סלואה: פרק 21: מלאכים מפחדים לדרוך

אז מה קורה בעולם של הדיאבל דוב?

מה שיימוס יגלה, מי שרד והאם הם יעברו את המסע?

פרק 21

מלאכים מפחדים לדרוך (1)

נוויל חיכה עד שלא ראה יותר את שיימוס, עד שנעלם אל השלג הסוער והסתכל על הרחוב הריק במשך כמה שניות לפני שהתכופף, יושב על עקביו כשראשו בידיו כשהוא נלחם כדי לא לרעוד מרוב פחד. הוא הסכים, הוא הבטיח, הוא ידע למה צריך לעשות את זה, אבל אוי, הוא לא רצה. הוא חיכך את ידיו, העביר אותן בשערותיו, ליקק את שפתיו, וידע שהוא מושך זמן, אבל לא הייתה ברירה. "זה יהיה כזה גזרור (2)."

זה היה יכול להיות קל יותר אם היה צריך רק להקשיב ולשמוע את הסבל של מישהו או משהו שהיה בעל הכרה; יהיו מילים, תחושות רחוקות וחוויות מהן יוכל להתרחק, אבל זה שונה. זה היה מה שהוא אהב בזה שהיה גנן - חממה או חצר מלאה בצמחים מטופחים ומלאי חיים הייתה מחויבות, היא הרגישה כאילו היא בלתי נפרדת מהשמחה שבלב שלו, וגם במרחק של הקסם שהמוריגנות שמה עליהם, כאב הארץ היה קשה מנשוא כל כך עד שהוא חשש לאבד את עצמו בייסוריה.

אצבעותיו הלחוצות מצאו את האנייה בכיסו, והוא הוציא אותה, תפס אותה חזק באגרופו והוריד את ראשו. אמונה. "אני יודע שעליי לעשות את זה," הוא לחש. "בבקשה, תשמרי עליי, תעזרי לי, תני לי להחזיק בך כשאני אלך לאן שזה יוביל אותי אליו, אל החשכה שאני אסתכל אליה. בבקשה, איפה שאת לא נמצאת, אני יודע שלא נטשת אותי כמו שלא שכחתי אותך. אני שם את עצמי בידיים שלך עכשיו. תני לי עוגן. תני לי כוח. תשמרי עליי שפוי." זה היה כל כך חלש עד שכמעט דמיין, אבל העיגול הזהוב הקטן כאילו התחמם בתגובה, כמו החום הישן, והוא בלע את רוקו והחזיר אותו לתיק.

"בסדר, אני סומך עלייך." והוא עשה זאת, הוא היה חייב, כי עכשיו הוא עמד, הוריד את הכפפות ופרש את ידיו אל השמיים כשעצם את עיניו, ראשו מוטה לאחור כדי לנשום את הרוח המייללת. נוויל הרשה למוחו להתנקות, לחושיו לעזוב את גופו, ולמרות שכל יצר דרש שלא יעשה זאת, הוא הכריח את עצמו לוותר על כל שליטה בקסם שלו, בלבו, לפתוח את עצמו פשוט להרגיש.

זה היה צליל של אישה מתה בלידה, הבכי האילם של זה שלא נולד, של מישהו תמים שלא מסוגל להבין את הגורם לכל ייסוריו. זה היה מאבק נואש לחיים שמנסה לצאת מחניקת המוות אבל לא מצליח לנשום כדי להציל את עצמו, ולא מסוגל לקבל מקלט מזעם או משנאה, רק יכול לצעוק לא ולמה ובבקשה, אוי, בבקשה וכאב. הרבה כאב.

הוא רצה להרגיע אותו, לרפא אותו, לטפל בו, הכול כדי לעצור את הייאוש ואת חוסר האונים, אבל האנייה לא רק הייתה חמימה עכשיו, היא שרפה את ממותנו דרך הבגד והשריון בעצמה רבה, ניצוץ קטן מכאב אמתי שעוזר לו מספיק כדי להבין איפה הוא צריך להיות. זה היה מחריש, אכזרי, זה גרם לדמו לכאוב בוורידיו ולעורו להתכווץ ולרעוד, טעם העפר המריר על לשונו, אבל הוא לא, הוא לא יכול היה לעזוב.

כמו ללכת בשביל הדם אל ילד שנרצח, הוא נאלץ לנסוע מהר יותר ויותר אל הלב השבור של האי כדי לחפש את המקור לכאבה, והוא אסף את עצמו כמה שיכול היה. הפעם הוא לא סתם הציץ, הוא נדחף, נדחף אל הדבר הגרוע ביותר, ידיו מחטטות בפצע הפועם. הוא נאלץ להתרכז באמונה עכשיו, אמון שאלו שאהב ישמרו עליו כשיצטרך ויגנו עליו מכל זה, כי הוא לא הרגיש את האנייה, לא הרגיש את עצמו בכלל. הוא היה עץ שענפיו המתים נשברו ברוח, הוא היה פרח מורעל מדם שעבר בנחל שהיה פעם טהור, הוא היה תלתן שלא הצליח למצוא שום דבר באדמה הטובה שהתייבשה, הוא היה הוורד הקפוא והקיסוס הקרוע, האלון המוכה בברק והתפוח הרקוב, השדה החרוך והזרע הקבור, והוא רצה כל כך לגדול, לחיות, להיות אבל השמש הייתה חלשה האוויר קר מדי האדמה ללא מזון והגשם רעל חם על עליו וזה כאב, כאב מדי כדי לשאת, אפילו כדי לנסות, והוא גסס, עלה אחרי גבעול אחרי שורש סתם מת ולא היה כלום שאפשר היה לעשות כלום כלום כלום בכלל…

איפה הוא? איפה זה שעשה לך את זה?

התשובה הייתה צעקה מאוחדת של האשמה שהייתה הדבר הקרוב ביותר לזעם, והוא חיפש אותה בחלק האחרון במוחו שלא היה חום ויבש ושבור מהסערה.

שם.

הוא לא הרגיש שהלך, הוא פשוט היה בכל מקום ואז היה במקום אחד, וזה לא היה המקום בו התחיל. הוא הזיע, רעד, היה מבולבל לחלוטין מהמציאות הפשוטה של עורו, אבל הידיים שאצבעותיהן הגיבו בחוסר ביטחון לפקודותיו היו בשר ודם, לא עץ ועסיס, והוא היה אנושי. אף פעם, גם עם הבדידות של הטבע שעוד הייתה בלבו, זה לא היה זר או יפה כל כך.

האנייה עדיין הייתה שם, לא כואבת, רק חמימה, והוא ליטף אותה בעדינות, קולו צרוד ומוזר, אבל עדיין עם רגש. "תודה."

כשהוא נושם נשימה עמוקה, הוא קם על רגליו (מתי נפל על ברכיו? הוא לא ידע. זה לא חשוב) והסתכל מסביבו, מוודא שהוא דוחף את הצער הגדול כדי לפנות מקום למודעות הקרה שידע שהיה זקוק לה עכשיו כשהיה בבסיס כוחו של אויבו. זאת לא הייתה בלפסט, או כל עיר אחרת, זה היה בטוח.

