סלואה: פרק 20: מחיקה

אז אנחנו מתחילים.

שיימוס ונוויל עברו אימונים של עשר שנים, ועכשיו הם חוזרים אל המוריגנות.

האם עכשיו הם יצליחו לשתף פעולה אחרי החיכוך הקודם?

ומה קרה בהיעדרם?

פרק 20

מחיקה

זה היה מוזר, להיפרד מקיי אחרי כל כך הרבה זמן, לדעת שכנראה לעולם לא יפגשו שוב, אבל באותו זמן, הייתה זאת הקלה. עם כמה שהאביר היה אדיב כלפיו ועם כמה שלמד, אבלון לא הייתה העולם שלו, והיא לא יכלה להיות, וזה היה משהו שהוא לא שכח. קיי התעקש לבדוק את הנשק שלו בפעם האחרונה, לוודא שזכר את עקרונות האומץ וגם לבדוק אם הוא עדיין היה טוב בשימוש בקשת וברומח, ואז הוא נאלץ לקוד, והוא הרגיש צנוע ואסיר תודה כשכוהן בא אליו לתת לו את ברכתו.

הטקס הקודר נגמר, מצחו היה מלא בשמן והמילים בלטינית עוד הדהדו באוזניו, ואז נוויל החל לצעוד אל השער שהוציא מחצר סר גיי אל היער ממנו הגיע לאבלון, אבל קיי קרא בעקבותיו, חבילה ארוכה עטופה בשטיח קיר כבד מופיע כשהושיט את זרועותיו. "אנא חכה עוד רגע, בסדר?"

"אדוני?" הוא עצר כשהשטיח נפתח וחשף חרב יפה כמו חרבו של גריפינדור, הנדן נראה כאילו היה עשוי מזהב טהור בצורת דרקון פורש כנפיים, צלב אדום מבריק נמצא בבסיס הלהב עצמו, עשוי מאבני אודם שבערו באש מבפנים. ידו הושטה מעצמה, אצבעותיו מלטפות בזהירות את החפץ היפה גם כשנזהר להימנע מהלהב, שהיה חד יותר מכל נשק שאי פעם החזיק. "זה…"

"אסקלון, חרבו של ג'ורג' הקדוש (1)," אמר קיי ברכות. "שאיתה חיסל דרקון בשם אלוהים."

נוויל הרים את מבטו כדי להסתכל לאיש האחר בעיניים, והרגיש את עיניו מתרחבות בתדהמה. "אתה רוצה שאני אקח אותה? אני לא -"

"אתה תעמוד עבור כל בריטניה ותוכיח שהיא לא נוטשת ארץ בה היא שמה את כתרה, שאינה מסתפקת רק בריבונות אלא שתושיט יד ודם כדי להגן, ואם הנך נלחם עבור כבודה של אנגליה, הנך יכול לשאת את נשקה אל הקרב." הוא הוריד את כל השטיח כעת, ונוויל ראה שהשטיח הציג דיוקן יפהפה של ג'ורג' הקדוש מתעמת מול החיה הקדומה, והסיבים עצמם התקפלו באופן חלק כדי להפוך לנרתיק לנדן.

קיי הסתכל עליו בעוצמה כששוב הושיט אותה, ונוויל עצר את נשימתו כשלקח את החרב בידו, בקושי מעז להאמין שהיא אמתית גם כשפשט את חגורתו הישנה ונתן לה ליפול יחד עם הנשק איתו התאמן כל השנים הללו, המתכת הפשוטה אך הנאמנה שהייתה שייכת לקיי. זאת הייתה חרב טובה, אבל זאת, זאת הייתה תלויה על צידו בצורה חסרת משקל, וכל רצועה מהנדן הייתה מתאימה לחלוטין. כשהוא עדיין אילם מרוב תדהמה מהמתנה, הוא שם אותה מול השמש, והסתובב כדי לראות כיצד האור מנצנץ על הלהב וכיצד צווארו של הדרקון התאים לאצבעותיו.

פיו נפער ונסגר כשחיפש אחר מילים, אבל קיי חייך באבהות. "הנף אותה היטב ואל תתן לפלדה הקדושה של אסקלון לחוות כתמים שאינם דמם של החוטאים, נוויל מיורק."

"אני… כן." בזהירות, הוא החזיר אותה לנדן, ואז היסס לפני שחיפש בתיקו את הדברים היקרים והמעטים שהצליח להביא למרות כל מה שקרה. טבעת הנישואין שנשבע לעולם לא להיפרד ממנה, והאנייה שהייתה כלי הקסם המרכזי שלו כמו ששרביטו היה, אבל היה עוד משהו, יקר בדיוק כמוהם, והוא בלע את רוקו כששם אותו בידו עטוית הכפפה של קיי. "אני רוצה שתיקח את זה. זה לא גדול כמו מה שנתת לי, אבל זה מאוד חשוב לי, ואין לי הרבה דברים משלי לתת."

האביר בהה בתהייה בידו, ממשש את החפץ המתכתי הקטן והעגול בקצה אצבע אחת ונבהל כשהוא נפתח וחשף את העיגול הממוספר ואת שבעת המחוגים. "הוא היה של אבי," הוא הסביר בשקט. "כך ניתן לדעת מה השעה, והוא בכלל לא עובד כאן, אבל זה הדבר היחיד שיש לי ממנו, ו… טוב…" נוויל משך בכתפיו, לא בטוח כיצד להסביר את הכנות מאחורי המתנה חסרת התועלת, אבל להפתעתו, נראה היה שקיי הבין לחלוטין.

"אני אשמור עליו." הוא שם אותו בכיס התחרה הקטן בחגורתו, ולאחר מכן תפס את האיש הצעיר בחיבוק מהיר וחזק לפני ששוב הסתכל עליו כשמתח את ידיו. "לך עכשיו. המוריגנות והמסע מחכים לך, וכשתגמור איתם, כל מה שתזדקק לו יהיה מוכן."

נוויל הנהן, ולחץ על הכתפיים העטויות בשריון בחוזקה כשהתרחק. "תודה לך שוב." ואז לא היה עוד מה להגיד, והוא נשם נשימה עמוקה, ועצם את עיניו כשדחף את דלתות השער ויצא אל מה שידע שלא יהיה השדות הירוקים והגדולים שהיו שם כבר עשר שנים.

האבן הייתה מתחת למגפיו, כפי שחשב, והוא שמע את קולות פסיעותיו מהדהדים באולם הגדול, אבל היה משהו ממש לא בסדר, וכשהוא פקח את עיניו, ידו מיד עברה אל נדן חרבו החדשה, כתפיו נמתחות כשראשו הסתובב כדי לקלוט את הכול. זה היה היכל המוריגנות, זה היה ברור, אבל לא כמו מה שהוא היה פעם.

רצפת השיש החלקה הייתה חרוכה בעשרות מקומות כאילו מפיצוץ גדול, שחורה ומלאה ברשתות של סדקים שהתפשטו לכל הכיוונים. אזורים גדולים מקורות האבן היו מנופצים והפכו לחצץ, ואור השמש שירד מהחורים הגדולים בגג בגשם זהב על גזעי העץ והאיר את חלקי האבק היה הסימן היחיד לתזוזה בחדר ההרוס. שטיחי הקיר שפעם עיטרו את הקירות בגאווה נפלו מתחת לשכבות עבות של אבק וקורי עכביש שהיו תלויים מעליהם, ובכל מקום, כתמים אפלים ומבשרי רעות היו שפוכים בדוגמה מוכרת מאוד.

כשהוא שולף את החרב, נוויל צעד צעד אטי קדימה, כל חושיו מתחדדים. כס המלכות בקצה השני של האולם היה הפוך, כנף אחת של העורב נשברה והפכה לערימה של רסיסים מחודדים. לא היה שום סימן למוריגנות, לא סימן לאף אחד או לשום דבר בכלל, אבל השערות על עורפו סמרו, והוא הרגיש שממקום כלשהו, צפה בו מישהו. או משהו.

הוא חיזק את אחיזתו ברב, והוא עמד, כפי שלמד, על כריות רגליו, מוכן להסתובב לכל כיוון בהתראה קצרה, והוא נשם נשימות אטיות ויציבות כשהושיט אותה, מקשיב בזהירות לדממה המושלמת. שם. זה היה נסתר בקצב נשימתו, אבל עכשיו הוא יכול היה לשמוע את קולות הנשימה האיטיים של אדם אחר, וזה נתן לו אזהרה ברגע שהיה זקוק לה.

נוויל הסתובב ברגע שהדבר שצפה בו התחיל לזוז, והוא שאג שאגת זעם כשעבר בטשטוש לבן ואפור שהיה אמור להפיל אותו אל הקרקע. הוא פגע ברצפה, התגלגל, החליק קצת על שאריות השיש המבריק, ואז שוב קם על רגליו והם הקיפו אחד את השני, כשהוא ראה בבירור את יריבו.

זה היה זאב, הגדול ביותר שראה אי פעם, פרוותו האפורה כפלדה מבריקה על גב שכמעט הגיע עד למותניו, ניבים ארוכים פולטים יללה מאיימת שהבהירה שהאולם הפך לשטח שלו, ושהוא לא רצה להכניס אורחים. החייה התכופפה כשהקיפו אחד את השני, עיניה הקטנות מחפשות פתח להתקפה, אבל נוויל הרגיש מעט מאוד פחד עכשיו כשהבין מה פגש.

החרב הייתה בידיו בצורה קלילה ובטוחה, והוא הניף אותה באזהרה, מבטו לא עוזב את זה של הזאב. "תתרחק!" הוא אמר בחדות, כשהוא יודע שיש סיכוי שזה לא יצור בן תמותה ושהוא יבין אותו. "אני נותן לך אזהרה אחת, ואז שאלוהים יעזור לי, אני לא מפחד להרוג אותך!"

כאילו בתשובה מתריסה לאזהרתו, הזאב נדרך וקפץ לגרונו, אבל נוויל צעד לאחור כדי שיהיה לו מספיק מרחק להניף את אסקלון. חרב לא הייתה כלי זר, אלא כלי מוכר וטוב, והיא התרוממה בקלות ישירות אל הגרון המושט, הופכת את שאגת ההתקפה לצרחה נחנקת ולגרגור כשהוא נפל, מקופל, רגליו זזות בפחד מעל לברכה הולכת וגדלה של דם. הוא בהה בו, מניד בראשו על הבזבוז הטיפשי כשניגב את הלהב על הטוניקה שלו, אבל אז יללה שנייה וקול תנועה משכו את תשומת ליבו מאוחר מדי, והוא זכר באימה את המילים מלפני הרבה זמן.

זאבים לא מטיילים לבדם.

לדבר היה חבר, ואפילו עם כמה שהיה מהיר, עד שהסתובב היה כבר מאוחר מדי מול החייה השנייה שקפצה מצללי החצץ, אבל היה קול חד, הבזק לבן שלא היה שיניים, והוא נפל במרחק קטן ממנו, ישר על גופו של הראשון. נוויל בהה בהכרת תודה המומה במקל הלבן של החץ שעדיין הזדקר מאוזניו הכרויות, ואז עיניו התרוממו והוא הסתכל על המקום ממנו הוא הגיע, והוא הרגיש את פיו מתייבש כשראה את מה שציפה לו אבל עדיין לא היה מוכן עבורו.

"שיימוס."

המילה הייתה ריקה ומלאה ביותר ממה שיכול היה להביע, כשהוא אפילו לא יודע אם שמח לראות את האיש האחר או רק הודה על ההצלה, וממש לא בטוח מה היה בשבילו אחרי שנים שהיה החבר הכי טוב והאויב הכי קשה שלו.  הוא לא ממש חשב על איך הוא נראה עכשיו, משוריין ומזוקן, חרב בידו וחותם על החזה שלו, כמו איש לא מהזמן הזה, אבל הוא עדיין הופתע מהקוסם שעמד בצד השני של ההיכל, הקשת עוד בידו, חץ שני כבר מוכן.

הוא נראה היה גבוה יותר, אבל זה היה משהו באיך שהלך, כאילו הורידו נטל מכתפיו ואפשרו לו לעמוד בגאווה מוחלטת, ראשו גבוה וסנטרו מורם באתגר אילם. בניגוד לנוויל עצמו, הוא עדיין היה מגולח, מעט משערותיו עדיין בהירות לצד פניו, והטוניקה הגסה, העור המצופה וחלקי הארד, השריון הצבוע שעטף את זרועותיו וירכיו התאים לו כמו שהפלדה התאימה לקיי. שערותיו היו ארוכות וקשורות בזנב סוס כשחוט כחול משוך על מצחו, אשפת חצים על גבו וחרב קצרה ועבה על מותנו, בקושי נראית מאחורי מגן עשוי עץ ומכוסה בסימנים, והוא נראה בדיוק כמו לוחם שיצא מדפי האגדה, בלי שום רמז לכך שפעם היה ילד שדיבר בהתלהבות על משחקי המחשב המוגלגיים החדשים של חברו הטוב ועל הדגם האחרון של מטאטא המירוץ.

הדממה הייתה תלויה ביניהם בכבדות לרגע ארוך, ואז שיימוס נתן לחץ ליפול לידו, מסובב אותו כדי לשים אותו באשפה בלי להסתכל כשצעד אל החלל הרחב. "שוינסאלאמאר. אנויס פיין (2) -" הוא עצר במבט כמעט משועשע, והניד בראשו. "מרגיש די מוזר, כל זה. תגיד לי אם טועה אני, בסדר?"

נוויל קימט את מצחו. "טועה?"

שיימוס חייך, וזה היה החיוך הישן, הקליל והשמח מפעם, משהו שהיה אמור להביא הקלה, אבל שסירב להוריד את ההגנות בגללו. "חייב לחזור לדעת לדבר אנגלית, אני. לא אמרתי מילה אחת ב -"

"עשר שנים."

"עדיין לא שומר על עצמך. אבל זמן ארוך, זה."

"מאוד."

ראשו נטה כשהעיניים הכחולות סרקו את נוויל מכף רגל ועד ראש ושוב, אבל אי אפשר היה לדעת למה התכוון עד שקנאה עלתה כשהסתכל על החרב. "מקסימה, זאת, וגם לוכאמר (3). מה -"

"אסקלון, חרבו של ג'ורג' הקדוש," הוא הרים אותה, מרשה לאיש השני לראות את העבודה היפה אבל עדיין מראה לו שאסור לו לקחת או לגעת. הוא עדיין לא ידע מה יש ביניהם, עדיין לא ידע איפה שיימוס נמצא בקו הדק של השפיות, אפילו אם בדידותו אמרה ששמר על האנושיות שלו, והוא לא לקח סיכונים, בעיקר כשהמוריגנות לא פה ושהעתיד שלהם לא בטוח. "חרבה של אנגליה."

"חרבה של אנגליה," חזר שיימוס בשוויון נפש, ואז הסתכל מסביבו, מצביע בקצה המצופה בכסף של הקשת שלו אל גופות הזאבים וההרס מסביבם. "אז, האם חרבה של אנגליה מוכנה לעמוד לצד בנה הטיפש של אירלנד לאחר שנתן ללשונו הארורה להרוס חברות, או שאני לבד בבלגן הזה, ואתה רק מגבה?"

נוויל מצמץ, תוהה אם הבין את המשמעות במילים. "אתה מתנצל? פשוט… ככה?" זה נראה היה מוזר ממישהו שבדרך כלל שנא אנשים עד שרצה לרצוח אותם, אבל אז זכרונו שחה בחזרה אל הזמן שראה דרך העיניים האלו בליל אמש, והוא הבין בהבזק של מה שהיה דומה לקנאה כששיימוס הנהן.

"טעיתי, פשוט מאוד. לא יודע מה זה, אבל ראיתי…"

"- את החיים שלך. אל הראש שלך. מאז שהיית -"

"- ילד קטן, איי, והם חשבו שאתה פשוט -"

"- רק ילד ואבא שלך -"

"- סקיב ואיך כל דבר בחיים שלך היה -"

" - עזב וכל החיים שלך רצית  -"

" - לא טוב מספיק וכל מה שיכולת לעשות היה -"

"- לעשות משהו, הכול כדי להילחם -"

"- לשמור את זה לעצמך ולהמשיך ללכת -"

עיניים חומות הסתכלו על כחולות, ואף אחד מהם לא ידע מי היה מאחורי העיניים יותר, כי הם הכירו אחד את השני כמו שבקושי הכירו את עצמם עכשיו, ולמרות שהכעס והכאב מהמילים של פעם עוד כאב, כבר לא, הם לא יכלו לתת לזה להיות מספיק כדי לעמוד בין מה שהיה צריך לקרות עכשיו.

לאט, נוויל הוריד את חרבו, ואז הושיט את ידו אל הריק ביניהם, בולע את רוקו. "אני מצטער."

היד המנומשת והחסונה נסגרה על ידו בחוזקה, וחיוכו של שיימוס היה עמוק, והוא חשב לרגע שראה את גומת החן שלפעמים הופיעה על לחיו. "וגם אני. אבל אה, מנהיג נועז, אם זה רק היה כל כך קל."

ידו נמתחה, והוא קימט את מצחו בהתחלה, ואז שחרר אותה בהבנה כשהסתובב והנהן אל ההריסות. "כן. יש לי תחושה שזה ידרוש מאיתנו יותר מסתם חלום."

שיימוס עיווה את פניו, ושם מגף אחד על גב הזאבה כששלף את החץ, והסתכל על כתמי הדם קצת לפני שהחזיר אותו. "אני, בעצם, הייתי קורא לזה סיוט."

"קודם כל," נאנח נוויל, "יש לך יותר מושג ממני מה קרה כאן?"

"שום דבר בטוח, לא," הודה שיימוס. "אבל נראה לי כאילו הן לא ממש צדקו בנוגע לזה שהכוחות האפלים נעלמו מפה, ואני אומר שהן שילמו על הטעות."

"או שאולי הוא התחזק." הוא העביר את ידו על הידית של אסקלון, שוקל את מצבם. "אז השאלה היא, האם אתה חושב שאנחנו צריכים להמשיך עם המסע לבד, או שננסה לעשות משהו חדש?"

שיימוס צחק רק בחצי שעשוע והניד בראשו. "בלי לפגוע, מנהיג נועז, אבל חרבה של אנגליה או לא, אני לא רואה את שנינו עוצרים אותו לבד, וזה עם כמה שאני יודע שאני השתפרתי."

"אני מוכן להסכים שאתה נראה ממש טוב," הסכים נוויל, מחזיר את החיוך האפל. "ואני בכלל לא רע בעצמי, גם אם אני יותר טוב עם להב מאשר עם קשת. אבל אתה צודק, אנחנו צריכים את הפיי אם אנחנו רוצים שבכלל יהיה לנו סיכוי, וזה אומר מסע." הוא הצביע על הדלת המנופצת מאחוריהם. "יש לי את פניקס שמחכה לי שם, יחד עם כל מה שסר קיי אמר שאני אזדקק לו. אתה?"

"פניקס?" גבה אחת התרוממה בשאלה, ונוויל צחק.

"הרמך שלי - הסוס שלי, כלומר. הוא בגודל של דרקון קטן, בעצם, אבל הוא טוב, והוא מוכן לקרב."

"שם יפה, זה. גם לי יש אחד, אבל הוא בכלל לא בגודל של הדרקון, אבל עדיף. קאפל."

עכשיו היה זה נוויל שהסתכל על חברו במבט שואל. "מה המשמעות של זה, או שזה סתם שם?"

"אה, אני בכלל לא הייתי עם הדמיון שלך," חיוכו התרחב, והוא משך בכתפיו קצת, החצים רוטטים על גבו. "זה אומר 'סוס', זה הכול."

הוא הנהן, מנסה לשמור על פרצוף אדיש. "ישיר, לעניין, הגיוני, ואני לא חושב שזה משנה לסוס. אז, אנחנו נצא עכשיו? אני לא רוצה להישאר לראות אם שאר הלהקה קרובה."

"אז נלך דרומה," הסכים שיימוס, ושם את הקשת מאחורי גבו כדי לקשור במהירות את החוטים לצד האשפה. "ונמצא את חרב פינדיאס, קוקוליין אמר שהכי טוב להתחיל בגוריאס, שם היא הייתה."

"זה יותר טוב ממה שיש לי. קיי לא ידע שום דבר על קרנו של -"

הוא עצר, המילים נפסקות באמצע המשפט כשרוח קפואה ופתאומית פגעה בהם משום מקום. היא העיפה את האבק ואת רסיסי האבן הקטנים אל מערבולת עוקצנית, והוא הוריד את ראשו, מרים את המגן כדי לשמור על פניו כשעצם את עיניו בחוזקה, עוצר את נשימתו כדי שריאותיו לא יפגעו מהסופה הפתאומית, גם כשמוחו רץ ודמיין כל אפשרות פראית שיכלה להביא אותה אל ההיכל. המגן שלו צלצל מרוב עצמה, הוא הרגיש אותו רועד על השריון שלו, והוא דאג פתאום לשיימוס, שהיה חשוף בשריון קל.

כשהוא חורק בשיניו, הוא הכריח את עיניו להיפקח לידי חריץ, והוא בקושי ראה את האיש השני במערבולת הגדולה, כורע ברך עם מגנו שמורם על ראשו, אבל הטוניקה שלו וכיסויי הרגליים נקרעו בעשרות מקומות, כשדם כבר מופיע מהחתכים והשריטות בין שריון העור. במהירות, הוא חצה את הדרך ביניהם וכרע ברך, מרים את שכמיית החולצה שלו כדי להגן על עצמו כשהשתמש במגן הגדול והארוך להגן על חברו.

שיימוס הרים את מבטו, הפתעה והוכרת תודה בהבעת פניו, אבל לא היה זמן לתודות, כי הסופה נגמרה במהירות בה החלה, ושניהם הסתכלו בתדהמה כשמול עיניהם, הקרעים בעור ובסיבים החלו להתחבר, ומחקו את כל הנזק שהרסיסים המעופפים גרמו לו עוד לפני שקמו על רגליהם. וזה לא היה כל מה שנמחק.

לא רק שלא היה שום זכר להרס שהיה שם קודם, אלא שהיכל המוריגנות היה גדול יותר עכשיו, מפואר יותר ממה שהיה אי פעם, מדהים כל כך עד שהטריף את החושים והצניע את רוחו של כל אדם מול מופע שמימי שכזה. סריג עשוי זהב הופיע על הרצפה ללא כל סדק על רצפת השיש, השטיחים התמלאו במתכות ואבנים יקרות בגודל אגרוף, מאות אלפי נרות ריחפו באוויר מפמוטים רחבים, וכס המלכות היה עטוף במשי שחור, עשוי בכל כך הרבה פרטים עד שנראה היה שהעורב כמעט עף, כל שריר בגופו עשוי בשלמות לא אמתית.

המוריגנות עצמה ישבה שם, וכמו ההיכל, היא השתנתה. למרות שכבר הייתה גבוהה, עכשיו היא הייתה לפחות בגובה שני מטרים, אולי יותר, וגופה היה שופע יותר, כל עיקול בגופה כזה מדהים עד שכמעט היה פרודיה על נשיות, שפתיה מלאות ואדומות כדם, שערותיה זוהרות כמו גחלים לוחשות. שריונה לא היה עשוי מארד, אלא מזהב, והעיטורים היו כל כך מקסימים עד שהיה אפשר לשכוח שהם היו בעצם תמונות של מוות נוראי בקרב, וקולה היה צרוד, אפילו קצת נבלע כאילו הייתה שיכורה מכוחה ועצמתה כשעמדה כדי לברך אותם. "לא בזבזתם את זמנכם לשווא, בן יורק, בן אלסטר. בואו אליי וכרעו ברך."

לא הייתה שום ברירה אלא לציית, ושניהם זזו בו זמנית, כאילו התאמנו במשך שעות כדי לצעוד ביחד בשביל הארוך, לכרוע באחדות מוחלטת מתחת למבטה המגנטי של האלה, ראשים מורכנים, חרבותיהם שלופות ומוגשות לה באמון מוחלט. היא ירדה מכס המלכות והקיפה אותם באיטיות, רגליה בעלות המגפיים הרכים לא משמיעות צליל, גם גלימותיה לא מרשרשות כשדיברה. "מוריכם העידו כראוי על הכשרתכם, על כישרונכם בנשק, על צניעותכם ועל רצונכם ללמוד מהם, אולם רצינו לראות בעצמנו אם אתם מוכנים."

"עבור כך שתהיו ראויים למסע יש צורך ביותר מיכולת חומרים, אולם לא ויתרתם כשחשבתם שננטשתם ואבדתם, הפגנתם יכולת לחשוב עבור עצמכם ולציית לפקודות הממונים עליכם, ויותר חשוב מכך, הפסקתם לחשוב על עברכם הנורא וסלחתם, אפילו הסכמתם להגן אחד על השני כשלא היה צורך בכך עבורכם. בכך, יותר מכל דבר אחר, חשפתם שאתם חזקים יותר מכשהייתם כשכרעתם לרגלינו בפעם הקודמת. חזקים יותר, ומוכנים לקבל את הפרס שלכם ולהתחיל את המסע."

היא עצרה עכשיו, והוא הרגיש את עיניה סורקות אותו, את ליבו ואת גופו. "האם יש לכם משהו לשאול או להגיד לפני שתתחילו?"

נוויל ליקק את שפתיו, מהסס לשאול את השאלה שהטרידה אותו כבר שנים, אבל יודע באותו זמן שזה חסר תועלת להסתיר אותה. "גברתי, מה קרה בזמן שהתאמנו? בעולם בני התמותה… בעולמנו? מה שהרמיוני עשתה הספיק לעכב אותו ועכשיו אנחנו פשוט צריכים להחזיר את היצורים אל האויינאגט, או שיש עוד?"

מזווית עינו, הוא ראה את הראש החולי מתרומם, ושיימוס דיבר לפני שענתה. "הוא חזק יותר, נכון? בגלל זה המקום הזה - אתן בעצמכן - גדולות יותר עכשיו, נכון? אתן עשויות מאמונת הרבים, ומאמינים בכן יותר עכשיו, נכון, מה שאומר שיש להם סיבה לחשוב על הדת הישנה."

"חכם הנך, שיימוס מאלסטר," היא הנהנה בחיוך קטן ומודה. "הוא אכן חזק יותר, אולם קרבן הנערה לא היה לשווא. אם היה מגשים את רצונו איתה, היה לו גם את כוח המוות והבריאה בידיו, והוא היה מצטרף אל בני האלמוות והופך לבלתי ניתן לעצירה. כך אין לו דבר פרט לאפלה טהורה שיוכל לפקוד עליה, אולם זאת הייתה חזקה מספיק כדי לעשות דברים גדולים ונוראיים. בתשובה לשאלתך, נוויל מיורק, שבע עשרה שנים עברו בעולם בני האדם, ולילה אכזרי נפל על אירלנד באותו הזמן."

"שבע עשרה שנים!" הוא לא יכול היה שלא להתפרץ, אבל לא היה אכפת לו כשבהה בה בחוסר אמונה. שבע עשרה שנים! הוא היה מוכן לשום זמן שלא יעבור, אפילו לעשר השנים המלאות, אבל זה… הוא היה המום לחשוב כמה זמן כבר עבר, שססילי הקטנה בטח מבוגרת עכשיו יותר מכמה מחבריו וחייליו שנפלו בדרוים סט, שסבתא בטח מתה ואם לא כבר כמעט בת מאה, שכל מי שהכיר כילד הגיע לגיל העמידה ויותר, וכמות הנזק שעריץ עם כל כך הרבה כוח כמו הדיאבל דוב יכול לזרוע בכל כך הרבה זמן…

"אם זאת בקשתכם," המוריגנות הציעה במהירות, "ארשה לכם לחזור לעולם הזה ליום אחד, לראות אחרי מה תצאו למסע במו עיניכם, כדי שתוכלו להחליט בידע שלם מול מה אתם עומדים אם עליכם לפקד על הפיי."

הוא החליף מבט קטן עם חברו הקוסם, אבל לא היה צריך כששיימוס הנהן במהירות. "איי, בנדיה, אני רוצה, ואני חושב שגם המנהיג הנועז רוצה." היה היסוס של רגע, קימוט מצח. "אבל מה שלא עשה, זה לא יהיה הרבה יותר גרוע עד שנשלים את המסע?"

"לא יעבור עוד זמן על עולם בני האדם בין רגע זה ובין השלמת משימתכם, אם תעשו אותה, אולם אם תיכשלו, כל הזמן שעבר ועוד יקרו ללא התערבות." ידה הלבנה והמודה הושטה ובקושי נגעה בכנפי הדרקון של אסקלון, והוא השתנק כשרעד עבר מהחרב דרכו, והוא ידע שמשהו קרה, משהו השתנה, אפילו שלא ידע מה. המוריגנות כבר המשיכה הלאה, ועשתה את מה שלפי תגובתו היה אותו הדבר גם לשיימוס, ואז חזרה אל כס המלכות שלה, וכעת התרחשו רעד וסיבוב מוכרים כשבאדב נפרדה ממנה.

כמו אחותה המאוחדת, גם באדב הפכה ליותר, אבל התהילה שלה הייתה רדופה ושברירית, כמו מקדש נטוש שצמחו בו עשבי פרא, גלימתה האפורה שוב עשירה ומקומטת, שערותיה ארוכות ויותר פראיות כשהצלו על פניה היפים והמוצלים. ידיה הדקות הצביעו אל התקרה, והיא הרימה עיניים שעוד היו לבנות, אבל נצצו כעת כמו פנינים תאומות.

עיניהם עיוורות לכל היקרים

אין קשרים ששרדו את השנים

המילה האילמת והיד שנוגעת

כל תחושה שלא מורגשת או נשמעת

יום אחד ולילה להחליט בחירה

אם עבור הצדק תצאו למסע

הצטרפו לאבודים וכאנשים תהיו

או להסכים ואז שוב תילחמו."

הנרות הבהבו לרגע ברוח כשהדלתות מאחוריהם נפתחו ברעש חזק, והמוריגנות הניפה בידה, הבעת פניה כמעט משועממת מהכול. "קחו את היום שלכם, אך זכרו, אתם הולכים כצללים, ואם תנסו באמת שיראו או ישמעו אתכם, או למנוע כל דבר שאולי תראו, תחליטו לפעול במקום לצאת למסע, ושוב תהפכו לבשר ודם, ובנוסף לא תוכלו לחזור עוד אל האויינאגט."

OOO

היה אמור להיות לו קר, אמור היה להיות לו רצון למעיל פרוות הדוב שידע שהיה צריך לארוז עבור המסע, אבל לא רק שהשלג חלף מסביבם, אלא דרך גופם בלי שום מחסום, הרוח הקרה נושפת את השלג ברחובות הקפואים. נוויל לא היה צריך לצמצם את עיניו בגלל מה שראה ולא הרגיש כשהסתובב לאטו, מתקשה להבין את הדבר המוזר שהם ראו אחרי שעזבו את ההיכל הגדול של האלה המשולשת.

זאת הייתה עיר מודרנית, או שאולי הייתה פעם,  אבל היא נראתה כאילו ננטשה לחלוטין לפני שהשיג אותה שבט של ברברים עתיקים מעידן הארד. שלדי המכוניות, ללא שום דבר שאפשר היה לתלוש, לקרוע או לקחת עמדו כמו עצמות עירומות פה ושם על האספלט, החלונות כמעט כולם שבורים, חלקם מכוסים קצת בקרשי עץ או בסחבות, ומקלטים כמו בקתות יצאו בכל פינה ליד לוחות מודעות ותחנות אוטובוס יחד עם דברים שהיו אמורים להיות בפנים; ספות חרוכות ושולחנות אוכל שרופים, בגדים ואפילו מה שנראה היה כמו דלת מקרר.

הכול טבע למחצה באותו נוזל אפור ומכוער שהגיע עד לקרסוליו, בוץ ושלג יחד עם אפר שירד לצד פתיתי השלג מאינספור מדורות קטנות, וקרח שחור היה מונע מכל אדם ללכת ביציבות כשעוד קרח זלג מכל ענף פנוי. זה לא היה החורף כי עזבו בשיא האביב, הייתה זאת שממה עמוקה יותר מהעונות, ונוויל הרגיש תחושה לא טובה ממקום עמוק בגופו, מליבת הקסם עצמה, חוסר תקווה בודדה ודומעת, והוא ידע מה זה היה כשהסתובב והסתכל על חברו.

"שום דבר לא צומח, שיימוס. הוא גם לא רדום… זה לא חורף רגיל. הדשא, העצים, הכול…" הוא לא הצליח להוציא את המילים מפיו מרוב היאוש שלא היה שלו, והוא גייס את כל עצמתו כדי לא לפלוט את העצב שהיה בלבו. "הכול מרוסק, הכל מת או כמעט מת, והוא לא יכול לצמוח, לא יכול לגדול, לא יכול לחיות."

"יש שם משהו חי," שיימוס הצביע בצער על אחת מהבקתות הקרובות, "אם אפשר לקרוא לזה ככה."

זאת הייתה אישה צעירה, גלימה עשויה משמיכה פרחונית עטופה על כתפיה כשנאבקה בחפץ כסוף קטן ממכשיר טלפון ציבורי מוגלגי שנזרק אל פח אשפה חרוך. פניה היו רזות מאוד, שפתיה סדוקות ובשרניות, והיא המשיכה להסתכל מסביבה כמו חיה רדופה, כתפיה הצרות רועדות במה שהיה פחד כמו גם קור.

מקור הפחד התברר במהירות. ברגע שלהבה קטנה יצאה מהחפץ הכסוף אל הניירות, נשמעה שאגה, סיבוב ברוח, ונוויל התכווץ בחוסר רצון כששתיים מהחיות שהופיעו בדרוים סט הופיעו לצידו של איש בגלימה הלבנה והמסכה הכסופה, מהעילית של הדיאבל דוב. הבחורה צרחה, אבל קולה נבלע ביללת הרוח, וזה כל מה שיכול היה לעשות, כשאסקלון הייתה מוכנה לצידו, להסתכל ולא לרוץ לעזרתה.

הקוסם הושיט את ידו, החפץ עף מידה, התפורר לאבק, וקולו לא הושפע מהסערה כשהוא זרק את האבק אל הלכלוך. "לחסרי האמונה אסורה מתנת האש, יצור, האם שכחת?"

"אני מצטערת," היא כרעה על ברכיה, השמיכה נופלת מכתפיה כדי לחשוף את אסופת בגדי המוגלגים הכי מוזרה שראה, הכול מלבוש ספורט לסוג של חולצה מתחרה שהייתה על גוף כל כך רזה עד שהוורידים בצווארה בלטו. "בבקשה, ניסינו להתחייב לאמונה, ניסינו, פשוט -"

"לא הקרבתם מספיק," הוא הניף בידיו אל שתי החיות, והיא שוב צרחה כשצעדו קדימה, ונצמדה בגבה אל הקיר כאילו יכלה להתמוסס לתוכו ולברוח.

"אין לנו שום דבר אחר! ישו, נתנו לכם את אח -" מכת אנרגיה מידו פגעה בבטנה, והיא נפלה על האדמה, משתנקת ומתנשמת בייסורים. "מצטערת! מצטערת!"

"הענישו." הפקודה ניתנה בביטול, נזרקה מעבר לכתפו למלוויו השטניים כשהקוסם עצמו כבר פנה ללכת, אבל נוויל לא יכול היה להסתכל על מה שקרה שם. הוא ידע שלא יוכל שלא להתערב, שהסיכון גבוה מדי, והוא הסתובב, וסתם את אוזניו כדי שלא יצטרך לשמוע, שלא יצטרך לדעת לחלוטין את מה שדמיונו כבר תווה.

שיימוס לא בדיוק צפה גם הוא, אבל באופן מוזר, למרות שציפה שאולי יצטרך לרסן את הנוקם לשעבר בכוחו, לא נראה היה שהוא שם לב בכלל לצעקותיה. במקום, מבטו התמקד מעליהם, ועיניו של נוויל עקבו אחריו למה שנראה כמו עוד בניין רב-קומות על סף התמוטטות מעל הלבנים האדומות שמסביב. "בית צ'רצ'יל," הוא מלמל כל כך חלש עד שנוויל לא ידע אם היה צריך לשמוע, אבל אז העיניים החולות הסתובבו אליו, מיואשות ונגעלות. "חזרנו לבלפסט. זה מרכז העיר, לעזאזל."

נשמעה עוד צרחה, מכה רטובה ונוראה, והוא הכריח את תשומת ליבו לעבור אל הבניינים, רק אל הבניינים, מנסה רק קצת לנסות להתאים אותם אל מה שזכר מהזמן שלו שם. לבסוף, הוא הבין שזה חסר תועלת והניד בראשו. "אני אצטרך להקשיב לך פה. לי זה נראה כמו שדה קרב."

"זאת לא העיר שלך, נכון?" הוא אמר את זה בצורה עדינה ולא צפויה, אבל הכעס נשמר למטרה אחרת, והידיים המנומשות נקמצו לאגרופים כשהוא התקרב לגרפיטי מלא בדם על קיר קרוב. "אתה חושב שלירוק על החרא הזה נחשב להתערבות?"

המילים היו במה שהניח שהייתה גאלית, והוא שילב את זרועותיו, רועד למרות החסינות לקור. "מה כתוב?"

"פיראנן סיאד. פיראנן סיאד. ביון קויס אן צ'ון צ'יפדה גור באלוך." שיימוס קרא בקול, קולו חלול. "הם צופים. הם רואים. יש לכם את כל הסיבות לפחד."

"ממש מעורר השראה," אמר נוויל ביובש. "יש לי תחושה שלא המתנגדים עשו את זה."

"יש לי תחושה רעה יותר שאין כאלו, מנהיג נועז." הייתה התשובה הקרה. "אם הוא מצליח לפגוע כל כך מהר וחזק באש לא מוסמכת שבאה מבחורה ענייה שמנסה לא לקפוא למוות, אני לא רואה שום צ"ד מצליחים להיאבק, ואם כן, אני מניח שזה נגמר לפני הרבה זמן. ואני לא אומר את זה כמישהו שמוותר בקלות, גם."

"בהתחשב בזה שאני מכיר באופן אישי כמה מכם שעדיין מערערים על הכיבוש הבריטי מ-1171, זאת הכרזה די גדולה." הוא הסתכל שוב על המילים הרעות, ואז על הכיכר הנטושה, ושם לב בפעם הראשונה לסימני חריכה שחורים שהיו על החלל הפתוח. "אתה חושב שאלו -"

"שרפות, איי. זה היה מרכז העיר, כמו שאמרתי. מה שעשו לרון… איי, מנהיג נועז, רצית מתנגדים, אני חושב שמצאת את המנהיגים - או לפחות חלק מהאפר שלהם - שם. ואני לא אמרתי שום דבר בנוגע להעדפות שלי, אבל אני לא יודע מה קורה פה. הנושא של האוטונומיה נראה לי מסודר, אבל אני בספק שהפאפיסטים או הפרודיס (4) אוהבים את זה."

הדממה נשארה תלויה עוד כמה שניות, ואף אחד מהם לא רצה להסתובב ולראות מה קרה לנערה המסכנה, או אם המענים שלה עוד פה, אבל סתם להישאר בכיכר שכוח האל הזה היה בלתי נסבל, ונוויל הפנה את ראשו אל הרחוב הרחב ביותר, ומשך בשרוולו של שיימוס כדי לנסות ולהוציא אותו מהמבטים על הכתמים החרוכים. "בוא, אנחנו חייבים לגלות מה קורה פה."

"מה שקורה," התעצבן שיימוס, "זה שלטון טרור שגורם לרידל להיראות כמו נזירה! או שאתה לא רואה את זה מספיק?"

"כמובן שכן, אבל אם אנחנו עומדים לנסות לתכנן מתקפת-נגד, אנחנו צריכים להבין יותר מ'דברים רעים'. תראה -" הוא שם את המגן שלו על הגב, ושחרר את ידיו כדי לנער דברים מאצבעותיו, כשהוא אסיר תודה על הסחת הדעת שהמנהיגות סיפקה לו. "אנחנו צריכים לדעת אם יש איזו התנגדות, ואם לא, לפני כמה זמן וכמה חזק ריסקו אותה. אנחנו צריכים לדעת את חוקי המשטר, למה הם התכוונו ב'להישבע לאמונה' ו'קורבנות'. אנחנו צריכים לדעת עד כמה רעים הדברים, עד כמה האנשים במצב קשה, כמה משתפים פעולה, מה קרה ליצורי האופל, על כמה הוא מצליח לשים עין, מה המספרים שלו, איפה השטח שלו, איפה נמצא המרכז או הבירה או המקדש או מה שזה לא יהיה אצלו, מה קורה עם הארץ ומזג האוויר, איך העולם שבחוץ מטפל בזה -"

"עצור כאן!" שיימוס הרים את ידיו בכניעה מדומה. "שיט, נשמעת כמו בוט, אתה. זה לא שוב הוגוורטס!"

"אני נשמע כמוהו בגלל סיבה," נוויל מחה. "הוא ומייק ולונה למדו כמעט כל תנועת התנגדות - קסומה ומוגלגית - שגילו עליה כדי ללמד אותי את כל מה שמנהיג מרד צריך לדעת. זה היה לפני שהיית קצין, כשג'יני הייתה הנציגה של גריפינדור, אבל העקרונות קיימים, ואם אנחנו רוצים לשבור את הבן זונה, אנחנו חייבים להבין את כל זה. יום אחד לא מספיק כדי לאסוף את כל מה שצריך לדעת, בעיקר כי אנחנו לא יכולים לתקשר."

להפתעתו, שיימוס לא התווכח, רק הנהן בהרהור, אצבעותיו משחקות בחוטי הקוקו שלו כשצעד חמישה צעדים, הסתובב וחזר לצעוד. "זאת העיר שלי," הוא אמר לבסוף, "והיא טובה בלגרום לך ללכת לאיבוד, אז תסלח לי אם אני לא חושב שחוש הכיוון שלך השתפר בשנים האחרונות."

בפעם הראשונה מאז שהגיעו אל הגרסה המעוותת הזאת של עולמם, נוויל חייך. "אני הלכתי לאיבוד בסר גיי כמה ימים לפני שקראו לי."

"לא צריך לדעת איפה זה כדי לקבל תשובה." הוא החזיר את החיוך, ואז שיימוס חזר לצעדה, כשהוא מפזר את שערותיו ומושך את החוט. "אז אני אסייר בבלפסט בעצמי. אני יודע איפה להסתכל, אני יודע מה אני אראה ומה לא, ואני אביא לך כל דבר שתרצה וכל דבר אחר שאוכל."

"בסדר," הוא הסכים בזהירות. "מה איתי?"

העיניים הכחולות הסתכלו עליו, והיה שם היסוס, אפילו חרטה שגרמה לו להילחץ פתאום. "אתה יכול להרגיש את הדברים שמתים, נכון? הארץ עצמה?"

התזכורת פגעה בכל העמדת הפנים הטקטית, והחזירה אותו אל הייאוש. "אני יכול."

"אז לך אחרי זה. אני אגלה מה קרה לאנשים שלי, ואתה תקשיב לדמעות אייר (5) עצמה ותעקוב אחריהן אל הבן זונה שאנס אותה כל הזמן הזה." שערותיו כמעט התפזרו לגמרי עכשיו, והוא ניער אותן בלי לחשוב כשנגע בפסים על החזה שלו, נותן לאשפת החצים ליפול על האדמה, ואז נגע באבזם חגורתו.

נוויל קימט את מצחו בשאלה, מתכופף כדי להרים את הנשק שנזרק ומושיט אותו. "יש לי משלי, שיימוס, למה אתה -?"

"בגלל -" החרב והמגן נפלו עכשיו, ואז הוא הוציא את סכין ראש הזאב מהמגף, ולא הפיל אותו, אלא הניח אותו בזהירות מעל האחרים. "המזג שלי תמיד הביא לצרות, ואני רוצה לפחות לעצור את עצמי אם אני הולך למקום בו אני יודע שאתפתה להתערב. אם אנחנו צללים בלתי נראים, אז הכול יישאר כאן גם כשאחזור."

הייתה מודעות קלילה אבל פשוטה בכך, ונוויל הרים גבה אחת, קצת מופתע אבל מתרשם מהשינוי. "עמדתי לשאול אותך אם אתה בטוח שתוכל לשמור על הראש שלך עם כל מה שתראה," הוא הודה, ואז הוריד את האשפה ושם אותה על שאר הדברים שנזרקו במבט כבוד אמתי לחברו. "כנראה שזלזלתי בך, סליחה."

"לא, מנהיג נועז, אתה פשוט מכיר אותי די טוב," שיימוס הושיט את ידו, ולחץ את ידו של נוויל בחיוך מוכר. "בכלל לא נפגעתי, בכלל לא, אבל היה לי המון זמן לחשוב, ואני לא רוצה לנקום יותר בדיאבל דוב."

אם שיימוס היה מכריז על רצונו לחזור בזמן ולהתחבר עם האחים קארו, זה היה יותר צפוי ממה שאמר, ונוויל התקשה מתחת למגע של האיש האחר. "מה?"

"אה, לא. אני לא רוצה שום דבר חוץ ממה שהוא לקח ממני, שהוא לקח מהעם שלי, ומה שהוא שאב מהארץ שלי." החיוך התרחב, והוא שוב ראה קצת מהזעם הפראי שכמעט נעלם. "אני רוצה את הנשמה שלו, ואין שום דבר ששווה לשכוח בשבילו את זה."

(1)  ג'ורג' הקדוש- המגן על אנגליה.

(2) באירית- עכשיו קברנו אחד.

(3) יקרה.
(4) כינוי גנאי לפרוטסטנטים.
(5) אירלנד