סלואה: פרק 19: איש ירוק ואביר שחור

עשר שנים?!

האם שיימוס ונוויל בכלל יצליחו לשרוד אימונים כאלה? האם זה בכלל יעזור להם מול הדיאבל דוב?

ולמה שיימוס עושה את מה שהוא עושה?

פרק 19

איש ירוק ואביר שחור

הדלת נעלמה ברגע שפתח אותה, נשמטת מידו, והוא לא עבר את המפתן, המפתן פשוט הפסיק להיות קיים. בצעד אחד הוא היה בהיכל המורגינות, אבל עכשיו הוא היה במקום אחר, במקום שהיה אפוף בכל כך הרבה ערפל כבד עד שכל העולם היה אטום, אלמוני ולבן וקריר, והקיום של כל דבר שלא יכול היה לגעת בו היה רק בצללים ובמערבולות.

נוויל הסתובב לאחור, והבין שאין לו שום מושג מה היה אמור לעשות כאן, שלא שאל אפילו את השאלה הפשוטה ביותר, אבל כשהסתובב, משהו כבד הופיע על מותנו, הבהיל אותו, ועיניו התרחבו כשהוריד את מבטו. זאת הייתה חרב.

הבגדים שהסידה העניקו לו השתנו פתאום, והנאה ילדותית עברה בגופו כשהוא הסתכל על תלבושתו החדשה. חפתי הכסף והצמיד נעלמו, אבל זרועותיו עדיין היו מכוסות בשרשראות שיצרו קשקשי דג והיו כבדות במיוחד כשהרים את ידיו כדי לבחון אותן. הכול הגיע עד למרפקיו, והאמות שלו היו מכוסות בשרוולי פשתן עבים ובכפפות עור ארוכות עם תחרה בפרקי ידיו. כשהוריד את מבטו, הוא ראה שהשריון הגמיש היה מעל טוניקת צמר ללא שרוולים שהייתה ארוכה כמעט כמו הגלימה שלו. חותם של אדום וכחול בצורת וי ועם שלושה דברים שנראו כמו קרני ציד היו על החזה שלו, ועל מותניו הייתה עוד חגורה, קשורה לפנים, שגם החזיקה את החרב בנדנה הארוך לצידו.

"אני אביר..." הוא חשש להרים את קולו למעבר ללחישה, חושש שאיכשהו הכול יהפוך לאשליה מהערפל, אבל למרות כובד המצב שהוביל אותו לפה, למרות האובדן הנוראי בימים והשבועות האחרונים, הוא עדיין היה בן מעט יותר מעשרים, והוא  לא יכול היה שלא לחייך ולהאיר את פניו כששלף את החרב. היא הייתה פחות מפוארת מחרבו של גריפינדור - הפעם היחידה שבעצם החזיק בכזה נשק - אבל היא הייתה שלו, והחיוך שלו התרחב כשהוא הניף אותה בערפל בכמה תנועות רחבות. "זה כזה מגניב."

כמו כל ילד אחר, הוא העריץ את סיפורי מרלין, ולמרות שהאבירים וחצר המלכות של קמלוט (1) היו רק חלק קטן מסיפוריו של הקוסם המפורסם, הוא ידע שהיה להם קסם די מרשים משל עצמם, והוא רעד מרוב התלהבות כשהחל להבין שהם כבר לא היו סיפורים. זה היה אמיתי, והוא היה כאן, באבלון, ו… אוי, אולי זה אמר שהוא יפגוש את הקוסם הכי גדול, הכי אגדי בכל הזמנים?

נוויל בלע את רוקו, ההתלהבות פתאום מלאה גם בתחושה לא קטנה של אימה. כשנלקח לפגוש את המלכה, היו המון נהלים בנוגע למתי לכרוע ומתי לעמוד ואיך לקוד ואיך לדבר אליה; ברור שלא יהיה פחות מכך עבור מישהו חזק כמו מרלין עצמו.

אם הוא זכר את הציורים בספרים הישנים והכרוכים בעור, היה עליו לכרוע על ברך אחת, החרב בזרועותיו כאילו כדי להציע אותה, אבל מה אז? לורד מרלין? סר מרלין? הוד מלכותך? הוד מעלתך? ואיך להציג את עצמו? סתם נוויל לונגבוטום לא נראה לא נכון. אף אחד בספרים האלה לא קרא לעצמו בשם כזה, והתואר היחיד שהיה לו היה 'מפקד' וגם זה לא התאים. אולי נוויל מיורק, כמו שהמוריגנה קראה לו? או -

צרחה של אישה הבהילה אותו וקטעה את הרהוריו, גבוהה מרוב בהלה, והוא הסתובב במהירות, כל המחשבות על איך לקרוא לגיבורים מהספרים נשכחו במציאות של הצרחה. זה שוב נשמע, והפעם זה היה מספיק כדי להראות מה הכיוון, והוא החל לרוץ, מנסה לא למעוד במכשולים בלתי נראים בערפל.

הכול התחיל להתבהר בתוך כמה צעדים, ועכשיו הוא ראה שהיה ביער, סבוך ופראי, אבל עדיין מוכר; האלון והמילה, הטקסוס והערמונים (2) הראו שזה היה הבית, אנגליה. הצרחות התחזקו עכשיו, אחת אחרי השנייה בהיסטריה גוברת, והוא הרגיש את ליבו מתחיל להלום, אבל להפתעתו רק חצי מכך היה מאדרנלין. השריון היה כבד הרבה יותר עכשיו כשרץ בתוכו, והוא שכח את משקלה של חרב אמתית, וגם כמה היא הייתה דבר מסורבל, שלא לדבר על הנדן שהמשיך לנסות להמעיד אותו.

ואז כלום לא שינה, כי קרחת יער קטנה נפתחה לפניו, ומקור הצרחות היה ברור. בחורה צעירה, בת לא יותר משש עשרה, עם שמלה ולחיים כוויות של איכרה, פניה היפות אדומות ומעוותות מפחד. היא נצמדה בגבה אל עץ אלון עבה, נאבקת בפראות אולם בחוסר אונים באחיזתו של אביר עטוי שריון שחרבו הייתה תלויה על מותנו, בלי צורך כשהחזיק את מותניה הדקות ביד אחת עטוית כפפה.

"עזוב אותה!" האביר הסתובב מצעקתו של נוויל, והקוסם הצעיר הציץ לרגע בפרצוף היפה ובעיניים החומות העמוקות לפני שלוחית הקסדה הורדה, החרב נשלפה והמגן הורם מרצפת היער בתנועה אחת. הוא עזב את הבחורה, שניצלה זאת מיד וברחה למקום מבטחים, אבל נוויל לא טרח לראות אותה הולכת. תחושת הניצחון נעלמה לחלוטין לאחר שהבין שעשה טעות גדולה מאוד.

האיש החזיק בחרב ללא שום בעיה. זה היה כאילו היא הייתה עוד חלק מזרועו כשהוא ביצע תנועות דקירה באוויר, וסימן עם המגן למי שקרא עליו תיגר לצעוד קדימה. נוויל צעד לאחור במקום.

הבחורה הלכה, לא הייתה סיבה להילחם בכזה יריב מנוסה. הוא היה צריך לעשות בדיוק כמוה ולהסתלק משם, למצוא את סר קיי כמו שהמוריגן אמרה לו, להתחיל את ההתמחות שלו כדי שיוכל להגשים את מסעו ולעצור את הדיאבל דוב. להילחם באופן אקראי מול זרים על בנות איכרים, הוא היה בטוח, לא היה חלק מכך, והוא תהה אם הצליח לדפוק את הדברים כל כך מהר.

לפני שיכול היה לנסות לברוח, היה מאוחר מדי. יריבו התעלם מכך, האביר רץ, ונוויל נאלץ להגן על עצמו. הוא הסתובב הרחק מהמכה הראשונה, אבל רק בקושי, ואפילו שהאביר נופף בחרב שלו ביד אחת, הוא השתמש בשתי ידיו כדי להרים את החרב, וגם אז היה זה קשה לשלוט בכוח של כל מכה, להביא אותה לכל מקום בזמן, למנוע מעצמו לאבד את שיווי משקלו, לאבד אחיזה בעלים אותם הסוליות הרכות של מגפיו לא שפשפו.

הוא ידע שהאביר שיחק איתו ובקושי התאמץ, והוא הרגיש זעם מוכר וגדל, כשכמעט ראה את החיוך מתחת לקסדה שנצצה בכסף כמו מסכה של אוכל מוות, של חסידי הדיאבל דוב. כוח פזיז, שנוא אבל טוב עבר דרכו, והוא התכופף מתחת למכה הבאה, ביצע גלגול על הקרקע ונחת אולי חמש שנים בעבר או אלף שנים בעתיד כדי להגיע אל מאחורי יריבו ומתחת להגנות שלו.

המכה הייתה אמורה לפגוע באופן מדויק - הוא כיוון טוב, וכל משקלו היה מאחורי הלהב - אבל הוא זלזל בזריזותו של האדם שהיה מתחת לשריון הכבד. הוא התכופף בקלילות מהמכה, וחזר במכה משלו לפני שנוויל יכול היה להתאושש.

השריון היה זה שהציל את ידיו, אם לא את חייו. שתי זרועותיו התפוצצו מרוב כאב כשהחרב פגעה בזרוע, וידיו נפתחו מרוב תדהמה ללא תחושה ששמע את עצמו צועק מעוצמת המכה. נוויל נפל לאחור, זרועותיו פועמות בכאב, ידיו רדומות, קיא חונך את גרונו בכאב ובחשש כשחיפש באופן נואש איזה נשק, מגן, כל דבר שימנע ממנו להיות נתון לחסדיו של האביר עד שיוכל להתאושש מספיק כדי להשיג את הנשק משלו… אבל אז הוא עצר, פיו נפער בתדהמה מוחלטת.

האביר שמט את חרבו, הוריד את המגן, וכעת הקסדה שוב הורמה, והוא צחק, אבל לא צחוק אכזרי או צחוק ניצחון על יריב שהובס. זה היה צחוק קליל, טוב, שמח, והוא הושיט את ידו, אחז בחרבו של נוויל והושיט לו אותה. "אמיץ בלבך וקשה ברוחך, אולם התנועה הגרועה והתירוץ הנורא הזה לזרועות. איך נשלחת פעמיים לשדה הקרב אם כל תינוק יכול היה לקחת את חרבך?"

נוויל הניד בראשו באיטיות, מנסה לגרום לאצבעותיו הרדומות לקחת את החרב כשהוא בקושי מצליח לא להפיל אותה לחלוטין, למרות שהוא לא יכול היה להרים או לשים אותה בנדן כשעיניו הסתכלו על האיש שהיה בטוח עד לאחרונה שעמד להרוג אותו. הוא היה בתחילת שנות הארבעים שלו, חסון וגאה, עם תחושת אצולה מוזרה שהייתה נוכחת בכל כך הרבה משפחות טהורות דם ותיקות. "איך אתה…" הוא התחיל, ואז עצר כשהבין את האמת. "סר קיי?!"

חיוכו התרחב, והאביר קד קידה קטנה. "זהו השם אליו אני עונה, אולם הוולשים קוראים לי סיי, הרומאים גאיוס, והגאלים קאו. נשמה אחת לפני המושיע, חרב אחת לפני מלכי, ולב אחד לפני גברתי. ואתה הוא נוויל מיורק, אולי צאצא של מורים (3)?"

"איני יודע," הוא הודה בהפתעה. "אז… הילדה, הכול, זה היה מבחן כלשהו? אפילו שכמעט הורדת לי את הזרועות?"

"אני מעדיף לבחון בעצמי את האדם אותו אקח ללימודים גם בגילו המאוחר." קיי צחק כשנוויל הצליח להכניס את החרב אל הנדן, ואז שפשף את זרועותיו הכואבות בעדינות, כשהוא מנסה לבחון אם היה נזק פרט לחבלות. "הם אמרו ששלחו לי נער," אמר האדם ביובש, "אולם הנעורים היפים עזבו מזמן."

"סליחה," מלמל נוויל מבין שיניו, "לא הבנתי שאני כל כך זקן, למרות שאני לא חושב שאי פעם הייתי מה שאתה קורא לו 'יפה'. לא מתכוון לאכזב אותך."

הוא ידע שהוא צריך לסתום מתוך כבוד, שדיבר אל דמות אגדית, אבל היה קשה לראות אותו כך, בעיקר בגלל שכרגע נוצח בידי מישהו שלא היה דומה לרוחות הרפאים באויינאגט. קיי היה נמוך, אולי בגובהו של שיימוס, לחייו מצולקות מאיזו מחלת ילדות, והוא היה אמתי, בשר ודם כמו דמבלדור, כמו הארי, מודי, וכמו כל בן אדם אגדי שהכיר.

קיי הקיף אותו באיטיות כעת, כשהוא שוקל משהו, והוא הרים את ידו כדי להרים את נוויל מסנטרו ולגרום לו להזדקף, כשהוא שורק שריקה דקה. "בשם הצלב, אולי אתה בן חמש עשרה או חמישים, אולם לא אמרו שאתה ענק. אולי תוכל להביט בעיניו של לאנסלוט (4) עצמו, לא פחות מכך, ותהיה גבוה בראש מהשאר. האם מגוש החימר הזה אוכל לפסל את הקטור (5) שלי?"

נוויל האדים ומשך בכתפיו. "אני די גבוה, אני חושב, פשוט לא -"

"עם רוחב מספק עבור הגובה," המשיך קיי כאילו לא דיבר, כשהוא מדבר די לעצמו. "הידיים עייפות מעבודת אמת, הפנים מצולקים, אולם כל כך חלש פה…" הוא תפס את סנטרו בידו, והטה את ראשו. "אולי הינך קשת? אורך הזרוע מספיק למשיכת חוט בקשת הישנה, אולם לא מתאים לחרב?"

"לא, אדוני."

"אם כך, גרזן הקרב? הרומח? האלה?" כל נשק רק הוביל להנדת ראש נבוכה, וקיי קימט את מצחו. "הסימיטר (6) האיום? הקשת המצולבת?הנבוט? אלוהים, האם ענית לקריאתו של מרס באגרופיך בלבד?!"

"אני משתמש בשרביט, בעצם," אמר נוויל. "זאת הייתה מלחמת קוסמים, בזה כולנו השתמשנו. כלומר, נלחמתי באגרופים שלי כמה פעמים, והשתמשתי בחרב פעם אחת לפני כן, אבל רק אלתרתי באותו הזמן. אני יותר משמח להודות שאין לי מושג מה אני עושה פה, והיריב הנוכחי לא ממש מוכן לקחת עניינים לידיים כמו הקודם."

"אה…" הנהן קיי בסיפוק. "שוליית קוסם, זה פותר את החידה. אולם אני מוביל אותך בשביל האבירות, ולא אתפשר על פחות מכך."

חיוכו היה כמעט אבהי, ונוויל גילה שהוא החזיר לו חיוך. "טוב, נאמר לי שיש לנו עשר שנים, אם אתה חושב שאני במצב רע."

"כל רגע יעזור," הסכים קיי. הוא שוב הרים את מגנו, תלה אותו על כתפו והצביע על קצה היער. "בוא, נוויל, עלה על השני שלי ונלך למקום בו נמצא שלי, ואז נלך אל סר גיי (7) מיד."

"המה השני שלך?" נוויל קימט את מצחו, עוקב אחריו, אבל מיד קיבל תשובה.

במרחק קטן מאוד, אבל עדיין מוסווה בעצים הצפופים, חיכו שני סוסים עם אוכף, רגליהם האחוריות קשורות בעזרת רצועת עור. הקרוב מביניהם היה אפור חיוור, האחר חום עמוק, אבל שניהם היו חסונים, ראשם בקושי חושף את צווארם, רגליהם בגודל של מגשי אוכל ומלאות בשרירים שהיו שייכים לדרקונים קטנים.

הוא הרגיש את פניו נופלות כשקיי התקרב אל הראשון, ליטף את ראשו ונגע באפו הגדול כאילו היה כלב מחמד. הוא נחר ברכות, ואז התכופף, והאביר עלה על גבו הרחב, ונראה כאילו רכב על מטאטא כשהוא שוב קם. האדם והסוס היו משולבים, הצעדים קלילים, מכוונים בידי המושכות שהפרש החזיק בידו כשסימן בידו השנייה אל השני. "באליוס יכרע ברך עבורך."

כשהוא נושם נשימה עמוקה, נוויל הכריח את עצמו להתכופף, מנסה לזכור שרכב על ת'סטראל (8) פעם, אפילו שמוחו התעקש שהוא היה קטן יותר ושהוא לא ניסה לרכוב, רק לשבת כשהוא עף. למרות הכול, באליוס נראה היה לא מרוצה מכל הרעיון, עיניו הכהות עוקבות אחריו בחשדנות כשהסוס הוריד את אוזניו, רוקע בפרסתו במה שנראה כמו אזהרה.

"קשה מאוד, קשר בן אדם וחיה! זכור את הפקודות, ובוא נלך!"

הוא ליקק את שפתיו, וזכר את הסיסמה של האגריד בשיעורי טיפול בחיות פלא. אל תראו פחד. כשהוא הזדקף, הוא עמד בניסיון להפגין ביטחון, שחרר את הכבלים כמו שראה את האיש האחר עושה, ואז הרגיש הקלה גדולה כשבאליוס כרע ברך ברגע ששוחררו. אולי זה יעבוד אחרי הכול.

לעלות על האוכף היה קשה מכפי שקיי גרם לכך להיראות, אבל הוא הצליח לשבת ביציבות גם כשהסוס נעמד. הוא הרגיש קצת יותר ביטחון כעת, והרים את המושכות, אבל ברגע שמשך אותן בצורה בה חשב שהיו אמורות להסתובב, הוא ידע שטעה. באליוס נחר בזעם, והוא רק שמע משהו שצעקו מאוחר מדי לפני שהגב החזק הזדקף בעוצמה.

מיד לאחר מכן, הוא עף באוויר, ואז פגע באדמה בעצמה אכזרית שפלטה מריאותיו את כל האוויר, והשאירה אותו מסוחרר וממצמץ אל השמיים הכחולים שנחשפו דרך העלים הירוקים. כל גופו כאב לו, לא רק במקום בו חטף בחרב או במקום בו הלבוש שפשף במותנו ובגבו, והוא עצם את עיניו, לא מסוגל לנשום כדי לענות לקיי, ולא ממש היה אכפת לו.

לא משנה מה הייתה התקופה, אלו עמדו להיות עשר שנים ארוכות. ולמרות כמה שהכול נשמע מגוחך כשהמוריגנות אמרו זאת, הוא התחיל לחשוד שהוא הזדקק לכל יום.

OOO

הם צדקו; לא הייתה כל דרך לדעת כמה זמן עבר. נוויל ניסה, וסימן כל יום בהתחלה על קיר חדרו, ואז ניסה לסמן את זה על גופו שלו, אבל למחרת בבוקר, הכול נעלם, והוא איבד תחושה לגבי כמה ימים עברו. לעקוב אחרי הירח או העונות גם היה חסר תועלת לאחר שהבין שהירח החרמשי יכול להפוך לירח מלא בתוך לילה, וכמה ימים מלאי שלג יכלו להפוך לשבוע של חום קיצי ושורף. אפילו גופו לא העיד על השבועות או החודשים או השנים שעברו. הוא בכלל לא התבגר, לא היו קמטים בעיניו או שערות שיבה לבנות, והוא כבר איבד מזמן את המשקל העודף מילדותו, אז יבלת שהופיעה כאן לעומת אחת שנעלמה שם, הכוח והעצמה שלא היו שונים או גדולים, אלא תלויים רק במשימה שהייתה, רק אמרו לו שעברה… טוב, תקופה.

החיים בסר גיי היו פשוטים כמו העולם שנעלם ולא הכיר עיתונים או שידורי רדיו, והם היו מיושנים מאוד. למרות שציפה לבדידות המוחלטת - שהיה בטוח שהייתה מנת חלקם של שיימוס ושל גיבורו הקלטי - הטירה הייתה כמו עיר קטנה, מלאה במשרתים ובאמנים, וגם באיכרים ובכמרים שנאמר לו שהגיעו אל אבלון מתוך נאמנותם לארתור ולאביריו.

זה היה מקום קליל ורגוע על פניו, אולם מתחת לפני השטח הוא היה מלא בהכנות ובציפייה, והוא גילה שכולם פשוט חיכו לחזור עם מלכם לשעבר והמלך העתידי כשהאומה תזדקק לכך, וניסיונותיו להגיד להם שעברו כבר אלף שנים, שבריטניה קמה ונפלה כאימפריה יותר מפעם אחת, גרמו לחיוכים רגועים ולביטחון שיבוא היום והם יהיו מוכנים.

בתחילה, הוא כעס מאוד, אבל אז גם הוא קיבל את זה, למרות שהוא לא קיווה לכך, אלא חשש מכך. הוא קם בכל בוקר כמו השאר כדי לחפש בשמיים את חותמו של ארתור, אבל הוא נאנח בהקלה כל פעם כשרק השמש עלתה באופק. לנוויל לא היה מושג כמה זמן עבר בעולם בחוץ, אם בכלל, אבל זה היה הדבר הכי קרוב שהיה לו לחשוב עליו בחיים הרחוקים הללו - ההבטחה שהמצב לפחות לא היה כזה נורא. ואם חשב על מה שהוא בעצמו עבר ועל מה שהכיר בהיסטוריה שגם לא היה מספיק רע, אבל עדיין יוכל להתרחש… בלי קשר למעבר הזמנים, הוא פשוט החליט לא לחשוב על כך לצורך שפיותו.

היו עוד דברים להתעסק בהם. במשך הרבה מאוד זמן, המשימות שלו היו בזויות עד להכעיס; לטפל לקיי בשריון, להאכיל ולקרצף את שני הסוסים, לנקות ולחדד את הנשק האישי של האביר. אבל הוא היה צריך להודות שהוא למד כיצד ליצור קשר עם החיות, ולהכיר את כלי המלחמה בעולם הזה, וכשקיי הכריז שהוא מוכן ללמוד טכניקות קרב אמתיות, החרב הייתה קלה יותר בידו מאשר הייתה אי פעם.

זה לא הקל עליו. נוויל תמיד חשב שהנשקים מפעם היו אלות פרימיטיביות שהשתמשו בהם אנשים לא מתורבתים שפשוט לא הכירו דברים טובים יותר, אבל התברר שהיה צריך המון ידע וכישרון כדי להשתמש בהם נכון, והיו הרבה דברים ללמוד על כל אחד מהם, שלא לדבר על אלפי שעות של אימון פיזי שהזדקק להן כדי להצליח לשלוט בנשק.

קיי היה מורה חם מזג ויכול היה להיות קשוח, אולם היה לו ידע רחב ומפורט, והוא היה סבלני כשהיה צריך, מוכן להראות ולהראות שוב איך לסובב את החרב מהמותניים, איך לשמור על המרפקים פתוחים אבל על הגב ישר כדי לספוג כל מכה בעזרת השרירים החזקים בכתפיים ובגב העליון. איך להשתמש באגודל שלך כך שהחוט של הקשת הגדולה - נשק שדרש כל כך הרבה שליטה בכוח עד שלא יכול היה לגעת בו עד שיכול היה להרים את כל גופו בעזרת האגודל והאצבע בידו הימנית - לא יקרע לך את היד כשישחרר את החץ. איך למצוא את שיווי המשקל של הרומח כך שהמוט זז בקלות כמו שרביט מנצחים. איך לשמור על העקבים על הקרקע ולתפוס את גב הסוס בירכיים, ולהדריך את החיה בעזרת רגליך כדי שהידיים יהיו פנויות לקרב.

במהלך כל זה, קיי דיבר. לפעמים הוא פשוט סיפר לאיש הצעיר את הסיפורים שלו - איך שניצח את הענק וורנך ואת דיליריוס המזוקן, איך חילץ ילד בשם מייבון מכלא תת ימי בלתי חדיר - אבל זה היה קשור בעיקר לאומץ.

נוויל תמיד חשב על הנושא בצורה פשוטה, רק מאפיין שהוזכר בשירה של מצנפת המיון כדי לתאר את הבית שלו. אבל עבור קיי זה היה יותר חשוב. זאת הייתה דרך חיים שלמה, והוא הטיף לה כמאמין אמתי, טען שהיה מדובר בשליטה עצמית ובשירות, בכוח ובענווה, באומץ ובחכמה, בהתנגדות לפיתויים ובחיפוש אינסופי אחר הצדק.

וכמובן, הוא דיבר על המסע. המסע לא היה קשור, כך זה נראה, למציאת משהו, ולקיי לא היה אכפת שהמסע שהזכיר אותו רבות, החיפוש אחר הגביע הקדוש (9), לא צלח באמת. החלק החשוב, כך הסביר, היה לבחון את מחויבות האביר לקוד הכבוד ואת יכולתו כלוחם עבור המלך. המסע היה חשוב כל כך עד שהאבירים נלחמו על הזכות לערוך אחד, וקיי לא הסתיר את כעסו על חבריו, בעיקר על גאווין ועל פרסיבל (10), שהרגיש שהעריכו את תהילת המסע יותר מאשר המטרה שלו.

השיעורים וההרצאות הפכו לכל כך רגילים עבורו עד שכשנוויל הצטרף למורה שלו בשדה הטורניר ביום אביבי אחד, הוא נדהם לחלוטין לגלות שקיי לא רק שתק, אלא היה ללא נשק. הוא היה עטוף רק בטוניקת צמר פשוטה ובמכנסיים, על ברכיו עם ראשו רכון וידיו מצולבות על החזה. כשהוא הסתכל מסביבו, הוא לא ראה מטרות או בובות עשויות עור, אף נער מחכה עם מגנים או נשקים נוצצים, והוא קימט את מצחו. מהסס כשהתקרב אל הלוחם הדומם. "סר קיי?"

לא הייתה תשובה, ונוויל חיכה כמה שניות לפני ששוב קרא בשמו, ואז הושיט את ידו באינסטינקט כדי לגעת בכתפו. "סר -" ברגע שידו נגעה בסיבים, הוא צעק, והתרחק בתדהמה.

קיי היה לוהט. לא סתם חום של גוף אנושי, או אפילו חום גבוה, אלא חום שורף ובלתי אפשרי של מדורה אנושית. נוויל בהה בתדהמה באצבעותיו כששלפוחיות גדולות ונוזליות צצו בלבן מתחת לעור העבה. עכשיו כשהסתכל מקרוב, הדשא מתחת לברכיו של קיי השחיר, אבל בגדיו לא נפגעו, שערותיו עדיין נפלו בגלים חומים וקלים על כתפיו למרות שהם היו צריכים להישרף.

"האם שכחת את הרצאותיי כל כך עד שהקסם מבהיל אותך?" קולו לא נזף, רק היה רגוע וקצת משועשע, כמו שהיה רגיל לשמוע את האיש הזה, ונוויל השתנק כשהבין מה אמר.

"אתה קוסם?"

"דמי הוא בעל קסם אמתי וטהור," הסכים קיי, וכעת הוא נעמד והסתובב כדי להסתכל על השוליה שלו, החום עדיין קורן מגופו בגלים כבדים. "אני ידוע בתור אחד משלושת האבירים הקסומים של בריטניה. הנחתי מלכתחילה שאינך מופתע מהסיבה בגללה בחרתי לעמוד כך, אולם לפי מבטך אני מניח שטעיתי במחשבתי. האם עליי ללמד אותך בנוסף לכל שגם קסם טוב כמו כל חרב?"

"אבל -" נוויל הניד בראשו, בלבול נאבק בתחושת כעס גדלה ובהרבה מאוד תחושת בגידה. "אז למה כל זה? טכניקות ואימונים ומאבקים ושריונות וחודשים ואולי שנים אם היית קוסם כל הזמן?! חשבתי שכל הקטע הוא שהקסם לא יכול לפעול מול היצורים של הדיאבל דוב!"

"מה שלימדתי אותך עדיין יהיה די טוב, אל תמהר לבטל זאת!" ענה קיי. "אולם קסם זה יחסל אותם במהירות רבה יותר ויהיה שווה להם, כוון ששלהם ושלי ושלך וכל האחרים באים מאותו השורש, ושורש זה הוא האמונה."

הוא יכול היה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן התווכח עם קיי במהלך התקופה הזאת, אולם לא יכול היה לעצור את עצמו. "זה לא נכון! כלומר, כן, אני הכרתי כמה אנשים שהאמינו באלוהים באיזו צורה - טוני, התאומות פאטיל, אושין, ג'ק, לי, עוד כמה - אבל האמונה שלהם לא הגנה עליהם, ואני מכיר מספר קוסמים דומה שלא מאמינים בכלל באלוהים ועדיין יש להם קסם חזק."

"אבל זאת אמונה, עדיין," התעקש קיי. "ובלעדיה, הקסם נותר ניצוץ ללא יכולת להידלק והלהבה מתה ודועכת."

"לא הקשבת? לרידל בכלל לא הייתה אמונה, והוא -"

"לרידל המרושע הייתה אכן אמונה עמוקה… אמונה בעצמו, באליל המעוות שנשקף אליו מהמראה. כוחו היה גדול ולכן גם אמונתו גדולה, ומאותה באר של אמונה במסורת, בידע, בקמעות קדושים ובמסורת שתו גם חבריך שלא הייתה להם, לכאורה, אמונה. האם אינך ראית את הקסם החלש שבוצע בידי אלו שלא הייתה להם אמונה?"

נוויל שקל זאת לרגע, מתקשה להבין את המשמעות של השפה העתיקה. הוא הכיר אותה, ורוב הזמן לא נאלץ לחשוב עליה, אבל זה עדיין היה קשה. אם אמונה הייתה להאמין במשהו, אפילו בעצמך, אז אפשר לקרוא לה גם ביטחון, בעצם, והוא הנהן לאט. "הדבר הראשון שלמדנו בהוגוורטס היה שאם לא חשבת שתוכל לבצע כישוף, לא תוכל. עליך להתכוון לזה, ו -" התמונה של פניו הדומעות של טרי וההבזק הירוק עלו בזיכרונו בעצמה לא צפויה, וקולו הפך ללחישה. "ככל שהקללה חזקה יותר, חשובה יותר אחדות הכוונה וההליך."

"אז הקסם החזק ביותר, הנך מסכים, נולד מאמונה עמוקה?"

הוא עדיין לא היה מוכן לקבל את התאוריה בעיוורון, אבל היא כבר לא נראתה לו מוזרה לגמרי, והוא הנהן שוב, זרועותיו משולבות. "אם אתה אומר את מה שאני חושב שאתה אומר, בטח."

"וכוחם של רבים חזק מכוחו של איש אחד, אין זה נכון?"

"כן…"

"אז הקסם שמתרחש בעזרת אמונה בעצמך, בלי קשר לכמה האדם חזק, ייפול מול קסם שמתרחש בידי אחד שהנסים שלו ניזונים מכוח עליון?" הוא הושיט את ידו אל מתחת לצווארון שלו והוציא צלב ברזל. "אני נושא פצעים שאף רופא לא יוכל לרפא, אני שהיתי מתחת למים במשך תשעה ימים ולילות, ועל כך איני מבקש תהילה, כיוון שכל הכוח היה שייך לאדוני. לאחר הטבלה והגנה, חטאיי טהורים, ונשימת האל מילאה את פי. הדיאבל דוב מכר את עצמו לנסיך האפלה. איפה אתה עומד, נוויל, בנו של פרנקלין?"

"אני…" הוא שתק לרגע. נושא הנצרות האדוקה של קיי לעתים גרם למתיחות ביניהם כי נוויל סירב לקבל את התנ"ך ואת כתבי הכנסייה כפשוטם, אבל הוא לא הרגיש שום בעיה עד עכשיו. הוא ליקק את שפתיו, אבל אביר היה צריך להיות כנה, והוא הסתכל לקיי בעיניים בלי למצמץ. "אני עומד עבור עצמי, אם ככה, וזה צריך להספיק. אני מאמין שיש משהו גדול, אבל אני לא עומד לסגוד לשום דבר בגלל שספר או מסורת אומרים לי. ולדעתי, אם באמת קיים אל כל יכול, הוא לא ידון אותי לגיהינום כי לא בחרתי באפשרות ה'נכונה' מבין כל מה שיש, או בגלל שלא בחרתי בכלל.

"טיפש, אתה, וטיפש ארור, אולם איני יכול לדון על נשמתך מול פטר הקדוש," נאנח קיי. "אולם עדיין, הנך מדבר על חטאיך, וכאן ידעתי שלבך מוקדש לדברים גדולים ממני. חפש בלבך, בן אדם! במה הנך מאמין? באיזה ערך, באיזה גורם, באיזה מלך, באיזו גבירה, באיזו אמת תנוע ללא היסוס?"

התשובה הייתה קלה וקשה יותר ממה שחשב. קלה יותר כי כשהסבירו לו ככה, היו דברים רבים שהיו חשובים לו, אבל קשה יותר, קשה יותר בגלל מה שהם היו. הוא נזהר לא להרשות לעצמו לאבד את עצמו בחיים באבלון, סירב להסיר את טבעת הנישואין שלו וכל פעם שקיי התפלל הוא חשב על אלו שאבדו ונשארו מאחור, אבל עדיין…

"אני מאמין שהחזק צריך להגן על החלש." הוא החל שם, רוצה להימנע מהדברים הכואבים שקרו לו ולהגיד משהו שידע שקיי יסכים אליו, אבל עיניו החודרות של האביר לא זזו, והוא בלע את רוקו בגלל הפקודה האילמת להמשיך.

"אני מאמין שבסוף, האהבה חזקה מהשנאה. שלתת מעצמך למישהו אחר חזק יותר מכל מה שקסם או פעולה אחרת יכולים להיות. שתמיד יש צדק, איכשהו, מתי שהוא, אפילו אם לא נראה אותו. כי…" קולו נחנק, כמעט נשבר. "כי חייב להיות, כי זה שדברים קורים לא יכול להיות מקרה, זה לא אקראי, ואני לא מאמין בעולם בו עשב הוא מושלם ומפורט ועדין ויכול להיות מרושע, אז הוא חייב להיות טוב במקור, גם אם הוא לא נראה ככה לפעמים."

הוא עצר עכשיו, לא כי זה היה קשה, אלא כי לא היה לא עוד מה להגיד, והוא פרש את ידיו בחוסר אונים, אסיר תודה כשקיי מחייך בעקבות הווידוי, בצורה שידע שאישרה אותו. "בכך אתה מאמין, אם כך, אבל למי אתה נושא תפילותיך? היכן אתה מזין את האמונה הזאת?"

נוויל חשב על הפעמים בהם חפר במעמקים המאיימים של הפוטנציאל הקסום שלו, משהו שלפי קיי, בכלל לא היה הוא. כל הדבר היה גדול ומנחם באופן מוזר, וקצות אצבעותיו דגדגו כשזכר איך הרגיש הכוח ההוא. "האנשים אותם אני אוהב, ושאהבו אותי," הוא אמר בשקט. "הוריי. חנה."

קיי הרים את ידיו, וחרב נוצרה בהן מהאוויר, לא סתם להב, אלא נשק שהיה עשוי להבות לבנות ורותחות. הוא זרק אותו מיד אחת לשנייה כאילו היה מתכת קרה, והזוהר האיר את האתגר בעיניו כשהחל לנוע במעגלים כמו תמיד לפני שיעור סיף. "אז הכן את האמונה שלך והשתמש בה כנשק, ונראה אם אתה יכול ליצור זאת אחרי הכול!"

לא הייתה לו ברירה, הוא ידע זאת, אבל נוויל לא היסס, אפילו שלא הבין בדיוק מה הוא עושה. אמונה. הוא עצם את עיניו, בניגוד מוחלט לחוק שאסר עליך לא לראות את יריבך. במה אני מאמין? מה נותן לי כוח?

פניהם היו חזקים יותר ממה שציפה. כל כך ברורים, כל כך קרובים עד שכמעט יכול היה לגעת בהם שוב, יכול היה להרגיש את ידיהם על עורו, לשמוע שוב את קולם, והיה כל כך הרבה אמון בעיניהם. הם הלכו אל מותם כשראשם מורם והם היו צעירים מדי כי האמינו באותם הדברים כמוהו, והאמינו בו, והוא בתורו קיבל את כוחו מהם. נוויל פתח את ליבו אל התמימות המרירה של הזיכרונות שלא הוזמנו.

נתתם את עצמכם לי. אני נתתי את עצמי לכם. עשיתי זאת מאז ההתחלה. עשיתי הכול למענכם. לכולכם. אהבתי את כולכם. שאלוהים יעזור לי, אני עדיין אוהב אתכם.

הידית הייתה קרה וקשה בין אצבעותיו, ועוד לפני שעיניו נפקחו הוא ידע מה החזיק. זאת הייתה אותה ידית מעוקלת ומעוטרת באבני אודם שפעם יצאה מהלהבות ומהשומרים שנפלו, ושמו הנוצץ של גודריק גריפינדור זהר באוויר כשהניף אותה בכישוריו החדשים ובתשוקה התמידית.

שתי החרבות הקסומות היו שוות בכוחן, וקיי היה מנוסה ממנו במאות שנים, אבל למרות שמעבר הזמנים לא שינה ממש, נוויל צעד אל אבלון כאיש צעיר, והיה לו יתרון הגובה והטווח. לאט לאט, הוא הצליח לגרום לקיי להתגונן, אבל אז האביר חייך, והכול שוב השתנה כהרף עין כשנראה היה שהחל להתקרב קדימה, כאילו גבה בכמה סנטימטרים מיד, ועכשיו נוויל נסוג לאחור, מתגונן יותר ממה שתקף, חוסם יותר ויותר מכמה שרצה.

הוא בכלל לא חשב. הוא פשוט עשה את זה. הוא היה צריך יתרון, התקפת נגד, והיא הייתה שם, וכשהחרב הבוערת עברה אותו, היא פגעה בבשר שהגן על עצמו עד כמה שאפשר, ונוויל העביר את החרב לידו השמאלית, מושיט את ימינו… מושיט, מושיט כשאצבעותיו הצמיחו גפנים רוחשים של גפנים עבים כחבל, קושרים את קרסוליו של קיי ומצמיחים קוצים אל מגף העור כדי לתפוס, ואז חוזרים שוב.

החרב הבוערת נעלמה בעננת עשן כשקיי נחת עם גבו על האדמה, ונוויל תקע את קצה חרבו של גריפינדור בדשא, יודע שהחרב תיעלם כשיסתובב, אבל מחייך כשהושיט את ידו - שוב בשר ועצם - כדי להציע אותה. "מספיק אמונה, אדוני?"

קיי קיבל אותה ביד שלא הייתה חמה יחסית לזה שכרגע הצית את עצמו, והתרומם שוב בצחוק שמח. "הנך צריך פחות הדרכה ממה שחשבתי! אולי אם יצרתי את הקטור, אז כפריאמוס (11) עליי להסתכל על כס המלכות שלי ולקוות שאין מי שיפיל אותי! להיכן, אני שואל, הגיע ליבך?"

"חבריי," הוא הודה בכנות. "חבריי ואשתי, וכמה שהם סמכו עליי, ושאם אני מאמין במשהו, זה שעם כל כך הרבה אהבה ואמון והקרבה ו… ואמונה מאחוריי, הדיאבל דוב לא ידע מה יפגע בו בדיוק כמוך." נוויל נדהם שחייך כל כך, אבל הרגיש אמיץ, בלתי מנוצח, חזק יותר ובכמה דרכים שונות מכל מה שהיה, והוא הבין שלא רק שהאמין לכל מילה שאמר, אלא שהרצון לפגוש שוב את הדיאבל דוב רק המריץ אותו. לא היה שום פחד, ובעצם, למה היה צריך להיות?

הדיאבל דוב היה איש אחד, שהיה קשור לחלק נידח ומקוטע של דת עתיקה שהיו לה חוקים וכללים שיכולת להשתמש בהם אם ידעת איך הם עבדו, ונתמך בידי יצורים - שאפילו אם היו חסינים לקסם - הוא ידע יותר מכמה דרכים להרוג אותם.

למה שיפחד מאיש אחד כשהייתה לו אמונה של צבא?

OOO

הוא היה בן ארבע, בחדרו כשהכילות היו משוכות על הדבר הרירי והמסריח שהיה על החזה שלו וגרם לאפו לשרוף, צבע עיפרון אחד אחוז ביד אחת קטנה ומנומשת. הוא ידע שהוא היה צריך להשתמש במקל הקטן על החוט כדי לצייר על המסך החלק של הצעצוע, אבל הוא אהב יותר את הצבעים, ואימא לא צרחה כשהוא היה חולה. זה היה הדבר הטוב היחיד בלהיות חולה.

אבל כשדלת חדר השינה שלו נפתחה, הוא דחף את העיפרון מתחת לכרית, נשכב ועטה את המבט הכי עצוב שיכול היה. "בוקר, אימא."

אמו חייכה אליו בחזרה, אבל היו פסים בהירים על לחייה, עיניה היו נפוחות ואדומות, והוא השתנק. "אימא, בכית!"

"אני מצטערת, מתוק." היא נשמה נשימה עמוקה כשישבה על קצה המיטה, ובטנו התהפכה בצורה שלא הייתה קשורה בכלל למחלה כשהזיזה את הצעצוע ההרוס הצידה בלי להסתכל עליו. "אבא שלך… הוא… הוא מאוד כעס אתמול, הוא."

"אני יודע." הוא הנהן בלחץ, נזכר בריב שהיה כל כך חזק ומפחיד יותר מכל אלו שלפניו, שגרם לו לזחול מתחת למיטה ולתקוע אצבעות באוזניים כדי לעצור את הכול. "הוא לא אהב שגרמתי לביסקוויטים לעוף. זה היה רע יותר מלטפס, לא?"

"זה הפחיד את אבא שלך." היא העבירה את אצבעותיו ברכות בשערותיו, מחייכת בצורה שלא הייתה טובה. "רוב הילדים הקטנים לא יכולים לעשות את זה, אז אימא שלך הייתה צריכה לספר לו שהיא עם קסם, כמו סבתא וסבא."

"אבל זה הסוד!" הוא הניד בראשו כל כך עד שאוזניו הנפוחות פעמו והוא הרגיש מסוחרר, אבל הוא נדהם מדי כדי שיהיה לו אכפת. "הסוד הכי גדול שלא מספרים!"

"זה לא היה בסדר לשמור על זה בסוד," היא הסבירה בעדינות. "זה היה כמו לשקר, ואתה יודע שלא יפה לשקר. זה רק צרות."

"זה מה שהכעיס כל כך את אבא?" הוא קימט את מצחו. "ששיקרת?"

"איי, כן, והבוקר…" היא שוב התחילה לבכות, והוא זחל מהשמיכה אל חיקה כדי לנגב את פניה בשרוולו. הוא קיווה שלא יהיה אכפת לה מהנזלת שהייתה במקום בו ניגב את אפו, אבל הוא לא חשב שהיה לה אכפת. אימהות לא נגעלו בקלות.

"אל תהיי עצובה, אימא. תגידי לאבא שאת מצטערת ולא תעשי את זה שוב ואל תאכלי פודינג הרבה פעמים." הוא הציע לה עצה חכמה, אבל זה רק החמיר את המצב.

"זה לא כל כך פשוט, ואני לא יכולה. הייתי נמנעת מפודינג לנצח, אבל מאוחר מדי. הוא… הוא היה צריך ללכת."

הוא עשה פרצוף, לא מבין. "הלך לכעוס בחוץ?"

"לא, שיימוס, הוא יותר מדי כועס." כתפיה רעדו הרבה עכשיו, והפחיד אותו כמה שבכתה למרות שניסתה שלא. "הוא עומד להיעלם להרבה מאוד זמן. אולי לתמיד."

"אוי, אימא…" המחשבה שאבא הלך לנצח הייתה רעה מדי והוא לא עיכל אותה, אבל הבין שילך להרבה זמן כי כעס יותר מתמיד, בדיוק כמו שהיה צריך ללכת לחדר שלו ולספור עד עשרים. אבא היה מבוגר, אז אולי הוא צריך לספור יותר מזה, אולי אפילו למאה או למיליון טריליון.

אבל בינתיים, לאימא כאב, ואבא תמיד אמר שהוא הגבר השני בבית. הוא לא אמר כלום, לא היה לו מושג מה יוכל להגיד, אז הוא פשוט כרך את זרועותיו מסביבה עד כמה שיכל והחזיק אותה, נשך את שפתיו כשעמד להשתעל; כי היא הייתה עצובה, כאב לה מאוד, ולא יהיה טוב אם יהיו לה חיידקים בשיער, אפילו אם אמהות לא נגעלות בקלות.

הוא היה בן שבע, והוא היה בבית החולים כבר שבועיים עם דלקת ריאות, ואפילו שהתחנן, ביקש, ניסה בכל דרך אפשרית לצאת שוב החוצה, הוא לא רצה את זה. הוא היה עטוף בכל כך הרבה בגדים עד שלא הצליח לזוז, ועדיין היה לו קר עד לשד עצמותיו, אבל הוא לא עמד להגיד את זה לאימא שלו, כי היא יכלה לקחת אותו שוב הביתה, ואפילו בחוץ עבור משהו טיפשי עדיף על פני שום זמן בחוץ.

משב הרוח הקרה עדיין ניסה לכבות את הנר בספל הנייר הקטן שלו, אבל הוא שם יד אחת עם כפפה עליו כדי שיישאר דולק בלי להישרף, והוא ניסה להסתיר את הרעד בקולו כשהסתכל על אמו, עובר מרגל אחת לשנייה בחוסר סבלנות. "איך החרא הזה בכלל יעשה משהו -"

היא נתנה לו מכה חזקה בעורפו, פניה נראות זקנות יותר מתמיד באור המבזיק. "שפה!"

הוא גלגל את עיניו, לא משפשף את ראשו כשנאנח וניסה שוב. "איך כל זה יעשה משהו בשביל ג'ואי? הם קברו אותו בשבוע שעבר, לא? הבאת לי עוגה מהלוויה, וכשאדם מת, צריך להדליק את הנרות בכנסייה עבור הנשמה שלו, לא? המיוחדים? מה זה יעזור אם אנחנו נעמוד ונשיר שיר טיפשי?"

"זאת מחאה, חמוד," היא הסבירה. "ולא רק לג'ואי, זה לכל מי שנהרג (12), ואנחנו מנסים לגרום להם לעצור."

"בכך שנחזיק נרות בגשם המז - הטיפשי?"

"זה קשור למספרים, שיימוס." היא כרעה ברך, מרימה אותו עליה ונעמדת שוב כשהצביעה על ים האורות. הוא שנא את זה שהוא היה קטן מספיק כדי שירימו אותו, אבל הכול היה כזה מרשים עד שהוא מתח את צווארו, מנסה לחשוב כמה אידיוטים אחרים יצאו עם ההורים שלהם כשהמשיכה. "אם אלפים ואלפים של אנשים יראו שהם לא חושבים שפיגועים זה הפתרון לצרות, ואם האנשים המפורסמים - ואלו ששם הם חבורת מוגלגים מאוד מפורסמים (13) - יגידו שזה לא בסדר, אפשר ללחוץ על אנשים להשתנות. כמו שרצית את הנעליים האלה כל כך כי לכל החברים שלך היה."

הוא חשב על זה לכמה רגעים, והסתכל על האיש על הבמה שלבש משקפי שמש גם בלילה כשהחזיק את המיקרופון כאילו ניסה להימלט ממנו. השיר היה זה ששמע תמיד בכל פעם שמשהו כזה קרה, ולמרות שלא רצה להתווכח עם אימא שלו על משהו שהיא האמינה בו, הוא לא יכול היה שלא לחשוב שהיא טועה.

לא משנה כמה פעמים ניגנו את השיר הזה, ילדים בני שמונה עדיין נקברו כשפצצות הרסו את הרחוב. לא נראה היה אפשרי שכל כך הרבה אנשים טועים, אבל למה הם לא ראו? מי שהיה אחראי כאן לא היה המוגל המפורסם עם המיקרופון והעגיל המגוחך. זה שהיה חזק היה הבן זונה ששם מטען עם מסמרים ושם שישה אנשים בקבר ועוד ששת אלפים ברחוב.

הוא הסתובב בזרועות של אמו, לא שם לב שנרו התנדנד והשעווה נטפה על שרוולו. "למה לא הורגים את מי שעושה את זה, אימא? אני לא חושב שאכפת לו כמה אנשים לא אוהבים את זה."

"כי אלו הרבה, הרבה אנשים שעושים את זה, ולא בסדר להיות כמוהם." האיש הפסיק לשיר עכשיו, וביקש מהם להוריד את ראשם בדקת דומייה, אבל למרות שעשה כמו שאמרו לו, הוא לא חשב על שלום כמו שהאיש ביקש.

הוא חשב שלא יכולים להיות כל כך הרבה אנשים שצריך לעצור כמו האנשים ברחוב, וזאת הבעיה, בעצם. לעמוד ולשיר ולבכות על הצרות ולקבור את המתים ודקות דומייה כשצריך לעשות משהו, מישהו צריך לעצור את זה, ואם יש אנשים כמוהו והמשפחה שלו עם קסם -

זה היה הכעס, הכעס והזעם והשנאה שהוא היה רק בן שבע וחולה ולא יכול היה לעשות שום דבר על כלום והמבוגרים לא עשו כלום. הרשויות חשבו שזה רק הרוח וספלי נייר רעים, אבל אף אחד לא נפגע כשמאה נרות התפוצצו בפיצוץ להבות, ואף אחד לא שם לב שילד קטן אחד ואימא שלו הלכו ישר הביתה.

הוא היה בן שתיים עשרה, והשלג יהיה עמוק בקרוב, אבל האדמה הייתה טובה ולא החליקה, והכדורגל המריא בקלות מעל הדשא הקפוא כשבעט בו אל חברו הטוב. דין תפס אותו ברגלו, מעיף אותו לאוויר ומלהטט בו על ברכיו עד שקפץ מצד לצד בחוסר סבלנות. "תן לנו אותו, עכשיו! אתה מחזיק אותו! חשבתי שמשחקים ביחד!"

"חכה רגע! אני רוצה להראות לך את מה שעבדתי עליו, ואני חושב -" לשונו של דין יצאה מבין שיניו כשקימט את מצחו בריכוז, והפסיק לדבר. הכדור שוב ריחף על ברכיו, ואז הוא בעט בו חזק והתחמק בתנועה מהירה, נוגח בו במצחו ומאזן אותו עליו לרגע לפני שנתן לו ליפול. "מגניב, מה?"

"גדול! תראה לי!" הוא רץ קדימה, מוכן לתפוס אותו ולנסות בעצמו, אבל נקטע בידי קול מתנשא ומוכר מאוד שגרם לכתפיו להתכווץ מרוב זעם.

"לא הייתי מראה את הטריקים שלך עכשיו, תומאס. אתה לא יודע מה מסתכל, ומה שזה לא יהיה, כנראה הוא לא אוהב כאלה מסוגך." הוא הסתובב, יודע מי זה לפני שראה את דראקו עומד שם בזרועות שלובות, שני 'חבריו' נמצאים בכל צד כמו שומרי הראש שהיו.

דין הטה את ראשו, שם יד אחת על מותנו כשגלגל את הכדור על האדמה מתחת לרגלו בשמיניות קטנות. "איזה סוג, מאלפוי? אלו שלא צריכים שאבא שלהם יכניס להם מחשבות לראש ושאימא תלביש אותם?"

הפנים החיוורים והמחודדים האדימו, אבל הוא ידע שהוא מתכוון לפלוט עלבון, והתלמיד מסלית'רין אפילו לא הצליח לפלוט "בוצדם" אל האוויר הקר של נובמבר, לפני שחטף. הוא רץ בצורה של שוער, משפשף את הגלימות שלו על לצלעותיו, אבל בצורה מושלמת, הבעיטה שלו שלפ את הכדור מתחת לרגלו של דין ופגע ישירות, כמה יפה, בפניו של דראקו.

לבסוף, אחרי הרבה תחינה של דין שלא ייכנסו לעוד צרות, הוא הבין שהתעלול שלו עלה להם בשלושים נקודות, אבל זה לא שינה. מה ששינה, מה שהיה חשוב לו, זמה ה שהוא לא שכח או סלח עליו היה שמקגונגל הבטיחה לו שפרופסור סנייפ ישמע על מה שדראקו אמר, אבל אפילו אם היא אמרה את האמת, כלום לא קרה.

הוא ספר את אבני הברקת בקסם שלוש פעמים ביום כדי להיות בטוח.

והוא היה בן חמש עשרה ובהה בשדה הטורניר באימה כשפרצופו החיוור, הריק של סדריק הסתכל על כולם, והוא לא היה מפוחד כל כך כל חייו, כי זה לא יכול היה לבוא לכאן, זה לא צודק, זה לא יכול היה לקרות. ואמו אמרה שלא, שהוא יכול לסמוך על משרד הקסמים, על הניירת, על דמבלדור, שזאת בטח תאונה ושפוטר סתם רוצה תשומת לב. זה טוב יותר, הכול היה טוב יותר.

אבל משרד הקסמים שלח את אמברידג', ו'תשומת הלב' של פוטר גרמה לכך שדברים נחרטו לו על היד, וזה כן בא לעולם הקוסמים, ושוב פעם הם לא היו צריכים לעשות כלום, כלום, רק לשבת ולהיות טובים ולתת לאנשים שלא עצרו את זה לעצור את זה. לפחות היה צ"ד, אפילו אם זה לא היה טוב יותר, כי זאת הייתה אשליה, ההבטחה שאולי יום אחד לא יהיו חסרי אונים.

והוא היה בן שש עשרה והיה אקדח בתיק של אמו, והיא לא ענתה ולא הייתה צריכה כששאל אותה למה. כי אנשים מתו כל הזמן עכשיו, וזה לא היה הצרות, אבל המשטרה והממשלה ואפילו ההילאים לא האמינו. המשטרה לא ידעה וההילאים לא רצו שזה יהיה כל כך רע.

אז כמו המשפחות הקסומות בכל אירלנד הצפונית, הם פשוט הורידו פרופיל והתחילו לסחוב את הנשקים הלא-קסומים בתקווה להגנה, הגנה כלשהי נגד חבורות אוכלי המוות שהשתמשו באלימות הקיימת כתירוץ להשתולל בעולם הקוסמים והמוגלגים. כי אפילו אימא שלו הבינה עכשיו שנר ושיר לא אמרו כבר כלום.

והוא היה בן שבע עשרה וגופה של לבנדר היה שרוע בכאב מתחת לידיו, לשפתיו, והוא לא יכול היה שלא לגעת בה ולנסות לגרום לה להרגיש טוב יותר בלי שיכאב לה. אז לפחות הוא היה צריך להחזיק אותה, לכרוך את זרועותיו סביבה, לעטוף אותה במצעים, בשמיכות, בכל כישוף מגן שהכיר ועוד כמה שהמציא, וזה עדיין לא הספיק.

היא עדיין בכתה, וכל מה שהוא יכול היה לעשות היה להחזיק אותה ולשקר שהם נקמו באמת למרות שכל מה שעשו היה מעט מדי ומאוחר מדי. היא עדיין בכתה, והוא רק יכול היה לנשק את עורפה ולמלמל באוזנה ולתת לצליל הגאלי הרך והמרגיע להישמע כשנשבע בפניה שאם יהיה לו הסיכוי, שני הבני זונות האלה לא יפגעו בעוד אישה לשארית חייהם הקצרה והכואבת.

והוא היה בן שמונה עשרה והתקווה הגדולה שלהם, הגיבור הגדול שלהם בכלל לא נלחם לצידו. הוא שיחק במשחקים כשהם מתו מסביבו עד שהיה מוכן לרגע הגדול שלו בזריחה האדומה כדם. וכל השנה כשהם דיממו, הוא רדף אחרי הזנב שלו, כי התכנית שנאלצו לסמוך עליה בכלל לא הייתה תכנית.

היא הייתה פשוט שכולם אמרו שמשהו יעשה למרות שכלום לא קרה. אלף אנשים באו בזמן כדי לאחר. הם היו בטח למטה עכשיו, שרים שירים ומחזיקים נרות ואומרים כמה הכול לא היה נכון, אבל הוא לא רצה לשמוע. וכשהאיש האחרון בעולם שסמך עליו מצא אותו והבטיח תשובות, אבל לא היו לו לתת, הוא בכלל לא נדהם.

והוא היה בן עשרים ושוכב על ספסל בפארק מתחת למעיל שלא זכר שגנב, זרועו עדיין בוערת מהפעם האחרונה מתחת למחט וראשו עדיין הולם, גרונו עדיין כואב ממה שהיה צריך עוד ממנו אבל לא יכול היה להרשות לעצמו להשיג עכשיו. מישהו התקרב, והוא הכריח את עצמו לקום, מכין סיפור שהבחורה שלו זרקה אותו הלילה כדי שלא יצטרך שוב להתחבא.

אבל זה לא היה שוטר, זה היה איש צעיר בחליפה, אז הוא הזדקף ושפתיו הנפוחות הפכו לחיוך עקום. "אכפת לך קצת לעזור לי, חבר? כמה -" האיש לא קרא לו בשם והלך, לא הסיט מבט וזרק כמה מטבעות; הוא קרא לו בשמו, ובאותו לילה הוא ישן במיטה ולבש בגדים נקיים ואכל ארוחה חמה ושמע סיבה להאמין שוב במשהו, אפילו אם זה היה שדברים שוב פעם רעים ושוב פעם לא עשו כלום.

והוא היה בן עשרים ואחת והסמטה הייתה חשוכה וצרה והסכין ירדה שוב ושוב אל האיש עם הוואן המלא בצעצועים אכזריים מברית המועצות של פעם. ובפעם הראשונה, הוא חרט סלואה על המצח המדמם והתעתק משם, עם פצצת זמן מוכנה להשמיד את הכול.

אחר כך, אפילו שרעד והקיא ובכה מהאימה של מה שעשה, האלימות הלא אנושית של פעולותיו, היה משהו עמוק, מאוד עמוק שצעק בשמחה שלא דמיין אותה. הוא עשה משהו. אפילו אם אף אחד אחר לא עשה. אפילו אם זה עלה לו בשאריות הלב שלו אחרי שהאמון וההבטחות לקחו את הכול.

"נוויל?" הוא הזדקף מיד, ליבו עוד הולם, טעם הכעס עדיין שורף בגרונו עד שכמעט היה אמתי, והוא היה ממש מבולבל לגלות שהידיים לפניו היו גדולות וקשות וחסרות דם, שלא הייתה שם דירה קטנה בבלפסט, שום קוקו מדגדג את עורפו כשהניד בראשו. שהאיש שעמד למרגלות מיטתו לא היה איקרוס; זה היה מישהו יותר מבוגר, לבוש בבגדים שהיו ממש ישנים -

קיי. זה היה סר קיי. זה היה חדר השינה מאבן שלו והמיטה החמה שלו בסר גיי, והוא היה נוויל לונגבוטום, לא שיימוס פיניגן, והכול… "מצטער, לא התכוונתי לישון יותר מדי," הוא נשם עמוק, והוא די נבהל לשמוע את המבטא היורקשיירי יוצא משפתיו ולא המבטא האירי המתנגן. "שמעתי ש -"

"אין זה ענייני מה בא בחלומותיך," קטע אותו קיי בחוסר סבלנות, והוא בקושי תפס את הבגד הכבד שהאביר זרק עליו. "התלבש טוב ומהר וטפח את עצמך. המוריגנות קראו לך."

(1) טירתו של המלך ארתור.

(2) סוגי עצים.

(3) מורים- מזרח תיכוניים.

(4) האביר שהיה הסגן של ארתור.

(5) נסיך טרויה.

(6) חרב מעוקמת.
(7) מבצר שנקרא על שמו של סר קיי.
(8) סוס מכונף ושלדי.
(9) המלך ארתור חיפש רבות אחרי הגביע ממנו ישו שתה בסעודה האחרונה.
(10) אבירים של המלך ארתור.
(11) מלכה האחרון של טרויה.
(12) כנראה קייט מתייחסת ל"פיגוע יום הזיכרון", פיגוע טרור שנערך בעיירה אניסקילן שבצפון אירלנד ב-8 בנובמבר 1987. מטען חבלה שהונח על ידי אנשי הצבא האירי הרפובליקני (IRA) התפוצץ ופגע בקהל אזרחים, שהתאספו בקרבת אנדרטת המלחמה המקומית לקראת טקס יום הזיכרון השנתי. בפיגוע נהרגו אחד עשר אנשים ו-63 נפצעו.
(13) שבועיים לאחר הפיגוע התרחש טקס זיכרון שגם מרגרט תאצ'ר השתתפה בו.