זה היה מקום ישן יותר, טירה הרוסה כמו שזה נראה, ששוקמה לאחרונה אבל באופן לא מושלם. אש ענקית עלתה באח העתיק, וירקה ניצוצות וגחלים אל רצפת האבן, בצורה שהייתה קרובה באופן מסוכן לשטיח העשיר שהונח כדי לחסום את הקור החודר. סורגי הברזל והזכוכית בחלונות היו מאחורי וילונות עבים וירוקים, לפידים הוסיפו את אורם מכנים בצורת ראשי דרקונים על הקירות, וכל החדר נראה כמו מאורה של לוחם מימי הביניים מאשר של עריץ מודרני.

כיסא עץ בעל משענת גדולה עמד בדיוק מעבר לטווח האש, אבל למרות שהוא היה עם גבו אליו, נוויל הרגיש משהו חולני עולה בבטנו כי ידע לפני שהסתכל איזו מפלצת ישבה שם. כהן בגלימה לבנה כרע לרגליו של האיש הבלתי נראה, פניו ללא מסכה, ולחישת זעם עברה משיניו כשזיהה את הפרצוף, זקן עכשיו, אבל עדיין מוכר מכרזות המבוקשים שמילאו את מחלקת ההילאים לאחר נפילתו של רידל. ג'ופרי שואו. הוא היה אחד מהאנשים הבכירים של רידל באירלנד, משתף פעולה שהיה גבוה במשרד הקסמים של הרפובליקה, ועכשיו הוא הסתכל באהדה על אדונו החדש, סוגד לו.

"הם מושלמים, תיארנה (3). לא יכולנו לבקש יותר מכך, ובשנה השבע עשרה לשלטונך… אין שנה יותר מתאימה לכך. אפשר כמעט להיות אסיר תודה שהפעם הקודמת נכשלה."

"אוינסיך (4)! אם לא היה הכישלון עם הילדה, זה היה כבר שלנו. אנחנו ברי מזל, לא יותר, שכל העולם מנסה לשמור עליי בפנים ולא להוציא טיפשים כמוהם. הפעם לא תהיה טעות עם הסם." צליל הקול השנוא והמוכר גרם לאש להבזיק כשהזעם עלה בו, ונוויל עצם את עיניו, כי הייתה תזוזה בצללים, הדיאבל דוב עמד, והוא ידע שלראות שוב את פרצופו היה יותר מדי. אסור לו לאבד את עצמו עכשיו. מה שאמרו היה חשוב מאוד, התזמון שלהם לא היה מקרי, והוא היה חייב לשים לב.

"לא, תיארנה, בדקנו אותו כבר. הבחורה תעשה כל מה שתרצה."

"וזאת, בתולה אמתית, אתה אומר?"

התאווה בקולו של שואו הייתה גועלית, אבל הוא ענה כמעט מיד. "אה, בלי ספק, וידאתי את זה באופן אישי. נערה בתולה, בדיוק הופכת לאישה, בשרה ודמה של זה שניסה לעמוד בדרכך, רוצה בעצמה להשמיד אותך, נלכדה מזמן עם אחיה, הוא לא נשוי, שניהם ממוצא קסום וטהור, באו לכאן מרצונם החופשי כשהם יודעים מה אתה… הילדים של סמית' בעלי קסם חזק יותר ממה שהשניים הראשונים יכלו לתת לך."

השם פגע בו כמו ברק, ועיניו נפקחו שוב, התדהמה מוחקת כל איפוק. לא יכול להיות… זה לא היה שם נדיר במיוחד, בשם מרלין! אבל אם הילדה כמעט הפכה לאישה, היא בת שש עשרה או שבע עשרה, והצעירה של זאק, הבת שעוד לא נולדה כשאביה נהרג… והוא ומג שניהם היו טהורי דם, שני הבוגרים שלהם היו בנים, והאם קשה להאמין שירצו לנקום ברוצח אביהם כל כך עד שינסו זאת גם אחרי שבע עשרה שנים?

הדיאבל דוב צעד במחשבות עכשיו, וכשהסתובב, נוויל לא הופתע לראות שהוא בכלל לא הזקן, שאם בכלל, הוא נראה היה צעיר יותר מכשראה אותו לראשונה בצללים של הדירה המרוהטת בקושי של שיימוס. השפתיים הדקות חייכו, אבל זה לא היה ההתלהבות הבטוחה של החייל שלו, אלא עונג שהיה מסוכן יותר. "הכן את דרוים סט לקבל כמה שאפשר בכל דרך אפשרית. אסור למנוע מהאנשים את הבלטיין הגדול ביותר שיראו בימי חייהם."

שואו קד עמוקות, אבל הוא רק חטף בראשו, טבעות הכסף הכבדות על ידו של הדיאבל דוב משמיעות צליל על גולגולתו. "וגם את הצבא. בלי שום סיכונים, והפעם, אם יהיה משהו טיפשי, אני לא רוצה שיפריעו לדברים, ושלא יהיה שום ניצול מזדיין!" הכעס היה פתאומי ומפתיע בתוקפנותו, פניו האציליות מתעוותות וכמעט סגולות מרוב זעם. "הסיבה היחידה שמישהו מכם עדיין נושם עם הפרצוף המגעיל שלכם הוא שהשניים האלה עבדו בשבילכם ושרפו את עצמם, אבל אם משהו, משהו קטן ישתבש בתכנית מחר, אתם תתחננו שיקריבו אתכם בשלווה כמו הממזרים של סמית'!"

"כמובן, תיארנה!" צעק שואו. "כל פרט! שום דבר ליד הגורל, אני נשבע!"

היה רגע בו נדמה היה שהדיאבל דוב עדיין יקרע את ראשו של האיש האחר מכתפיו רק בשביל העיקרון, אבל אז הזעם עבר, והוא הנהן בהיגיון, ושוב ישב, רגליו מושטות לעבר האש. "אז תגיד לי את התכניות המושלמות שלך, אם כך, ואני אגיד לך איפה הן כושלות לחלוטין, ואז…" אצבעותיו תופפו לרגע על מסעד הכיסא, והוא עצם את עיניו בשקט. "ארוחת ערב, כן. חזיר הלילה, אני חושב, מותן עם דבש ופלפל והברנדי המשובח. והבחורה - מורגן?"

"מורג (5), תיארנה."

"היא יפה?"

שואו היסס, ואז החליט שכנות מנוסחת היטב היא הסיכוי הטוב ביותר לשמור על מצבו הלא אלים של אדונו. "לא ממש, תיארנה, אבל יש לה העור היפה ביותר שראיתי, סוג מסוים של יופי בפניה, וגופה טוב מספיק, אבל קצת שומני. גמלוני, אפשר להגיד."

הדיאבל דוב הרהר בכך לרגע, ואז שוב הנהן. "זה יכול להיות מקסים אצל בחורה צעירה, ולדבר היקר מגיע לדעת את התענוגות של הבשר לפני חוסר הנעימות מחר, אפילו אם צריך לשמור עליה בתולה לשם כך. אבל זה אחר כך. לא 'גמלוני'."

"כרצונך, תיארנה. ובנוגע למחר; כבר התחלנו להכין את המדורה, זה יהיה…"

התכניות סופרו במשך מעל שעה, אכזריות ומושלמות כמו ששואו הציע, ודרך הכול, נוויל הקשיב. לפעמים הוא קילל את עצמו על שלא החזיק בעט נוצה, וחשש לסמוך כל כך הרבה על זיכרון לפרטים שמעולם לא היה חזק אצלו, אבל אפילו אם רק יזכור חצי, הוא ידע שזה הרבה מאוד. לפעמים, הוא תהה אם שיימוס זכה להצלחה, אבל זה לא ממש שינה. הוא סופסוף הבין למה, למה הם נשלחו אל השנה הזאת, אל היום הזה, ולמה המציאות הזאת חשובה לצורך המסע.

בגלל שכשזה יגמר, זה הסיכוי השני של יריבם בדיוק כמו שזה הסיכוי השני שלהם, והם לא היחידים שלמדו מהטעויות.

OOO

"אני מבין שהצלחת לא לדפוק את הדברים ושיסלקו אותך, אם ככה." שיימוס יצא מהמנהרה שהובילה אל מתחת לגבעה אל היכל המוריגנות, ונוויל חייך בתגובה, ומשך קצת במושכות כדי שפניקס יסתכל עליו.

"זה לא היה קל. אני לא יכולתי להישאר שם כל הזמן, אבל אני אגיד לך ברגע שנצא." הוא הפנה את ראשו אל הסוס שהיה במרחק קטן ממנו, כמו שלו אבל כבר עם אוכף. "רציתי להכין לך את קאפל, אבל אני לא חושב שהוא אוהב אותי."

"הוא רק לא מבין את מה שאתה אומר, זה הכול." הוא הסתכל בשעשוע כששיימוס הלך בפשטות אל החיה שלפני כמה שעות ניסתה לנשוך לנוויל את היד על כך שהעז להתקרב אליו ועכשיו הסתכל עליו, זוקף את אוזניו כאילו הוא מבין שצועקים עליו. "אה, בי קוין!" אמר שיימוס, ולהפתעתו של נוויל, קאפל נרגע מיד, והתחכך באדונו כמו כבש. "נוויל קארה דוין! (6)"

"אני מקווה שזה אומר שאני לא עשוי מקש," אמר נוויל ביובש. "נראה לי שזה משהו שהלך לאיבוד בתרגום."

"אמרתי שאתה חבר שלי… זה שאתה לא ארוחת צהריים זה די ברור."

הוא חיקה עד ששיימוס גלגל וקשר את הרתמה, ואז קפץ על גבו של קאפל בקלילות כזאת עד שנוויל הניד בראשו בתדהמה. "אני לא מאמין שאתה יכול לעשות את זה בלי ארכובות… חשבתי שיש לך כמה בתיק או משהו."

"אני לא מגדיל את המשקל שלי עם פלדה, ואני לא מנסה להכביד על ההליכה שלי, גם כן." ניצוץ קטן הופיע בעיניים הכחולות כשהן הסתכלו על הדרך הדרומית, ושני הסוסים הסתכלו אחד על השני כמו הרוכבים שלהם. "אז, אתה מנסה לא לדבר על כל מה שראית?"

הישירות הפתיעה אותו קצת, והוא משך בכתפו. "כנראה שכן."

"טוב מאוד. יש לנו את כל הדרך ללכת לשם, ואני לא יודע בנוגע אליך, אבל אחרי עשר שנים מגעילות, זה מרגיש די טוב סופסוף לצאת לדרך." החיוך הפך לחיוך ילדותי וחסר דאגות, והוא זרק את המושכות, פרש את ידיו והטה את פניו אל אור השמש הבהיר כשהוא הזדקף לאחור כל כך עד שהיה זה נס שהצליח להישאר יציב על האוכף שהיה רק שמיכה עבה.

נוויל צחק, פתח את גלימתו ונתן לה ליפול מאחוריו כאוכף שלו. "באמת! אני כמעט רוצה להוריד את החולצה וליהנות ממזג האוויר, אבל אני מרגיש שזה לא יהיה ממש חכם."

"או קל!" אמר שיימוס. "זה נס שאתה יכול לזוז, ואני לא יודע איך יוכלו לצאת אבירים קטנים עם כל הגועל נפש הזה! אתה צריך פותחן שימורים כדי להשתין, חבר?"

"ממש לא!" חיוכו התרחב ברשעות, והוא עלה על הארכובות, ואסף את המושכות. "אני זז נהדר, פיניגן! מהר יותר ממה שאתה יכול עם הסייח הקטן שלך!" לפני שהוא סיים את האתגר, הוא דרבן את פניקס, והם טסו במורד דרך העפר, פסים כחולים ואדומים מרחפים כשהפרסות הענקיות רקעו באדמה בכל צעד.

הייתה צעקת מחאה קטנה מאחוריו, אבל נוויל לא הסתכל לאחור, ורכן קדימה כאילו הוא בקרב רציני, משתמש בכוחותיו כדי לאזן את משקל הרוכב והשריון מעל לכתפיו החזקות של הסוס. הוא הוביל הרבה, ולא היה סיכוי שקאפל הקטן ידביק אותו, אבל הבזק של נחושת הופיע בזווית עינו, והוא צחק בהפתעה כשראה את הסייח הקטן מתחיל לא רק להדביק אותם, אלא לרכוב לצידם.

שיימוס הסתובב, בהה בו בכעס, אבל עיניו ריקדו כשהרים את אגודלו אל שפתיו בתנועה לא מוכרת אבל ברורה. "פוג מו טוין! (7)"

"גם לך!" הוא דרבן את הסוס שוב, ולחץ על פניקס למהר. "קדימה, הקטנצ'יק הזה ינצח אותך כל כך מהר? הויסה! הויסה!"

כאילו בתגובה, פניקס נחר, הוריד את ראשו, ואז שוב התחיל לדהור במהירו כשהם שוב מובילים, אבל הניצחון היה קצר. הוא שמע את צעקתו הגאלית של שיימוס אל הסייח שלו, ושני הסוסים היו קרובים כל כך עד שכאילו היו קשורים זה לזה, אף אחד מהם לא מצליח להוביל יותר מכמה צעדים כשהיופי הפסטורלי של האויינאגט עבר לצידם בצבע מטושטש.

לא היה לו מושג עד כמה המירוץ הפראי נמשך, אבל כשהם נעצרו סופסוף כשהדרך הסתיימה והם הגיעו אל גדת נר רחב ונוצץ, הסוסים והאנשים התנשמו בכבדות והיו מלאים בזיעה, ולמרות שרגליו רעדו יותר ממה שחשב כשירד אל הקרקע, הוא צחק כשהתנשם והתנשף. "ניתן… ניתן להם קצת לנוח… לפני שנמצא… מעבר?"

"אני מסכים," אמר שיימוס, גם לא הולך ביציבות כשהוביל את קאפל מרחק קטן אל המים. "ואני לא אתנגד גם לשתות איתם מים קרים."

"נשמע נהדר." הוא הרשה לפניקס להתחיל לשתות קודם, ואז כרע ברך, פתח את מגן הכתף שלו והשתמש בו כספל לפני שהציע אותו לאיש השני, שהשתמש בידיו כדי לאסוף את המים הקרים והצלולים, אבל הסכים לקבל אותו בשמחה. שיימוס שתה ומילא את הספל פעמיים, ואז שםך ספל שלישי על ראשו, ונאנח כשהמים נשפכו על פניו ועל צווארו מתחת לבגדי העור.

"אה, זה מרגיש נהדר, זה." הוא הציץ שוב אל נוויל, והחזיר לו את המגן. "קדימה, אתה בטח יבש."

"נכון," הוא הודה, לקח אותו ושפך כמה כוסות על ראשו וכתפיו. "יותר טוב." הוא הסיר את השערות שנדבקו לפניו, ואז נשען לאחור על הדשא, שוכב על מרפקיו כשבהה בשמיים הכחולים האינסופיים מעליהם. "אתה יודע, שמעתי על לברוח מבעיה קודם, אבל אני חושב שלקחנו את זה באופן מילולי מדי."

הם שתקו כמעט לדקה, ואז קולו של שיימוס נשמע מעל הרוח שרשרשה בדשא הגבוה ומעל קול הסוסים שגירדו בעורם. "ראיתי כמה דברים נוראיים בחיי, באמת, אבל אני לא חושב ששום דבר יכול להכין בן אדם לראות את הבית שלו כל כך פגוע."

"אני לא יכול לדמיין מה היה קורה אם זה היה בנחל הערבות, או ביורקשייר, או באנגליה, אם כבר," הוא הסכים בעצב. "הדברים רעים בכל מקום, אם ככה?"

"לא יכול להגיד שבכל מקום," אמר שיימוס, "אבל בלפסט…" הוא הניד בראשו בצער. "וכששמעתי אנשים מדברים, הם אומרים שזה ככה בשאר האי. נראה לי שזה לא קרה הרבה אחרי שעזבנו, גם כן. הוא קודם פגע באלסטר, בהחלט, אבל הוא לא עצר בגבול, ושום דבר לא עמד מולו. לעזאזל האמנה, הקוסמים נלחמו מול האנשים שלו ברחובות, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד עד כמה זה עוזר, והצבא והמשטרה של המוגלגים לא ידעו מה פגע בהם. אף אחד מהם לא היה מוכן או מאומן לפגוש את היצורים האלה."

נוויל נאנח עמוקות, וניסה לא לדמיין את הבהלה שהפלישה הזאת הביאה לאוכלוסייה לא מוכנה. "לפחות זה היה מהיר."

"זה לא אומר שזה לא היה אלים." שיימוס עשה פרצוף, משהו בין כעס מבוהל ומה שנדמה היה כמו גאווה. "אנשים כן נלחמו בהתחלה, אבל הם לא הראו רחמים, ואיך אתה מגן כשהציפורים והרוחות הבלתי נראות הן העיניים והאוזניים שלו? היו 'הקרבות' כל יום למשך כמה זמן, ואז רובם פשוט התקפלו כי לא הייתה תקווה או שהם פשוט מתו. הוא שרד קצת זמן, סתם עוד עריץ מפגר, עם כמה שאני שונא לגרום לזה להישמע כמו דבר קטן, ואז התחיל הגורטה."

הוא הסתכל עליו עכשיו, מטה את ראשו בסקרנות, לא בטוח אם שיימוס בכלל הבין שהשתמש במילה זרה. "גורטה? זאת איזו תכנית, כמו האלגמיינוול (8) של גרינדלוולד או הוועדה לרישום בני מוגלגים (9)?"

"הרעב, מוות מרעב, מוות לאדמה," הייתה התגובה הקודרת. "הוא כבר אסר על הקסם שלנו לפני הרבה זמן יחד עם הטכנולוגיה המוגלגית, השמיד את תחנות הכוח, את רשתות הרדיו, את כל מה שיכול היה כדי שאנשים לא יוכלו לתקשר אחד עם השני או שהיה 'מסיח את דעתם'. אם אנשים שגדלו עם מקררים ומכוניות פתאום יצטרכו להיות חקלאים וללקט מזון, לא יהיה זמן למרד, ושאר העולם לא עזר כאן, לא שאני יכול להאשים אותם. הם התנתקו מאיתנו."

נוויל הנהן במהירות. "הדיאבל דוב עצמו אמר משהו כזה… שהם ניסו לשמור עליו בפנים."

"יש כאלה שחושבים שמדובר באיזו מגפה, שכל האי חולה, אחרים מאמינים במה שזה באמת, אבל בסופו של דבר העניין הוא שציים מחצי מהעולם מקיפים אותנו, ואפילו ציפור שתנסה לצאת מהחוף של אירלנד לא תעבור מטר לים כשהיא חיה." הוא רעד, ולא היה צריך לשאול מה גרם לצללים הרדופים בעיניו. "אז כשהחורף התחיל להתארך, היבולים פחתו, ואז דברים לא גדלו בכלל…"

"יש רעב," אמר נוויל בשקט. "כמו פעם, עם תפוחי האדמה (10)."

"המממפ," שיימוס נחר בביטול, קרע קצת דשא וזרק אותו למים. "זה ממש רצוי עכשיו. דמעות שמחה וריקודים ברחובות, הם יעשו. שום דבר לא צומח, כמו שאתה יודע, והכפור לא הפסיק אפילו ליום בארבע השנים הקודמות. הבריאה עצמה ויתרה… אפילו לא שמעו על אישה בהריון בעשור האחרון, ובינתיים, תנחש למי יש את כל האוכל והאש. הוא תורם ממש קצת בתמורה ל'קרבנות', וזה יכול להיות הכול, אדמה או זהב או דם או בנות שהוא ממש אוהב."

"אבל זה -" הוא הזדקף עכשיו, ומישש את זקנו כשחשב על מה ששיימוס אמר למרות מה שראה. "לא, זה הגיוני. ובגלל זה… כמובן. הוא גם יודע את זה, ולכן… ואם לא… זה לא הילדים המסכנים, זה כולם, ורק אלוהים יעזור אם הוא יהיה מספיק חזק כדי לעצור את הסגר כי - איה!"

משהו קשה פגע בצד ראשו, קוטע את חוט המחשבה שלו, ועיניו הצטמצמו כשראה את שיימוס זורק עוד חלוק רטוב בידו. "אם אכפת לך שאני אתערב?"

נוויל מישש את המקום בו האבן פגעה בו, יותר בכעס מאשר בכאב, והסתכל על חברו. "אז ככה לוחמים קלטים עתיקים משיגים את תשומת הלב של מישהו? מכים אותו בראש עם אבן? אין 'סליחה' בגאלית, מה?"

"עזוב את זה, אם הייתי רוצה לפתוח לך את הראש, זה היה גדול יותר והיינו קוראים לזה שליילי (11), אבל אם תפסיק לבכות כמו מכשפה, תוכל לחזור ולהגיד לי על מה לעזאזל דיברת שם."

כשהוא עוצר את הדחף הילדותי לגלגל עיניים, נוויל התחיל לדבר, ואז עצר, וקם שוב על רגליו כדי לחפש בגב של פניקס מעבר לאוכף. "תן לי רגע, אני קודם מביא את הקסדה שלי." הפעם הוא ציפה לאבן, והוא הסתובב במהירות, תפס אותו וזרק אותו לנהר.

הדבר הוביל למבט מופתע ומתרשם, והוא הרשה לעצמו לחייך לרגע בסיפוק לפני שהכול נעלם כשליטף את גבו של הסוס. "בעצם, חשבתי שהם נראים די בסדר, ואם לא נרצה שהם ילכו לישון ונסיים את היום, צריך שוב להתחיל ללכת ולחפש את המעבר. אני מבטיח לך שאני עדיין אספר לך."

"טוב מספיק, מנהיג נועז." למשך כמה רגעים הם סידרו את עצמם, ארגנו את הבגדים, ואז הם שוב רכבו, והלכו לקראת קצה הנהר בחיפוש אחר מקום רדוד שאפשר לעבור או לשחות דרכו, מה שנתן לו תירוץ מושלם לא להסתכל על העיניים הכחולות ישירות כשהודיע את החדשות.

"יש לו שניים מהילדים של סמית'."

שתיקה, ואז הוא שמע את ההשתנקות כששיימוס הבין. "אתה לא מדבר על זאק סמית', נכון? הבחור מצ"ד - הפלפאף, לא, מהשנה שלנו? - שעזב וחזר?"

"הלוואי שלא. הילד, אוי, שיימוס, הילד!" ועכשיו הוא הסתובב, והוא הרגיש את הצבע אוזל מפניו כשחשב על מה שראה בחוסר אונים. "הם - זאק ומאג - קראו לו על שמי, אבל הוא בטח בן תשע-עשרה או עשרים עכשיו, והוא דומה כל כך לאבא שלו, זה כאילו מדובר במחולל זמן! אני כמעט ציפיתי לראות את ארני ואת וויין הולכים אחריו!"

"אני מבין כמה זה מטריד אותך," אמר שיימוס בהבנה זהירה, "אבל מה הוא עושה איתו בכלל?"

"הוא ואחותו רדפו אחרי הדיאבל דוב בעצמם… נראה כאילו הם גם היו משקיפים. עמדו להיות עוד, הם לא הילדים היחידים שהשארנו מאחור ורצו לנקום עבור הוריהם -"

הייתה הבנה מרירה כששיימוס דיבר, החיוך לא מגיע לעיניו. "ואחרי מה שעשינו, אני מניח שלא היה כדאי להגיד להם שהם צעירים מדי."

"לא, ממש לא. אבל הם נתפסו, וכל מה שהדיאבל דוב ראה זה עוד זוג שאפשר להשתמש בו כמו רון והרמיוני, רק שהוא חושב שנוויל ומורג - זה השם של הבחורה - יהיו יותר טובים, בעיקר בגלל שהיא בתולה אמיתית, או לפחות הייתה." הוא קיווה שקולו היציב לא יגרום לעוד האשמות שאין לו לב, אבל הוא נאלץ לשלוט ברגשותיו לחלוטין רק כדי לעבור את מה שראה בפעם הראשונה, ואסור לו להתפרץ עכשיו. "טכנית היא עדיין, אני מניח, אבל הוא אוהב לשחק קצת באוכל לפני שהוא אוכל, ובגלל זה הייתי צריך לעזוב מוקדם. זה היה רע מספיק כשהוא גרם לאחיה לראות את זה. אם הייתי חייב, אני לא חושב שהייתי יכול לא להתערב, בלי קשר למה שצריך לעשות. וצריך לעשות הרבה עכשיו, יותר מאי פעם."

למזלו, שיימוס הבין את הרעד הקל בקולו, ראה את הידיים שאחזו חזק במושכות, בתנוחת הישיבה המושלמת מדי, ותגובתו הבינה יותר את מצבו של נוויל מאשר את שני האחים. "בגלל שכמו שהדברים נראים, הוא משמיד את המשטר שלו, כי אין לו הרבה זמן לשלוט באנשים שמתים כל כך הרבה, אפילו החיילים שלו לא ישרדו בארץ הזאת, אבל אם הוא יוכל לנסות שוב לקבל שליטה בקסם הזה -"

"בגלל זה אנחנו חייבים לנצח פה," הסכים נוויל מיד. "כי אם המוריגנות טעו והזמן לא עצר, כבר מאוחר מדי, אבל אם הן צודקות, נוכל לקחת את הפיי ולהצליח במקום בו נכשלנו בדרוים סט, לא רק נעצור אותו, נציל שני אנשים חפים מפשע ורק מרלין יודע כמה סבל כי אני ואתה לא יכולים לדמיין את זה."

"אז בוא!" קרסוליו של שיימוס הכו בקאפל, וגרמו לו לרוץ כשהצביע קדימה. "הנה המעבר, שם! נחצה, נמשיך ללכת אל האי גוריאס במהירות שבה שני הסוסים המטומטמים האלה יביאו אותנו לשם, ונעשה מה שצריך לעשות כדי לעבור את שלושת המבחנים או הפצעים הקדושים או מה שהם לא רוצים מאיתנו כדי שנוכל להשמיד את הבן זונה החולה הזה לפני ששוב יהיה מאוחר מדי!"

כשהוא מהנהן, נוויל גרם גם לפניקס לרוץ, ומהר מאוד הם היו קצרי רוח, כמעט רצים שוב כשהסוסים חשו ברצונם של שני הרוכבים להמשיך, אבל כשהמרחק הצטמצם הוא התחיל להבין יותר את מה ששיימוס ראה במרחק גדול מהם, ותחושה רעה החלה לעלות. משהו לא היה בסדר, השיח התת קרקעי שבו הנהר התרחב והצטמצם היה כבד מדי, הגוון הירוק היה שונה ממה שעברו, והוא הסתכל על אור השמש, מנסה להבין את צורת העלים, את הגפנים.

ואז הוא ראה מספיק, וליבו פעם בגרונו כשצרח, רכן וניסה לעצור כשכמעט עף מהאוכף ותפס את קאפל כדי למשוך אותו, ופניקס עצמו שאג כשנאלץ לעצור בפתאומיות. "עצור!"

קאפל התעוות, קפץ, אבל שיימוס התאושש ונפל כמו חתוך על רגליו כדי לחטוף את המושכות מידו של נוויל. הסוס ואדונו זעמו, אבל לנוויל לא היה אכפת, הוא התמקד רק בסבך הכבד עד שהמילים הכועסות בקושי נשמעו. "מה לעזאזל זה היה?! אל תגיד לי שאתה לא יכול קצת להירטב… חושש שאתה תחליד או תטבע?"

"זה לא זה." הוא נופף בידו בביטול, וירד מהסוס כדי להסתכל יותר טוב וניסה לבדוק אם אפשר לעבור. "שם, על הגדה, הגפנים; הכהים והעבים. זה דיוניאה טליוינטיום: אפשר לקרוא לזה אצות דוחות או מלכודת הרועים, אבל זה אומר שלא נוכל לעבור שם."

"לא נוכל!" צעק שיימוס, ובהה בסבך התמים-למראה בספק. "הנהר רק יגיע עמוק יותר אל הים מפה. אם לא נעבור פה, אז מי יודע מתי נמצא עוד אחד."

"אז אני חושב," נאנח נוויל, והסתובב כדי לשחרר את האוכף מגבו של פניקס, "שהמוריגנות הקשיבו לך כשאמרת שאתה רוצה להתחיל כמו שצריך. תשחרר את קאפל, נמצא דרך להעביר את הדברים שלנו; תשחרר כמה שאתה יכול ותן להם לשחות במעלה הזרם שם זה אמנם קשה ועמוק יותר, אבל הם עדיין יעברו אם הם לא סוחבים אותנו ואת כל השאר."

"למה אתה אומר את זה?" הוא התחיל לצעוד קדימה, עדיין מנסה להוביל את הסוס מהרסן, אבל ידו של נוויל הושתה, והדשא הבלתי מזיק לרגליהם התרומם והפך מיד לחזק כברזל עד שכבל את החייה. שיימוס הסתכל עליו לרגע, ואז הסתובב, זועם. "אתה עשית את זה! תעזוב את הסוס שלי!"

"לא אלא אם אתה רוצה שימות!"

אולי משהו בנימת קולו או בפניו הצליח להעביר לשיימוס את המשמעות במיליו, ושיימוס היסס, מסתכל על הסוס ועל קצה המים ובסוף פשוט לא בטוח. "אתה ממש מטורף, מנהיג נועז."

"לא, אני לא, ואני אשמח שאתה לא תתווכח איתי כשאני אומר לך להתרחק מצמח, זה כמו שאני אתווכח איתך כשאתה מפרש לי גרפיטי בגאלית." לבסוף, האיש האחר האמין לו, והוא נשם בהקלה כשהוא סימן לשחרר את קאפל. "תתרחק, לאט. תיזהר לא לדרוך על צמחים מטפסים. יש לנו בעיה רצינית."

לאט, בזהירות, שיימוס ציית, התרחק מהגדה כמה צעדים ואז שחרר את המטען שלו, עיניו לא עוזבות את נוויל כשהוא קימט את מצחו. "אז מה זה, בעצם? זה הדאיג אותך מאוד, כנראה, אז אני מניח שזה גרוע יותר מגזר לבן, לא?"

"זה הרבה יותר גרוע מגזר לבן." פניקס גם שוחרר מכל המטען שלו, ונוויל הוריד את הכפפות שלו, ואז התחיל לשחרר את החגורות והרצועות שקשרו את החרב והשריון שלו. "ברגע שסיימת עם קאפל, תתפשט עד כמה שאתה יכול ותשמור על בגדים עד כמה שאתה יכול. כמה אתה שוקל?"

השאלה הפתיעה אותו, ושיימוס חשב לרגע לפני שמשך בכתפיו. "חמישים ושמונה, שישים קילו, כנראה. אני יודע שהייתי חמישים וארבע קילו בשנה האחרונה בהוגוורטס, אבל מאז תפסתי קצת שרירים. אפשר להגיד שזה שישים ושמונה, שבעים ושניים אם אני עם תלבושת, אבל אתה רוצה שאני אוריד את זה, אז אני די קל, כנראה… למה?"

"כי אני כנראה בסביבות השמונים קילו, בעצם - בלי כל זה - ולא יהיה לי סיכוי אם לא תעזור לי." השריון נפל לערימה הנוצצת על האדמה שהקיפה את אסקלון, והוא אחז בטוניקה העבה שלו ומשך אותה כדי להוריד אותה. "רואה את הצמחים האלה… השורשים האלה על האדמה?"

"איי…"

"הם מכוסים בבלוטות רגישות ללחץ. אם משהו לוחץ עליהן, הצמח מגיב… הגפנים יכולים לזוז מהר, והעלים מוציאים רעל חזק שפוגע בעצבים ובבלוטות. אם זה חפץ דומם שפוגע בבלוטות, כלום לא יקרה, הצמח לא יבזבז את הרעל, אבל אם זה משהו חי, הרעל גורם לכאב גדול ולהרבה אדרנלין וטסטוסטרון לצאת, מה שגורם לטרף להילחם בו. וזה הדבר האחרון שהם יעשו, כי ברגע שהצמח רק יריח נזק, הרעל הופך למשתק עצבים, הלוע הטורף נפתח, והצמח מתחיל לאכול את הטרף." הוא פלט את המידע בבת אחת, בלי לשים לב למבט ההמום על פניו של חברו עד שגמר.

נוויל משך בכתפיו, אבל היה די מובך כשהוריד את מגפיו. "מצטער על השיעור בתורת הצמחים, אבל אני די בטוח שזה המבחן הראשון שלנו. הפצע לגוף, אתה מבין? זה לא מקרי שעצר אותנו משהו שאין סיכוי שנעבור אותו לבד, ושגם יכאיב מאוד פיזית."

הפרצוף המנומש והשזוף החוויר, אבל שיימוס עדיין נראה מבולבל כששריונו גם הצטרף לערימה. "אני מבין שבלעדיך הייתי מת, פרופסור, ואני מסכים איתך שזה מבחן, אבל אני לא מבין למה אתה צריך אותי. מה שאני יודע על צמחים זה השיעורים של ספראוט וזה שאימא שלי גרמה לי לאכול ירקות… והם לא ניסו לאכול אותי."

"אני צריך אותך," הסביר נוויל, "כי הכמות והקטלניות של הרעל קשורות ללחץ שמופעל. כלומר שאני אפגע הרבה יותר - ארבעים אחוז יותר ממך. אפילו אם אני לא אלחם בחזרה, אני עומד לטבוע, ואם זה יקרה, יש הרבה סיכויים שאפגע במשהו. אם אני שורד את זה, אני צריך שאתה לא רק תספוג את הכאב בעצמך, אלא שתעזור לי להמשיך לשחות ותעביר אותי את המים…" הוא חייך בחולשה. "חדשות טובות, המים ישטפו את הרעל די מהר."

שיימוס שרק בהתפעלות. "ואם נילחם, אפילו קצת…"

"כפי שאתה אוהב להגיד, אנחנו נדפקנו."

"הם מכירים אותנו, לא?" הייתה שתיקה כששיימוס שחרר את השרוכים שקשרו את המגפיים הרכים אל קרסוליו, וקולו לחש כשהמשיך. "כל מה שאמרתי שהיה לטובתנו באתגר הפיזי… הגודל והכוח שלך, המהירות והרצון להילחם שלי, השריון והנשק… הם שינו את זה בדיוק כמו שצריך."

"מבריק," הסכים נוויל. "די קטלני, אבל מבריק."

"כוכולין לא אמר שיהיה קל במסע."

"גם קיי לא אמר את זה." הוא לבש רק את הגופייה שלו ואת השמלה הקלה מצמר, אבל הוא הרגיש כבד יותר משהרגיש בחייו, אפילו כשידע שאין לו יותר שום דבר ממה שסבתא קראה לו ה'שומן הילדותי' שנותר שם עד לגיל ההתבגרות שלו. הוא חיכך את ידיו ביחד, והחליט להתעלם מזה, ולהתמקד במקום באיפוק שלו כדי לעצור את ההשפעה הקטלנית של הצמח כשהסתכל על חברו.

שיימוס נעמד, גם הוא לובש טוניקה וכיסויי רגליים בלבד. "אלא אם אתה רוצה שאני אוריד הכול… אולי יוריד לי קילו, נראה לי."

"לא שווה את זה." נוויל הניד בראשו בביטול. "יש חוקרי צמחים שמאמינים שמגע על העור יותר חמור."

"והאחרים?"

"שהבגד חוסם את הרעל לכיוון הגוף," הוא הודה, ואז חייך במרירות. "אבל באופן אישי אני מסכים עם הקבוצה הראשונה, עם כל הכבוד."

"מספיק טוב עבורי." העיניים הכחולות היו מלאות באמון שהיה מפתיע בהתחשב בכל הציניות הקודרת שהוא התרגל אליה, ולא הייתה אירוניה בקולו. "אתה יודע טוב מאוד על מה אתה מדבר."

"שמח ששינית את דעתך," אמר נוויל בקול מוזר, ואז אחז במושכות של פניקס והתחיל להוביל אותו במעלה הזרם, מעבר לצמחים הקטלניים. "בוא נעביר קודם את הסוסים, וברגע שאנחנו נעבור ונתאושש - בהנחה שנשרוד - נוכל לזמן את הדברים עם הקסם. אני יודע שאני רוצה את הכול בחזרה."

"אז בסדר." הסוסים חיכו לרגע על קצה הנהר, אבל הליטופים והפקודות הובילו אותם אל המים, והם צפו בדממה עד שהיה ברור ששניהם יעברו בקלות לפני ששיימוס הסתובב אליו, פניו חתומות. "אתה בטוח שאתה רוצה לסמוך עליי פה, מנהיג נועז? אני לא הבחור הכי טוב כדי לשמור על קור רוח אפילו כשאני לא מלא בנוזל מטורף."

"אני יודע," נוויל הסתכל ישירות בעיניו של חברו, והרשה לו לראות את הפחד, אבל גם את הכנות בכל מילה. "אבל אני גם יודע שאפילו עם כל מה שקרה בינינו, אתה לא אכזבת אותי כשזה היה חשוב."

המחמאה קצת הפתיעה אותו, אבל הוא משך בכתפיו וצחק. "בוא נקווה שזאת לא תהיה הפעם הראשונה."

נוויל לא הגיב, והם חזרו אל המעבר, מתעכבים קצת בהסכם אילם כשהתעסקו עם הציוד שלהם, קושרים אותו בזהירות רבה מדי בשתי ערימות ישרות. אבל לבסוף, הכול נגמר, והם הסתכלו על הצמחים התמימים כאילו התקרבו אל המוקד. שיימוס שיחק בקוקו שלו במה שגילה שהיה סימן הלחץ היחיד שלא יכול היה להסתיר, וזה הקהה את הקלילות בקולו. "אז פשוט… נלך לשם?"

"תנסה להישאר במקום בו אין הרבה גפנים, תדרוך בין השורשים כשאתה מצליח, ואל תפגע בצמח, אבל חוץ מזה…" נוויל נשם נשימה עמוקה, וקיווה שהיכולת שלו להבין דברים צומחים תחסוך ממנו את מה שידע שמגיע, אבל ידע טוב מאוד שבין אם המוריגנות או משהו אחר שם את המכשול בדרכו, הוא לא יוכל פשוט לכשף את הגפנים המורעלים. "כן," הוא לחש לבסוף, "פשוט נלך לשם."

"שנינו חטפנו קרושיאטוס, אתה יודע." היד על זרועו הייתה חזקה אבל עדינה, והוא לחץ אותה בחזרה בלי להסתכל, אסיר תודה על מאה דברים שלא הצליח להביע.

"אה, אני זוכר."

"זה לא יהיה כזה רע, נכון?"

עכשיו הוא כן הסתכל, והרים גבה אחת כשחשב על הזיכרונות הנוראיים מהקללה הזאת ועל התיעוד של הקוסמים והמכשפות שהיו מספיק ברי מזל כדי לברוח מהצמח מולו עמדו להילחם. "בוא לא נדרג את זה, בסדר?"

"בסדר."

עוד רגע של היסוס, ולמרות שחשב שלא היה חסר לא האומץ, הוא עדיין לא הופתע כששיימוס היה זה שהלך לשם קודם. הוא זכר טוב מאוד שהאיש השני היה רקדן טוב בנעוריהם, אבל לא ראה מישהו זז כמוהו, מהיר וקל, רגליו הולכות במהירות דרך סבך השורשים כאילו המרחק הקטן היה רחב. לנשימה עצורה אחת, הוא חשב שהוא אולי יצליח, שאולי יעבור יותר מכמה צעדים, אבל אז הגפנים התהדקו, ושום תנועת רגליים לא יכלה למנוע זאת.

כמו חתול בעל תשע זנבות, הגפנים תפסו אותו בערימה ירוקה, אבל כשהצרחה הראשונה של הייסורים נפלטה מפיו של שיימוס, נוויל הלך לשם בעצמו. הוא ידע שלא היה סיכוי לחזור על האסטרטגיה ולהתחמק מהגפנים, אז הוא עשה את מה שיכול היה לעשות, ורץ ישר בתקווה שהתנופה תעביר אותו.

הוא היה מוכן לכאב, עד כמה שאפשר להיות, אבל הזעם הפחיד אותו. זה היה כמו הרגעים הכי נוראיים של שיגעון קרב שאי פעם חווה, זעם שמעולם לא הכיר, כי כל חוויה דומה הייתה קשורה לפחד, לאובדן, לצורך לחזור לפקד או לשים לב אל מי שפיקד.

זה היה המצב הכי מציאותי בו דם טרי ואדום הפך לצבע בעיניו. כל שרירי הרגיש חם, נפוח מרוב כוח ועם צורך לפגוע, לקרוע, להרוג, לחסל, להשמיד את מה שהביא את הכאב. כל חוש התהדק, התרחב, היה כזה חזק עד שכל רשרוש של עלה נשמע כמו ירייה, כל גפן שזז נראה היה איטי וקל לתפיסה, טעם הדם בפיו יותר מריר ממה שהיה אי פעם, והכאב, הכאב היה קשה כמו קרושיאטוס, אבל זה לא פגע בו, זה הניע אותו, והוא הרגיש את השליטה העצמית המועטה מתפוגגת תחת שאגה על-אנושית של חיה מעונה שיצאה ממקום שלא היה הפה שלו.

הוא לא יכול היה לעצור את עצמו. הוא היה חייב לעשות משהו; הוא יכול היה לעצור את האש בעורו שקרעה את גופו או את האש בדמו שקרעה את מוחו, אבל לא את שתיהן, לא עוד, לא כשהכול המשיך לרתוח. האפשרות היחידה שהציעה צרחת השליטה-העצמית האחרונה הייתה לפגוע בעצמו, והוא החליט להתקפל, ידיו תפסו בשרירים הקופצים בכתפיו חזק עד שידע שעצמותיו ישברו או שאצבעותיו יעברו את הבשר בתוך רגע, אבל זה לא שינה, כי הוא היה חייב לעשות משהו ואם יפנה למקום שאליו היה צריך להפנות את הכעס זה רק יחמיר. הוא לא זכר עכשיו, אבל הוא ידע שזה רק יחמיר, ולכן הוא פגע בעצמו כששאגות החייה נשמעו באוויר.

הכול הסתובב מסביבו, לא היה לו מושג איפה הוא היה, כל כך אבוד בקרב מול עולמו המתפרק, אבל פתאום היו ידיים אחרות על כתפיו, והדבר שאכל אותו תקף את המטרה החדשה ברעב אכזרי וטרי. הוא תקף בשכרות, אבל הדבר זז מהר מדי, ועדיין תפס אותו, והוא נע צעד אחד בכל פעם, לא משנה כמה נלחם, כמה נאבק ברצון לחסל ולהרוג את הזבוב הזה שתמיד היה צעד אחד לפניו.

ואז הוא נפל,קפא, נחנק, טבע כשהמים סגרו על ראשו במפל צונן שהחזיר אותו לשפיות בפתאומיות מדהימה כמו הצלילה לטירוף. הנהר. הוא היה בנהר.

רועד, כתפיו נוקשות, נוויל דחף את עצמו כשרגליו מצאו את הקרקעית, ושמח לגלות שהנהר בקושי הגיע אל החזה שלו כשהוא הצליח לעמוד לבסוף, משתעל ויורק מים. הוא הניד בראשו, מנסה להתאפס, אבל תנועה תפסה את עינו לפני שיכול היה לשים לב איפה הוא נמצא, והוא הסתובב, כמעט נופל כשרגליו החליקו על החלוקים של הנהר.

זה היה שיימוס, ולמרות שהמים לא היו מעל ראשו, הוא עדיין היה בצרות. שערותיו החוליות היו רטובות על גולגלתו, אבל היה עליהם משהו רטוב ואדום שהתפשט כמו הילה של שטן אל המים מסביבו, והוא לא הצליח לעמוד זקוף, מתקשה לשמור על פיו מעל למים או על רגליו מתחתיו.

נוויל זז בלי לחשוב, כאבו ופציעותיו נשכחות לגמרי כשהוא כרך את זרועו סביב החזה של חברו, ומשך אותו אפילו שזה גרם לכאב חד במה שגילה שהיה צלעות שבורות. הוא זז, וניסה להחזיקו בעדינות, אפילו ששיימוס בקושי היה בהכרה, וכשהגיעו אל הגדה הרחוקה וזחלו על הדשא הרך, העיניים הכחולות לא היו ממוקדות, וכמעט התעלפו לגמרי.

"שיימוס!" הוא פתח את הטוניקה שלו, ונבהל לגלות את הצבעים שהכתימו את הקעקוע על בטנו שם ידע שהוא בטח פגע בו. ועדיין, הסימנים היחידים על גופו היו אצבעותיו בכתפיו, כלומר שלא רק ששמר על צלילות מחשבתו, לא רק העביר אותם, אלא אפילו לא הגיב לבן אדם היחיד שהיה צריך להגיב בו. הוא החזיק מעמד, הוציא אותו, לקח אותו ומשך אותם בבטחה ב -

נוויל נבהל כשנזכר במשהו מסופי השבוע ליד האגם לפני הרבה מאוד זמן, ורצה לקלל את עצמו על שכחנותו הטיפשית, אפילו שלא האמין ששיימוס לא הזכיר לו. "יא אידיוט! למה לא הזכרת לי שאתה לא יודע לשחות?!"

המילים נאמרו מבין שפתיו, הוא לא ציפה לתגובה, אבל לתדהמתו, שיימוס גנח, ואז השתעל קצת, כשפלט מים אדומים וירק אותם אל החול כשהתגלגל לצד אחד, ותפס בחזה שלו בזהירות. "לא חשבתי על זה," הוא מלמל. "חוץ מזה… אני די טוב ב… לא לטבוע… כשלא… מכסחים אותי… לגמרי."

"אני כל כך מצטער!" נוויל רצה לעשות משהו כדי לעזור, אבל שיימוס הניד בראשו, והוא צפה בו באשמה כשחברו קם באיטיות ובכאב על ברכיו.

לרגע, נראה היה שעמד להקיא, ואז הוא עצר, ליקק את שפתיו והסתכל אל הנחל, על הגפנים הבלתי מזיקים. "אז זה… איך קראת לזה?"

" דיוניאה טליוינטיום," חזר נוויל בחולשה.

"ואתה משחק איתם בשביל הכיף?!?"

הוא הנהן, נדהם לגלות את הפרצוף המעצבן חוזר מבעד לכאב בעיניו של האיש האחר. "פחות או יותר."

שיימוס נחר, אבל שוב השתעל בכאב, והפעם הוא לא ניסה להתנער מנוויל כשזה יישר אותו, ועזר לו לשכב על הצד. "אתה חתיכת מטורף."

נוויל חייך, והושיט יד כדי להוציא שערה אחת מעינו של חברו. "כנראה."

ועכשיו העיניים הסתכלו עליו בחולשה והתרסה שהיו מוזרים מכדי להיות קיימים ביחד, אבל לא ביטלו אחד את השני, אלא רק הזינו אחד את השני בצורה שצרבה אותו כמו הרעל ההוא. "אבל לא אכזבתי אותך."

הוא התחיל להרגיש את ההשפעות בעצמו עכשיו, ופיו - שכבר נפצע משיניו - התחיל לדמם כשחייך, אבל לא היה אכפת לו, והיה משהו אפילו צודק בטיפות האדומות שירדו על ידו שהייתה על החזה של שיימוס כשהניד בראשו לאט. "לא… אתה אף פעם לא מאכזב אותי."

(1) ב-1711, כתב אלכסנדר פופ את "מסה על הביקורת", במסגרתה טען שהטיפשים רצים למקום בו המלאכים מפחדים לדרוך.

(2) התעתקות לא נכונה שבמהלכה אתה משאיר חלק מעצמך מאחור.

(3) אלוהים באירית.

(4) "באמת" באירית.
(5) מורג סמית' נקראת על שם מורג מקדוגל.
(6) "אה, זה בסזר, נוויל חבר." באירית.
(7) "תמצוץ לי את השד!" באירית.
(8) "טובת הכלל" בגרמנית- הכינוי שהסופר המציא לחיילים של גרינדלוולד.
(9) הוועדה שוולדמורט הקים כדי לפגוע בבני מוגלגים.
(10) בין 1846 ו-1849 התחולל באירלנד רעב עקב מגפה בתפוחי האדמה.
(11) מין אלה אירית.