אגרול חברות- סיפורם של מייקל ושל טרי + רושם ראשוני- סיפורם של מייקל וטרי

אגרול חברות- סיפורם של מייקל ושל טרי + רושם ראשוני- סיפורם של מייקל וטרי

הסיפורים מתרחשים ב-1991. השנה הראשונה בהוגוורטס. שניהם קצרים אז אני מפרסם אותם ביחד.

אגרול חברות:

כשאתה מכיר מישהו, הדברים אינם תמיד כמו שאתה חושב. לפעמים הם יותר.

 

"אני מקווה שאתה רעב." מייקל חייך בממזריות, וזרק את ראשו כדי שרעמת השיער שלו תצא מעיניו במבוכה שלא הייתה אופיינית בהתחשב ששתי ידיו היו מלאות בשקיו. "אני… טוב, אני יודע שהזמנתי והכל, אבל עדיין, זה משהו אחר כשזה מגיע."

הוא שם את השקיות על שולחן הקפה, והחליק מעל אחת הכורסאות כדי לנחות בחן כאילו שמיטת האוכל ביטלה את כוח הכבידה בעבורו. "כופתאות, אגרוך, טריאקי עוף, לו מיין (1), אורז מטוגן, חזיר צלוי, עוף קונג פאו, ואני לא ממש יודע מה אלו…" הוא עצר, ושלף את הקבלה מכיסו, אבל האותיות הסיניות לא עזרו לו, והוא זרק אותה אל האח במשיכת כתפיים קלילה, ורכן קדימה כדי לפתוח את הקופסאות הקטנות. "הפתעה סינית אחת ושתיים. משהו עם בשר ומשהו עם עוף. אבל מעולה."

לא הייתה תגובה, והוא הרים את מבטו, מקמט קצת את מצחו. "טרי? הכל בסדר?" הילד האחר עדיין ישב בכיסא השני בו מייקל השאיר אותו לפני שהלך להזמין אוכל סיני, אבל עברה כמעט חצי שעה של פריקת מזוודות ושיחה והתרגלות לבית שלו. לא נראה היה שטרי זז בכלל, ועכשיו כשחשב על זה, הוא גם לא בדיוק הגיב. כרטיס הרכבת שלו אפילו היה עדיין בידיו שהיו מקופלות על ברכיו.

מייקל זע בעצבנות, והרגיש את לחייו מתחממות כשתהה האם הצליח להרוס לחלוטין את ניסיונו הראשון באירוח. הלוואי שאימא ואבא היו בבית כדי לבקש מהם עצה, למרות שלפני כמה רגעים בלבד הוא שמח על האמון שנתנו בו כדי ששני הילדים בני השתיים-עשרה יישארו בבית לבד. הוא כחכח בגרונו, והחווה אל המסדרון. "זה… אה… יישאר חם קצת זמן ואני מבטיח לא לאכול כלום אם תרצה ללכת לפרוק דברים ולהחליף וכאלה."

בפעם הראשונה מאז שהגיעו לקורנרים, טרי דיבר, ונימת קולו הייתה מעורבת במגננה ובתמימות. "להחליף מה?"

מייקל היה משועשע מאוד. "את הבגדים, טמבל! אתה לא רוצה לאכול בתלבושת האחידה, נכון? זה חופש של שבועיים, ואתה לא צריך להיות אורח נחמד פה; אנחנו לא אוהבים את זה, וחוץ מזה, בשבועיים הבאים, זה יהיה הבית שלך. פשוט תתנהג כמו שהיית מתנהג שם."

הייתה שתיקה כבדה, והעיניים הכחולות הביטו, מבוישות, בכרטיס שעכשיו היה בין האצבעות הארוכות. השגיאה בהנחה שלו עלתה לאט, באופן נורא, בבן המטופח של זוג המנתחים, וגרונו התהדק באימה כשהמילים יצאו מטרי בלחישות שהיו על סף בכי. "אני עושה את זה. אני יושב בכיסא עד שאומרים לי ללכת לחדר. ואז אני לא נוגע בכלום וקורא בשקט עד שזה הזמן לחזור לבית הספר. אני לא מחליף בגדים אלא אם אני מתרחץ. תלבושת אחרת לא נחוצה, ואין לי כזאת."

הוא מעולם לא הרגיש כל כך הרבה רגשות בבת אחת, ופיו של מייקל נפער ונסגר כמה פעמים, וניסה לא ל… טוב… להיבהל כי לא היה שום דבר אחר לעשות. ואז בבת אחת, הכל יצא בנשימה אחת ולא היה שום פקפוק בנוגע לדבר הנכון לעשות. בלי להסס, הוא קם מהכיסא וכרע לצד טרי, מחייך בכל האהבה שילד שסירב לשמוע לא יכול היה לגייס. "אז סליחה, כי כאן אלו לא החוקים. אתה יכול לשאול קצת מהבגדים שלי, ואנחנו נשתלט פה על המקום, ואנחנו נבלגן, ואנחנו נהיה רועשים, ואנחנו נאכל עד שנתמלא מזה ומכל שאר הדברים שיש במזווה. וזה יהיה בסדר, ונתחיל עם זה."

מייקל הרים את הגליל המטוגן והרך שלקח משולחן הקפה, וטרי בהה בו בתדהמה. "מה זה?"

"אגרול חברות סיני עתיק."

(1) לו מיין- מין אטריות.

רושם ראשוני:

לפעמים לרושם הראשוני מגיע עוד מבט.

גברת קורנר היקרה:

תודה על הצעתך הנדיבה לארח את טירסיוס בחג הקרוב, אולם בעלי ואני מרגישים שזה הוגן להזהירך שאולי תרצי לשקול זאת מחדש, ושאם בכל זמן תחליטי לשלוח אותו הביתה מוקדם, נבין זאת לחלוטין. הוא ילד קשה מאוד; ערמומי, פולש ודורשני למרות ניסיוננו לחנך אותו. אולם כמה פעמים בשליש האחרון, הוא כתב לנו על בנך, מייקל, וכיוון שמעולם לא הראה עניין בריא בילדים אחרים קודם לכן, אנו רק יכולים לקוות שמייקל ישפיע עליו לטובה, ולא להיפך.

בברכה,

גברת איסמנה בוט, שבי"ר (1)

איליין נגעה בגליל הקלף בכיס גלימתה כשחיכתה ברציף, וניסתה לא לזוז כמו נערה בבית הספר. היא לא נאלצה להסתכל עליו - היא זכרה אותו לפני הרבה זמן - אבל זה עדיין הדאיג אותה. עם איזה עושה צרות קטן מייקי התערבב? הוא היה כזה ילד טוב, תמיד מוכן לראות את הטוב באנשים, ויהיה כל כך קל שמישהו חסר מצפון ינצל אותו, אפילו עם כמה שהיה חכם.

לא שהיא חשדה במשהו עד שגברת בוט שלחה לה הודעה, וזה הדאיג אותה יותר. המכתבים של מייקל התלהבו מחברו החדש, ורק כשקראה אותם שוב עם האזהרות במוחה, מילים ושורות מסוימות קפצו אליה. "קצת שונה." "מעולם לא היה לו חבר." והמטריד מכל: "החלטתי שהוא צריך אותי."

אם מייקי רצה לקחת מישהו כפרויקט, היא תעמוד מאחוריו, כמובן, אבל היה צריך להיות גבול. לביטחונו, לפחות. הוא היה טוב מדי כדי ש'יהפוך' למשהו כזה, אבל היא לא רצתה שייחשף למישהו שינסה. ואיזה מין ילד כבר יוכל להיות כזאת בעיה בגיל אחת-עשרה? אם הוא היה אחד מהפסיכופתים האלו ששרפו גורי קניזלים…

מחשבותיה נקטעו כשקצה הרכבת רעד ורכבת האקספרס להוגוורטס הגיעה, מעלה עשן ומשקשקת וחורקת כשעצרה לאט. איליין תפסה חזק בידו של בעלה, כשכל המחשבות על חברים חדשים שלא הכירה נעלמו בגל התלהבות. היה כל כך קשה לא לראות את מייקי כמה חודשים, זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרדה מבנה היקר ליותר מכמה ימים, וליבה הלם בגרונה כשניסתה לעצור את הדמעות שחזרו מהרגע בו נופפה לו לשלום.

שלושה חודשים! הוא יראה שונה? ילדים גדלים מהר כל כך! ואם לא תזהה אותו? ואם נפצע ולא סיפר לה? מה אם -

הדלתות נפתחו, תלמידים יצאו ודחפו, מזוודות וינשופים וחתולים וקרפדות וצעקות והורים ואחים וחברים. מיד, הרציף התמלא בתוהו ובוהו, כשכולם צעקו כדי שישמעו אותם, נופפו וירו ניצוצות כדי להיראות בעננת הקיטור שרק ערפלה את הכל. שם הייתה בחורה מסלית'רין שהציגה להוריה חבר חדש. ושם תלמיד גבוה וארוך גפיים מהפלפאף התגאה בפני אביו על שהפך לקפטן הנבחרת. שם כל השיער הג'ינג'י של הוויזלים, שאי אפשר היה להחמיץ, והם היו כל כך מבולבלים עד שלקחו ילד וילדה שחורי שיער בהמולה בלי לשים לב בכלל.

אבל הנה, סופסוף, תלמידי רייבנקלו, אבל כולם בוגרים, ולמה כה רבים מהם היו כאלה גבוהים עד שאפילו לא מצאת את הקטנים? "מייקי?!" איליין מתחה את צווארה, וניסתה לאתר ראש שחור אחד בין העשרות. "מייקי?!"

"הנה הוא!" ליונל הצביע אל דלת הקרון, וליבה  החסיר פעימה כשהסתכלה. הוא עדיין היה בתלבושת האחידה שלו, כמו שביקשה כי רצתה לראות אותו בה, אבל הוא עדיין לא ראה אותם ולא באשמתו שלא שמע אותם בצעקות האחרות, כי עדיין הסתכל לאחור כדי לדבר עם מישהו מבפנים.

או ששאר ההורים וילדיהם התרחקו מהרציף עכשיו, או שזה שראתה את בנה גרם להם להפסיק לשנות לה, לקח להם כמה שניות להגיע אל צד הרכבת, וליונל הרים את הילד המופתע מרגליו בחיבוק גדול. בהתחלה הוא קצת צעק, אבל אז מייקי זיהה מי זה היה, וחיבק את צווארו של אביו. "אבא! אימא! התגעגעתי אליכם!"

היא לא יכלה לחכות, וחיבקה את שניהם, ואז ליונל הוריד אותו, והיא לקחה אותו לעצמה לכמה רגעים, חיבקה אותו, ואז התרחקה ממנו כדי להחליק את שיערו, ליישר את גלימתו, ורק להביט בו אחרי שלושה חודשים.

זה תמיד היה נס שהיה שם, ושהיה שלה, והיא ידעה יותר מהמבט המתוק והמבולבל הזה שאימא שוב בוכה, אבל לא הייתה לה ברירה. אוי, מרלין, הוא היה מושלם. כה יפה, וכמה טיפשה הייתה כשדאגה שלא האכילו או טיפלו בו כמו שצריך, כי שיערו ברק, לחייו היו ורודות, עיניו בהקו, והוא הרגיש בסדר מתחת לידיה, מאוזן לגמרי, בין העגלגלות של ילד לגוף רזה של נער.

היא יכלה לבהות בו לנצח, אבל אז היא ניערה את עצמה, נישקה לו את הלחי וניגבה את עינייה במהירות כשנעמדה. "נהנית, מייקי? אתה אוהב את בית הספר?"

"מצליח בשיעורים, כמובן?" ליונל שאל בהתלהבות, והיא ראתה שכבר לקח את המזוודה של מייקל, כשהרחיף אותה מהרכבת מעל ראשי הקהל באוויר כשכל שאר ההורים עשו אותו הדבר. "רייבנקלו, כמובן! כל כך גאה בך, ילד!"

מייקי הנהן, תלתל אחד נופל אל עיניו וחוזר לאחור. "זה גדול, באמת! פרופסור פליטיק אומר שאני מצוין בלחשים, ואני לוקח שיעורי תעופה -"

עינייה של איליין הצטמצמו, והיא שילבה את זרועותיה. "אתה צעיר מדי, מייקי. אתה יכול לפגוע בעצמך."

"אני לא פגיע, אימא," הוא התעקש, "וזה כיף!"

"אל תילחצי, אלי," ליונל הסתכל עליה כדי להרגיע מעל ראשו של הילד. "כולם מתחילים עם המטאטא בגילו, ילדים רבים בגיל יותר צעיר. הסכנה האמיתית היחידה היא המטאטאים הזולים של בית הספר. אתה רוצה אחד משלך, מייקל?"

פיו נפער לרגע, ואז הוא חייך בחיוך שהאיר את כל לונדון. "בבקשה, אבא! אפשר ללכת ישר לסמטת -"

"כבר ידענו," היא קטעה. "צריך לחגוג את השליש הראשון שלך, נכון?"

מייקי נראה היה שעמד להגיד משהו, ואז עיניו התרחבו, והוא הסתובב בחזרה אל הקרון. "אני לא מאמין ש -" הוא הכה לעצמו על המצח, וקפץ על קצה הקרון כדי לקרוא בקרון הריק. "טרי!"

הייתה שתיקה ארוכה, והוא התנדנד הלוך ושוב בהתלהבות ילדותית וחסרת סבלנות כשהחזיק בדלת בשתי ידיו. "טוב, בערך - זה טיפשי, טרי - אתה לא צריך - פשוט בוא, הם רוצים לפגוש אותך!"

התזכורת בנוגע לאדון בוט המסתורי והצעיר הייתה כמו דלי מים קרים בחום של חזרתו של מייקי, והיא נלחמה כדי לשמור על החיוך המזמין בפניה. נראה היה שלקח למייקי הרבה זמן למשוך אותו, ולא היה לה מושג למה ציפתה. לא לקרניים או לניבים, כמובן, אבל הילד שיצא משם הדאיג אותה לא פחות.

היה משהו כל כך לא בסדר אצלו, וזה לא היה רק שרוב הילדים לא נראו טוב ליד מייקי. הוא היה נמוך ממנו בכמה סנטימטרים, עם מראה רזה ונוקשה, שיערו הבלונדיני והכהה היה ארוך מדי לילד, ונפל על העיניים שגרמו לה לרעוד כשהסתכלו על שלה ברציף. הצבע היה נחמד, אבל לא היה שם ניצנוץ ילדותי; הן בחנו אותה, ניתחו אותה, בחנו את המצב והיא ראתה את האינטליגנציה שמייקי כתב לגביה, רק שבילד שלה זה היה בסדר, ועדיין מלא בתמימות, ואילו כאן היא הייתה סגורה, מוגנת, חריפה מדי.

הוא לא בזבז שום רגע כשהוציא את המזוודה שלו, והיא נזכרה בבובות ובצעצועים שכושפו כדי לזוז. נכון, כמובן, כמו בחיים, אבל בלי חיים. מייקל זע, קפץ, זינק, זרק את שיערו ודיבר בידיו והסתכל לכל מקום בבת אחת כמו ילד. הדבר היחיד שנראה ספונטני בנוגע לילד של בוט היה כשהסית את שיערו מאחורי האוזן, או שנגע במשקפיים בכיס החולצה שלו בהיסח הדעת כאילו כדי לוודא שלא שכח אותם.

כשכנראה התייאש מהאיטיות בה זז חברו, מייקי תפס אותו בפרק יד רזה וחיוור אחד, ומשך אותו כשהציג אותו בגאווה. "אימא, אבא, זה טרי! הוא החבר הכי טוב שלי עכשיו, והוא בחור באמת טוב, אולי אפילו חכם יותר ממני!"

איליין לא נתנה למייקי לראות את הפקפוק שלה, ובמקום הושיטה את ידה לחברו. "נעים להכיר אותך, טרי. מייקי סיפר לנו כל כך הרבה עליך, ואנחנו שמחים שאתה בא לחג."

"תודה, גבירתי," בוט אמר בשקט, ולחץ את ידה באיפוק כזה עד שכמעט לא הרגישה כלום. "לא היית צריכה."

"שטויות! חכם יותר מהילד שלנו, הא? אני חייב לראות את זה!" ליונל צחק בחום, ופרע את השיער של הילד. הוא רעד, נרתע לאחור ובהה בעיניים גדולות, בתגובה האמיתית הראשונה שראתה ממנו. היא נעלמה מיד, הוא שוב נראה מאופק לחלוטין, אבל זה הטריד אותה.

לא התגובה של הילד שציפה שירביצו לו, לא, לא ממש, אבל… כאילו אף אחד לא עשה זאת קודם לכן. לא רק לפרוע את שיערו, אלא לצחוק איתו. היא ראתה את מוחו פועל, את המגנים מתפרקים, ולא, לא היה לו מושג איך להגיב לזה שמבוגר צחק איתו. כמה מוזר.

כשהוא החליק את שיערו בנשימה עמוקה, בוט החליט לבסוף על חיוך קטן וחלש. "הו, אני לא חכם יותר ממייק, ברור שלא אגיד את זה, אפילו אם אפשר לכמת דבר כזה. אולי טוב יותר בכמה תחומים, אבל הוא טוב ממני באחרים, ורוב הזמן אנחנו…" השיחה המבוגרת הזאת נעצרה כשהילד הקטן נשך את שפתיו ומשך בכתפיו, אבל העיניים הכחולות נפלו אל נעליו כאילו התבייש שאין לו מילה חזקה בקצה הלשון. "אנחנו חברים."

"כמובן," איליין חייכה, ושמה יד אחת על כתפו ואת השנייה על של מייקי, והיא הייתה רזה יותר ממה שהגלימות גרמו לה להיראות. "טוב, ילדים, בואו נראה אם נוכל להגיע לסמטת דיאגון לפני כל העולם ואשתו, בסדר? תמיד יש תור ארוך אצל פלוריאן כשהוגוורטס מסיימים, אבל אני חושבת שצריך כאן גלידה."

"יש להם כמעט מאה טעמים!" מייקי הסתובב כדי להסתכל על טרי מסביבה, והיא עזבה, התרחקה לאחור וצפתה בשניהם.

טרי הרגיש נינוח יותר עם מייקי מאשר עם מבוגרים, אבל מעולם לא איבד את המודעות אליהם, ותמיד הסתכל קצת אליהם כשהלכו עם המזוודות. מבטים בוחנים, לא מפוחדים, לא מבולבלים, אבל קצת מכל דבר, וכאלו מוזרים בהתחשב באיך שנראה כמעט נורמלי ברגעים שבהם כל עולמו כאילו התנקז אל בנם.

כמעט. לא ממש. עדיין מאופק מדי, עדיין מדוד מדי, עדיין לא לוקח מספיק מקום למרות שהיה באמת קטן מאוד.

ליונל הלך לידה, ושם את זרועו מסביב למותנה כשהנהן אל שני הבנים. "מייקי מספר לו על הגלידה."

היא לא פספסה את זה, וקימטה את מצחה, כשתגובתה הייתה שקטה כדי שרק הוא ישמע. "אפשר לחשוב שמעולם לא אכל אחת לפני כן. אבל הרבה מאוד מוזר בו, אתה לא חושב? אבל הוא לא נראה כמו ילד מוכה. הוא רק…"

"שונה," הסכים ליונל. "את חושבת שצריך לדאוג? מייקי נראה כאילו הוא מחבב אותו מאוד, והוא בדרך כלל מכיר אנשים טוב. לא ראיתי אותו מחבב בריון או עבריין קודם לכן."

איליין שקלה זאת זמן רב, אבל אז הגיעו אל קצה הרציף, וכל אחד מהם תפס את ידו של ילד אחר להתעתקות לסמטת דיאגון. היא רצתה לקחת את מייקי, אבל בחרה בטרי במקום, כשניצלה את ההזדמנות כדי ללמוד אותו שוב. הוא עמד ישר, בצורה המושלמת לפי הספר להתעתקות צד לצד, ידו שוב כמעט נעלמת בשלה כי פחד ממגע, ולמרות שלב האימא שלה קפץ במחשבה שצריך להאכיל ולחבק אותו, שכל המרפאה שלה לא רצה לקפוץ למסקנות מיד.

היא תצטרך לבחון אותו עוד קצת, בוודאי, כי אלו היו סממנים שיכלו להיות להם מספר גורמים, והחשיבות כאן הייתה בבירור מה שהיה הכי טוב בעבור מייקי. אם לילד הזה הייתה איזו בעיה רצינית, טוב, לא יהיה בדיוק קשה עבור בנה למצוא חברים חדשים.

ובאמת, היא בטח הוציאה הכל מפרופורציה בכל מקרה. אחרי הכל, הם היו בני אחת-עשרה, וחברויות של ילדים שורדות כל כך מעט זמן. לא משנה מה יש אצל טרי בוט הקטן, בטח ישכחו ממנו עד הקיץ.

הסוף

(1) שבי"ר- שליטה בלחשים ייחודיים ורבים. תרגמתי מאנגלית: Mastery of Advanced and Grueling Incantation (שליטה בלחשים מתקדמים ומייסרים), או MAGI (קוסם). מין דוקטורט ביקום הזה.

ספר התמנון- סיפורה של איליין קורנר

מוח מבריק לא משנה את העובדה שאתה בן שש… זה רק הופך את זה למעניין יותר.

הסיפור מתרחש ב-1986. מתוך סדרה של פאנפיקים על מייקל וטרי.

היא דאגה שארוחת הערב לא תהיה מוכנה בזמן, אבל כנראה שאותו הפקק שעיכב את השליח עיכב גם את ליונל, והאורז והקארי כבר נמזגו לצלחות, והפיתות היו על המגש במרכז השולחן כששמעה את הדלת נפתחת ואת הרגליים ההולכות. הצלחת האחרונה נערכה בדיוק בזמן, כשהיא הסתובבה לתפוס את הדמות הקטנה שרצה אל תוך המטבח במהירות מסחררת. "אימא בבית!"

"נכון מאוד!" איליין צחקה, וחיבקה את מייקי חזק עד שצרח בהנאה והסתכלה אל מעבר לראשו הכהה של הילד אל הפרצוף המופתע של בעלה שעמד בדלת. "המרכז למניעת מחלות הצליח לשלוח בזמן לשם שינוי, וכל הדוגמאות היו ממוינות בתרבית שעתיים לפני שחשבתי שיהיו, אז חשבתי שנוכל לאכול ארוחה משפחתית."

ליונל בחן את השולחן, וחיכך את ידיו בהנאה, אבל החיוך שלו היה מבויש. "מהארמון של בומביי. את… אה, לא יהיה אכפת לך שההזמנות מג'ייד גארדן (1) יבואו בתוך כמה דקות? צילצלתי אליהם מהטלפון מחוץ לספרייה. אה, ומגי (2) נמצאת בבית של הת'ר הלילה, אז לא תצטרכי את הצלחת השלישית. אמרתי לה שהיא תוכל ללכת כי היא סיימה את שיעורי הבית שלה, ולפחות הפעם היא ביקשה רשות."

מייקי התרחק והסתכל עליה, עיניו גדולות. "מגי שוב בצרות?"

היא הושיבה אותו, הנידה בראשה ופרעה את שיערו הרך. "לא, חמוד, אבל זה לא עניינך."

"בסדר." היא לעולם לא הפסיקה להיות נדהמת מהקלות בה בני השש קיבלו הכל. מייקי כבר הלך לשולחן, וטיפס על כיסא כדי לבחון את הארוחה. "אפשר להתקשר לאנשים מג'ייד גארדן כדי שיתנו את זה למישהו שאין לו ארוחת ערב? אני מעדיף את הקארי, ואת הזמנת וינדלו (3)."

"נאכל את האוכל הסיני בבוקר." ליונל הלך מאחוריה, וכרך את זרועותיו מסביב לעורפה. היא עצמה את עינייה, מתענגת על המגע שלו, ובדקירת זעם קטנה היא הסתובבה. "אני עדיין עם החלוק של המעבדה," היא מחתה, "ואני מסריחה מתרבית." אחר כך, היא מלמלה, וקיוותה שההבטחה והתשוקה היו ברורות בעינייה, אחרי שילך לישון.

למזלה, הייתה כל ההבנה שבעולם בהנהון של בעלה, ואז הרגע נשבר בידי ידיים קטנות שתפסו את שלהם ומשכו אותם אל השולחן. "אז קדימה. זה יתקרר!"

"טוב, לא נרצה את זה." הסכים ליונל, התיישב בצייתנות, ואז חיכה עד שמייקי ישב גם הוא. "אז, אתה עומד לספר לאימא על היום שלנו?"

"אה-הא," מייקי כמעט חייך, ונזכר ברגע האחרון לבלוע את הקארי שלקח. "הלכנו לחומות הרומיות (4), ואבא הראה לי איפה עדיין אפשר לראות חלקים שנפגעו ממרגמות, ואז הלכנו לנחל וחיפשנו פריי - אלו דגיגונים - ומצאנו גם ביצי צפרדעים, ולא ציפינו לזה אבל זה היה מדהים, ואבא אמר שאולי יוכל לגרום לכמה מהן לקבוע בכד בחדר שלי… אפשר? ואז אכלנו צ'יפס והיה בחור שאמר שלא נוכל לקחת בגלל כולסטרול אז שאלתי מה זה כולסטרול וזה ממש מגעיל אבל אני לא צריך לדאוג לזה כי אני צעיר ואני מתעמל טוב בריקוד ובשיעורי התעמלות וברוגבי ובאופניים ובקווידיץ' וריצה בחוץ ואני אוכל ירקות יותר מצ'יפס ו - אימא, את יכולה להעביר את הפקורה (5) והצ'אטני (6) החם, בבקשה?"

"כמובן, מתוק, אבל אתה צריך לנשום."

"בסדר." הוא נשם פעם אחת, נשימה עמוקה ואחריה פקורה שלמה עם בצל, ואז שוב התחיל, בלי להפסיק. "-ואם אני אמשיך לאכול ירקות ולהיות עסוק, אני לא אקבל כולסטרול אף פעם, אבל הבחור הזה היה שמן מאוד, אולי זה מסוכן, אז הוא בסיכון גם לסוכרת ומחלות לב ועוד הרבה סיבוכים אחרים שהם ממש לא טובים. אבל אחרי הצ'יפס היינו ליד הספרייה, וכל הספרים שגמרתי היו במכונית אז החזרנו אותם ולקחתי כמה חדשים כשאבא קרא כתבי עת ומגזינים כדי לראות אם יש משהו חדש על דנ"א - אה, מייקל קרייטון (7) מוציא ספר חדש השנה ואולי אהיה מספיק בוגר כדי לקרוא אותו- וגברת לינט עזרה לי למצוא את שלושת המוסקטרים האמיתי, וזה (8) enormes et entierement écrite en Francais, אבל אני חושב שאוכל לקרוא את זה אבל בטח אקרא קודם את ספר התמנון שלקחתי כי הסתכלנו על הדגים והצפרדעים וכל זה ו - אני אפתח!"

מייקי קם מהכיסא שלו למשמע הפעמון, וכבר עבר חצי מהמסדרון כשהמזלג שלו נפל על הרצפה, ושני המבוגרים החליפו מבט ארוך, כשאיליין הייתה הראשונה לתחוב את אגרופה לפיה ולהחניק צחקוקים כשהשיחה השמחה המשיכה שוב עם השליח התמים. ליונל בקושי הצליח יותר ממנה כשחיפש בכיסו את הארנק. "לפחות הוא יירדם מהר הלילה."

"אימא, אבא!" הוא כמעט נפל על הרצפה, אבל שיווי המשקל והרפלקסים של הילד היו כמעט על אנושיים, והוא התאושש מהר, כשהוציא את שיערו מפניו. "האיש מג'ייד גארדן פה, והם ממש טובים, הם נתנו לנו וונטונים (9) בחינם והוא אמר שהוא בכלל לא פגוע שהזמנתם בטעות ממקום אחר כי אפשר לחמם את זה למרות שצריך להוציא את זה מהחמגשיות אם נשים את זה במיקרו, אבל אמרתי לו שאין לנו מיקרו אבל לא אמרתי לו איך תחממו את זה כי זאת האמנה וזה לא עסקו -"

איליין נאנחה, והרימה גבה כשלקחה שטר של עשרים פאונד. "הוא חייב. מכונת תנועה מתמדת נוגדת אפילו את חוקי הפיזיקה שלנו."

OOO

עבר זמן ארוך; זמן ארוך מאוד. למרות שלמייקי היה חדר משלו, הוא כמעט תמיד נכנס למיטה שלהם לפני הזריחה, ובעצם, הגוף הקטן, הרך, החם, והמחובק להפליא היה מצוין בעבור מי שיכול היה לישון באותו הלילה. לפעמים זה היה החיסרון ברפואה, שאחרי כל כך הרבה מאמץ כדי לוודא שמישהו יהיה בבית עם ילדיו מתי שיוכל, הם פשוט לא יכלו. וזמן כזה, שלא רק שהם ביחד בבית אלא גם בלי מבקרים חמודים אבל ממש לא סקסיים…

איליין נאנחה בסיפוק, וליטפה בקצות אצבעותיה את צווארו של ליונל כשהתקרבה אל כתפו. "תודה לך."

הוא לקח את ידה, ונישק אותה במלמול שהרגישה ולא שמעה. "'העונג כולו שלי' זה קצת צפוי, אבל באמת, אני מבטיח לך שזה נכון. נחמד לפעמים לזכות ביתרונות בנישואין לאישה יפה מאוד, את יודעת."

היא גלגלה את עיניה, אפילו שהיא ידעה שלא יראה את זה בחדר החשוך. "אל תהיה מגוחך."

"אני לא."

"נו, אז מה משגע אותך? הידיים היבשות? התסרוקת השימושית מאוד? הצורה הסקסית מאוד של החלוק, או אולי הנעליים האורתופדיות שפשוט מזמינות?"

נראה היה שממש חשב על זה, והוא ליטף את סנטרו וקימט את מצחו. "טוב…" קולו נחלש, והוא הסתובב כדי להסתכל עליה, ותפס בראשה ביד אחת כשנישק אותה כל כך חזק עד שהתנשפה כשהתרחק. "אני מניח שאוכל להיות בנאלי ולהגיד שזה כי את מבריקה ומנסה להציל את העולם, אבל עם חלוק או לא, את עדיין מדהימה ויפה."

מתחת לסדינים, היד האחרת ליטפה את מותנה, והיא רעדה, וממש גנחה. "זה נכון, איליין. אני הממזר הכי בר מזל בעולם הקוסמים, אני יודע את זה. אישה מהממת, בת מדהימה, ומייקל הוא…"

"אה, הוא כן, נכון?" היא צחקה בחום. "הוא מאוד."

"ודומה לך יותר ויותר בכל יום. הילד הזה ישבור הרבה לבבות."

איליין הנהנה, ונתנה לעיניה להיעצם כשהקשיבה לקצב הקבוע של הנשימות מהחדר ליד. זה היה משהו שלפעמים חשבה שהיה דמיון של אימא, למרות שזאת אולי זהירות של מכשפה, אבל הרעיון שיכלה לשמוע אותו הרגיע אותה מאז שהעבירו את מייקי לחדר השני. אולי היה טיפשי לדאוג כך, אבל הוא עדיין היה כה קטן, ודמה עדיין קפא כשזכרה איך החזיקה את התינוק הקטן, הרפוי, האפרפר הזה ששקל בקושי חצי קילו ושכולם חשבו שמת, עד לרגע המדהים ומשנה העולמות הזה בו האצבעות הקטנטנות נסגרו על שאלה.

כשהיא מרגישה חמים ונעים, היא כמעט נרגעה, אבל פתאום עיניה נפקחו. "ליונל, משהו קרה."

זאת הייתה האזהרה היחידה שלהם.

הפיצוץ היה חזק כל כך עד שנראה היה שהחדר התפוצץ, פיסות עץ וגבס הפכו לקליעים שקרעו את המצעים וחתכו את הלחי של איליין מענן אבק כבד, כשנשמע צליל התרסקות נורא שכמעט בלע את הצרחה שלה. זה בא מהחדר של מייקי. והיא הפכה מישנונית לערנית באופן נוראי בתוך רגע, כשהיא שונאת את הידיים שניסו להחזיק בה, צווחה בשם של תינוקה, ולא העזה לחשוב על מה שיכול היה -

משהו יצא מהאבק ישירות אליה, והיא מעולם לא הייתה אסירת תודה יותר ששרביטה היה בידה כשהילד הקטן רץ אל המיטה והתנפל עליה בבכי נואש. הוא רעד מאוד, ולא רק שהרגישה את האימה יוצאת ממנו בגלים, אלא שגם הרגישה תחושת קסם שגרמה לשיערה לסמור כשהבינה שהוא היה המקור לפיצוץ.

התדהמה שהצליח לעשות כזה דבר נעלמה מהר, אבל הוא התנגד לניסיונותיה להרגיע אותו, כשהוא תפס חזק בשתי כתפיה, פניו העגולים מלאות בזיעה ובדמעות, המילים בקושי יוצאות בין ייפחות שהרעידו את כל המיטה.

"פופווה! פופווה!" המילה לא הייתה הגיונית, אבל הבלבול שלה רק הגביר את יאושו, והוא קרע את שיערו בזעם. "אימא! פופווה תתגה! כולנו נמות וזאת תהיה אשמתי עשיתי את התתגה!"

"השיניים שלו…" ליונל כבר כמעט יצא מהמיטה, ועטף את עצמו בציפה כמו טוגה כשהלך בזהירות אל הדלת. "אני אביא את השיניים שלו."

היא הנהנה בהיסח הדעת, וניסתה לנתק אותו ממנה כדי שתוכל להחזיק אותו, לנדנד אותו, ללטף אותו. כמו רוב הפגים, הוא נולד כמעט בלי אמייל בשיני החלב שלו, והן נפלו כשהיה בקושי בן שלוש. הייתה להם מערכת קטנה של תותבות, והיא הייתה אסירת תודה שבעלה חשב עליהן. אם רק תוכל להבין מה הדאיג אותו כל כך… "מייקי, מייקי… מייקל, מתוק, תירגע, זה בסדר, זה רק חלום רע -"

"לא! אמרתי תתגה! פופוואה!" המילה הייתה צווחה נוראית, בלתי מתפשרת. "בבקשה! צריך ללכת! פופוואה! הוא בא!"

"מתוק, כלום לא בא, רק חלמת."

"לאאאאאא!"

"איליין, אני חושב שמצאתי משהו." היא הרימה את מבטה בגלל הנימה הנדהמת של ליונל, אבל הוא לא החזיק בשיניים של מייקי. במקום הוא החזיק ספר עטוף בעור, וכשהושיט אותו, היא ראתה את מה שנראה כמו דיונון ענק או חייה אחרת עם זרועות, אבל לפני שראתה את הכותרת, מייקי הכפיל את הבכי. "רואה? אמרתי תתגה ועכשיו הוא בא ממתחת לים וכולנו נמותתתתתתתתתת!"

"אתה… אמרת…" היא מתחה את צווארה כשליונל הדליק את המנורה ליד המיטה והמילים על הכריכה של הספר הפכו לברורות להפליא. קריאתו של קת'ולהו מאת ה.פ. לאבקראפט (10). הבנה פתאומית ומדהימה עלתה במוחה, והיא הסתכלה על הפעוט בזרועותיה. "את הפטגן (11)?"

"כן!"

זה היה מוזר מדי, הפיצוץ עדיין צלצל באוזניה, הפחד אמיתי מכדי שתוכל לצחוק כשחיברה את כל החלקים. "מייקל, חמוד, זה… אה… ספר התמנון?"

בכי, הנהון שהיה בחזה שלה. ליונל התיישב על המיטה לצידם, והרחיק את הספר מטווח ראייה כשליטף בעדינות את גבו של בנו. "וקראת אותו הלילה כשהיית צריך לישון?"

עוד הנהון. הם החליפו מבט, והיא נאנחה, והתקשתה לזכור כמה מעט ידעה על הספר הידוע לשמצה ופתאום רוצה לקרוא יותר מדע בידיוני. או שזה בכלל לא היה כתוב בשום ספר הורות. "אני מבינה. טוב. זה… זה בסדר. יהיה בסדר. אבל אתה חושב שזימנת אל עתיק שבא עכשיו ל -"

מייקי הרים את מבטו, מקמט את מצחו ומתקן אותה. "עולה מהים."

"- עולה מהים כדי להרוג את כולנו. ומאוד פחדת וגרמת ל -"

"קיר להתפוצץ." סומק של מבוכה עלה בפנים החיוורות כשהציץ בחור בין שני החדרים.

ליונל שרק קצת והניד בראשו. "בדיוק, ילד."

איליין נשמה נשימה עמוקה, וניסתה לגייס כל סמכות אימהית שהייתה לה כשהייתה עירומה מתחת לסדין ולילד מפוחד בן שש. "מייקל יוליוס קורנר, אני מבטיחה לך בכבוד שלי ששום אל עתיק שיעלה מהים לא בא לכאן או לכל מקום אחר עכשיו, ושאתה לא עשית את זה. קת'ולהו לא בא. אני נשבעת לך."

"אבל -"

קולה התרכך, והיא שמה אצבע כדי להשתיק אותו. "קת'ולהו הוא משחק, חמוד. הוא סתם סיפור מפחיד וטיפשי שאמור להיות למבוגרים. הוא מומצא."

הייתה שתיקה ארוכה מאוד, והיא כמעט יכלה לראות את הפחד נלחם בהיגיון שהיה כל כך חזק למרות גילו הצעיר. הוא ליקק את שפתיו, וקמטי מחשבה הופיעו על מצחו. הוא משך באפו, ניגב בשרוול הפיג'מה, ואז נשך את שפתו, חצי מקווה וחצי הרוס. "כמו… בבר (12)?"

ליונל קפץ על זה מיד, והנהן בסמכותיות. "בדיוק כמו בבר."

עוד שתיקה שנמשכה כאילו שעה, ואז לתדהמתם, מייקי נפל בהקלה מוחלטת ללא פחד. ברגע אחד, הוא הפך מכמעט מטורף לישנוני, והריסים הארוכים שפשפו את לחייו כשנכנס למיטה לצידה. "בסדר.  אני יכול לישון איתכם עכשיו? לכל מקרה?"

היא לא יכלה להגיד כלום, וליטפה את כתפו, כשמשכה את השמיכה הנוספת מקצה המיטה אל הילד. "כמובן שכן."

"וגם אבא?" הוא היה מותש, אבל ליונל כבר כמעט נכנס למיטה בצד השני.

"גם אבא." כשטיפס פנימה, היא שמה לב שמתי שהוא הוא שם מכנסי פיג'מה. איך לא שמה לב לכך? אוי, אבל זה לא שינה, היא העבירה מעל מייקי את היד שלא הייתה מתחתיו, ולחצה את ידו של בעלה כשתהתה אם המבט על פניה היה מלא ברגשות מעורבים כמו שלו. כנראה שכן. "ליונל, אהובי?"

הוא נאנח, ולחץ בחזרה את ידה לפני שכיבה את האור וניסה להתמקם בנוחות למרות יכולתו של מייקי, כמו חתול, לקחת כמות בלתי אפשרית של מיטה ביניהם. "אתקשר לבנאים מחר בבוקר."

"לא זה, אבל תודה."

"אז מה?"

"אתה יודע שכל הורה חושב שהוא רוצה ילד בריא, פעיל, ממש חכם, יפה, עם דמיון, חזק ועצמאי?"

"כמובן."

"הם מטורפים."

(1) ג'ייד גארדן- מסעדה סינית.

(2) מרגרט "מגי" קורנר- אחותו הגדולה והמאומצת של מייקל. דמות מקורית.

(3) וינדלו- עוף הודי.

(4) החומות הרומיות- בספרד.

(5) פקורה- מתאבן הודי, ירקות טבולים בבלילה ומטוגנים.

(6) צ'אטני- רוטב חריף הודי.

(7) מייקל קרייטון- סופר מד"ב. כתב את פארק היורה.

(8) ענק וכתוב בצרפתית.

(9) וונטון- כופתה סינית.

(10) קריאתו של קת'ולהו- ספר אימה על מפלצת מיתולוגית בשם קת'ולהו.

(11) פטגן- קריאה לזימון קת'ולהו.

(12) בבר- המלך הפיל.

תוצאות- סיפורה של אוגוסטה לונגבוטום

הצדק קשור להגנה על חפים מפשע בדיוק כמו להענשת האשמים.

הסיפור מתרחש ב-1981, קצת אחרי נפילתו של וולדמורט ועינויים של הלונגבוטומים.

"את צריכה משהו, הגברת לונגבוטום? להביא לך קצת תה?" שאקלבולט ניסה לשים את ידו בתמיכה על כתפה של האישה המבוגרת, אבל מבטה עצר אותו באמצע הדרך, ופתאום גרם לו להרגיש כמו טירון ביום הראשון בעבודה. הוא כחכח בגרונו, והתיישב בשולחן החקירות. "משהו?"

"לא, קינגסלי, אני לא כאן כדי לאכול ארוחת צהריים." שיערה הארוך, הלבן-שחור, עדיין היה פרום בכתפיה, כותונת הלילה שלה עדיין חרוכה ומוכתמת בדם, אבל הגלימה הירוקה המחויטת עם סימני השרביטים הצלובים (1) עדיין כאילו היו עליה בזכרונה ובזכרונו. "תפסתם כבר את הרביעי?"

זאת הייתה האשמה, ולא שאלה, והוא הסיט את מבטו כאילו סידר את עט הנוצה שכבר רשם כל מילה. "עדיין לא."

"תחפשו בבתי חולים ומרפאות של מוגלגים. שנאה של מישהו יכולה להימחק אם הוא לא רוצה לעבור לאזקבאן, אבל אם לא מצאתם אותו חסר הכרה במרחק קטן משם בעקבות אובדן דם, אז טיפלו בו איפה שהוא."

הם בדקו במרפאות מוגלגיות, כמובן, אבל הוא רק הנהן, ונתן לה לראות אותו רושם את זה. "אז שנתחיל מההתחלה, הגברת לונגבוטום? מתי חשדת לראשונה שמשהו לא בסדר?"

"ברגע ששמעתי על המקרה אצל הפוטרים, ידעתי שפרנק ואליס יודעו על כך, אבל אף אחד לא ציפה שוולדמורט יפעל ככה, אז הבנתי שהכל יהיה מבולגן לקצת זמן, במיוחד כשנהיה ברור שהילד שרד." היא דיברה לאט וברור, אבל בלי שום תדהמה או צער בקולה. "אני הייתי בטוחה שלא היה צורך שאעשה כלום, והייתי בעניינים האלה מספיק זמן כדי לדעת שיותר מדי ידיים בקדרה לא תמיד עוזרות. הלכתי לישון."

"אז לא שמעת מהם אתמול בלילה?"

"לא. כשהתעוררתי בבוקר, עדיין לא שמעתי מהם כלום, אבל החדשות של הבוקר כולן דיברו בזעזוע על האדון בלק (2), והייתי מודאגת, במיוחד כשניסיתי ליצור איתם קשר בפלו ועדיין לא הייתה תשובה."

"למה את -"

"בגלל, מר שאקלבולט, שהפוטרים, כפי שידעת, לא היו אלו שתכננו שיהיו המטרה, הם היו כלולים בכך כדי לתת לו את האשליה של הרצון החופשי וללטף את האגו שלו. האדון בלק ידע זאת, והוא היה החבר הכי קרוב אליהם. אם הצער והתדהמה היו כאלה עד שהוא תקף את פיטר פטיגרו הקטן והמסכן והאשים אותו בבגידה, אז אתה באמת חושב שזה היה לא הגיוני מצידי לצפות שהוא אולי חשד באלו שהיו אמורים להיות הפיתיון למלכודת?"

שאקלבולט הרגיש את לחייו מאדימות, והודה לגוון עורו הכהה ולתאורה בחדר החקירות כשהנהן כאילו לא אמרה שום דבר שהם לא חשבו עליו, כשבעצם, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמע על כזה דבר. הכל היה כל כך מטורף בעשרים-וארבע השעות האחרונות, אבל אולי אם מישהו היה חושב לבדוק את פרנק ואליס לפני כן, אז… לא משנה. העבר הוא העבר, הם יהיו בסדר ברגע שהמרפאים יעזרו להם, וכל מה שהוא היה צריך לעשות היה לחקור. "אז, את האמנת שהאדון בלק היה תוקף אותם קודם?"

"שקלתי את זה," היא הסכימה, "וכיוון שהיה חבר חשוב במסדר, הם לא היו מתגוננים מפניו, במיוחד אחרי ששמעו על האובדן שלו. אליס הייתה אישה מאוד נעימה. היא הייתה פותחת את הבית שלה ומנחמת אותו בלי להסס לרגע."

"אני מבין," הוא רשם שוב על הלוח שלו, ולא נתן לעצמו לחשוב על התקופה בה הוא עצמו התארח אצלה, ולא על איך שראה אותה בפעם האחרונה. "אבל אני חייב לשאול, גברת לונגבוטום, אם חשבת שהתקיפה כבר התרחשה, למה הגעת ככה?"

"כיוון," עיניה יכלו להקפיא לשון של דרקון, "שאני לא מניחה שאני צודקת."

"אחרי שהגעת וראית שהיו עוד אנשים, למה לא קראת מיד להילאים?"

"אולי, מר שאקלבולט, יש בך נעורים ואידאליזם, ואולי לא היית במדינה הזאת מספיק זמן, ואולי אלו שעבדו איתך בקייפ טאון (3) לא היו מושחתים, אבל הדבר האחרון שהייתי צריכה הייתה שיקבלו תגבורת כשהמצב היה כל כך לא מאוזן."

הוא בחר להתעלם ממה שרמזה כלפיו, והרים גבה אחת ברוגע. "לא חשבת שאולי תרוויחי מנוכחות תגבורת?"

"לא היה צריך."

"אחד ברח."

ניצנוץ חיוור של חיוך הופיע בעיניה. "ושלושה לא."

"עורך הדין של הלסטריינג'ים טוען לשימוש באלימות מופרזת במעצר." הוא פתח את התיקייה מתחת ללוח שלו, מצא עותק של התלונה והעביר אותה אליה. היא בכלל לא הסתכלה.

"אולי עדיף שיבדוק את כישורי המחקר שלו. לא עצרתי אותם. אני גמלאית כבר עשרים ושמונה שנים."

בהתחשב במה שהמרפאים גילו כשהגיעו לבית באותו הבוקר, וגם מה שידע באופן אישי שעשתה עבור המסדר בעשור האחרון, הוא החליט לא להתווכח איתה בנוגע להגדרת הגמלאות. במקום, הוא לקח שוב את הנייר, ושם אותו בתיקיה. "את מרגישה שהשתמשת בכוח מופרז?"

הייתה הפסקה ארוכה. היא רכנה קצת קדימה, ושמה את שתי ידיה על השולחן לפניה. רוח קלה נשבה על המסמכים בחדר חסר החלונות, והוא הרגיש את השיער על זרועותיו סומר. "בני סובל מארובת עין שבורה, שש אצבעות שבורות, שמונה ציפורניים חסרות, כוויות בכפות רגליו, ושתי שיניים טוחנות נעקרו לו במיומנות שאינה של רופא שיניים. לכלתי יש חתכים בפנים, כל הציפורניים שלה חסרות, כוויות מסיגר על החזה שלה, וארבע אצבעות שבורות. אצל שניהם יש חשד לדימום מוחי וכרגע הם לא יכולים לתקשר והוכנסו לתרדמת אחרי שקבעו שיא חדש לחשיפה לקללת הקרושיאטוס. הנכד שלי עדיין חסר."

זה היה מדהים, שלמרות שהיה בגובה מטר שמונים ובגיל שלושים ושלוש, היא גרמה לו להרגיש קטן. האוויר היה שקט, אבל המקצוע שלו דרש להסתכן בהתפרצות שהצטברה באישה המאופקת לפניו. "אנא עני על השאלה, גברת לונגבוטום."

"אז. אני. חושבת. שלא."

"את מבינה שאולי נצטרך שתישארי במעצר כשנמשיך לחקור את העניין הזה?"

"אני ממש ממליצה שלא תעשו את זה."

הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל בעיניה כדי להזכיר לה שעם כל הכבוד ליכולת המדהימה שלה, הוא עדיין היה הסמכות במצב הזה. "את מאיימת עליי, גברת לונגבוטום?"

להפתעתו, היא צחקה כשנעמדה והקיפה את השולחן כדי לעמוד לידו. היא רכנה ולקחה את עט הנוצה שלו, והסתכלה עליו בחיוך כמעט אימהי כשסלסלה את שיערה ליד הצוואר ושמה בו את העט. "בחור צעיר, הנכד שלי חסר. הוא בן פחות משנה וחצי. הוא הבן של קוסם ומכשפה חזקים שהוא כנראה ראה אותם מתענים עד שכמעט מתו אתמול. אם הוא מפחד ולא רוצה שימצאו אותו, האנשים שלך לא ימצאו אותו, אבל אולי הוא יחשוף את עצמו בפני סבתא שלו. אולי לא היה סימן לדם או שום ראיות לחטיפה, אבל ילד בגילו של נוויל יכול למות מהתייבשות או מהשמש בתוך כמה שעות. האם אני צריכה לאיים עליך?"

"אני מבין שעברת הרבה -"

היא כבר הלכה אל הדלת, ויד אחת הייתה על הידית. "לא, מר שאקלבולט, אתה לא מבין בכלל. אני עוזבת עכשיו, ואתה לא עומד לעשות שום דבר מגוחך ולנסות לעצור אותי, לאיים עליי או כל דבר טיפשי אחר. אני נשבעתי אמונים לשלטון החוק, נתתי לו חמש-עשרה שנים מחיי, את בני יחידי, ושלושה מהתירוצים הכי נוראיים לבני אדם שאי פעם פגשתי כשהם עטופים כמו מתנות חג הבוקר. הוא יוכל לקבל עוד אחר צהריים מזמני ותשאול מלא כשאקבל את הנכד שלי בזרועותיי, חי, בריא ובטוח."

הוא היה אמור לסרב בהבנה ובתקיפות שתלך. לפי ההנחיות, היא הייתה העדה היחידה בתיק של קשירת קשר, תקיפה, ניסיון לרצח כפול, ועוד עשרה אישומים אחרים, והוא היה חייב לקבל ממנה עדות מלאה במהירות האפשרית. לפי החוק, אסור היה לו לתת לה לעזוב את המקום. לא היה שום מקום למשא ומתן.

כשהוא עוצר את עט הנוצה, הוא נעמד, סוגר את התיק וטופח על הדלת בשרביטו כדי לשחרר את המנעול, למרות שהוא ידע היטב שזאת הייתה רק מחווה כי יכלה לעזוב למרות זאת. "איך אוכל לעזור?"

היא הנהנה בביטול, כאילו לא הייתה שום תוצאה אפשרית אחרת, אבל היא כן הוקירה לו תודה בקולה, וקבעה לחלוטין שבחר נכון. "תפגוש אותי בבית של הבן שלי בתוך עשר דקות עם קרטון שוקו וצעצוע דינוזאור שמשמיע קולות."

(1) סמל ההילאים

(2) כולם חשדו אז שסיריוס בגד בפוטרים. והוא תקף את פיטר פטיגרו ופוצץ אותו (או שלא, כי פטיגרו היה זה שפוצץ רחוב מלא מוגלגים והפך לעכברוש).

(3) קייפטאון- בירת דרום אפריקה. יכול להיות שכאן זאת מקבילה של הקוסמים, כי "קייפ טאון" משמעו "עיר הגלימות".

עבודה מאוד ייחודית- סיפורו של ביליוס וויזלי

ביליוס וויזלי היה איש של מדע.

בספר השלישי, רון מספר שדודו (אח של סבא שלו), ביליוס וויזלי (על שמו הוא קיבל את השם השני שלו) נהרג עשרים וארבע שעות אחרי שראה גרים (כלב שחור, כמו זה שסיריוס הופך אליו). הסיפור מתרחש ב-1987.

הוא היה הוויזלי היחיד שמוין לרייבנקלו אי פעם, והיה גאה בכך. הנכד של אחיו, פרסיבל (1) קצת הפחיד אותו לכמה שנים, אבל הוא מוין לגריפינדור בדיוק כמו השאר בסופו של דבר, אז תארו של ביליוס נשמר.

כמובן שהיה ברייבנקלו. הוא היה קוסם של למידה עמוקה, עם ידע אנציקלופדי שרוב האנשים היותר סגורים במוחם לא קלטו. הוא עבד עם קסנטרקס לאבגוד (2) על המדריך המושלם ליצורים קסומים ומפלצות כמעט ארבעים שנה, וחשב שאלבוס דמבלדור היה אולי הקוסם היחיד שהיה גדול יותר ממנו כי היה מוכן לכלול בספריית הוגוורטס את תשעים-ושמונת הכרכים שהוצאו בהוצאה-עצמית. ביליוס לעולם לא ישכח את מה שאמר על הספר, והוא רשם את הציטוט על גב כל עשרים-ושלוש המהדורות המתוקנות:

"זהו אולי מפעל החיים הכי מעורר השראה שאי פעם קראתי, ועבודה ייחודית במיוחד בהיסטוריית הלימוד הקסום. לאדונים וויזלי ולאבגוד מגיע מקום מיוחד בין החוקרים הקסומים."

קסנטרקס מת, לצערו, לפני שמונה שנים, אבל ביליוס עדיין החזיק מעמד בגיל מאה ושלוש, ולמרות שקסיפילידס היה אכזבה קפדנית לאביו, הוא היה בטוח מאוד בנכד של חברו הותיק, קסנופיליוס. אולי יהיה גם תיקון עשרים וארבעה אחרי הכל. הילד עבד יפה במיוחד על השנורקקים.

ביליוס עבר על המכתב האחרון שקיבל בראשו כשביצע את שגרת הבוקר שלו. הוא היה מאוד מוזר בנוגע לכך. היה צריך להיות כשרצית להימנע מהסכנות שארבו בפינות העולם הקסום, מסתוריות. רוב האנשים עיקמו את אפם, אבל רוב האנשים, הוא ידע בסיפוק-עצמי גדול, לא חיו עד גיל מאה ושלוש.

הוא יצא מהמיטה מצד ימין, סידר את המצעים שלוש פעמים, הפך את הכרית ונופף מעליה בדבקון כדי להבריח את הנרגולים שהתאספו שם בלילה (3). לשים את המצפן בקופסה לפני שתצא ממעגל המלח מסביב למיטה, ואז להדליק את המדורה כדי שתרענן את החדר. לשתות מים כשעומדים על הראש - אה, והאם זה לא היה קצת קשה יותר בימים האלה - ואז קצת מי אזוב וקצת שמן ביליוויג על קצה האף אחרי ששטפת את הפנים כדי להחזיר את האיזון הקסום שפגעת בו בהסרת הלכלוך הטבעי.

להאכיל את הדוקסים, את הפיוניות, הגרנומבלים (4), הצמרורים, לבדוק איך התייבש שורש הגרדי (5) וכן, כמה מהם כן היו מספיק קשים בשביל חליטה. אסור שיהיה בהם יותר מדי מיץ, כמובן, הם היו רעילים. השפעה נוראית על השכל אם נתת להם לקבל יותר מדי מיץ. זה גרם לך להזות, לחשוב מחשבות גדולה, ואפילו קצת פרנויה. מלומד לא יכול היה להרשות את זה.

הוא זמזם לעצמו בהנאה, וניסח מכתב תגובה לקסנופיליוס בראשו כשהדליק את האח וצלה לחם מקמח חמניות במזלג מעליו. היו לו כמה שזיפים דיריג'יביליים נהדרים שאשתו של לאבגוד שלחה לו בחג המולד, והוא חשב שהמרירות המרעננת תלך טוב עם הלחם הצהוב הכבד. הוא היה צריך לצרף גם פתק תודה בסוף אחרי שיכתוב שאולי ירחיבו את הפרק על השנורקקים.

הטוסט הגיע אל צלחת סדוקה בצבע ירוק-ליים - אסור שיהיו בבית צבעים כהים, הם יביאו למחשבות אפלוליות, וכלים מושלמים הזמינו מזיקים שיגרמו למהומה - והוא הרחיף אותה אל השולחן בשרביטו כשאסף את שאר ארוחת הבוקר. השימורים, קערת הסוכר, לימון, וקנקן התה שהתחיל לשיר בשמחה כששורשי הגרדי הזילו לתוכו מספיק מהנוזלים, והוא אפילו לא הסתכל טוב על הטוסט שלו עד שהניח את כולם על השולחן המשולש בעל שלוש-הרגליים.

ביליוס צרח.

שם, אוי, שם, בוהה בו ממה שהיה צריך להיות מזון לא מזיק זה היה. הדבר הנורא ביותר שקוסם יכול לראות. חסר רחמים כקללת ההריגה. חסר תקווה, חסר לב, סימן אכזרי ואפל שהיה פשוט לא הוגן כשתכנן מהדורה חדשה ונפלאה כזאת.

אבל זה היה ברור. אפל, ממש שחור בכמה מקומות. כתם כבד שהיו בו ארבעה קווים שיכלו להיות רק רגליים, ואחד ארוך בגבו שהיה בצורה של זנב. והבליטה הייתה לחלוטין הראש שנפער באמצע בידי המזלג והפך ללסת, וביחד, לא היה שום דבר אחר שזה יכול היה להיות, לא משנה עד כמה רצה להאמין לכך. להאמין או לא להאמין בדברים לא השפיע בכלל על המציאות האמפירית של העולם, אחרי הכל.

הגרים.

OOO

"אני לא מבינה את זה, ארתור." מולי צקצקה בלשונה בעצב, והסתכלה על המכתב שהגיע בבוקר. הוא תמיד היה קצת מוזר, יקירי, אבל לברוח מהבית ואל הרחוב עירום כביום היוולדו עם חתיכת טוסט בידו ולצרוח על גרים…"

"זה בטח היה הגיוני אז," בעלה נאנח אנחה עמוקה, ובחן את גליל הקלף מעל לכתפה. "ולפחות לפי הקדוש מנגו, הוא בכלל לא הרגיש את האוטובוס."

הסוף

(1) פרסי

(2) קסנטרקס לאבגוד- לפי הכותב, סבא-רבא של לונה... כיוון שביליוס מוצג ככזה מוזר, הכותב החליט להציג אותו כאחד שדומה ללונה, גאון מוזר. הגאונות לא הייתה חלק מהאפיון.

(3) נרגולים- מטרידים מוזרים שלונה מאמינה בהם. נמשכים לדבקון.

(4) גרנומבלים- השם המדעי שהלאבגודים נתנו לנומים.

(5) שורש גרדי- משהו מגעיל שהלאבגודים מכינים.