אז מה נוויל ושיימוס צריכים לעשות בכלל באויינאגט?
מה הם ילמדו מהיצורים הללו?
ואיך הם יחזרו וינצחו את הדיאבל דוב?
פרק 17
פומוריאנים ופיי
פומוריאנים ופיי
הסידה לא ממש דיברו, והמילים שהם כן אמרו לא היו באנגלית, אבל נימת קולם הייתה עדינה, ומגעם היה עדין כשהובילו את שני הגברים הצעירים אל היער. נוויל עדיין לא ממש ידע עד כמה סמך על מישהו כאן, אבל הוא ידע שאין לו הרבה ברירות, בעצם. כבר לא היה אכפת לו, וגם אם הוא הובל אל מותו בידי היצורים הנחמדים לכאורה, זה כבר לא שינה לו.
אבל לא היה שום דבר שארב מאחורי העצים. במקום, הם נלקחו אל אוסף של בניינים שקירותיהם ואבניהם היו כל כך תואמים לסביבה עד שנדמה היה שהם נבטו מן הארץ. אבל הטבע עצמו לא היה כזה טבעי.
נוויל כבר שם לב למגוון הפרחים בשדה כשהגיעו לשם, אבל גם בתשישותו ובתדהמתו, הוא לא יכול היה שלא לשים לב שהעצים היו יותר מגוונים. האוויר היה חמים ונעים, אולם זה היה כאילו כל העונות התרחשו בבת אחת. העצים צמחו בחופשיות וללא דפוס קובע, חלקם עמדו בעירומם, אחרים מלאי עלים ירוקים, ועצים פורחים רבים נאבקו על תשומת הלב מול גווני הסתיו הזהובים והאדומים.
עדר קטן של צביים עבר לידם, והוא הרגיש כאב פתאומי כשראה את קרניו הגאות והמתנשאות של האייל הצעיר. אולם העקצוץ התחלף במהירות במעשיות הקרה והמנותקת. אולי היה עדיף שהארי לא הגיע אל הקרקע. הוא לא ראה את הדברים הגרועים.
הרהוריו הקודרים נקטעו, למזלו, כשהגיעו ליעדם, המבנה הראשון והגדול ביותר מבין הבניינים היפהפים. בתוכו, הם נלקחו אל חדר חמים בו התברר שהרצפה הירקרקה הייתה בעצם משיש ירוק, ואצבעותיהם הארוכות והלבנות של הסידה הורידו את תלבושתם המלוכלכת ביעילות איטית, וסחבו אותם למקום שהוא קיווה שמשם ייזרקו, או שאולי יישרפו. הוא לא רצה שיחזרו אליו, גם לא מתוקנים ורחוצים.
נוויל חשב שפציעותיו כבר החלימו אחרי ששיימוס נגע בו קודם לכן, אבל או שהמעבר דרך הקדרה ביטל קצת מהקסם, או שניצחונו של הדיאבל דוב על כוחותיו של חברו פגעו בכוחם. הפצעים לא נפתחו שוב, אבל כל אחד מהם הפך לצלקת כאילו הזמן יצר אותם, והוא נדהם לגלות את חומרת הפציעות שספג.
מקצות אצבעותיו עד למרפקים בשתי ידיו, זרועותיו היו מלאות בכוויות אכזריות ושורפות, והיו עוד כאלו על החזה שלו ועל צד גופו כמו כתמי צבע. צלעותיו, כתפיו ורגליו היו מלאות בחתכים וקרעים, ונראה היה שמשהו עם שיניים מאוד אכזריות נשך את השוק שלו, כשהסימנים מופיעים ישירות מעל הגיד שלו ומסבירים למה לא הצליח לקום על רגליו לאחר שנפל.
"יש סיבה שהם חשבו שאתה מת." הוא הרים את מבטו, ושיימוס הסתכל עליו בחיוך יבש שחשף שפניו כנראה הביעו את הבלבול שהתחולל במוחו. "ואפילו לא ראית את הפציעות היפות."
נוויל הסתכל שוב על מספר הצלקות הגדול ועיווה את פניו. "מה?"
"כבר היה לך חתיכת בלוטה שם, בעצם, אבל אחרי שהם שוב הכו אותך בעורף… טוב, מנהיג נועז, יקירי, בוא נגיד שאני רואה סדק טוב בגולגולת שלך מבעד לכל הבלגן."
הוא הרים את ידו אל עורפו, לא מאמין לזה, אבל כן, הייתה שם בליטה כבדה שהיה ניתן למשש מבעד לשערותיו. עיניו התרחבו כשפיו נפער והוא ניסה לחפש תשובה, אבל לא הייתה הזדמנות למצוא את המילים לפני שאחת מהסידה הייתה שם, כד גדול וכסוף של מה שנראה כמו מים חמים בידיה.
היא הניחה אותו לרגליו בשקט, הוציאה מטלית רכה וגדולה וטבלה אותה קצת לפני שהתחילה לעבור על עורו. ניחוח נעים של לבנדר עלה מהמים, והוא עצם את עיניו, רוצה שהצלקות ייעלמו בפשטות כמו הדם הקרוש והכוויות, אבל אז הוא פקח אותן שוב בפתאומיות כששמע את שיימוס משתנק. "היא צדקה! כאילו לא נגעו בך, זה!"
מבוהל, הוא הסתכל על זרועותיו, ואכן, איפה שעברה המטלית, לא רק שהיה נקי, אלא גם לא פגוע, והוא הסתובב בעיניים רחבות אל היצור שנראה כמו גפני ורדים. "איך עשית את זה? כבר ריפאו אותם, והצלקות חזרו!"
חיוכה אפילו לא גרם לשום עקמומיות בזוויות פיה או עיניה, אבל הוא היה כנה מאוד והיא המשיכה למרוח את הנוזל על החזה והכתפיים שלו. "יש לנו כאן קסם עמוק יותר, טהור וחזק יותר, בלי לפגוע בחברך."
"אבל הוא -" נוויל עצר, ומצמץ בתדהמה כשהבין שהבין כל מילה. "את מדברת אנגלית!"
"לא ממש," היא השמיעה קול רך של אנחה כמו הרוח על הגבעות, לא אנושי ומוזר, אבל צחוק ברור. "אני מדברת כמו שתמיד דיברתי, אבל כל מה שהייתם צריכים לדעת מקודם הוא שאיננו מזיקים, ועכשיו כשיש צורך להבין את המילים עצמן, אתה יכול."
"אז…" הוא אמר לאט, "...זה כמו חדר הנחיצות כאן? אני צריך להבין אותך, ואני יכול? אני רוצה שהצלקות ייעלמו, והן כן?" ניצוץ קטן של התלהבות התגנב לקצה קולו, למרות שהוא לא הרשה לעצמו לחשוב על האפשרויות האמתיות שהיו במידע החדש הזה עדיין. "אני יכול לעשות כאן הכול, רק כי אני רוצה?"
"זה לא מה שאתה עושה או מה שאתה רוצה, חבר," היא תיקנה אותו ברוגע. "זה הקסם שלי כאן, לא שלך, ואתה עוד לא מכיר אותו. אבל אם זאת משאלתך, אוכל להעלים את כולן." המטלית נטפה על גבו עכשיו, ונשימתו נעצרה כשהבין מה היא הציעה, אבל אחרי שתיקה של רגע, הוא הניד בראשו.
"תשאירי את אלו. ואת אלו על הפנים והידיים שלי. הן… שונות." הוא לא יכול היה להסביר יותר מזה, אבל למזלו, הצורך להבין היה דו כיווני, והיא רק הנהנה, והמטלית שניגבה את גבו עברה בעדינות על הצלקות הישנות כמו תמיד.
היא סיימה את משימתה בדממה, אבל לא היה אכפת לו. זה הרגיש טוב להתנקות שוב, לפחות, וזה הקל עליו לא לתהות האם כל הדם שהתייבש והיה חום ולא שחור היה שלו, או שחלקו היה שייך ל… אחרים. עוד אחת מהסידה, הפעם סוג של רוח קיסוס, נכנסה כשהראשונה המשיכה אל שיימוס, למרות שנוויל בכלל לא שם לב שהוא נראה כאילו לא נפגע מהקרב. תלבושתו הייתה הרוסה מאוד, אבל אף טיפת דם לא נדבקה אליו, ורק הקווים והצללים של הקעקועים והנמשים שלו הכתימו את גופו.
הרוח החדשה הביאה איתה בגדים, והם היו מוכרים וגם לא. הסיבים הרגישו כמו צמר כבשים רך, והיה מדובר בטוניקות פשוטות כלשהן. היו בהן שרוולים רפויים וגלימות מתנפנפות, אבל הן החליקו מעל הראש, הצווארון נמוך ומרובע, השרוולים מסתיימים מעל המרפק והבטנה נופלת עד מעל לברך. זה לא נראה היה לו מוזר שהם הזכירו לו מאוד תלבושת שראה בציורים ישנים של ימי הביניים, אבל זה היה נוח מאוד, והוא קיבל זאת בברכה.
נקיים ולבושים, הם הובלו אל חדר אוכל עם שולחן אבן ארוך ונמוך שבו יכלו לשבת חמישים אנשים בקלות, אולם הם היו הסועדים היחידים. למרות שהוצע להם אוכל ממלא וטעים, נוויל בקושי שם לב למה שאכל, שלא לדבר על מה זה היה או כל דבר אחר. הוא זז, נשם, לעס ובלע בצורה אוטומטית, וכל היצורים הקסומים באיים הבריטיים יכלו לבוא לשם בלי שישים לב.
רק כשנלקחו לחדר אחר, משהו שינה, וזה נעשה באנחת הקלה שקטה שכמעט הייתה הודאה בכניעה. מיטה, סופסוף. שתיים, בעצם, מלאות בכריות ובסמיכות, והוא מלמל תודה מעורפלת למלווים שלהם לפני שהם נשארו לבד ללא כל צורך שיפצירו בהם לנוח.
בתחושה שהוא כמעט הולך מתוך שינה, חצה נוויל את רצפת האבן, ופקח את עיניו הכבדות כדי לחייך אל שיימוס, שכבר עלה למיטה שלו. "אז נתראה ב… אה, בוקר, כנראה."
"איי, בהחלט." היה שם משהו מוזר, אבל הוא שייך את זה לתשישות כשהניד בראשו, ואז משך את השמיכה העליונה כדי להיכנס מתחתיה. חדר נחיצות גדול או לא, המיטה הייתה מושלמת, והוא ממש התמוגג ממנה כשהעביר את ידו על הסדינים. הם ידעו שהוא זקוק למשהו מוכר, למשהו מנחם, והם היו באותו צבע כחול חיוור, באותו מרקם כמו במיטה שלו בבית, הכריות רכות באותה צורה, והוא חשד שאם יהפוך אותן צד, הן יהיו קשות יותר, בדיוק כמו שחנה -
זה פגע בו כאילו המצעים הקרירים והעבים היו דלי מי קרח, וכל הישנוניות שלו נעלמה בצעקה שהרחיקה אותו, כמעט נופל, מהמיטה, כאילו מצא נחש רעיל מתחת לסדינים.
חנה.
ברכיו נמסו מתחתיו, והוא נפל בשכרות אל הרצפה, אבל הוא לא ניסה לקום או אפילו להתיישר, מובס יותר ממה שכל להב או ציפורן יכלה להביס אותו. שוב ראשו הסתחרר, הלם, שוב החזה כאב, בטנו התכווצה, והעולם הסתחרר מסביבו וראיתו היטשטשה, אבל הפעם הדמעות ערפלו אותה, והדם שחנק את האוויר מריאותיו לא היה שלו, אלא של מה שראה שנלקח.
נלקח. הלך. כולם. כל אחד מחבריו, שותפיו, חבורת הניצולים היקרה שלהם כולה נקטפה והוא לא יכול היה לעשות כלום, אפילו לא עבור זאק עם משפחתו הקטנה שגדלה, לא עבור טוני האמיץ והשקט, עבור ג'יני, שעזרה לו להקים את צ"ד מלכתחילה אבל חוסלה יחד עם כל אחיה ששרדו. אפילו לא עבור אשתו.
אצבעות דקיקות מלטפות את לחייה. זרועות עבות, שעירות ואפורות מרתקות אותה. נשיקת אשת הסוהרסן, תולעים נופלות כמו נוזל אל הצווארון שלה. עורה מתעוות, מתקמט, מרקיב, שוב מתעוות. פיצוץ אבק שנעלם אל הלילה כמו ענן נבגים מפטריה שרוסקה.
חנה.
אצבעותיו אחזו בסדינים, רוצות לקרוע אותם, להשמיד אותם, אבל הדחף היה נוראי מכדי להביע אותו, לא משנה עד כמה היה טיפשי. זאת עדיין תהיה מיטה ריקה, מיטה קרה, ואיך הוא ישן לבדו במיטה במשך עשרים שנים מחייו? איך הוא התגעגע אליה רק קצת כל פעם כשנסע רחוק ממנה? עכשיו כשלא היה לו אותה, איך יחייה בלי מגע ידה, נצנוץ שערותיה באור הנרות, איך שהיא נצמדה אליו ומלמלה ברכות אם התעורר בלילה, הרגיעה את הסיוטים בנוכחותה ומתקנת הכול רק בגלל שהיא נמצאת שם…
לעולם לא עוד. היא הלכה, נרצחה, וזה לא רק שלא עשה כלום. הוא הסיבה שהייתה שם מלכתחילה, היא באה עבורו, והוא זרק אותה לאפלה שבכלל לא הכיר, והפה הזה של היצור השטני אכל ובלע אותה בלי היסוס או רחמים.
נשמעו צלילים ממקום רחוק מאוד, וזה היה כאילו הנשמה המסכנה שהוציאה אותם הייתה בכאב גדול מאוד. הוא ידע שזה לא הוא, כי הוא הכיר את צליל הצער שלו לאחר הקרב על הוגוורטס, וזה לא היה דומה. אלו לא היו קולות רמים, אפילו לא יפחות; אלו היו התנשפויות לאוויר, שבורות וכמעט יוצרות צליל, לא אנחה או בכי אלא משהו עמוק משניהם.
לחייו היו רטובות. בטנו כאבה. זרועותיו כאבו. אצבעותיו כאבו. המיטה רעדה. הנשמה הארורה והמסכנה הזאת עדיין נחנקה מרוב הייסורים במקום כלשהו, אבל הוא רק יכול היה להתרחק במחשבותיו ולראות את המיטה הריקה; פני האישה והגופה מחליפים מקומות.
עיניה בהו בו בהאשמה מקצה זיכרונו. עיניה היפות, לא השקועות והריקניות. שיער יפה עם גווני זהב וטורקיז באור הנכון, ירוק עמוק בעיניים, עיניים עדינות ואדיבות שיכלו להבזיק בכל כך הרבה אש. בוהות בלי למצמץ אל שלו. ידה על לחיו. חיוך על שפתיה. כמובן שאלחם איתך, נוויל.
"טוב, מה אתה אומר… הפלאים לא מפסיקים פה." הנימה הקרירה, כמעט מנצחת, בקולו של שיימוס עצרה את החרטה, וגרמה לו להרים את ראשו מהמיטה, למרות שלא נראה היה לו שכלום עבד, הוא לא יכול היה למנוע מכל מחשבה לא להזכיר לו את האבדן כשהסתכל על חיוכו הקודר וזרועותיו השלובות של האיש האחר בלי לראות או להבין את כל זה.
הוא הניד בראשו, והאם זה היה לא אני לא מבין או לא, זה לא אמיתי או לא, תהפוך את זה לאמיתי או אפילו סתם בבקשה תעזור לי…? זה לא שינה, כי לא הוצעה לו עזרה, גם אם הייתה עזרה אמיתית.
החיוך התעקם בפינה אחת מפיו של שיימוס, והוא זרק את שערותיו הארוכות והרפויות מעל לכתפו בהנפת ראש קלילה כשבהה בחברו ודיבר במה שנשמע כמעט כמו סיפוק. "המנהיג הנועז סופסוף הבין מה זה באמת לאבד מישהו."
עכשיו ראשו כן התרומם מהמיטה, והוא הסתובב רק כדי להסתכל על האיש השני בחוסר אמונה, בטוח שלא הבין נכון את דבריו. אין סיכוי ששיימוס יכול היה להיות כזה קשה, כזה אכזרי בזמן כזה. "למה אתה -?"
"חנה, לא?" שיימוס הטה את ראשו בסקרנות, קולו קליל מאוד. "בא אליך בפתאומיות, ואני מניח שאם זה היה משהו שגרם לך פתאום לבכות על המיטה, זאת אשתך. זה, ואני לא חושב שעוד מישהו יכול היה להיות חשוב מספיק כדי לגרום ללב הקפוא, הבריטי והמתנשא שלך לבכות."
העלבון החליק מלשונו כאילו היה רגיל לכך, ונוויל בהה בו בתדהמה, מנסה לעכל את ההשלכות של מה ששיימוס אמר. לחשוב שכאב לו רק על חנה, אפילו אם מותה היה הכי נורא… "אתה חושב שלא אכפת לי מהשאר?!"
"העיניים שלך היו יבשות בפעם שעברה, כשאני חושב על זה."
"היו לי דברים שהייתי חייב לעשות!" הוא לא התכוון להתגונן כל כך, הוא ידע שההאשמה הייתה מגוחכת, אבל כל האבסורדיות גרמה למזג שלו להתחמם מעל כל הצער והתדהמה כשקם על רגליו ברעד. "לא הייתה לי הפריבילגיה -"
"לאהוב אותם, איי, אני יודע," אמר שיימוס.
"סתם לשבת ולהתפרק!" עכשיו הכעס התחיל לצאת, והוא הצביע עליו, סופר את המחויבויות באותו בוקר עם אבנים מנופצות וכתמי דם. "היו משפחות, ניצולים, פצועים, נעדרים, ילדי ח"ד לספור, מה לעשות עם הגופות, ילדים שהיו יתומים או שהמשפחות שלהם לא יכלו - אבל בטח, כנראה אתה לא יודע איך הרגשתי אחר כך, נכון?" המרירות בקולו קצת הפתיעה אותו, אבל הוא זעם כל כך ולא עצר את הטינה שלא הבין שעצר כל כך הרבה זמן. "עד שהלכתי לחפש את החבר שלי, את הסגן שלי, התעלפת על המיטה של דין, ואז סתם נעלמת לנו!"
"ואני אמור להתבייש?" צחק שיימוס בציניות, ואז עיניו שוב התקשו, והוא לקח צעד קדימה, זרועותיו מצביעות על החזה של נוויל. "לפחות היה אכפת לי! כמו שאמרת כרגע - אתה היית המנהיג הנועז והגדול, וכל השאר הם סתם."
"מפקד או לא, הם היו חברים שלי!" הוא ניער את ידו של שיימוס. "הייתי השושבין בחתונה של ארני, פרוואטי הייתה הבחורה הראשונה שנישקתי, קולין היה כמו אח קטן בשבילי! אל תעז -"
"אה, אני אעז, הילאי! אתה לא נתת לאף אחד להתקרב ללב שלך כדי להגיד שידעת מה זה אבדן עד הלילה! היה אכפת לך, מה? אהבת אותם מספיק כדי להשתמש בגופות שלהם ובזיכרונות שלהם כדי להשיג תחפושת יוקרתית ברגע שזה היה נוח?"
התחושה של הכעס האכזרי נעלמה במהירות, והוא כמעט צחק בהקלה, בטוח שלפחות הבין למה חברו פתאום פנה נגדו. "אז זה העניין?" הוא פרש את ידיו, מביע חרטה אמיתית. "אני נשבע, שיימוס, לא היה לי שום מושג שאתה ודין הייתם מאהבים. בכלל לא חשבתי שאתה הומו!"
"ואני גם לא, זין!" הפרצוף התעוות, וציניות זלגה מכל מילה. "או שלבנדר ממש פרחה מזיכרונך?"
דחיית ניסיונו למחוות שלום החזירה את הכעס מחדש, וידיו השתלבו על החזה שלו כשהסתכל על העיניים הכחולות, בקושי מסוגל למנוע מקולו לרעוד במה שלא רצה שישמע כמו חולשה כשנלחם בהאשמה. "אני זוכר אותה טוב מאוד, אבל אני גם זוכר איזה פאדי אחד שהלשון שלו ירדה לי בגרון ושניסה לעשות עוד כל מיני דברים כשהוא היה בתוך העניין! או שזה היה קשור לעינויים שהעברת את אימא שלך בנוגע לרשימת הדרכים הנהדרות והגדולות של שיימוס פיניגן להתאבל?"
לרגע, הוא חשב שהוא עומד לחטוף, ואז שיימוס הסתובב במקומו והלך לצד השני של החדר, והטיח את שני אגרופיו אל הקיר בהד. כשהסתובב, פניו היו אדומים, אגרופיו מדממים ומתנפחים, אבל הוא בכלל לא שם לב. "חשבתי שיש לי עוד סיכוי, בן זונה! גרמת לי לחשוב שזה לא מאוחר מדי, שאני יכול ל -"
"להתמזמז איתו כמו שתמיד רצית בלילות הארוכים האלה במגדל גריפינדור כשרון והארי ואני עמדנו לך בדרך?"
"כמו שהוא רצה, לא אני!" המבט על פניו היה נוראי כל כך לראות, שילוב רעיל של אשמה מיוסרת ושל זעם, למרות שהיא הייתה מכוונת פנימה וגם על נוויל עצמו.
זה לא שינה. מזגו אולי לא היה כזה נפיץ, אבל ברגע שהרתיחו אותו, הוא לא יכול היה לשלוט בו, והיה יותר קל להתעלם מהקול החלש הזה בראשו שהתחנן בפניו לעצור לפני שיגיד משהו שיתחרט עליו. "אז הכרחתי אותך? מצחיק, נראה היה שרצית… או אולי זה שוב הזיכרון הזה שלי, או שאולי פשוט קשה לי לראות דברים מנקודת המבט השפויה שלך."
"הוא אהב אותי במשך שנים, ולא היה לי מושג!" בין אם זאת הייתה תגובה או וידוי, הוא צעק אותה בצרידות, אבל אז שיימוס הסתובב שוב, והוא בקושי לקח צעד אחד לפני שברכיו פקו גם כן, והוא בקושי נעצר בקצה המיטה. הוא חיבק את עצמו ובכה על זרועותיו הרועדות, שערותיו נופלות כמו וילונות צהובים כדי להגן על פניו כשהמשיך בלחישה דקה וחנוקה שהייתה כל כך ריקה מרגש עד שנשמע כאילו הקריא את תחזית מזג האוויר.
"לא עד שהתכוננו להילחם, ולעזאזל הלשון שלי, קראתי לו הומו מזדיין. מתרומם שלא רציתי שום קשר אליו, ושהוא ימות לפני שאני שוב אקרא לו חבר… וזה מה שהוא עשה, לא? והשאיר אותי עם רצון לחזור בי עד שאתה גרמת לי לחשוב שהוא כאן והיה לי סיכוי לתקן את זה." הוא זז קצת, עדיין כפוף כאילו הוא עומד להקיא, אבל יד אחת שלו משכה את שערותיו מאחורי אוזנו, וראשו הסתובב, וחשף פנים שהפכו למסכה של שנאה מוחלטת. "אבל לא הצלחתי, נכון? זה היה זיוף, זה, כמו כל דבר אחר איתך!"
זה היה הוגן. אלים אבל הוגן, ונוויל נשם נשימה עמוקה, והרגיש את כתפיו מרפות מהמתח שהבין שהן צברו כשהנהן בקבלה חסרת רצון. "טעיתי." הוא נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו להסתכל במבט שתיעב אותו עבור הבגידה שידע כבר אז שלא הייתה מקובלת. "אמרתי את זה כבר, אני לא יודע עוד כמה פעמים אתה רוצה שאני אגיד את זה לפני שתקשיב כבר, אבל אני אגיד. זה היה דבר טיפשי לעשות… יותר מטיפשי, זה לא היה הוגן, זה לא היה מקובל, ואני מצטער."
"לא מספיק לי, הילאי." שיימוס אסף את עצמו עכשיו, והוא הזדקף לחלוטין, כשהתגובה הקפואה שלו הקפיאה את הכאב על פניו עד שנוויל היה זה שרעד. אפילו אם זה היה עוד יותר מסוכן, הוא גילה שהוא העדיף את הכעס ולא את החצי-חיוך הזה ואת העיניים המטורפות, הממוקדות והנשלטות הללו. "ואם היה משהו מספיק, זה לא היה משנה את זה. כי זאת לא הפעם הראשונה."
"כי הצלחתי להישאר פיכח, ואיכשהו זה אומר שלא אהבתי אותם," ירה נוויל בחזרה.
"אני קורא לך זיוף, כי זה כל מה שהיית," תיקן אותו שיימוס. "זיוף פתטי, ונתת לכולם לחשוב שההורים שלך מתים, הסתרת את כל מה שקרה במחלקת המסתורין כי רצית שכולנו נחשוב שזה משהו גדול, והעמדת פנים שאתה יודע משהו על להוביל צבא מזדיין לקרב, והצטרפת לאותם חבר'ה שאכזבו אותנו! אם אבא שלך לא היה קוקו על כל הראש -"
"אל תכניס את ההורים שלי לזה!" מזגו שוב התחמם, והפעם הוא היה זה שהלך לצד השני של החדר, ועצר במרחק קטן מאיפה ששיימוס ישב, ידיו הופכות לאגרופים ומלאות ברצון להוריד את החיוך מהפנים שלו. "הם נתנו לי הכול! אבא שלך לא הצליח להישאר כשגילה שאימא שלך שיקרה לו!"
"היא אהבה אותו!" שיימוס קפץ מהמיטה, והם עמדו פנים מול פנים עכשיו, קרובים מספיק כדי לראות את הוריד שלהם כמעט מתפקע במצח.
"אז שקרים הם אהבה במשפחה שלך? הייתי צריך לדעת, בעצם, עם פחדן קטן ואנוכי כמוך!"
"אני אנוכי? כש -"
"אנוכי! ואמרתי גם פחדן!" הוא לא הרגיש שום חרטה כשהכריז על כך, ביודעין שהוא מכריז מלחמה, אבל גם יודע שזה היה משהו מעבר לשליטתו. "המצנפת עשתה טעות, היית צריך להיות בסלית'רין! היית קצין, אבל זה לא שינה, נכון? היית כזה מסוגר בעצמך ובמה שאתה איבדת שעזבת את כולם ונשארת במסיבת הרחמים הקטנה שלך, וגרמת לאימא שלך לסבול במשך שנים ואז גרמת לכל זה לקרות עם הצורך הנואש שלך להיות גיבור גדול!"
ההאשמה לא פגעה בשיימוס, והוא לא זז, ולא ויתר בכלל. "לא אכפת לי לא להיות גיבור, הילאי! רק רציתי לעצור אותו לפני שהוא -"
"בולשיט!" צעק נוויל פתאום. "אם באמת היית רוצה לעצור אותו, היית מבקש עזרה ברגע שהבנת שלא תוכל לעשות את זה לבד - ואל תגיד לי שלקח לך שנתיים לחשב את המספרים שלו מול החבר'ה הנחמדים שלך! ואם לא סמכת על המשרד, יכולת ללכת לכל אחד מאיתנו, היינו מקשיבים לך אם היית נשאר חבר, אבל אתה ברחת והתחבאת כמו הפחדן שאתה, ורצחת והתגנבת ו -"
"לפחות היה לי האומץ להודות שאני עושה את הדברים בדרך המכוערת הזאת! אתה שם את הגלימות האלה, ופתאום החרא שלך כבר לא מסריח…" שיימוס הסתכל עליו כאילו דרך על משהו מגעיל בנעל שלו ואז הניד בראשו, שבר את המצב כשהתרחק, אבל לא נסוג. אם בכלל, הוא רק שאף אוויר כדי להמשיך, ושוב שילב את זרועותיו, מסתכל על נוויל במבט כועס. "צבוע! אני יודע מה כולכם עשיתם בשם הצדק! מאלפוי יצא משם!"
"זאת הייתה הדרך היחידה לגלות -"
"אני הייתי מגלה בשבילך, ברור שכן! אבל נו, זאת הדרך של הפחדן, לא? לעשות את העבודה המלוכלכת עם הדם על הידיים שלי ולא להעביר את זה לפקידים מושחתים ולקרוא לעצמי איש צדק."
נוויל סירב להיכנע, פסע פסיעה אחת לאחורה גם הוא ושילב את זרועותיו כדי לחקות את שיימוס, ולמרות שהמילים היו ותרניות, נימת קולו הייתה קשה. "אני רק קורא לעצמי מישהו שעשה כמיטב יכולתו."
"אתה צריך שאני אסביר לך מה שווים התירוצים שלך, הילאי?"
"אז בסדר!" הוא הניד בראשו בגועל, והסתובב בפני הקוסם השני כשחזר אל מיטתו. היו יותר מדי רגשות אחרים עכשיו כדי שהפשתן הכחול יהיה משהו שאינו בגד, ואולי הוא היה צריך להודות על כך, אבל הוא היה יותר מדי כועס כדי לחשוב על כל הצער שהצטרף אל העולם שלו לאחרונה. "אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה להישאר כאן, והסיבה היחידה, היחידה שאני נשאר כאן ללילה זה כדי לגלות אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהבן זונה הזה ישלם על מה שעשה לחברים שבעצם כן אכפת לי מהם…"
נוויל הציץ בחזרה מעבר לכתפו בחיוך לועג. "אבל בנוגע אליך, תוכל להודות שיש בן אדם אחד פחות שמונע ממך לחזור להיות המפלצת שאתה רוצה להיות."
"אז לך!" שיימוס המשיך בשלו, ולא זז אל נוויל או אל מיטתו כשהצביע אל הדלת. "הלילה, מחר, תעשה מה שבא לך! לא היית חבר שלי מהרגע שבגדת באמון שלי כשהתחפשת למישהו טוב פי עשרת אלפים ממך, הומו או לא, ואני אשמח לראות אותך בגיהינום!"
הפעם נוויל צחק; וזה היה צחוק אפל ויבש וקר כמו באר ריקה. "טוב, לפחות לזה לא תצטרך לחכות, פיניגן. כי תודות לך, אני כבר שם."
OOO
הוא חשב שיהיה כועס מדי כדי להירדם, שישכב שם ויבהה בתקרה המכוסה בסריגים עד שהשחר יעלה, אבל התשישות בטח התחבאה ממנו בגלל הרגש, כי יד קרה על כתפו ניערה אותו, ואם התקשה לקום בחשכה, הוא כנראה נרדם אחרי הכול. נוויל שמע את עצמו ממלמל באופן מוזר אל הכרית, והוא הסתובב מהיד, נצמד אל המיטה החמה והרכה. עכשיו כשהבין שישן, התברר לו שהיה נחמד לישון, והוא לא רצה לעזוב את זה.
"קדימה, חבר, ישנת מספיק זמן." הנימה הייתה מעט משועשעת, אבל הייתה בה גם התעקשות, והוא נאנח, והרים את השמיכה מעל לאוזנו ביד אחת כשעיניו נותרו עצומות בעקשנות.
"המוריגנות (1) רוצות אותך."
"המורי-מה?" כשהוא הבין שלא יעזבו אותו, התגלגל נוויל באנחה עמוקה, ופקח את עיניו מספיק כדי לראות את אותה סידה שנראתה כמו קיסוס מאתמול לפני שרכן מעל קצה המיטה.
"המוריגנות, איי." היא משכה את השמיכה, והוא עיווה את פניו כשאוויר הבוקר הקר החליף את החמימות. "הן העניקו לשניכם אישור לבוא. אני חושדת שמדובר בפומוריאנים, אבל זה לא ענייני. אני צריכה להכין אתכם."
נוויל התרומם, שפשף את עיניו כשמשך את שערותיו והסתכל בחדר, כשהוא נזכר פתאום במה שקרה בליל אמש. "מה בנוגע לשיימוס? איפה הוא? אני לא רוצה -"
הסידה צחקה כשהצביעה על הדלת, ולמרות שהסתכל, שיימוס לא היה שם כמו שלא היה במיטה השנייה, הריקה. במקום, הגיעו עוד סידה, כל אחד אוחז בחבילה קטנה בזרועותיו. "הייתה תחושה שאולי הדברים הידרדרו בין שניכם אתמול, אז חשבנו שעדיף להעיר אותו שוב ושילך לפני שנעיר אותך."
נוויל קימט את מצחו, לא בטוח בנוגע לתחושה שהופרדו כמו ילדים וכחנים, אבל אסיר תודה שלא נאלץ לראות את פרצופו של חברו לשעבר היום. או, אם יוכל, הוא חשב בהרבה כעס שחזר בפתאומיות, בכלל. האיש עלה לו בכל, והוא לא עמד לשכוח. או לסלוח.
"תרצה קצת לחם או קצת יין לפני שנתחיל?" השאלה הפתיעה אותו, והוא הניד בראשו במהירות.
"אה… לא." יין בבוקר? אבל זה היה העולם שלהם, לא שלו, והוא לא רצה להישאר מספיק זמן כדי לדאוג לכל זה. הוא הסתכל על עצמו, כמעט מצפה לראות את הצלקות שחזרו בלילה, אבל הסימנים היחידים על זרועותיו היו זנבות הצלקות בנות השנים, והקעקוע החדש על ידו הימנית.
הוא היה עם האותיות צ"ד משולבות, והתאריך 2-5-98 למטה. לבו החסיר פעימה כשראה את הקעקוע השחור והפשוט, והוא לא יכול היה שלא לבהות כשהרגיש את הצער שנקטע אתמול בלילה באלימות חוזר שוב. הם כולם עשו אותו בלילה של סוף אוגוסט לפני שנתיים, כשג'ימי, הניצול הצעיר ביותר, הפך לבוגר. אבל ג'ימי מת עכשיו, וגם השאר. בכל עולם החיים, פחות מעשרה אנשים עטו את הסימן. האם באמת היו שמונים מהם פעם?
"זה לא הזמן עכשיו," הוא הרים את מבטו, נבהל לחשוב שהסידה קראה את מחשבותיו, אבל היא הצביעה על פניו, וכשנגע בלחיו, הוא גילה שדמעות זלגו בלי שהבין. מובך אבל פשוט לא רוצה ליפול אל הכאב שוב, הוא נשם נשימה עמוקה ויצא מהמיטה במהירות.
רצפת האבן הייתה חמה ממה שציפה, ולא הייתה דומה לזאת בבית הספר או בבית, אבל הוא לא התלונן. הוא הרים את שתי ידיו מעל ראשו, ונמתח עד ששמע קול פצפוץ מכתפיו, וניער את עצמו, ואז הושיט את ידיו לסידה שהעירה אותו. "בסדר. מה את רוצה שאעשה?"
היא כבר לא דיברה באנגלית, אבל הוא גילה שצדק. אם לא היה זקוק למילים עצמן, לא היה צורך בשפה, והוא עדיין הבין את המסר בבירור. הוא לא היה צריך לעשות כלום, הם יטפלו בכל. בהתחלה, נראה היה שהם קצת מתנשאים - הוא הצליח להתלבש בעצמו כמעט עשרים שנים, אחרי הכול - אבל התברר שזה היה עדיף.
הלבוש הזה היה יותר מסובך מהטוניקה שלבש בליל אמש. בהתחלה, זה לא נראה ככה, אבל החותלות נקשרו אל ירכיו בצורה כל כך מסובכת עד שאצבעותיהם הפכו לפסים לבנים כשהצמידו את חוטי העור הללו כל כך עד שתהה איך ציפו שיזוז. גם היה צריך לקשור אל המגפיים המוזרות שהגיעו עד לשוקיו, ואז היה עוד פריט לבוש, הפעם כחול עמוק, שהיה באורך של בגד ללא צורה עד שהצליחו לקפל אותו, חגרו לו חגורת עור רחבה על מותניו, הצמידו שתי סיכות כסופות על כתפיו שהיו יותר מדויקות ממה שאצבעות אנושיות יכלו ליצור.
חפתי כסף בידיו, צמידים כבדים כמו נחשי ים מסביב לזרועו העליונה ועד לשרוולים הפתוחים, ורצועת כסף שנצמדה אל ראשו כמו סוג של נזר. זה היה כמו גפן שנח מעל לעיניו וכאילו נוצר רק כדי להיצמד אליו ללא כאב כאילו היו קשורים, והם שמו את שערותיו מתחתיו עד שנפל על עיניו לפני שהתרחקו והסתכלו עליו ברצון.
זה לא שזה היה לא נוח, בכלל לא, אבל כשהסתכל על עצמו, הוא הרגיש שזה לא נכון. זה היה לבוש של לוחם מימי הביניים, והוא היה שונה, לא משנה כמה אלימות הפגין כשהיה בקרב הנוראי ההוא. הוא לא היה איזו דמות אגדית מאגדה ישנה שנכתבה על גליל קלף מתפורר שהמלומדים טיפלו בו בכפפות של משי, הוא נולד ב-1980, בשם אלוהים, הוא היה רק בן עשרים ושתיים, הוא היה מעולם של מוזיקת רוק ונוחיות מודרנית, גנן בלבו וסוכן ממשלתי מתוך הכרח. לא זה.
הסידה גמרו איתו, והוא הלך אחריהם כשהובילו אותו מחדרו ומהמתחם בדרך שעברה את היער, אבל הוא גילה שלא יכול היה לעצור את חוסר הנוחות שלו ואת סקרנותו. "למה הלבשתם אותי ככה? יהיה איזה סוג של… של טקס, או משהו? הדברים הישנים שלי לא היו ניתנים לתיקון?"
"היה אפשר לתקן אותם," משך בכתפו סידה גבוה ממין זכר שלראשו היה כתר מעלים. "אבל לא צריך אותם יותר. דמך, דם חבריך… עדיף להרדים את הדברים הללו. ואינך יכול לעמוד בפני המוריגניות בבגדי לילה."
"מי זה המוריגניות האלה, בעצם?" הוא שאל. "המנהיגות?"
"הן כן בצורה מסוימת," הנהן הסידה העטור. "אבל היא סקרנית לגביך. היא רוצה לראות את הילדים שלחמו מול הדיאבל דוב והיו חזקים מספיק בלבם כדי להגיע אל האויינאגט. עברו יותר מאלף שנים מאז שאחד משלכם הצליח בכך."
"רגע - אמרת הן, אבל אז אמרת היא -"
"אתה תראה," הוא צחק. "קליודנה הזהירה אותנו שאתה רוצה תשובות לכל דבר."
"לגמרי," הסכים נוויל. "כמו השנייה - הקיסוס - היא אמרה משהו על הפומוריאנים. הם תוקפים גם אתכם? שיימוס ואני צריכים להילחם בהם?" נימת קולו קדרה, והוא הסתכל על עיניו הכהות וחסרות האישונים של היצור בכעס. "כי אני לא רוצה יותר שום קשר לבן מרביצן הזה, אני נשבע."
"חכה עם השבועות, ילד," הוא הסתובב, וראה שקליודנה עצמה הופיעה בחבורה הקטנה שלהם. היא הייתה עטופה בגלימות כמו ביום אתמול, אבל הן היו בצבע כחול-אפור של אוקיינוס סוער, ושלוש ציפורים קטנות ישבו על כתפיה והרימו קצת את אצבעותיהן היו מאולפות כחתלתולים. הן לא היו כמו ציפורים שכבר ראה, עיניהן נצצו כמו אבני אודם; והיא ליטפה את הראש מלא הנוצות של אחת מהן באצבעותיה כשחייכה אליו. "והפומוריאנים כבר לא באויינאגט. זה לב הבעיה, זה."
"אני לא מבין," מחה נוויל. "פגשתי אותם. הם לא בדיוק יצורים כאלו שמשפרים את מצב השכונה. אני חושב שאת צריכה לשמוח שהם לא פה."
"יש צורך באיזון," קליודנה הנידה בראשה. "האור והחושך, כל היצורים מהעולם הזה צריכים להישאר כאן, אבל הדיאבל דוב לא רק פתח את השער בין העולמות שלנו, הוא זימן רק את יצורי האפלה, והפומוריאנים רצו לקחת את מקומם איתכם מאז שגורשו והעולמות חולקו עם תחילת עידן האדם."
"אז, זה לא סתם איזה גן עדן," הוא אמר לאט, "זה סתם… מקום אחר. כמו שהעולם המוגלגי והעולם הקסום קיימים זה לצד זה, אבל עם יותר הפרדה."
"עכשיו, זאת האמת," חייכה קליודנה, "והמוריגן חושבת, וכך גם אני, ששניכם הסיכוי הטוב ביותר לתקן את המצב."
"כלומר… להחזיר את הפומוריאנים ואת שאר יצורי האופל לצד הזה?" הוא קימט את מצחו.
"להוביל את הפיי."
נוויל שתק, ותהה אם לא שמע כמו שצריך. "חשבתי שקוראים לכם סידה?"
"הסידה הן רוחות הטבע, התגלמות העצים והצמחים, הסלעים והחיות. הפיי הן מה שתקראו להן יצורי האור באופן כללי: סידה, לפרקונים, סלקי (2), פאר דריג (3), דובאר-צ'ו (4), פיר בולג (5)... כולם."
"ושיימוס ואני, איפה אנחנו נכנסים לכל זה?"
"כמו שאמרתי, ילד," היא שמה יד על זרועו, והוא בקושי הצליח לא לעוות את פניו, בטוח שמה שרצתה לייצב אותו מפניו לא יהיה חדשות טובות, "הפומוריאנים זומנו בידי הדיאבל דוב. העולמות שלנו מופרדים בקסם חזק מדי עבור כל אחד פרט לדאנו (6) עצמה. עולמכם הוא לא אתגר עבור הפומוריאנים, לא כששכחתם כל כך הרבה, והפיי לא יכולים להגיע אלא אם יזמנו גם אותם… או יובילו אותם."
"אז…" הם עברו את צד הגבעה עכשיו, והייתה כניסה גדולה ומרובעת שנחצבה מאבן שיש לבנה, ולפידים מטילים אור במערה העמוקה והאינסופית. הסידה נכנסו ברוגע, אבל הוא נשאר בחוץ עם קליודנה, ויודע בלי שום צורך ששם המוריגניות חיכו לו, יודע שיצטרך שוב לראות את שיימוס, אבל גם בטוח שיש לו ברירה אכזרית שלא רצה לחשוב עליה.
הוא נשם נשימה עמוקה, עיניו לא על האלה היפה לצידו, אלא על המעמקים הגדולים מלפניו. "אז אנחנו צריכים להוביל את הפיי אל העולם שלנו ולמנוע ממנו להמשיך עם הטירוף שלו."
חיוכה היה תשובה מספקת, והוא עצם את עיניו, משפשף את הנזר שפתאום התחיל ללחוץ עליו, למרות שידע שזה לא היה מה שגרם לכאב הראש הפתאומי שלו. "אוי, בשם מרלין."
"נו, ילדי," הוא שמע אותה מחייכת כשדחפה אותו קצת בגבו, הציפורים מרחפות קדימה במשק כנפיים נוצצות. "למרלין יש צרות משלו."
(1) מוריגניות- אלות המלחמה האיריות. מחולקות לשלוש ישויות.
(2) סלקי- יצורי ים שמשילים את עורם.
(3) פאר דריג- גמדים לבושים באדום.
(4) דובאר-צ'ו- חצי כלב, חצי דג.
(5) פיר בולג- זן של אנשים שפעם שלטו באירלנד.
(6) דאנו- האלה האם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה