תרגום המאמר הבא שמחלק את תולדותיה של ECW לשישה חלקים בשמונה שנים. נקווה שזה יעזור.
עידן ה-Whole Effin' Show- ינואר 1999-ינואר 2000
הפעם נדבר על התקופה של ECW שהתרחשה מזכייתו של טאז באליפות העולם בגילטי אז צ'ארג'ד 1999, עד ל-RVD שמנצח בקרב הסופי שלו עם סאבו בגילטי אז צ'ארג'ד 2000. אז בעצם, מדברים על 1999. שנה בה RVD הבהיר שני דברים: הוא ה-Whole Fucking Show, ואף מתאבק אחר, אפילו אלוף העולם, לא מקבל יותר אור זרקורים ממנו. בדרך כלל התקופות היו ארוכות יותר, אבל עם שתי תוכניות שבועיות (עוד על זה אחר כך), והעזיבה של סאבו לאחר ניצחון חשוב ל-RVD, היה נכון לסיים את זה בשנה.
Re-Spect-Walk. Whaddaya say??- השנה הזאת הייתה של RVD. כאלוף הטלוויזיה המכהן בכל 1999, RVD החל לסגור אירועים כי הרגיש כמו הכוכב הגדול ביותר ברוסטר. שווה לראות לפחות את קרבות האירועים שלו מ-99, בלי כל קרבות ההארדקור TV הנפלאים שהיו לו מול אנשים כמו ספייק דאדלי, מייקי וויפרק, 2 קולד סקורפיו וליטל גווידו, בין השאר. הוא היה אמור להילחם מול מאסאטו טאנאקה בגילטי אז צ'ארג'ד 99, ואמנם חבל שהקרב הזה לא קרה, אבל הוא נתן במקום זה קרב ענק מול לאנס סטורם. סדרת הקרבות המטורפת שלו מול ג'רי לין התחילה בליבינג דנג'רוסלי 99 (הניו פאקינג שואו, שהפך לכוכב במהלך הפיוד). זה היה הקרב האהוב עליי שלהם, בהתחשב במהירות הענקית והחוסר בפציעות שאינן מבוימות. ההמשך בהארדקור האבן גם היה מדהים, אבל מפחיד כמה מהקרב לין התאבק עם זעזוע מוח. הצמד של RVD/לין נלחם מול האימפקט פליירס בהיט וייב 99, עוד קרב נהדר שאחריו היה אנגל נהדר של קטטה משולשת בין השניים וסאבו. הקרב המפתיע מול בולס מאהוני באנרכי רולז 99 (בולס החליף את ג'וני סמית' מ-AJPW) היה טוב באופן מפתיע, והציג קרב של RVD בסגנון שלא ראינו קודם (יותר קטטות בקהל והארדקור). בנובמבר טו ריממבר 99, סופסוף קיבלנו את הקרב של RVD-טאז שנועד לקרות מאז ינואר, אבל לאחר שטאז הפסיד את אליפות העולם וחתם ב-WWF, והיה ברור שיוציא אובר את RVD הנשאר. זה היה קרב נהדר, אבל חסר בנייה והיט. לבסוף, אחרי שני קרבות מדהימים בין RVD וסאבו בנובמבר 99 בטלוויזיה, קיבלנו את הפרק האחרון.
RVD (ע' פונזי) מול סאבו (ע' פונזי) בגילטי אז צ'ארג'ד 2000 היה קרב התקופה הזאת- שלא תבינו אותי לא נכון. מבחינה טכנית, RVD-לין היו קרבות טובים יותר מזה, אבל לקרב זה היה את כל הדרמה והרגש של פיוד של ארבע שנים בין אחים שנלחמו בפעם האחרונה. בכמעט כל פרומו מאחורי הקלעים עם RVD, סאבו ופונזי מאז 1996, שלושת האנשים סיפרו סיפור של RVD האגואיסט, סאבו המעוצבן והמוכן להילחם, ופונזי המפשר שנאלץ להזכיר לכולם למה הם בברית (זהב). לפני הקרב, הוחלט שסאבו יעזוב את ECW אם יפסיד. זה לקח קצת דרמה מהסוף, אבל זה הוסיף עניין ש-RVD הוא האיש שחיסל את סאבו. פונזי היה ממש קרוע בבנייה לקרב, ועזר לשניהם במהלך הקרב, מה שהוסיף עוד יותר מתח. הקרב היה נהדר, והאנגל לאחר הקרב בו סאבו קם וכיבד את RVD מהרמפה היה פרידה נהדרת מאגדת ECW.
חוסר העומק במיין איבנט של ECW גרם לכהונה חיוורת של טאז- עזיבת המתאבקים הקבועה השפיעה על ECW סופית בתחילת 1999. שמונת האנשים של ECW עבורי הם: RVD, טאז, סאבו, רייבן, דרימר, דאגלס, סנדמן ופאנק. באביב 99, רייבן, סנדמן, דאגלס ופאנק עזבו. טאז היה אלוף העולם, RVD אלוף הטלוויזיה, הפיוד של סאבו/טאז נגמר במרץ, ודרימר נעדר (שילוב של פציעות בעלילה ולא בעלילה). אמנם היה ברור שפול אי. בונה את RVD לקרב איחוד גדול עם טאז, אבל הבנייה האיטית אמרה שטאז היה צריך להגן על התואר מול כלומניקים. באבה, קנדידו, קורינו וטאג'ירי היו כולם מתאבקים טובים ותרמו יפה ל-ECW, אבל אף אחד מהם לא הרגיש כמו טוען אמיתי לכתר. זה השתקף במיקום הפיודים האלו באירועים, ובמאמץ שטאז שם בפיודים. אחרי ההתרסקות המדהימה בליבינג דנג'רוסלי 99, כשנדמה היה שטאז הרג את סאבו, הרגיש כאילו קרבות אליפות העולם פשוט היו מאולתרים. טאז-קנדידו בהארדקור האבן 99 נראה כמו סקוואש טלוויזיה. טאז-טאג'ירי בהיט וייב 99 קיבל בנייה של פחות משבוע והיה מבולגן. אפילו באנרכי רולז כשהפסיד את התואר, טאז נלחם מול מאסאטו טאנאקה, בחור שנעלם מ-ECW כל 1999. הקרב הוסיף את האלוף החדש, מייק אוסום, שנייה לפני שהתחיל, וזה היה טוויסט כיפי אך ממש אקראי. לסיכום, הכהונה של טאז הייתה מאוד לוקה בחסר.
ECW ב-TNN הייתה בסדר- אז קודם כל, הופתעתי מאוד לגלות של-ECW היו שתי תוכניות שבועיות בין אוגוסט 1999 ואוקטובר 2000. חשבתי שהארדקור TV הפכה ל-ECW ב-TNN באותה תקופה. אבל זה היה ממש מלהיב לראות את ECW פורצת בטלוויזיה לאומית. למרות שאני יודע איך זה קרה והסגירה של ECW פגעה בכל, זה היה הישג ממש מגניב שהארגון הגיע אליו. בארבעת החודשים הראשונים של ECW ב-TNN, לא הרגיש שהתוכנית ממש נחלשה או סטתה מהקונספט המקורי שלה. אולי היו קצת פחות קללות וחומר מיני, אבל לא באמת. מנתחים כאן עלילות, אז לא אכנס לדיווחים מאותה התקופה, הבעיות בהקלטות בטולדו, או הראיונות של פול אי. לגבי הקרב שלו מול הנהלת TNN. אבל ECW ב-TNN לא הייתה שונה מהארדקור TV בסוף 99, וגם לא הייתה שום דבר מיוחד. לא ידעתי למה שמשהו ילך ל-TNN או להארדקור TV, שתי התוכניות הרגישו מאורגנות באופן אקראי. זה גם היה ממש מוזר לשדר שוב את RVD-ג'רי לין במלואו בקרב הבכורה. אני יודע שרצו להציג שניים מהאנשים הכי טובים לקהל לאומי, אבל אין סיבה שפול לא יכול היה לתת להם פשוט להתאבק בקרב חדש. אולי הם ניסו ונכשלו בזה בטולדו. בכל מקרה, יופי לארגון, רע לתוכנית.
אנגל הפרישה של שיין דאגלס/פרנסין חוטפת מקל- לפני ששיין דאגלס עזב ל-WCW, הפייס טרן הקצר שלו והאנגל עם האימפקט פליירס היה פרידה נהדרת. בעיקר הרגע בהארדקור TV בו דאגלס רמז לעזיבה, הותקף, וג'סטין קרדיבל הכה את פרנסין במקל. דאגלס ודרימר הופכים לצמד, כמו בסוף 93-תחילת 94, כדי להילחם מול ההילים החדשים (יחסית) הרגיש כמו הדרך הכי טובה עבור דאגלס לסיים את התקופה השנייה שלו ב-ECW, ולהוציא אובר את שני ההילים (הלא דאדליז) הכי גדולים ברוסטר.
אני מעורב לגבי האימפקט פליירס- פוזה נהדרת, היט נהדר. ג'ייסון שולט. דון מארי הייתה מצוינת. קאצ'פרייזים ממש מאולצים. פרומואים ממש חוזרים על עצמם. מאוד אהבתי את השנה הראשונה של ג'סטין קרדיבל בארגון, אבל הרגשתי שהוא ממש נסוג בתקופה הזאת. ב-97-98, הוא גנב בהצלחה את המראה של רייבן והנשק של סנדמן, משהו שהביא תגובה נהדרת בהתחשב בעזיבות של שני האנשים. הוא התאבק טוב, היו לו מהלכים טובים, ועבד במעלה הקארד כשניצח אנשים כמו ג'רי לין וטומי דרימר בפיודים תחרותיים. כשהיה בצמד עם סטורם, בחור שהיה בפיודים מול קנדידו, זה הרגיש כאילו היה עדיף ששניהם יהיו לבד. כשרייבן וסנדמן חזרו, זה הזכיר מיד שהבחור שהתחזה להם היה פשוט המון רמות מתחתיהם. קרדיבל ביצע את אותו הפרומו בכל שבוע, והוא קיבל תגובות טובות, אבל אפשר לטעון שזה אקס פאק היט (אם אתם מאמינים בדבר כזה, ואני כן). בינתיים, לאנס סטורם היה מוגבל לשורה הכיפית שלו ("מקלגרי (פאוזה דרמטית), אלברטה קנדה") וביצע ספרינגבורד מיסיל דרופקיק ממש יפה. הייתה לו דינמיקה נהדרת עם דון מארי, והלוואי שפשוט היו נותנים לו להיות RVD קצת פחות מרשים, במקום לזרוק אותו לעוד צמד. אין סיבה למה לא יכלו לתת לו כמה ניצחונות וקרב מול טאז באירוע.
טאג'ירי-סופר קרייזי היה סדרת קרבות נהדרת בתחילת 99- כל קרב היה ממש מדהים, אבל האהוב עליי היה הקרב הראשון בגילטי אז צ'ארג'ד 99. אהבתי שהחליפו ניצחונות, ואפילו שהיה כמעט צפוי מי מנצח כל לילה, הספוטים החדשים והסיומות הפכו כל קרב לייחודי. לראות את טאג'ירי בועט, ואת סופר קרייזי מתהפך בשלבים הראשונים של הקריירה האמריקנית שלהם הרגיש כמו משהו שיכולת לראות רק ב-ECW. פול אי. גם עשה עבודה נהדרת בלהדגיש את הטירוף שלהם, והעמיק את הדמויות הייחודיות שלהם יותר מאשר סתם "מתאבקים בין לאומיים מוכשרים".
המידקארד בכללי באותה שנה נתן קרב טוב כל שבוע- סופר קרייזי, טאג'ירי, טאקה מיצ'ינוקו (לרגע), ליטל פאקינג גווידו (!!) ונובה קרעו את התחת בהארדקור TV כדי לתת קרבות יחידים או טרי וויי דאנס ממש מרשימים. זה קצת הוריד מהטרי וויי דאנס לראות אותו כל שבוע, אבל קיבלנו קרב טוב עד נהדר שהראה כמה מתאבקים ממש מוכשרים. גם היה ממש מגניב לראות את גווידו ונובה הופכים ללגיטימיים אחרי שנים שהיו באנדרקארד בגימיק קומי.
סיירוס הווירוס היה תוספת נהדרת לרוסטר- הוא היה כזה היל מעצבן, והחיוך הזומם שלו פשוט הכעיס אותך. כל הדיבורים שלו על "ההנהלה" ו"הצוות היצירתי" היה קצת פנימי מדי בשבילי, אבל אהבתי איך זה עצבן את ג'ואי סטיילס וגרם לו לצעוק "אין הנהלה!". הם גם עשו עבודה נהדרת בלהציג את סיירוס דרך הופעה בקהל בקווינס, ואז הפגינו את הצד המניפוליטיבי שלו בסטוריליין בו רימה את סטיב קורינו ורומה בידי טאז, כשכל צד חשב שהוא הרמאי האמיתי. הייתה לו כימיה ענקית עם ג'ואי סטיילס, ואהבתי שהם דיברו רק באירועים. בסוף 99, סיירוס הפך לאט לדובר של "הרשת", ואני מתלהב שיהפוך לנציג מלא של TNN בשנת 2000.
סטיב קורינו השתפר יותר מכולם ב-1999- בשנה בה ריינו, סופר קרייזי וטאג'ירי ערכו בכורה נהדרת, סטיב קורינו עדיין גנב את ההצגה. מאיך שחטף כיסא במוח בידי בולס ואקסל בליבינג דנג'רוסלי 99, עד להפיכתו למעריץ מספר אחת של טאז כדי לנסות לרמות אותו לקרב אליפות, עד לסגמנט השנה עם טומי דרימר בהיט וייב 99, והסטייבל הכי מצחיק עם ריינו, טאג'ירי וג'ק (רנסאנס קריירה) ויקטורי, קורינו פשוט היה מדהים. הוא עלה בקארד במונחי זמן מסך ונוכחות סטוריליינית למרות שלא ממש התאבק מול מיין איבנטרים ב-ECW, וזה הרגיש כמו שיגור ממש בנוי היטב למרות הכל. ECW הייתה צריכה מיין איבנטרים חדשים, וקורינו היה בחירה נהדרת להוביל את הדור הבא של הילים ברמת האליפות. בכמה דרכים, קורינו הזכיר לי את מה שסטיבי ריצ'ארדס יכול היה להיות ב-97, לפני שנפצע בצוואר ועזב ל-WCW. בחור מעצבן שתמיד ניבל את הפה והעוזרים שלו חטפו בשבילו. קורינו היה כזה מעצבן, אבל כל פעם שדיבר על המיקרופון, רציתי לדעת איך בדיוק יעצבן את הפייס בזירה. הוא גם היה ממש מצחיק. כשאמר לריינו (בבכורה שלו) לתפוס את טאז, או כשאמר לטומי דרימר שהוא לא חושב של-ECW יש תוכנית פנסיה בפרומו קטלני על המצב הפיזי של דרימר, זה היה גם מטופש וגם חד.
הסגמנט של קורינו ודרימר בהיט וייב 99 היה פרומו השנה- טומי הכריז על השידור של ECW ב-TNN, ונדמה היה שיכריז על הפרישה שלו בגלל הדיסקים הפרוצים בגב. קורינו קטע אותו באופן מושלם, ואז דרש שדרימר יפסיד לו בדרך החוצה. מלך האולד סקול שיחק מצוין את המתאבק ב-ECW שנגד הארגון (כמו קקטוס ג'ק ב-95), ונזף בדרימר ששיחק עבור המעריצים צמאי הדם על חשבונו. שורת הפנסיה מקודם ואיך שצעק לטומי בפנים "אתה מת!" היו חזקים, ורקדו בין הקייפייב והמציאות כשיצרו מצב מעניין עבור המעריצים שעודדו את גיבורם הנופל. טומי מסרב "לעשות את הג'וב" היה קצת יותר מדי סמארקי, אבל התשוקה בקולו ורמת הרגש בפרומו הרגישה אמיתית. הסגמנט הסתיים בצורה הגיונית וזורמת, וזרם יפה לקרב (הרע) של טאז וטאג'ירי.
ג'ק ויקטורי היה פשוט קורע- ויקטורי קם מכיסא הגלגלים עם שיערו המחומצן וה-V הצבוע על עורפו כדי לתקוף בשם קורינו היה פשוט מדהים. זה היה שימוש הרבה יותר טוב ממנו מאשר ההיל הג'נרי ב-98, והייתה לו כימיה קומית ענקית עם קורינו.
אף אחד לא היה יותר ECW מהדאדליז ב-1999- הם היו ההילים הכי חזקים ברוסטר. הפרומואים המטורפים והמרושעים שלהם שטשטשו את הגבול בין קרבות עם שתולים ומעריצים אמיתיים היו חסרי תקדים. כל פעם שגרטנר או באבה לקחו את המיקרופון, ידעת שתקבל משהו נורא באופן ייחודי בצורה טובה. הפרומו שלהם בהיט וייב 99 מקבל תשומת לב בגלל שורות ענקיות, אבל כל דבר מהקיץ בדיוק באותה הרמה. מכירת כדור האש (שבקושי נגע) של גרטנר בהארדקור האבן במשך חודשים הייתה כל כך מעצבנת, ולראות אותו נותן את המונולוג הסוטה שלו עם תחבושות ומשקפי שמש על הפנים היה פשוט קורע. הוא היה מצוין באותה השנה, פרט לפרומו הממש נורא על ג'ון קנדי ג'וניור שמישהו היה צריך להבין ולחתוך לפני השידור בהארדקור TV ביולי, אפילו לא שבועיים אחרי שקנדי מת. בנוסף, גרטנר היה תוספת טובה לשולחן הפרשנים ב-ECW ב-TNN, אבל אני חושב שהוא היה צריך לעזוב את סטיילס לבד וללכת ללוות מישהו אחר.
הדאדליז יותר הארדקור מתמיד- בעוד שהם העלו את הרמה שלהם בהיט, הם גם העלו את הרמה שלהם בזירה, עם קרבות הארדקור יותר אלימים ויותר מדממים עם בולס, אקסל וספייק. הקרבות האלו היו קשים לצפייה. לראות את בולס נופל על האדמה לאחר שעבר דרך שולחן חוטי תיל בוער עם נעצים היה פשוט יותר מדי. הם עשו את הספוט מספיק פעמים כך שבולס התחיל ללבוש שרוולים ארוכים לזירה כדי לכסות ולהגן על הכוויות שלו מהספוט הבא. לראות את ספייק יוצא מהקהל בלי שאפשר לראות את פניו מתחת לדם גרם לי להרגיש רע בתור מעריץ. הם בטעות הפילו את בולס על הראש כשניסו להעביר אותו דרך שולחן בוער, ואיכשהו זה היה גרוע יותר לבריאות שלו! זה היה מדהים שבולס וספייק זכו בתארי הזוגות בהיט וייב 99, וזה היה התגמול שהגיע להם אחרי שכוסחו, אבל כל המשחק הזה היה נוראי והאלימות הייתה מוגזמת.
החזרה של רייבן הייתה מהנה וגאה ב-ECW- אהבתי שהדאדליז זכו בתארי הזוגות בלילה האחרון שלהם בהארדקור TV ב-3 בספטמבר. הקהל בקווינס קיבל את אחד מהסוורבים הכפולים הגדולים ביותר של פול אי. זה היה עצוב שבולס וספייק לא החזיקו יותר זמן בתארים, אבל הסיפור של הדאדליז זוכים בתארים ואומרים שייקחו את תארי הזוגות של ECW ל-WWF היה מושלם. באבה נתן פרומו נהדר על איך שיביא את החגורות לווינס, ואז קרא לדרימר כדי לקבור עוד יסוד של הארגון כשהוא עוזב. אחרי שתקפו את דרימר כמה דקות, רייבן הדהים את העולם כשהחליק לזירה, נתן לבאבה DDT, וחגג את זכיית התואר (הראשונה של דרימר) עם אויבו המושבע. תגובת הקהל הייתה מדהימה, וזאת הייתה החזרה הכי טובה ל-ECW, עד חודשיים אחר כך (ראו מתחת). זה היה ענק, לא רק כי רייבן הוא אחד מהמתאבקים הכי אהובים עליי בכל הזמנים, אלא כי הרגיש כל כך טוב שהכוכב חזר אחרי שהדאדליז עזבו. זה היה פרס הניחומים הכי טוב, תדהמה מוחלטת, ומיד העביר את המיקוד מהעצב שאנשים עוזבים את ECW.
החזרה של סנדמן הייתה פשוט מדהימה- הארדקור TV, ה-30 באוקטובר 1999- אפילו עם המוזיקה הג'נרית שה-WWE מכניסים, האנרגיה ב-ECW ארינה הייתה כל כך נהדרת. שווה לחפש ביוטיוב את הגרסה האמיתית עם השיר של מטאליקה. זה היה פשוט קסום. האורות נכבים. העובדה שסנדמן מופיע בהתחלה בקן הנשרים. השיר שמתחיל לאט. איך שהוא ללא חולצה ובכושר ענק. הבירה-הסיגריה-המקל. הכיסוח שהוא מביא לקורינו ולוויקטורי. האימפקט פליירס עוצרים את ריינו (כדי להגן עליו ולבנות לפיוד הקרוב). הקהל שר, ואז צועק "ברוך השב" ופשוט מתלהבים. ולבסוף, המתח עם רייבן, והשמחה והאהבה בעיניו של דרימר. הסוף עם החיבוק בין שני החברים הוותיקים שנותנים פוזות אייקוניות, זה פשוט הרגיש כאילו ECW חזרה למה שתמיד הייתה צריכה להיות. החזרה הכי גדולה בתולדות ECW, ואחד הרגעים המיוחדים- אם לא הכי מיוחד- בתולדות הארגון.
רייבן הפייס הפגיע היה מדהים- "עשיתי את הדבר הנכון. עשיתי את הדבר הנכון. עשיתי את הדבר הנכון." אהבתי את הפרומואים כשהוא דיבר על כמה שהוא חלש, אך שדרימר העביר אותו לצד המואר למרות שניסה לעשות את ההפך, ההקבלה בין סנדמן ואביו האלכוהוליסט והאלים, ואיך שזכה לאט באמפתיה מפרנסין וטומי. זה היה ממש הגיוני שסנדמן לא סלח לו, וההופעה של לורי פולינגטון בה נתנה לרייבן מכה במפשעה הייתה אזכור נחמד לפיוד המשפחתי ביניהם מ-96. זה היה ממש טוב, ואהבתי שהדמות של רייבן התפתחה בחזרתו ולא סתם חזרה להיות השד של דרימר. התקופה מסתיימת כשהוא ודרימר מפסידים את תארי הזוגות, אז יהיה מסקרן לראות איך יגיב ב-2000.
הזכייה המפתיעה והכהונה של מייק אוסום עם אליפות העולם הייתה מאוד אקראית, אבל לא גרועה- אנרכי רולז 99 היה אמור לכלול קרב אליפות עולם בין מאסאטו טאנאקה וטאז, אבל הדברים השתנו כשהאירוע נפתח עם השופט ג'ף ג'ונס ומייק אוסום מתעצבנים במגרש החניה. הקהל ממש כעס על החדשות שדלפו שטאז עומד לחתום ב-WWF, ופול אי. שוב גנב את הרעם של החדשות על עזיבה. היציאה של אוסום מהקהל וזה שטאז הרשה לו להיכנס לקרב היה גדול, גם אם קצת מאולץ, וההצמדה הכפולה כדי להדיח את האלוף ראשון בנתה את הכי הרבה מתח על מי יהיה האלוף הבא. בהתחשב ביד הרעה שחילקו ל-ECW, זאת הייתה הפתעה טובה שמיד מינפה את מייק אוסום כאלוף אמין וחדש למשקל כבד. הגנות התואר הבאות של אוסום, כשרצח את ניו ג'ק, ריינו וספייק דאדלי (והחברה שלו) היו התחלה נהדרת לכהונה, וביססו אותו כמפלצת בלתי ניתנת להריסה (פרט לטאנאקה). הוא החלף את התואר עם טאנאקה בקרבות ממש קטלניים, והם המשיכו למנף את שניהם.
השופט ג'ף ג'ונס ואוסום היו הצמד המושלם- העבודה שלו עם סיד בתחילת 99 הייתה נהדרת, והם די העתיקו את זה כשליווה את אוסום. המעבר שלו למנג'ר שופט מושחת (?) הייתה יותר כיפית משטיק ה"שופט המושחת" מקודם.
לאחר שהדאדליז עזבו, היה חוסר עומק מורגש במחלקת הזוגות- אם נשים בצד את האימפקט פליירס ורייבן/דרימר לרגע, הייתה ירידה מורגשת בצמדים אמינים מספטמבר ואילך. דני דורינג ורודקיל עוד היו חדשים בארגון. החלון של אקסל ובולס להיות אלופים בפעם הראשונה נסגר. דה באלדיז פשוט היו גרועים, והדופס נראו כמו חיקוי של הדאדליז מ-95, ושילוב של כריס צ'טי, נובה וקיד קאש, שהיו צמד אנדרקארד. בפסגת המחלקה, היו לך מתאבקי יחידים שנלחמו ושינו בריתות. רייבן ודרימר היו בפיוד אחד עם השני יותר מאשר להיות צמד מבוסס. האימפקט פליירס זכו בתארים בגילטי אז צ'ארג'ד 2000 אחרי שלא היו מעוניינים בתארים רוב 1999. ולבסוף, היה לך שילוב של ריינו, כריס קנדידו, ועוד חברים מהכנופיה של סטיב קורינו, שפשוט היו בצמדים כדי לסתום חורים במיין איבנטים. אמנם היו עוד קרבות טובים, אבל המון מהקסם של 96-97 עם האלימינייטורס, הגנגסטרים, הדאדליז ו-RVD וסאבו נעלם.
לדני דורינג ורודקיל הייתה כימיה נהדרת- דורינג היה כזה שמוק, והיה נהדר לראות אותו מתקשר עם רודקיל, שהיה הרבה יותר אהוב ותמים ("עופות... פפפ!"). גם היה ממש מבדר לראות אותם נותנים פרומואים הילים, כשזכו במעריצים בזירה, בעיקר עם הזריזות של רודקיל והלגדרופ המדהים של דורינג.
לראות את חצי השנה הראשונה של ריינו היה ממש כיף- הוא הפך מכלב התקיפה של קורינו, לבן ברית של האימפקט פליירס, לשותף של קורינו, לשכיר חרב בלתי צפוי שדאג רק לעצמו. מהבכורה שלו ביולי בהארדקור TV בשיקגו עד שכיסח את דאסטי רודס בגילטי אז צ'ארג'ד 2000, היה מדהים לראות אותו עולה ככוכב בצורה תקיפה. וגם, הגור נראה ממש מסוכן בדרך טובה. הוא באמת רץ בכל הזירה, אז היה המון מגע בין הראש לחבלים. וגם, עם השולחנות שהיו בפינות הזירה, הם תמיד נשברו בגור והבחור נפגע בעורף. זה באמת נראה אלים.
היה ממש מוזר לראות את דאסטי רודס ב-ECW- דאסטי הופיע פעמיים בתקופה הזאת: בדצמבר 99 בהארדקור TV, ואז בגילטי אז צ'ארג'ד 2000. אנשי ECW חטפו מארק אאוט, וזה מצחיק בהתחשב בזה שבתקופת איסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג, הקהל צעק בספונטניות "פאק דאסטי רודס". זה כמעט כאילו אפשר להעמיד פנים שאתה שונא כוכבים, אבל כשהם שם לפניך, אתה נדהם מכמה זה גדול! זה פאקינג דאסטי רודס! באותו נושא, אם ריק פלייר אי פעם היה מופיע בתגובה לאחת מהקריאות של שיין דאגלס בסוף 94-תחילת 95, אין מצב שהמעריצים לא היו יוצאים מדעתם. בכל אופן, הכיסוח של דאסטי בגילטי אז צ'ארג'ד 2000 נראה אמיתי, ואני יודע שזה בונה לקרב פראי ואלים עם קורינו שאני ממש מצפה לו.
סיד פראי מופיע- סייקו סיד ערך בכורה בגילטי אז צ'ארג'ד 99, והופיע קצת בחלק הראשון של 99 לפופים אדירים, וסקוואשים של ביגמנים שלא היו ב-ECW (לפחות מאז ימיו הראשונים של 911). פול אי. עשה עבודה טובה ממש בלהסתיר כמה קטנים היו המון מהרוסטר של ECW, אז היה ממש מדהים לראות את סיד המתנשא תופס כמה מתאבקים לצ'וקסלאם או פאוורבומב, ונראה כאילו הוא מכוכב אחר. חבל שעזב לפני שהיה בסטוריליין אמיתי, אבל זה היה טוב כשזה נמשך.
אהבתי שהקרב של בורן טו בי וויירד סופסוף שודר בתגובה ל-WCW אנסנסורד 99- ECW סופסוף שידרה חילוף תואר עולמי מ-1997 במלואו כי כעסו ש-WCW אנסנסורד 99 העתיקו אותם. הפרק של הארדקור TV במרץ הכיל את אחד מהקרבות הכי אלימים בתולדות ECW, כשסאבו שרוצה למות וטרי פאנק הזקן ממש הרסו אחד את השני. הסיום נראה לא מכוון, כי פאנק היה עטוף כל כך בחוטי תיל עד שסאבו נאלץ להצמיד אותו. פאנק ממש נראה כאילו ניסה לצאת כל הזמן. בעיקר כשסאבו עזב בגילטי אז צ'ארג'ד 2000, אני לא יכול להגיד כמה הוא נתן למעריצים בכל ספוט.
קרבות החתולות של 99 הסריחו- ל-ECW תמיד הייתה גישה רעה לנשים שלה, אבל לפחות בעבר, היו לך מלוות חזקות ומעניינות כמו פרנסין, וומן וביולה. שיין דאגלס, סנדמן ורייבן ודרימר, בהתאמה, היו אובר ברמה אחרת בגלל הנשים האלה. ב-1999, ג'ואי סטיילס אמר בפתיחות כמה קרבות החתולות היו מעייפים. זה היה בזבוז מוחלט של כישרונה של פרנסין לאחר הטריפל תרת', של תמי לין סיטץ', דון מארי, מיס קונג'ניאליטי (ליטה) ובסוף 99, אלקטרה. לאחר ש-ECW ב-TNN התחילה, נדמה היה שנשים חצי עירומות שמתגלגלות קרה פעמיים בשבוע. בנוסף לקרינג', אפילו הקהל הפסיק להתלהב מזה. זה אפילו לא משהו שהתיישן נורא, זה פשוט רע. באותו נושא, השידור של הקשיים של תמי לין סיטץ' בטלוויזיה לאומית היה קשה, מנצל, ובהתחשב בכך שהמשיכה להידרדר לאחר מכן, די לא אנושי.
ג'אז, הפינום האישה הלוחמת- היא הגיעה בסוף 98, והייתה תוספת נהדרת למלווים של ג'סטין קרדיבל, לפני שגידלה מצפון ועזבה את האימפקט פליירס כי הם לא הפסיקו לתקוף את פרנסין. היה מעניין לראות קרבות בין מיניים ב-ECW, והפיודים שלה עם ג'ייסון וסיימון דיימונד (שהיה בסדר) היו משהו רענן בקארד.
היה נחמד שמייקי וויפרק חזר אחרי שנה ב-WCW- אבל, למרות שהקרבות שלו היו תמיד טובים, הם תמיד היו חד פעמיים. מייקי הרגיש חסר כיוון מאז הפיוד שלו על תואר הטלוויזיה בתחילת 96 מול 2 קולד סקורפיו עד שעזב ב-98, וסוף 99 לא הייתה שונה. בעיקר כי הגיעו לקהל חדש ב-99, ECW התייחסה המון לזה שזכה בכל התארים והיה אלוף עולם. ולמרות זאת, הוא סיים את התקופה בזה שהפסיד ל-CW אנדרסון בקרב פתיחה, אז...
ניו ג'ק אל תמות- ניו ג'ק גם עלה מאלימות לאלימות גבוהה כשהקפיצות שלו ממרפסות הלכו וגבהו ב-1999. ב-98, נדמה היה שיש הבטחה שניו ג'ק יקבל פוש יחידים גדול ויקבל פיודים מחוץ ל"מחלקת ההארדקור". 1999 כיבתה את המחשבה הזאת. בין אם זה היה הפיוד שלו עם "מר מוסטפה" בתחילת 1999, או הקטטות חסרות הסוף עם דה באלדיז בסוף השנה, היה מאוד ברור שזה היה גורלו של ניו ג'ק ב-ECW. בגילטי אז צ'ארג'ד 2000, הוא קפץ ממרפסות (לפחות) בגובה 6 מטר, וזה התחיל להיות מפחיד. זה נראה מגניב, אבל כשזה קרה כל שבוע, זה איבד מהחן שלו ונראה היה שהוא עמד למות בבוטץ' שנהרס (שאני יודע שקרה מאוחר יותר ב-2000). זה יותר מדי עבורי.
החזרה של פאבליק אנמי הייתה כישלון- שמחתי לראות קרב של פאבליק אנמי-דאדליז בתחילת 1999. הדאדליז לעגו לפאבליק אנמי שבועות, ואפילו יצאו בתלבושת שלהם לשיר שלהם במהלך מבריק. ה-ECW ארינה (נופפו בידיים) התלהבו ממש כשפלייבוי רוקו רוק וג'וני גראנג' כן הגיעו, אבל איזה קרב שהיה להם עם הדאדליז אפילו לא שודר. הפאבליק אנמי מיד עברו ל-WWF. אכזבה ענקית, כי הייתי רוצה לראות את שני הצמדים הגדולים בתולדות ECW נלחמים, ואת הדאדליז מנצחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה