מה? הדיאבל דוב קיים?! איך?! ומה הוא מתכנן?! והאם נוויל יצליח לשחרר את רון והרמיוני, ובאיזה מחיר?! בפרק הזה הסיפור משתנה ומסיפור אתני-מותח הוא הופך לסיפור מיתולוגי יותר, קסום יותר ומפחיד יותר. וגם בוגר יותר, אז תיזהרו.
פרק 8
נאמנות רוויזיוניסטית
הוא היה כבול. הדבר הראשון שחדר את ערפול לחש השיתוק הייתה תחושת החבלים שכבלו את פרקי ידיו ואת קרסוליו, והצמידו את זרועותיו אל צידי גופו ואת רגליו, והשפעת הכישוף האחרונה נעלמה כמעט מיד בהתפרצות האדרנלין הפראית שהופיעה עם ההבנה. נוויל משך את החבלים, יודע שזה חסר תועלת, מרגיש את הדגדוג הקטן מול עורו ואת החלקות המושלמת שאמרה שטבעם קסום, אבל האינסטינקט להיאבק היה חזק מדי, ורק כשהסכין נגע בגרונו הוא קפא.
זה היה סכין מאוד מוכר, למרות שמעולם לא ראה אותו לפני כן. נוצץ וכסוף, עם ידית שנהב שהייתה בצורה של זאב, הלהב באורך עשרים סנטימטרים, ברוחב ארבעה. להב שטוח. הוא ראה מה הסכין יכול לעשות, והמבט בעיניים הכחולות הקרות של האיש שהצמיד אותו לבשרו הראה ניסיון קר ורצון ברור להניף אותו שוב פעם.
רעד עבר בו כשהרגעים האחרונים לפני שהתעלף חזרו אליו, והוא ליקק את שפתיו, מנסה להשתמש בנימת הקול הכי הגיונית שלו. "שיימוס -"
"כדאי שתתן לי סיבה מצוינת למה שלא ימצאו את הגופה שלך." הקול של חברו לשעבר היה אכזרי, חסר רחמים, אבל היה כל כך הרבה כאב ובגידה מתחתיו עד שהרגיש את הבושה בבטנו, חדה כמו סכין שני. "בגלל שהסיבה היחידה שאני מוצא היא חברות, וזה משהו שהרסת."
מול כל ההיגיון, נוויל שמע את עצמו צוחק במרירות. "אני הרסתי את החברות שלנו? שיימוס, ניסית להרוג אותי!"
"עוד לא ניסיתי," הוא ירק. "עם מי שאני מנסה, אני מצליח, והם לא כל כך מאשימים בטיפשות כמו שהם צורחים ומתחננים… כשבא לי לתת להם את האפשרות."
"אז אתה כן הסלואה?"
"כמובן שכן!" שיימוס נחר בגועל, מגלגל את עיניו, אבל הסכין לא זז. "זה כל מה שאכפת לך ממנו, הילאי? איי, בסדר, זה אני, זה תמיד היה אני, חוץ מהפעם ששלחתי את איקרוס למסיבה הקטנה שתכננת לי. לא באמת חשבת שאני כזה אידיוט, נכון? עקבת אחריי, ואז פתאום ה-RHD משיגים לעצמם קוסם משום מקום ואני מקבל איש שחיפשתי במשך שנה כמעט עטוף בסרט?"
נוויל קימט את מצחו בבלבול. "אבל אם ידעת…?"
"עדיין תפסנו אותו, לא?" הסכין זז קצת, והוא הרגיש אותו משפשף את העור של צווארו, הלהב חד כמו סכין גילוח אבל מאיים. "אבל עדיין לא הסברת לי למה אתה חושב שזה הוגן לעשות לי את החרא הזה אחרי שנתתי לך לעזוב בגלל מה שהיה לנו פעם."
"לנסות לשרוף אותי זה הרעיון שלך של לתת לי ללכת?!" נוויל לא ניסה להסתיר את הכעס במילותיו. "אתה התחלת, שיימוס, לא אני! אתה זה שהרג אנשים, אתה זה שלא יכול היה להוכיח לי שהדיאבל דוב היה אמיתי כשזיכיתי אותך מחמת הספק, אתה צותת לגלימה שלי, מלכדת את החדר שלי, ניסית להרוג אותי באותו היום שהזמן שלך נגמר! כן, מה שעשיתי היה רע, אבל אתה ממש הכרחת אותי, ולא היה לי שום מושג שאתה ודין הייתם -"
פרצופו של שיימוס האדים פתאום, וקולו הפך ללחישה זועמת. "מה שדין ואני היינו זה לא עניינך, הילאי!" ידו זזה כמעט מהר מכדי לראות, ונוויל השתנק מכאב כשהצלקת הישנה על לחיו השמאלית נפתחה שוב. "הוא היה אחד משלנו! גריפינדור! צ"ד! הוא נתן את החיים שלו בשבילך, ולא הייתה לך זכות, שום זכות מזדיינת להשתמש בו למשחקים הקטנים והחולניים שלך!"
