סלואה- פרק 12: התכניות הכי טובות חלק ב'

"המפקד, אתה היחיד כאן שאי פעם הוביל קרב אמיתי. הדיאבל דוב ואנשיו - ולהרחיק אותם מאיתנו כשנרדוף אחרי רון והרמיוני - שלך. אתה תעבוד עם שיימוס, שמבין הכי טוב מול מה הוא עומד להילחם, ועם מאהר, שיש לו יותר אנשים. ג'יני, צ'ארלי, אוליבר ושאר צ"ד ילכו איתך. הובלת אותנו לפני, אתה מכיר את היתרונות שלנו, את החסרונות שלנו, איך אנחנו נלחמים." הוא דיבר מהר יותר עכשיו, מקווה לגמור עם זה. "אתה תתכנן את התכניות שלך, הארי את שלו, ונשתף פעולה עד חמש כדי לסדר את הכול, ואף אחד לא צריך לכעוס על משהו כי בעצם, כולנו די נדפקנו בלי אחד מכם. ו… אה… זהו זה."

ג'ורג' צעד קדימה, ושם יד חסונה אחת מסביב לכתפיו של אנתוני כדי ללחוץ עליהן. "לא טעינו בך, זה בטוח. עכשיו, למה שלא נראה אם המנהיגים הנהדרים שלנו יכולים להקשיב לפחות טוב כמו בחור ששומע רק כל מילה שנייה בחייו?" הוא נופף בשרביטו במעגל, ונוויל נאנח עמוקות כשהנוקשות המשתקת נעלמה, ואפשרה לו למתוח ולהזיז את ידיו ורגליו, כשהוא מניד בראשו בניסיון לנער את שארית הקללה כשראה את השאר מסביבו עושים את אותו הדבר.

מאהר היה הראשון שדיבר, ונוויל החל לגעת בשרביטו בזהירות, רוצה להתכונן אם מנהיג ה-RIRA כעס בגלל השימוש בקסם כלפיו, אבל נראה היה שנעילת הגוף לא שחררה את ידיו לפני שהבין שהן עדיין היו די שבורות. למזלו, לא היה צריך לבצע זאת כי מאהר ירק על האדמה לפני שחייך אל אנתוני חיוך עקום. "ואם תמשיך לתת לכל בן אדם את מה ששלו בצדק, ילד, אני אשמח להיכנס איתך לעסקים. אני בפנים אם אני לא לבד."

"כמה מקסים," נחר קווין. "אבל אם אתה כל כך בטוח שחלוקה זה פתרון טוב (10), למה שלא תיקח את החברים שלך ותיקחו את התחת שלכם לדרום ורחוק מאיתנו?"

מאהר הסתובב, אבל צ'ארלי כבר נכנס בין שני המוגלגים בתנועה מהירה, שרביטו נשלף ומצביע באיום על כף יד מצולקת אחת. "עכשיו, בנים…" הוא אמר בחומרה, מצליח להישמע כמו אימא שלו ולא כמו מישהו שיש לזלזל בו. "שנעשה עוד פסק זמן?"

כשהם ממלמלים מתחת לנשימתם, התרחקו מנהיגי הארגונים אחד מהשני, וצ'ארלי לא היה היחיד שנרגע מכך. עדיין, הוא לא הוריד את שרביטו כשהסתכל על הארי, שניסה לסדר את שיערו אחרי מה שג'ורג' עשה לו. "מה בנוגע אליך ולנוויל? זה נראה כמו סידור טוב?"

"כן," הנהן הארי. "אני בסדר…" הוא הסתכל על נוויל, הבעת פניו בלתי ניתנת לפירוש תחת שכבת זהירות. "אם אתה בסדר, זאת אומרת."

"אני חושב שזה נהדר," אמר נוויל מיד. "טוני צודק לגמרי. זה באמת מנצל את היתרונות שלנו. ביל, שיימוס?" הוא הצביע עליהם עם כמה שיכול היה בידיו המשונות. "מה בנוגע לזה?"

שני הקוסמים הנהנו, ביל קצת מבויש ושיימוס לא נראה אשם בכלל בגלל התפקיד שלו במאבק, וכל קרחת היער נשמה לרווחה כשכולם הסכימו.

קווין ספק את ידיו ביחד, מבהיל כמה אנשים, ואז שפשף אותם לפני ששם זרוע על כתפו של הארי ופרע את שיערו בדיוק כשנראה היה שהשיער הכריז על הפסקת אש. "נהדר!" הוא רכן קרוב אליו בחיוך קליל שהיה דומה לשליפת אקדח. "אבל אם נעבוד ביחד, יש משהו שרציתי לשאול אותך… הצלקת המוזרה הזאת שיש לך על המצח, שם. נראית כמעט מכוונת. משהו שחשוב בעולם שלך, זה?"

כל קוסם ומכשפה בקרחת היער, כולל נוויל עצמו, התפוצצו מצחוק, אבל למזלם, הארי לא נראה כועס או בכלל מובך כשהוריד את משקפיו, וניגב אותם על חולצתו לפני ששוב חבש אותם והניד בראשו. "אוי, קווין," הוא צחק ביובש. "זה סיפור מאוד ארוך."

עוד צחוק נשמע, אבל נוויל התרחק, והלך אחרי אנתוני, שהלך אל קצה קרחת היער, מבטו מוזר, כאילו בקושי מנע מעצמו לברוח. "טוני!"

הקוסם האחר עצר, אבל כתפיו היו מתוחות, ונוויל ראה שמצחו הבריק מזיעה כשהסתכל עליו. "כן, אדוני?"

"זה לא היה סתם רעיון מבריק, חבר." הוא חייך בחום הגדול ביותר שיכול היה לגייס ולא להעליב אותו. "אני יודע שזה לא קל… אתה יודע, לעמוד שם לפני כולם ולהחזיר אותנו לתלם. רק רציתי להגיד שאני גאה בך, ושאני מעריך את האומץ שזה דרש."

"תודה, המפקד." אנתוני חייך בחזרה אליו, אבל היה משהו מאוד לא בסדר, ומאוד מתוח שם, ולא היה לו זמן לתהות מה זה היה לפני שחברו נשם נשימה עמוקה. "ואם לא אכפת לך, אדוני, אני עומד ללכת להקיא. די הרבה."

OOO

"הם אומרים שכבר נלחמת לפני כן, לונגבוטום." מאהר שילב את זרועותיו, והטה את ראשו במבט מעריך. "איפה זה היה, בבוסניה?"

"בסקוטלנד, בעצם." אמר נוויל בחיוך מריר. "הייתה לנו מלחמה קטלנית בעולם הקוסמים; בחור בשם טום רידל קרא לעצמו אדון האופל וולדמורט -" מאהר נחר בזלזול, והוא הניד בראשו במהירות. "אל תצחק! אולי השם הזה קצת מגוחך, בטח, אבל לא היה שום דבר מצחיק בנוגע לזה. 'שלטון טרור' זה הדבר הכי נחמד שאפשר להגיד. עדיין הייתי תלמיד אז, רובנו היינו, למרות שחלק מהבוגרים כמו ביל היו חלק מתנועת התנגדות בשם מסדר עוף החול."

הוא עצר, מתקשה למצוא דרך להקטין כמה שנים של פוליטיקת קוסמים מסובכת וסבל של אלפים לתקציר טוב כדי שמוגל יוכל להבין. "הם השתלטו על הוגוורטס - זה בית הספר שאליו הולכים הילדים של הקוסמים - וזה היה גיהינום, חד וחלק. אם הייתי יכול להוריד את החולצה שלי, הייתי מראה לך איפה הלקו אותי כמעט עד שמתתי רק בגלל גרפיטי התנגדות קטן, ועינו אותנו בקסם כמעט בכל יום. ילדים נחטפו, נרצחו, כל מיני דברים. אז הקמנו צבא משלנו, ממש כמו מה שאתם עשיתם, בעצם, דבר מחתרתי. ובדיוק לפני חמש שנים מהיום, הכול הסתכם בקרב האחרון בבית הספר. רידל ובערך שלוש מאות מהאנשים הכי טובים שלו, כמה ענקים, איזה מאה אנשי זאב -" הוא לא יכול היה שלא לצחוק בגלל התגובה ההמומה של האדם השני לגבי זה. "כן, אנשי זאבים אמיתיים. ובערך מאה בצד שלנו."

מאהל שרק קצת, עיניו רחבות. "לעזאזל. וניצחתם?"

"זה היה קרוב, לא אשקר," נאנח נוויל, מניד בראשו בגלל הזיכרון. "איבדנו מעל חצי מהאנשים שלנו בגל הראשון, ואז הייתה הפסקת אש, ואני לא חושב שמישהו היה ניצל מהגל השני אם צ'ארלי לא היה בא עם תגבורת רצינית ואם הארי לא היה הורג את רידל בעצמו."

האירי הסתכל בפקפוק על המקום בו הארי דיבר עם ביל וקווין בלחישות בצד השני של קרחת היער. "הצפלון הקטן הזה?" הארי כבר לא היה רזה כמו שהיה - הוא התבגר לגמרי והוסיף רוחב לכתפיו וקצת עובי בחזה ובזרועות - אבל עדיין היה בגובה מטר שישים וחמישה ודי רזה, והמשקפיים והשיער רק הוסיפו למראה של מישהו שהיה מטרה לביריון ולא יריב לקוסם האופל החזק ביותר בהיסטוריה.

שיימוס הנהן בענייניות. "זה מסובך, אבל איי, הוא הצליח. ואנחנו הורדנו עוד מאתיים לפני שהם הפסיקו, אז לא היינו רעים בעצמנו." חיוך קודר הופיע על פיו, עיניו נוצצות קצת. "הורדתי שישה עשר בעצמי, ואני זוכר כל אחד מהם, בטח. טראוורס (11) המזדיין התחנן לרחמים על הברכיים, ואם זה לא הזיכרון הכי טוב מכל הסיוט הזה, אני לא יודע מה כן. וגם הרחמים שנתתי לו. אני לא חושב שהוא הרגיש משהו כשפוצצתי את הראש המזדיין שלו, הבן זונה. הוא הרג את נטי."

"החברה שלך?"

שיימוס נחר בצורה שלא הייתה ממש צחוק. "ממש לא! בת ארבע עשרה, היא הייתה, ואני הייתי בן שמונה עשרה!"

"ישו, מריה ויוסף! זאת רק ילדה! ממש ילדה!"

"תסתכל כאן, מאהר יקירי, ותוריד חמש שנים." שיימוס נופף בידו אל קרחת היער, והחווה אל חברי צ"ד ששקעו בשיחות השקטות שלהם וחיכו לתכניות המפקדים. "ברור שכן, היינו ילדים. תראה את ג'ימי פה! הוא רק בן תשע עשרה היום והפרצוף היפה שלו התארגן כמו שהוא עכשיו בלילה ההוא. אבל גדלנו, כן, ולא שכחנו איך להילחם."

לרגע ארוך, מאהר הסתכל על החייל הצעיר שישב עם ידיו משולבות מתחתיו, ונשך את שפתיו כשדמלזה דקרה את הפצע בזרועו, שרביטה מכשף מבעד לשאריות בגדים ועוד פסולת. כאב לו מאוד, אבל הוא לא השמיע קול, והיה קשה לדעת כמה כאב לו מחוסר הנוחות וכמה מהכאב של הצלקת שכיערה את הצד של פרצופו הנאה. לבסוף, מאהר הנהן בפשטות, והחזיר את תשומת ליבו אל שני האחרים. "הוגן מספיק, פיניגן. אז איפה מתחילים?"

נוויל הסתכל מסביבו, ואז סימן אל ערימת העלים לרגליהם. "אני הייתי מנקה את האדמה כדי שנוכל להשתמש בחול כלוח, אבל…" הוא משך בכתפיו והרים את ידיו השבורות.

שיימוס הנהן בהבנה, ושלף את שרביטו. "קל." הוא נופף קצת בשרביט האלמון, והעלים נעלמו, כשנותר להם מקום לשבת על הארץ עם הרבה מקום במרכז.

נוויל התכופף, ושם את ידיו על ברכיו כשהשאר התיישבו לידו. "טוב. עכשיו, אני מודה שאני קצת לחוץ שיש לי שעתיים וחצי לתכנן את זה כשהייתה לנו כמעט שנה בפעם הקודמת -"

"וכל התכניות הללו הלכו לעזאזל במהירות כשהחרא התחיל," זעף שיימוס, "אז מהמקום שלי לא משנה כמה זמן יש לנו. אם כבר, עדיף שנתכנן עם זמן קצר."

"בסדר, אז למה שאתה לא תתחיל?" הציע נוויל, מחווה בראשו אל הסגן שלו לשעבר. "אתה הכי מבין מול מה אנחנו מתמודדים ממילא."

"אני רק מקשיב למה שאיקרוס אמר לי, אז אל תסמוך על זה, אבל הבחור הזה היה כל כך חכם, ואני הייתי סומך עליו אם היה אומר שהשמיים ורודים ושהכוכבים הם גבינה, אז הדיאבל דוב יכין מזבח, בעצם, ונגיד שזה כאן." הוא הושיט את ידו, ושם עלה גדול של עץ אלון על האדמה באמצע המעגל. "ואז הוא ישים את רון ואת הרמיוני כאן וכאן -" שתי אבנים על העלה. "-ומדורה גדולה מאוד בערך כאן, והחברים שלו במעגל כזה." הוא סימן את זה עם קליפת עץ לפני ה'מזבח', ואז שלף את סכין ראש הזאב שלו, והשתמש בלהב כדי לצייר קו מסביב לכל לפני שנשען לאחור והעריך את פרי עמלו ברעש קטן של סיפוק.

"שומרים?" שאל מאהר.

"בטח לא," שיימוס הניד בראשו בביטחון, מסמן אל מה שעשה. "זה טקס, ולא סתם פגישה, אז הוא ירצה שכולם ישתתפו בקסם. בעיקר המוגלגים, בגלל שהוא הבטיח שייתן להם אותו כמו סנטה קלאוס."

"קסם?" מהאר הזדקף פתאום, ניצוץ חמדני מופיע בעיניו האפורות. "אז תוכלו לתת לי אותו?"

"לגמרי לא. וכי אנחנו לא יכולים, ולא רוצים." השתמש נוויל בכל הסמכות בקולו, והסתכל על עיניו של המוגל בעוצמה. "או שנולדים עם זה או שלא. אנחנו אפילו לא יכולים לעשות משהו לאלו שלנו שנולדו בלעדיו."

"אז איך הוא מצפה למלא את מה שהבטיח?" שאל מאהר, בבירור בטוח שהם אולי עובדים עליו.

"הרבה מאוד שקרים, ואולי כמה חפצים מכושפים, נראה לי. נניח…" שיימוס הרים אצטרובל גדול, וטפח עליו בשרביטו לפני שנתן אותו למאהר. הוא נח בידו בתמימות, והוא קימט את מצחו, מבולבל כששיימוס נופף לעברו. "טוב, תגיד משהו. הוקוס פוקוס, זין על אימא שלי, מה שתרצה. רצית קסם, נתתי לך קסם."

"אה… אל-ק…" האצטרובל התפוצץ פתאום, והעלה עשן כתום וכמה ניצוצות שגרמו למאהר למשוך את ידו לאחור בצווחה ילדותית. "שיט!"

"לא עשית כלום." שיימוס נופף שוב בשרביטו, וגרם לאצטרובל שני על האדמה להתפוצץ כמו הראשון. "הוא כושף בידי קוסם אמיתי וכושף להתפוצץ כשדיברו אליו." עיניו הכחולות נחו על מאהר כשההבנה החלה לבצבץ על פרצופו של האיש השני. "אתה מבין עכשיו?"

"לגמרי." הוא שתק לרגע, פניו מאוכזבות כשבדק את האצטרובל שהדגים שלא יוכל לקבל קסם משלו, ואז הניד בראשו בביטול ושוב הרים את מבטו. "אתה אומר שיש לו שבעים?"

"רדפתי אחריו כבר שנתיים," שיימוס אמר בסמכותיות. "אני יכול להבטיח לך שבעה אוכלי מוות לשעבר, עשרים קוסמים רעים בכללי, ובערך ארבעים או חמישים מהמוגלגים הכי מגעילים שיש באי הזה. חבלנים שלא שמים זין על אירלנד - בשלטון ביתי או רפובליקה - אבל ממש אוהבים דם והרס."

הוא כבר שמע את המספרים, אבל משהו בנימת קולו חיסלה כל אפשרות שהגזים, ונוויל קימט את מצחו, מסמן דברים בחול כשספר את הכוחות שלהם. "יש לנו אותי, את שיימוס, את ג'יני, את ג'ורג', את נעמי, את רייצ'ל, את ג'ימי, את אוליבר, את צ'ארלי, את ריקי, את נורמן, את ארט, את ברני ואת מנדי -" הוא עצר, והסתכל על מאהר כשזכר משהו שאולי יפחיד אותו בניגוד אליהם. "אני צריך להזהיר אותך, מיתרי הקול שלה הושמדו, והיא הייתה צריכה ללמוד ביאור הכרה, וזה אומר שתשמע אותה בראש שלך. אז אנחנו ארבעה עשר. כמה אתה יכול לתת לנו?"

"בערך חמישים אם ניקח כל אחד, אבל בערך עשרים שיסכימו להאמין לכל זה."

"אז זה בערך שלושים וחמישה, ולהארי יש אחד עשר. זה בערך ארבעים וחמישה מול שבעים. לא הסיכויים הכי טובים, אבל גם לא הכי גרועים, בעיקר אם נצליח לפגוע בהם." נוויל הסתכל על התרשים, ושקל את האפשרויות, אבל מאהר בהה שוב בצ"ד, וגבתו התרוממה.

"אני אומר שנערבב את זה כמה שאפשר," הוא אמר לבסוף. "שלא ידעו כמה יש לנו ממה."

"למה אתה מתכוון?"

"נחזיר אותך לדרי ונלביש אותך." מאהר תפס את הצואורון שלו. "כולם בצבעי הסוואה. יהיה יותר טוב להילחם ככה ביער בשקיעה… והדברים שאתם לובשים סתם יסתבכו בשיחים. אקדחים לכולכם, ולא צריך יותר מדי זמן כדי ללמוד ללחוץ על ההדק. קצת קסם שאול כמו שפיניגן עשה לי. אז כולנו קוסמים וכולנו נורמליים והם לא שמים לב מה זה מה."

נוויל חשב על זה לרע, ואז חייך והנהן. "אני אוהב את זה. בלבול זה משהו שיעזור לנו שם. שיימוס?"

"בסדר מבחינתי. אבל אני טוב בשני אלו, בעצם. רוב התחמושת הלכה במחסן, אבל אם תתן לי אקדח, אני יכול לשנות את הדת שלך ממרחק בזמן שאתה מת." הוא הרים את הסכין, ונגע בלהב המשונן בחיוך קודר. "ולדבר הקטן הזה ולי יש מערכת יחסים נפלאה."

נוויל רעד כשהבין מה עשה הסכין הזה, ואז שכח מזה, וחזר לעניינים. "להיכנס זאת הבעיה הכי גדולה שלנו. נצטרך להתעתק רחוק מאוד מהם אם לא נרצה שהם ישמעו את זה, וזה מלחיץ אותי מאוד כיוון שאנחנו לא יודעים לאן אנחנו בדיוק הולכים. שלא לדבר על זה שקל מאוד להיאבד באדמה הזאת."

"אני יכול לעדכן אותך בנוגע למרחקים, ולהקל על זה," הציע מאהר, ואז קימט את מצחו. "אבל חשבתי שאתם יודעים איפה הם?"

"אנחנו יודעים איפה האזור הכללי, אבל לא משהו מדויק."

"אוי, ישו!" מאהר גלגל את עיניו בייאוש, והרים את שתי ידיו כשהניד את ראשו.

"גששים. זה כל מה שיש לנו." שיימוס טפח על האדמה שוב, וצייר איקס בסכין במרחק מטר מהמקום בו נערך הטקס הדמיוני. "נשים את כולם במקום הכי פחות מסוכן ביער, ואז נשלח גששים למצוא את הבני זונות ולחזור עם החבר'ה של מאהר."

נוויל הרים גבה בסקרנות בגלל הנימה הבטוחה של הקוסם השני. "חשבת כבר על מישהו?"

"אני, כמובן, ונניח ג'יני, אוליבר, וצ'ארלי בנוסף. כולם לוחמים טובים, אבל יותר מזה, אנחנו כולנו מהירים וקטנים יחסית. לא צריכים שתדחוף את עצמך בשיחים, הילאי."

"ולי יש עוד שניים שאני יכול להוסיף," הוסיף מאהר. "הם יכולים להתגנב כמו חתול, אלה."

"טוב." נוויל בחר להתעלם מהירידה הקטנה של שיימוס, וידע שעם כמה שאמר אותה בצורה טיפשית, זה גם היה נכון. הוא לא היה שלומיאל כמו שהיה כילד, אבל להתגנב ביער לא מוכר לא היה זמן שבו גובהו היה ליתרון. "אז, יש לנו גששים. ברגע שמצאנו אותם -"

"נקיף אותם. כולם יהיו עם הפנים בתוך המעגל, ואנחנו רק נצטרך לתפוס אותם." מאהר רכן קדימה, והשתמש באצבע כדי לצייר טבעת שנייה, גדולה יותר מסביב לראשונה. "כמו דג בחבית מזדיינת."

"אין סיכוי." שיימוס הניד את ראשו לפני שהשלים את הציור. "הם יורידו אותנו יותר משנוריד אותם."

"זאת ה-"

"שיימוס צודק." נוויל עצר את זה לפני שיוכל למחות. "זאת תכנית טובה רק אם אף אחד לא יחמיץ ירייה או כישוף. אחרת, כל מה שיתפרע בטוח יפגע בחבר'ה שלנו."

פרצופו של מאהר קדר, אבל שיימוס רכן קרוב יותר, ומחק את המעגל של מאהר בידו. "תדחוף את זה ותפתח."

נוויל מצמץ, מבולבל. "מה?"

"נשמע כמו דבר נפלא לליל שבת," צחק מאהר, "אבל אני לא הולך על זה."

"נפגע בכל מה שיש לנו במקום אחד." שיימוס דחף את אצבעותיו ביחד, ושם אותן במרכז הטבעת שסימלה את כוחותיו של הדיאבל דוב, ואז פתח אותן וסובב את ידו, כך שיצר מעגל קטן מסביב ל'מדורה'. "נשבור את המעגל, ניכנס למרכז עם החבר'ה שלנו. הגב שלנו אל האש כך שלא יאגפו אותנו, ויותר קל להילחם מעמדה חזקה אם חסרים לך אנשים."

מאהר הניד בראשו בספקנות. "הם פשוט יברחו."

"אז נשאיר כמה בצדדים." שיימוס משך בכתפיו, התרחק שוב וסובב את הסכין קצת בידיו בקלילות. "לא כמו שהוא אמר, אבל כדי לעצור אותם או להחזיר אותם אם ינסו לברוח. לא נוכל למנוע מהם להתעתק, אבל הדיאבל דוב לא יתייחס יפה לאלו שעזבו אותו, וזה נותן לך עבודה, לא, הילאי?"

"נראה טוב," אמר נוויל לאט, "אבל אני לא יודע. נראה כמעט קל מדי."

"אה, לא הייתי דואג בנוגע לזה, הילאי." החיוך הקודר והמוכר חזר אל פניו של שיימוס. "אתה מבין, יש עוד סיבה שלא רציתי להילחם מהיער כל עוד אפשר."

היה משהו נוראי בקולו שגרם לבטנו של נוויל להתהפך, והוא שאל כמעט בחוסר רצון. "למה?"

"העצים."

"כלומר…" הצבע אזל מפרצופו החיוור של מאהר, והוא העביר את ידיו בשיערו בלחץ. "ישו, זה כמו הדבר הזה מהשנה שעברה, הסרט (12), זה עם האלפים ההומואים והאנשים הקטנים והמפלצות עץ הגדולות והמהלכות?"

"לא יודע מה אתה רואה," אמר שיימוס בביטול, "אבל מה שאני מדבר עליו הוא שהרבה מהקסם הישן קשור לעצירה ושינוי של הדרכים הטבעיות של הדברים, ואיקרוס הראה לי פעם איך הוא יכול ממש להחיות עץ - כמעט כמו חיז"ל, זה היה - ולגרום לו לעשות מה שהוא רוצה. ואתה לא מבין עד כמה הם גדולים עד שהם זזים בעצמם כמו הערבה המפליקה!" קולו קפא כשהסתכל על נוויל. "אבל אתה לא צריך שאני אגיד לך שיש דברים על טבעיים בצמחים… הם כמעט הרגו את אשתך עם זה, לא?"

"אז איך אנחנו מתמודדים עם זה?" דרש נוויל מיד, מסרב להרשות לעצמו לחשוב על הגפנים הנוראיות שזחלו והתעוותו על גופה הדומם של חנה. "וכישופי מגן יעבדו על מה שאפשר לצפות ממנו?"

"הם עדיין ישתמשו באותו קסם שאנחנו מכירים לחלק ממנו… אתה לא יכול לגרום לבן אדם פשוט לשכוח את כל מה שהוא גדל איתו, אז אל תבטל את הבגרויות והכשיפומטרי עדיין. אני הייתי מעדיף ללמד אותך כמה כשפים גאליים בסיסיים, אבל ההגייה ממש קשה אם אתה לא רגיל אליה, ובאשר לרובם, עדיף שתנסה להוריד אותם לפני שתדאג מה הם מכוונים אליך."

"אז אתה מתכוון," מאהר אמר בגועליות. "לירות במתוקים האלה קודם ושאלוהים יחליט על השאר."

"בדיוק המילים שלי, מתוק."

נוויל הסתכל על העצים הדקים שהקיפו את קרחת היער, וניסה לדמיין אפילו את הענפים שלהם הופכים לשוטים, את השורשים יוצאים מהאדמה כדי ליצור צבא של חיילי עץ ענקיים שלא הרגישו כאב והיו ללא מגבלות במספר. המחשבה לא הייתה טובה. "אי אפשר להילחם כשהם ישתמשו בקסם העתיק מולנו?"

"לא יהיה קל, וזאת האמת," הודה שיימוס, פורש את ידיו. "זה לא הקסם המאולף והנחמד שלמדתי על הברכיים של הסבתא שלי, כל זה. זה קסם אפל מאוד מהזמנים החשוכים כשהארץ הייתה פרא ואנשים נלחמו ושפכו אחד לשני את המוח עם סלעים ומטות וגרזנים מדממים, וזה לא רוצה את האימונים והכישופים שלך, זה רוצה את הנשמה שלך, כמו סוהרסן."

היה ידע קר בצורה שאמר את המשפט האחרון, וקולו של נוויל השתנק כשהסתכל על חברו באור נורא, ותהה אם מצא את המפתח לשינוי האפל שם. "זה מה שעשית, שיימוס? נתת לו את הנשמה שלך?"

קצת בושה הופיעה לזמן קצר מאוד על עיניו הכחולות, ואז שיימוס הטה את ראשו לאחור, וצחק צחוק מטורף ומשוחרר לפני ששוב הסתכל על עיניו של נוויל, והפעם המבט שלו היה חזק כמו מכה. "אה, הילאי, על זה ויתרתי בלילה אביבי אפל לפני שנים, מבין? אני לא מוסר את הנשמה שלי, אני מוסר את הדם שלי ואת הדמעות שלי ואת השנאה שלי, ואולי אתה לא מכיר אותם מספיק, אבל הם מספיקים."

הנימה המזלזלת הייתה יותר מדי, ונוויל התקשח, והסתכל על הקוסם האחר בלי למצמץ והרשה לו להראות דברים עמוקים יותר ממה שרצה, הצל של כל שלד בארון בלב שלו. "אתה באמת חושב שאתה היחיד שנשאר לו כאב מאותה השנה?"

"אבל אני חושב ששלי לא יאפשר לי לנשק את התחת של אותו 'ארגון מנומס' שהשאיר אותנו בבלגן הזה, נכון?" אמר שיימוס בגסות.

נוויל לא נכנע, קולו נשאר קריר ושולט. "ממה שאמרת קודם, אני מרגיש שזה בקושי מאפשר לך להסתכל על עצמך במראה."

"אתה באמת רוצה את זה, הילאי?!" פרצופו של שיימוס שוב האדים, והוא קפץ על רגליו, זורק את הסכין כדי לדקור את מזבח עלה האלון ולעמוד, רועד, על האדמה הרכה. "אתה באמת חושב שיש לך ביצים גדולות מספיק? בסדר! איך חוסמים את זה? פשוט לא."

המבטא האירי שלו, שכבר היה חזק יותר ממה שנוויל זכר מנעוריהם בגלל שבילה חמש שנים בין בני עמו בלבד, הפך לשאגה פראית, והמבט על פניו בקושי היה אנושי כשעמד שם, כתפיו כפופות, ידיו הופכות לאגרוף חיוור בצדדיו. "נלחמים מולו, פוגעים בו בלי שרביט, בלי מילים, בכל הכוח הקדמוני, החייתי שיש לך ומפוצצים אותו לחתיכות, וכדי להשתמש בזה, אתה חייב לוותר על כל ניסיון לשלוט במשהו ופשוט לתקוף!"

הוא שוב צחק, צליל כל כך אכזרי ומפחיד שאפילו מאהר התרחק, ידו אוחזת באקדח שלו, אבל שיימוס לא שם לב או שלא היה אכפת לו. "אה, יש קסמים מאחר כך, עם מילים ונפנופי שרביט שעדיין איריים, אבל בזה הוא לא עומד להשתמש כשהנשים שלו עושות טיין ארדבלה (13) שאפשר לחסום עם קריוסינתיוס (14) אם אתה מבין את המשמעות ולא רק את המילים. הייתי עושה את זה, אבל אתה רוצה לנסות את החלקים האפלים? אז תעשה את זה ולעזאזל, הילאי! תן לזה לאכול את כל החלקים בך שאי פעם היו אנושיים, וטיטים גאן אירי אורט (15)!

שיימוס קם, ובעט בתרשים כך שהיטשטש בחול כשעבר את המעגל בין שני האנשים האחרים. הוא צעד אל קצה קרחת היער, ואז עצר, מסתכל שוב מעבר לכתפו בחיוך שהיה מלא באשמה ובגאווה, בצער ובעונג, בשנאה ובעצב ובאלימות ובטירוף ומספיק ממשהו שמנע מהכול להיעלם לחלוטין. "חוץ מזה," הוא אמר ביובש, "בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה, זה היה בחדר הנחיצות. למה אני צריך אחת כשאני רואה את מה שמשנה אם אני עוצם את העיניים?"

הוא שוב הסתכל על היער, ובכמה צעדים, נעלם כאילו התעתק.

עברה כמעט דקה עד שמאהר דיבר, ונוויל לא היה צריך לשאול למה לחש. "הוא יחזור, אתה חושב?"

"הוא יחזור." הנהן נוויל בצער. "הוא היה אחד מהחברים הכי טובים שלי פעם, ואפילו אם אני לא יודע מי הוא בדיוק לעזאזל עכשיו או אפילו אם הוא בריא בנפשו, אני יודע שהוא יהיה שם בקרב הלילה."

"אם הוא כזה מטורף, למה אתה כזה בטוח?"

"כי הוא לא יכול לחיות עם מה שהוא נהיה, והדיאבל דוב זה איך שהוא רוצה למות."

 

(10) קווין בעצם יורד על זה שאירלנד מעולם לא קיבלה את חלוקת האי ואת העובדה שהצפון הוא חלק בריטי.

(11) אוכל מוות שפגשו בפריצה לגרינגוטס בספר השביעי.

(12) הכוונה לשר הטבעות.

(13) טיין ארדבלה- כישוף מקורי. "קיר אש" באירית. כנראה גורם לקיר אש לפרוץ, השתמשו בו בפרק 19 של הסיפור המקורי.

(14) קריוסינתיוס- כנראה כישוף שיוצר חומר בטמפרטורה נמוכה. קריוגניקה היא המדע של הפקת חומרים בטמפרטורות נמוכות.

(15) באירית- תיפול ואל תקום.