אז בפרק השביעי של סלואה, למה איקרוס אטרסון בכלל עוזר לשיימוס? מה זה אומר על הסלואה? והאם החבורה תצליח למצוא את שיימוס ולפתור את כל זה?
פרק 7
רשת מסובכת
הוא לא ידע כמה זמן כרע שם, בוהה בריקנות בפרצוף הבלתי צפוי של הקוסם הצעיר והמעולף, ראשו מסתובב מרוב ההפתעה של כל זה. אבל הוא דיבר עם שיימוס, הוא התוודה פחות או יותר, ואם זה לא היה הוא, אז למה הוא מתחמק, למה להסתתר כל כך הרבה זמן, למה לתת לכולם לחשוב שהוא אשם, לתת למחיר כזה להיות על הראש שלו? הכל היה כדי להגן על אטרסון? זה לא היה הגיוני.
נוויל סרק את זכרונו, וניסה למצוא איזו ראיה לחברות שהחמיץ איכשהו. אטרסון היה מרותק מהקסם הקדמוני של ארץ אבותיו, הוא ידע, ולימד את האירי האחר בצ"ד הרבה קסמים וקללות יותר ממה שלמדו מאבותיהם, ולא הסתירו את הקסם מהשאר, אלא גילו שזה קל מאוד לאלו שהכירו את ההברות המסובכות והצלילים הגרוניים המוזרים של השפה העתיקה. עדיין, אף פעם לא נראה היה שהיה שם יותר. הם היו שונים כל כך; הצעיר הכפוף והלמדן ששרד את הקרב על הוגוורטס רק כי שותק כמעט מיד והקצין הקשוח והמוחצן, שלפי ג'יני הצליח לעצור חמישה אוכלי מוות בבת אחת.
אז האם זה היה פוליטי? הוא לא חשב כך. אטרסון היה מהרפובליקה, ואילו שיימוס, למרות שהיה צפוני, בקושי דיבר על הבעיות בבית. אבל כשכן דיבר, נראה היה שהרגיש שהעניין נפתר למרות שפילג את המדינה, והוא רק רצה שלום פשוט.
הבלבול שלו נקטע כשרון והרמיוני הופיעו בכניסה לסמטה, שרביטיהם שלופים ושרווליהם מופשלים, מוכנים להילחם. נוויל נעמד, הסתובב והרגיע אותם לפני שיכלו לדבר. "זה בסדר, הורדתי אותו. משותק." הוא החווה מאחוריו אל הגופה ההרוסה. "אבל לא יכולתי לעשות שום דבר עבור אולסטר, אני חושש."
זה היה נכון. הוא לא יכול היה להכריח את עצמו להציל את המפלצת, והיה זיק קטן בעיניו של רון שגרם לו לחשוב שאולי חשד באמת, אבל אם כן, הוא לא אמר כלום, רק הנהן. "אז תפסת את שיימוס?"
"זה לא שיימוס." נוויל הלך לצד אחד, מאפשר להם לראות בעצמם. "זה אטרסון."
הרמיוני פערה את פיה, ונראתה כאילו פתאום אמרו לה שביטלו את כוח הכבידה. "מי?"
"איקרוס אטרסון. ילד מצ"ד… לא מהראשון, כמובן. אחד משלי. רייבנקלו."
ההסבר בבירור לא סיפק אותם יותר משסיפק אותו, ורון הניד בראשו בחוסר אמונה. "לא, אין סיכוי, בטח תפסת את האיש הלא נכון."
"אני לא חושבת שנוויל יכול היה להיתקל בסתם קוסם שבמקרה חתך את אולסטר כמו שהסלואה חותך," אמרה הרמיוני, למרות שקולה היה מלא בתדהמה כשכרעה ברך, ונגעה בגופו הרפוי של אטרסון בקצה שרביטה. "אבל אולי משהו אחר. אולי פולימיצי?"
נוויל הנהן במהירות, מרגיש טיפש שלא שקל את האפשרות כשהוא בעצמו לבש את גופו של אחר. "כן! זה בטח בדיוק זה!" הוא הניף את שרביטו, ויצר חבלים כסופים ונוצצים שכבלו את רגליו וידיו של האסיר כשהרמיוני הוציאה את השרביט מידיו, מסובבת אותו בזהירות בין אצבעותיה, עיניה מצומצמות.
"מה השרביט של שיימוס, נוויל? עץ די בהיר, אם אני זוכרת נכון?"
"עץ לבנה," הוא ענה מהר. "עץ לבנה ושיער של סלקי (1). אני יודע כי הייתי צריך לשאול אותו מה זה היה… זה היה שרביט ממש יפה, אבל. שייך לסבא רבה שלו, הרבה חריטות על הבסיס."
"אז זה בטח לא שלו," אמרה הרמיוני, והחזיקה את השרביט מול האור. "עץ מהגוני ונוצת עוף חול, סתם שרביט רגיל של אוליבנדר, וכלום על הבסיס."
"כן, אבל זה לא אומר כלום," אמר רון. "נוויל משתמש בשרביט של ארני, אחרי הכל."
היא הנידה בראשה, מקמטת את מצחה עוד יותר כשחשבה. "הפולימיצי לא קשור לזה. זה לא עזר לי עם השרביט של בלטריקס (2). אבל אמרת ששניכם הייתם ממש קרובים כשהוא מת, נכון? והוא השביע אותך לנאמנות, ולכן השרביט שלו עדיין עובד די טוב בשבילך, אפילו שלא זכית בו ממנו. הוא יודע שהבעלים שלו היה שייך לך."
"אל תגידי את זה!" צעק נוויל, רועד. "זה נשמע כאילו הכרחתי אותו כמו שאולסטר עשה לי או משהו. או שהיה גמדון בית! ארני לעולם -"
"מצטערת!" הרמיוני האדימה, קצת מופתעת מעוצמת ההתפרצות שלו. "לא התכוונתי לזה ככה בכלל. אני יודעת שלעולם לא תעשה משהו כזה, ואפילו אם לא הכרתי ממש טוב את מקמילן, אני יודעת שהייתה לו עקשנות כמו הנאמנות שלו. אני לא חושבת שהיה מישהו שהיה מסוגל להכריח אותו לעשות משהו כנגד רצונו."
"אז מה שאת אומרת, הרמיוני," רון קטע את הויכוח כשעקף בזהירות את בריכת הדם כדי להצטרף אליהם לצד אטרסון, "זה שאת לא חושבת שזה יכול להיות הוא בגלל שזה לא השרביט שלו, ומקמילן לא קשור לכלום."
"בדיוק," היא הנהנה עם מבט אסיר תודה בארוסה. "הוא לא היה מסתכן להשתמש בשרביט של מישהו אחר ולצאת ולהרוג. אולי זה מישהו אחר מתחת לשיקוי הפולימיצי, בגלל שאנחנו לא יודעים ממה השרביט של אטרסון עשוי, אבל זה נראה די מופרך."
"אני אומר," רון דקר עם קצה שרביטו חזק את הבשר הרך מתחת לסנטרו של האיש הצעיר, ודחף את ידו לאחור. "שנשחרר את הבן זונה הזה ונשאל אותו כמה שאלות מאוד רציניות, ונתחיל בלשאול למה הוא מרגיש שהוא צריך להתאמן בכישרון החריטה שלו על אנשים ואיפה לעזאזל שיימוס פיניגן?"
"הרעיון הכי טוב ששמעתי מזה כמה חודשים, רון," הסכים נוויל. "תעשה את זה?"
היה הבזק קטן של אור מקצה שרביטו של רון, והעפעפיים המכוסים בדם נעו לרגע לפני שנפקחו לעיניים גדולות, אפורות ורכות. הן מצמצו כמה פעמים, מבולבלות, ואז הסומק נעלם מלחייו כשהרגיש את עצמו קשור וראה את המבט על פניהם של שלושת ההילאים. "מה -?"
"שאלה נהדרת," רון חייך אליו, "בעצם עמדתי לשאול אותך את זה בעצמי. ההילאי וויזלי, משרד הקסמים." הוא הצביע אל השניים האחרים. "ההילאית גריינג'ר, ההילאי לונגבוטום - למרות שאותו אתה אולי זוכר, אם לא ממש השתגעת מאז צ"ד, אדון אטרסון."
אטרסון נראה מבוהל, דחוק, ונוויל הרגיש עוד יותר מוזר בנוגע לכל הדבר הזה. ההתקפות של הסלואה היו אכזריות, מתגרות, כמעט לועגות, אבל הקוסם הזה נראה על סף דמעות כבר בפתיחה. הוא החליף מבט עם הרמיוני, וראה את אותם ספקות בעיניה כשצעדה קדימה, נימת קולה רשמית מאוד.
"לפני שתענה לשאלותיו של ההילאי וויזלי, אדון אטרסון, זאת חובתי ליידע אותך שיש לך הגנת חוק זכויות וחירויות הקסם. הובאת בפני קצינים מהמחלקה לאכיפת חוקי קסם כשהיית מעורב בפעולות שחשודות כפשעים בטבען, ויש כוונה להאשים אותך בהפרת החוק. שרביטך הוחרם ואולי לא יחזור אליך אלא אם תזוכה מהאישומים בידי הקסמהדרין או מקבילה לה מבחינה משפטית בהליך ראוי. הקצינים ממחלקת אכיפת חוקי הקסם יכולים להשתמש בכוח פיזי וקסום נגדך, כולל כזה שיוכל לגרום לך לנזק, פציעות, מחלות, שיתוק או מוות קבוע -"
"שונא את החלק הזה של המוות הקבוע," התערב רון בקלילות, "הרבה פחות נוח מהסוג הזמני."
"- אם ורק עד הרמה שהכרחית כדי להחזיק אותך במעצר ולשמור על ביטחונם ועל ביטחונם של אחרים. כל הצהרה או תנועה שתגיד או תבצע, כולל בצורה אילמת, עלולה לשמש נגדך כראייה בהליך הפלילי. אתה נחשב לחף מפשע עד שהאשמה תוכח מעל לכל ספק, אולם פעולותיך נחשבות לוויתור זמני על זכותך לחירות כרגע. יש לך הזכות לסרב לענות על שאלות, אולם כל תשובה לא נכונה או מטעה שתינתן תגרום לתוספת האשמות. אם אתה מאמין שאתה פועל תחת השפעת קללה, כישוף, קסם או מעורב בפעולותיך הנוכחיות תחת כפייה קסומה, אתה יכול להודות בכך בכל זמן. זכויות והגבלות נוספות תחת החוק הקסום יוסברו לך באופן מלא ומוחלט כשידרשו. האם אתה מבין את הזכויות וההגבלות?"
הוא עצמו אמר את האזהרה הזאת עשרות פעמים, אולם נוויל תמיד התרשם מיכולתה של הרמיוני לעשות זאת במה שנראה כמו נשימה אחת ובאופן מושלם, אפילו הפסיקים ברורים בהגייתה המושלמת. אטרסון הנהן בחולשה כשגמרה, ורון דקר אותו מתחת לסנטר שוב פעם, והביט בהרמיוני בקריצה קטנה כשרכן.
לזוג היה, הוא ידע, מערכת משלהם לעבוד על אסירים, ונוויל היה מוכן להתרחק ולהסתכל כשפרצופו הנעים של רון עטה הבעה מאיימת. "מה שהגברת היפה מתכוונת בזה, חבר, היא שאתה בצרות גדולות, כי תפסנו אותך עד למרפקים שלך הורג את הבן זונה המסכן שאתה שוכב עליו, ואנחנו מוסמכים להשתמש בכל מה שנחשוב שהוא מוצדק אם לא יבוא לך להסביר בדיוק למה עשינו איזו טעות נוראית בלחשוב שאתה דוקסי קטנה ומאוד מאוד חולנית."
"זה הגיע לו!" מחה אטרסון, עיניו גדולות. "הוא הרג אנשים, הרבה אנשים, הוא -"
"הפוסל במומו פוסל," אמר רון. "הסלואה, שזה איך שחתמת על המצח של חברנו, הרג גם הרבה מאוד אנשים. אז למה זה הופך אותך?"
אטרסון בלע את רוקו, לא מסוגל לענות, והחל לרעוד, פיו הקטן הופך לקו חיוור. הרמיוני נאנחה, כרעה לצידו השני והעבירה את שרביטה בשיערו בתנועה אימהית ועדינה. "רון, אתה מפחיד את הילד המסכן."
"הילד המסכן, הרמיוני," הוא אמר בגסות, "הרג כרגע איש בצורה הכי אכזרית שאני חושב שראיתי אי פעם. אני חושב שכדאי שיתחיל לדבר איתנו כשאחתוך אותו באותה צורה ונראה מה הוא חושב!" הוא משך את שרביטו, והפשיל את שרוולו של אטרסון. "סקטו (3) -"
"לא!" הצעקה הייתה דקה, גבוהה ומבוהלת, ורון עצר בחוסר רצון.
"למה לא?"
"עשיתי את זה, בסדר! אתם יכולים לקחת אותי לאזקבאן, לשפוט אותי! הנה! זה מה שאתם רוצים? הווידוי?"
"זאת התחלה טובה," הסכים רון, "אבל אנחנו גם רוצים לדעת בדיוק מה אתה יודע על איפה שנוכל למצוא בחור בשם שיימוס פיניגן. אתה אולי זוכר אותו: בוגר ממך בכמה שנים בהוגוורטס, מגריפינדור, צ"ד, סגן, אירי, עם נמשים כמוני… מזכיר לך משהו?"
עכשיו עוד משהו הופיע מעל הפחד בעיניים האפורות, משהו מתגונן, אפילו זומם, ונראה היה שהוא התאפס קצת. "אני זוכר, בטח. אבל לא שמעתי ממנו מאז. כולנו הלכנו לדרכים אחרות אחרי המלחמה."
"נורא איך שאנשים פשוט נפרדים," אמר רון בציניות. "אבל העניין הוא, שאנחנו די בטוחים שיש לו קשר לעניין של הסלואה גם כן, ולונגבוטום ואני מתים לתפוס אותו. אנחנו היינו שותפים לחדר כל כך הרבה זמן, יש לנו נוסטלגיה."
"אני לא יודע איפה הוא," אטרסון הניד בראשו חזק, "ולא תוכלו להשתמש בוריטסרום (4) עד שיוגש כתב אישום מלא!"
"ואם אתה לא יודע איפה הוא," אמרה הרמיוני, "למה שתדאג בנוגע לוריטסרום?"
עיניו של אטרסון התבלטו במבט מפוחד לרגע, ואז פתאום, כל הפחד נעלם מהן לחלוטין, והוא ממש חייך. עיניו נעצמו, ולפני שמישהו הגיב, הוא צעק "קלאוחליים פיאץ' (5)!"
היה פיצוץ, הבזק אור, והבגדים, החבלים הקסומים והגלימה הפכו לערימה ריקה וחסרת צורה בידיו של רון כשציפור גדולה ושחורה עפה אל שמי הלילה. שלושה סילונים של אור נורו אחריה, אבל הנוצות הכהות נעלמו כמעט מיד בשמיים ללא הכוכבים, ורון קילל בכעס. "אנימאגוס! אנימאגוס מזדיין ולא רשום!"
"לא," אמרה הרמיוני ברוגע מפתיע. "תחשוב על פרופסור מקגונגל או על סיריוס, רון. אין הבזק כשהם משתנים, אין צליל. זה היה קסם גאלי כלשהו, ואחד ממש מתקדם."
"לא אכפת לי איזה סוג של קסם זה היה," אמר נוויל במרירות. "הוא הלך, ואנחנו חזרנו לאיפה שהתחלנו, רק שאנחנו במצב גרוע יותר, כי עכשיו אין לנו שום מושג מה קורה, והבלגן הזה," הוא הצביע על גופתו של אולסטר, "לא עומד לעזור לחשאיות שלי."
רון נראה כועס מאוד לרגע אחד, ואז נראה היה שהבין משהו, ומבט של תקווה הופיע על פניו כשהסתובב אל הרמיוני. "רגע א - לקחת את זה?"
חיוך קטן ומרושע הופיע על פיה, והיא הוציאה משהו משרוול הסרבל שלה אל כף ידה, והרימה אותו מולם. זאת הייתה סתם קערה קטנה, אבל היא נצצה בצללים, ובתוכה נוזל כסוף וערפילי. "ברגע ששאלת אותו איפה שיימוס. הדבר הראשון שהוא חשב עליו. אולי לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים, אבל זה משהו."
רון צחק, ועקף את הדם ביניהם כדי לאחוז בפניה בשתי ידיו ולנשק אותה. "את מדהימה, מותק, אי פעם אמרתי לך את זה?"
"פה ושם." היא חייכה בחמימות, ואז הניעה קצת את הקערה. "עכשיו בואו, נשים את זה בהגיגית (6) במחלקת ההילאים ונראה אם נוכל לגלות איפה המאורה של השועל שלנו."
OOO
"בבקשה, קייט, את לא מקשיבה…"
"אה, אני מקשיבה בסדר גמור." גברת פיניגן נשענה לאחור בכיסא שלה, זרועותיה משולבות בחוזקה על החזה שלה כשבהתה בשלושת ההילאים שישבו מסביב לשולחן המטבח שלה. "ומה שאני שומעת זה שסופסוף תפסתם את הבחור שעשה את כל זה, אבל הייתם גרועים מדי בעבודה שלכם כדי לשמור עליו, ועכשיו אתם שוב רודפים אחרי הילד שלי, ואני לא מתערבת בזה."
"אנחנו לא חושבים שזה אטרסון," הרמיוני מחתה, "זה פשוט לא הגיוני. ברור, אנחנו יודעים שהוא עשה את אולסטר, אבל כל מה שהצלחנו למצוא עליו וכל מה שאנחנו יודעים עליו פשוט לא מתאים לזה שיהיה האיש מאחורי כל שאר ההתקפות."
"לפעמים אנשים עושים דברים לא ממש הגיוניים," אמרה קייט, "כמו זה שאתם עדיין רודפים אחרי החבר שלכם אפילו עכשיו. לא יכולה למנוע מכם, אבל כשזה קשור אליי, גמרתם." קולה לא הביע שום ויכוח, הנושא נסגר לחלוטין, ואז היא הסתובבה אל רון בחיוך מתוק ובלתי צפוי. "אתה רוצה עוד קצת נקניק? אפשר לחשוב שאימא שלך לא האכילה אותך."
רון הסתכל על השאריות מארוחת הבוקר המלאה שהתעקשה להכין לכולם והנהן בבושה, מאדים. פיו עדיין היה מלא מכדי לענות, אבל הרמיוני נאנחה עמוקות, מגלגלת את עיניה. "אימא שלו מאכילה אותו הרבה, גברת פיניגן, וגם אני, אני מבטיחה… אף אחד לא ממש הצליח לגלות איפה הוא שם את זה. רון הוא פשוט כישוף היעלמות מהלך, אני חושבת. עם כל זה, הוא היה צריך להיות בגודל של פיל. אני כל כך מצטערת…"
קייט צחקה, דחפה את שני הנקניקים האחרונים מהמחבת המתכתית אל צלחתו של רון, ואז הוסיפה עוד כף מלאה של דייסה. "לא חשוב, מתוקה, לא צריך להצטער. אני מתגעגעת להאכיל איש צעיר. שיימוס לא היה בחור גדול בעצמו, אבל הוא יכול היה לאכול כמו שצריך. זה פשוט איך שהם, ואנחנו המכשפות לא יכולות לחשוב על זה יותר מדי או שפשוט נקנא."
"הוא פעם אמר שהאוכל בהוגוורטס לא טעים כמו שלך," אמרה הרמיוני בקלילות, ונוויל נשך את שפתיו, בוהה בצלחת הריקה שלו כדי לא להגיד משהו אחר וטיפשי. הוא לא הבין איך חברתו יכולה לשוחח בקלילות כזאת, כאילו קייט לא סירבה בכלל לעזור להם, אבל הוא סמך עליה, והוא ידע שהיא לא תעזוב את זה כל כך בקלות, אז הוא לא אמר כלום כשהיא המשיכה. "באמת גורם לי להצטער לפעמים עבור הבחורה שתתחתן איתו. כולנו ידענו שהיא תבלה את כל חייה בניסיון להשתוות אלייך. אני ממש חושבת שבגלל זה לא הייתה לו חברה רצינית, אפילו שחצי מהמכשפות בשכבה שלנו נמסו כל פעם שפתח את הפה שלו. כלומר, אלוהים יודע שאני אוהבת את רון בכל ליבי, אבל אפילו אני חייבת להודות שגידלת קוסם מקסים."
"זה נכון," חיוכה של קייט היה תערובת של גאווה ושל כאב. "שלחתי אותו לבית ספר יסודי של מוגלגים, את יודעת, והוא די יכעס אם ידע שסיפרתי לכם, אבל שמרתי את הפתק מהבחורה הראשונה שהוא שבר לה את הלב הקטן. הכול בטושים ובאותיות גדולות כמו היד שלך, והיא כתבה את השם שלו ש-י-מ-י-ס, אבל הכול היה ברור: 'את מנשקת אותי ותנשקי גם את מולי ואת שרון ואתן תסריחו'."
אפילו נוויל לא יכול היה לעצור את הצחקוק שלו מזה, והרמיוני צחקה בעוז, וכיסתה את פיה בידה. "אוי לי!" היא הנידה בראשה בקלילות, ואז פרצופה שוב הפך לרציני, והיא הושיטה את ידה אל השולחן כדי לשים את ידה בעדינות על זאת של האישה המבוגרת.
"קייט, שנינו יודעים שהוא לא התכוון לפגוע בילדה הקטנה הזאת, ואני לא חושבת שהוא מתכוון לפגוע במישהו עכשיו, מה שלא הולך. הוא היה ילד טוב, ואני מאמינה שהוא עדיין איש טוב, באמת. אני לא חושבת שמי שהאדם בתוכו יכול להשתנות, לא משנה מה קורה לו. אנחנו יודעות שהוא מעורב בזה, גם אם אטרסון הניף את הסכין או לא... תביטי בי, קייט, את יודעת שזה נכון. שתינו מכשפות, יש לנו אינסטינקטים לדברים כאלה, ואם זה חזק עבורי כחברה שלו, אז את כאימא שלו…"
עיניה הירוקות נפלו על השולחן המצוחצח, וקולה הפך ללחישה כשהנהנה הנהון קטן. "אוי, לפעמים אני רוצה שזה לא יהיה ככה."
"אני לא יכולה לדמיין כמה זה פגע בך." הרמיוני רכנה קרוב, וכשנוויל הסתכל על רון, הוא ראה שהוא לא היחיד שהרגיש כאילו פלש למשהו פרטי ואינטימי בין שתי הנשים. "זה נורא שאני חושבת על זה, ואת עשית הכול כמו שצריך, באמת. אנחנו מחפשים אוכלי מוות כבר שנים, ואנחנו תמיד מתחילים עם המשפחות שלהם, ואני תמיד ראיתי שיש שם משהו שגרם להם ללכת בשביל הזה. ואני יכולה להישבע, אני יכולה להישבע לך, קייט, שאת לא עשית כלום, ובגלל זה אני ממש, ממש מאמינה שיש שם יותר ממה שאנחנו רואים."
"אני כבר אמרתי לכם שאין לי כלום להגיד, ואני לא רוצה שתחטטו לו בדברים." נימת קולה עדיין הייתה עקשנית, אבל היה שם גם עוד משהו, ולמרות שלא זיהה זאת, הרמיוני שמעה את זה, והוא הופתע לראות דמעות בעיניה החומות כשלחצה על ידה של קייט.
"אני יודעת שהם כל מה שנשאר לך מהילד שלך. זה בטח הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל; ללכת לחדר שלו ולהסתכל מסביב ולהרגיש כאילו הוא יכנס בדלת בכל רגע -"
"- מאדים לגמרי ואומר שאני לא אמורה לחטט לו בחדר בלי רשות, כאילו אני לא זאת שהחליפה לו חיתולים וניגבתי לו את האף." היא צחקה בצורה שכמעט הייתה בכי. "איי, את מבוגרת יותר ממה שאת, ילדה."
"יש רק שתי מכשפות במחלקת ההילאים," השיבה הרמיוני, "אז ג'יני ואני תמיד נשלחות כשהגברים מפחדים להדאיג מכשפה. אונס, בעלים וילדים שנרצחו ונעלמו, להגיד למכשפות שהאהובים שלהן הם אוכלי מוות או משתפי פעולה… ראיתי כאב של נשים אחרות וההתמודדות שלהן יותר ממה שרציתי בגיל עשרים ושלוש."
"אז את יודעת, חמודה," הייתה החלטיות נוראית בעיניה של קייט כשהן סופסוף הסתכלו על אלו של הרמיוני, "למה אני לא יכולה לתת לך."
"אני יודעת למה את חוששת. יש לנו זיכרון מאטרסון, ויש סיכוי מצוין שבתוכו נמצאת הדירה ששיימוס מתחבא, אבל אנחנו לא יכולים פשוט לפרוץ לשם ולנסות להילחם או ללכוד אותו, לא כשיש כאן קסם שלא נוכל לרסן, לפרק, לעצור או להילחם בו. הסיכוי היחיד שלנו הוא ששיימוס ידבר איתנו מרצונו, יספר לנו מה קורה, ישתף פעולה. והסיכוי האחרון שלנו בשביל זה הוא כל מה שנמצא כדי לעבור דרכו, והתקווה האחרונה הזאת נמצאת למעלה." היא נשמה נשימה עמוקה, והחוותה בראשה אל שני הקוסמים. "אני לא אקח אותם אם תרצי. הם לא יבינו איך צריך לקפל דברים או להשתמש בכישופי מגן על הידיים שלך כדי שהחולצות שלו עדיין יריחו כמוהו. אבל בבקשה, קייט, תני לי להסתכל… קחי אותי למעלה ונראה אם נוכל למצוא את הבן שלך."
OOO
אחר הצהריים כבר הגיע כששתי המכשפות ירדו במדרגות. רון ונוויל העבירו את הזמן בצורה מוזרה, התווכחו בחביבות על התותחים מצ'אדלי מול פאדלמיר יונייטד, שיחקו קלפים, דיברו על הניסיון לשקם את כיכר גרימולד, ובאופן כללי נמנעו מלעסוק בנושא שנותר תלוי באוויר כמו ערפל רעיל שהקיף כל תקתוק של האורלוגין על הקמין.
כשקייט והרמיוני חזרו, היה ברור ששתיהן בכו הרבה, עיניהן אדומות ונפוחות, פניהן מוכתמים, והן התחבקו כמו אחיות למרגלות המדרגות לפני שהאישה הצעירה הסתובבה אליהם, יישרה את גלימתה בנשימה עמוקה ופשוט הכריזה שזה הזמן ללכת. נוויל הרגיש טיפש ומטומטם כשלחץ את ידה של קייט, הודה לה וידע עד כמה זה היה חלש להציע לה את תקוותיו שהכול ייפתר איכשהו. רון עשה את אותו הדבר, מילותיו רדודות ומודעות לכמה שפספסו, ואז הם הלכו אחרי הרמיוני מחוץ לבית הקטן אל הרחוב שמעבר.
במשך הרבה מאוד זמן, היא לא אמרה כלום, אפילו לא שמה לב לנוכחותם כשהלכה במהירות על המדרכה ליד הגינות והמדשאות המטופחות. רק כשיצאו לחלוטין מהשכונה וחזרו אל בלפסט היא נעצרה, וכשהסתובבה אליהם, עיניה היו רדופות, חולניות, פרצופה כל כך חיוור עד שזה היה בלתי אפשרי שהיא עדיין עמדה. "רון -"
קולה נחנק מהמילה הזאת, אבל היא לא הייתה צריכה להגיד כלום. רון כרך סביבה את זרועותיו, והיא נראתה קטנה כל כך, מכורבלת מול החזה שלו. הוא ליטף את שיערה המקורזל באיטיות באצבעותיו, מנדנד אותה בעדינות הלוך ושוב כשכתפיה רעדו מרוב יפחות עמוקות וכואבות. "זה בסדר, הרמיוני," הוא לחש, "אנחנו עומדים לעבור את זה, אני מבטיח. היית נהדרת, אהובה, פשוט מדהימה שם. נוויל ואני לא יכולנו לעשות את זה."
הבכי נשמע חזק יותר, ואז היא נשמה נשימה עמוקה, זרועותיה עדיין אוחזות במותניו כשהסתכלה בעיניו. "תבטיח לי משהו."
"מה?"
"תבטיח לנו שכשיהיו לנו כאלה משלנו, תבטיח לי שאם הם אי פעם -" היא היססה, ובלעה את רוקה, "- פשוט תכניס אותי ישר לקדוש מנגו או שתשתק אותי עד שהכול ייגמר. אני לא יודעת אם אני אוכל להיות חזקה כזאת."
רון הניד בראשו בעדינות, והוציא את השיער מעיני ארוסתו. "את המכשפה הכי חזקה שאני מכיר… אבל אני חושב שאני אצטרך לשתק אותך בכל מקרה כדי שלא תחסלי את עולם הקוסמים אם אחד מהילדים שלנו אי פעם יעשה משהו כזה."
עיניה נעצמו, והיא שוב קברה את ראשה בחזה שלו. "אני מפלצת."
גבותיו של רון התרוממו, והוא החליף מבט מבוהל עם נוויל מעל ראשה לפני שהרים את פניה שוב ונישק אותה בעדינות. "זה מגוחך. למה שתגידי משהו כזה?"
"כי אני יודעת מה אנחנו נצטרך לעשות. קייט ואני - אוי, אלוהים, רון, זאת הדרך היחידה, ואני לא חושב שאוכל להיות אמיצה מספיק כדי להסכים עם זה, שלא לדבר על לחשוב על זה אם זה היה הבן שלי, אבל היא צודקת." היא רעדה, ונראה היה שתקיא שם, ונוויל הושיט את ידו, ושם אותה בזהירות על גבה.
"למה את מתכוונת, הרמיוני? מה הדרך היחידה? גילית משהו?"
היא לא הרימה את מבטה, אבל מילותיה היו ברורות גם כשאמרה אותן אל הזרועות של רון. "הם קוראים לזה הורג-או-מרפא. כשלמישהו היה חום נוראי וחסר תקווה, החוכמה המסורתית הייתה לזרוק אותם אל נהר קפוא, ואז לשים אותם באמבטיה רותחת ושוב פעם עד שהחום ירד או שההלם הרג אותם."
נוויל קימט את מצחו, מבולבל. "את חושבת שאנחנו צריכים לזרוק את שיימוס למי קרח?"
"לא, אבל זה אותו הדבר, והוא לא יוכל להילחם בזה בקסם גאלי או בכל קסם אחר, כי הוא יהיה מבולבל מדי. אנחנו עומדים להמם אותו, להמם אותו ממש, להמם את החלקים הכי עמוקים בנשמה שלו כמה שאפשר, ואו שזה יחזיר אותו למציאות ואז אוי, מרלין, רק אפשר לקוות שיקשיב להיגיון…" היא עצרה, והמילים האחרונות יצאו עם עוקץ מריר של שנאה עצמית. "... או שמה שלא נשאר מהמוח שלו עומד להישבר בלי שנוכל לתקן את זה."
OOO
הוא תהה איך ימצא את הדירה בתוך הבניין שאיתרו מזכרונו של אטרסון, ושקל הכול מביאור הכרה זהיר ועד לכישוף שקיפות, אבל התשובה הייתה כל כך פשוטה עד שנוויל לא האמין לה. ממש שם באולם הכניסה, כתוב בחיפזון על הפתקית הקטנה שהייתה מאחורי החלון הצהוב של תיבת הדואר של מספר 24, היה השם ש. פיניגן. על תיבת הדואר המזדיינת.
נכון, הוא ידע שזה לא היה ממש חצוף כמו שזה נראה. אחרי הכול, למרות שזה לא היה אנונימי כמו פאט מרפי, ש. פיניגן לא ממש צמצם את הרשימה בבלפסט. אפילו שיימוס פיניגן היה שם של יותר אנשים ממה שיכלו לאתר, כפי שגילה רון בתחילת החקירה שלהם כשהיה תמים מספיק להציע שיבדקו את ספר הטלפונים המוגלגי, שאביו אמר לו שבו היה רשום כל המידע על המוגלגים. אבל זה היה משהו אחר לראות את זה פה, בכתב היד המוכר של שיימוס, שגרם לזה להרגיש כל כך אמיתי, וזה הקשה על הכול.
זה לא היה בסדר.
זה היה חד משמעי, נוויל ידע טוב מאוד שמה שעשו לא היה מוסרי בכמה רמות; לדחוף את שפיותו של בן אדם עד לנקודת השבירה, לגרום בכוונה לכל כך הרבה כאב ולכל כך הרבה תדהמה, אבל הוא לא הצליח למצוא עוד אפשרות כמו השאר. חוץ מלוותר על כל העניין, כמובן, וזה היה עוד יותר לא מוסרי.
הוא לא חשב שיתגעגע לשנתו האחרונה בהוגוורטס בגלל כל הזיכרונות של החברים שאיבד, אבל כרגע, הוא היה נותן הכול כדי לחזור אל טירת האבן הישנה תחת שלטונם האפל של סנייפ והקארואים. לפחות הדברים היו אז פשוטים. מי צדק ומי טעה, מי היה באיזה צד. אפילו התגלית שסנייפ היה איש של דמבלדור לא שינתה את העובדה שהיה יריב מוחלט שלהם באותה השנה, ונאמנותו של רנקורן לא סיבכה את הנאמנות של שאר הבית שלו. הוא כמעט צחק כשחשב על כמה הבחירות שלו בצ"ד נראו אז קשות. מרלין, אבל הוא היה צעיר. צעיר מספיק עד שחשב שכאב היה סיבוך, שדברים שכאבו היו דברים מעורפלים מבחינה מוסרית.
נוויל לא חשב שאיזו תמימות שרדה את המלחמה, אבל אולסטר צדק כשקרא לו ככה. לא עוד, והוא הבין עכשיו את הליבה האפלה מאוד, שהתבגרה מוקדם מדי ותמיד ארבה מאחורי הניצוץ הילדותי בעיניו של שיימוס. כאן לא היו תמימים, וגם לא ממש אשמים.
פרוטסטנטים, קתולים, אגנוסטים או פגאנים, לאומנים, נאמנים, ניטרליים… כולם צדקו וכולם טעו והיה כל כך הרבה יותר כאב בכל זה מאשר כל מה שרידל הביא אי פעם, כי זה השפיע על כולם, לא רק על עולם הקוסמים ועל כמה מעבר, הכול נמשך כל כך הרבה יותר זמן, ואפילו שהכול כבר היה קל יותר, זה עדיין לא נראה כאילו זה עמד להיגמר באמת. כל מה שיכולת לעשות היה לבחור איך תקולל.
הוא לא האמין באלוהים או בדת כמו רוב המוגלגים, אבל כקוסם, הוא ידע שיש משהו. לא יכולת להרגיש את הכוח הזה שעובר בגופך, בדמך, בליבך ולא לדעת שאתה מקושר למשהו גדול יותר ממה שתהיה אי פעם, ושזה היה משהו שבטוח היה מודע לעצמו, גם אם לא הייתה לו הכרה.
הוא ידע את כוונת ליבך אפילו כשאתה לא, ותמיד היה מחיר לסוג האפל, פרס כשהשתמשת בו לטובה. אכן, וזה היה כי קסם - קסם אמיתי, קסם עמוק, זה שהרגיש רק כמה פעמים בחייו, לא כישופים קטנים ופשוטים - היה כל כך מדהים, כל כך מצניע, עד שלא האמין בדת. זה פשוט נראה מגוחך לנסות להמציא מילים או כללים או שמות לנושא, למרות שהבין למה אחרים ניסו.
זה ממש נראה מושך כרגע. נוויל קיווה שהיה ספר פשוט או כמה חוקים שיכול היה לפנות אליהם, למצוא ספר ופסקה שתגיד לו בדיוק איפה כל זה נפל באפור הנורא, מה ההשלכות שעליו לצפות להן, איזה תיקון יוכל לבצע. הרמיוני ורון היו בחוץ, הוא ידע, מוכנים לפעול אם שיימוס ינסה לברוח, אבל לעלות בגרם המדרגות הייתה המשימה שלו, לעשות את זה לאיש שפעם קרא לו אחיו הייתה המשימה שלו, ואפילו לא כשהתכונן לפגוש את רידל עצמו לא הרגיש כל כך לבד.
ידו התהדקה על המעקה של גרם המדרגות המלוכלך, אבל הוא לא יכול היה להזיז את רגליו. כאילו כישוף עצר אותו במקומו, הוא לא יכול היה לנתק את רגליו מהרצפה, והוא הרגיש את ברכיו מתקפלות כנגד רצונו, כמעט קורסות מתחתיו כשראשו וכתפיו נשמטו, עיניו נעצמות בתפילה שקטה.
מה שלא נמצא פה, מי שלא תהיה, מה שלא עושה אותי מה שאני, אני יודע שיש סיבה. ראיתי יותר מדי דברים מסתדרים כשהכול נראה כל כך אקראי כדי לא להאמין שהכול זאת איזו תכנית, אבל אוי, בבקשה, שתהיה סיבה גם לזה. תעצור אותי אם אני עושה איזו טעות נוראית. תכשיל את הקסם, בבקשה. תעצור אותי אם זה ממש לא בסדר, ואם לא תעצור אותי, תן לי את הכוח, האומץ שאני צריך כדי לבצע את זה.
שום קול לא ענה מלמעלה, שום הבטחה, שום הבזק של הארה, אבל כשפקח שוב את עיניו, גם הידיים שאחזו בצבע המתקלף לא השתנו, והוא נאנח בכניעה. זה היה טיפשי. אם ימשיך להתעכב, הם יחמיצו את חלון ההזדמנויות שלהם, ואי אפשר היה לדעת מתי או אם הם אי פעם ישיגו עוד אחד.
תעמוד כבר ולך תעשה את העבודה שלך. לא משנה אם הוא היה חבר שלך, הוא זה ששינה את זה, לא אתה, והוא זה שהכריח את המצב הזה. אתה תוכל להרביץ לעצמך אחר כך אם תרגיש שאתה מוכרח. הקול בראשו היה של סבתו, תקיף וענייני, והוא קם על רגליו, הזדקף וטיפס במעלה גרם המדרגות כשהלך במסדרון, סופר את המספרים, זוגיים מימין, לא זוגיים משמאל.
סופסוף הוא עמד מול מספר עשרים וארבע, והוא היסס רק רגע קטן לפני שהרים את ידו ודפק חזק, וקצת הרעיד את הדלת. הוא דפק שלוש פעמים, ועצר את נשימתו בלי להבין את זה כשחיכה לתשובה. הוא לא ידע למה לצפות, אז שרביטו - שרביטו שלו - היה בידו, נמוך וסמוי אבל מוכן להתרומם מיד אם יהיה תחת התקפה.
אבל כשהדלת נפתחה, חברו הותיק לא נראה מוכן לתקוף בכלל. הוא היה לבוש בקלילות, יחף, בג'ינס כחול ודהוי ובחולצה לבנה, וגופו הקשה נראה עצבני רק במקצת. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן לעזאזל? חשבתי שכבר נסעת לסין כדי להביא לי -"
שיימוס עצר באמצע המילה, פיו נפער, והיה צליל נפילה מתחת לדלת שידע שהיה צליל השרביט שנפל מאצבעותיו הרפויות. פרצופו לא היה רק לבן, אלא אפור חיוור מתחת לנמשים ולכחול של הקעקוע המקווקו, והשילוב של הכאב וההנאה שהופיע בכחול הבהיר בעיניו כאב למראה.
לרגע ארוך ושקט, הם רק עמדו שם, מסתכלים אחד על השני, ואז שיימוס רץ קדימה, והתנועה הזאת הייתה מהירה יותר ממה שנוויל אי פעם ידע שהיה אפשר. לא היה סיכוי להגיב, לא היה סיכוי לעשות שום דבר לפני שידיו של האיש השני היו על פניו, תפסו אותם חזק ומשכו אותם, וזה היה הדבר האחרון שציפה לו מתוך עשרת אלפים תגובות אפשריות, כי שיימוס נישק אותו, נישק אותו חזק יותר ועמוק יותר ובתשוקה רבה יותר ממה שאי פעם נישקו אותו, לשונו נעה ושפתיו רעבות עד שנראה היה שניסה לאכול אותו, לשאוב אותו, להפוך אותו לחלק ממנו.
זה היה פראי, אפילו כואב, אבל היה שם עוד כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים שלא יכול היה להתחיל להבין או לדעת מבעד לתדהמה שלו, וכל מה שיכול היה לעשות היה לשאוף אוויר ולנסות לנשום כששיימוס סופסוף הפריד בין הפיות שלהם. ידיו עדיין תפסו בצידי ראשו של נוויל כמו כבלי ברזל, ושמרו על המצח שלהם ביחד כשהתנשם בעצמו, צליל של שילוב מושלם, דקיק ומרשרש בין שברון לב והתלהבות. "אוי, מרלין… דין…"
ידיו של שיימוס החליקו על צידי ראשו, נוגעות בנמשיו, בלחייו, בצווארו, בכתפיו ובחזה; לוחצות, לטפות, מחפשות ונוגעות בו כשפניו נצצו באור קורן ומטורף. "אוי, אלוהים," הוא מלמל. "חשבתי - ראיתי - אבל לא, אוי, לא, כי הנה אתה ואוי, איזה טיפש הייתי, איזה טיפש מזדיין, זה בטח מה שהם ניסו להגיד לי, אבל לא הקשבתי, חשבתי - אוי ישו, דין…"
נוויל הניד בראשו, וניסה לשווא לחזור לעצמו. זה התפוצץ, התפוצץ לחלוטין. לא היה לו שום מושג, הוא מעולם לא חשב שהיה עוד משהו מעבר לחברות בין שני שותפיו לחדר לשעבר. הכוונה הייתה להדהים את שיימוס, לגרום לו לקרוס בעזרת חברו הטוב שמת ממזמן ולנצל את הבלבול כדי ללכוד או לחקור אותו. הרעיון בא מהשימוש הקודם שלהם בשיקוי עם ארני, והם קיבלו כמה שיערות מהקפוצ'ון הישן של דין מחדרו של שיימוס, ומשהו ממחזאי מוגלגי ישן שלפי הרמיוני השתמש ברוחות כדי להוציא וידוי ומידע מדמויות בעבודותיו המפורסמות (7), ולמרות שזה נראה היה אכזרי, נראה היה שזה יפעל.
אבל עכשיו, נוויל היה המום, נוויל היה זה שלא יכול היה להזיז את ידיו או להפעיל את פיו, ושיימוס כנראה קיבל לחלוטין את זה שטעה איכשהו בנוגע לאיש שחשב שמת בזרועותיו, ושעכשיו פתח את צווארון גלימתו, שם את ידיו על עורו השחור כדי להרגיש את הדופק כשהמשיך לדבר בקצב מטורף. "למה לא באת קודם? אה, אבל עשיתי שיהיה קשה למצוא אותי, נכון. אשמתי, לא משנה. לא משנה, כלום לא משנה בכלל. הרבה זמן להתעדכן, יש לנו, ויש לי הרבה לספר לך. בשם המלכה מאב, דין, אני ממש, ממש חשבתי שהלכת. הייתי כל כך בטוח. כל כך בטוח. כאב לי לגמרי, כמעט הרג אותי, ניסיתי להטביע את עצמי בוויסקי המזדיין, שנאתי את עצמי בכל יום."
שיימוס היה נמוך בראש מדין, אבל היה כח על טבעי ברגש, וכתפיו היו מלאות בשרירים, אז הוא משך את האיש הגדול אל מפתן הדלת במה שנראה היה כמו קלילות ודחף את הדלת כדי לסגור אותה מאחוריו. "הייתי כזה טיפש, כזה טיפש. טיפש ופחדתי מה אנשים יגידו. בכל יום… מה אם פשוט הייתי אומר שיזדיינו?מה אם הייתי נותן לך לנשק אותי, לא שאני לא אוהב מכשפות, אין לי בעיה עם זה. אבל אלוהים גדול, באמת, והנה אתה, ואני לא אטעה פעמיים, לא כשאתה כאן, לא כשאתה אמיתי, לא כשאתה חי ונושם וחמים מתחת לידיי כשהייתי נשבע בחיים שלי שהיית קפוא בקבר…"
פיו וידיו לא הפסיקו לזוז כשהמילים עלו אחת על השנייה, ואיכשהו, נוויל לא היה בטוח איך, הגלימות שלו נפלו על הרצפה, שתי חולצותיהם ירדו, והוא ראה שהקעקוע כיסה את כל צווארו של שיימוס, והפך לדוגמה מורכבת שכיסתה את כל גופו. זה היה עוצר נשימה, כנראה לקח מאות שעות כאב כדי ליצור את הדוגמאות שמסגרו עשרות צלבים קלטיים, כל אחד מהם מכיל שם. קריווי. פאטיל. בראון. מקמילן. תומאס. קורנר. וויטבי. בוט. כולם היו שם, כל אחד ואחד מאלו שצ"ד איבדו, ובית הקברות החי היה הדבר הכי יפה ונוראי שראה אי פעם.
שיימוס נישק אותו שובף, ואז עצר, מתרחק ומקמט את מצחו. "דין?"
הוא היה מבולבל מכדי להילחם, במיוחד נגד מי יודע איזה קסם והזעם המעוות שידע שיצא אם יודה באמת עכשיו. נוויל היה צריך עוד זמן, סיכוי להתאפס על עצמו, לנסות ולפתור את זה, למצוא את השאלות שידע שהיו על קצה לשונו לפני כמה רגעים ולחזור לעמדת העליונות שכל הדבר הזה היה אמור להעניק לו. הוא היה זקוק לזמן, והייתה רק דרך אחת לקבל אותו.
עיניו נעצמו. זה לא אני. זה לא הגוף שלי. זה הגוף של דין, ואני רק מנסה להציל כל כך הרבה חיים כאן… בבקשה, חנה, אוי, בבקשה תביני איכשהו. אני אוהב אותך כל כך, לעולם לא אבגוד בך, התכוונתי לזה. בבקשה תביני עד כמה מטורף כל הדבר הזה.
כשהוא לוקח נשימה עמוקה, נוויל הושיט את ידו, ידיו הכהות על החיוורון המנומש והאדום כשפיו ירד כדי לפגוש את זה של חברו. זה היה שונה מלנשק אישה. פיו של שיימוס היה קשה יותר, יבש יותר, היה שם קצת זקן קשה מתחת לשפתיו ולאצבעותיו, וזה היה מוזר, מוזר ונורא ועדיין משהו מדהים באהבה הטהורה שבה הגיב האיש האחר, אפילו אם זה לא באמת היה הוא.
ואז הכול קרה מהר מכדי שיכול היה לחשוב על זה, ולתדהמתו, הוא הרגיש גם את הגוף שלו מגיב. הוא לא ידע אם זה היה עניין של גירוי פיזי או בגלל שדין נמשך לדברים כאלה - ואיך הכול היה מאוד הגיוני עכשיו כשג'יני התלוננה שמעולם לא נראה מעוניין כשהתמזמזו - אבל אי אפשר היה לטעות בכך שזה קרה בהחלט, וזה היה מוזר ומפחיד.
משהו התנגש רך וגדול מאחורי רגליו, והוא שקע אל המיטה, ידיו אוחזות בשיערו הארוך של שיימוס, מרגישות אותו מחליק דרכן כשקוקיית העור שקשרה את הקוקו נמשכה והוא נפל על כתפיו. זה היה קריר על אצבעותיו מול העור החם, ופיו של שיימוס עבר על החזה שלו, מנשק ומוצץ, לשונו מלקקת בדרך שגרם לגבו להזדקף כנגד רצונו, ידיו מתאגרפות כששמע את עצמו גונח.
זאת הייתה טעות, אוי, כזאת טעות, הוא היה חייב לעצור את זה, לעצור את זה לפני שזה ילך רחוק מדי, אבל זה כבר היה רחוק מדי, ומותניו זזו מול הלחץ של גופו של שיימוס בין רגליו, וקולו של האיש האחר היה בעבוע רך ומוזיקלי של מים על חלוקי נחל בגייזר כשהשמיע הברות מסובכות בשפתו במילים שלא הבין ולא היה צריך להבין. שמו של דין נשמע פה ושם בין השורות חסרות המשמעות של האובדן והאהבה והצורך וכל כך הרבה שנים של פגיעה שלא הבין שלא באמת נמחקו.
היה רשרוש של רוכסן, וכשהאוויר הקר פגע בעורו, הוא חזר למציאות. הוא הניד את ראשו במהירות, שם את ידיו על המיטה כשניסה להתחמק. "שיימוס -" הוא התנשף, "לא! אתה לא יכול, אני -"
"ששש, זה בסדר, חבר, אני רוצה, באמת," נשימתו הייתה חמה וכל כך קרובה, וגרמה לעמוד השדרה של נוויל לרעוד. "חשבתי על זה הרבה מאוד זמן."
"אתה לא מבין, אני -"
לא היה לו סיכוי לסיים, שום סיכוי להסביר, כי קול אחר נשמע בדירה המוארת במקצת, צוחק בגסות כששני הגברים קפאו בתדהמה. "טוב, זאת הפתעה. קיוויתי שתביא אותי לשועל הקטן, אבל אני לא יכול להגיד שציפיתי שתעבור צד, או שתוביל אותי למיטה שלו."
בלי להסס לרגע, שיימוס התרחק, וזינק אל הדלת במקום בו שרביטו נפל. הוא כמעט הגיע לשם, אצבעותיו במרחק קטן מהידית המעוטרת, אבל היה הבזק, פיצוץ, והקוסם הצעיר נפל על הקרקע ברפיון כשהאור האדום פגע בו בצד.
נוויל הזדקף באיטיות, הדופק הולם בגרונו עכשיו לא מלחץ או מעוררות, אלא בחוסר אונים כשהוא מכותר. האיש היה גבוה, עם גלימות שחורות, מלאות בדוגמאות של עצים וחיות, עם כמה מהדוגמאות הכי מסובכות שאי פעם ראה. שיערו היה כהה ובגובה הכתפיים שלו, עם פסים אפורים, ושיערו היה אפור כמעט לחלוטין, ונפל כמעט עד לחזה שלו מתחת לחצי מסכה מכסף שעוטרה ברונות עתיקות למראה ובסמלים שהסתירה את עיניו ואת החלק העליון של פניו. השרביט בידו היה עבה ומחוספס, ונראה יותר כמו שורש או ענף מאשר כלי קסום, אבל היה איום בגולמיות שלו, תחושה של כוח בראשיתי, והוא לא העז לזוז כשהאיש כיוון אותו אל מרכז החזה שלו.
פיו היה יבש כמו אבק, והוא ליקק את שפתיו, קולו רועד למרות ניסיונו לשמור על חזות אמיצה. "מי אתה לעזאזל? מה קורה פה?"
"אתה לא מנחש, לונגבוטום? לא חשבתי שאתה כזה טיפש." הקוסם צחקק, והחווה לאיפה ששיימוס שכב. "חברך הקטן ניסה לספר לך, לא? ניסה להזהיר אותך, אבל אני צריך להודות לך שחשבת שהוא מטורף, או שהייתי צריך להתעסק עם שניכם במקום שפשוט תוביל אותי אליו."
עיניו של נוויל התרחבו באימה כשהאמת הנוראית התבהרה לו. "אתה הדיאבל דוב. אתה אמיתי."
"יותר אמיתי ממך כרגע," הוא לעג. "אתה תצטרך להסביר הרבה מאוד כשהוא יתעורר, אני חושב."
"אז אתה לא עומד להרוג אותי?" הוא הרשה לקולו להישמע דק, מפוחד, עיניו רחבות ופגיעות, אבל ידו החליקה לאט לאט אל צידו, לכיוון המקום בו הפיל את שרביטו, איפה שהרגיש את עץ הדובדבן החלק ליד מותניו. אם רק יוכל לגרום לו להמשיך לדבר… "או שאתה פשוט מתכוון להרוג את שיימוס?"
"אם הייתי רוצה להרוג אותו, הוא לא היה נושם. לא שאני לא רוצה שיצא מהעסקים שלי. אבל כאן אתה מאוד שימושי, חבר, וכאן אני מעדיף שהוא לא ימות אלא יהיה נעול כמטורף שמברבר לו על רוחות רפאים. אתה עומד לוודא שהוא יישלח לאזקבאן ומחוץ לעסקים שלי, ואתה עומד לצאת מהמדינה הזאת ולהשאיר את העניינים האיריים בידיים איריות. אני חושב שגילית יפה מאוד לאיפה האף שלך לא שייך בשבועות האחרונים, ואני מבקש ממך לחשוב טוב על הלקח הזה."
קצה אצבעו שפשף בקצה העץ המצוחצח. רק עוד קצת… "ולמה שאעשה את זה כשדי ברור שהוא לא מטורף?"
"כי יש לי חברים, לונגבוטום, ולחברים שלי יש את החברים שלך בזה הרגע."
השרביט היה שם עכשיו, ממש מתחת לידו, אבל הוא עצר, והרגיש את כל הצבע נעלם מפניו. " אתה -"
"אדון וויזלי וגברת גריינג'ר לא נפגעו, אבל אם בתוך עשרים וארבע שעות מעכשיו, אדון פיניגן לא יירקב בתא כלא בריטי עם חברו הקטן אטרסון ולא תהיה לי הוכחה שכל הפתקים הטיפשיים של אטרסון נשרפו, טוב, זה יצטרך להשתנות." חיוך קשה ואכזרי הופיע על הפה מתחת לחצי המסכה. "ואני הייתי מחזיר את היד שלי בלי השרביט אם הייתי אתה, אדון לונגבוטום, כי אם תגרום לי להרוג אותך, לא יהיה אף אחד שיוכל לעזור לשאר, ואצטרך להרוג גם את פיניגן, לא משנה כמה יהיה יותר שימושי לי בכלא."
זעם וכעס הופיעו בחזה שלו בחולניות, אבל נוויל שחרר את השרביט, והרים את שתי ידיו לצידו. "הקרב שלך הוא לא מול רון והרמיוני!" הוא מחה. "איך אתה מעז -"
"אל תגיד לשטן מה הוא מעז, ילד." הדמות האפלה צעדה קדימה עד שקצה השרביט המעוקל שפשף את התלתלים השחורים של דין על המצח. "עכשיו אתה תנמנם קצת, ואני מקווה שאתה מדבר מהר, כי אני לא חושב שהשיקוי הזה יחזיק מעמד עד ששניכם תתעוררו, ואם הייתי החבר הקטן שלך, הייתי מרגיש די פגוע, בעצם."
היה פיצוץ, העולם הבהיק באדום, ואז הכול רעד, ועולמו של נוויל קרס אל תוך עצמו באפלה שחורה.
(1) יצור אירי שנראה כמו כלב ים במים אבל הופך לבן אדם באדמה.
(2) בספר השביעי הרמיוני מתחזה לבלטריקס וגם משתמשת בשרביט שלה, שהארי לקח ממנה בעימות באחוזת מאלפוי.
(3) סקטומסמפרה- לחש שסנייפ המציא, גורם לחתכים נוראיים.
(4) שיקוי אמת.
(5) מאירית עתיקה- שינוי לעורב. הופך את המשתמש לעורב.
(6) הגיגית- מכשיר שמאפשר לראות זיכרונות. הרמיוני לקחה זיכרונות מאטרסון.
(7) כנראה שייקספיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה