א פקאטיס פרק 12- קירקולורום

אז מה מחכה לנו בלוך אחרי הלידה? מי מפתיע אותנו בקסמהדרין? ומה עם החקירה של הרציחות? מתקרבים לפרק האחרון...

קירקולורום (1)

לקח לו את כל תשומת ליבו כדי להתעתק לשם בבטחה עם הארי, שדלף אנרגיה מכל כך הרבה רגשות שאי אפשר היה לתייג, אבל סוזן כבר ציפתה להם, והיא הסתכלה עליהם כמעט לפני שהצליל נעלם. גלימת העבודה שלה הייתה רטובה ומוכתמת בכל הנוזלים הלא רומנטיים של לידה, שיערה ברח בקווצות ארוכות מהפקעת הרגילה שלה, אבל היא נראתה מאוד נלהבת ומסופקת מעצמה.

הארי מיד התחיל לשאול שאלות, אבל היא קטעה אותו בקלות, והובילה אותם בחצר אל דלת המטבח של החווה. "היא כרעה ללדת בערך בשלוש אחר הצהריים, ובהתחלה חשבנו שאלו סתם צירים כי זה היה אמור להיות עוד שבוע, אבל אז המים ירדו לה, ונאלצנו לקבל החלטה."

האב החדש קימט את מצחו, מנסה לתפוס את עינה במבט חד, אבל היא חשבה לפניו ולא הראתה שום סימן של נסיגה. "למה לא קראתם לי?"

"ג'יני אמרה לקרוא לך רק אם משהו ישתבש או שזה ייגמר; כנראה לא הגבת טוב ללידה של הבנים, וזה היה בבית החולים." סוזן עצרה בדלת ונוויל שם לב בשמחה שהיא הייתה צריכה שתי מפתחות כדי להיכנס, אפילו אם העיכוב גרם להארי לזוז בחוסר מנוחה. "היא חשבה שאם המצב כזה, אז אתה רק תחמיר את המצב."

"אז פשוט עשיתם את זה בעצמכם? כאן בבית?" ברגע שהמילים יצאו מפיו, השאלה נשמעה מגוחכת, אבל זה היה מאוחר מדי.

סוזן עצרה למרגלות המדרגות, מרימה אליו גבה סקרנית. "איך אתה חושב שרוב הגזע האנושי הגיע לכאן, נוויל? לגמרי לא בבתי חולים. שלא לדבר על כך שכבר הייתה לנו התקפה באגף מאובטח לכאורה בקדוש מנגו. זה היה בסדר. יילדתי מאות כבשים וגם שתי תינוקות משלי, זאת השלישית של ג'יני, ולונה היא דולה מוסמכת. העברנו את כל השאר לאסם לעת עתה."

הארי עצר בחצי הדרך במדרגות, חושד מאוד. "מה?"

"כמו מיילדת." הבהירה סוזן.

נדמה היה שזה יותר טוב מהמילה הלא מוכרת, והארי נרגע, אפילו אם רק קצת. "אז היא ממש בסדר?"

"היא לגמרי בסדר. ג'יני בריאה וחזקה ולא היו סיבוכים. לידה מושלמת לגמרי של תינוקת מושלמת."

כשעברו במסדרון, נוויל לא יכול היה שלא לראות שלמרות שנראה היה שהיו היחידים בבית כעת, היו עוד המון אנשים שגרו שם עד לא מזמן. מיטות מאולתרות מכל סוג היו דחוסות בכל מקום, ואפילו היו במסדרונות עם כריות שנלקחו מרהיטים אחרים, שקי אוכל ממולאים בקש, ואפילו כמה ערימות של צמר. הוא היה צריך להיזהר כדי לא לדרוך על מיטה של אף אחד, והוא קינא בחינניות הפשוטה שבה הארי צעד קדימה כדי להדביק את סוזן. "אפשר לראות אותן?"

"כמובן." היא חייכה בגאווה, ופתחה את הדלת האחרונה משמאל. "ממש כאן."

זה היה חדר השינה של סוזן ושיימוס, מואר במקצת בכמה נרות, הריח המתוק של העשבים הארומטיים הנשרפים (קינמון, לבנדר ומרווה) שבדיוק עמדו לפרוח. הייתה ערימת מצעים מוכתמים ומגבות בקצה המיטה לצד קערת מים וסל כלים ובקבוקים, והמיטה עצמה הייתה עם סדין ושמיכה חמה אחת.

ג'יני נשענה זקופה על המשענת, שיערה האדום והארוך אסוף בקשת על ראשה ומישהו, הוא הניח שלונה, מילא אותה בפריחת תימין, עלה כסף וסטרליציה, השמיכה מונחת בעדינות על כתפיה החשופות ועל הערימה הקטנה לצד החזה שלה. למרות שהייתה אדומה ומזיעה, היא קרנה, ופתאום, ללא נשימה, הוא נזכר בחצרה של דאנו. זה הרגיש דומה כאן, כלל כך עד שזה עורר באופן מסוכן את מה שהאלה השאירה בו, והוא צעד לאחור, מפחד פתאום. למזלו, אף אחד לא שם לב. ג'יני הרימה מבט לצליל הדלת הנפתחת, והיא הזדקפה במהירות, מושיטה יד לבעלה. "הארי!"

הוא רץ בחדר, כורע על ברכיו לצד המיטה כדי לתפוס את ידה. "ג'יני! אלוהים, את בסדר?"

"אני בסדר…" היא נישקה את ראשו, ואז ליטפה את המיטה, מזמינה אותו לשבת לצידה כשמשכה את השמיכות לצד החזה שלה. "יש לי מישהי להכיר לך."

הוא לא ראה את פניו של הארי, אבל התדהמה וההנאה והאהבה היו ברורות בנימות השקטות בקולו. "שלום לך, לילי. את לא מקסימה כמו אימא שלך?"

ג'יני נחרה, והוציאה קצת עלים ירוקים שנפלו על פניה. "אני לא מקסימה עכשיו."

הקולות שלהם התרחקו והתערפלו. נוויל הרגיש כאילו הוא עמד להתעלף, והוא נתן לעצמו לשקוע על הרצפה לצד הדלת, שם את ראשו בין רגליו. שלוש מכשפות חזקות מאוד ננעלו שם במשך שמונה שעות, פחות או יותר, הולידו תינוק בהרבה לחץ וכשלונה יודע איך לקרוא לקסם הישן ממש בכוונה.

"כן את כן, אף פעם לא היית כל כך מקסימה כמו עכשיו. את אמיצה כל כך, אני לא מאמין שאת -"

בשם מרלין, הוא ידע שהמתנות נשארו, אבל היא עוד שלטה בו? זה הרגיש ככה. כאילו קרסים ננעצו ממש בקסם שלו, והידקו את עורקיו, החזיקו בו.

"שום דבר שהסבתות שלנו לא עשו, הארי, והמון נשים אחרות."

הוא נאלץ לעצום את עיניו. הניחוח באוויר השתנה, כבר לא עשבים שרופים אלא האוויר הצלול והנקי של גן ללא עונות שהיה נעול לנצח. נוויל חשש שאם יפתח אותו, הוא כבר לא יהיה יותר בלוך. הוא הרגיש את הבריזה הקלה על עורו, ועוד יותר מוזר, את הצורה הקשה והדקה של הטוניקה הישנה שלו במקום החולצה המכופתרת מכותנה שלו. אם היה עומד, הוא היה חייב לכרוע ברך, וככה, ראשו רכן בלי שליטה, שפתיו זזות בשקט. בנדיה.

"לא אכפת לי כמה עוד נשים עשו משהו כזה. את מדהימה, ואת לא תשני את דעתי לגבי זה. אוי, תראי את האצבעות הקטנות… היא מושלמת, ג'יני!"

"כל זה, ושמחת לוותר על סיבוב בעולם שלא היה שלך." הקול נשמע בתוך ראשו, והוא לא יכול היה שלא להשתנק. עיניו נפערו, והיא הייתה שם, עומדת בשר ודם על המפתן ולפניו בכל היופי שזכר. היא עדיין הייתה יפה באופן בלתי אפשרי, עדיין עירומה ללא בושה, אבל לא הייתה תשוקה בגופו הפעם, והיא צחקה כאילו קראה את מחשבותיו. "אתה חושב שעלה שעומדת מעל מיטת הנישואין וחדר הלידה תקרא ללבו של איש מאשתו?"

"לא יכולתי לעשות את זה בלי לונה. אכפת לך - כבר שאלתי את הרמיוני - אם נקרא לה לילי לונה?"

אף אחד אחר לא ראה אותה. מוזר עוד יותר, הם בכלל לא שמו לב למשהו מוזר בנוויל עצמו, אפילו שסוזן עמדה במרחק קטן ממנו. הוא הכריח את עצמו לקום, לא על רגליו, אלא על ברך אחת, ידיו מושטות אליה, ולמרות שזה היה אמור להיות מגוחך, זה לא הרגיש בכלל. "נתת לי לשמור על זה. למה, גברתי? ביקשתי ממך מספיק רק לנס אחד."

"אם הרמיוני בסדר עם זה, אני בסדר. איפה היא הייתה?"

"ואם היית מבקש יותר, לא הייתי מעניקה את הפעם היחידה. האם חשבת שהקשר שיצרת איתי פשוט יעלם? שבועה ובחירה שעשית, נתנה אותך לי בגוף ובנשמה ובקסם בעורקיך, ואתה שלי."

הוא הרים את ראשו, מפתיע את עצמו במרדנות הפתאומית שלו. "הייתי שלך רק כי חנה הלכה, הייתי מת במשך עשר שנים וזאת הייתה הדרך היחידה ל -"

"היא נשארה כאן עד שזה נהיה ממש מלוכלך, ואז היא השתגעה כי אמרה שאין לנו פיקוח רפואי טוב ולונה נתנה לה קצת תה."

"הירגע, אבירי הכה אציל. שבועה לי היא שבועה לה, ולכל אישה וילד ודבר חי וצומח בעולם הזה. אבל ידעת זאת, לא?"

"את אומרת את זה כאילו -"

נוויל לא הבין שעשה זאת עד שאמרה זאת, אבל עכשיו היה בטוח בכך כמו בשמו, והוא נגע בצלקות המעקצצות בידיו, עוד משהו מובן לו. "הזמן לא חשוב לך. זה לא קו ישר. היער האסור - הוא כבר היה שם. הוא היה שם כל חיי."

"איי."

"זה היה תה ממש, ממש מרגיע."

"מה את רוצה ממני עכשיו, אם ככה?"

"אני לא כאן עבור האביר, אלא בגלל שאם אתה שלי אז כך גם אלו שתאהב, וכל הגנתי עליהם. סלאן אגוס בינאכט ליט (2)."

"אני מבין. אז היא…"

"ישנה. ועדיף."

"אז תגני על חנה וילדיי?" לעזאזל, היא נעלמה, והוא נעמד, כבר לא אכפת לו מה היה ראוי או נאות כשהושיט את ידו, מנסה לתפוס את החיזיון שהפך כבר לשום דבר.

ועכשיו היא נעלמה. לגמרי. נוויל הניד בראשו, מבולבל פתאום וקצת מסוחרר. הוא עמד במפתן הדלת, מתנשף קצת, וסוזן שמה יד על זרועות בדאגה שקטה. "נוויל?"

"רק…" הוא נשם נשימה עמוקה, מנסה להתאפס שוב. ידיו שרפו, והוא לחץ אותן ביחד, קצת מפוחד ממה שאולי יעשה לפני שיוכל לחזור לשליטה. "אני, אה, אולי קצת מושפע מההתעתקות עם הארי, את יודעת? דרך ארוכה. הוא היה די לחוץ."

סוזן לא הייתה ממש משוכנעת, למרות שלמזלו, היא כנראה לא ראתה מה שקרה. "אתה בסדר?"

"כמובן," הוא הנהן במהירות, מסתכל בתקווה אל המיטה. "אפשר לראות את התינוקת?"

"ברור, נוו," ג'יני נופפה אליו בקצות אצבעותיה, אפילו שזרוע אחת החזיקה את התינוקת והשנייה נכרכה סביב הארי, שעלה על המיטה לצידה. "אבל אם לא אכפת לך, אחר כך ארצה כמה דקות לבד עם הארי?"

"כל עוד תחזירי אותו בחתיכה אחת." צחק נוויל בחולשה, מנסה להציע לסוזן חיוך כדי להקל בדאגות. "אני לא חושב שזאק יעריך שככה יקדמו אותו."

"לא," צחקה ג'יני, נוגעת בפניה בצווארו של הארי כשנתנה לו מכת מרפק בצד. "אם הייתי רוצה להרוג אותך, זה היה קודם."

היא הייתה תינוקת ממש יפה, כמו ילדים קטנים. קצת מעוכה ואדומה, כמובן, אבל הוא עדיין ראה שהייתה דומה ביופיה לג'יני, וגם העתיקה את אמה בצבע הפלומה והשיער שיצא מתחת לשמיכה. "ג'ינג'ית, מה? עניין של זמן, אני מניח."

הארי התפוצץ מרוב גאווה בשתיהן. "היא נראית בדיוק כמו אימא שלה, לא?"

"כן." הסכים נוויל, לוחץ את ידו של הארי. "מזל טוב, לשניכם. ג'יני, יש משהו שאוכל להביא לך?"

"אני בסדר." היא עצמה את עיניה, נשענת אל הכריות שהיו מאחוריה. "אחזיר לך את הארי די מהר… אני די שחוקה."

"אני יכול לדמיין." הוא התחיל לעזוב, ואז עצר שוב במפתן הדלת. "אם יש משהו, תגידו לי, טוב?"

לא הייתה תשובה מאף אחד מהם, שניהם כבר איבדו את עצמם לאורחת החדשה שלהם, ונוויל יצא, סוגר את הדלת בזהירות מאחוריו. סוזן ולונה חיכו מהצד השני, מבטי גאווה זהים בחיוכיהן, והוא צחק. "שתיכן… אתן נראות כמו ניפלרים במכרה זהב."

סוזן עשתה פרצוף, וניגבה את גלימותיה. "ניפלרים מדממים ומגעילים."

"יש משהו ממש טוב בלעזור לאישה אחרת בתהליך הלידה הטבעי." אמרה לונה. "זה הקשר לישות הנקבית השמימית שהיא ממש חזקה."

נוויל הנהן ביותר התלהבות ממה שחשב. "לגמרי."

סוזן הסתכלה עליו באופן ממש מוזר, והוא קצת תהה אם ראתה משהו אחרי הכול, למרות שלא העז לשאול אם לא ראתה. לראות אלה קלטית עתיקה בחדר שינה של חברה יהיה משהו שלונה תבין, אבל היא הייתה פחות פקטית. "זה היה משהו באמת מדהים," אמרה סוזן לבסוף, "אפילו אם זה גרם לי להיות אסירת תודה שטומי וססילי נולדו שניהם בבית חולים עם השיקויים שבחרתי."

הם התחילו ללכת במסדרון, אבל לונה התעכבה, ונוויל הסתובב, תוהה אם פגע בה. "את באה איתנו?"

היא הנידה בראשה, מצביעה על סל המצעים והמגבות שבכלל לא שם לב שיצא מחדר השינה. "יש המון ניקיון לעשות, אם לא אכפת לך."

"בכלל לא, לונה." אמרה סוזן במהירות, "אם את רוצה לטפל בכביסה, את יותר ממוזמנת."

הם הלכו בשאר המסדרון בדממה, אבל עד שהגיעו לסלון למטה, הוא לא יכול היה לעצור את עצמו. כל אחד מאזורי השינה סומן בשם ובשק קטן לרכוש אישי, והם עברו כמה מתלי מעילים מאולתרים, וגם לפחות שתי עמדות החתלה לילדים ואת המשרד שהפך לחדר משחקים מלא בצעצועים. "עשית כאן משהו מדהים, סו. זה נראה…"

"אם תגיד מחנה פליטים," היא קטעה אותו ביובש, "זה קצה השרביט."

"עמדתי להגיד מאוד מאורגן." הוא הצביע לקיר, שם נתלתה טבלה עם רשימת זמני מקלחת וארוחות. "אני מתרשם."

היא משכה בכתפה. "זה צריך להיות."

"המנהיג הנועז בא לראות את החדשה שהצטרפה אלינו?" הקול המוכר בא מהכורסה ליד האח, למרות שלא ראה את חברו עד ששיימוס נעמד, מחזיק שמיכה קטנה וזזה. "הוא מחפש אותך, סו. סלמה כבר הניקה אותו כשהיית עם ג'יני, אבל הוא כמו אבא שלו, יודע למי יש את הכי טובים."

סוזן כבר שלפה כפתורים מגלימתה ביד אחת כשלקחה את טומי בשנייה, ונישקה את ראשו כשהשמיכה ירדה. הוא הגיב בכעס, מנסה להסתובב, אבל היא החזיקה בו במומחיות, והקפיצה אותו קצת כדי להשתיק אותו. "אוי, אתה רעב, קטנצ'יק? הנה, אימא תעזור לך."

"שיימוס!" נוויל נתן לה לשבת בכיסא ולהניק את התינוק, ובירך את חברו בחיבוק מתלהב. הוא עדיין לא יכול היה להגיד משהו על מה שקרה למעלה, אבל זאת עדיין הייתה הקלה גדולה רק להיות עם האדם היחיד שלא יצטרך הסברים, האיש שלא רק שתמיד היה חבר אלא שבחמש השנים שעברו היה היחיד שזכר כמוהו והבטיח לו שלא יצא מדעתו.

שיימוס החזיר את החיבוק, ואז התנתק, וישב על זרוע הכורסה ליד סוזן, ידיו משולבות כשחייך בחוצפה אל נוויל. "איך הולך למצוא את הבן זונה שגרם לנו לארח את כולם פה לפני שנתחיל להגיש להם כבשים?"

"יש לנו כמה כיוונים," אמר נוויל בזהירות, "אבל אני לא יודע כמה אפשר לספר לך. נצטרך לחכות להארי."

החיוך התרחב בתמימות שיכלה לומר רק צרות. "תן לי לנחש, אתם מסתכלים על הרמיוני והוא לא רוצה לשמוע על זה?"

עיניו של נוויל התרחבו. "איך אתה -?"

הוא קד קצת, קורץ. "הייתי בעסק הזה מספיק זמן כדי לדעת דברים שלא עסקי לדעת."

"שיימוס…"

"ובפעם האחרונה שהייתי אצלך, שמתי ציתות בנעל שלך."

נוויל השמיע רעש כועס, והרביץ לאיש השני לא בעדינות בראשו. "בן זונה!"

עכשיו החיוך נעלם, אבל לא בגלל שהמכה הייתה חזקה. "לא ישמרו אותי בחושך, מנהיג נועז."

טומי לחלוטין התעניין בחטיף לשעת לילה מאוחרת עכשיו, וסוזן הציצה מהמקום בו שמה את השמיכה, פניה היפות חמורות סבר בנימה עסקית. "אף אחד מאיתנו. אם אתם משתמשים בנו כל כך הרבה, מגיע לנו לדעת."

"זאת לא החלטה שלי," מחה נוויל, "היא של הארי."

"הארי לא מכיר אותנו כמוך," היא ירתה מיד. "וכשהוא יגמור, אני אשוחח איתו על שימוש יותר נכון בנו."

הוא קימט את מצחו, מתיישב בכיסא ממול. זה הרגיש כמו מארב, והוא לא אהב את הכיוון שזה הלך אליו. "זה קשור להצעה של שיימוס לצוד עבורנו?"

היא הנידה בראשה, וקצה מסוכן הופיע בחיוך שנצנץ בעיניה בלי לגעת בפיה. "זה בנוגע לשלי."

"שלך?" נוויל שאל בהפתעה.

שיימוס השמיע רעש כועס, וסובב את קצה הקוקו שלו במשיכת כתפיים כשהוא מזכיר מתבגר שקורקע. "הייתה לה שיחה קצרה איתי, זאת, כשאמרתי לה מה תכננתי."

היא לא נראתה בכלל מצטערת. "מילים כמו טיפש, פזיז ולגמרי לא."

עם כמה שהסכים איתה בנושאים מסוימים, נוויל עדיין הרגיש שהיה עליו לגבות את חברו. "כמו שהוא אמר, סו, הוא ממש טוב במה שהוא עושה."

"וזה בכלל לא מה שהתיק שלכם צריך." היא אמרה מיד. "הרוצח הוא לא איזה בריון מסמטאות או מתנקש שכיר, אנשים ששיימוס יכול לאתר בקלות. הוא נמצא באזורי השפעה, נכנס ויוצא בקלילות ממחלקות מאובטחות ומשרדים חשובים… משרדים בהם בעלי לא רצוי. בקיצור, הוא במעגלים שלי."

לא לזה הוא ציפה בנוגע לדברים, ונוויל הטה את ראשו, תוהה אם לא הבין איכשהו. "את רוצה שיוסיפו אותך לתיק?"

"קראו לי יועצת מיוחדת, מה שצריך בשביל הניירת, אבל כן, אני מבקשת לרגל עבורכם."

חלק ממנו רצה לסרב לה מיד, אפילו אם לא הייתה לו הסמכות, אבל הוא עצר את הדחף המתגונן, מודע לכך שהיא לא סתם מבקשת. "איך?"

"איך אתה חושב שעשיתי את כל מה שעשיתי עבור צ"ד, נוויל?" קצת כעס התגנב לקולה, וחידד את הציניות. "כשעפעפתי בריסים וגרמתי להם לרחם על האלמנה הצעירה והמסכנה? ראית אותי מוציאה את שיימוס מאזקבאן. זה נראה לך כמו מישהי בשטח חדש?"

"לא ממש, לא," הוא הודה בתשישות. "אבל זה דבר שונה מחקירה פלילית. אין לך אימונים."

"לא התאמנתי בכלום." היא הזיזה את התינוק, ונופפה בידה אל החדר כדי להצביע לא רק על הטבלאות על הקיר, אלא גם על השולחן המלא בערימות נייר שעבר לפינה הרחוקה. "פשוט עשיתי את זה, הבנתי במהלך הדרך. הסיבה היחידה שאני לא בקסמהדרין היא שעכשיו, אני מכירה את כולם, שולטת בהם, ורובם חייבים לי טובות, ואני לא רוצה להתחיל לשנות את שיווי המשקל הזה. השגתי פטורים, חנינות, אישורים מיוחדים, משימות מיוחדות, הרשאות לניסויים, מענקים, מלגות, מנעתי מאנשים להיכנס לכלא, הכנסתי אנשים לכלא, והעברתי חקיקה. מה אתם עשיתם?"

האתגר היה ממש קשה, והוא הסתכל אל האח באופן מוזר, משפשף את עורפו. "לא… את זה."

למרות אי הנוחות שלו, שיימוס ממש נהנה מהאש בעיניה, ורכן קדימה ונישק אותה על ראשה. "זה, מנהיג נועז. בגלל זה אני מאוהב."

הוא הנהן, לא בפעם הראשונה קצת מפוחד ולא ממש בטוח ממי. "אני רואה."

"אם אתה רוצה לדעת למי יש כל כך הרבה השפעה וכל כך הרבה שנאה," המשיכה סוזן בלי לחשוש, "אמצא לך את האדם הזה, ואעשה את זה כטהורת דם שיכולה לדבר עם אנשים שג'סטין לא יכול, וכמישהי שהיא כל כך קבועה במשרד עד שאף אחד לא ימצמץ שאני שם או שיתגונן כמו שהוא מתגונן כשהוא רואה גלימה ירוקה."

"השבועון למכשפה," הוסיף שיימוס, "אמר שהיא האישה הכי חזקה בפוליטיקה הקסומה בשנה שעברה, ואפילו אין לה תפקיד."

היא הושיטה את ידה, ולחצה את ידו בצורה שלא הייתה נזיפה או אזהרה או תודה אלא קצת מכולם. "אתה מתרברב."

הוא הנהן באומץ. "בדיוק."

נוויל שוב נעמד, צועד בחדר לאט כששקל את זה. כפי שכבר אמר, הוא לא יכול היה להחליט רשמית, אבל הוא ידע היטב - וגם הם - שלא רק שהארי ישאל לדעתו בנושא, אלא גם יקשיב לה. סוזן לא הייתה חלק מרשימת המטרות החדשה, לא היו לה קשרים ידועים לדמבלדור, אבל אם תתחיל לרחרח, אולי זה יהפוך מהר מאוד למסוכן. כמובן, אם דאנו באמת הגנה על האנשים, היא הייתה מכוסה משתי חזיתות, למרות שזה לא ממש עזר להוריו או לסבתא.

הוא סימן לשיימוס, שהצטרף אליו, והוא הטה את ראשו כדי לשמור על השאלה ביניהם. "אל תשאל למה אני רוצה לדעת עכשיו, בבקשה, אבל על מה בדיוק דאנו מגנה?"

שיימוס, למזלו, לא שאל, למרות שהייתה סקרנות ברורה בתשובתו. "יבולים, חקלאים, דברים שצומחים, זוגות צעירים, נשים בהריון, תינוקות, אימהות לילדים. אירלנד." העיניים הכחולות הצטמצמו. "אתה לא עומד להתחיל להתערב ב- "

"אני לא עומד לעשות שום דבר חדש, לא," הוא הבטיח, מלטף את ידיו בהיסח הדעת כשצפה בסוזן מחזיקה בבנה. הוא עצם את עיניו. אם אבחר בדרך הזאת, אל תתני לה להיפגע, בבקשה. ססילי כבר איבדה את אביה, והיא הצילה איש טוב מעצמו ועשתה כל כך הרבה טוב לכל כך הרבה. בטח שזה חשוב לך.

זה היה, הוא הבין כשפקח את עיניו, בטח משהו שיכול היה להיות תפילה, וזה היה מוזר בלשון המעטה. הוא כחכח בגרונו, והרחיק את זה לפני שיכול היה לחשוב על זה יותר מדי ושוב התיישב מול סוזן. "מה את רוצה מאיתנו בתמורה?"

"אני רוצה דירה למבצעים חשאיים במקרה שאתפס עושה משהו מלוכלך." היא נעצרה, וסידרה מחדש את התינוק בכאב. "סליחה. הוא מצמיח שיניים. אבל חוץ מהדירה, את העשור האחרון השקעתי בלהשיג כל מה שאני צריכה."

נוויל הנהן לאט, בלי להתייב. "מתי תתחילי?"

"מיד. אפילו יש לי הכיסוי המושלם; אם משרד הקסמים - והארי חלק ממנו - עומד להשתמש בבית שלי כמקלט לכל כך הרבה אנשים, אני עומדת להשיג מענק לכיסוי ההוצאות."

"חשבתי שיכולת להרשות לעצמך -" הוא התחיל, אבל היא קטעה אותו, האש חזרה אל עיניה עם אוויר של משהו שנלחמה בו אבל לא נעלם.

"כל העניין שנלחמתי עבורו במשך עשור לא אמור להיות חשוב. יש הבדל בין תרומות ורווחה ואחריות אזרחית בסיסית. בין אם זה טיפול בטראומות או אירוח פליטים, אף אחד לא צריך לסבול עוד יותר עבור הזכות שלו להמשיך לשרת את החברה אליה התנדב במשך כל חייו, בעיקר כשאתה לא מסתכל על כוח של מאות או אלפים, אלא קצת יותר משלושים."

הוא חשב על כך לעוד רגע ארוך, ואז נאנח ארוכות כדי שכולם ידעו שהוא מסכים. "אבל אי אפשר בלי הארי."

החיוך של סוזן הפך למנוסה מאוד. "כרגע עזרתי ליילד את הבת שלו במיטה שלי."

"הוא חייב לך."

היא הנהנה כמעט בילדותיות. "בדיוק."

נוויל בהה בשניהם בתדהמה הולכת וגדלה. "תכננתם את זה ככה?"

"לא תכננתי שג'יני תלד," היא אמרה, "אבל לא התעלמתי מכמה שזה יכול לעזור לי."

"את טובה יותר בפוליטיקה ממני."

"ולכן," היא הוציאה את ידה מתחת לתינוק, והחליפה זרועות בלי להוציא את פיו מהחזה שלה כשטפחה לנוויל על הברך. "אתה צריך אותי בצוות."

"אני חושב שכן." לא היה כלום פרט לכבוד בנימת קולו, אבל אז הוא הבין עוד משהו. "מה עם שיימוס?"

"נשאר כאן," הוא עשה תנועה שלא הייתה משיכת כתפיים, וסובב את השרביט של סוזן בין אצבעותיו בדוגמאות ללא מחשבה. "אטפל בילד, אמשיך לשרוף את הזמן מהמשפט."

לא היה סימן לחרטה או אכזבה, וזה הטריד את נוויל, והוא שמר על קולו ממש ניטרלי, נמנע מלהאשים או משהו. "אתה קיווית להשיג חנינה מוקדמת."

"טוב, כן, הסיבה שנכנסתי לכאן מלכתחילה במקום אזקבאן היא שאפשר לעבוד כאן, וחשבתי שאם היא תתפוס את הרוצח אז…" הוא שתק, והחיוך שלו שבר את השכבה הקטנה של ממסדיות כדי לגלות את מה שמסתתר מתחת. "וחוץ מזה, אם היא לא, או אם היא תגלה שמישהו שכר רוצח קטן ומלוכלך באפלה, אני לא אתרכך כל כך מהר. אחתוך את השיער, אצבע אותו בשחור, קצת מייקאפ לקעקועים, ואני אחזור אל עולם הצללים כאילו זה היה אתמול."

נוויל הסתכל מאחד אל השנייה, ושרק שריקה כשחיפש מילים. "שניכם…"

"די הזוג הכי מסוכן בכל בריטניה," סיים שיימוס בשמחה. "איי."

"רק…" הוא הצביע קצת על התינוק, ותהה מה אם בכלל הייתה התגובה הנכונה לזה. "בבקשה אל תגדלו את טומי או את ססילי עם שאיפות לשלוט בעולם, בסדר? זה כואב כל כך לכל השאר."

טומי כנראה גמר, וסוזן צחקה, מניפה אותו לאוויר בשתי ידיה ומדגדגת את הבטן שלו באפה. "אה, לא, לא נעשה את זה לטומי, לא אנחנו לא! טומי חכם יותר מזה, הוא יודע שהאדם למעלה חוטף את הקללות, כן הוא כן, כן הוא כן! אתה לא תהיה האדם למעלה, אתה תשלוט בהם! אתה תשלוט בהם, ותדגדג להם את הבוהן ותמעך להם את הבטן!"

נוויל הניד בראשו לאט, מרגיש כאילו נכנס עמוק מדי בצורה שעדיין לא ממש הבין, מה שהחמיר את הכול. שיימוס שם יד על כתפו, והוא הרים את מבטו אל האיש השני בשעשוע. "ואנשים עדיין מזלזלים בשניכם?"

"כל הזמן," הוא אמר בקלילות.

עוד שתיקה ארוכה, צפייה בסוזן משחקת עם התינוק, ולבסוף הוא החליט מה להגיד, ולחץ לשיימוס על היד. "תודה. לשניכם."

"בבקשה, מנהיג נועז," החיוך נשאר, אבל התעקל בבלבול. "אבל על משהו ספציפי שחשבת עליו?"

"שאתם בצד שלנו."

OOO

הסיכון היה, בצורה מסוימת גבוה יותר, אבל נוויל העדיף פי עשרה לעבור שוב את בחינות השבי"ר. לפחות שם לא רק שהיה בטוח בידע שלו בנושא, הוא לא הרגיש כאילו שופטים אותו על משהו אחר. אבל כאן, למרות שאף אחד מהמורים/מלמדים/מטפלים/איך-שלא-החליטו-לקרוא-לעצמם לכאורה שלו בכלל הסתכלו עליו, הוא הרגיש כאילו כל נשימה נמדדה בזהירות, נשקלה בנקודות שהוספו או הופחתו ממערכת הניקוד הפרטית והמסובכת שלהם.

נוויל ליקק את שפתיו, מקווה שהוא אכן הקשיב לדקות האחרונות של ההצגות הרשמיות בצורה נכונה. הוא קיווה שמבט לג'סטין ירמוז משהו, אבל פניו היו חתומות כרגיל, והוא נאנח, מבין את האפשרות שעמד לעשות מעצמו טיפש אבל עקשן מדי כדי לא לגלות. "אז אם אני מבין את זה נכון, עכשיו כשסוזן הציעה את החוק ואתה תמכת בו, עם העזרה של מאלפוי, לוקחים הפסקה כדי שכולם יקראו אותו, ואז נצביע?"

ג'סטין הנהן, עיניו לא עוזבות את הדמויות שזזות בחדר העגול והרחב. "כדי שאנשים יעמידו פנים שקראו אותו, לפחות."

"ובהנחה שאף אחד לא יבקש דיון," הוסיף מאלפוי.

"אבל זה לא ממש סביר, נכון?"

"לא תוכל לדעת." הוא משך בכתפיו, משועמם מהשאלה, אבל נימת קולו מעט קלילה מדי כדי שייחשב למרחם יותר מדי. "דיון יכול לשרת כמה מטרות שלא ממש קשורות למה שעומד לדיון, בדיוק כמו שלא ממש אכפת לי מי ישלם על כך, אבל לתמוך בהצעות חוק תומכות-צ"ד זאת אחת מהדרכים הכי טובות להזכיר לאנשים כמה אני מתחרט."

"אה, זה מעניין." אם ג'סטין שמע את החלק האחרון בתגובה של מאלפוי, הוא לא הראה זאת, כי תשומת ליבו נתפסה בידי קוסם שחור-שיער בגילם שהוציא שלושה ניצוצות זהובים מקצה שרביטו, וקיבל ניצוץ ירוק בתגובה מהרשם למטה. "אז יהיה לנו דיון אחרי ההפסקה."

מאלפוי הסתכל על נוויל המבולבל, והפעם הוא לא הסתיר את החיוך המתנשא כששילב את ידיו. "המושיע שם עומד לעשות הצגה. ואז כל השאר יחליטו אם לנאום בתגובה, ואז בתגובה לכך… זה יכול להימשך לנצח בערך, אבל בדרך כלל לא בהצעה הזאת."

הוא לא רצה לשאול, אבל לא הייתה לו ברירה, כי הוא לא הכיר את השם. "המושיע?"

"קוראים לו אביור. (3)" הבהיר ג'סטין, מקמט את מצחו למאלפוי כי כנראה לא אהב את הכינוי. "אביור בלק. המושיע זה סתם הכינוי שהוא השיג לעצמו בעיתונות ובמעגלים מסוימים. חלק מתכוונים לכך יותר בציניות מהאחרים."

למרות שנוויל ידע שלא קרא עיתונים כמו שצריך מאז שילדיו נולדו, הוא לא יכול היה לחשוב על אירוע עדכני שהיה נותן למישהו כזה כינוי מדהים, והסקרנות שלו התעוררה. "למה?"

מאלפוי צחק ביובש. "נמאס להם להתחנף לך ולפוטר. מאז שנגמרו לכם אדוני אופל, שניכם הייתם ממש משעממים."

נוויל עמד להגיד שהוא ממש העדיף להיות משעמם, תודה רבה, אבל ג'סטין התערב קודם. "תן לו קצת קרדיט, מאלפוי, הוא יפהפה."

גבה חיוורת אחת התרוממה בהפתעה מזויפת. "וואו, ג'סטין, לא ידעתי."

"אני לא מתייחס לירושה של המראה של אביו," האיש השני אמר בכעס, "למרות שכשאתה משלב את זה עם התחביב שלו לעשות צדקה בלי חולצה, זה ממש לא פגע בכיסוי שלו בעיתונות."

"אז חוץ מזה שהוא קיבל יותר דיו ממה שכל אחד מאיתנו יכול היה להתחנן או לשחד אליו ולב של כל מכשפה," לחץ עליו מאלפוי, "על איזה יופי דיברת?"

"שעלה במהירות לכוח משמעותי בזמן שעדיין הצליח למנוע מכולם לדעת מה הוא בדיוק רוצה." ג'סטין הטה קצת את ראשו בצורה שבכלל לא סימנה את הכבוד שהייתה צריכה להביע. "הייתי חושב שהיית מעריץ את זה."

"אה, אני כן." הסכים מאלפוי, אבל הבעת פניו כשבחן את אביור בלק עדיין הייתה חסרת כבוד, אפילו רומזת על תיעוב. "למרות שזה דבר אחר להיבחר עם ה… שרירים הנחמדים הללו, עבר אצילי וטראגי, והבטחות ממש מעורפלות. והניצחון הגדול שלו הפך אותו ליקיר העיתונות, אבל זה לא ישרוד, בעיקר כשנוויל כאן בא לקחת לו את אור הזרקורים האצילי. והעיתונות, אם נעבוד כמו שצריך."

נוויל הניד בראשו במהירות, רוצה לחסל מיד כל רעיונות על כך שיהיה בעתידו 'יקיר' העיתונות. "אני לא מוריד חולצה. אני נשוי וחוץ מזה, ה -"

"מובן שלא." לעג ג'סטין. "חלקתי איתך חדר הלבשה." הוא סימן באצבעותיו על גבו של נוויל, רועד. "למרות שאתה בכושר, אנחנו במאה העשרים ואחת. הרעיון הרומנטי של הלקאות בגבורה אולי נפטר ממבקרים, אבל המציאות תיפטר מארוחות צהריים. אבל אתה מלהיב את אותו הקהל."

הוא לא היה בטוח אם הוא צריך להיות מוחמא או נעלב, או בכלל ממה להיות מה, אז הוא שינה את הנושא, ופנה בחזרה אל מאלפוי. "אם הוא בלק, הוא קשור אליך. (4) איך אתה לא כל כך מכיר אותו?"

"בגלל שאבא שלו הוא סימן שריפה על עץ המשפחה (5)," אמר מאלפוי בקרירות, "מה שלא בדיוק גרם לכך שנשחק כילדים."

התגלית הדהימה אותו, אפילו שהייתה ממש הגיונית, ונוויל בקושי עצר את ההתפרצות שלו ולחש. "הוא הבן של סיריוס?"

"הלא חוקי, אבל כן." מאלפוי נאנח, נכנע להסבר, למרות שאיך שמיהר בו הראה כמה לא אהב את הדרמה המשפחתית. "וכן, הסבים שלו ושלי היו אחים, אבל הוא התוצר של המרדנות שגרמה לסיריוס לעוף מהקיר מלכתחילה. הוא בוגר מאיתנו בערך בארבע שנים, חצוי דם, גדל אצל האימא המוגלגית שלו, לא ידע על עולם הקוסמים עד שהיא מתה מסרטן כשהיה בן תשע עשרה והשאירה לו וידוי על ערש דווי. למזלו הוא החמיץ את הזמן שאבא שלו היה רוצח המונים וחזר בדיוק בזמן שפוטר אמר לכולם שאבא שלו קדוש מעונה, ואף אחד לא יודע לגבי חמש השנים הבאות, ואז לפני שלוש שנים הוא התחיל לעשות טובות בכל מקום שהסתכלת עליו ונבחר ב-2006 בהפרש מגעיל."

נוויל התעלם מהבקשה האילמת לסיים את הכול, עניינו גם מתעורר בגלל הקשר, עם כמה שהיה קלוש, למסדר הראשון. "זה היה לפני שנה וחצי. מה הוא עשה מאז?"

"הצטלם להמון תמונות והתרחק מכל דבר שנוי במחלוקת." הסבלנות של מאלפוי החלה להיגמר, ההגייה שלו הפכה לחדה יותר. "הוא קונה לעצמו זמן, זה ברור, אבל אנחנו לא יודעים למה."

ג'סטין צפה בנושא השיחה שלהם מקרוב, יד אחת מלטפת את סנטרו במחשבה, ועיניו נצצו בסכנה כשדיבר כמעט כאילו לעצמו. "אתה יודע, הם לא חייבים להיות יריבים."

"לונגבוטום בכלל לא חכם פוליטית כמוהו ולא יוכל לנאום באופן משכנע מול כרוב." מאלפוי כעס הרבה יותר ממה שנוויל הבין, והוא נבהל לשמוע משהו דומה לבריון מבית הספר בעלבון הלא פוליטי הזה. "כל מילה של המרד הזה הייתה של הילד קריווי והאהבה שלו לגיבורים. אין לנו כוח."

פיו הדק והאריסטוקרטי של ג'סטין חשף קצת שיניים לבנות וישרות כמו של פיראנה. "הוא הכיר את סיריוס."

נוויל לא ידע מה ג'סטין מתכנן, אבל הוא לא אהב את זה. "אני בקושי פגשתי -"

לרוע המזל, זה היה מאוחר מדי. מה שזה לא היה, מאלפוי זרם עם זה, והכעס נשכח, והתחלף בציפייה טורפת משלו. "והיה שם גם בתבוסתו האצילית, לא פחות." ההתנשאות נעלמה מקולו, והפכה לגרגור שהיה גרוע יותר.

שניהם הסתכלו עליו עכשיו, והוא הרגיש תזכורת רועדת מרגע שנים לפני בקרחת יער חשוכה כשלהקת זאבים חשפה את עצמה. פלדה ננעלה על אפור-כסוף, וחישבה את הסיכויים של האדם שלא רצה להצטרף לכך. "באותו הלילה במשרד הקסמים."

"היתיי חסר הכרה!" המחאה כל כך לא השפיעה עד שהיה עדיף שלא היה אומר אותה.

"הוריו וסבתו היו במסדר."

"לא דיברנו על זה!"

"הוא היה בכיכר גרימולד."

"אחרי ששיפצו אותו!"

"וכמובן שהיה שותף לחדר של בן הסנדקות המפורסם של סיריוס והם עדיין חברים ועובדים ביחד."

"אף אחד מכם לא מקשיב לי, נכון?"

לראשונה מאז שהרעיון שעדיין לא ידע עליו נוצר, ג'סטין הכיר בו בצחוק קטן. "כמובן שלא."

"צריך להכיר ביניהם."

ג'סטין היסס, מסתכל על שעונו, ואז הניד בראשו. "אתה וסוזן תצטרכו לעזור. יש לי עסקים מעל האדמה עוד עשר דקות ואני בקושי אספיק גם ככה."

להפתעתו הגדולה של נוויל, הוא לקח את תיקו והלך לדלת בלי פרידה, וכבר פתח את גלימות הקסמהדרין שלו כדי לגלות חליפה כהה ומחויטת בסגנון מוגלגי מתחת. זה היה בלתי אפשרי שיכול היה לעזוב משהו כזה בפתאומיות רבה, אבל באותו הזמן העובדה שג'סטין עשה את זה רמזה שזה היה ממש הגיוני איכשהו. מאלפוי בכלל לא נראה מוטרד, אבל נוויל לא יכול היה לעצור את עצמו, וקרא אחרי הדמות המתרחקת בקול הכי חזק שהעז. "אבל… מה עם ההצבעה?"

ג'סטין עצר, והסתובב בהבעה סבלנית במיוחד, אבל היה ברור שהוא כועס לפי החיוך והמילים המוקפדים. "סו תודיע לי אם זה יתחיל לפני שאחזור. זה רק ארבעים ואחת דקות. יהיה בסדר, נוויל."

"זאת דרכו, לונגבוטום," מאלפוי היה ליד כתפו עכשיו, היד לא ממש על זרועו ואם לא היה מכיר אותו, יכול היה להישבע שהוא ניסה לתמוך בו. "כולנו די רגילים על זה, והוא תמיד נראה כאילו הוא יודע מה קורה ולא מחמיץ משהו חשוב."

"לגמרי." ג'סטין הטה את ראשו בחן, למרות שמשהו בעיניו עמד להילחץ כשחיטט בכיסו, וגרם לאור שנוויל זיהה שהיה המסך הקטן של הבלאקברי. "אבל סוזן לא תהיה רחוקה, ונוויל לא תמים כמו שאתה חושב שהוא, מאלפוי."

מאלפוי לא נראה היה נעלב או בכלל מופתע מהרמיזה, ונוויל תהה כמה מהציניות שלו הייתה מוצדקת במחשבה שיריבו הישן היה שמח לראות את חברו הישן הולך. "אני עדיין צריך אותו בדיוק כמוך. ואני חושב שתהיה פחות סכנה אצלי מאשר אצלך."

"כל עוד תזכור את זה." הוא ציפה לוויכוח, לתגובה מפולפלת, אפילו לביטול. מה שלא ציפה לו הייתה התגובה המשועממת הזאת וההבזק של משהו שהיה כל כך זר למישהו כל כך מתורבת עד שחשב שהיה מטריד שראה את זה בכלל.

קידה קטנה ממאלפוי שבכלל לא הכילה כבוד אלא הבנה. "בוודאי."

ואז ג'סטין הלך, והשאיר את השניים האחרים לבד באופן לא נוח, אבל לא ליותר מדי זמן. הדלת לא ממש נסגרה מאחוריו כשנוויל שמע נקישת עקבים על הרצפה וקול כועס. "לעזאזל, פספסתי אותו."

הוא כבר ראה את סוזן בבוקר כשהציגה את ההצעה שלה בקסמהדרין, אבל זה היה שונה; בובה קטנה על במה שהייתה רק עוד חלק מכל המשחק הגדול. מקרוב, הוא ציפה שזה יהיה כמו אחרי המשחק של ההרפיות כשהירוק המסחרר והזוהר הזהוב הפך שוב לחברתו ג'יני, אבל היא נראתה זרה יותר מתמיד עכשיו. זה לא היה רק הגלימות שלה או סגנון השיער שלה, גם כן. זאת לא הייתה הנערה המתוקה מילדותו או אפילו העוזרת הטובה של צ"ד; היא הייתה לגמרי המכשפה בעלת הכוח החזק, אפילו המדהים, אישה שיכלה לגרום גם לדמויות הכי חזקות בעולמם להתיישר לפי הגחמות הבלתי אפשריות שלה.

מילותיה היו קלילות, אבל עיניה היו קוצים בוורד מברזל כשהושיטה את ידה. "בוקר טוב, דראקו. אתם משחקים יפה?"

מאלפוי לא נראה בכלל מופתע מהגרסה הזאת של חברתו, ונוויל הבין שככה התרגל לראות אותה והחזיר את לחיצת היד בחיוך נחשי משלו. "אני אציג אותו לאביור אחרי הדיון."

סוזן הנהנה כאילו זה היה צפוי, אפילו מתוכנן. "יודע אם הוא בעד או נגד?"

"שום דבר בינתיים," הודיע מאלפוי, "אבל אם זה לא היה רע לתדמית שלי, הייתי מצביע נגד בעצמי."

גבה אחת מסודרת התרוממה במהירות קצת, הסימן היחיד לרגש מדוד מאוד. "אני מופתעת שהודית בזה."

"כנראה שכבר שכחת, אבל אמרתי לך, לא אכפת לי מהכסף." לא הייתה שום פגיעות בנימת קולו של מאלפוי, למרות המילים שאמר לנוויל. "באמת, אני נגד בגללך, לונגבוטום."

"חשבתי שגמרנו עם השטויות של הנקמות מבית הספר?"

"לא, הוא צודק, וזה בטח בדיוק מה שאביור עושה. מושך אותך החוצה. זין של מרלין!" הקללה הייתה יותר מדהימה בגלל הניתוק שבה כשהנידה בראשה, והשמיעה צליל נזיפה עצמית. "הייתי צריכה לחשוב על זה."

"כמה זה חשוב?" השאלה של מאלפוי כוונה רק לסוזן, והיא החליפה את ג'סטין במשחק המוזר הזה כל כך בקלות עד שאולי הוא לא יכול היה להאמין שלא סידרו את זה ככה. אולי זאת הייתה פרנויה, אולי הם פשוט התרגלו לעולם הזה טוב ויותר זמן ויותר בנוחות ממה שיכול היה לקוות אליו, אבל באותו הזמן הכול היה אפשרי, וכל מה שיכול היה לעשות היה לצפות כשירו מילים אחד על השנייה; מעט דברים שבקושי רמזו משהו שלא היו צריכים להגיד.

"עקרונית."

"אז הוא חייב."

"אני יודע, אני יודע."

"אתה יכול?"

"כמובן. ועדיף ככה."

"כל עוד אני עדיין איראה איפה שצריך להיות."

"כל עוד תשמרי על העמדה שלך, אני על שלי."

"תמיד."

זה היה יותר מדי. נוויל הרים יד, נכנס בכוונה בין שניהם ומתעלם מהמבטים התואמים והכועסים שזכה להם. "אתם שוב מדברים מעליי. לא אוהב את זה."

"אתה עדיין אלמוני, נוויל." סוזן נאנחה, וליטפה אותו ברוגע על הכתף בצורה אמהית ומטרידה. "זה הדבר הראשון שהוצע בו אנשים ממש יסתכלו עליך. זה צ"ד שלך, ובכך שהוא יטען נגדו, אביור שם את הכוונת של השרביט עליך. הוא רוצה לראות איך תצביע."

"למה זאת שאלה?" נוויל הרשה לתדהמה ולתחושת הגועל שלו, שגדלה במהירות, להיראות. "כן, כמובן שאלחם עבור צ"ד שלי."

"לא אתה לא." היא תיקנה אותו במהירות. "אתה תעזוב את זה. אם הוא יטען נגד, אלא אם הסיבות שלו הן ממש מגעילות ומעליבות, תעזוב את זה, ותצביע נגד."

"סוזן, אני לא יכול!"

"אתה יכול, ואתה חייב, ואתה תעשה." פניו של מאלפוי הביעו הבעה רצינית יותר ממה שראה מאז דלת חדר הלידה לפני יותר משבוע, ולא היה סימן להתנשאות ילדותית עכשיו. "סוזן הציגה את זה טוב. אם אביור יתמוך בכך, הוא יראה כאילו הוא מתחנף אליך, אבל הוא לא עומד להתנגד לכך אלא אם יש לו משהו שנשמע הגיוני. הוא פשוט היה בשקט אם זה לא היה טוב."

זה פגע עוד יותר בתחושת הסדר ביקום שלו שמאלפוי קרא לה בקלילות בשמה הפרטי, ונוויל שמע את קולו מתחזק יותר ממה שרצה. "לא אכפת לי מה הסיבות שלו. אני תומך בצ"ד. שאלת אותי מה הדעות שלי; הנה הן!"

מאלפוי לא זז, ושילב את זרועותיו על החזה. "ואם ממש אכפת להם במקום להשתמש בהם כמקפצה, אז תעזוב את זה."

"אני לא -"

"נוויל, תירגע." הוא לא האמין לזה, אבל היא ממש נזפה בו, כאילו היה ילד קטן שסירב ללכת לישון ועמד לקבל פסק זמן. "הוא צודק. אני יכולה להפסיד בזה. אביור עומד להגיד משהו, לא משנה מה, ואתה תצביע נגדי."

עם כמה שהפלפאפים היו עקשנים, נוויל ידע שהייתה לו עקשנות רבה כשהיה צריך, והוא לא התכוון להיכנע עכשיו. "ומה זה יעזור? חוץ מלבגוד בחברים שלי, כמובן, ואני לא אעשה את זה. לא עבור כל משחק פוליטי בעולם. הם סומכים עליי, וזה חשוב. גם כאן!"

"זה יגיד לאנשים שהם לא יכולים להשתמש בצ"ד נגדך." לא הייתה סימפתיה בהסבר של מאלפוי, אבל היה משהו מוזר כמו הבנה שהוא לא רצה לחשוב עליה. "יוכיח שהחובות והנאמנויות שלך זה לא לחולשות שלהם. יוכיח שאי אפשר לחזות את ההצבעה שלך בכך שהם ישתמשו בהם, או שכל חוק אחר ישתמש בהם ויהפוך אותך לבובה. אביור וכל קוסם ומכשפה אחרים כאן רוצים לראות עד כמה אתה צפוי."

זה כמעט היה הגיוני, מה שגרם לו להאמין פחות. "אז אני מוכיח שאני נוטש אותם?"

"תוכיח שאי אפשר להשתמש בהם נגדך, ואז נפגיש ביניכם."

הוא לא יכול היה להסתיר את הכעס ואת חוסר האמון. "אז אחרי שהאיש הזה יטען נגד צ"ד שלי, אני אמור להתחבר איתו?"

"אתה כן," סוזן הסכימה במהירות, "כי אתה יודע בדיוק כמה זה חזק לרצות לדעת על אביך."

זה היה הקש האחרון. אולי הוא היה צריך להיות יותר סבלני, אולי הוא היה צריך להקשיב, אולי בדרך כלל הוא היה עושה זאת או יכול היה לעשות את שניהם, אבל זה שיהיו לו חברה זרה ואויב זר שמשתפים פעולה נגדו בבגידה נגד כל מה שהוא היה מאז שהיה משהו בכלל ואחרי כל כך הרבה… לא. הוא לא יכול היה לעשות זאת. בלי לחשוב על מי שצופה או מה שיגידו, הוא לקח את התיק שלו מהמקום בו הוא היה תלוי על הכיסא, וכבר הוציא את הכפתורים מהגלימות הסגולות בידו השנייה. "זה מגעיל. אני עוזב."

הוא עבר פחות משלושה צעדים לכיוון הדלת לפני שידה של סוזן משכה במרפקו, אצבעותיה אוחזות בו מספיק חזק כדי לעצור אותו. "נוויל, חכה!" זה לא היה כאב שעצר אותו, או הדרך המוזרה שעשתה זאת בצורה חלקה עד שאף אחד לא היה חושב שעשתה משהו, אלא שהיה משהו בעיניה ששרף אותו יותר. סמוך עליי.

הם סמכו עליו. אבל מה הטעם אם זה לא היה הדדי, ומי מביניהם יכול היה להרוויח את זה יותר? התיק נפל מאצבעותיו, ופגע ברצפה ברעש קטן. "סליחה," הוא אמר בחולשה. "פשוט…"

היא הנהנה, מבינה יותר מדי כשאצבעותיה השתחררו, אבל עיניה לא עזבו אותו בקלות. "אני יודעת. אתה מתוח, וזה בלשון המעטה הכי גדולה של העשור. אבל אתה צריך לחשוב. מה אתה כן יודע על סיריוס בלק?"

"אני…" הוא כן חשב, ולחץ על עצמו כדי להוציא זיכרונות, אבל הם היו מעטים ורחוקים, מעורפלים כל כך עד שנראו לא חשובים והוא הניד בראשו בתבוסה. "אני ממש מצטער, סו. לא ממש הכרתי אותו."

"אבל מה כן הכרת?"

"הוא לא היה רוצח המונים." נוויל משך בכתפיו באופן מוזר, מתכופף כדי להרים את התיק ורק עכשיו הבין ושנא כמה אנשים בהו בקבוצה הקטנה שלהם. "אבל כולם יודעים את זה עכשיו."

עיניו של מאלפוי הצטמצמו בחשד, וצפו בו כמו שומר על חיה חצי-מאולפת. "מה עם מחלקת המסתורין? מה אתה והוא עשיתם שם?"

"ביחד?" האם היה אי פעם ביחד? הוא לא ידע, בעצם. דלתות וריצות ולנסות למצוא אחד את השני והחשש וכמה זה כאב כשאפו נשבר וכמה קשה היה לנשום אחרי וכל הערפול של הכול… אבל פה ושם היו הצצות של מה שרצו, אולי. זרועות רזות וחלשות מדי שנמתחו כמו של שד עם ורידים ורקמות עד הסוף. פנים שפעם היו נאים ועוותו כמו שד. ניצוצות וכשפים וכל כך הרבה אבל כמעט לא מספיק כדי להיות בטוח במשהו, והוא רק פרש את ידיו במחווה חסרת תועלת. "אני יודע שהוא נלחם ממש עבורנו."

זה הספיק, כנראה, וסוזן ניצלה את זה מיד. "אפילו כשזה אמר להיכנס לתוך הממשלה שעדיין רצתה אותו באזקבאן. אתה יודע שהוא היה ממש אמיץ ולא אנוכי, ושהוא ויתר על חייו וסיכן את החופש שלו עבור שישה ילדים טיפשים ותמימים שטבעו שם לגמרי. תסביר את זה לאביור, בכנות." היא עצרה, ונתנה לו רגע מספיק כדי לשקול את זה אבל לא מספיק כדי לחשוב על זה בכלל. "ואם המצב היה הפוך, לא היית רוצה לדעת את זה על פרנק?"

לאט, נוויל הנהן, לא ממש בטוח מה זה אמר להסכים. "כן…"

"אז שים את הפוליטיקה בצד לרגע. אל תחשוב על אלו." היא לקחה את ידו בידיה, קולה נחלש כל כך והיה ביניהם עד שיכלו להיות לבד בכל העולם. "זה לעשות את הדבר הנכון לתת לו לדעת כמה אבא שלו מת באומץ. מה שיקרה אחר כך, נוכל לעשות אותו כשיקרה, וזה לא מרושע רק כי אנחנו משיגים יתרון. עשית את זה כבר. הייתה לך מטרה כש -"

"שב." ההנחיה של מאלפוי הייתה כמו דלי מים קרים שנזרק עליהם, אבל הוא שמח על ההתערבות, שמח שלא נאלץ לשמוע איזו פשרה נוראית כמעט הזכירו לו. "ההפסקה שלנו נגמרה. זמן לעצור את השאלות ולראות מה הח"ק בלק ממש רוצה להגיד."

הם התיישבו יחד עם השאר, מאלפוי מזמן עוד כיסא לסוזן בחן גדול כך שיכלה לשבת ביניהם. מתחת, בלק עמד על דוכן הנואמים, ונוויל רכן קדימה כמה שהעז, מנסה ללראות  יותר מקרוב את האיש שכנראה יהיה לו משהו איתו. מהזווית הזאת, אי אפשר היה לראות את הגובה, אבל הוא נראה היה די ממוצא, מבנה גופו סביר מתחת לגלימות הרפויות, שיערו כהה ומסופר בצורה שמרנית. הוא היה מגולח, כמו רוב הקוסמים הצעירים, ובפניו הייתה סימטריה של תמונות ממגזין שהזכירה לו קצת את קורנר. בלק כחכח בגרונו, וטפח על הבימה בשרביטו כדי להבטיח שמילותיו ישמעו בכל החדר. "האם אוכל לנאום לקסמהדרין בנוגע להצעה 3368 שהוצעה בידי גברת מקמילן-פיניגן ונתמכה בידי ח"קים פינץ'-פלצ'לי ומאלפוי?"

הרשם לא הרים את מבטו, כבר מתחיל לרשום את הפרוטוקול. "אכן כך, אדון בלק."

"תודה לך." ואז הוא חייך. ושלושים שנות אגדה פתאום היו הגיוניות.

זה היה משהו שרק ראה בתמונות, ואלו, כפי שכולם תמיד אמרו, לא עשו לכך צדק. בין אם אביור בלק אי פעם הכיר את אביו הידוע לשמצה, אי אפשר היה לטעות בחיוך הידוע לשמצה גם הוא של סיריוס. זאת הייתה כריזמה טהורה וגולמית, זוממת ויודעת ועדיין בלי שום רשע או עליונות; מין דבר קורן שגרם לבן אדם כמעט שיהיה כואב לו שלא ידע מה גרם לה. אי אפשר היה לטעות בהבנה איך היא תמיס לב של מכשפה, ואפילו נוויל מצא את עצמו מקווה שהאיש הזה יחבב אותו, יאשר אותו, לפני שתפס את עצמו, והתיישב שוב בכיסא. סבתא דיברה פעם על איך שפרנק היה חסין ל'טמבל הזה בלק', ובשם מרלין, אם אביור יכול היה להיות כמו אביו, גם הוא יכול היה.

עוד חיוך, הפעם מכוון לאישה לידו בקידה קטנה. "לפני שאתחיל, ארצה להודות ולהצדיע בצניעות לגברת מקמילן-פיניגן. עבודתה בנושא ניצולי הקרב על הוגוורטס הייתה נהדרת, והחוב שעולם הקוסמים חייב לך אינו יסולא בפז. האומץ והקורבן המדהימים שלהם רכשו את החופש שלנו היום, ואני מציע את כל כבודי אליהם, ולמפקדם, ח"ק לונגבוטום. מר לונגבוטום."

הייתה שתיקה, ונוויל פתאום הבין שכל החדר - כולל בלק - הסתכל עליו בציפייה ברורה שהוא עמד לעשות… משהו. לא הוגן. הוא יכול היה להרגיש את הדופק שלו דוהר, את לשונו נדבקת לחיכו באלם חסר אונים, והוא היה שוב בן שלוש עשרה בשיעור שיקויים כשסנייפ בהה בו אחרי ששאל משהו שידע שלא היה בחומר הקריאה בחיוך גודל - אבל הרמיוני הפעם לא הרימה את ידה, לפחות. סוזן שמה את ידה על ברכו מתחת לשולחן, קולה כל כך חלש עד שהוא בקושי היה נשימה. "רק תכיר בו, נוויל. הנהון זה בסדר."

הוא הנהן פעם אחת, וידע שהיה נוקשה, ידע שבטח נראה מריר או טיפש או משהו אחר בגלל שהרגיש שראשו לא זז נכון והוא ממש האדים, אבל סוזן ליטפה אותו בעדינות ובזהירות ותודה למרלין, כולם שוב לא הסתכלו כשבלק שוב התחיל.

"בעולם מושלם, ברור לחלוטין שלא הייתי רוצה שום דבר מאשר לראות שיובטחו להם נוחות וביטחון בכל דבר לשארית חייהם הארוכים והפוריים, אני מקווה, אבל אם היינו בעולם כזה, קורבנותיהם לא היו נחוצים מלכתחילה." בלק יצא מהבמה, והלך לאט אל קצה אזור המושבים, ידיו מאחורי גבו. החיוך נעלם עכשיו, אבל הייתה חרטה מדומה במקום, דומה מאוד לאנחה של מאהב שהפיל ורד על מצבה בסוף של מחזה טיפשי ודרמטי. "היא רחוקה ממושלמת, המציאות בה אנו חיים היא קשה ולפעמים, יש בה בחירות קשות. החוק שם בחירה קשה מולי היום, ומול כולנו."

נוויל שילב את זרועותיו, ושוב העלה את החשד שלפחות יסית את הכול ממנו. "לא נראה לי שהוא מתקשה."

הפעם, זה לא היה עדין. היא ממש צבטה אותו. "סתום ואל תרטון."

הוא לא רטן. הוא צפה בבלק מהחדר, וזה היה כמו לצפות בשיימוס רוקד במעגל הקטן הזה על כיסא הבר באותו הלילה בחדר הנחיצות, כל הקצב המהפנט והתנועות ושיווי המשקל המושלם שהערכת לא קירב אותך לעשות משהו כזה. "אנחנו כרגע נושאים בגירעון שהוא פי שלושה מהסכום הסביר. אנחנו קרובים באופן מסוכן לאובדן דירוג האשראי שלנו, ואני לא צריך להזכיר לכולם איזה אסון יקרה אז. כל מחלקה, כל ענף בממשלה נאלץ לבצע בחירה קשה ואת הקיצוצים הכואבים כשאנחנו מנסים לאזן את התקציב, ולאחרונה נאלצנו להעלות את המימון לאכיפת החוק כדי להתעסק עם הרציחות למרות צרכי הכלכלה."

נוויל קימט את מצחו, ולחש למאלפוי. "ג'סטין אמר שזאת טיפה בים, הוא -"

קרסול חזק ממש אל הבוהן שלו, וסוזן קטעה אותו לפני שסיים את השאלה בלחישה של פיתום מאחורי המסכה הנעימה שלא נעלמה. "תסתום. כבר."

"בסביבה הזאת, כולם צריכים לעשות את מה שהם יכולים, ואם אנחנו עומדים לבקש מאזרחים רגילים להצליח ולשאת חלק מהנטל, אנחנו חייבים להם שוויון. גברת מקמילן-פיניגן, בנוסף לכך שהיא בעלת מורשת הגבורה שלה ושל בעלה המנוח, גם ירשה את ההון הגדול שלו. לפי המידע שלי, טקסטיל מקמילן הרוויחו רווח נקי של מעל שני מיליון אוניות בשנת המסים שעברה. האם זה נכון, גברתי?"

בלק בקושי עצר, וסוזן ידעה מתי להיכנס, ידעה את השורה, ידעה בדיוק איך להגיד את זה ובדיוק כמה לחייך ואולי, רק לרגע, נוויל שנא אותה על זה. "אכן כך, הח"ק."

"אם כך אני חושב שסכום של… תני לי לראות?" הוא שתק, ובחן את ההצעה. "אלף ומאתיים? זה בוודאי לא יהרוס אותך מבחינה כלכלית?"

"כפי שאמרתי בהצעתי המקורית, עם כל הכבוד, זה העיקרון ולא הסכום שמדאיג אותי." הם לא רבו, אבל גם לא הסכימו, והכול היה יכול להיות מאוד מלוכלך רק שלא היה. או שכן? אם בכלל, הם נשמעו כאילו פלרטטו, ועדיין לא. זה לא היה הגיוני.

"ובנושאי עקרונות, גברתי, אני מסכים איתך לגמרי. העקרונות אכן קובעים שעל הממשלה לכסות את ההוצאות הללו. אבל המציאות לא תמיד מאפשרת את העקרונות, והמציאות קשה עכשיו." עוד סימן שקט, ועיניו עזבו את סוזן וסרקו שוב את החדר כשקולו התרומם קצת. "הסכום הזה הוא פי שניים ממה שהוקצב לאכיפת החוק בהצעה האחרונה. אם נעביר אותו, האם לא יצטרכו אותו יותר מהיורשת כיוון שהם מנסים להגן על חיינו ורכושנו? או שאולי הסכום יפצה על חלק מהקיצוצים שביצענו על מענקי חינוך? או ישמור על עבודתו של מישהו לעוד שנה? האם מישהו כאן לא יכול לחשוב על שימוש יותר טוב בכסף הזה - שאין לנו - מאשר לשלם על עקרונותיה של מיליונרית?"

חצי שנייה של שתיקה שהייתה ארוכה מספיק כדי לתת לך להבין עד כמה קולו התחזק כשנשם נשימה עמוקה, והוריד אותו בחזה ליציבות הכי הגיונית ומקסימה כשכמעט חייך. "עכשיו, אכן אמרתי שזה שם אותי במצב קשה, ועקרונות הם אכן חשובים עבורי. למרות שמי המפואר, אני אינני עשיר, אבל אם צ"ד יכלו להתנדב למטרה ראויה, אוכל לעשות את אותו הדבר."

הוא פתאום הסתובב, עבר את דוכן הנואמים בשני צעדים ארוכים, ואז, לתדהמתו של נוויל, בלק ממש כרע על ברך אחת, והסתכל ישירות אל סוזן כאילו ציפה שתעניק לו תואר אבירות. "כשהקסמהדרין עדי, גברתי, אני רוצה להציע לך - ולך, המפקד לונגבוטום - מאה שעות מזמני האישי עבור כל מטרה שתעזור ככל האפשר לגיבורים ולגיבורות."

מאלפוי נבהל, אבל ממש קצת עד שידע את זה רק כי ישבו קרוב אחד לשני, והמלמול מתחת לנשימתו היה די מעריץ. "אוי, זה מבריק…"

"השתמשו בי ובזמני כפי שתראו לנכון. עקרונותיי הם שלכם. אבל אני לא יכול להעביר לכם כסף של אנשים אחרים כשיש לכם מספיק משלכם." בלק נעמד בקידה עמוקה שכוונה בתחילה אליהם, ואז אל כל הקסמהדרין. "הצבעתי בנושא היא נגד, ואני מפנה את הבמה."

איכשהו, מהצורה בה מאלפוי זייף בכוונה קימת כבוד כמו אלו שקרו לאחר מכן הוא הבין שהיו יחסית נפוצות. וגם - אפילו הוא הבין את זה - לא היה סיכוי שההצעה תעבור עכשיו. הוא החווה אל גבם של הח"קים לפניהם שחסמו את המראה של הבמה. "מה לעזאזל אני אומר לזה?"

"רשמית, כלום, ואף אחד אחר לא יגיד גם כן, מה שאומר שנצביע בקרוב." אמר מאלפוי, ואז עצר, ומתח את צווארו כדי לראות משהו מסביב לקוסמים לפניהם, ואז הסתובב בחיוך כזה סלית'ריני וזומם עד שנוויל הרגיש את בטנו מתהפכת מעט. "אבל קודם כל אני אסדר לך לאכול איתו, אז תצטרך להמציא משהו. אני ממליץ שלא תחנוק אותו עם צמח."

OOO

עד שברח מהחדר ההוא, נוויל כבר התחיל להרגיש קנאה עזה בבניו הצעירים. לארני ולטרבור לא הייתה שום בעיה ליפול על הפרקט המצוחצח ולצרוח עד שכולם יעזבו אותם במנוחה, אבל האפשרות הזאת לא הייתה זמינה לאבא שלהם. הוא היה צריך להעמיד פנים שהכול היה בסדר, שבכלל היה בר מזל להצליח לקבוע הפסקה של חמש דקות לפני שהיה אמור לפגוש את אביור.

ומה לעזאזל היה כל זה?! הוא דחף את דלת השירותים קצת חזק מדי, כשלא אכפת לו אם מישהו ישים לב למצב רוחו כשצעד לכיור והשפריץ מים קרים על פניו. האם הוא סתם היה רגזן? טוב, כן, בסדר, הוא היה ממש רגזן, אבל איפה היה הגבול בו הוא היה צריך או לא צריך לסמוך על החושים שלו? הם תמיד עזרו לו, ועכשיו הם צרחו עליו לא לסמוך בכלום על אביור, אבל דראקו וג'סטין ידעו הרבה על כל זה, רק שאסור היה גם לסמוך עליהם, לא משנה כמה שנא להגיד את זה על האיש שבכל המובנים היה גיסו.

הוא יצטרך לחשוב על כך אחר כך, אולי להתקשר לחנה. היא תמיד הייתה טובה יותר בלהבין אנשים והיא הכירה את ג'סטין יותר ממה שקיווה שיוכל להכיר. לפחות לעת עתה, לא היה שום דבר לעשות פרט לעשות כמיטב יכולתו, להיות מנומס בארוחת הצהריים, ולנסות לא להסתבך בשום דבר שלא יבין. וזה פחות או יותר אמר הכול במקום הזה.

חמש הדקות עמדו להיגמר. באנחה כבדה וארוכה, נוויל ייבש את פניו, בדק אם גלימותיו מסודרות, וחזר אל המסדרון. לפחות הוא לא עמד לאכול שוב בקסמהדרין. אביור אמר שהוא העדיף לתמוך בעסקי הקוסמים מתי שהיה אפשרי, אז הם היו אמורים להיפגש בסמטת דיאגון ופשוט לקוות שיהיה לו מספיק כסף למה שזה לא יהיה שיאכלו בהתחשב בכך שהמקום היחיד שידע שיוכל לאכול בו בחינם כרגע היה -

הצליל של אנשים שניסו באופן נואש למנוע מוויכוח להישמע לעתים חזק יותר מצרחות; לחישות ותנועות נשמעו חזק. ביחד עם נקישות העקבים שלא היו שייכות למישהו שהלך בקלילות ועם כמה שזיהה את הקולות שלהם במהירות ואת סוג הוויכוח שלהם, נוויל הרגיש את עצמו מחוויר כשהסתובב, וסרק את הדלתות הקרובות במסדרון הצר. היו לו כמה רגעים לפני שעברו את הפינה, והשיעורים של הוגוורטס עדיין היו טריים והוא ידע מה קרה למסכנים שנתפסו באמצע של הוויכוחים הללו. משרד פרטי. משרד פרטי. משרד פרטי. חדר ישיבות. שם. ארון מטאטאים בחדר הישיבות. עדיף!

נוויל התכופף פנימה ברגע אחד, וסגר את הדלת בשקט כשהצעדים הגיעו בדיוק למקום בו עמד קודם. לבו הלם, אבל הוא לא יכול היה שלא לצחוק לעצמו בשקט. כל הזמן, והיו דברים מסוימים שעדיין גרמו לו להתנהג כמו ילד אחרי הכול. אימונים בשדה הקרב, כך נראה, באו ביותר מסוג אחד, למרות שכולם היו חשובים, וריבים של אנשים מסוימים היו עדיין כל כך צפויים עד שידע שישתקו אם המסדרון יתעקל.

"שמונה כשיפומטרי, שלוש שבי"ר, חמש שנים בהילאים, שנתיים מהן עם עוד ארבע שנים בבית ספר למשפטים, ארבע שנים כתובעת מתמחה, שיעור הצלחה של שבעים ושלושה אחוזים בתביעות, תשעים ואחד אחוזים בהגנות, ואתה עדיין מתייחס לזה כאילו זה התחביב הקטן שלי! זאת לא אלרג"ה, רונלד!" קולה של הרמיוני צעק כל מילה בזעם ברור, ונוויל התכווץ למרות הכול.

"זה לא הוגן!" אה, הוא גם הכיר את הנימה הזאת. רון הרגיש שצדק פה; הוא לא סתם התווכח רק בגלל שלא רצה להפסיד. זה אמר שהכול יהיה מלוכלך. "את יודעת שאני מכבד -"

"אם היית מכבד, היית מוכן לקבל לא."

"אז תדברי עם הארי. אני חייב להישאר איתך כל הזמן, וזה אומר איתך, לא 'חכה כאן, רון, ואני אחזור'."

"יש לי לקוחות."

"ואנחנו -" רון עצר, והדממה בלבלה את נוויל בהתחלה עד ששמע עוד צליל רגליים מתקרב, ואז דלת חדר הישיבות נפתחה ונסגרה שוב כשהצללים עברו את סדק האור. רון והרמיוני היו במרחק קטן ממנו עכשיו, והוא שמע את התשישות בלבו של חברו לשעבר לחדר, ולא רק בקולו כשהתחיל שוב. "הרמיוני, תראי, יש לי איזה שש רציחות, כולל את של אבא שלי וכמעט של אימא שלי!"

הצללים הבהבו. היא הלכה. "זה רע מספיק שאני יודעת טוב מאוד שאתה חושב שיש לי רומן, ועכשיו אני רוצחת סדרתית?" הרמיוני שנאה פגיעות, והוא ידע כמה אהבה את הוויזלים, אז ההתקפה הייתה הסגנון שלה, אבל זה כאב לשמוע. הוא תמיד שנא לשמוע אותם מתווכחים, תמיד היה רודף שלום ומתווך טבעי למרות השינוי בגורלו, אבל עכשיו זה היה גרוע כשהתבגרו. הם הפכו לטובים יותר.

התגובה של רון הייתה קפואה, וכל החמימות נעלמה. "זה לא קשור אלינו."

"זה לגמרי קשור אלינו. נוויל תומך בפיניגן, אבל -" השימוש בשמו הפתיע אותו, אבל הוא עצר את ההשתנקות בדיוק ברגע כדי שלא ישמעו אותה.

"מי שלא אמר לך את זה היה צריך להזכיר שכן תמכתי בך! אני לא חושב שעשית את זה, אני חושב שמפלילים אותך!"

הייתה שתיקה ארוכה, ולרגע, נדמה היה שרון פגע באמת, אבל הרמיוני התאוששה במהירות. "אז למה שלא תלך למצוא את האדם שהפליל אותי במקום לשמור עליי?"

"האחרים כבר עושים את זה… וגם שומרים על כל אחד אחר שברשימת המטרות שלנו, למען האמת. אני האליבי שלך."

"אני לא צריכה אליבי. אני צריכה להיפגש עם הלקוחות שלי בפרטיות."

"אסור לי שתתחמקי ממני." נוויל זז. ניסוח רע.

"אלו תיקים רגישים, רון. כבר איבדתי יותר מדי זמן כששמת אותי עם כל השאר אצל סו. אתה פשוט תצטרך לסמוך עליי." זה היה מדויק,סופי, מילים אחרונות שסגרו ספר, אבל רון סירב להיכנע, והסתובב בעצמו.

"זה קצת קשה לעשות את זה כשאת עובדת עד מאוחר במשרד ואני מוצא קבלה על שמירת מעילים בלה פיי (6) בכיס שלך."

לחישת הזעם הייתה ברורה גם דרך הדלת הסגורה. "מה לעזאזל עשית כשחיפשת בכיסים שלי?"

"מה לעזאזל את עשית ויצאת למסעדות יקרות - או עם מי לעזאזל, למען האמת?" אמר רון בכעס, ולחץ על הניצחון של הרגע במגננה שלה. "לא בדיוק שמרת בסוד את זה שאני לא טוב מספיק יותר עבורך."

"אתה לא עשית סוד מזה שאתה כל כך מפחד שלא תצליח יותר במה שעשינו כמתבגרים עד שהפסקת לחיות בגיל עשרים ושמונה."

זה ממש כאב. אפילו בחשכת הארון, נוויל עצם את עיניו, ונשך את שפתיו. כמובן שהוא וחנה רבו לפעמים, הם היו יותר מדי זמן ביחד כדי שזה לא יקרה. הוא ידע איך זה הרגיש, סוג הזעם הצודק, הנבגד שיצא כשהאיש שאמור היה להיות התומך האישי ביותר שלך התנגד לך, אבל אוי, בדיוק בגלל הסיבה הזאת היו קווים שהם פשוט לעולם, לעולם לא חצו אחד עם השנייה. וזה, כולם ידעו, היה של רון.

הוא ניסה להחזיר, מילותיו היו עוינות, נהמות, אבל הכאב מתחת נראה כמו דם מתחת לדלת. "אני נשאר בבית עם הילדים! מישהו צריך! ואני עדיין במילואים של ההילאים!"

"זה רק כדי שתוכל עוד להיות העוזר של הארי לפעמים!" נימת קולה התחלפה עכשיו, היא ידעה שהיא פצעה אותו עמוק יותר ממה שהתכוונה, ואם היא רק הייתה מתנצלת… אבל לא, זה היה קול ה'אהבה הקשה' שלה, והיא עמדה להמשיך עם זה ושום דבר שיעשה לא יעצור אותה, אפילו אם העז לנסות. "מה אתה עומד לעשות עם עצמך?"

"עכשיו? לעקוב אחרייך." הוא רצה שהארי ישמע, או שמישהו שפקפק עד כמה רון עוד אהב את אחיו המאומץ אפילו אחרי שחייהם הפכו לשונים כל כך. הוא היה כל כך נחוש למלא אחר פקודותיו אפילו כשהיה ברור שכל מה שרצה בעולם היה לגמור את זה כי היא לא עמדה.

"אולי תוכל ללמוד לפתח קצת אמביציה."

"מתחרטת שלא הסכמת להצעה של זאביני? אומרים שלסלית'רין יש המון אמביציה." זאת הייתה ירידה מטופשת, ועדיין היה קור בצחוק הקצר שלה בתגובה.

"אולי הוא לא היה כל כך מקנא בי והיה מוצא תירוצים לרגל עליי. אבל זה לא קשור לזאביני. זה סתם טיפשי." עוד שתיקה, ותודה למרלין שהתרחקה עכשיו לפחות קצת. היא כן אהבה אותו, נוויל ידע את זה, ומה שבטח ראתה בעיניו היה יותר מדי. "זה קשור לזה שאתה מפחד ומרגיש כאילו אתה צריך לשלוט כאן במשהו, ואני מבינה את זה, אבל אני לא עומדת להיות המשהו הזה."

"אני לא מנסה לשלוט בך. אני מנסה לשמור עלייך."

"אני לא צריכה שומר. ואם אתה לא תתן לי שום פרטיות, אתה שולט בי, בין אם אתה חושב ככה או לא. ואני לא אוהבת את זה. אתה יודע את זה." קולה של הרמיוני נחלש כל כך עד שמתח את צווארו כדי לשמוע, כמעט רועד. "יש לך על הידיים את אותם סימנים מתחבושות כמוני (7), ואני יודעת שיש לנו את אותם הזיכרונות בחלומות בלילה. לא יקשרו אותי שוב, רונלד, ולא ינצלו אותי. לא הרוצח ולא אף אחד אחר."

"הארי -" זאת הייתה תחינה, לא הסבר.

"אז תגיד להארי שהוא יכול לסמוך עליי." הוא ממש פגע בה כשהביא את החבר השלישי בשלישייה האגדית שלהם לוויכוח כשהיא הודתה כרגע במשהו שנוויל ידע שעלה לה בהמון. הקירות התרוממו בנקישה שנשמעה. "אולי חברות שווה יותר מנישואין."

"אני יודע שאת מנסה לאתר את מקור היומנים בעצמך -"

"אז אלוהים אדירים, תן לי!" נוויל נדהם שהיא לא התווכחה, יותר מכך שלא ניסתה להישאר בשקט. היא כמעט צרחה עכשיו, וקצת בהלה בגדה בתחושה שלה שרון פגע במשהו שכבר חששה ממנו. "בבקשה! אם אתם באמת רוצים לתפוס את הממזר הזה, אתם חייבים לתת לי לעבוד."

רון הכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת מה המשמעות של הפחד הזה, וכל דבר בתשובתו השתנה. הוא נשמע כמו לפני שנים, כששניהם היו זוג ההילאים הכי טוב שנראה מזה דור. "אני אתן, אבל אני בא איתך."

"לא, אתה לא." היא שנאה לסרב לו, אבל היא כן, והסירוב עורר את סקרנותו של נוויל.

"תראי אותי."

"תנסה אותי."

קראק!

"לא! לעזאזל, הרמיוני!"

הייתה טפיחה חלולה ומובסת כשברכיו של רון פגעו ברצפה, ונוויל ידע שהוא לא יכול לעצור את עצמו יותר, לא משנה עד כמה ההסבר יהיה מוזר. לאט, הוא פתח שוב את הדלת, וידא שלא ידרוך על חברו, ויצא. רון היה, כפי שציפה, על ברכיו, שתי ידיו אוחזות בשיערו בחוסר אונים, אבל כששמע את הדלת הוא עזב, והסתובב בהבעה מוזרה של תדהמה מושלמת על פניו שהתחזקה באופן מוזר בגלל השיערות הג'ינג'יות שהזדקרו מצידי ראשו. "נוויל! אני…"

"סליחה." חיוכו היה לחוץ, וגם כנה, והוא התכופף מיד כדי להצטרף לרון לפני שיכול היה לעמוד, ולחש בזהירות. "לא התכוונתי לצותת."

רון צחק במרירות. "זה לא נקרא לצותת כשאני חושב שכל המשרד שמע אותנו."

"יש לך מושג לאן היא הלכה?"

"אם יש מישהו שטוב יותר מפיניגן בהיעלמות, זאת היא." הוא עשה תנועה חסרת אונים, קם על רגליו והניף זרוע אחת ארוכה בחדר הריק. "בילינו שנה במשחק כזה עם כל אוכל מוות של רידל, והיא לא נמצאה 99% מהזמן."

נוויל הנהן, מודע היטב עכשיו איך בילו את השנה במנוסה כשצ"ד התעצב בהוגוורטס. שני הגברים התחילו ללכת ביחד, כשרון העביר את ידו בקירות כאילו מצא רמז ליעדה מתחת לאצבעותיו. "למה שלא תתחיל עם הלקוחות שלה?" הציע נוויל.

"זה היה נהדר אם היינו יודעים מי הם."

"אי אפשר לקבל צו חיפוש לזה?"

"אולי." הוא עצר, וחשב על כך, ונוויל ראה ניצוץ תקווה אמיתית מופיע בעיניים הכחולות. "כן, אני חושב שהארי יוכל. אני פשוט לא מצפה להגיד לו שלא הצלחתי לעקוב אחרי אשתי." רון עשה פרצוף שהיה חצי-משועשע, ואז פתאום הפך להרבה יותר רציני. "או שעכשיו, כשנמצא אותה, נצטרך לנסות ולעצור אותה בנוסף לכל על הפרעה לחקירה."

"הוא יבין. הוא -" הייתה חמימות בכיסו, ונוויל השתתק, והוציא את האוניה כדי לבחון את האותיות שנצצו בקצה. לרגע, הוא קיווה שזאת תהיה הרמיוני, אבל זאת הייתה סוזן.

חק בלק שואל איפה אתה…?

נוויל בדק בשעונו. חמש עשרה דקות עברו. הוא קילל בין שיניו, אבל כשהרים את מבטו שוב. ההתנצלות כבר על שפתיו, רון הנהן בהבנה. "לאן אתה מאחר?"

"לארוחה עם אביור בלק." הם שוב יצאו מהדלת, ורון פתח אותה עבורו ויצא איתו למסדרון כשהתחילו ללכת למעליות. "כנראה אני אמור לספר לו על אביו."

"לא חשבתי שהכרת את סיריוס כל כך טוב."

"אני לא." הודה נוויל. "אתה?"

רון שקל את זה לרגע ארוך, ואז הניד בראשו, ומשך בכתפיו בקלילות שלא שיטתה באף אחד. "הייתי כמה שבועות עם הבחור וניקיתי את הזבל בבית של ההורים שלו, כן. זה היה די מעניין."

נוויל זכר כמה מהסיפורים הצבעוניים יותר על החפצים האפלים, על המזיקים ההרסניים, וקורי העכביש העבים שסופרו בחדרם במגדל לפני שיכול היה לדעת בדיוק למי היה שייך הבית. באותו הזמן, הוא חשד שהם הומצאו. עכשיו, הוא גילה שהרוב היה נכון. הדברים הלא אמינים כמעט תמיד היו. "אז איך הוא היה?"

"ממש טוב בהסרת קללות." רון חייך חיוך מר-מתוק ועקום שגרם לו להיראות קצת כמו אחותו. "היינו צריכים לקרוא לביל רק כמה פעמים עבור המקרים הבאמת… אוי לא. לא. בבקשה, בבקשה, מרלין, לא…"

הוא ידע מה זה היה לפני שהסתכל עם רון אל התקרה, השיערות על עורפו וידיו כבר סומרות באזהרה. אף אדם לא העז לנשום והוא ריחף ונפנף, ונעלם כדי להשאיר את המסר הנורא שלו לרגליהם. כאילו בחלום, נוויל התכופף כדי להרים אותו, ושבר את החותם באגודלו. הסלסולים העדינים בכתב היו די רעים עכשיו, ועוד יותר בגלל שידעו היטב מי לא נמצאת במקום בטוח כעת.

יותר בולט ממה שציפיתי, אפילו לקללה כזאת אלימה, ואני מודאג שאולי יש השפעות ארוכות-טווח שלא חזיתי. סיפורה של פיג על יכולות לחשננות אפשריות שנחשפו הקיץ (8) מאששות את זה, ואצטרך לגלות דרך לבחון את הילד לפני שאדע אם יוכל להיות שימושי בכלל. השני לא הראה קסם בכלל עד לאחרונה, ומינרווה דיווחה שעדיין לא הפגין כלום פרט לכישרון מסוים בגינון, ויהיה מאוד קשה אם בנו של פוטר יהיה מושחת מדי. הלוואי שלא הייתי זקוק לאף אחד מהם, אבל החשד שלי שהסימן של סנייפ הוא יותר מצלקת הוכפל בגלל הסימן של הארי הצעיר, ולכן איני יכול לקבל את האמרה הנוחה שהוא נעלם לנצח. בואו פשוט נקווה שהלך למספיק זמן כדי שאוכל לעשות משהו עם אחד מהם, כיוון שיש המון לא ידוע על כמה שאנחנו יכולים לכופף את יד הגורל, וכשנלחמים מול אדם חזק עם אמונה עמוקה כמו רידל, אולי הייתי זקוק ליצירת מקדאף (9) משלי אם ארצה לעצור אותו לחלוטין. אולם חסר תועלת לדבר על כך עד שאדע אילו כלים יש לי על הלוח.

נוויל סובב את גליל הקלף, כאילו קיווה לעוד בצד השני שיבהיר בנושא השם הלא ברור במשפט האחרון, אבל לא היה שם פרט לצללים חיוורים של הדיו שעבר דרך מה שעכשיו שם לב שהיה נייר בצבע שונה מהאחרים, כאילו נקרע מספר שונה. כלים על הלוח. האם זה מה שתמיד היו? או, למען האמת, עדיין? או לנצח יהיו?

רון כחכח בגרונו בקול, והוא נבהל, והסתכל עליו בקצת אשמה שלא ממש הבין בעצמו. זאת הייתה תחושה ישנה שלא אהב; הריח הרעיל והלא טוב של נביטה לא טובה מספיק בערוגה, מה שהתיש את כל מוחו לגמרי. זה הפחיד אותו, והוא ניסה לעצור את זה, וקיפל את גליל הקלף יותר בכוח ממה שטוני היה אוהב והושיט אותו כאילו היה צריך להיפטר ממנו. "זה מאוחר יותר," הוא אמר במהירות. "מ-91, אני חושב. כשהארי ואני הגענו לראשונה להוגוורטס."

הייתה נחירה מצד רון כשלקח אותו ממנו, יישר אותו והטה אותו לאור, אבל ידיו רעדו קצת, פיו הופך לחיוך שלא הופיע בעיניו שכבר סרקו את הכל במהירות מדהימה. "זאת עוד הקדמה מזורגגת לרצח, זה מה שזה. צריך להתריע בפני כולם."

הוא הרים את האוניה באצבעות רדומות, והראה את ההודעה שכבר שלח מכיסו. "כבר על זה. הארי למטה. ניפגש ונתחיל לנסות למצוא את הרמיוני. יהיה בסדר, רון." נוויל לא ידע למה אמר את החלק האחרון; הרגל, אולי?

הוא לא האמין לעצמו, וגם לא רון, שהתחיל לצחוק צחוק רע. "באיזה יקום?"

"אני מבטיח, נפתור את זה." ההבטחות הריקות היו כל מה שיכול היה למצוא, והוא שנא את עצמו על כך. "כולנו יודעים שזאת לא היא. היא מתכננת משהו, אבל אני לא מאמין שזה רצח."

"גם אני לא," הסכים רון בעייפות, "וזה לא רק שאני עדיין מאוהב בה."

"אני יודע. היא -"

משהו השתנה. ההליכה הקלילה והנחמדה, התחושה הקבועה שהיה קצת חיוך מתחת לשטח הפה של רון נעלמה. הוא נראה בו זמנית זקן יותר וצעיר יותר באותו הזמן, קשה יותר, ואו שנוויל איבד קצת מגובהו בגלל הכאב בגבו העשור האחרון או שרון מעולם לא עמד זקוף קודם לכן, כי הוא יכול היה להישבע שהקוסם השני היה גבוה יותר עכשיו. לראשונה, ראה נוויל את אחותו בניצוץ בעיניו, וזה הפחיד אותו. "זה מסתיים." זאת הייתה הכרזה; בלי ויכוח. "לא אכפת לי עד כמה היא טובה בלהסתתר. הכרתי אותה מאז גיל אחת עשרה ואהבתי אותה מאז גיל שלוש עשרה, ולא משנה מה היא חושבת, אני לא קוסם רע בעצמי כשאני מרוכז. תשיג את הארי?

מה שזה לא היה הבזיק בסוף בצורה של פקודה כשהסתככל על נוויל, והחושים שלו כמנהיג שראו כל כך הרבה נערים הופכים לקשים כמתכת כמבוגרים גרם לו להושיט יד וללחוץ על כתפו של רון, ולשנות את האחיזה שלו ברגע האחרון כשזכר את החור בבשר שעוד היה שם. "אתה יכול לעשות את זה, רון."

"אני יודע שכן." זה היה כמעט נכון, קרוב יותר ממה שהוא זכר, אבל זה הזכיר לו לילה לפני עשר שנים כשברח, לילה שנוויל הבין עכשיו שמעולם לא חזר ממנו. "אני… אני פשוט שונא את זה."

"הארי ייפגש איתי באמצע המסדרון." הייתה שם הבטחה לתמיכה, אבל גם של אמון. "תגיד לנו אם אתה -" פניו של רון התעקמו, רועדות בצורה די חוששת, אבל לפני שנוויל שאל, הדמות הכסופה יצאה ממנו, ואפילו לא שמה לב שאדם חי היה בדרכה.

"קריווי!" נוויל צעק. "איך -"

"אתה עדיין הנאמנות הראשונה שלי, אדוני." עיניו של קולין היו ענקיות, ונדמה היה שרעד, ואם היה אפשר להגיד שרוח הייתה חיוורת, הוא היה. "ואני -"

"מי?" קטע אותו רון בגסות.

לרגע, נדמה היה שהילד עמד לפרוץ בבכי, אבל אז הקשיחות הישנה שכולם הופתעו לגלות מתחת להתלהבות יצאה, הכתפיים השקופות הזדקפו כשפניו הפכו להחלטיות ממש קשה עבור גילו הקפוא. "המנהלת מקגונגל, אדוני. סליחה, זאת אשמתי."

הזמן נעצר. מקגונגל. המילה חזרה בראשו, מסרבת להתקשר למציאות. זה לא היה קשור למציאות. אפילו יותר מסבתא, היה זה חוק טבע פשוט שפרופסור מקגונגל תחיה לנצח. עם סבתא, לפחות, הוא גדל, חי. הוא ידע שהייתה אנושית. מקגונגל הייתה… טוב, היא הייתה פרופסור מקגונגל. היא חטפה ארבעה כישופי שיתוק לגב ולימדה למחרת היום. היא נלחמה מול קוסמים אפלים שהיו שליש מגילה וניצחה בקלות. היא שרדה לילה שהרס את החזקים ובקושי פרע את שיערה. היא עדיין לא החמיצה משחק קווידיץ', בלי קשר למזג האוויר.

"זה לא אפשרי." למזלו, רון נשמע נדהם בדיוק כמוהו מהרעיון המוזר. "היו לנו שם אנשים!"

"ואני לא ישן, אוכל, מביא ביד או צריך לחרבן." צעק קולין בכעס, אבל שהיה ברור שהופנה אליו. "זה היה צריך להיות אני, אבל הרמיוני הופיעה כאילו רודפת אחריה חבורת אורקים ומלמלה על זה ש'אין לנו זמן', ואז היא שלחה אותי להביא את זאק וסאלי-אן. ומיד אחר כך, הייתה צרחה שכמעט העיפה את החלונות מהמגדל, ועד שמישהו עלה למשרד, הרמיוני נעלמה והמנהלת הייתה מתה ו…" כל המהירות נעלמה, ועיניו שוב היו צעירות מדי כשהסתכלו על נוויל בבושה. "...ובאתי ישר לכאן."

זה היה משהו בעיניים האלה שכאב, אבל נוויל היה אסיר תודה, והרגיש שוב את שריון המפקד מחליק בקלות על החור שלא יכול היה להתמלא בליבו מתחת. "כמה זמן היא הייתה מתה, יכולת לראות?"

"כמה רגעים." חזרת המפקד החזירה את הקצין איתה. "התה שלה עוד התפשט על השולחן עליו נשפך."

"וזאק וסאלי-אן עוד שם?"

"סאלי-אן כן, ושמתי את רוואן ואושין איתה גם, אם לא אכפת לך. זה לקח רק רגע, וחשבתי… רק במקרה, אתה יודע? זאק ופרופסור וויזלי רצו אחרי הרמיוני."

הוא הנהן, רושם את המידע בפנקס ההילאי ששמח שהביא איתו ברגע האחרון באותו הבוקר. "תודה לך, קולין."

זה היה שחרור, וקולין ידע את זה, אבל רון הרים יד כדי לעצור אותו לפני שיכול היה להיעלם. "רק רגע - הרמיוני מגריפינדור! אולי הוא -"

"מבריק, רון! קולין, אתה יכול לעקוב אחריה?"

"לא, אדוני." הילד הניד בראשו, עצוב. "מדשאות בית הספר, אתה, הארי והקומיקון (10). לא כתבתי את התנאים, אבל כנראה אלו היו הדברים החשובים לי באותו הזמן, כשדניס מת כל כך מהר אחריי וכל זה."

נוויל הנהן, מקבל את זה בצורה עניינית ומראה שהוא לא זקף את זה לחובתו של הילד. "אז תחזור לבית הספר. הארי ואני נהיה שם מהר."

רון כבר הלך במורד המסדרון, וקרא מעבר לכתפו. "אני אהיה עם זאק וביל."

הפעם, קולין עצר אותו. "רון?"

"כן, ילד?"

הוא ליקק את שפתיו בלחץ, הרגל קטן שהיה כל כך אנושי עד שנוויל חשב שהיה מוזר לראות ברוח. "אני לא חושב שהיא עשתה את זה."

"תודה." חיוך, יותר אמיתי ממה ששלושתם היו מוכנים אליו, ורון נעלם, ובמבט לאמת את פקודותיו, גם קולין.

נוויל נשם נשימה עמוקה, נתן ללחץ להוביל את צעדיו הארוכים ולהפוך אותם לכמעט ריצה כשרץ בכיוון ההפוך בחזרה אל משרדי המחלקה לאכיפת חוקי הקסם. אין זמן לדאוג בנוגע לכמה שהדברים השתנו במהירות או כמה זה היה נורא. הוא היה חייב למצוא את הארי, לעזור לו לנווט בבלגן הזה, להתחיל חקירה, לראיין תלמידים, לראות אם היו - "לאן אתה הולך?"

הוא אפילו לא הסתובב לצליל השאלה הנוזפת והכועסת. "אין לי זמן, דראקו. משהו קרה. יש עוד מגילה ו -"

למאלפוי לא הייתה ברירה אלא לרוץ אחריו או לאבד אותו לגמרי, אבל זה לא הקהה את התגובה. "יש לך פקודות מהארי שאתה חייב ללכת לעשות את זה, כהילאי?"

"לא," ירק נוויל בביטול., "אבל -"

"אם זאת אחת מהמגילות האלה, גם הוא יודע את זה, ואתה מאחר לפגוש את בלק."

זה כן עצר אותו, ובפתאומיות רבה כל כך עד שמצא את עצמו במרחק קטן ממאלפוי כשהסתובב להסתכל עליו, ידיו מאוגרפות כדי למנוע משהו שאפילו עכשיו ידע שיהיה ממש טיפשי. "אין לי זמן למשחקי הסלית'רין שלך, מאלפוי! היה -"

"די כבר!" לתדהמתו, מאלפוי לא ויתר בכלל, ונעמד מולו גם כן, והייתה רק שנאה בעיניים האפורות. "אני ממש גמרתי עם העליונות המוסרית המזדיינת שלך! ה'משחקים שלי בסלית'רין' העבירו אותי ואת המשפחה שלי בגיהינום, לונגבוטום, וזה היה עם אישה שעדיין גורמת לך להזיע זיעה קרה שלא הייתה רק הסוהרת שלי, אלא דודה שלי. ואני עברתי את הכול בלי טיפת דם על ידיי. אתה והאריה הזהוב שלך מגריפינדור יכולים להגיד את אותו הדבר?"

הוא כמעט כעס. כמעט הפך את זה לריב. למען האמת, הוא לא ידע מה שינה את זה. אבל נדמה היה שכל מה שמאלפוי בנה התפוצץ כמו בועה, והשאיר רק תחושה רדומה כשענה בפשטות וברכות. "זאת מקגונגל."

השיחה נמשכה כמעט דקה, אבל בלי מילים. היא נכתבה במתיחות ובשחרור הכתפיים, במה שראה בעיניים, בהנהונים הבלתי נראים ובלי צורך להגיד איך ולא ואני לא יודע ולא ואני יודע. לבסוף, זה היה מאלפוי ששבר את הדממה, החווה אל המסדרון הארוך, קולו חסר רגש, הבעת פניו בלתי ניתנת לקריאה. "לך. אחפה עליך. אבל תצטרך לחזור מהר."

הוא כבר התחיל לזוז. "אני פשוט חייב לראות את זה בעצמי. ותגיד שלום."

"תגיד את זה גם בשבילי, בסדר?"

הבקשה הייתה אמיתית, והיא עצרה אותו, בהתחשב בכך שבפעמים היחידות שבהן ראה את מאלפוי מדבר עם מקגונגל מחוץ לשיעורי שינויי צורה היו המון שימושים במילים "ריתוק", "ריב" ו"פוטר". אף אחת מהן לא הייתה דבר שזכר היטב. "אבל חשבתי שאתה -"

"היא אף פעם לא עזרה לאידיוטים מפונקים." הודה מאלפוי, ונוויל ניסה לא להיראות נדהם מהכנות בנזיפה. "אבל היא ידעה גם מתי לעזוב אותי, והיא לא העמידה פנים שהכול היה בסדר."

הוא הנהן לאט, בזהירות, עדיין לא ממש בטוח אם להאמין או לא שזאת הייתה עוד תכנית. "היא הייתה אישה נהדרת."

"כן." מאלפוי שתק, שפשף את ידיו ביחד במהירות, מנסה לעצור את עצמו לפני שהרים שוב את מבטו. "אני לא מאמין שאגיד את זה…"

"קדימה." נאנח נוויל. "אני מאבד את תחושת ההפתעה שלי."

"כל זה, הרציחות, העורבים… איך אוכל לעזור?" המילים נדבקו ללשונו.

"אתה -"

"מתנדב." המסכות חזרו אל מקומן, אבל מאוחר מדי, אפילו אם נוויל עדיין ניסה לעכל את מה שראה מתחת. "אל תהיה רגיש מדי. אני עדיין לא בוחר בסירה; אני פשוט לא רוצה לראות עוד מישהו נזרק מהסיפון."

"כולל אתה." הוא אמר, אבל אז הוא הבין עוד משהו, משהו שלא האמין שלא שקל קודם לכן. "או אימא שלך, שהיא בגיל הנכון בדיוק עבור כל זה."

הגבה המורמת לא הייתה חוסר הסכמה, אבל הייתה צפויה כי הוא הרגיש בנוח. "באמת, לונגבוטום, האם אי פעם אמרתי שזה לא היה טוב עבורי?"

החיוך בתגובה היה קשיח בדיוק באותה צורה, כשהמפקד שהיה היחיד שיכול היה לטפל בזה חזר. "למה אתה חושב שאאמין לך? אף אחד לא מתנדב בפוליטיקה."

(1) מלטינית- קבוצות.

(2) באירית- להתראות ותבורך.

(3) אביור- נשמע כמו Savior.

(4) כי נרקיסה מאלפוי (אימא של דראקו) היא ממשפחת בלק.

(5) בספר החמישי הסתבר שמשפחת בלק שורפת את שמות בני המשפחה שהם לא אוהבים מהעץ.

(6) מסעדת יוקרה בסמטת נוקטורן.

(7) מסלואה, כשהדיאבל דוב תפס אותם.

(8) אולי זה מהקיץ של 1991, כשהארי דיבר עם נחש בתחילת הספר הראשון.

(9) יריבו של מקבת', שנובא עליו שיפיל אותו מכס מלך סקוטלנד.

(10) כנס קומיקס.