סלואה- פרק 18 : בן פריטני

נוויל ושיימוס מתחילים להיכנס עמוק למיתולוגיה.

אבל… למה דווקא הם?

והם בכלל יצליחו להתחבר שוב?

פרק 18

בן פריטני (1)

המערה לא הגיעה עמוק כל כך כמו שציפה. במקום, הקירות החלקים והארוכים נטו למעלה, בהתחלה בעדינות, ואז עלו בתלילות יותר ויותר עד שהתקשה לצעוד בשיפוע הזה שלא היו בו מדרגות חצובות. לידו, לקליודנה לא היה קשה בכלל, והיא ריחפה לה כאילו המערה הייתה מאוזנת, אבל לא הקלילות הלא טבעית של האלה הטרידה אותו.

לפי מה שחישב, גם בהערכה גסה, הם כבר היו אמורים להגיע אל פסגת הגבעה הקטנה, והוא התחיל לתהות האם הקסם המוזר באויינאגט גרם לחלל להיות מוזר כמו הזמן. הוא הניח שזה עוד דבר שיהיה עליו להוסיף לרשימה הגדלה של השאלות למוריגנות… מה שזה או הן או היא הייתה.

פתאום, המערה התאזנה, וכשפנו בפינה הראשונה שנחשפה להם - הם בטח כבר עברו קילומטר - הוא ראה פתאום דלת עץ כבדה שחסמה את המעבר, הידיות העבות חקוקות מארד בצורה של ראשי זאבים פעורי פה. השומרים האלימים הללו הזכירו לו ראש זאב אחר, חקוק משנהב ודומה מאוד, והוא רעד כשהיסס, לא בטוח אם צריך לפתוח את הדלת בעצמו או לחכות שהמדריכה תעשה זאת.

שוב, נראה היה שקליודנה קראה את מחשבותיו, והוא הרגיש את ידה הרכה על גבו. "קדימה, ילד. המוריגנות קראה לך לבד."

הוא הסתובב במהירות, מופתע לגלות עד כמה דאג שהיצור היחיד שהכיר בכלל בצד הזה עומד לעזוב אותו. "את לא -"

היא הנידה בראשה, ופתאום הוא הבין שהיא התחילה להיעלם, עורה החיוור משקף את הלפידים מאחוריה, והוא הושיט את ידו, בלי שיהיה אכפת לו אם זה בסדר לתפוס באלה כשתפס את גלימתה החלקה. "בבקשה… אין לי מושג מה קורה פה, את לא יכולה לבוא איתי רק לדקה או שתיים?"

הבגדים מתחת לאצבעותיו לא התקשו, אבל היא גם לא המשיכה להיעלם. "גם חברך יהיה שם, אבל חוץ מזה, לא, איני יכולה להיכנס אל היכל המוריגנות כשהן מבקשות פרטיות."

"הוא לא חבר שלי." נוויל לא התכוון שזה ישמע כל כך רגזני, אבל לא היה אכפת לו. כבר היה מספיק רע שהאיש האחר הכניס אותו למצב הזה מלכתחילה, וזה רק העליב אותו יותר שהייתה לו תחושה מוזרה ששיימוס לא יופתע כל כך ממה שמחכה בצד השני של דלת הארד.

"אני יודעת על מה שעבר ביניכם," היא הכירה. "עמוק פצעתם אחד את השני, ומילים יכולות להיות קרות וקשות כחרבות, אכן, אך מה שלפני כן עוד מחבר ביניכם עמוקות."

"זה לא המילים שלו," מחה נוויל במרירות. "זה מה שעשה. אני יודע שהוא אומר דברים מטופשים לפעמים - אני יכול לסלוח לו. אבל אני לא יכול לסלוח לו על כל האנשים האלה…" הוא בלע את רוקו, מסרב לתת לקולו להישבר או לרעוד. "הם היו חברים שלי, גברתי, חיילים שלי… אשתי."

"אכן נכון, כל זה," היא הרימה את ידה, ליטפה את לחיו, ואצבעותיה היו כמו משב רוח חלש מאוד. "אולם סלחת לגאוותו העיוורת של דמבלדור על פי שניים מיקיריך, ועל פי עשרים באופן כללי, ולו מעולם לא קראת יותר ממורה."

הוא מצמץ, נדהם ממה שרמזה וגם מזה שהכירה את השם, אולם לפני שיכול היה לשאול עוד משהו, היא נעלמה, והפכה לאוויר דק בלחישה של רוח שהפכה את גופה לעשן שנעלם. לרגע ארוך, הוא פשוט בהה בריק בו עמדה, ואז נשם נשימה עמוקה, והסתובב כדי לתפוס בפיות הפעורים בשתי ידיו.

הוא הניח בכלל בלי להבין שיגיע אל ראש הגבעה, וילך לאיזה יער או למעגל של אבנים מסתוריות, אבל כשהדלתות נפתחו בקלות, הוא גילה שקפא במקומו כשבהה בתדהמה במחזה הבלתי אפשרי שנגלה לעיניו.

הוא ראה משהו כזה רק פעם אחת, כשהסקרנות הובילה אותו אל הבניין העצום של קתדרלת קנטרברי (2) בקנט, שם נולדה חנה. התקרה התנשאה לגובה עשרים וארבעה מטרים בקלות מעל לראשו, בתמיכה של קורות שלא היו עבות יותר מגפרורים ממרחק כזה, אבל שידע שהן בטח ברוחב של גזעי עץ. הקירות כוסו לכל אורכם בטפטים שהיו מלאים בפרטים יותר מכל מה שראה אי פעם, והראו מחזות שבהם צבאות לחמו בקרב עתיק, ולמרות שהאולם היה ברוחב של שלושים מטרים, הרצפה הייתה גוש שיש אחד, חלק כזכוכית.

חמש מאות אנשים יכלו לסעוד כאן בקלות אם היו שולחנות, אבל היה רק רהיט אחד בקצה הרחוק של האולם; כס מלכות שעל גב האבן הגבוה שלו היו חקוקות כנפיים של עורב שחור וענק. הוא היה צריך להיראות קטן, אבוד במרחב הגדול, אבל כל החדר היה כמו טבעת שהקיפה את היהלום שהיה כס המלכות והאישה שחיכתה לו שם.

דלת שנייה נפתחה, ואז נסגרה, אבל גם שידע מי נכנס, הוא לא הוריד את עיניו מהאישה - המוריגנות, היא בטח הייתה. היא הייתה גבוהה, בטח גבוהה כמו נוויל עצמו, אם לא יותר, והיא לבשה טוניקה אדומה, קצרה וללא שרוולים, שחשפה כמעט לחלוטין את רגליה הארוכות. שריון מארד עטף את ירכיה וגופה, מפוסל כל כך טוב עד שנראה כמו עור שני וזוהר, וקסדה מארד בצורת כנפי עורב הופיעה על רעמת שיער אדומה בוהקת יותר ממה שאי פעם היה לאחים וויזלי.

היא הייתה יפהפייה, בדיוק כמו קליודנה, אבל היה זה יופי קר, היא נראתה כל כך חזקה עד שכמעט הייתה גברית, והיא הקרינה כל כך הרבה עצמה עד שנוויל חש צורך לכרוע על ברכיו, אבל כשניסה להתכופף, הוא גילה שכבר עשה זאת. ראשו היה כפוף, והוא שמע את לבו פועם באוזניו בהתלהבות בלתי מוסברת שלא הייתה דומה לכל מה שהרגיש אי פעם, הנוכחות לבדה גרמה לכוחו להתעצם עד שהרגיש אותו מדגדג ופועם בבשרו.

"בנדיה (3)." המילה הייתה צריכה להדהד מאוד, אבל זה נשמע היה כאילו שיימוס דיבר בתוך סלון קטן ונוח, וכשהאישה דיברה, תגובתה הייתה שקטה גם כן.

"שיימוס מאלסטר. נוויל מיורק. התקרבו עכשיו. אנו נראה אתכם." הדחף שהוביל אותו לכרוע על ברכיו נעלם פתאום, והוא נעמד, מסוגל להרים את ראשו וגם להסתכל בתוך עיניה כשצעדה קדימה, מתעלם בכוונה מהצעדים שנשמעו לצידו.

היא עמדה כדי לברך אותם, אבל כשידיה הארוכות קמו מהכיסא, הן נפרדו, קפלי הטוניקה נפרמו, שערותיה התרחבו ברוח שלא נגעה בטפטים, אבל מה שקרה היה יותר מכל רוח. כמו עלי כותרת שעפו מפרח אחד, שלוש נשים צעדו קדימה מכס המלכות בו ישבה אחת.

המרכזית עדיין הייתה האישה שראה, אבל כעת הוא רק יכול היה להגיד שהיא נראתה טהורה, למרות שלא היה בה שום דבר לא טהור או פגום מקודם. הטוניקה שלה הייתה אדומה כמו דם טרי, ושערותיה כבר לא היו אדומות-חומות, אלא נראו בדיוק כמו החולצה, עיניה שחורות ורגועות. כשהסתכל, הוא ראה שהנשים האחרות דמו לה בפניהן ובגובה, אבל היו שונות מאוד.

גלימות אפורות ושחורות, אווריריות ומלמלתיות, כיסו את זאת לימינה, שערותיה מכסות חצי מפניה בחוטים שחורים ארוכים וצמיגיים. עורה היה חיוור כשעווה, עיניה לבנות ועיוורות, אבל כשסובבה אותן אליו, אצבעותיה מודדות אותו, הוא הרגיש כאילו לא רק אתה אותו, אלא בתוכו, דרכו, והשאירה אותו ערום מול המבט הריק.

לשלישית היה שיער בצבע זהב טהור כמו אור השמש, רעמת תלתלים שהגיעה כמעט אל מותניה. לבושה היה דומה לזה של נוויל, של גבר, ושל לוחם, אבל הוא היה מוכתם וחתוך בעשרות מקומות, מלא בדם ובחול, והחרב שהייתה על מותניה הייתה עם להב שבור. עיניה הכחולות והטהורות נצצו מרוב רעב, אבל היה משהו פראי ולא צפוי במבטה, ונראה היה שתוכל לקפוץ קדימה ולנשק אותו או לתקוע את מה שנותר מחרבה בחזה שלו בהתרעה של רגע.

הוא התקרב למרחק שלושה מטרים מבסיסו של כס המלכות לפני שעצר, ושוב כרע על ברכיו. הסידה צדקו, היא הייתה הן וזה היה הגיוני, גם אם כל השאר לא. הוא שמע כבר על שלישיות של אלות קודם, אולם מעולם לא ציפה לפגוש אחת, והדבר הזה לא הכין אותו למפגש אישי. לנוויל לא היה מושג מה להגיד, אבל זאת באפור דיברה, ועזבה את האחרות כדי להקיף אותו, ואז את האחר שבקושי ראה מזווית עינו.

קולה הדהד, כל כך עד שנשמע כמו הלמות גשם על חלון, אבל המילים היו ברורות.

האמן בלהבים ובחרבות

בחירות הובילו אל דרכים לא צפויות

ניצוץ אדום וקור של שנהב

שום דבר לא כמו שנכתב

היער נשאר ובוערת הנערה

מאדמה מחולקת תבוא הישועה.

הוא לא שמע את הנבואה שקבעה את גורלו כילד, אבל קרירות עד לשד עצמותיו תפסה אותו לאחר השיר, והוא ידע שזה לא טריק של מגדת עתידות. לא הכול היה הגיוני, אבל הוא הבין את המשמעות כדי להבין שהעיניים העיוורות היו חודרות כמו שהרגישו, וכשהסתובב כדי לעקוב אחריה, הוא סופסוף הסתכל על שיימוס.

למרות כל מה שקרה, הוא עדיין היה מלא בכעס אכזרי בגלל הפה הלא מתנצל, האתגר בעיניו. לבושו היה זהה לזה של נוויל, אבל הוא לא יכול היה שלא לחשוב בילדותיות ששיימוס לא נראה מוזר. אם בכלל, זה התאים לו הרבה יותר מחולצה, שערותיו הארוכות וקעקועיו הכהים גורמים לו להיראות כמו לוחם קלטי גיבור ללא מאמץ.

פיו של שיימוס זז לזמן כה קצר עד שזה נראה היה כמו דמיון, אבל הוא ידע שהחיוך היה אמיתי, למרות שלא יכול היה להגיב כשהאלה שוב המשיכה.

השער לא ייפתח מרצון

מה מניע אותך, ילדי הקטון?

נוויל לא הבין את השאלה, אבל כשפתח את פיו, מה שיצא לא היה מה שהתכוון להגיד, והוא שמע את קולו מודה בדברים שהוא מעולם לא הרשה לעצמו לדעת לפני כן. "פחד. פחד הביא אותי אליכן. חייתי את כל חיי ככה. פחדתי ממה שאני לא אהיה, ממה שאני, מלאכזב את ההורים שלי, את סבתא שלי, אנשים שאני בכלל לא מכיר.

"עשיתי דברים שכולם אמרו שהיו אמיצים, אבל רק בגלל שפחדתי ממה שיקרה אם לא אנסה לפחות, ונתתי לאנשים אחרים לנצל אותי ואפילו ניצלתי את עצמי בגלל זה. עשיתי רק דבר אחד שלא היה מתוך פחד, וזה היה להתאהב, ואפילו אז ניסיתי להתעלם מזה בהתחלה כי פחדתי ממה שיכול לקרות."

הוא עצר לבסוף, אבל גם לאחר שסיים את ההודאה, הוא היה ללא מילים. זה היה נכון, נכון יותר מכל מה שאי פעם רצה להודות בו, אבל לפני שיכול היה להבין את מה שגילה ללא רצון, המבט המנצח בעיניו של שיימוס הפך לתדהמה כשגם הוא התחיל לדבר, והבהלה בעיניו חשפה שגם הוא לא רצה בכך.

"עבורי זאת שנאה. שנאה וכעס. זה לא היה רע כל כך כשהייתי צעיר, אבל זה עדיין היה שם; שנאתי את אבא שלי כי הוא עזב אותי, את כל החבר'ה שגרמו לי לפחד כל כך כל פעם שעזבתי את אימא שלי והלכתי לבית הספר, שאולי היא תחטוף ירייה ברחוב כשאני לא שם. שנאתי את רידל ואת החבר'ה שלו שהביאו את המלחמה למקום בו הדברים היו אמורים להיות יותר טובים, וכמעט כל אחד בעולם הקוסמים כי ידעתי שחבורת ילדים הייתה צריכה למות ולתקן את הפחדנות שלהם.

"ואז זה נגמר, וכולם אמרו שניצחנו, אבל שנאתי כל בן זונה שהמשיך בחיים כשאני כעסתי ודיממתי מבפנים כדי לנשום בלי לצרוח, והם פשוט רצו לתת לי מדליה וללחוץ לי את היד ולהשאיר אותי חנוק. השנאה כמעט הרגה אותי,ואז היא החזירה אותי כשהיה לי משהו לחיות עבורו, ועכשיו היא הרגה כמעט את כל מי שהיה אכפת לי ממנו, ובכל האש שהייתה שם, השנאה שלי התגברה, אבל היא לא תצא לשום מקום, אז אני חושב שהפעם היא תיקח אותי."

הדממה נפלה על ההיכל לאחר הווידוי השני הזה, אבל האישה אדומת השיער ברקע פשוט הנהנה, וחזרה לשבת על כס המלכות כשתפסה את סנטרה בידה והסתכלה על שני הנערים הצעירים שכרעו לפניה. היא הנהנה בסיפוק וסימנה להם לקום על רגליהם.

"אם כך, אתם מכירים את עצמכם, שיימוס מאלסטר ונוויל מיורק, בין אם אמרתם את המילים לפני כן או לא, אפילו בלבכם. זהו כוח. אל תתביישו במה שאמרתם, גם כן. שנאתך היא הצל שמוטל בגלל האור הגדול של האהבה אותה אתה מסוגל לתת, בן אלסטר, ולפעול למרות פחדיך זאת הגדרת האומץ, בן יורק. הרווחתם את זכותכם לעמוד כאן, ושנענה על שאלותיכם, כי באדב (4) דיברה יפה, ויש לכם היכולת להיות מה שחיפשנו, ביודעין שיום זה יבוא."

נוויל היסס לפני שהיה מוכן לנסות לדבר שוב, אבל למזלו, מה שאמר היה בדיוק מה שהתכוון אליו וזהו. "מה זה?"

הן אמרו זאת ביחד. "גיבורים."

הייתה שתיקה, ואז שיימוס צחק בקדרות. "אה, אני בטוח שההילאי יהיה ממש שמח לעזור לכן כאן. אות מסדר מרלין, דרגה ראשונה, הוא, והתקבל אצל מלכת אנגליה המזורגגת בעצמה -"

"היא גם קיבלה את הארי ואת השר, פיניגן!" נוויל ידע טוב מאוד שזה רע שהרשה לעצמו ליפול בנוכחות המוריגנות, אבל לא יכול היה לעמוד בכך. "היא ביקשה ממני להביא את הקצינים ששרדו, אבל כנראה זה נקבר מתחת לבקבוקים הריקים יחד עם כל שאר המכתבים שהתעלמת מהם."

עיניו של שיימוס הבזיקו מכעס, והפכו לחיוך לועג כשהסתובב אל המוריגנות וקד קידה. "לפי ההילאי פה, את מבינה, לא הייתי צריך להתאבל על חבריי, ואז לנסות להתעמת מול איום אמיתי -"

"הפכת לרוצח ולנוקם והובלת אותנו לטבח בגלל הנקמה שלך!"

"אתה היית זה שרצה להביא אותם מלכתחילה!"

"אתה לא -"

"דממה!" החרב של האלה הזהובה חתך את האוויר בין שניהם, והוא הרגיש את עצמו עף לאחור קצת כאילו ידיים בלתי נראות דחפו את החזה שלו. הלהב לא היה שבור, אלא שלם ונוצץ, ועיניה הבזיקו מרוב זעם כועס כשהסתכלה מאחד אל השני, ידיה בולטות במקום בו אחזה בנדן העבה, מוכנה לתקוף כל אדם. "טיפשים, שניכם. ברגע שהייתה לו הקדרה, אף כוח של בן תמותה לא יכול היה לעצור אותו. רק הילדה הצליחה להאט את עלייתו, והאשמותיכם הקטנוניות אינן שוות דבר!"

"אז אם אין בן תמותה שיכול לעצור אותו, למה אתן לא עושות משהו?" חוצפתו של שיימוס הייתה מדהימה, אבל הוא לא הראה שום פחד כשהתקרב אל האלה, והניף את ידו בהאשמה. "אתן נגדו כמונו, וחשבתי שאתן אלות! אתן לא אמורות להיות חזקות?"

פניה האדימו, והיא הסתובבה, חרבה מתרוממת במכה שהייתה צריכה לחתוך את הקוסם האחר לשתיים, אבל האדומה נעמדה, והמכה הפכה למערבולת של כלום כשנכנסה לתוכה בחזרה. העיניים השחורות היו כחול עמוק, הגלים האדומים היו צמודים יותר, אבל לא ראו שהייתה שם עוד אחת, והיא דיברה אל שיימוס ברוגע מושלם וסמכותי. "יש גבולות אפילו לכוח שלנו."

המכה שעמדה לקרות הבהילה אותו מספיק כך ששתק לרגע, ראשו קד, אבל אז הפרצוף המנומש התרומם שוב, הכעס מוסתר מתחת לציפוי דק של איפוק. "לא יכולתן לפחות לשנות את הקרב לטובתנו… זאת הייתה נמיין (5), נכון?"

"זאת אני," היא הסכימה, "ואם היית מחייך אליי במתיקות כפי שאני יודעת שאתה מסוגל, אולי הייתי שוקלת זאת. אני חשופה לחנפנות כמו כל נערה… אבל רובכם לא האמנתם."

עכשיו נוויל לא יכול היה למנוע מעצמו להתערב, מבולבל ומרגיש קצת נבגד מהמחשבה שהניצחון היה פשוט מאוד והיה רק עניין של אמונה. "אמרת כרגע שאי אפשר להביס אותו…?"

"ועדיין הייתם מפסידים, אולם אולי זה לא היה כזה טבח, או שמותכם היה טוב יותר… או אולי כלום ושום דבר." היא משכה בכתפה כאילו זה לא היה חשוב, יושבת שוב, אבל זאת ששיימוס קרא לה נמיין יצאה שוב כשעשתה זאת, שוב עומדת, חברה לא מזיקה ושבורה בחגורתה.

"איני בוחרת בצדק או בטעות בפשטות. יש לי רצונות, ואולי הלוחם ישנה אותם לרגע, אבל ארורים תהיו אם תחשבו שאפשר לדעת או לשלוט במה שאעשה בסוף." היא זרקה את ראשה, וחיוכה היה מתוק באופן מוזר, חיוך פתייני של נערה צעירה ויפה, אבל המבט בעיניה אמר שהנשיקה המובטחת תהיה מורעלת.

נוויל רעד, צעד קצת לאחור כשהסתכל על האישה על כס המלכות, ולא היה אכפת לו מנימת התחינה  שבאה אל קולו. "אני לא מבין שום דבר! מה אתן… מוריגנות, נמיין? אתן באמת אלות?"

"אכן אנחנו." היא הסתכלה עליו במבט כזה מבין עד שהבין מיד ששאלותיו כבר נענו, למרות שהיא המשיכה. "בכם עצמכם יש את הכוח לשלוח שועל קטן או בולדוג צעיר שמפגין באופן טהור את הקסם ואת האמונה שלכם. מה יקרה כשבמשך זמן רב, רבים כל כך ישלחו את אמונתם המאוחדת לשמיים? אני היא המוריגנות, המנהיגה והשליטה, אחיותיי באדב ונמיין הן כן כוחותיהם של הנבואה והמוות, ושל מהומת שדה הקרב. בנו כוחות הרבים כפי שבים יש כוחות טיפות הגשם, אולם האמונה שיצרה אותנו גם כובלת. איננו יכולות לעמוד מול אלים שנוצרו מאמונה זרה, או אם יש כאלו מאיתנו שעומדים מעל כולם, אבל כאן בממלכתנו, אנו אינסופיות."

"אז…" הוא שתק, מתקשה להבין. "הכול פה אשליה, משהו לא באמת גשמי… כמו פטרונוס?"

היא סימנה לו להתקרב, והוא זז למרות החשש, גופו מגיב לא כנגד אלא למרות רצונו כשראה את עצמו שוב כורע, ראה יד מושטת עד שהיא לקחה אותה. המגע גרם לו להשתנק, והוא לא ידע אם התחושה הייתה ייסורים כואבים או עונג אורגזמי או שום דבר. זה עבר בכל גופו מהמקום בו עורה - שלא הרגיש כמו עור, בעצם, אלא כמו משהו שיכול היה לתאר רק כרוח מוצקה - נגע בשלו. איכשהו, הוא ידע שהיא לא באמת נגעה בו, היא נגעה בקסם שלו באופן ישיר כאילו דחפה את אצבעה בעורקיו כדי לגעת בדמו, ושלה היה גדול יותר משלו עד ששלו נמס ונבלע כמו נר במדורה.

זיעה קרה הופיעה על מצחו, פיו היה יבש, ראשו הסתחרר, ונראה היה שהמילים שלה יצאו מתוכו, ברורות כמו כל מחשבה או יצר, והוא אפילו לא ידע אם שמע אותה באוזנו. "כמה אשליה הוא המחסום הבלתי נראה של קסם המגן שלך? אינך יכול להחזיקו בידך, זהו רק כוח קסם, נכון?"

הוא לא יכול היה לדבר, אבל התחושה של הקסם המוכר עברה באצבעותיו כאילו היה לו השרביט שלו, והוא ידע שהוא ענה לה שם, ושהמילים שנוצרו במוחו לא היו נחוצות. אני לא יודע אם זה אמיתי, אבל זה עוצר דברים.

היא עזב את ידו, והוא רצה לבכות מרוב האובדן, אבל לפני שהצליח להפוך את עצמו לטיפש, התחושה נעלמה, והוא נגע בידו שדגדגה פתאום, ובהה בה בתדהמה כשהטתה את ראשה, כאילו כלום לא קרה פרט ללפיתת ידו. "אמיתי כמו חומת אבן? חומת אבן שתתפרק מאש חמה מספיק או מנשיפה חזקה מספיק?"

"אה…" הוא הניד בראשו פתאום, מכריח את עצמו להתמקד. "כלומר, כן."

"אנו אמיתיות בצורה הזאת. ובסופו של דבר, מה זה משנה לאיש שחרבו נשברת מול קיר או כישוף?"

"זה הגיוני מספיק," הוא אמר, ואז הסתכל שוב על ידו, עוד מופתע שלא ראה סימן למגע. "אבל הדברים שנלחמנו מולם אתמול, הם לא הרגישו כמוך. הם היו נוראיים, אבל… הם דיממו. יכולתי לפגוע בהם, אפילו להרוג אותם. או שזה היה בגלל שהאמנתי שהם היו סתם מפלצות?"

"שאלה חכמה, בן יורק." המוריגנות שתקה לרגע, כאילו חשבה. "לא, אמונתך או אמונתו של כל אדם היא שום דבר מולם. הפומוריאנים, צבא האופל, הפיי, הם כולם יצורים מוצקים ובני תמותה. קסומים, כמובן, אבל לא יותר מעצמך או מחדי קרן, קנטאורים, ויצורים שאתה מכיר יותר. הם אוכלים וישנים, מתרבים ומתים, אבל הם גורשו אל עולמנו לפני אלפי שנים, ושם הם שכנו עד עכשיו. היה זה לוג הגדול (6) שעשה זאת, ויש כל כך מעט דרכים להפוך זאת עד שאף יצור לא יכול פשוט לעבור."

"אבל אנחנו עברנו," מחה שיימוס, "ואני לא רואה את ההילאי מאמין בשום דבר. ואני אהיה כנה, אני האמנתי שיש כוח ישן, אני ראיתי אותו והייתי בסביבות שלו בעצמי, אבל לא האמנתי שהייתן קיימות עד שעמדתי לפני קליודנה."

"היו כמה מקומות וחפצים בהם יכול אדם לעבור בעודו בחיים אל האויינאגט, אבל רק אם לא התכוון לעשות כך או אם יש סיבה וצורך שיעשה כך, ויש פה סיבה וצורך," ענתה המוריגנות.

נמיין מיששה את נדן חרבה, והיה משהו מלא בציפייה בקולה. "כל מה שיכול לעצור את הדיאבל דוב הוא כוח שווה לשלו, וזה מצריך את הפיי ומאג טוירד (7) שני."

"והדרך היחידה שזה יקרה," אמר נוויל לאט, "הוא שבן אדם יוביל אתכם או יזמן אתכם החוצה מפה, ומכיוון שהוא לא עומד לתת לזה לקרות מהצד שלו ואנחנו עברנו איזה משפט קסום שמנע מאיתנו להישרף למוות, אתן חושבות שמדובר בנו."

"יכול להיות," תיקנה המוריגנות. "אבל רק אם אתם מוכנים להיות גיבורים, כי אף בן תמותה אינו ראוי לקרוא לפיי."

"סיכנתי את הצוואר שלי וכמעט ויתרתי על הנשמה שלי!" אמר שיימוס במרירות. "להילאי קראו גיבור במספיק מקומות כדי שיוכל לחנוק ענק! אפשר לשאול מה חסר בקורות החיים שלנו?"

המוריגנות הסתכלה עליו במבט כל כך קר עד שנוויל הופתע שבקושי מצמץ מולו. "גיבור שיוכל לנצח עכשיו אינו שם שנזרק על כל צעיר אמיץ, או שכן, שניכם הייתם יכולים לקחת את התואר. גיבור הוא כזה שהשלים מסע, שקיבל את שלושת הפצעים, שהוכיח את עצמו כשליט אמנויות הלוחם."

הדממה לאחר מכן נמשכה כמעט דקה, ואז נוויל נשם נשימה עמוקה, יישר את כתפיו כשהרים את ראשו ולהסתכל בעיניה של המוריגנות. "בסדר, אם כך, אם זה מה שצריך לעשות כדי לעצור את הדיאבל דוב לתמיד, תני לי את המסע שלי ואתחיל מיד."

"זה יהיה חסר תועלת, בן יורק." אמרה המוריגנות בסבלנות. "בלבך, אתה יודע שאינך מוכן לקרב כמו שלחמת בו. חרב היא כלי שזר בידיך, אינך יודע על היצורים שתקרא להם יריבים, אתה מתמקד בקסם שלא יעזור לך בקרב." היא הסתכלה על אחותה, האפורה והשקטה. "באדב תסתכל אל ליבך, ואתה תישלח ללמוד ממי שכבר הפך לגיבור במשך עשור, ואז למסע שלך, ואולי תוכל לעשות את מה שרצית."

פיו של נוויל נפער, אולם ההתפרצות של שיימוס הייתה מה שאמר את מחשבותיו. "עשר שנים! אין שום סיכוי!"

"אתה מפחד כל כך שכוח הנעורים שלך יעלם בגיל שלושים ושלוש, בן אלסטר?" לעגה נמיין. "שתלך אל הקרב שעון על מקל ועם זקן לבן ארוך?"

"לא, אבל עשר שנים!" שיימוס הניד בראשו בתדהמה. "זה יהיה מאוחר מדי… הדיאבל דוב…"

"הזמן אינו חשוב כאן, וזמננו אינו הזמן של הממלכה השנייה." המוריגנות הסתכלה על האירי הצעיר כאילו מחאתו הייתה של תינוק בכיין, אבל מתחת לסבלנות, נימת קולה הייתה קשה. "בין אם זה יהיה עשר שנים או שתחזרו מחר, זה לא משנה את מה שיקרה כאן. עליכם ללמוד, עליכם להוכיח רצון להקריב את עצמכם עבור כך. אין זה עניין לוויכוח. או שתלכו בדרך זאת או שתחזרו למקום ממנו באתם."

"את מתכוונת…" היסס נוויל, מלקק את שפתיו היבשות. "אל האש?"

"הייתה זאת הפעולה האחרונה שלכם, בחירתכם האחרונה." היא נופפה בידה, וחלק מהטפטים שכיסו את הקיר הפכו לקשת זהה לזאת שקליודנה זימנה כשהגיעו, עם אותן להבות ממלאות את הכניסה עד שנאלץ להרים יד אחת כדי להגן על פניו מגלי החום החזקים שיצאו ממנה כמו פיו הפעור של כבשן.

לא הייתה ברירה. נכון, חלק ממנו ממש רצה לסיים את הכול ולהשאיר את שיימוס אחראי לבדו לאסון שהכניס אותם אליו, אבל אם הייתה אפשרות אמתית, סיכוי שיוכל לעצור את הדיאבל דוב… הוא הסתובב מהשער הבוער, והנהן אל שלושת האלות. "אני נשאר. אפילו אם הזמן לא שונה כאן, אם אתן באמת חושבות שאוכל לעשות משהו בנוגע למפלצת הזאת, אני שלכן."

"בחירה טובה, בן יורק." הדלת נעלמה, האוויר התקרר בצורה לא טבעית, והמוריגנות פנתה אל שיימוס. "בן -?"

"לא רציתי לבלות עשר שנים איתו," הוא הסתכל בכעס על נוויל. "אבל אם את חושבת שאני אברח מקרב, את מטורפת."

"מאבקך איתו לא יהיה חשוב." נמיין אמרה בביטול. "דעתכם לא תוסח, לא תראו איש או אישה פרט למורה, ותדאגו רק לכך עד שתהיו מוכנים להתחיל את המסע."

שיימוס הסתכל על הדלתות מהן נכנסו, ונוויל עקב אחריו במבטו, כאילו הוא ציפה לראות את המדריכים המסתוריים שלהם מחכים שם. אבל הדלתות נותרו רק דלתות, והם היו לבדם בהיכל עם שלושת המוריגנות.

צחוקה המשועשע של נמיין מתגובתם החזיר את תשומת ליבו אל האלות, והיא הצביעה עליהם באצבע. "אה, אבל עלינו לבחור…"

היא נעלמה בפתאומיות כזאת אל הצללים ליד כס המלכות עד שכמעט שכח שהייתה שם, אבל באדב שוב צעדה קדימה, והוא שוב הרגיש את אותה תחושה של העיניים החלביות שחדרו אל לבו. הוא זכר מה קרה בפעם האחרונה, ונשך את שפתיו בחוזקה, מודע לכך שכנראה עשה זאת לשווא, אבל מנסה נואשות לא לפלוט עוד וידוי נכון ומטריד. אבל לא היה לו דחף כזה כשהקיפה אותם, ידיה יוצרות תנועות אלגנטיות באוויר מעל ראשם.

"מתחת לידו שדות גדלים

מארץ ירוקה כוחותיו באים

מגן ולהב לא מונחים

אינו כורע מול אדונים"

הוא ידע היטב מה נועד אליו ומה נועד לשיימוס, אבל המוריגנות הבינה מכך הרבה יותר, והיא שקלה את מילותיה של האישה השנייה לכמה רגעים לפני שנעמדה. כשעשתה זאת, לא רק נמיין, אלא גם באדב חזרו אליה, והיא הייתה כמו שראה אותה לראשונה כשלהפתעתו, היא הצטרפה אליהם על רצפת האבן הקרה, כורעת גם היא.

היא עדיין לא הייתה בגובה שלו, ובאופן מוזר זה לא נראה היה שהיא הנמיכה את עצמה. אם כבר, הוא הרגיש עוד יותר צנוע וקצת נדהם שהיא החליטה להתקרב אליהם, והוא הטה את ראשו בכבוד כשהסתובבה לראשונה אל הקוסם שלידו. "שיימוס מאלסטר, האביר השחור, אתה תלך מכאן אל היכל קוכולין, ושם תלמד צניעות בלי שתרגיש מושפל, כיצד לתת ללהט תשוקתך להיות הדחף שמחזק, ולא מנפץ את חרבך. לך עכשיו, וכשתחזור, חזור מוכן, כיוון שמסעך יהיה להביא את חרבו של פינדיאס (8)."

פעם אחת, שיימוס לא הראה שחצנות, התנגדות או כעס בתגובתו. פיו נפער בתדהמה כשאמרה את המורה שלו, ונוויל לא ממש ידע מי זה היה, אבל שמע את השם מספיק בשבועות של חברו לשעבר כך שידע על גדולתו. אולם למרות זאת, המבט הצנוע הפתאומי על פניו שכיום הראו רק כעס וזעם, דיבר בעד עצמו, ושיימוס כמעט השתטח על האבן, אצבעותיו תופסות את גלימתה ושפתיו מנשקות אותה. "בנדיה סינטה (9)."

היא הנהנה כאילו התגובה הייתה צפויה, ואז הרימה אותו מידו על רגליו, ונוויל ראה שהתחושה הייתה זהה למה שחווה, למרות שהיה בטוח שלא עשה כזה פרצוף. לא היה צריך עוד פקודות, ואם נתנה אותן, זה היה בשקט כמו שדיברה איתו קודם, ושיימוס רק קד עוד קידה, פחות תיאטרלית, ואז הלך לאחור בצעדים הראשונים לפני שהסתובב כדי לחצות את ההיכל הארוך.

המוריגנות חיכתה עד שהוא הלך לחלוטין לפני שעיניה עזבו את הדלת שנפקחה ונסגרה מאחורי מישהו שמעולם לא חשב שישמח כל כך להיפטר ממנו לכל כך הרבה זמן. "נוויל מיורק, איש ירוק, אתה תלך מכאן אל היכלו של קונל סרנק (10), ושם תלמד אמונה ללא גאווה, כיצד להוביל את גורלך כמו שלבך מוביל אחרים. לך עכשיו, וכשתחזור, חזור מוכן, כיוון שמסעך יהיה להביא את קרנו של בוראבו (11)."

הוא ציפה לאותו גל מדהים של הכרת תודה, איכשהו, אבל במקום זאת הופיע בתוכו דחף יצרי, עמוק שלחם במילותיה, והוא נדהם מכמה שהתשובה באה במהירות ובקלות. "לא."

ראשה נטה הצידה, שערותיה נסוגות לאחור כאילו ממשב רוח פתאומי ובלתי נראה, ונוויל נסוג לאחור כשפרצופה של נמיין הופיע מצד ראשה, מלא כולו בזעם. "רצית ממנו גאווה, אחותי, אבל הוא ירק אותה בפנייך! עליו למות כאן ועכשיו על -"

המוריגנות זרקה את שערותיה לאחור, והחליקה אותה על הפרצוף שנעלם שוב כאילו כלום לא קרה, למרות שלא אמרה כלום אליו, אלא לעצמה. "את נחפזת מדי. התחושה שבלבו…" ועכשיו היא הסתכלה עליו, גבה אחת מורמת. "אבל נשמע ממנו לפני שנמשיך."

"אני לא כפוי טובה, ואני יודע ששלחת את פיניגן להתאמן עם מישהו מדהים, מישהו שהוא כל כך חשוב באגדות שלכם עד שאתם נשבעים בשם שלו. שמעתי את פיניגן משתמש בשמו כמו שאני משתמש בשם של מרלין. אבל זה שבחרת בשבילי… אני לא מכיר את השם, אבל…" הוא שתק, מחפש את המילים שיביעו את התחושה שנותרה חזקה בלבו, גם אם לא מובנת.

לבסוף, הוא נאנח ושוב התחיל, מקווה שיוכל להסביר את עצמו טוב מספיק בפני פרצופה הרגוע של האלה המשולשת. "קראת לי בן יורק, אבל זה יותר מהמקום שממנו אני בא. אני מוכן ללמוד, אפילו להילחם בחולשה שלי, אבל כמה דברים, כמו האיפוק ששיימוס שונא כל כך - זה חלק ממי שאני ומהמקום שאני בא ממנו, ואפילו אם אני לא מרגיש כמו שכמה קוסמים כן מרגישים בנוגע לטוהר הדם, אני לא מתבייש במוצא שלי, ואני לא עומד לנסות להשקיע עשור בלנסות להיות משהו שלא נועדתי להיות בגלל מישהו שלא מבין באמת מי אני."

הוא לא היה בטוח לאיזו תגובה ציפה, למרות שידע ממה פחד, אבל למרות שלמזלו לא הייתה הופעה של נמיין, עיניה התערפלו, האישונים קצת חשכו, והיא נראתה מסופקת יותר מאשר נדהמת או פגועה מתגובתו. "ידענו שאתה אמיץ, אבל הוכחת זאת שוב, בן פריטני האמיץ." היא הצביעה אל הדלת, הטוניקה חסרת השרוולים סופגת את צל הגלימות שנפלו מזרועותיה. "אתה נאמן לעצמך, ונכבד זאת. לך עכשיו, וכשתלך מכאן, לבך ייקח אותך דרך הערפל אל אבלון שלך. למד את דבריך שם, תחת גיבור המסע שלך, סר קיי (12) שלך, וכשתחזור, חזור מוכן."

עכשיו הכרת התודה אכן מילאה אותו, מושלמת ומדהימה עד שבקושי הצליח לדבר באמצעותה, מודע לכך שנשמע פחות כמו לוחם שמקבל כבוד אלא כמו ילד שכרגע הובטחה לו גלידה לארוחת ערב בכל ימי חייו. "הו, אעשה זאת, גברתי!" הוא הושיט את ידו, מנסה לנשק את שרוול גלימתה כמו ששיימוס עשה, אבל אבל נצנוץ קטן של מתכת חמה יותר מחפתי הכסף על ידיו תפסה את עינו, והוא קפץ לאחור כשהשמחה הפכה למציאות האיומה.

הוא לא היה צריך להרים את מבטו כדי לדעת שידעה למה עצר, ולמרות שלא הסתכל בעיניה, הוא אמר את ההבטחה ברכות, מיועדת רק לה כשמישש באגודלו את טבעת הנישואין שלו. "בין אם זה ייקח עשר שנים או עשרת אלפים."

(1) פריטני- הגייה קלטית של בריטניה.

(2) קתדרלה גותית של הכנסייה האנגליקנית שנמצאת במחוז קנט, אתר נוצרי עתיק.

(3) שוב, "אלה" באירית.

(4) האלה השחורה.

(5) האלה הצהובה, אלת המלחמה.

(6) אל השמש הקלטי.

(7) קרב בו גורשו הפומוריאנים סופית.

(8) אחד מהאוצרות העתיקים שתושבי אירלנד המקוריים הביאו איתם אל האי. חרב אגדית, בלתי ניתנת לעצירה ומדויקת תמיד.

(9) "מובן, האלה".

(10) גיבור אירי.

(11) קונכייה אגדית. משמשת כדי לקרוא לאנשים.

(12) אחיו החורג של המלך ארתור.