"בסדר! אני מצטער!" נוויל הרגיש את הדם יורד, רותח על צד צווארו, והוא הזיז את פיו בעדינות כדי לדבר, כשכל הצד הזה בפניו פעם באלימות. "אני מצטער! לא הייתה לי ברירה!"
"יכולת פשוט לעזוב אותי במנוחה! לחזור לאנגליה אם לא האמנת לי!"
"יכולתי! כבר התחלתי לחשוב שלא אוכל לעשות את זה, לא לחבר ותיק, אבל אתה עשית את זה ככה!" הוא ליקק את שפתיו, טועם את הזיעה המלוחה והעשירה שנפלה אל פיו, והכיר באופן חולני מתי שם את הכעס שלו לפני הפחד. "אתה מטורף, פיניגן! אתה צריך עזרה, והלוואי שיכולתי לתת לך אותה, אבל אני חושב שאתה פשוט מקרה אבוד, כי נראה שאתה לא זוכר מה ניסית לעשות לי!"
"בפעם האחרונה, הילאי, אמרתי לך, זה לא הייתי אני." הסכין, שעכשיו נצצה מדמו, חזרה אל גרונו של נוויל כששיימוס רכן קרוב כל כך עד שנראה היה שעמד לנשק אותו שוב. "אמרתי שלא אוכל להגן עליך אם תבחר לא להאמין לי. אין לי מספיק אנשים, אני לא יכול לשמור לך על התחת אם אתה מנסה לחסל אותי. אבל לא הייתי מרים יד נגדך, ואם אתה יותר מדי טיפש כדי לחשוב על מישהו שכן אחרי מה שאני יודע שראית עומד כאן באותה הדירה שלנו…"
נוויל צמצם את עיניו בספקנות. "הדיאבל דוב לא רוצה שאמות, הוא רוצה אותך. הוא השתמש בי כדי להוביל אותו אליך… למרות שאני נשבע, שיימוס, לא היה לי מושג שהוא בכלל היה אמיתי, ובטח לא שצופים בי."
"בזה אני מאמין," צחק שיימוס בקור. "וברור, אולי הוא מצא דברים שימושיים יותר עבורך עכשיו, אבל אולי אם תודה שלא הייתי משוגע כשאמרתי שהוא היה אמיתי, ואולי אם תודה ששיחקתי חתול ועכבר עם הבן זונה הזה כבר שנתיים עכשיו ותמיד הייתי צעד אחד לפניו, אז אולי תוכל להודות גם שאני יודע מה אני אומר ושהוא זה שניסה לצלות אותך. לא שאתה היית הראשון. איבדתי שניים משלי, בעצם, ב'תאונות שריפות טרגיות'.
לרגע ארוך, נוויל שתק, ובהה עמוק אל המעמקים הקפואים והכועסים של העיניים של האיש האחר. הן היו קשות יותר ממה שרצה לראות, כשכל סימן לילד הקליל והשמח נעלם בלי להשאיר עקבות, הן רתחו מכעס רצחני ומיותר כאב שכל בן אדם יכול היה לשאת, אבל היו שפויות. שפויות לחלוטין, והסימן הברור לטירוף שלהן היה דמות שיצאה מהאגדה כדי להוכיח שהיא אמיתית. לאט לאט, הוא הנהן. "הוגן מספיק. אני מצטער שלא האמנתי לך, שיימוס. אני כבר לא חושב שאתה מטורף."
"אוי, זאת הקלה נהדרת!" הייתה התגובה הצינית. "אני כמעט בוכה, באמת. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני לא חושב שאני עומד לסלוח לך. אתה מבין, אני עדיין חושב שתנסה להסגיר אותי אם אתן לך לחיות, ואחרי מה שעשית, ומה שאני עדיין צריך לעשות, אני לא חושב שאני עומד לאבד שעות שינה בגלל זה."
השרביט האלגנטי התרומם אל שדה הראייה של נוויל, והוא ידע באימה פתאומית שיוכה בקללת נעילת גוף, שהחבלים יוסרו ממנו באותו טקס אכזרי שכבר ראה בעצמו פעם אחת ועשרות פעמים בתמונות. הדופק שלו עלה, כאילו ניסה להכניס כל פעימת לב לפני שיעצור, אבל הוא הצליח להתאפס על עצמו מספיק כדי לצעוק את התקווה האחרונה שלו אל הקוסם השני. "רון והרמיוני!"
שיימוס עצר, שרביטו עדיין ביד אחת, הסכין בשנייה. "מה איתם?"
"הדיאבל דוב, הוא תפס אותם! הוא נתן לי אולטימטום אחרי ששיתק אותך! אמר לי שהוא לקח את רון ואת הרמיוני כבני ערובה - הם היו הגיבוי שלי, ואני מאמין לו, כי אם לא, הם כבר היו כאן לפני הרבה מאוד זמן - ושיש לי עשרים וארבע שעות להסגיר אותך ואת אטרסון."
הבזק של תדהמה כועסת הופיע בעיניים הכחולות, ואז הן שוב קפאו. "סיכונים בעבודה, הילאי. הם ידעו למה הם נכנסים. לא יכול להגיד שלא אתאבל עליהם, אוי, כל החיים שלי, כמו שהתאבלתי על כל השאר, וכמו שאפילו אתאבל עליך, אם תאמין לי או לא. אבל אלו עוד שלושה צלבים במה שכבר יותר מדי, ומכוער או לא, זה שווה לי לזרוק עוד כמה בגדים."
"מה אם הייתי עושה מה שרצית שאעשה מלכתחילה?" הציע נוויל במהירות. "להצטרף אליך! זה מה שהוא רוצה, שיימוס! שתהרוג אותי ותוציא אותי מהדרך או שאני אסגיר אותך… הוא רוצה שנוריד אחד את השני, כי אם אתה צודק והוא היה מאלו של וולדמורט, הוא יודע מי אנחנו, ואני חושב שהוא מפחד ממה שנוכל לעשות אם נצרף כוחות, בעיקר אם נביא את כל הניצולים."
הוא עצר את נשימתו, מרגיש את הפצע פועם כמו הדופק שלו כששיימוס שקל את זה, כמעט לנצח, לפני שהנהן בחוסר חשק לבסוף. "יש לך נקודה, בעצם." חוד הסכין שוב נלחץ על גרונו של נוויל, ועצר לפני שחדר את העור. "אבל תקשיב הפעם, ותזכור שאני לא מטורף. אני למדתי קסם שאתה לא רוצה להכיר, ואם תסגיר אותי שוב, בכל נקודה בחיים, אתה תמות ואני איעלם, ולפי מה שאתה אומר, וויזלי וגריינג'ר ימותו גם כן - או ששניהם וויזלי עכשיו?"
השאלה הפשוטה הפתיעה אותו, והוא ממש שתק לרגע לפני שענה. "הם מאורסים, בעצם. הם לא מתחתנים עד שנעזוב את מחלקת ההילאים."
"לא היה לי זמן להתעדכן, בכלל," משך שיימוס בכתפיו. "אז יש לנו הבנה, הילאי?"
נוויל הנהן. "אני מבין לחלוטין." זה היה נכון, אפילו אם לא יכול היה לדעת מה יהיה עליו אם איכשהו יברחו מהרשת המסובכת הזאת אחרי הכול, אבל שיימוס ידע את זה, והוא השמיע רעש קטן ומסופק, כשהתיישב שוב על המיטה והחזיר את הסכין אל נדן בחגורתו.
"אז כדאי שנזוז, אם ככה. כנראה הוא התחיל לספור ממתי שהוא אמר לך, אז איבדנו שעה מתוך העשרים וארבע, ואני לא מרגיש כל כך נוח כאן." הוא הניף את שרביטו כמעט בקלילות, והחבלים נעלמו, מה שאפשר לנוויל להזדקף בזהירות, למתוח את שריריו ולגעת בזהירות בחתך על הלחי שלו. שיימוס כבר קפץ בקלילות מהמיטה וחיטט בארון, כשהוא גורם להרבה נקישות ומכות. "אתה חמוש?"
נוויל הסתכל בחזרה אל המיטה, והוקל לו לראות ששרביטו עדיין היה איפה שנשאר אחרי ששותק, והוא הרים אותו, מעביר את ידו בזהירות על השטח החלק כדי לבדוק אם היה נזק לפני שענה. "כן, הוא השאיר את השרביט שלי."
"אני לא מתכוון לשרביט, הילאי." שיימוס הזדקף, הסתובב, והיה בידיו אוסף של רצועות שחורות, מעל שתי קופסאות גדולות. "לא בכל מקום שיהיה לנו צרות בו נוכל להשתמש בקסם, במיוחד אם הוא מתכנן להשתמש ברון ובהרמיוני כקורבן אדם כמו שאני חושב."
פיו של נוויל נפער בתדהמה מזועזעת. "קורבן אדם?"
"טקס דם," הסביר שיימוס ברוגע, כורע על הרצפה ופותח את הראשונה משתי הקופסאות. "כישוף דרואידי ישן, כמו שאמרתי לך שהוא עושה. אבל יש קסם באלו שלא מגיב טוב עם כאלה משלנו, ויש מוגלגים שהוא מקריב לצד." הרצועות הראשונות פורקו כשמשך אותן ושם אותן על גופו, והתברר שהיו נרתיקי כתף עם מקום לסכין ולאקדח מוגלגי. הוא הידק אותן, ואז נגע ברגל הג'ינס הכחול שלו כדי להדק נרתיק שני על קרסוליו לפני שהסתכל על נוויל בסקרנות. "אתה יודע איך משתמשים באקדח?"
"אין לי מושג," נוויל הניד בראשו. "פשוט ראיתי אותם הרבה יותר ממה שרציתי בשבועות האחרונים."
"הקצה עם החור בתוכו צריך להצביע לבחור שאתה רוצה שימות, ואתה לוחץ על החלק הזה כדי שזה יקרה." הוא הצביע על ההדק של האקדח הקטן אך הקטלני למראה לפני שהחליק אותו אל הנרתיק מתחת לכתפו והידק אותה. "אני אספר לך עוד אחר כך, כי עכשיו אנחנו צריכים להסתלק מכאן… אני מתחיל להתגרד, וזה לא סימן טוב."
שיימוס הוסיף אקדח שני ודומה אל הנרתיק בקרסול, ואז דחף את שרביטו אל הנדן בחגורתו שכבר כלל את הסכין עם ידית הזאב במקום אחר. עוד שני אקדחים, הרבה תחמושת ועוד רצועות שנוויל הרגיש חזק שיצטרך ללבוש בעצמו עוד מעט הוקטנו בעזרת קסם, ואז נדחפו אל תרמיל קטן עם כמה גלילי קלף, צרור כסף מוגלגי, וכמה דברים אחרים שנשלפו בחופזה ממגירות וממדפים. כשסופסוף שם חולצה וז'קט עור דק מעל לאוסף הקטלני, הוא נראה יותר כמו מוזיקאי רוק מאשר מחסן נשק מהלך, וחייך בשמחה מדהימה למראה ההבעה על פניו של נוויל.
"אתה יודע מי הטיפש הכי גדול בכל זה, נכון?"
"מי?
"דיאבל דוב המזדיין."
נוויל הרים גבה אחת בסקרנות. "כי הוא נתן לנו את הסיכוי להיות צוות?"
"אה, אנחנו לא צוות, הילאי," אמר שיימוס בקלילות. "אני בכלל לא סלחתי לך, ואני לא יודע אם אי פעם אצליח. פשוט יש לנו את אותו האויב, ואני לא מסרב למישהו שיעזור לי להילחם בו אם יש לו היסטוריה טובה כמו שלך… אבל לא, הילאי, זאת לא הטעות. הטעות שעשה היא כמו זאת שהבוס שלו עשה פעם: לתת לנו זמן."
"אתה צודק," חייך נוויל, והכאב בפניו התערבב בתחושת האדרנלין מכך ששרד כבר פעמיים, האימה שהרגיש עבור חבריו, החשד הגדול בחברו הוותיק ובן בריתו החדש והמוזר, ועוד עשרות דברים אחרים שהפכו להתלהבות משכרת ופזיזה. "אז, אם הוא טעה, איפה אנחנו מתחילים לנצל את זה?"
OOO
"אטרסון, קאלאהאן, קנדי, לירי." הצביע שיימוס על ארבעת האנשים שהתקבצו מסביב לשולחן הקטן בפינה החשוכה של המסעדה הסינית, והתיישב כשנוויל התיישב בחוסר נוחות. "אתם מכירים את ההילאי פה, והוא החליט בשמחה אחרי שנפגש פנים מול פנים עם חברנו הדיאבל דוב שהבחור אינו תוצר הדמיון שלי. החליט להצטרף למסע הקטן שלנו, בעצם, וזה דבר טוב, כי נראה כאילו הדברים עומדים לקרות בדיוק כמו שחשבת, איקרוס."
נוויל קימט את מצחו, וראה את המבטים הקודרים שהחבורה הקטנה החליפה בינה לבין עצמה כששיימוס לקח זוג מקלות אכילה מהקערה במרכז השולחן והחל למלא את צלחתו מהמגשים מעלי האדים של מטבלים, אורז והחתיכות העסיסיות ונוטפות הרוטב של הבשר. "אז ציפית לזה, אם ככה?"
אטרסון היסס, עדיין לחוץ מזה שפתאום היה אמור לחלוק שולחן בקלילות עם השוטר שבקושי ברח מהמעצר בגללו לפני פחות מיום. "טוב, הייתה לי תחושה חזקה שהוא מוכן לפעול, ויש רק ימים מעטים שאפשר לעשות משהו כזה. אם הוא לקח בני ערובה, בעיקר אויבים ממין זכר ונקבה ועם דם קסום, הוא לא יחכה לעוד הזדמנות שאולי לעולם לא תופיע."
הוא לא היה רעב, למרות שלא אכל כלום מאז ארוחת הבוקר ושהשעה הייתה כמעט תשע בערב, אבל נוויל ידע שהוא צריך לאכול ושלא הבטיחו לו מתי יהיה עוד, אז הוא הנהן בשמחה כשקאלאהאן העביר לו מגש עמוס באגרולים, ולקח שניים לעצמו ואז לקח ממה ששיימוס לקח משאר המנות המשונות. "אז זה קשור לטקסי הדם, אם ככה? הקסם הדרואידי העתיק?"
"הכול קשור לזה," הנהן אטרסון כשאכל אטריות, והבעת פניו הייתה יותר בטוחה עכשיו, עם ניצוץ כמעט מטריד בעיניו כשהתחיל לדבר על נושא שנוויל ידע שריתק אותו כבר שנים. "זה אולי קל עבור חלקנו לשכוח שזה יכול להיות משהו שאינו יום השנה של הקרב, אבל מחר האחד במאי, וזה תאריך מאוד חשוב בלוח השנה העתיק. התאריך נודע כבלטיין (1) או כיום מאי, וזה קשור בדרך כלל לפוריות, אבל אני חושב שזה התאריך שבו הוא יפעל, כי אחד מהשמות העתיקים של החג הוא יום ולפורגה (2), וזה משמעותי עבורו, והוא מקדש את סיום התקופה הישנה ואת נושא הלידה מחדש, החידוש וההתחלה."
"אני איתך עד עכשיו," אמר נוויל לאט, "אבל תקן אותי אם אני טועה, כי אני לא מומחה כאן, אבל כשאני חושב על המסורות של יום מאי, מה שאני זוכר זה עמודי פרחים והמון מזמוזים טקסיים."
"ברור שיש אלמנט של מיניות טקסית, ללא ספק," הסכים אטרסון במהירות. "אבל אם אתה רוצה להסיר את המעצורים, כפי שאני חושב שהוא יעשה, זה יותר מזה." הוא שתק, ופרצופו החוויר פתאום. "אוי לא, זה קשה הרבה יותר כשהם אנשים אמיתיים, לא?"
שיימוס הושיט את ידו מעל השולחן, ודקר את הקוסם הצעיר בקצה המקל שלו. "איי, אבל הם היו אנשים אמיתיים כל הזמן, אז תוכל לשמור את התדהמה מכך שיש עולם מחוץ לגלילי הקלף שלך לאחר כך. מה הוא עומד לעשות לרון ולהרמיוני?"
"טוב…" אטרסון כחכח בגרונו בלחץ, בהה בצלחתו ושיחק באוכל ללא משמעות כשהמשיך. "הרמיוני היא אישה צעירה, בת ערובה, ואפילו שאני בטוח שהיא לא בדיוק בתולה, היא לא הולידה ילד, אז… אה, רוב הסיכויים שיאנסו אותה באופן טקסי. הדיאבל דוב בעצמו יעשה את זה ראשון ואחרון, אבל בטח כל איש במעגל שלו גם כן. הם יעשו כמה טקסי פוריות בהתחלה, כנראה, כי הכוונה היא להכניס אותה להריון בשביל להביא ברכה למאמץ החדש; רחם של האויב מביא חיים מהכוח שלהם שנוצרו בחג."
הביס שנוויל עמד לקחת נפל מרוב חולשה מאצבעותיו. לא רק שלא היה לו תיאבון עכשיו, הוא ממש הרגיש בחילה. "זה -"
"היא בת מזל," חיוך מריר הופיע על פיו של אטרסון ואז נעלם. "רון הוא גבר, ולא רק זה, אלא כחבר הכי טוב של הארי וכטהור דם, הוא מסמל לחלוטין את האויב ואת הדרכים הישנות. הוא אפילו ג'ינג'י, וזה נחשב לסימן של קסם חזק גם כן (3). הם עומדים לקחת דם, ובטח, אה… דברים אחרים. דברים לפוריות." הוא הסתכל מתחת לחגורתו, וכל גבר בשולחן עיווה את פניו. "הם ישימו אותם במדורה של בלטיין כדי 'לטהר' אותם ואז הדיאבל דוב יאכל אותם לפני שהם יתחילו עם הרמיוני, והוא יצטרך לראות את זה… ומכיוון שאנחנו מדברים על קוסמים אמיתיים כאן, אני מניח שהם לא יתנו לו את הזכות להתעלף. כשיגמרו איתה, הם יקחו קצת מהדם ו… נוזלים ממה שהם עשו לה וימרחו את זה עליו, ואז הוא יצטרך ללכת אל המדורה הגוועת כסמל לחיסול הדרכים הישנות ולמוות בתשוקה שהעתיקים קישרו עם סקס. החלק הזה קטלני."
קאלאהאן שרק שריקה. "החברים אומרים שזאת טרגדיה גדולה שהכמרים הקתולים חיסלו את הדת הקדומה, אבל איך שאני רואה את זה, הטרגדיה היחידה היא שהם לא עשו עבודה יותר טובה."
להפתעתו של נוויל, שיערו של אטרסון סמר, לחייו העגולות האדימו כשהוא הזדקף פתאום והסתכל על ההילאי במבט פגוע. "הם כן חיסלו אותה, קאלאהאן! זה החלק הכי גרוע בכל הדבר הזה! זה לא היה דבר כתוב כמו המיסות או התנ"ך, זה היה סתם שורה של מסורות ואמונות שהשתנו מכוהן או כוהנת אחת לשני, ואנחנו אפילו לא יודעים אם הם באמת עשו דברים כאלה או שהדברים הממש נוראיים הומצאו בידי הרומאים כדי להצדיק את הרציחות והניסיון לחסל את הכול כי זה איים על הכוח שלהם. אפשר לעשות את אותו הקסם בידי הדלקת נר וטבילת סכין קדושה בכוס מלאה במים! זה לא קשור לדת בדיוק כמו הטירוף הזה בין המוגלגים, זה קשור לעוצמה ולאימה!"
"זאת עדיין ערימה של פגאניות ו -" הגיב קאלאהאן, אבל נקטע כששיימוס הכה חזק בעורפו.
"שקט, שניכם! איקרוס צודק, זה לא קשור לדת." הוא הסתכל בחומרה על כולם, ואז הנהן בסיפוק. "הילד יודע על מה הוא מדבר עד עכשיו, ואני לא מתכוון לשבת ולתת אפילו לחצי מזה להיעשות לשני אנשים טובים בשם אדון אופל חדש שקם, אז כדאי שנמצא מה אנחנו יכולים לעשות כשהזמן שלנו עומד להיגמר."
נוויל נשם נשימה עמוקה, ואסף את עצמו כשניסה להפוך את המידע הנוראי למשהו שיוכל להתרחק ממנו מספיק ולחשוב כמו שצריך. "ברור שאנחנו צריכים למצוא איפה הוא עומד לעשות את כל זה, לחלץ את רון ואת הרמיוני, ולנסות להוריד את הדיאבל דוב וכמה מחסידיו שנוכל באותו הזמן. אם הוא באמת עומד להפוך את זה לאיזו בכורה מעוותת, זה טוב לנו, בעצם, כי זה אומר שכולם יהיו במקום אחד." הוא הסתכל על שיימוס בשאלה. "כמה בדיוק אתה חושב שיש לו?"
שיימוס נאנח, ואז החווה בראשו אל האיש שהציג כקנדי. "בספירה האחרונה, פאט?"
"שישים, אולי קרוב לשבעים," נשמעה התשובה הנוראית, ונוויל בלע את רוקו, מרגיש את הדם אוזל מפניו.
"ולנו?"
"אם סופרים גם אותך?" שיימוס שתק לרגע ארוך, כאילו שקל את העניין בזהירות לפני שענה. "שישה."
"זהו זה? רק מי שפה?!" שאל נוויל בתדהמה.
קאלאהאן צחק במרירות. "זה לא קל לשכנע אנשים במשהו שהם לא רוצים לשמוע עליו בזמנים טובים, והרבה פחות אם אתה אומר להם שהשלום שהם כל כך רוצים הוא בכלל לא שלום, ואז לנסות לעשות את זה בשמועות ובצללים… טוב, החבר הקטן שלך הארי פוטר אולי יוכל לספר לך דבר או שניים על כמה שזה קל. הם יהפכו לחירשים פתאום, יתנו לך מיטה או ארוחה, אבל להילחם…" הכתפיים הגדולות נמשכו. "הכי טוב שהצלחנו היה למנוע מהמספרים שלו לעלות כשהורדנו את אלו שאנחנו חושבים שיכולים להצטרף אליו או אלו שכבר הצטרפו, ולנסות לעשות את זה בצורה שאנשים יחשבו פעמיים אם יציע להם משהו. להילחם באגדה עם אגדה משלנו כששיימוס פה לוקח את תפקיד הסלואה."
"אני הייתי די לבד, הילאי," אמר שיימוס בפשטות. "איקרוס היה המוח של העניין, קאלאהאן ולירי האוזנים שלי במשטרה כדי שלא אפול באזקבאן כשאני מנסה להציל את העולם שלא יודע שצריך להציל אותו, וקנדי הוא סמטת דיאגון הפרטית שלי. הוא חתיכת ממזר, ממש נבלה אנושית -" העלבון הוגש עם קריצה ידידותית, "- אבל הבן בנשי הזה יודע איך להשיג דברים, והוא מביא לי את מה שצריך, אם זה ספר או כדורים. אני אוהב לחשוב שזה בגלל שהוא מאמין במה שאנחנו עושים, אבל אני חושב שזה בגלל שהצמדתי אליו את הסכין שלי והוא הראה כישורי משא ומתן נהדרים והחליט להפסיק לפעול עם הצד השני."
"מה בנוגע לצ"ד?" שאל נוויל, והוציא את האונייה המכושפת מכיסו כששם אותה על השולחן. "אני חושב שהניצולים יהיו מאוד מוכנים להאמין לך אם אתמוך בך, ואין קבוצת אנשים שתשמח יותר לראות את זה קורה שוב, שלא לדבר על זה שכולנו כבר לחמנו לפני כן בקרבות אבודים."
עיניו של שיימוס הצטמצמו כשנשען לאחור בכיסא שלו, משלב את ידיו על החזה. "כל כך נחמד לדעת שהם יאמינו."
"הם היו מאמינים גם לך אם היית נשאר בקשר," החזיר נוויל, "אבל אתה לא יכול פשוט להיעלם מהעולם במשך חמש שנים ולחזור עם סיפור מטורף בלי שאנשים יחשבו שיצאת מדעתך."
הוא השמיע רעש חסר רצון מגרונו, ואז הנהן כמעט בחוסר רצון. "אז יש לנו כמה, עשרים מאיתנו שחיו, בלי להחשיב אותך, או אותי ואת איקרוס, או את רון ואת הרמיוני?"
"זה בסדר שספרת את כולם," אמר נוויל לאט, "אבל יש פחות שיכולים להילחם. בגמן, דובס, מדלי, פרקס וגם ואנס נכים לחלוטין (4). וסוזן, אנג'לינה, מייגן, שינייד וסלמה כולן בהיריון או עם ילדים קטנים (5), ואני לא חושב שזה יהיה בסדר לבקש מהן לסכן את זה."
עיניו של שיימוס התרחבו בתדהמה. "כל כך הרבה?"
"מייגן וזאק עובדים על השלישי שלהם, בעצם." חייך נוויל בביישנות. "הוא הילאי עכשיו, כמו הרבה מאיתנו, והוא ממש פיצה על מה שעשה לפני כן, אבלכן, היו הרבה מאוד תינוקות פתאום. חנה הבהירה לי לחלוטין שהיא מצפה ממני לפצות על הזמן שאיבדה ברגע שאשתחרר."
"אז אתה התחתנת איתה?" שאל אטרסון, ולמרות שהרגיש מוזר שפתאום התעדכנו אחד עם השני באמצע שהחליטו שוב פעם מי לא ימות, נוויל הנהן.
"לפני חמישה שבועות. התארסנו באמת לפני ארבע שנים מחר, בעצם. ניסיתי לא לתת לה לדעת מה אני עושה עם ההילאים כמה שאני יכול - היא מנהלת את הקלחת עכשיו - אבל אני חושב שאולי כדאי שנקרא גם לה. אני אוהב אותה, כולי רוצה שהיא תהיה רחוקה כמה שאפשר, אבל היא מכשפה טובה מדי. אנחנו צריכים כל שרביט שאפשר להשיג." הוא דיבר בכל הקלילות שיכול היה לגייס, אבל זה היה קשה. הרעיון של האפשרות לאבד את חנה עכשיו, אחרי הכול, אחרי ששרדו כל כך הרבה…
יד נגעה בכתפו, ולהפתעתו, זה היה שיימוס, רכות בעיניים הכחולות שהוא לא יכול היה לדמיין שקיימת יותר. "זה חתיכת דבר, הילאי. לא שהיא לא אישה בוגרת שיכולה לבחור בעצמה, אלא שיכולת לבחור לא לספר לה, ואני יודע את זה."
"כן." הוא הניד בראשו בכעס, מנסה לפרק את הגוש שנוצר בגרונו והכריח את עצמו לחזור לעסקים כשעטף את המטבע הצהובה והנוצצת בידו. "לונה רחוקה מדי כדי להגיע בזמן, אבל נוכל לשלוח הודעות למקלרן, רובינס, דנסטן, צ'יימברס, ווינצ'קומב, בל, פורסט, ברוקלהרסט, פיקס, ראסל וסאמרבי (6), וגם לפוטרים- אין מצב שהחמצת את זה שהארי וג'יני התחתנו, זה היה בכל העיתונים במשך חודש - וזה יביא לנו…"
"עוד עשרה. שמונה עשר בכלל," אמר שיימוס. "אם נביא את ג'יני, אבל אני לא מביא את הארי לתוך כל זה."
קאלאהאן בהה במנהיג שלו כאילו הכריז פתאום על משאלת ליבו להפוך לאוכל מוות. "אם לא נוכל להביא את הארי פוטר, בן אדם -"
"לא, שיימוס צודק." נוויל הסתכל מקרוב בעיני חברו הוותיק, וזה היה כמעט כאילו הקשר שפעם היה להם חזר כשהבין למה הקוסם האחר החליט ככה. "זה בגלל הדרך שאתה הגבת עכשיו, קאלאהאן. כולנו ראינו את הארי מוריד את רידל, וזה היה משהו כזה חזק שממש קל לשכוח שאין לו חצי מניסיון הקרב של השאר. שלא לדבר על זה שתהיה ציפייה שיצליח עוד פעם מול הדיאבל דוב, אבל הפעם לא יהיו קללות שחוזרות ונאמנות שרביטים וקשרי דם הפעם. ובאותו הזמן, אם הם יחסלו את הילד שנשאר בחיים, זה יאפשר לו להגיד שהוא חזק יותר מרידל. אנחנו לא יכולים להסתכן עם זה."
"אתה מדבר כאילו הוא סתם אידיוט, הילאי," קאלאהאן הזעיף פנים, "פוטר -"
"כולנו היינו סתם אידיוטים," אמר שיימוס בשקט. "אני לא הייתי אגדה בעצמי, בריאן, בלי קשר למה שניסינו ליצור. אבל ההילאי ואני חיינו עם פוטר במשך שנים, והוא דובר אמת. הוא היה אמיץ, איי, אמיץ וטוב וחזק יותר ממה שהוא אמור להיות, ועל מה שעשה מגיע לו כל עמוד שקיבל בכל ספר, אבל אנחנו היינו סתם חבורת ילדים עם קצת קסם בידיים ויותר מדי על הכתפיים."
הייתה שתיקה ארוכה, ואז קנדי הרים את האונייה וסובב אותה בסקרנות. "זה זהב אמיתי, הילאי?"
"כן." נוויל חטף אותה בחזרה, שלף את שרביטו ושמר עליו בזהירות ליד קצה השולחן. "וזה הערך הכי קטן שבתוכה, אז אם אתה רק חושב לנסות לגרום לי להיפרד ממנה, אני מציע שתשכח מזה מיד. ככה שיימוס ואיקרוס ואני ושאר צ"ד תקשרנו מתחת לאף של אוכלי המוות, וככה אנחנו נביא כמה שנוכל עכשיו כדי שיהיה לנו סיכוי פה."
אטרסון היה חיוור כששיחק בצווארון חולצתו. "שבעים מול פחות מעשרים. אני לא רואה איך זה מביא לנו סיכוי."
"אבל יותר מחצי מהם הם מוגלגים," הזכיר קאלאהאן בתקווה. "הקסם מנצח אותם, בעצם, אז זה לא כזה רע."
"ואחרי הכול," הוסיף שיימוס, והיה קצת ביטחון מוגזם מאוד בנימת קולו כשעיניו הסתכלו על מנורות הנייר שזרחו בשמחה על התקרה מעליהם. "אנחנו רק נלחמים מול הקסם הכי אפל והכי עתיק שאפילו אין לו חוקים ומנסים לחלץ אנשים ולהרוג בעצמנו את אדון האופל הבא בלי שום זמן לתכנן ולהשתמש בצבא שמכיל שאריות של אנשים שהיה מפורק חמש שנים. בלי איזה סיכוי, זה היה ממש משעמם."
(1) חג האביב האירי.
(2) ליל ולפורגה הוא ב-30 באפריל. עוד שם לחג האביב.
(3) ככה זה היה במסורות אירופאיות קדומות.
(4) פריץ בגמן איבד את שתי הידיים שלו. אמה דובס הולכת על קביים. לורה מדלי סבלה מפציעות במהלך הקרב שגרמו לה להתקפים ולהישאר בבית החולים עד למותה ב-2004. סאלי אן פרקס הפכה לעיוורת. אני לא יודע מה קרה למייקל ואנס.
(5) לסוזן, כמובן, יש את ססילי. אנג'לינה נשואה לג'ורג'. מייגן ג'ונס נשואה לזכריה סמית'. שינייד וויילן בהיריון מפלטון סאמרבי, וסלמה נשואה לוולטר בל.
(6) ויליאם מקלרן, דמלזה רובינס, ברנרד דנסטן, ארתור צ'יימברס, רייצ'ל ווינצ'קומב, וולטר בל, נורמן פורסט, מינדי ברוקלהרסט, ג'ימי פיקס, נעמי ראסל ופלטון סאמרבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה