אז לפני המבצע החשוב מאין כמוהו שצ"ד יבצעו יחד עם המחתרות האיריות, יש רק עוד בעיה אחת קטנה… איך אנחנו בדיוק מחלצים את רון והרמיוני ונלחמים מול אדון אופל חדש כשהארי ונוויל, וגם נוויל ושיימוס, מסוכסכים?
פרק 13
אחים בנשק
"הנה… הכול בסדר, המפקד." דמלזה חייכה בגאווה כשטפחה על גב ידיו בשרביטה בפעם האחרונה, ושחררה את הקסמים האחרונים שעצרו את אצבעותיו. בזהירות, מתח נוויל את אצבעותיו אחת אחת, אגרף ואז פתח אותן. הן עדיין היו נוקשות וכואבות, אבל הגיבו טוב מספיק, וככל שהכריח אותן לזוז, הכאב הוקל.
הוא חייך חזרה בשמחה. "תודה, דמי. את בטוחה שהן יחזיקו מעמד אם אצטרך ל -"
"אם בכלל, העצמות חזקות יותר," היא הבטיחה לו. "נתתי לך מינון גבוה מאוד." היא הצביעה על טבעת הזהב שהוציא מכיסו. "אולי תצטרך להגדיל את זה קצת. אולי הן פשוט נפוחות קצת, אבל האצבעות שלך נראות לי קצת עבות יותר עכשיו."
"כן," הוא הנהן, ושם לב שטבעת הנישואין אכן לוחצת, אבל טפיחה קטנה משרביטו שלו תיקנה אותה. "אני מצטער שהקשיתי עלייך קודם."
"זה שום דבר." דמלזה נופפה בידה בביטול. "אם אני רוצה להיות מרפאה אמתית, כנראה שאני צריכה להתרגל למטופלים קשים, וחוץ מזה, מספיק קרוב לירח המלא אז ברני היה הרבה יותר אכזרי ממך."
"כן, גם על זה אני מצטער, בשמו," צחק נוויל. "אבל אני אשמח שהוא וביל יהיו בצוותים שונים, בהתחשב בטריטוריאליות שלהם. זה בטח יהיה שימושי הלילה כי זה קרוב לזמן הזה של החודש." הוא הרצין, ואז תפס בכתפה בעדינות. "מה איתך? את בטוחה שאת באמת רוצה ללכת?"
לא היה שום היסוס כשהיא הזדקפה וניערה את ידו במבט נחוש. "אולי רון והרמיוני יזדקקו לי, ואם לא, אתם האידיוטים תזדקקו. אני הולכת, בלי שאלות. בכל מקרה, ג'ורג' שם כישופי מגן על כל דבר עד לנעליים שלי, ודולי אמר שייתן לי וסט מיוחד וקסדה לנשקים מוגלגיים… אפילו יהיה עליו צלב אדום קטן וזה אומר שמוגלגים לא יירו בי. אני אהיה הכי בטוחה שם."
"כדאי לך," הוא אמר בעצב. "אבל אל תהיי בטוחה מדי. תורידי פרופיל. אף אחד לא חושב שתילחמי. את שם מסיבה אחת בלבד, ואל תתני לגבורה הגריפינדורית להשתלט עלייך כשהקללות והכדורים יעופו. אפילו אם מישהו נפל ויש עדיין חילופי אש. יש לנו רק אחת ממך, דמי, ואני לא מתכוון רק בתור מרפאה."
"כן, אדוני." היא שמה את שרביטה בחגורתה, ונישקה אותו על מצחו בחיוך מוזר. "אבל אין טעם להגיד לך להקשיב לעצמך ולהיזהר, אפילו שיש רק אחד ממך, ואתה בסדר עכשיו אז אתה יכול להבין איך אתה עומד לחזור לטיפול שלי."
"עם איך שאת אומרת את זה, אני חושבת שאני אצטרך לקנא." נוויל הרים את מבטו לצליל קולה של אשתו, והחיוך שלה שהיה חמוץ-מתוק הפך לאמיתי כשהוא נעמד וניקה את ברכי הג'ינס שלו במקום בו כרע על החול.
"חנה!" הוא תפס את שתי ידיה בידיו, הרים אותן אל פיו כדי לנשק אותן ונהנה מהקלילות בה אצבעותיו תפסו בשלה. "אני מבין שהארי מוכן? או שרק באת לראות אותי?"
"הראשון, אני חוששת." היא שחררה את ידיו באנחה קטנה, ומשכה בכתפיה. "דמי, הם גם רוצים אותך. זה פתוח לכולם, אם זה בסדר מצידך, נוויל."
"עמדתי לשאול את אותו הדבר," הוא הגיב, נימת קולו חוזרת במהירות כמוה לענייניות. "אבל יש לו תכנית?"
היא חשבה על כך לרגע, ואז הנהנה בביטחון. "ודי טובה. טוב… בהתחשב במה שאנחנו יודעים. אבל אני חושבת שזה יעבוד, באמת."
הם חצו את קרחת היער, ונוויל סרק את עשרות האנשים שעמדו במעגל רחב שנראה גדול יותר מהדגם בו השתמשו. אבל בלי קשר למקום בו הסתכל, הוא לא ראה אף גב עם קוקו ארוך ובלונדיני שנופל בין כתפיים חסונות, שום צדודית או פרצוף שעוטרו בכחול בוהק, וקימט את מצחו. "אז הוא עוד לא חזר?"
לא היה צריך לשאול למי התכוון; זה לא היה בדיוק סוד, והיא הסתכלה עליו בדאגה. "לא," היא הודתה. "אף אחד לא ראה אותו. אתה חושב ש -?"
"הוא יחזור," אמר נוויל בביטחון, אבל בפנים, הוא החל לפקפק בעצמו. השעה כבר הייתה חמש בערב, ובקושי יהיה להם זמן לתאם תכניות כשיתעתקו לדרי וייפגשו עם מאהר, שכבר הלך עם ג'ורג' כדי להכין את הציוד ואת אנשיו. אם שיימוס לא יחזור בתוך חמש עשרה או עשרים דקות…
אבל זה לא שינה. נוויל הניד בראשו במהירות, וביטל את המחשבות המדאיגות כשמצא את הארי במעגל, לחץ את ידו של הקוסם השני והתיישב לידיו. "רוצה להיות ראשון?"
"בטח." עדיין הייתה אווירה מוזרה ביניהם, אבל למזלו, נראה היה שהארי היה נחוש כמוהו לעבוד למרות הכול, והוא כחכח בגרונו, והצביע על השרטוט לרגליהם. "זה הניחוש של ביל בנוגע לדברים, ואדון מאהר גם הסתכל על זה לפני שנאלץ ללכת, והוא אמר שזה די אותו הדבר שאתם שרטטתם, אז זה גורם לי להרגיש טוב." הוא הביט לרגע באיש הג'ינג'י והגבוה לצידו. "ביל הזכיר לנו כל רגע ששום דבר לא היה מקודש בדתות הישנות, אבל אם שני מומחים מסכימים על העיקרון, אני חושב שזה אומר שנוכל לסמוך על כך שיהיו שם מעגל, מדורה, מזבח, ואסירים קשורים פה ופה, ודברים כמו צבע המזבח לא ממש משנים."
נוויל הסתכל על השרטוט בזהירות, ורצה להיות בטוח לפני שדיבר. "לא, זה באמת באותם מקומות ששיימוס שם את הדברים, והוא למד את זה מאטרסון. אולי המעגל שלכם קצת גדול יותר, אבל זה כנראה עניין קטן, וכמו שאמרת, אנחנו לא מנסים לדייק פה."
הארי צחק בצורה מאוד קודרת. "לא, זה רק אני וג'סטין."
הוא הרים גבה שואלת, והארי נאנח עמוקות, נשם עמוק והעביר את אצבעותיו - לא בפעם הראשונה - בשיערו. "ביל, דמי, זאק, חנה וה-RHD ילכו איתך. לא ממש כחלק מהכוח שלכם, אבל הם יחכו עד שתבקשו מהם, ואז הם יתעתקו אל מרכז המעגל, הכי קרוב לבני הערובה שיוכלו, ואם הוא ינסה למנוע את זה, אז הם יסתערו מתי שתצליחו ליצור להם פרצה."
הארי החווה בשרביטו, וכמה אבנים עם שמות האנשים שאמר כרגע עברו מהערימה על רגליו למקום מסביב לשתי האבנים האדומות שעליהן היו שמותיהם של רון והרמיוני. "חנה, זאק וה-RHD שם כדי לשמור על ביל כשינסה 'לבחור את המנעול' כמו שאמר קווין. להסיר את הקסם שמחזיק אותם. אם הם יזדקקו לטיפול לפני שנעביר אותם, דמי תהיה שם, אבל אלא אם הם מדממים למוות, נצטרך פשוט ללכת."
על פניו, היה קולו של הארי קריר ויציב, ענייני לגמרי, אבל אפילו שנוויל לא חשב שהיה ממש קרוב אליו, הוא הכיר אותו מספיק טוב כדי לשמוע את הבעיה במילותיו האחרונות, אפילו כשהמשיך מהר. "ברגע שישתחררו, ביל ישלח ניצוצות באוויר. זה בשבילי, בשביל טוני, בשביל אוליבר ובשביל ג'סטין. כולנו שיחקנו פעם קווידיץ' (1), וזה חשוב מאוד. אנחנו נרחף מלמעלה, ונקווה שלא נהיה בטווח שהם יכולים לאתר אותנו, וכשהניצוצות יעופו, אנחנו פשוט נצלול לשם. אני אתפוס את הרמיוני, ג'סטין את רון, ונעלה למעלה לפני שמישהו יראה משהו שהוא לא טשטוש. בגובה שלוש מאות מטר בערך, אנחנו נשמיד את המטאטאים ונעשה התעתקות צד-לצד מהאוויר ישירות לקדוש מנגו אז לא יהיה סיכוי שירדפו אחרינו."
"מה עם טוני ואוליבר?" שאלה ג'יני.
"הם הגיבוי. אם נהיה בצרות, אם אחד מאיתנו יחמיץ, ייתפס בענף, ייפגע… מה שלא יהיה. הם יורדים איתנו ומוכנים לתפוס פיקוד אם צריך."
"הגיוני," הנהן צ'ארלי, ואז טפח בידו על גבו של ג'סטין במבט מרחם ומוזר. "ואין לי שום דבר נגדך באופן אישי, אני פשוט רוצה שתדע את זה, כי אני לא רוצה שתעשה את זה. אני רוצה להתחלף."
העיניים הירוקות מצמצו בבלבול מאחורי משקפיו של הארי, והוא הטה את ראשו בתדהמה. "למה?"
"כי ג'סטין בסדר, אבל בזמני - שלא היה לפני כל כך הרבה זמן, ואני עדיין משחק - הייתי מדהים. (2) אז אם החיים של רון תלויים בתעופה, אני רוצה להיות זה שלוקח אחריות. שלא לדבר על זה שהוא כבד יותר ממה שהוא נראה, ואנחנו לא יודעים אם הוא יצליח להחזיק מעמד או יהיה מעולף." צ'ארלי הפשיל את שרוולו, וחשף זרוע עבה אחת כשהסתכל על ג'סטין. "אתה באמת חושב שתצליח להחזיק אותו ועדיין לעוף כמו שצריך?"
ג'סטין עצר רק לרגע לפני שמשך את הגלימה שלו, ואז תפס בחולצתו והרים אותה מעל ראשו. הוא לא היה חסון כמו מטפל הדרקונים, אבל שרירי זרועותיו ובטנו עדיין היו ברורים, ורייצ'ל שרקה שריקה נלהבת, וגרמה לאיש הצעיר לחייך כשהושיט את זרועו לצ'ארלי. "אבא שלי אולי חבר פרלמנט," הוא אמר ברוגע, "אבל זה לא מרכך אותי. זאת לא הייתה אופציה אצל הנבחרת של מקמילן, ולא אופציה אצל ההילאים."
"הוגן מספיק," אמר צ'ארלי, אבל עדיין נראה עקשן. "אבל לי יש נימבוס 2006 מהשמורה -"
"אש המחץ שלוש, חברי הטוב (3)," אמר ג'סטין. "ואני במקרה יודע שיש אחד כזה רק לעוד מישהו כאן, לאדון פוטר, וזה כי הם נותנים לממזר הזה את הדגם האחרון ברגע שהוא יוצא." תווי פניו האריסטוקרטיים התרככו, והוא הסתכל על צ'ארלי בהבנה שכמעט הייתה מעורבת ברחמים. "אני מבין שהוא אחיך, אבל בדיוק בגלל זה אני לא מסכים איתך בנוגע לזה. אתה לא חושב שאולי תשתגע אם משהו יקרה?"
פרצופו האדים כשסנטרו של צ'ארלי התרומם. "הארי גם לא בדיוק ניטרלי פה, ואני לא רואה אף אחד מפקפק בזכות שלו ל -"
"עשיתי את זה כבר," אמר הארי. "זאת לא תהיה הפעם הראשונה שחברים שלי נפגעים בגללי."
הייתה שתיקה כבדה, ואז נוויל דיבר. "בלי קשר לג'סטין או צ'ארלי - הייתי שמח שכל אחד מהם יהיה שם," הוא אמר בזהירות. "אבל זה לא בגללך, הארי."
"כן זה כן!" הארי צעק עליו, ובפעם הראשונה מאז שהגיע, ראה נוויל לחץ אמיתי מתחת למעטה המקצועי. "אני הייתי זה ששלחו לכאן קודם! אני הייתי צריך לנסות יותר! זה לא היה צריך ללכת כל כך רחוק, ואם משהו יקרה להם עכשיו -"
קולו נשבר, אבל הוא התאושש כמעט מיד, ומילותיו יצאו במהירות כאילו הוא רצה להוציא אותן לפני שישכח מהן. "הם לא צריכים להיות הילאים! רון לא רצה שום דבר אחרי המלחמה, אבל הם הצטרפו בגללי, והם לא רק חברים שלי, הם היחידים שהיו שם בשבילי כל החיים שלי כי הם אהבו אותי, לא בגלל מי שהייתי או בגלל שהם היו צריכים, ועכשיו איזה מטורף רוצה לעשות מהם קורבן אדם בגלל שנתתי להם להיכנס לבלאגן הזה כמו כל פעם שכמעט הרגתי אותם קודם!"
"הארי…" ג'יני קמה על רגליה, פרצופה מכיל תערובת של כאב והבנה כשתפסה את פניו של בעלה בידה. "אני יודעת איך אתה מרגיש, מותק, אבל נוויל צודק, זה לא -"
"אה, כמה זה יפה לראות שלא החמצתי שום דבר. שוב ההילאים מתווכחים, אני מבין? הפעם בלי חולצות? עדיף, אני מניח, מלהרביץ, אבל בבקשה תסלחו לנו כי אני לא יכול להצטרף."
כל ראש הסתובב, וההתפרצות של הארי נשכחה כשנעמי ראסל צווחה צווחת אימים שנשמעה מכל גרון. פיו של נוויל נפער, בטנו נאבקה בצורך להקיא. הוא פתח את פיו, סגר אותו, אבל ג'יני הייתה הראשונה שהצליחה להשחיל מילים מעבר לתדהמה ולגועל שעיקלו בפיה. "מה עש-"
"סליחה שאני קצת איחרתי." חייך שיימוס בקלילות כאילו הגיע לארוחת צהריים בלתי רשמית באיחור של חמש דקות, והרים את ידו כדי להציג את ארובות העין הריקות, החלולות והפרצוף ההרוס של הראש שהחזיק, אצבעות ידו השמאלית אוחזות בשיער החום והקצר. "היה לי מישהו שרציתי להיפרד ממנו במקרה שלא יהיה לי סיכוי אחר כך, אתם מבינים, אבל הוא כנראה לא ממש רצה שימצאו אותו בקלות. כנראה חשב שיש לי סיבה להיות עצבני עליו, לבחור."
הפרצוף היה חתוך וקרוע עד כדי כך שאפילו החברים הכי קרובים של הקורבן לא יכלו לזהות אותו, אבל השיער היה מוכר מספיק, ומשהו בעיניו של שיימוס הביא לנוויל רמז נורא מי היה הבחור חסר המזל. "קנדי?"
"לא רע, הילאי, לא רע בכלל," אמר שיימוס, עיניו מתרחבות בהפתעה נעימה. "ואני חושב שכאן אולי קצת הגזמתי." הוא שוב סובב את הראש, הפעם לכיוונו, ונגע בנדן המוכתם בדם של הסכין הלא מוכר שלו במקום בו היה האף. "אז זה לא שלא היו סיבות לכל הצרחות האלה! ההילאי עדיין הכיר אותך, אז יכולת להראות קצת יותר אומץ, במיוחד כי חשבת שאתה גדול מספיק להזדיין איתנו."
נוויל לא רצה לזוז, אבל הרגיש שידה של חנה מחליקה לאט אל שלו, ומבט מהיר ראה מבט של היסטריה בעיניה כשהיא נצמדה אליו, שפתיה זזות לאט, קרובות לאוזנו. קולה בקושי נשמע, רק נשימה קטנה. "מותק…"
כשהוא לא מזיז את שפתיו, לא מוריד את עיניו משיימוס, שעכשיו היה מעורב בשיחה שקטה אך די חד צדדית עם אדון קנדי המנוח, נוויל לחץ את ידה בהבנה. "כן?"
"אני יודעת שאכפת לך ממנו. אני יודעת שהוא היה חבר טוב מאוד. גם לי אכפת ממנו. אבל הוא לא בסדר, מותק. הוא ממש, ממש לא בסדר."
זה היה נורא. זה היה חולני ועצוב וכל כך, כל כך לא בסדר בכל כך הרבה דרכים, ואוי, זה כאב כל כך לראות, אבל הוא לא יכול היה שלא להתקרב לצחוק בגלל העובדה שהיא דיברה בלשון המעטה. "אני יודע."
"הילאי! הנה… תקרא לזה מתנה שלי כהתנצלות על כל הדברים הנוראיים שאמרתי קודם." נוויל בקושי הגיב כזרועו של שיימוס הונפה, והראש עף אליו כמו קוואפל אכזרי ושטני, מסתובב בטירוף באוויר כדי לנחות בחבטה עמומה לרגליו כשקפץ לאחור, כמה טיפות דם מכתימות את נעליו.
הוא בקושי הפסיק להתגלגל כשברנרד קם על רגליו, ובעט בו בצעקת גועל. "מה לעזאזל לא בסדר איתך, פיניגן?!"
העיניים הכחולות מצמצו בשלווה כששיימוס ניקה את ידיו המוכתמות על חולצתו המוכתמת-ממילא. "אתה לא יכול להגיד שלא הרגשת אותו הדבר בעצמך כלפיו אחרי שהוא בגד בנו. אם אני זוכר נכון, אתה אמרת שבא לך לקרוע לו כל יד ורגל מזדיינת בידיים ובשיניים, אז אולי כדאי שנשאל מה לא בסדר איתך?"
"אני יודע מה לא בסדר איתי!" נהם ברנרד. "אבל אני עדיין שולט בעצמי מספיק כך שאני מבדיל בין מה שאומרים למה שעושים."
"טוב," משך שיימוס בכתפיו. "זה לא פה ולא שם. המעשה נעשה, והשמש ממשיכה בלעדינו, אז… אתם מוכנים ללכת, או שאני צריך לתת לכם קצת זמן כדי לעבוד על מה שאתם לא מתווכחים עליו?"
"לא." צ'ארלי צעד קדימה, פרצופו חיוור מתחת לשיזוף המנומש שלו כשנמנע בכוונה מלהסתכל על הראש שעכשיו היה הפוך באדמה בקצה קרחת היער. "אני חושב שדי סיימנו את הכול. נוויל? הארי? אתם חושבים שאנחנו מוכנים ללכת?" הוא הסתובב אליהם, ונוויל ראה אותו ממלמל בשקט אבל בבירור רב: בבקשה תגידו כן. כל השאר אחר כך. תגידו כן.
"לגמרי!" הארי הנהן בפראות כזו עד שמשקפיו נפלו על קצה אפו. "אנחנו בדיוק מסיימים."
"נכון," הסכים נוויל. "זה אפילו לא היה ויכוח. הארי רק אמר כמה הוא רוצה לסיים את זה כמו שצריך כי החברים שלו כל כך חשובים לו."
שיימוס נחר בספקנות, אבל אז שוב משך בכתפיו כשהלך למקום בו סכין ראש-הזאב שלו עדיין דקר את האדמה, שחרר אותו וזרק את הלהב האחר כשצחצח את שלו. לאחר מכן הסתכל על נוויל בחיוך בוהק וילדותי שהיה כל כך נלהב ושמח ותמים עד שכל השערות בעורפו סמרו. "אז אני אראה אותך בדרי, בעצם, אה, ומנהיג נועז, לא נהנה ממש הלילה? יש משהו כל כך טוב בלסגור מעגל ביום השנה. יפה ונחמד כמו מתנת חג מולד! אה, אבל הלוואי שהשמש תשקע כבר, באמת!"
ובחיוך נוצץ אחרון, הוא הסתובב במקום ונעלם באוויר.
הקראק מההתעתקות שלו הדהד ונעלם, והדממה נפלה על קרחת היער למה שנראה כמו זמן ארוך לפני שקווין כחכח בגרונו. "אתם יודעים, רק רציתי להגיד שאם אני אחיה עד הבוקר, אני לא מתכוון להגיד לאף אחד מה ראיתי, ואני נשבע בזה. לא את הקסם, לא את עולם הקוסמים, לא את הכול… וזה גם לילדים שלי."
"רק רגע…" אוליבר הניד בראשו במהירות כשקם על רגליו, מרים את ידיו בזהירות. "אתם באמת לא צריכים לדאוג שמישהו כאן יתחיל לערוף ראשים אם -"
"לא, לא, אולי, חברי," תיקן אותו קווין, פניו חיוורות, "פשוט החלטתי שעדיף מאוד אם אני אדחיק את זה… אבל אני רוצה להמשיך לא לדבר על זה, אם לא אכפת לך, כי אני לא רוצה יותר מדי בעיות."
"נשמע לי הוגן," מלמל ג'ימי בחולמניות. "אז… אה… דרי, אם ככה? נבין את השאר משם? אני לא ממש אוהב את הרעיון ששיימוס יחכה לנו."
"כן," הסכים נוויל בשקט, "אני לא רוצה לחשוב על מה שיעשה אם ישתעמם."
OOO
בגובה מטר שמונים וחמישה, נוויל היה איש גבוה, ולא היה רגיל להסתכל למעלה אל אדם אחר, אבל האיש הזה התנשא מעליו בגובה של כמעט חצי ראש, והוא הניח שההבדל ביניהם הוא בערך ארבעים וחמישה קילו כשהידיים של דוב נסגרו על ידו, וריסקו אותו עד שהודה על כל הכוחות שדמלזה החזירה לאצבעותיו. ועדיין, הוא היה חייב לעוות את פניו, והמוגל הענק שאג מרוב צחוק, ושחרר יד אחת כדי לטפוח על כתפו בכוח אכזרי. "חשבתי שאידן אמר שאתה קוסם, חבר?"
"קוסם, כן," התנשם נוויל, מותח את אצבעותיו בזהירות כדי לוודא שהן כולן עוד מחוברות אחרי שידו שוחררה. "אבל אנחנו עדיין עשויים מאותו חומר כמוך." הוא שתק, עיניו עוברות על הידיים הרחבות שהיו עטויות בתלתלים אדומים-זהובים עד שלא יכול היה שלא לחשוב על אורנגאוטן. "טוב, רוב החומרים," הוא אמר בחיוך משועשע. "נראה כאילו לך יש יותר."
"אה, תמיד הייתי ילד בריא, אני," עיניו הכחולות-אפורות נצצו בנעימות מפרצופו העגול והילדותי כשנמתח להקשב והצדיע. "דארה טוהי, בעבר כוסית של הוד מלכותה לפני שתפסתי שכל, ועכשיו חייל גאה של אירלנד והאפסנאי שלך בכל הבלגן פה."
"נעים להכיר. אני נוויל לונגבוטום: אני אוביל את הקרב. וזהו הארי פוטר - הוא מפקד על חילוץ בני הערובה." הוא הצביע לכל אחד מהקוסמים האחרים כשהציג אותם, וניסה לנסח נכון כל משפט כדי למנוע עוד התלקחות מתחים בין הקבוצה שהתאחדה בחופזה. "ביל וויזלי; מסיר קללות מקצועי. קווין דולי הביא עוד קבוצה צבאית כדי לחזק את הכוחות שלנו… ואני מניח שכבר פגשת את שיימוס פיניגן, המומחה התרבותי שלנו."
"בהחלט, איי, בהחלט." טוהי התכופף ופרע את שיערו של שיימוס בצחוק גדול, ונוויל התעוות, מוכן לפיצוץ. "יורה לכל מקום אתה, מה? אני בטוח שהסוף לכמה חבר'ה בזמן האחרון הגיע בגלל שהם זלזלו וחשבו שאתה לא יכול להגיע לרגל השמאלית שלי, או שאני טועה?"
"אה, זה די נכון," הסכים שיימוס ברוגע, ואז משום מקום, הופיעה הסכין בידו, והוא התכופף מתחת לטוהי, קצה הלהב על צלעותיו של הענק. "ככה, בעצם."
הנשימה של כולם נעצרה, ואז שיימוס התרחק לאחור, מחזיר את הסכין אל נדנה בלי שום הבעת פנים מיוחדת כשהסתכל על קופסאות הקרטון שהיו מסודרות במוסך בו ה-RIRA קבעו את המטה שלהם. "אז כל זה בשבילנו?"
טוהי נראה קצת מזועזע, אבל אסף את עצמו מהר, והנהן כשחזר לעצמו השמח. "המגפיים והמדים שם. הגדלים מעורבים, אז תצטרכו לחפש קצת כדי למצוא את מה שמתאים לכם, והנשים יצטרכו להתלבש כמו הגברים. כל בגד מתחת באחריותכם, או שפשוט תלכו בלי. משדרי רדיו שם, ואל תתעסקו עם החוגה כי מיילס כבר סידר את זה והוא ממש יתעצבן אם תשחקו לו במכשירים. נרתיקים שם, אקדחי פקקים פה, אבל נצטרך לבקר את אוסקר לפני שנלך, ונראה שהוא הביא לכם את הכדורי סרק."
רייצ'ל הרימה את ידה, מסתכלת במבט מפקפק בחדר הקטן. "איפה הנשים יחליפו בגדים?"
"כאן אם תרצי להרים את המורל, מותק," טוהי קרץ, אבל רייצ'ל הסתכלה עליו בגועל, ושמה את ידיה על מותניה.
"אני חושבת שהמורל בסדר."
"אז תעשו את זה בתורות בשירותים," הוא הצביע אל דלת קטנה בפינה אחת שקושטה בגרפיטי צועק ובלוח שנה מוגלגי דומם שהציג אישה עירומה עם מידות מפוקפקות בהחלט. "סליחה אם זה לא יקר, אבל אנחנו לא ממש דואגים בנוגע לזה."
רייצ'ל החליפה מבט עם חנה, והוא ראה לרגע את פיו של אשתו יוצר את המילים התקרצף להנהון בהסכמה. אולם ג'יני כבר הוציאה מהקופסה הראשונה עם חופן בגדם, והיא טפחה על אפה בשרביטה, כשהיא יוצרת את כישוף בועית-הקסדה, לפני שפתחה את הדלת בקסם. היא היססה שם, קולה מעוות בגלל הקסם. "אוי, מרלין, אני חושבת שהאסלה אמרה משהו."
הארי צחק, הציץ מעבר לכתפה ורעד לפני שליטף את אשתו ביד. "את הילאית, ג'ין, ושרדת שישה אחים. את יכולה לעשות את זה."
המבט הכועס שהיא נתנה בו לא היה ממש מצחיק. "אז אתה תחליף שם."
"שש שנות קווידיץ' וחצי שנה בצריפים באימוני-הילאים." משך הארי בכתפיו. "אין לי בעיה להחליף פה עם שאר החבר'ה, תודה."
"נסתובב, ג'יני, אנחנו מבטיחות," אמרה נעמי. "למרות מה שהם חושבים, אנחנו לא מתות לראות את התחתונים החמודים שלהם." היא הסתכלה ישירות על ג'ימי כשאמרה את זה, ונוויל היה צריך להזכיר לעצמו שלא היה כדאי למפקד לצחקק לפני קרב כשראה את פיו של האיש הצעיר נפער כשסומק ורוד הופיע על פניו.
"טוב, אז בסדר." ג'יני נשמה עוד נשימה עמוקה, נוגעת בבועה מסביב לפה שלה לפני שעצמה את עיניה ונכנסה פנימה. הדלת נסגרה מאחוריה, אבל הם שמעו את הצעקות והכעס שיצאו ודיברו על המצב בפנים. נוויל הניד בראשו, מופתע מאוד שאחרי עשור של היכרות, הוא עדיין הופתע מאוצר המילים של ג'יני.
"נראה כאילו הכול בסדר," אמר טוהי, מחכך את ידיו בסיפוק. "אני אלך אלא אם יש עוד שאלות, אסדר לנו כמה דברים."
"רק אחת," נורמן פורסט התכופף ליד קופסת המדים, והרים אחת כשקימט את מצחו. "אלו מדים של צבא ארצות הברית."
חיוכו של טוהי התרחב, והוא קרץ אל הקוסם. "נו, מה עוד אפשר לקבל בזול באיביי?" הוא שוב צחק בגלל הבלבול מהתשובה שלו, ואז הצדיע להם שוב פעם. "אידן אמר שנצא כשיהיה וחצי, אז יש לכם בערך עוד רבע שעה. ביי!"
נוויל צפה בו הולך, ואז הסתובב כשהרגיש טפיחה על כתפו. זה היה צ'ארלי, שהושיט לו זוג מגפיים וחולצה בצבע ירוק-זית. "חנה אמרה לי באיזה גודל," הוא אמר, ואז היסס כשנוויל התחיל להתפשט. "תראה, אה… אני לא רוצה להטריד בנוגע לזה, אבל אני ממש צריך שתגבה אותי שם מול ג'סטין. אני יודע שאין לך אחים, אבל אם יש איזו דרך שתוכל לנסות ולהבין איך זה ירגיש כשאתה -"
"אני כן מבין," הוא נאנח. "כמה שאני יכול, בעצם. אבל ככל שאני חושב על זה, צ'ארלי, אני יותר חושש שאני צריך לתמוך בהארי ובג'סטין בנושא הזה. ראיתי אחים נלחמים ביחד, ובלי לפגוע, אתה לא. כל האחים והאחיות שעמדו לצפות אחד בשני מתים כבר ראו את זה. ואני יודע שאיבדת את פרד באותו הלילה, אבל לא ידעת את זה עד אחרי שזה קרה. ראיתי מה קורה, וזה הכאב הנורא ביותר שמישהו יכול להרגיש… וזה מטריף אנשים. אני מצטער. אני חושב שג'סטין הוא הבחירה הנכונה, ואני הייתי גם מסלק את ביל, אבל עם היכולות שלו, אין לנו שום ברירה כאן."
"אבל -"
"לא," הוא שתק, מושך את החולצה מעל ראשו, ואז חייך בהבנה ככל שיכל. "זה מה שהחלטתי, צ'ארלי. אני מצטער. אם אתה רוצה לעזור לרון, נצטרך אותך כמשקיף וכלוחם, ואם אתה מטפל בדרקונים, אני יודע שאתה ממש תפריע למפלצות האנושיות שנילחם מולם הלילה."
המחאה עמדה להגיע אל פיו, ואז צ'ארלי עצר, מקמט את מצחו. "משקיף?"
"זה… אוף, נו, לא הספקנו לעבור על זה, נכון?" נוויל התיישב על הבטון הקר והחל להוריד את נעליו כשהסביר. "אנחנו עומדים להשתמש בכמה מכם כמשקיפים כדי שנוכל למצוא את הדיאבל דוב לפני שנתפצל. אני כבר עברתי על כל מה שאני עומד לעשות עם הארי, והוא בסדר עם זה, הוא פשוט עדיין לא סיים את כל התכניות שלו אז. מאהר יודע, וקווין, אבל אני אעדכן את כל השאר כשנהיה מצוידים. אבל עכשיו, אתה פשוט חייב להתכונן."
העיניים החומות בערו מרוב כעס אילם, אבל להקלתו, לא היה עוד ויכוח כשצ'ארלי הצלך למקום בו כמה קוסמים ומכשפות התאספו מסביב לקופסאות, בודקים תוויות ומשווים גדלים כשמיהרו למצוא את כל מה שהזדקקו לו. ג'יני יצאה עכשיו, נעמי החליפה אותה, והמדים די הקיפו את גופה הקטן, וגרמו לה להיראות כאילו התלבשה בבגדים שהשאילה מבעלה. זה היה חמוד, למען האמת, אבל שום דבר לא היה חמוד במבט הכועס על פניה כשהלכה אחרי שיימוס וקשרה את המשדר אל החגורה שלה, הכבל הארוך והמפותל מגיע עד לאוזניה ולמיקרופון שנתחבו מאחורי השיער הארוך שלה.
הוא היה לבוש עכשיו, והוא שמח לגלות שאשתו צדקה בנוגע לגדלים, והמדים המוגלגיים התאימו לו כאילו נתפרו לו, והוא הלך אל ארגז המגפיים, ופתאום תהה אם היה קשר בין מידות הנעליים באנגליה הקסומה והצבא האמריקני. זה לא היה סביר ממש בהתחשב בכך שרוב השאר שהיו שם מצאו את המגפיים שלהם כשהשוו ביניהם לבין הנעליים שלהם, ונוויל לקח את אחת מנעליו שזרק כדי לעשות את זה לפני ששמע את הארי קורא בשמו.
הוא הרים את מבטו, מופתע לראות שהאיש האחר היה לבוש לחלוטין, עד לקנה האקדח שבצבץ באיום מתחת לחולצה הפתוחה שלו. "אפשר לדבר איתך?"
"זה קשור לצ'ארלי?" הוא קימט את מצחו.
"לא… פשוט -" הארי נופף בידו, מסמן לנוויל להמשיך להתכונן כשהמשיך. "הייתי די אידיוט קודם, ורציתי להתנצל. אנחנו לא צריכים לרדת אחד על השני עכשיו, ואני מוכן לבלוע את הגאווה אם זה אומר שאנחנו רק דואגים למה שאנחנו עומדים לעשות."
"אז זה בדיוק כמוני," חייך נוויל בצער כשהחל לחפש בערימת המגפיים, והשווה אותם אחד אחרי השני לנעל שלו לפני שזרק אותם. "לא הייתי בדיוק מלך הטאקט. לא הייתה לי שום זכות להגיד משהו על מה שעשית כשהיינו בהוגוורטס. לא הייתי שם, ואני מצטער."
"לא, אתה צודק." המילים לא יצאו בקלות, אבל הארי בלע את רוקו, והסתכל לנוויל בעיניים בלי לרעוד. "באמת ידעתי שכל עולם הקוסמים היה במלחמה, שהם היו תלויים בי, ופישלתי. זה כל העניין. נבהלתי מכל האחריות שנפלה עליי, אז ניסיתי לזרוק את זה על דמבלדור, וכשגיליתי שהוא אנושי כמו כולם, זה שוב היה אחריות שלי. האומץ שלי, ההחלטות שלי, אפילו ההחלטה אם אני אסמוך על ההחלטות שלו… והתחלתי לחפש פרצות וקסם מיוחד וכל דבר שיסביר שאני לא באמת צריך להילחם מולו, אפילו שבסוף, זה כל מה שזה היה. אני והוא."
נוויל מצמץ, מופתע מהווידוי. "אבל מה עם ההורקרוקסים, השרביטים, כל ה -"
"ההורקרוקסים היו אמיתיים. בזה אני בטוח לגמרי, ואני עדיין אסיר תודה שהרגת את נגיני, נוויל. זה היה אמיץ ממש, ואני לא אשכח את זה בחיים. אבל השרביטים…" הארי משך בכתפו, והוא לא רצה להסית את מבטו אפילו שהיה צריך כדי לקשור את הנעליים שמצא. "אני לא יודע, בעצם. זה היה מאוד הגיוני באותו הזמן, כולנו זרמנו עם הרגע, אבל ככל שאני מסתכל על זה יותר, אני חושב יותר ששרביט הבכור היה סתם שרביט נהדר - שרביט די מושלם שתיעל קסם ממש טוב, אבל שום דבר יותר מיוחד מזה - ושהכוח האמתי שדמבלדור ידע שהיה לו היה להפחיד את רידל ולתת לי ביטחון. וזה היה מה ששינה בסוף… שהאקספליארמוס שלי היה מהיר וחזק רק בקצת מהאבדה קדברה שלו. שהאמנתי שהכישוף שלי יעבוד והוא רק קיווה ששלו יעבוד."
"אתה מתכוון" נוויל גילה שלחש, והרגיש את הצבע אוזל מפניו. "שזה היה סתם… דו קרב. סתם… ניצחת אותו."
ראשו של הארי נפל, והוא הנהן, כתפיו כפופות כאילו ציפה שיחטוף על הווידוי. "אני מצטער. הייתי צריך להגיד את זה קודם. הייתי צריך להודות בפני כל העולם, אבל אני חושב שהייתי פחדן מדי. זה לא קשור לפרסום, פשוט… לא יודע. אולי לא רציתי שאנשים יסתכלו עליי כמו שמגיע לי."
"זה שטויות!" הוא אמר. "הארי, אם אתה חושב שאני לא מכבד אותך עכשיו רק בגלל שזה לא היה איזה שטויות עם תורת השרביטים או משהו… לא! לעזאזל, לא כיבדתי אותך מעולם יותר מעכשיו! אתה מבין מה אתה אומר, חבר? נלחמת מול רידל בלי שום דבר שהוא לא האומץ שלך ועדיין ניצחת אותו. השאר… כן, בסדר, אני מודה שתמיד קצת יכעסו על השנה הזאת. אבל על המון דברים, לא רק עליך, ואני יודע עד כמה זה בודד, כמה מפחיד שאנשים תלויים בך. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך לפעמים היה שכל יום הסתכלו עליי. לא הייתה לי שום זכות להעמיד פנים שאני יודע מה הייתי עושה אם הייתי לבד עם שני חברים."
"היית נלחם." אמר הארי בפשטות. "לא היית מתבודד."
"אולי לא," נוויל משך בכתפיו, ועכשיו הסית את מבטו ולקח את המשדר ואת הנרתיק לכתף שלו. "אבל זה לא אומר שהייתי מצליח יותר ממך. פשוט הייתי עושה את זה אחרת, ובסוף, אני שמח שזה היית אתה, כי לפחות להתבודד ולקפוא שמר עליך בחיים. אני הייתי הורג את עצמי, וזאת האמת. התקרבתי לזה מספיק פעמים כשהייתי עם צ"ד."
"זה נכון?" שאל הארי. "רציתי לשאול במשך כמה שנים, אבל לא הייתה הזדמנות טובה. באמת נשפטת למוות בפני הקסמהדרין כי התחזית לאוכל מוות?"
"נכון," הוא הנהן, ושם את המיקרופון מאחורי אוזנו. "וזה מקרה מושלם. שרביטים, הורקרוקסים, כלום לא משנה. הייתי הורג את עצמי בלי עזרה מרידל." הוא בדק בפעם האחרונה שהעביר את הכול מכיסי הג'ינס שלו אל המדים החדשים, וחייך אל הארי ביותר הבנה ממה שהרגיש אי פעם עבור האיש הצעיר האחר שגורלו נחקק עוד לפני שנולדו. "כולנו היינו ילדים, הארי. אף אחד מאיתנו לא יכול להסתכל על זה עכשיו ולהגיד שאין מה שהיה אפשר לעשות אחרת, אבל הכול היה טוב עד כמה שאפשר להגיד את זה על מלחמה… ואם הייתי רון או הרמיוני, הייתי מרגיש טוב מאוד לדעת שאתה בדרך, כי אתה כן גיבור, ואין לי שום ספק שאתה עומד לגרום לדיאבל דוב להצטער שהתעסק איתנו כמו הבוס שלו."
"לא." הארי הניד בראשו, ואז הוציא את השרביט מחגורתו, והרים אותו בהצדעה כשכתפיו הזדקפו בגאווה. "אנחנו נעשה את זה."
(1) טוב, אוליבר והארי ברור, אבל ג'סטין, יליד המוגלגים שלא ממש מכיר את זה? ואנתוני, אנתוני החנון?
(2) צ'ארלי היה מחפש בנבחרת הקווידיץ', וזכה עבורם בגביע בשנה השנייה שלו בהוגוורטס. לאחר מכן הקבוצה נכנסה לתקופת יובש של שמונה שנים, עד לספר השלישי.
(3) הביטוי "חברי הטוב" היה ביטוי שארני השתמש בו הרבה בסיפור הראשון. ההסבר הוא שג'סטין לקח את ארני כפרויקט שלו וניסה להפוך אותו ליותר מעודן, אז כנראה ארני למד ממנו את הביטוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה