ילד איטלקי ג'ינג'י בן 18 בשם קרלו נתן לי טרמפ
מנמל התעופה של טורונטו להמילטון, אונטריו ביום הראשון של סיבוב ההופעות החדש. הוא
היה המעריץ האחרון והיחיד של באדי "שובה הלבבות" הארט. ברגע שהגעתי
למרכז האזרחי של המילטון, ג'ורג' סקוט הזועם התעמת איתי. "שני החברים שלך ממש
יצטערו על כך שעשו זאת!". ניו ג'פאן התקשרו לוינס, שהתקשר לסטו, וציפו שיצווה
על טום ודייבי לבטל את ההסכם החדש שלהם. אבל הם לא עמדו לוותר על העסקה היוקרתית
והחדשה שלהם עבור סטו, מה שגרם לו להיראות כמו אידיוט זקן. "טוב, סיבוב ההופעות
שלך ביפן בפברואר מבוטל!" ג'ורג' נבח. "ואני גם שומע המון זבל בנוגע
לאחיך, ברוס. מה הוא יעשה? ירוץ מול אבא שלך?". שוב אמרתי לג'ורג' שלא ידעתי
מכלום. כעבור כמה דקות בחדר ההלבשה, הייתי עם דון "הספוילר" ג'רדין,
כשהוא משלב ידיים, ועברנו על האנגל שלנו עם ג'ורג' וצ'יף. באותו לילה בטלוויזיה,
כשהשופט הרחיק אותי ממנו, הספוילר העמיד פנים ששם משהו מתכתי במסכה שלו. התקרבתי
אליו והוא נגח בי, ואז הצמיד אותי, 1... 2... 3. בקושי הייתה תגובה מהקהל, שכבר
ספג שלוש שעות של קרבות חד צדדיים באופן דומה, וחיכה שהאלק הוגאן יופיע. הבנתי
שהמעריצים של סטמפיד, המעריצים היחידים שהיו לי, עכשיו רואים אותי כג'ובר. היה
מאוד חשוב לא להיות מתוייג כג'ובר בעיני המעריצים. זה יכול להפוך לכתם שאי אפשר
יהיה להוריד. רק קיוויתי ש-1985 תהפוך לטובה יותר ממה שהתחילה.
כשהגעתי לבניין בהרשי, פנסילבניה, ב-10 בינואר, החבר'ה
כבר עמדו בתור במסדרון ארוך מאחורי הקלעים וחיכו לתורם אצל ד"ר ג'ורג'
זהוריאן, רופא מהאריסבורג שהתענג על שכר ה-35 דולר שלו ללילה כרופא של הועדה כיוון
שנהנה להיות ליד המתאבקים. זהוריאן היה פרופסור גבוה וחנוני, שלבש כתפיות, חליפה
נאה, עניבה מנוקדת ומשקפיים בעלי מסגרת שחורה. נכנסתי לטור והבנתי שהשיחה עדיין
הייתה בנוגע לשערורייה האחרונה: ב-28 בדצמבר, ABC שלחו צוות צילום למדיסון
סקוור גארדן עם הכתב החוקר ג'ון סטוסל כדי לקבל קצת צהוב. בבנייה לרסלמניה
הראשונה, הקידום היה כל כך גדול עד שלא היה מוזר לראות את התקשורת. השאלה הגדולה
שלהם תמיד הייתה "האם זה מזוייף?". הפרשנות של הסיפורים הללו כמעט תמיד
נעשתה בציניות, בניסיון להציג היאבקות כמלודרמה מטופשת. אולי זה כן היה כך, אבל גם
היה כיף לצפות בה וקשה לעשות אותה, והתקשורת מעולם לא נתנה קרדיט לאף אחד על כך,
והעדיפה להגיד שאם הקרבות היו מכורים, אז אנחנו עובדים על המעריצים. כשה-WWF העניקו לג'ון סטוסל מעבר
למאחורי הקלעים לאחר חג המולד, זה היה כדי לקדם עוד יותר את רסלמניה. המתאבקים
התכוננו לקרבות שלהם ולא קיבלו יפה את ההפרעה. ככל שסטוסל דחף את המיקרופון שלו
יותר בפניהם של כולם, החבר'ה נהיו יותר מתוחים. בסוף, סטוסל איתגר את דייב שולץ,
כשהמצלמות פעלו. בנחירה מהאף, הוא אמר "אני חושב שזה מזוייף". שולץ
התעצבן וסטר לו חזק, עד שהעיף אותו לרצפה, ואז רדף אחרי סטוסל במסדרון ואיים לסטור
לו שוב. אני לא יכול להגיד שזה היה הדבר הנכון עבור שולץ לעשות, אבל אני חושב
שמתאבקים בכל מקום תמיד כיבדו את שולץ על כך שהגן על הביזנס. וסטוסל גילה שהיאבקות
היא אמיתית כמו שהיא מזוייפת.
