה מחובר לאשתך מהמותן."

נוויל הרים את ידו, לא רוצה להישמע קשה אבל באותו הזמן זכר בבירור איך הארי עצמו מנע ממנו לעבוד ישירות בנושא הרוצח. "אתה לא חושב שזה ניגוד עניינים להשתמש בבעלה?"

"נוויל צודק," הסכים זאק. "תחליף בין רון וביני; אני אעשה את זה."

"אני צריך כיסוי מלא, בעיקר אם חושבים שפולימיצי בשימוש." התגובה של הארי הייתה מעשית, וכל הרגשות שלו הודחקו לגמרי כך שאולי לא היו קיימים. "מישהו שיוכל להתקלח ולישון איתה."

"ואני מצטער, זאק," התעקש רון, קצת מעצמו הישן חזר בחיוך שלו. "אני לא מוכר אותה. יש לך אחת משלך."

"צודק." החיוך בתשובה היה מבין ולא משועשע, אבל נעלם ברגע שהסתכל שוב על הארי. "אני עדיין ממש מפוחד בנוגע לשחרור כולם מהלוך."

"זאק, אני משחרר את הבנים שלי ואת אשתי ההיריונית מאוד, מאוד והאולי כבר יולדת."

"לא כל כך מוקדם."זאק לא ויתר, והמבט בעיניו אמר במפורש שהארי יכול היה להיות אידיוט כמה שרצה, אבל הוא יצטרך להיות ממש אם יחשוב להתקרב למייגן והילדים. "רק בגלל שעברו עשרים וארבע שעות, אנחנו לא מפסיקים את כל התכנית. אולי הרוצח פשוט תכנן לרצוח מישהו ששמנו שם והוא מתאפס על עצמו? אם נפתח את השערים, הוא פשוט ירדוף אחרי הקורבן ההוא."

"הוגן מספיק." הארי נאנח, בדק בשעונו, ונוויל לא קינא בו באחריות ההחלטה, למרות שמשפחתו הייתה בטוחה במקום אחר. "ניתן לזה את שלושת הימים שה'ריסוס' נותן לנו, ואז, אם עדיין לא תהיה תזוזה מהרוצח, לא תהיה לנו ברירה בכל מקרה."

דמי הוציאה את אישור הנסיעה מהכיס הפנימי של הפנקס שלה, והסתכלה על בריאן במחשבה לא בטוחה. "אנחנו עדיין נוסעים מחר לניו אורלינס?"

"לגמרי," אמר הארי. "אתם על הטיסה הראשונה מנמל הית'רו."

ג'סטין שלף שוב את הבלאקברי שלו. "יש אחת ב-7:40 בבוקר ביונייטד לנמל התעופה הבין לאומי לואי ארמסטרונג בניו אורלינס שיביא אתכם לאזור דרך וושינגטון ממש ב-2:00 בצהריים לפי שעון ארצות הברית. אם לא אכפת לכם לתת לי את השמות המלאים שלכם ותאריכי הלידה, אסדר את זה, ואשים אתכם במלון רויאל ניו אורלינס ברובע הצרפתי. שתי לילות, תוכלו להאריך אם תצטרכו. זה בית קריאולי ששופץ, נראה די מוגזם, לא אמור להיות מקום בו קצת לשון קסומה או אפילו שרביט יגרום למבטים."

"דמלזה צ'סטן רובינס-צ'יימברס, 20 במרץ 1981."

"בריאן מייקל קאלאהאן, ה-8 בפברואר 1963, שלושה ימים אחרי לידתו של זבל. (10)" אמר בריאן ביובש. "אבל אביא מזכרות."

"ואני אשאיר את זה כאן." הארי הרחיף את הלוח הקטן, ושם אותו על המזנון. "כל מי שרוצה להעתיק, להוסיף, להביא רעיונות חדשים, אני פתוח. בינתיים, מה עם ארוחת ערב?"

"עוף מיי פון, סוואן קאי, פשטידת רועים, וקצת מעוגיות השקדים של אימא ואבא לקינוח." הקול היה ברור, אבל עדיין, נוויל לא האמין עד שהסתובב וראה את לי בדלת המטבח הפתוחה. היא לבשה סינר, עם קצת רוטב חום על קצה אפה ושיערה מהודק עם עפרונות, אבל היא חייכה כמו חתול שירש אי מלא בקנריות.

בפעם היחידה, מרייבנקלו או שלא, טוני לא שאל שאלות. הוא קם ורץ בחדר מהר יותר ממה שנוויל חשב שהיה אפשרי, ולי פלטה קול מופתע קטן כשהרים אותה מהכיסא, הצליל נעצר כשפיו נדבק לפיה. היא קצת איבדה את שיווי משקלה לרגע, וגם הוא, אבל לפני שמישהו בכלל הגיב לנוכחותה הלא צפויה הם נצמדו אחד לשנייה, מוותרים ללא מאמץ לתשוקה עוצרת הנשימה של הנשיקה.

ג'סטין צחק, ורק בגלל שהיה במרחק קטן ממנו נוויל שמע את השיחה הדמיונית שמלמל בין שיניו. "'איזו הפתעה נעימה, גברת גולדשטיין, עבר קצת זמן.' 'אכן כך, מר פינץ'-פלצ'לי, ואולי נוכל לארגן ארוחת צהריים בקרוב.' 'בוודאי, המזכירה שלי תדבר איתך בנוגע ליום.' 'תודה לך, אבל אם תסלח לי, נדמה לי שאני ממש מעוניינת בשקדים של בעלי. 'לחלוטין, אני מבין.'"

התגובה של דמלזה הייתה יותר ניתנת לשמיעה ודרמטית כששקעה בספה בגניחה כועסת. "אוף, זה לא הוגן. אם אני הייתי מתחילה ללמוד החייאת מתים, ארט היה מכין ארוחת בוקר לפני שאלך?"

"הלוך לא יכול היה לדאוג לצרכי התנועה והתברואה שלה עם כל האנשים שם." זאק חייך ברשעות, ונוויל הבין שהוא היה היחיד שלא הופתע מהופעתה.

"מתי -?"

"בצהריים," זאק משך בכתפיו, חיוכו מתרחב בביישנות. "אני רק רציתי שזאת תהיה הפתעה."

הארי צחק, וטפח לאיש הגבוה על גבו. "אתה רומנטיקן חסר תקנה, סמית'."

בריאן הרים את הגבה בעלבון מזויף. "לא נדמה לי שהוא מתלונן."

"גם היא לא." הסכים זאק.

"אני כן." סאלי-אן הוציאה לשון לזוג המתעלם שעדיין לא שאף אוויר. "קחו חדר, שניכם. זה רע מספיק שאני צריכה את שירות הדייטים שלי כנערה בלי לזכור מה אני מפספסת."

ידיים התחילו לשוטט, ולי שברה את הנשיקה, מצחקקת כשליטפה אותו בעדינות. "ארוחת ערב, טוני. עבדתי עליה קשה."

"כמובן. כמובן." חיוכו של טוני קרן ממש כשהניח אותה בעדינות שוב על הכיסא. "ואסא? פי?"

"הן ממש בסדר."

"ואת?" הוא משך תלתל תועה ממצחה, וחיפש בפניה ברעב. "את בסדר? כלום לא קרה?"

"אני בסדר." היא לקחה את ידו, נישקה אותה ברכות ונגעה בה בצד פניה. "יותר מבסדר עכשיו. התגעגעתי אליך."

נדמה היה שקשה לו להתרחק, והוא היסס כשהסתכל על ידיות הכיסא. "אפשר?"

היא הנהנה. "כמובן."

טוני דחף אותה אל המטבח, והייתה שתיקה ארוכה אחרי שהדלת נסגרה מאחוריהם לפני שרון גלגל את עיניו, והצביע למקום בו נעלמו. "זה מעורר בחילה."

נוויל לא יכול היה שלא לחייך, אפילו שלהסתכל עליהם גרם לו להתגעגע יותר לחנה. "אתה מקנא."

רון הנהן, והבעת פניו הייתה כועסת. "בטח שכן."

"נו נו." ג'סטין נופף אליו אצבע מהמקום בו התחיל לזרוק את בגדיו לתרמיל. "במילותיו החכמות של הנביא מוחמד, 'התרחק מקנאה; היא אוכלת אותך ולוקחת את הפעולות הטובות, כמו שאש אוכלת עץ שרוף."

"אני לא מוסלמי." רון ירה בחזרה. "ואני גם לא שוכב הלילה. גם הוא לא מוסלמי, והוא כן, אז מוחמד לא צריך להיכנס לכאן."

דלת המטבח נפתחה שוב, ולי הוציאה את ראשה אל החדר, צוחקת. "מה עם, במילים הנפלאות של הטבחית, 'אלו שימשיכו לדבר על מה שלא עניינם יכולים להזמין אוכל, וארוחת הערב מתקררת.'"

"זאת חוכמה." הסכים רון בשמחה. "בואו נאכל."

ג'סטין סיים לארוז את התרמיל שלו, ובדק בשעונו שוב לפני שהניף אותו על כתפיו. "אתה יודע, זה מה שאני אוהב בך, רון. אתה תמיד צפוי."

רון עצר באמצע, והסתובב במבט של כעס מפתיע. "אל תגיד את זה!"

"אני מצטער," התנצל ג'סטין, מופתע מכמה שפגע בו. "אני לא -"

"אני יודע." רון נאנח, פתאום מובך בגלל תגובתו המוגזמת. "זה פשוט… מלחיץ אותי עכשיו, בהתחשב בהכול. אבל אתה צודק."

הריח מהדלת הפתוחה הייתה טובה יותר מכל מנה יוקרתית שהקסמהדרין רצה לקוות לה, ונוויל גילה שבאמת היה רעב לראשונה במה שהרגיש כמו ימים. דמי, בריאן, הארי, סאלי-אן וזאק ענו להזמנה, והוא שמע את צלילי השיחה השמחה יחד עם קרקוש הצלחות והסכו"ם. הוא שם יד אחת על כתפו של ג'סטין ואת השנייה על של רון, ועמד להגיד להם שהקביעות יכלה לחכות, אבל בטנו התערבה בקרקור חזק, וכל שלושת האנשים צחקו.

"לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר בעצמי," ג'סטין קד קצת, מצביע לדלת בחן. "שניכנס? אולי לא נקבל את הנערה, אבל אני מאמין שבנוגע לבישולים שלה, אלו יחסים פתוחים."

OOO

לא היה בחצר האחורית שום דבר שיכול היה להיקרא גינה, למען האמת. זה בעצם היה מקום לילדים, וכל זכר למדשאה כבר ויתר לכל מה שגדל שם למרות החפירות והריצות והטיפוסים והדחיפות, ופה ושם קוצץ לגודל הגיוני. עץ הבוקיצה הגדול היה קשור בחבלים לטיפוס ונדנוד, והיו צעצועים שהיו גם קנויים וגם בנויים מפוזרים בכל מקום. זה היה לילה חם, והצללים שהוטלו בידי האור המהבהב של החלונות הקלו על הדמיון שבכל רגע האחראים לתוהו ובוהו השמח הזה יחזרו לעוד כמה דקות של חופש עטוף בפיג'מה לפני המקלחת והמיטה.

הוא יצא לשם רק כדי לשפר את האות ולהתרחק מהאחרים, אבל היה בסדר באופן לא צפוי להיות כאן, במקום הזה בו הסביונים נראו כמו זקנות עייפות ומחייכות כשהקול הקטן והיקר ברבר באוזנו. "ואז הלכנו לחווה, והייתי אמיצה ואכלתי במיה וזה היה איכסה אז זרקתי את זה והייתה חנות עם ממתקים וקיבלתי אחד כי לא נשכתי את טרבור כל היום!"

נוויל קיווה שבתו תוכל לשמוע את החיוך בקולו כשהתיישב על המדרגה. הוא ממש יכול היה לדמיין אותה; תמיד זזה ומלאת דרמה עם המזג החם של אמה ופני המלאך שאפשרו לה להתחמק עם זה. "נשמע כאילו אתם ממש נהנים, פגיל'ה. מה עוד עשית?"

היה היסוס. היא התנדנדה מהקרסוליים שלה עד לבהונות רגליה, מניפה את זרועותיה ונושכת את שפתיה. "אה… יש פוני."

היא לא הייתה נלהבת כמו שציפה. למען האמת, היא נשמעה די לא שמחה, והוא אילץ את עצמו לכלול מספיק הבנה בקולו. "הם לא נתנו לך ללטף אותו?"

"לא רוצה ללטף אותו!" אה, הנימה הטיפשית של האב. שגיאה נוראית בשיפוט, ברור, שהניח משהו כל כך טיפשי כמו זה שבחורה קטנה שהיו לה עשרה צעצועי פוני רצתה ללטף גרסה בצבע האמיתי. "זה פוני גדול. אני לא אוהבת."

היה פחד אמיתי מאחורי שכבת הכעס, והוא הושיט את ידו הפנויה מתוך הרגל לפני שהבין שיוכל רק לנחם אותה במילים. "זה בסדר. לפעמים דברים גדולים הם מפחידים. אולי אם תלכי עם אימא -"

"אני רוצה שתבוא לקלל אותו." זאת לא הייתה בקשה.

זה היה היתרן היחיד לכך שססילי נתנה לו יתרון של חמש שנים בנושא ילדות קטנות ועדינות ואיך שיכלו להיות אלימות כך שלא צחק. "אני לא חושב שזה יהיה ממש נחמד. אני בטוח שמישהו אוהב את הפוני."

"לא." עוד שתיקה, רעש מוזר שנשמע באופן חשוד כאילו צבטה את אחיה, והיא חזרה, הפוני נשכח פתאום עכשיו כשלא הסכים לרצח. "הלכתי לשירותים בלילה."

"זה נהדר! אני כל כך גאה בך!" הוא ממש התלהב. "את בטח תהיי מוכנה לתחתונים של ילדות גדולות כשתחזרי."

"כן." הוא שמע את קולה של חנה ברקע, ופגי נאנחה. "אימא רוצה את הטלפון."

"אז כדאי שתתני לה אותו."

"לא."

"מרגרט…" השימוש בשמה המלא היה אזהרה מוכרת, ולמרות שהיה צליל עצוב, זה השפיע כמו שצריך. היה רעש כשהטלפון שוחרר, וכעבור כמה רגעים, קולה של אשתו.

"נוויל, מתוק, איפה אתה?"

הוא ידע שחייך כמו דביל, ולא היה אכפת לו יותר ממה שלטוני היה אכפת. היא נשמעה שמחה ובריאה וכל כך יפה עד שכמעט ראה אותה. צמח הפורסיתיה שישב לידה התחילה לפרוח פתאום, והוא צחק מהפעולה הלא מודעת שלו. "אין לך מושג כמה אני שמח לשמוע את הקול שלך. התגעגעתי אלייך ולילדים כל כך, אני מרגיש שאני יוצא מדעתי."

הצחוק שלה היה מלא בעצב שאמר הכול בנוגע לכמה שהרגישה את ההפרדה גם היא, ובאופן מוזר, היה טוב לשמוע את זה. "אני מקווה שאתה שמרת על מספיק ממנה כדי להיות חכם בקסמהדרין. התחלת היום?"

נוויל עשה רעש כועס. "עדיף לא לדבר על זה. אבל כן משלמים לי בסוף החודש, וזה שכר טוב, אבל זה צריך לכסות את כל החובות ואפילו להתחיל לשלם את החשבונות, בהתחשב במה שלא שילמנו עליו החודש."

"אה-הא," הוא שמע את החיוך המסופק בצליל, וזה גרם לו להרגיש קצת יותר טוב בנוגע לעבודה השנואה שלפחות יכלה קצת לעזור להם. "מה זה אומר לגבי כמה מבוגרים ואחראיים הפכנו להיות כשאני חושבת שזה הדבר הכי סקסי שאמרת לי מזה כמה חודשים?"

קולה גרם לו לרעוד, גופו קצת מבין את המרחק כשדיברה ככה. הוא ליקק את שפתיו ונשם נשימה עמוקה. "טוב, אצטרך לעבוד על זה."

"לא עכשיו." היא נאחה, אבל אז הפתיינות היפה והרכה חזרה. "אולי תתקשר אחר כך שוב? שלוש אחר הצהריים עכשיו פה."

הוא הנהן אפילו שלא ראתה. "לגמרי אנסה." הייתה שתיקה, והוא החליט שאם צריך לחכות, הוא צריך לשנות נושא. "מה בנוגע לתינוק?"

"ממש טוב, בעצם," היא אמרה בהפתעה נעימה. "אני קצת עייפה, אבל הוא יותר טוב מהשניים הקודמים. וזה טוב, כי זה מקום יפה, אבל הוא גם גדול וממש בחוץ והם מאוד, מאוד עסוקים."

"פגי אמרה שיש פוני."

"די הרבה." היא נאחה, מהססת. "אבל אני לא רוצה להיכנס לפרטים, נוויל. אני לא סומכת על זה לגמרי."

"לא, לא, זה הוגן," הוא הסכים במהירות. "גם אני לא."

"אתה חושב שיהיה בסדר בקרוב? לא צריך להרחיב, רק… יש הערכה כבר?"

הדחף הראשון שלו היה לספר לה על המלכודת, על שלושת הימים, אבל הוא עצר את עצמו. זה היה מוזר לשמור ממנה סודות, אפילו אם לביטחונם, והוא בחר במילותיו בזהירות. "אנחנו מקווים לפריצת דרך."

"אז זה לא."

"אני מצטער, אהובה. אני -"

"די כבר." התגובה הייתה חדה, אבל התרככה כמעט מיד, למרות שהכעס היה ברור. "אם יש דבר אחד שאני יודעת לגביך, זה שאתה עושה כל מה שאתה יכול ובטח עוד מלא דברים שאתה לא אמור לעשות. וזה גם בנוגע לשאר. הלוואי שיכולתי להיות שם איתך."

"הילדים צריכים אותך יותר," הוא הזכיר לה בעדינות.

"אני יודעת. אני פשוט שונאת להרגיש שאני לא יודעת כלום. זאת הקצינה שפעם הייתי, כנראה."

"היית קצינה נהדרת."

חנה צחקה, למרות שהייתה שם גאווה. "השמועה אומרת שקיבלתי את הדרגה כי התמזמזתי עם המפקד."

"אז זה שקר."

הוא כמעט שמע את הגבה המתרוממת. "לא זה לא."

"לא ככה קיבלת את הדרגה," הוא מחה. "קיבלת אותה לפני שהיינו ביחד. הפכתי אותך לסגנית שנייה כי אני -"

"נוויל, צחקתי."

"אה. כן." הוא הרגיש קצת מגוחך. "אני פשוט… חשבתי הרבה על כמה אוכל להשתמש בך. לא רק עבורנו, אלא עבור כל מה שאת, מותק. איך שאת יכולה לעשות עשרה דברים בבת אחת ואיך שאת עם אנשים ואין לי אפילו חצי מהראש שלך עם מספרים ואת אף פעם לא מפשלת בניירת ו -"

"די, אני מסמיקה."

"את יפה כשאת מסמיקה."

"בן זונה." היא שתקה לכמה שניות, אבל כששוב דיברה, היה איפוק מוזר שהחליף את הזדוניות, והוא מיד נעמד על המשמר. "אני לא יודעת כמה זמן יש לנו, אבל, ואני צריכה שתדע… לקחתי שיעורים כשאני פה. הבעלים של האזור מוסמך בזה, והוא הציע ללמד אותי, וחלק מזה גורם לי להרגיש שאני עושה משהו, וחלק מזה הוא פשוט שאני… עם איך שהחיים שלנו היו, אני צריכה לדעת."

נוויל קימט את מצחו, לא אוהב איך שזה נשמע בכלל. "איזה מין שיעורים?"

"למדתי לירות. באקדחים ורובים."

הוא כמעט הפיל את הטלפון. "חנה!"

"אפילו אל תתחיל להתלונן כשהחבר הכי טוב שלך יכול להוריד גוז מגדר במרחק מאה מטר!"

"אם את חושבת שאני אוהב את כל מה ששיימוס -"

"אני לא מבקשת ממך לאהוב שום דבר, וגם לא אכפת לי. אני מיידעת אותך כי תקשורת זה חלק חשוב מנישואין בריאים. בניגוד לקבלת רשות מבעלי כדי ללמוד איך להגן על המשפחה שלנו." זה לא היה איום או אזהרה, אלא פשוט הצהרה, והוא ידע טוב מאוד לא להתווכח עם ההצהרות האלה, חלק בגלל שלא יכול היה לנצח, ובעיקר בגלל שהסיבה שלא היה מנצח בהן היא שכשהחליטה, היא צדקה. והוא גם ידע שזה המקרה כאן, בין אם רצה את זה או לא.

ומצד שני, לא להתווכח לא היה דומה לזה שהוא היה מוכן לשחרר את זה. "אני פשוט לא אוהב את הדברים האלה."

"אז אתה לא צריך להשתמש בהם." אמרה חנה מיד. "זה לא נתון לוויכוח, נוויל."

"אני יודע. סליחה." הוא נאנח, וקיווה שתוכל להבין שההתנצלות הייתה כנה ולא וידוי תבוסה. "לא התכוונתי לעצבן. אני מגונן, וזה לא הוגן."

"אתה מתוח," היא תיקנה בעדינות. "אני אעזוב את זה. בגלל שאני לא חושבת שאוכל להתווכח איתך כשהייתי מוכנה כל כך שתבוא לפה. הם אמרו שנוכל לחזור, אתה יודע. לחופש אמיתי, אחרי שכל זה יגמר ואולי אחרי שהתינוק יוולד."

"אני מאוד אשמח."

"נוו?" הקול של הארי גרם לו לקפוץ; הוא לא שמע את הדלת האחורית נפתחת. אבל הוא היה ממש טיפש. נכון, החצר האחורית של זאק בטוחה מספיק, אבל אפשר היה להגיד את זה על רוב המקומות האחרים בהם ההתקפה קרתה, וכאן הוא עשה רושם טוב של מה שרון קרא לו חילזון ים עיוור וחירש.

נוויל עצר את הכעס מהטיפשות שלו, כי לא רצה שהארי יחשוב שהוא כועס עליו כשהסתובב, וניסה להיראות כאילו לא נתפס. "רק רגע."

חנה, כמובן, הייתה חכמה מתמיד, והוא שמע את המתח הפתאומי כשהתחילה ללחוש, והבינה מיד עד כמה ההגעה הפתאומית הפתיעה אותו. "יש שם מישהו?"

הוא הניד בראשו, נותן לה לשמוע את הנזיפה בקולו. "זה רק הארי. לא שמתי לב. יצרנו את מה שאנחנו קוראים לו חדר הנחיצות החדש… כל ההילאים די התקבצו ביחד כדי שנוכל לעבוד על הדבר הזה מסביב לשעון אם נצטרך."

הלחישה חזרה לרמה רגילה, אבל היא לא נרגעה. "הארי נכנס לבית חולים יותר מפעם אחת, ואתה שחקת את עצמך בצ"ד. אני לא אוהבת איך שזה נשמע."

נוויל חייך, לא מסוגל להתנגד להחזיר לה. "תקשורת, לא רשות."

"אוי, נו!" היא נחרה קצת, כועסת ממה שרצתה להודות אבל לא כועסת כמו שהעמידה פנים. זאת הייתה תחרותיות שלא הייתה בו, אבל הוא העריך בה, וממש העריך את מה שזה עשה בזמנים הטובים עבור העסקים בקלחת.

הוא ראה שהארי חיכה, זרועותיו משולבות כשנשען על הדלת האחורית. לא היה שום דבר דחוף, אבל הוא ידע שהוא לא יוכל לדבר בטלפון כל הלילה בכל מקרה. לשניהם היו דברים לעשות. "אני אוהב אותך, אבל -"

"בכל ליבי, ואני יודעת. אתה צריך ללכת. תצלצל אחר כך?"

"לגמרי." חלק ממנו רצה להגיד, להבטיח, לבקש עוד, אבל הוא לא היה אמיץ בנוגע לדבר הזה כמו חלק מהשאר, וממש לא כשחברו/הקצין הממונה עומד שם במרחק קטן. הוא קיווה שהבינה בכל מקרה.

"בסדר." היא כן, וזה היה כל מה שיש, וזה עצר את נשימתו בגרונו. "להתראות, אהוב."

"להתראות." נוויל לחץ שתי אצבעות על שפתיו ואז על הטלפון, אבל הוא כבר החשיך. הוא בהה בו יותר מדי זמן ולא כמה שרצה, אבל לבסוף הניד בראשו, מנער את המחשבה וחוזר לכאן ועכשיו כששם את הטלפון שוב בכיסו.

הארי בכלל לא נראה היה חסר סבלנות, בעצם. אם בכלל, הוא נראה היה קצת מובך מזה שהתערב, וסימן לנוויל להישאר איפה שהיה, וירד כדי להצטרף אליו על המדרגה במקום. "חנה?"

הוא הנהן, עוצר את הדחף להרים שוב את הטלפון ולהחזיק אותו, כאילו משהו ממנה נשאר שם. "כן, והילדים."

"מה שלומם?"

הטלפון נשאר כמו שהיה, והוא הסתובב במקום אל הפורסיתיה, הופך את הפריחה ומנחה את העלים לצאת שוב. מאוחר מדי בעונה, לא טוב. הסחת הדעת הייתה טובה. היא כמעט שמרה על קולו יציב, והרעד שיצא לו יכול היה להיות קשור למאמץ שלא באמת היה קיים. "מאוד, מאוד רחוקים."

"אבל בסדר?"

"נראה שכן." הוא משך בכתפו, מסתכל על הארי בחצי חיוך מבויש. "קשה לי לא לנסות לחקור את מה שהם אומרים ולנסות לגלות איפה הם, אבל אני יודע שאני לא אדע על בטוח."

הארי הנהן בהבנה. "כשיצאנו לצוד, הייתי נואש לשמוע כל דבר לגבי ג'יני, אבל באותו הזמן, תמיד דאגתי שאם אני אדע יותר מדי…" הוא השתתק, לא צריך לסיים, אצבעותיו מקיפות את שתי הצלקות המעגליות על זרועו שנוויל לא שאל לגביהן (11). "אתה שוקל להחזיר אותם אם נשחרר את השאר מהלוך?"

"לא, מאותה הסיבה שג'יני והשאר נשארים במחילה תחת מנעול ובריח. אתה ואני קצת קשורים מדי לזה."

"שלושה דורות. ארבעה עם סבתא שלך." הארי עיווה את פניו, ומשך את השרוול שגלגל מעל מרפקיו, למרות שלא טרח לכפתר אותו. "הכול בגלל תכנית גדולה של איש אחד לעצור תכניות גדולות יותר של איש אחר."

"שאריות ודלת," אמר נוויל בחוכמה.

הארי הסתכל עליו במבט מוזר. "מה?"

"משהו שאב אמר לי כשביקשתי ממנו עזרה בראש החזיר. 'שאריות ודלת. אם זה היה כל מה שרוב ה'מנהיגים הגדולים' רצו, היינו במקום הרבה יותר טוב.'"

זה גרם לצחוק שהיה מנומס והפסיק במהירות. "על זה אני רוצה לדבר איתך, בעצם."

נוויל קימט את מצחו, ממש מבולבל. "שאריות ודלת?"

"לא, לא…" הארי לקח נשימה עמוקה, ועמד כדי לצעוד בריבוע הבטון הקטן למרגלות המדרגות. "תראה, נוו, כשהחזרתי אותך למחלקה, לא היה לנו מושג עד כמה גדול זה יהיה, או כמה אנשים יפגעו."

"מובן שלא."

"כרגע, זה החותן שלי, חמותו של זאק, דודה רבא של דמי, אבא של רון, הבוס הקודם שלנו…"

הוא הנהן לאט, מתחיל להבין לאן זה הולך. "אז זה אומר שכולם קרובים מדי עכשיו."

"התרשמתי מאיך שטיפלת בתיק של רוזייר." הצעידה עצרה, והארי הסתכל עליו, מציג כישרון ייחודי שבו הצליח להיות ממש סמכותי אך גם קליל בצורה שנוויל לא חשב שהצליח לשלוט בה. "אתה היית מקצועי, ולא רק בהתנהגות שלך, אלא עם איך שטיפלת ברון. לקחת את הנקודות בהן הכול יכול היה להפוך ליותר מדי אישי והשתמשת בקשרים שלך כדי להפוך אותן ליתרונות ופיצחת את התיק. אפילו היית זה שביקש צו מעצר עבור לונה, ואז שכנעת אותה מספיק כדי שנקבל עדות מלאה ועסקת טיעון בלי שהיינו צריכים להשתמש בה."

אולי זה היה איך שהתנהגו אליו בילדותו, אבל עם כמה שתקופתו כידוען לימדה אותו איך להגיב למחמאות, הוא עדיין לא היה רגיל לתשבוחות אמיתיות. הוא הסתכל על רגליו, שם את ידיו על ברכיו כדי לא להתעסק איתן. "אני… אני לא יודע מה להגיד. ביקשת ממני לעשות עבודה, ועשיתי. למה ציפית?"

"לא לשחיתות או משהו." הארי משך בכתפיו, אבל נוויל עדיין הרגיש שהסתכל על ראשו. "אני חושב ששכחתי כמה אתה פשוט טוב. אתה לא נוצץ כמו חלק מהשאר."

"היה לי מזל עם התיק של רוזייר."

"עשית את הדבר הנכון וזה השתלם," התעקש הארי.

הוא השמיע רעש מבטל, ורצה שהאיש השני לא יהיה כל כך עקשן פה. "להגיד 'עבודה טובה על הבקבקן הכחול' היה יותר ממספיק. בדרך כלל זה כן."

"טוב, הפעם זה גרם לי להציע לך הצעה."

נוויל שכח לגמרי שהוא חשב שזה מה שהציעו לו לפני כל המחמאות, וראשו הזדקף פתאום בעניין חדש. "התיק של הרוצח?"

כנראה שחוסר הנוחות שלו היה ברור, כי פניו של הארי נראו כמו של אדם שהבין שהלך רחוק מדי. "אוכל להחזיר אותך ליחידת הגיבוי," הוא אמר במהירות. "אתה בקסמהדרין עכשיו, זאת עבודה במשרה מלאה, ואתה עשית מה שביקשת מאיתנו בהקלת העומס. עשית את חלקך בעסקה, ואני אוכל להשאיר אותך בכוננות על כל מה שיקרה אם תעדיף."

נוויל שתק, לא בטוח אם לא הבין מלכתחילה, והחליט לנסות. "אבל אם לא ארצה את זה, אני טועה בלחשוב שרמזת שיש לי סיכוי לחקור על הרצח? לא סתם לרעיונות."

הקלה מלאה שטפה את ההיסוס, והארי הנהן בחופשיות. "חבר חוקר מלא ביחידה."

הרצון הראשון שלו היה לקפוץ על זה מיד, אבל הוא נשאר במקום, רוכן על מרפקיו ליד המדרגות ובוהה בשמים כשחשב על כך. "זה לא קשור ללו"ז," הוא הרהר בקול. "ג'סטין מצליח פי עשרה מזה."

"ג'סטין," אמר הארי, "הוא מטורף."

"אולי." זאת הייתה בדיחה, הוא ידע, והוא לא נפגע, רק… לא ממש הקשיב. היה משהו שהטריד אותו בנוגע לכך, והוא לא ממש ידע מה, וזה הטריד אותו יותר מכל. זה לא היה זה שהיה 'קרוב מדי' אל התיק מלכתחילה. מה שהארי לא הבין אז ועדיין כנראה לא הבין היה שאם יכול היה לפקוד על צ"ד לצעוד למותם, הוא יכול היה לטפל בזה. זה לא היה קשור גם ללו"ז. היה עדיף שיהיה עסוק כשמשפחתו לא שם.

"אתה מודאג מה יקרה אם נתפוס אותו?"

זה היה קרוב יותר, אבל לא ממש. "לא. שמרתי על סובלנות מול גרועים יותר."

"אני…" הארי שרק בלחץ. "גרועים יותר. לפעמים, נוו, אתה אומר את הדברים הכי פשוטים שמלחיצים אותי לגמרי אם אני חושב עליהם."

נוויל הטה את ראשו מהכוכבים, והסתכל על הארי בחיוך מרוחק. "גם אתה. עשית זאת יותר כשהיינו ילדים."

הארי פרש את ידיו, לא מתווכח כשהצטרף אליו על המדרגות שוב. בניגוד לנוויל, הוא לא הגן על עצמו בזרועותיו, אלא נשען לאחור על הבטון והסתכל על הכוכבים שהציצו מהשמיים המעוננים. "אתה יודע, פעם שכבתי ער בלילה כשהייתי בבית בקיצים, וממש רעדתי מפחד שכשאגדל, איזה מתג יופעל או משהו יקרה ופתאום אהפוך לדומה לדודה ולדוד שלי ואחיה חיים ממש רגילים, שלווים ומשעממים בהם שום דבר לא יהיה חשוב לי כמו לזכות בתחרות המדשאה המטופחת של אנגליה (12)."

"אני חושב שנוכל להגיד שזה לא קרה," אמר נוויל בשקט. האם זאת הייתה האפשרות שזה יהיה אהוב; הרמיוני או, בשם מרלין, פיניגן אחרי הכול? זה היה קרוב יותר. קרוב יותר. הנה. הוא לא רצה להתקרב יותר. הוא היה פנים מול פנים מול מפלצות אדם אמיתיות כבר פעמים רבות, והוא פשוט, באנוכיותו לא רצה לעשות זאת שוב.

מחשבותיו נקטעו בידי חום על ירכו, והוא הזדקף במהירות, הוציא את האוניה מכיסו והטה אותה אל האור כדי לקרוא את ההודעה. הארי קימט את מצחו, נעמד לידו ומותח את צווארו כדי לנסות לקרוא את המטבע מעבר לכתפו של נוויל. "משהו קרה, נוו?"

ההודעה הפכה לברורה, והוא סגר את אגרופו עליה, מסתיר אותה מפניו של האחר ומסתובב להסתכל עליו. הוא שם את ידיו על כתפיו של הארי, והסתכל על עיניו בכוח. "אני מצטרף לתיק."

כתפיו של הארי נמתחו מתחת לאחיזתו, עיניו מתרחבות. "היה עוד רצח?"

"לא, בדיוק להפך," הבטיח לו נוויל, "אבל רציתי שממש תשמע אותי."

הפחד הפך לבלבול, והארי הסתובב, מטה את ראשו. "למה אתה מתכוון?"

הוא פתח את ידו כדי לחשוף את המטבע, מרשה לחיוך שעמד לצאת מוקדם מדי לצאת. "סוזן ולונה הולידו הרגע את הבת שלך (13)."

למזלו, נוויל היה מוכן לתפוס, כי מדרגות הבטון היו ממש קשות. הוא לא התעלף או נחלש כמו שחטף פיק ברכיים פתאומי, וזה היה מספיק כדי להדריך את ההילאי ההמום כששקע, ראשו בידיו. "אלוהים."

"במשקל שניים וחצי קילוגרמים." הוא הראה להארי את ההודעה, הדופק שלו מתלהב גם הוא. "וכולם בסדר."

"אני…" הארי ניסה לקום, מוציא את שרביטו, אבל נוויל תפס אותו לפני שיוכל להסתובב, והשתמש בידו האחרת כדי לטפוח על האוניה ולתת ללוך להבין שההודעה התקבלה.

"אתה לא מתעתק לשום מקום. אקח אותך צד-לצד."

לאט, בערפול, הארי הנהן, וליטף אותו על הזרוע. "מבין, נוו, בגלל זה אני רוצה שתהיה בצוות. אתה האחראי."

"נראה לגבי זה בעוד שבעה חודשים בערך," הוא צחק. "עכשיו בוא, בוא נפגוש את גברת…" נוויל עצר, והבין שמכל השמות ששמע את ג'יני אומרת, לא הייתה החלטה סופית שידע לגביה.

"לילי." הארי השלים. "לילי ג'יין… אני חושב. לפחות, זה מה שתכננו."

"לילי ג'יין פוטר זה שם יפה."  כשהוא עוד משגיח אם יצטרך לתפוס אותו או לייצב, הוא התחיל לכתוב עוד הודעה. אתן לשאר לדעת, ואני כבר אמרתי להם שנהיה שם תוך חמש קטנות."

"תגיד לג'יני שאני גם אוהב אותה, ושהיא מדהימה, ושאני כל כך -"

נוויל קטע אותו בצחוק. "זה לא מתאים לאוניה. 25 תווים לכל היותר."

כמה שניות של חשיבה, כולל ספירה על אצבעות, אבל לבסוף, הארי קיבל את זה שהוא לא יכול לחשוב על זה עכשיו והניד בראשו, עדיין מחייך יותר מדי כדי להיראות כועס. "אז רק אהבה. ככה."

"זה בסדר." הוא שלח את ההודעה כמו שרצה, למרות שהיה טוב שהיא הייתה קצרה כל כך. ההכרזה גרמה להתפרצות לא קטנה בקרב צ"ד, והאותיות על האוניה התחלפו מהר כל כך עד שהיה קשה לראות את הברכות ושאר ההצהרות שנשלחו והוחזרו, כשחצי מהזמן לא קודדו בצורה שהשתמשו בה כדי לזהות מי שלח מה למי.

ואז האותיות שוב התחלפו, ולא הייתה טעות בנוגע לשולחת או לנמען. נוויל נחנק מרוב צחוק, והטיח את ידו על פיו כדי למנוע רעש שיגרום לשאר מבפנים לבוא או אפילו לשכנים.

הארי קפא מהמקום בו התחיל לצעוד שוב, כמעט עוצר את נשימתו. "הכול עוד בסדר?"

"תגובה." נוויל בקושי הצליח לעצור את הצחוק הגדול. "ג'יני."

"הא?"

הוא לא יכול היה. הוא איבד את זה לגמרי. זה היה קרוב גם ככה. נוויל נאלץ לתפוס את המעקה כשנאבק בקרב אבוד מראש, והושיט את המטבע להארי כדי שיקרא את התגובה בעצמו.

אם אהבה דחוף תינוק מכוס!

(1) בלטינית- שירות.

(2) הרשע משרלוק הולמס.

(3) חבר טוב של דמבלדור עוד מאז שנתו הראשונה בהוגוורטס, הפך לחבר במסדר עוף החול פעמיים. והאמת שמקטינים כאן את גילו- הוא היה בן מאה ושבע עשרה בספר השביעי, עכשיו הוא בן 127.

(4) פורטסמות'- עיר הממוקמת במחוז המפשייר שבחופה הדרומי של אנגליה, לאורך השנים שימשה כעיר נמל חשובה.

(5) כי בסיפור המקורי שפטו שם אותו ואת חנה.

(6) ב-2002 שלחה בריטניה חיילים לאפגניסטן כדי לעזור לארה"ב.

(7) גשר מצודת לונדון הוא גשר מעל נהר התמזה.

(8) ווילטשייר- מחוז בדרום מערב אנגליה.

(9) שחקן כדורגל לשעבר וחובב קונספירציות.

(10) ב-5 בפברואר, 1788, נולד רוברט פיל, ראש ממשלת בריטניה לשעבר וגם שר הפנים שיצר את המשטרה, ולכן לא אהוד באירלנד.

(11) צלקות שהוא קיבל בספר השביעי כשנגיני נשכה אותו.

(12) בספר החמישי הדרסלים באמת חושבים שזכו במשהו כזה.

(13) ואכן, לילי לונה פוטר נולדה ב-2008, כי ב-2017 היא הייתה בת תשע.