הפעם בגורם המירי, הפרק בו נוויל מוכיח את קולין על מה שהוא עשה.
גורם המירי:
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 6: חומר לבית משפט (1)
לא היה לו מושג כמה זמן זה לקח, או מה בדיוק הם עשו, והיה חלק בקולין שקיווה שאיכשהו יוכל לשמור על עצמו ער וגם לצפות, אבל בעצם, הוא היה מוכן להסתפק בזה שעבר את זה בלי לצרוח. לגדול, כך למד, אמר להתפשר לפעמים, אבל אמר גם, גברת וויזלי הבטיחה לו - למרות שלא ידע עד כמה להאמין או לא לכך - משהו שהוא עדיין לא נאלץ לעשות לחלוטין. לפחות לא במחילה, ולפחות לא יותר מהילדים שלה, שלפי מה שאמרה כוללים גם שובר קללות נשוי בן 28 שהיא עדיין בודקת אם הוא לובש גרביים חמות כשהוא בא.
זה איכשהו שיפר, או שלפחות היה מספיק בסדר כך שלא התבייש על כך שהיה מוכתם בזיעה ונשך את הכפפה עד שנוצר בה חור, את זה שכישפו אותו בכישופי הרדמה עכשיו כשלא ניסו לברר אילו מהעצבים עדיין פעלו, את זה שלא יכול היה ללכת או ששאקלבולט סחב אותו למטה ולהיעטף במה שנראה כמו כל שמיכה במחוז מול האש. היה שוקו חם ונזיד ממש טוב עם נתחי ירקות גדולים וכמה כופתאות והרבה הערכה ליד החדשה, שנראתה ממש לבנה ולא זזה או הרגישה כלום, אבל עדיין הייתה מאוד, מאוד מרשימה והשאר, נאמר לו, יבוא אחר כך.
עם כמה שכל זה היה נורא, ועם כמה שזה היה טרי, היה קצת מוזר לראות איך הכל השתנה במהירות כשסיפרו זאת וסיפרו מחדש לחברי המסדר שנכנסו ויצאו מהבית ההומה. טוב, האירועים לא השתנו, אבל איך שהם הרגישו כן. הוא תהה אם ככה הרגיש בילבו כשכתב את הכל אחרי שחזר למאורה שלו מתחת לגבעה (2), אם ככה כל ההרפתקאות הגדולות הרגישו כשהגיע הזמן לשירים ולסיפורים, והאם לעולם לא תהיה לו אחת משלו, או שזאת הייתה שלו; חמש עשרה דקות של תהילה עם יד חדשה והרבה שאריות אדרנלין ואנדורפינים בסלון של חברה. זה לא שינה בכלל הרגע, והוא נתן לעצמו ליהנות מכך, והתלוצץ שוב ושוב עם החדשות על ההרפתקאות האחרות שקרו לשאר חברי המסדר באותו הזמן בעולם הפראי שמעבר.
הנזיד כבר נגמר והשוקו החם יצר כתם חום דביק ודק על תחתית הספל על השולחן, והוא כבר סיפר בפעם הרביעית - או אולי החמישית - כשג'יני פתאום הרימה את ידה כדי לעצור את זה. "שמעת את זה? הרעש של השאיבה? זאת המקלחת למעלה שסיימה להתנקז."
קולין הטה את ראשו בכעס ובסקרנות בגלל ההפרעה המוזרה. "כן?"
"המפקד סיים," היא הבהירה, קמה על רגליה ודחפה את קערת הנזיד החצי גמורה שלה אל חיקו של לי בבוטות בלי לחשוב, שסימנה את מעמדו המכובד בקרב אחיה. "אני אלך להביא אותו." ג'יני כבר כמעט יצאה מהדלת אל המסדרון, אבל עצרה למספיק זמן כדי לקרון אליו אם אחד מהחיוכים המעלפים שלה. "הוא יהפוך את השרביט שלו כשיראה את הכל, תסמוך עליי!"
ואז היא נעלמה, והייתה דממה מתוחה וצפויה כשחיכו. קולין נגע בלחץ בידו החדשה מתחת לשמיכות, והרגיש את החלקלקות הקרירה מדי, הנוקשה מדי שעדיין לא הייתה חלק ממנו. הוא לא שכח מהמפקד, בכלל לא, והוא היה חייב לו לפחות את אותה התודה שכבר הודה בפני ארני. לגלות מה קרה אחרי שהתעלף הדהים אותו בהתחלה, אבל הייתה נחמה בלדעת שאמונו בצ"ד הבוגר לא היה לשווא; אמונו במפקד, לפחות.
ואז הוא הגיע, לבוש במה שהיו בבירור בגדים שאולים שכמעט היו בגודל שלו, עורו עדיין רטוב מהאמבטיה וקצוות שיערו קצת נוטפות מיים כשבהה בקולין עם הבעה אטומה מוזרה מאוד על פניו. המפקד מעולם לא הפגין רגשות בהקצנה, והוא חשב שזה בטח היה מוזר לו לראות אותו ככה כשהושאר חצי מת בבריכת דם של לפחות שלושה אנשים על שולחן המטבח. "קולין…" הוא עצר, כאילו שאר המילים עצבנו אותו כשאיחרו. "... אתה… הם מצאו את היד שלך?"
השאלה בלבלה אותו לרגע, ואז הוא נזכר שלופין אמר שהלכו לחפש אותה כשעוד היה חסר הכרה, והוא הניד בראשו, והרים את זרועו החדשה ממתחת לשמיכות. "לא, אבל אני מרגיש יותר טוב, באמת. הצלתם את החיים שלי."
המפקד קימט את מצחו, והטה את ראשו בתדהמה ברורה. "אבל אם הם לא מצאו אותה-?"
"עשינו מה שיכולנו כדי לגדל אותה," טונקס קטעה אותו. "אבל הבעיה היא שאנחנו הילאים, לא מרפאים, וכנראה שאני יכולה ליצור רק זוג ידיים אחד בכל פעם…"
חלק ממנו ידע שזאת הייתה בדיחה, אבל קולין הרגיש ממש מובך פתאום שהיא חשבה שהוא לא אסיר תודה על כך שהביאה לו משהו שאינו גדם, לא משנה מה עשה לכפפה שלה באותו הזמן. "זה בסדר, גברת לופין," הוא הבטיח לה, ומשך את היד בחזרה מתחת לשמיכה, "אני לא -"
"היי!" היא מחתה, למרות שעיניה נצצו. "אל תקרא לי ככה! זה גורם לי להרגיש עתיקה וענקית! טונקס זה עדיין בסדר, אמרתי לכם."
לפני שיכול היה להתנצל, גברת וויזלי צחקה, ונופפה באצבעה אל המכשפה השנייה. "נו, דורה, את לא ענקית, את אפילו לא בחודש השישי. היית צריכה לראות אותי עם התאומים… אמרתי לארתור שאם אגדל יותר, הבטן שלי תזדקק לכתובת ינשופים משלה."
"העניין הוא," ג'יני התערבה, וחזרה ליד האח כשהצביעה עליו, "שהם גידלו אותה מחדש, אבל הם לא יכולים להפעיל אותה, והם לא יודעים למה, אז כרגע, זה בערך קישוט לזרוע שלו."
"אני שמאלי בכל מקרה, אני עדיין יכול לעשות קסם כמו שצריך," קולין מחה, ולא רצה שהמפקד יקבל את הרעיון שזה יוציא אותו מפעולה בתוך צ"ד. "והם אמרו שמרפאים אמיתיים יוכלו לעשות עם זה משהו ברגע שיהיה בסדר לחזור לקדוש מנגו, או אם מדאם פומפרי תסתכל על זה כשנחזור לבית הספר."
"זה טוב לשמוע," המפקד הנהן ברוגע, אבל לא הייתה בקולו שום הקלה שנרמזה מהמילים, ופניו נראו נחושות להישאר קפואות ונוזפות. "אבל לא הכל בסדר, קולין. כמעט מתת, ולא הייתה סיבה טובה לכך. מה שעשית היה ממש טיפשי, ואתה יושב שם ומחייך כאילו הכל היה משחק. החבר הכי טוב שלך בטח נרצח בידי אוכלי המוות, דניס- טוב, אני לא יודע איפה הוא- והיית ככה קרוב לשבור את כישוף הפידליוס כשאנחנו מפוזרים בכל המדינה וממש פגיעים."
הוא לא ידע מה ציפה לשמוע, בעצם, אבל זה לא היה הכל. נכון, אלו היו כמעט כל הדברים שאמר לעצמו כבר מאה פעמים, אבל הוא כמעט התחיל להאמין לאחרים שאמרו שזה לא נכון, שפעל טוב, או לפחות כמיטב יכולתו. אבל עכשיו… ובראד! האם באמת היה טוב כמת? הוא היה טיפש, לא, לחשוב שאם הם אלו שאוכלי המוות רצו והם ברחו הוא יהיה בסדר. אלו היו האנשים שהרגו את הוריו רק בגלל החוצפה שיכלו להוות מבוכה עבורם. לא היה אכפת להם. הוא ניסה ללכת למקום בטוח, אבל המפקד צדק. הוא חתם על תעודת הפטירה המזדיינת של מישהו שלא היה אמור להיות מושפע מהמלחמה הזאת, מישהו שהכיר מאז שהיו ילדים, והוא היה אידיוט מדי מכדי להבין את זה.
דמו הרגיש כאילו קפא שוב למרות כל השמיכות, והוא שיחק באצבעות של היד החדשה, וקיווה שזה יכאב כשנלחם מול הגוש הגדול של הבושה והאימה בגרונו. "אני… אני… אני מצטער," הוא פלט לבסוף. הוא שנא את זה שהתקשה, שגמגם, שנשמע כל כך ילדותי, אבל באותו הזמן ידע שזה הגיע לו ושיטעה אם בכלל ינסה להעמיד פנים שהתנהג יותר טוב מכך. "ד-ד-דניס שוכב למעלה וס-ס-סטרג'יס שומר עליו," הוא אמר בחוסר תועלת, כאילו הידע של הנחמה הקטנה הזאת תוכל להחזיר את בראד מהמוות של טעויותיו. "עוד בחור מהמסדר. הם תיקנו את הראש שלו."
הוא לא יכול היה להגיד יותר, גרונו היה יבש מדי, אבל ג'יני התיישבה זקוף אחרי ששכבה על המחצלת, עיניה בורקות פתאום במגננה שגויה לחלוטין. "מה רצית שיעשה, נוויל? לשבת ולתת לאוכלי המוות לקחת אותם כי הוא לא עבר את מבחן ההתעתקות שלו עדיין?"
כעסה של ג'יני היה משהו שבדרך כלל גרם לרוב האנשים להתרחק מהר יותר מווקי שהפסיד יותר מדי (3), אבל המפקד אפילו לא מצמץ. "לא, אבל השטות הזאת שהוא ניסה להסתיר כמה הוא גוזרר לא ניתנת לתירוץ." הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל קולין והעיניים החומות קדחו בתוכו כמו מקדחות. "אתה שומר-הסוד. כשהסברתי לך את זה, אמרתי לך שאולי זה אומר שתצטרך להקריב משהו, כולל את אחיך. אמרת שהבנת, אבל כשהגיע הזמן, עמדת בצללים וכמעט דיממת ל- לא, עזוב, באמת דיממת למוות, ואתה יושב פה עכשיו רק כי ארני ואני דחפנו קצת מהדם שלנו אליך כדי להחליף את מה שנתת לו לדלוף בחצי מהמרתף ההוא ועל כל הבגדים שלך. אני רוצה לדעת למה לא כדאי לי לבטל את הפידליוס עכשיו ולבחור במישהו אחר."
המפקד צדק, כמובן. כשהחרא הגיע ממש, הוא דפק הכל, עשה כל מה שנראה היה כמו הדבר השגוי היחיד באותו הזמן, ואם עשה את זה בצורה כל כך גרועה כשרק סיפר לאחיו על משהו שכבר ידע לגביו, איך יוכל לחשוב לשרוד אם הקארואים באמת ינסו לחלץ ממנו את הסודות של צ"ד? הוא לא היה גיבור, והעובדה שישב כאן והתרברב על הכל כאילו הכל היה בולשיט גדול ומדהים רק הדגישה את זה. לא היה שום דבר אמיץ או מבוגר בלהילחץ, ושיזדיין אם לא עשה את זה שוב ושוב.
לא היו תירוצים, והוא קיווה שהמפקד יבין שלא ציפה לסליחה או לשמור על עמדתו, אבל הוא ידע שהוא חייב לפחות לנסות להסביר בצייתנות את הדרישה שלו. "לא התכוונתי לאכזב את כולם. פשוט… לא חשבתי." זה כאב להגיד, אבל זה היה נכון, וכך כך שונה משאר החרא בנוגע להחלטתי וחשבתי. "אימא ואבא שלי… ואחי… ואני פשוט…" קולין בלע את רוקו, וסירב לתת לקולו להפוך ללחישה שרצה להיות. "אני לא רציתי להאמין שדיממתי כל כך הרבה…"
"איבדת יד!" המפקד הגיב בבוטות. "היית צריך להבין את זה כשדיממת על כל התלבושת עד הברכיים."
אוי, שיט, הוא בכה עכשיו, ואי אפשר היה לעצור את זה, אבל הבושה בלהישבר ככה מול כולם הרגישה יותר מדי כנה מכדי להילחם בה. "אני לא אעשה את זה שוב."
"ממש לא. נשאר לך רק אחד… יד, חיים, וסיכוי."
קולין התכרבל אל תוך השמיכה לחלוטין עכשיו, כל ראשו קבור, והיה לו קשה לנשום, אבל זה לא ממש היה הקפלים הרבים בבד. זה היה הכישלון, שמחץ אותו ואת החוצפה האגואיסטית שבכך שציפה שיחמיאו לו על כך שהרג חבר וכמעט גרם לכל צ"ד להיפתח להשמדה. זה היה נכון, הלא כן, שהסכים לשים את הסוד בראש סדר העדיפויות לא משנה מה היה המחיר, ובכך שסיכן את עצמו סיכן את כולם. אם היה מת… אבל הוא לא, ואפילו זה היה כלום בהשוואה למה שקרה.
הוא שמע עוד מישהו קם, ואז את קולו של הסגן מקמילן, המבטא הסקוטי נשמע באופן מסוכן מבעד להגייה המעושה בדרך כלל שלו. "חכה רגע אחד, חברי הטוב… אתה באמת קשוח מדי עם הילד המסכן. הוא רק איבד…"
הוא עמד למחות שזה לא קשור למה שהוא איבד, אבל המפקד כבר הקדים אותו, ולא הושפע מנימת האזהרה בקולו של חברו וקצינו. "כולנו עומדים לאבד, ארני, וחלקנו כבר איבדו. זה לא יעזור להגיד שחנה איבדה את אמא שלה אם היא נכשלה בתפקיד, או כי איבדתי את ההורים שלי, או שהארי איבד את שלו, או כל אחד אחר, למען האמת. קולין נכשל, והוא יצטרך לפצות על זה ולזכות שוב באמון שלי, וזה באמת כזה פשוט."
זה היה ממש נדיב מצידו בכלל להציע שיוכל לפצות על כך, לזכות שוב באמונו כסמל וכשומר-סוד, אבל זה לא שינה כלום, נכון? בראד עדיין היה מת, ואת זה לא יוכל לתקן. האם לפחות זה היה מהיר? מחשבותיו נדדו אל ההצצה החטופה במכשפה בעלת העיניים המטורפות, והוא הבין באימה נוראית שכמעט בביטחון, לפי כל התיאורים, זאת הייתה דודתו בלטריקס, והוא ידע בנוגע אליה בדיוק כמו שהמפקד ידע.
מה בשמו של רודנברי (1) הוריו של בראד גילו כשהגיעו הביתה? עכשיו, בטח היו שם ניידות וסרטי אזהרה ואיזה בלש מחוזי שניסה לגלות מבעד לדמעות האם בראד היה מעורב באיזו כנופייה והיו אומרים לו שלא, לא אלא אם אתה מחשיב מועדוני מעריצים, ואנחנו לא מבינים ואיך זה יכול היה לקרות. ייקחו דגימות ויעשו חקירות, אבל זה לא ישנה, לא יסגרו כלום כי הם יחפשו במקומות הלא נכונים ובמקרה הטוב יחשבו שבנם היה קורבן של טירוף בסגנון התפוז המכני (4) ולא גיבור, גיבור מזדיין הרבה יותר מהפחדן האנוכי והאידיוט שהיה לכאורה חברו הטוב.
"עכשיו, אני לא מתכוון להטריד אתכם," המפקד שבר את הדממה המתוחה שנוצרה בגלל האמת המרה, "אבל לא אכלתי כמעט שתיים-עשרה שעות. אכפת לכם אם אני אקח שאריות או משהו מהמטבח?"
היה ברור שדיבר אל גברת וויזלי, והיא ענתה מיד, כל כך רגועה עד שכמעט, כמעט היה בלתי אפשרי לשמוע עד כמה ההבנות בנוגע ל'אורח' הקטן שלה השפיעו עליה. "ברור, חמוד. ארתור יביא משהו. רק תן לו רגע."
עבר רגע ארוך שבו ניסה ולא הצליח להסתיר את היפחות הכל כך מרות שלו, והוא קיווה שיוכל להרים שלט מעל ראשו שיאמר אל תרגישו צער מזדיין בשבילי, אני לא פגוע, אני שונא את עצמי. אבל אז היה שוב צליל של דלת נפתחת, קולו של אדון וויזלי זימן את המפקד למטבח, והיא שוב נסגרה כשהוא נשאר שוב במרכז תשומת הלב בצורה שרצה באופן בלתי נתפש לפני כמה דקות, לפני שהבין שהיה רוצח.
ההמשך יבוא...
(1) "חומר לבית משפט" - מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים המקורי (עונה 1, פרק 14) שבו קירק מואשם בהזנחה פושעת שגרמה למוות של אחד מפקודיו, סגן המפקד בנג'מין פיני, ועומד למשפט בעבור רצח.
(2) "אם ככה הרגיש בילבו כשכתב את הכל אחרי שחזר למאורה שלו מתחת לגבעה" - התייחסות ללשם ובחזרה (שאנו מכירים כההוביט של טולקין), חיבור של בילבו באגינס, שרושם את הרפתקאותיו של ההוביט הביתי בילבו באגינס במסעו לזכות בחלק מהאוצר שנשמר על ידי הדרקון, סמאוג. נרמז בשר הטבעות - למרות שלא אומרים זאת במפורש - שבילבו הוא מספר לא אמין.
(3) " משהו שבדרך כלל גרם לרוב האנשים להתרחק מהר יותר מווקי שהפסיד יותר מדי":
האן סולו: "זה לא חכם לעצבן ווקי."
C-3PO: "אבל, אדוני, לאף אחד לא אכפת לעצבן רובוטים."
האן סולו: "זה מפני שרובוטים לא מושכים את הידיים של אנשים מחוריהם כשהם מפסידים. הווקים ידועים בכך."
(4) "טירוף בסגנון התפוז המכני" - התפוז המכני הוא נובלה של אנתוני ברג'ס מ-1962, שהפכה לסרט של סטנלי קובריק ב-1971. בעתיד דיסטופי בו הפשע משתולל ברחובות והנערים הם בלתי ניתנים לשליטה, הסוציופת המתבגר אלכס וחבריו מבלים את הלילה בזריעת אימה והרס אקראיים בכל מקום אליו הם הולכים, כנראה סתם בשביל הכיף.
הערות שוליים של יוסי:
(1) רודנברי- ג'ין רודנברי, התסריטאי שיצר את מסע בין כוכבים.