הסיפור עדיין לא שודר. אולי מה שסטוסל היה צריך
לבדוק היה את התור לד"ר זהוריאן. קוויק דרו יצא מהחדר של זהוריאן וסחב איתו
בית מרקחת פרטי משלו: בקבוקונים של סטרואידים, ומבחר קופסאות קטנות שהכילו וליום,
משכחי כאבים, הלסיון, ספיד והאהובים עליו: פלצידלים. הוא יכול היה למלא עגלת
קניות. כשהגיע תורי, הרופא מדד לי לחץ דם ודופק. אז, כמו כל אחד אחר בתור, נתתי לו
כמה שטרות של מאה דולר והעמסתי 20 בקבוקונים של טסטוסטרון, 20 דקה דורבולין וארבעה
בקבוקים של גונדוטורפין- כדי למנוע מהביצים שלי להתכווץ- ביחד עם כמה קופסאות
הלציון כדי שאוכל לישון ומצבור של מזרקים. כולנו ידענו שזהוריאן היה יקרן, אבל
לפחות הוא היה רופא אמיתי והסמים שלו היו חוקיים, וזה היה יותר טוב מלקנות אותם
אצל פושעים במכוני כושר מקומיים. ב-21 בינואר 1985, שמתי את התיק שלי בחדר ההלבשה
של מדיסון סקוור גארדן. עדיין הייתי בקרבות לא חשובים, אבל סופסוף הגעתי לבניין
הגדול מכולם! ואז, משום מקום, הוא היה שם: מחייך כמו רוח מרושעת, הקרנף הזה, ג'ים
ניידהארט. התחבקנו. סופסוף תגבורת! זה הרגיש כאילו הייתי לבד בכלא וסופסוף ביריון
מהכנופיה הגיע. לג'ים היה חזה שטוח וזקנקן ארוך ומחודד שגרם לו להיראות כמו עז.
הוא עכשיו כונה "הסדן", ודיבר על השיא ששבר בזריקת סדן ביריד סטמפיד.
בלילה הראשון, היה לו סקוואש של 10 דקות והוא יצא אובר חזק. נראה כאילו היו להם
תוכניות לגבי ג'ים, ושמחתי עבורו. בינתיים, הם חשבו שעדיין עשו לי טובה כשנתנו לי
לעשות תיקו של 20 דקות עם רנה גולה. כיוון שרנה היה ג'ובר, זה היה סימן ברור שלא
הלכתי לשום מקום. אחרי המופע, החבר'ה שתו וחגגו במועדון רמדה, וישבתי על הבר עם
קאובוי בוב ודיברתי על הכל. ג'ים ואדריאן אדוניס התחברו כמו שני כלבים גדולים.
המקום היה עמוס במעריצים. אחת מהם הייתה אנג'ל, חשפנית שאמרה לי שהייתה די מרשימה
בימים של סאמארטינו. שערה השחור כמכשפה נפל על ציצים מנופחים קצת שבלטו מעל בגדים
שפעם התאימו לה. היא הייתה מקושטת בתכשיטים זולים ובקעקוע כוכב מתחת לעינה, ודיברה
מלוכלך אבל זה כל מה שעשתה. בהקלטות בפוקיפסי למחרת, הרגשתי כמו כלבלב בחנות חיות
מחמד שמנסה לעשות פרצוף: תבחרו בי! תבחרו בי! הם אפילו לא נתנו לי לעבוד, מה שאמר
שלא אופיע בטלוויזיה בשלושת השבועות הבאים. לפחות כשג'ים היה פה, לא הייתי יותר
לבד.
בעצירה הקצרה הראשונה שלי בקלגרי, ב-25 בינואר,
צ'יף הסתכל על ברוס במבט חמור, ופניו של ברוס המשיכו להתעוות בחיוך ממזרי. זה הגיע
עד לנקודה שבו חשבתי שצ'יף יסלק את החיוך מפניו של אחי. "אתה חושב שזה מצחיק?
אני לא מבין על מה אתה צוחק, ברוס. תסתכל על הקהל! לא הגיע אף אחד". ברוס
הוריד את החיוך. "לא אשמתי שאתם לא יכולים למשוך פה מעריצים". צ'יף הניד
בראשו והלך. למען האמת, הקהל הנמוך לא היה באשמת אף אחד. הלך לקחת קצת זמן עד שה-WWF יתבססו בשטח הישן של סטמפיד
רסלינג. בסוף המופע באותו הלילה, צ'יף התקרב אליי עם אישה מועדת ההיאבקות.
"תגידי לו מה שסיפרת לי!". היא אמרה לי שברוס ובחור בשם פיטר ראסמוסן,
האיש עם הכסף, השיגו רישיון פרומוטר בתחילת דצמבר ויעלו את המופע הראשון שלהם של
סטמפיד בפברואר. צ'יף הניד בראשו והשאיר אותי עומד שם. רתחתי מזעם, ותהיתי כיצד
ברוס יכול היה לעשות לי את זה ובעיקר איך יכול היה לעשות זאת לסטו. לא מצאתי את
ברוס.
ישבתי ליד ג'ים בבר בגראנד ראפידס, מישיגן, כשדיבר
בשמחה עם אנדרה הענק על פוטבול אמריקני. שתיתי את הבירה שלי, וסיכמתי את חצי השנה
שלי ב-WWF כשאני נדהם איך אני עדיין שם. אז ג'ים שאל אותי "היי, ברט,
מי אתה חושב אתלטים יותר טובים? שחקני פוטבול או שחקני כדורגל?". זכרתי
שכמתבגר אנדרה היה בנבחרת הכדורגל הצרפתית הלאומית. כשהוא בהה בי, אמרתי "כל
מה שאני יודע זה שלא תראה שחקן כדורגל יושב על הספסל עם מסכת חמצן על פניו".
אנדרה הטיח את ידו הענקית על הדלפק. "עוד סיבוב כאן, ותביאו גם לו בירה".
הוא הצביע באצבעו הענקית אליי. ג'ים חייך ומשך בזקנו כשאני נאנחתי בהקלה. הענק
סופסוף סלח לי. חגגנו את יום הולדתו ה-30 של ג'ים בפיניקס ברודוויי אין. הוא
ואנדרה לבשו שניהם חולצות פרחוניות. קוויק דרו היה מעולף כשמצחו על השולחן וידיו
פשוטות. הנסיכה טומה, מתאבקת אינדיאנית משבט הצ'יפאווה שעכשיו הייתה בשנות ה-70
שלה, עבדה בכל טריטוריה בזמנה, כולל אצל סטו. היא הגיע לארינת הזיכרון של אנשי
הצבא והציעה לעזור, וצ'יף היה אדיב מספיק כדי לתת לה לעשות כל מיני עבודות שונות.
היא הייתה שיכורה ושמחה להיות עם החבר'ה, והתנהגה (ונראיתה) כמו הסבתות בעלות
השיער הלבן ואוהבות הסקס מפלייבוי. היא המשיכה להציע להפוך את כולנו לגברים
אמיתיים, אבל אף אחד לא רצה. אנדרה, ג'ים ואני עדיין צחקנו מהקריקטורה שציירתי
מוקדם יותר. בחודש או שניים האחרונים ציירתי באופן סודי בחדר ההלבשה. אף אחד לא
ידע מי עשה זאת, אבל כולם אהבו זאת, כולל אנדרה, שצחק בשאגות קינג קונג. הציורים
שלי היו בדרך כלל צ'יף העירום עושה דברים מוזרים: הלילה הוא זיין את הנסיכה טומה,
זרועותיו פשוטות, ושתי נוצות בסרט המצח שלו. צ'יף היה כל כך ישר עד שמעולם לא
התהולל, וזה מה שהצחיק.
כעבור יומיים, בספורטס ארינה של לוס אנג'לס, מיסטר טי
ישב בשורה הראשונה. השחקן השחור, הנמוך והמוצק הזה, עם המוהוק שלו ושרשאות הזהב,
הפך להיות אייקון בגלל התפקיד שלו בסדרה החדשה "צוות לעניין". שלוש שנים
קודם לכן, הוא הופיע ברוקי 3, כמו האלק הוגאן, ווינס תיכנן בחוכמה לנצל את זה
כשיצוות אותם ברסלמניה. דייב שולץ היה במצב רוח רע מאוד. הוא משך אותי ואת ג'ים
לצד ואמר שזעם שלרודי פייפר ניתן המקום במיין איבנט של רסלמניה: הוא היה נחוש לקבל
את האנגל בעצמו. הוא רצה שג'ים ואני נגבה אותו כדי שיוכל להרביץ למיסטר טי.
"ברגע שזה יגיע לכותרות, הם יהיו חייבים לשים אותי במיין איבנט. לא אפגע בו
ממש, רק מספיק כדי לקבל סיפור". ג'ים ואני ניסינו להישמע תומכים, אבל כששולץ
הלך, משכתי את ג'ים הצידה ואמרתי לו לא לעשות שום דבר שיכול לגרום לפיטורין שלנו. שולץ היה במצב רגיש מאז
שהרביץ לסטוסל. צ'יף היה מודע לכך שהוא היה פצצת זמן מתקתקת, אז הוא הביא עוד
שוטרים ואמר להם שאם שולץ רק יתקרב אל הזירה, עליהם לאזוק אותו ולהחזיר אותו אל
חדר ההלבשה. אז הוא אמר לשולץ שהוא לא בקארד. הפתיל הוצת. כעבור כמה דקות שמעתי
המולה. ג'ים ואני יצאנו מחדר ההלבשה, ושם עמד שולץ עם ידיו אזוקות מאחורי גבו,
מטורף, על רצפת הבטון מחוץ לחדר ההלבשה. המשטרה תפסה אותו לפני שהגיע אל מיסטר טי,
והוא עמד להיות מובל באזיקים אל נמל התעופה ולטוס אל מחוץ לעיר.
אחרי הקלטות הטלוויזיה בברנטפורד, אונטריו בסוף
פברואר, ג'ורג' סקוט משך אותי לצד עם חדשות גדולות. היה להם גימיק עבורי- אחד ענק.
"אחרי רסלמניה, אתה תרכוב לשם על סוס. אחד שונה בכל לילה, כמו הקאובוי
מריינסטון! אתה יכול לרכוב על סוס, נכון? קאובוי ברט הארט! אתה יכול לדמיין את זה?
נמכור את דמות הפעולה שלך עם סוס באותה קופסה! זה יהיה ענק!". מצאתי את עצמי
מסכים, ואפילו הודתי לו, אך שנאתי את זה. באותו לילה בנסיעה אל המלון, ג'ים לא
יכול היה להפסיק לצחוק, אבל כל כמה רגעים אמר לי כמה אני בר מזל. ב-1 בלילה, דפקתי
על דלת חדרו של ג'ורג'. הוא עמד להתרסק אל המיטה אחרי עוד יום של הקלטות, והעניבה
שלו הייתה משוחררת כשהגן על עיניו מהאור במסדרון. "ג'ורג', אני לא רוצה להיות
קאובוי". "אתה צוחק עליי? זה יהיה גדול!". אמרתי לו שאני מצטער,
אבל אפילו לא יכולתי לרכוב על סוס, ומאיפה שאני בא, אם אתה קורא לעצמך קאובוי,
כדאי שתהיה אחד. הופתעתי לשמוע את עצמי מציע לו שכיוון שג'ימי הארט, המאות' אוף דה
סאות', כבר ניהל את ניידהארט, הם יוכלו להפוך אותי להיל, לצוות את כולנו ולקרוא
לנו ההארט פאונדיישן.
אני לפעמים שוכח כמה ג'ורג' היה סבלני כלפיי. הוא
טפח על כתפי ואמר לי שעם הפרצוף שלי, לעולם לא אוכל להיות היל, אבל לא לדאוג, הם
יחשבו על משהו. בתור בוקר, ג'ורג' בטח הרגיש כמו קצב שנאלץ להגיש סטייקים לכלבים מורעבים.
היה פחד בחדר ההלבשה בדטרויט. הדיווח של 20/20 שודר יום לפני כן, ב-21 בפברואר,
וזה היה בבירור ניסיון לפגוע בביזנס. אבל זה לא הפך לכזה. החשיפה ברשת בפריים טיים
רק חיממה את הביזנס יותר, ווינס מקמהן הבין, אולי בפעם הראשונה, משהו שהפך לחוק
אצלו: כל מוניטין הוא מוניטין טוב. בינתיים, בחזרה בקלגרי, ברגע שג'ון סטוסל ליכלך
על הביזנס, השותף של ברוס, פיטר ראסמוסן- הבחור עם כל הכסף ושמו ברישיון הפרומוטר
של קלגרי- אמר לברוס שהוא לא צריך אותו יותר. ברוס סידר לו תוכנית מול ה-WWF ועזר לו לרשום את השם של
סטמפיד רסלינג. הם כבר הכינו את הזירה והחתימו את המתאבקים. מה שברוס לא לקח
בחשבון היה כמה שלא היה פופולארי בקרב המתאבקים: קצת לאחר שבאד ניוז הוחתם, ניוז
אמר לראסמוסן שהדבר היחיד שהיה בעייתי במבנה החדש הוא ברוס, ושצריך להיפטר ממנו.
אז ב-22 בפברואר 1985, ראסמוסן הריץ את מופע הסטמפיד רסלינג הראשון בקנדה ללא
הארטים. כעבור חמישה ימים, המופע של ה-WWF הגיע לעיר וברוס הגיע
וקיווה שיוכל להמשיך לעבוד בלי להחמיץ פעימה. צ'יף אמר לברוס שגם ה-WWF לא צריכים אותו יותר.
אחרי ששוב בתחילת מרץ לא הייתי בטלוויזיה, החלטתי
שהגיע הזמן לעמוד או ליפול. אם ב-WWF יכולתי רק ללכת למטה, עליי ללכת ולנסות את
מזלי ביפן, ואולי אוכל להפוך לשם גדול מספיק כדי לחזור יום אחד. אז אזרתי אומץ
וטילפנתי לג'ורג' סקוט ישר על הבוקר שלמחרת- והופתעתי לחלוטין כשאמרו לי שיעשו
בדיוק מה שרציתי. בהקלטות הטלוויזיה ב-25 במרץ, יצאתי כהיל, הם ציוותו אותי עם
ניידהארט וקראו לנו ההארט פאונדיישן. כעבור שלושה ימים, בהוג'ו בטורונטו, טום
ודייבי היו בבר. למרות ששיקרו לי בנוגע לעסקה שלהם ביפן, הייתי יותר משמח לראות
אותם. עוד תגבורת! הם בדיוק חתמו אצל וינס בחדר המלון שלו. הוא אמר להם שיוכלו
להרוויח הרבה כסף בתור אלופי הזוגות שלו וגם לעבוד ביפן. "הם הולכים לקרוא
לנו הבריטיש בולדוגס, גייב," אמר טום. "נתחיל ב-25 במרץ". דייבי
אמר שמיד אחרי שחתמו, וינס עלה על שולחן קטן ורקד! למזלי, ג'ים חשב שהרעיון של
הצוות הוא ענק, במיוחד אם נילחם מול הבריטיש בולדוגס. בכמה הימים הבאים ניסינו
לחשוב על מהלך מסיים בזמן להקלטות. אני זוכר שצפיתי בשני מתאבקים ענקיים עם מוהוק
שנקראו הרוד ווריורס ב-AWA רסלינג לילה אחד. המהלך המסיים שלהם היה כשאחד מהם הרים את היריב
על הכתפיים, והשני נתן לו קלוזליין מהחבל הראשי. נדהמתי מכמה שזה היה מסוכן:
הקורבן חסר האונים נחת ישירות על הראש. אני זוכר שחשבתי שיהיה קל יותר ובטוח יותר
פשוט לתת לקורבן חיבוק ולתת קלוזליין מהחבלים. כשאמרתי את זה לג'ים, הוא אהב את
זה. עכשיו היה לנו פינישר, וקראנו לו ההארט אטאק (התקף לב).
החלק השלישי בצוות שלנו היה ג'ימי הארט, המנג'ר.
בשנות ה-60, ג'ימי היה כותב לזמרי רוק'נרול שנקראו הגנטריז, והיה להם להיט שנקרא
"תמשיכו לרקוד". הוא היה קטן, שרירי ומזוקן, לבש משקפי שמש שחורים וחלוק
לבן עם תווי מוזיקה שחורים עליו. כאביזר הוא לבש מגפון לבן עם סירנה. הוא היה
ידידותי אבל ממש תזזיתי, ולעס מסטיק כשדיבר מאה מילים בדקה עם קול גבוה. חיבבנו
אותו. קרב הזוגות הראשון שלנו התרחש בהקלטות בברנדפורד, שהיו אמורות להיות משודרות
לאחר רסלמניה. כשג'ימי השנוא הוביל אותנו, הלכנו לקריאות בוז ומטחי זבל. כמו ג'ים,
לבשתי משקפי שמש וניסיתי כמיטב יכולתי להיראות שחצן כשצעדתי בזירה עם זרועותיי
פתוחות. עבדנו מהר על ג'וברים עד שהשופט סימן לנו לסיים. ג'ים הכניס אותי, ואז
הרים את הג'ובר בחיבוק דוב כשרצתי אל החבלים וחזרתי עם קלוזליין. זה נראה סטיפי,
אבל היה קל כמו לקחת באמפ גב פשוט. הצמדתי אותו כשג'ימי הפעיל את הסירנה. לעגנו
כשהלכנו ליד המעריצים הכועסים, ואהבנו כל רגע מכך. כעבור כמה דקות, טום ודייבי
יצאו לצלילי "רול, בריטניה", כשלבשו טייטסים אדומים תואמים עם המילים
"בולדוגס" על רגליהם במגפיים אדומים לבנים ויוניון ג'קס על אחורי הטייטס
שלהם. דייבי היה עם חזה זקוף, סנטר מורם, וחייך, וטום נראה רציני כשהעיפו את הגג
עם מהלכים מעופפים וחזקים. הקהל השתגע! המתאבקים, האייג'נטס ובמיוחד ג'ורג' ווינס
שמחו כולם כשצפו במוניטורים מאחורי הקלעים. למחרת היום טסנו לנווארק, עלינו על
מכונית שכורה ונסענו לפוקיפסי עבור הקלטות הטלוויזיה של ה-25 במרץ. אף אחד מאיתנו
לא היה בקארד של רסלמניה, שהתרחשה כעבור שישה ימים. החמצנו את יום התשלום הגדול,
אבל לא יכולנו לעשות כלום בנוגע לכך. לפחות היו לי עוד 17 ימים בבית.
אחר כך, הבר היה עמוס במעריצים, בחורות וסוחרי
קוקאין. דון מוראקו, מתאבק גדול ושרירי מהוואי שהזכיר את האלק המדהים, עם ורידים
עבים כמו תולעים בכל זרועותיו, שוחח עם קן פאטארה. פאטארה זכה בארבע מדליות זהב
בהרמת משקולות במשחקים האמריקניים ב-1971, וייצג את ארה"ב באולימפיאדה של
1972 וכנראה היה המתאבק הכי חזק באותה תקופה. ג'ים נעלם באופן חשוד עם אדריאן
אדוניס, סוחר קוקאין קובני בשם רוברט ושומר הראש החזק של רוברט, טרזן. טום שוחח עם
אנג'ל בעלת החזה הגדול, שדיברה אליו מלוכלך. דייבי הניד בראשו וצחק על איך שטום
רייר עליה. חזרתי לחדר המלון כדי להתקשר לג'ולי, ששמחה שסופסוף אחזור הביתה.
כשחזרתי אל הבר, ראיתי את דייבי חוזר מהמסדרון עם חיוך ענק על פניו. מאחוריו, לטום
היה את אנג'ל על כתפיו. כששלושתם הלכו מהר, דון מוראקו הוציא את הראש שלו מחדר
וצחק. הוא אמר "ידעתי שאתם חזקים, בולדוגס, אבל לא ידעתי שאתם כאלה
קשוחים!". הביתה. נתתי לג'ולי טבעת זהב עבור יום הולדתה. הבאתי דוב לבן וגדול
לג'ייד, שעמדה להיות בת שנתיים, ואחד קטן יותר לדאלאס, שלעס עם שתי שיניו הגדולות.
כשהגענו לדלת של בית משפחת הארט, סטו הושיט את ידו הגדולה אליי וקרא לאמי: "יקירה,
יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך!". צליל נעלי הבית שלה נשמע והיו עוד חיבוקים.
סטו לא שמח שהפכתי להיל. אמרתי לו שזה היה רעיון שלי, אבל הוא עדיין חשב שהוענשתי
בנוגע למה שברוס עשה. בנוגע לפיטר ראסמוסן, החזון שלו של סטמפיד רסלינג התקפל תוך
שלושה שבועות. לאליסון, שהייתה בהיריון עם ילדה השני, היו בעיות עם בן. חתולים,
כלבים ותינוקות קטנים זחלו בכל מקום. במהלך אותה תקופה בבית, סופסוף הצלחתי לחדש
את הרישיון שלי. גם קיבלתי אמריקן אקספרס. אפילו לא צפיתי ברסלמניה, זה היה הדבר
האחרון שחשבתי עליו.
בפרק הבא: אחיי הפוש!
אז זה הטיפוס שמדליק אותך, יא חתיכת בתול מסכן, גברים זועפים שעירים בגופיות וורודות?
השבמחקאתה יותר דפוק משניצל
יוסף ’יוסי’ חולם למצוץ זין מיוזע, משופשף ומסריח ואף אחד לא מוכן לתקוע אותו
השבמחקהטמבל חולם שיוציאו לו ת’מקל מהתחת, אבל הוא רוצה שיזיינו אותו בתחת.
השבמחקאז זה הטיפוס המפגר שמסתובב לי בבלוג, חתיכת אידיוט שאף אחד לא נוגע באמא שלו ואבא שלו עזב אותו באינקובטור לטיפשים?
השבמחקאתה זבל.
כל מי שמסתובב בבלוג שלך מפגר. רק שאצלי זה מצב זמני של שתי דקות בשבוע. איך שהיית מת שגבר שעיר ושרירן בטריקו וורוד יתקע אותך, חתיכת דפק שכמוך :-))))))))))))))))))))))))))))))))
השבמחקכן, ואתה הוא הטמבל הזה. סיפור עצוב על הומו מושתן עם טחורים שמסתירים את פי הטבעת, ושמו באחוות המוגבלים יוסף "יוסי" חייט!
השבמחקכל מי שנמצא בסביבתך מפגר. רק שאני לא מושפע מזה ואילו הזין שלך כן. איך היית מת להזדיין עם אמא שלך שהיא במקרה גם סבתא שלך!
השבמחקלא, אתה הוא הטמבל הזה. סיפור מפגר על זין שמוק בלי חיים ועתיד ושמו באחוות הזין הוא "לא נוגע באמא שלך או יותר נכון היא לא מוכנה לגעת בי כי אני זין מפגר שנולד מאמא שלו שהיא במקרה סבתא שלו".
השבמחק