אז… כולם מתים?
איך זה הגיוני? מה קרה? מה יקרה עכשיו?
האם אפשר בכלל להציל משהו?
פרק 16
אויינאגט
אויינאגט
"שקט, מנהיג נועז. אל תגנח, אל תדבר. אם יכולת לסתום את הפה שלך כשהצליפו לך בגב, אתה יכול גם עכשיו, ועדיף שכך."
המילים נשמעו בלחישה עדינה וקטנה בריקנות, ונשמעו באוזנו במה שהיה צריך להיות נשימה חמה, אבל הרגישה כמו רוח קרירה במקום. ההכרה חזרה באיטיות, והביאה איתה כאב, כל כך הרבה כאב, אבל הוא ציית לפקודה, ונשך את שפתיו כשסירב לאפשר לצליל לעבור, למרות שעדיין לא הבין למה זה נראה היה חשוב כל כך.
לאט, כאילו אפילו התנועה הקטנה ביותר תביא עוד כאב או תגובה מהקול המוכר להחריד, הוא פקח את עיניו באיטיות. זה לא כאב, להפתעתו, אבל מה שנחשף בפניו כן.
הוא בהה ישירות לתוך מבטה הריק והמעורפל של גופה. הפרצוף היה במרחק קטן משלו, מושחת ומת, אבל הוא זיהה את ההילאי הקשוח והנמוך למרות הכול. קאלאהאן. ואחריו, קצת רזה, שרוע, לא זז, שיערו האדום כמו לשון אש על קרחת היער הכהה. פרסי.
הפעם אנחה אכן נפלטה ללא שליטה, קצת יותר מגניחה, אבל זה היה כאב שהיה יותר מפיזי ויותר ממה שיכול היה לעצור. אז זה היה אמתי. לא סיוט, לא הזיה, לא טעות. פציעותיו הוכיחו זאת, אבלכל ספק נעלם כשראה את הגופות שהראו שהקרב המשיך - ומחיר שולם - מעבר למה שזכר.
משהו זחל על הלחי שלו, קר ומדגדג, והוא סובב את ראשו כמה שהעז, מקווה כמעט באופן מגוחך שהמגע הלא אנושי שייך למשהו שבא לגמור את העבודה. זה יהיה טוב, לא משנה מה. או שפשוט הכול יגמר, או שיהיה עם חנה, עם חבריו. מוקף באהוביו ולא בכישלון.
הראייה של נוויל התערפלה לרגע, מטושטשת ומוכפלת, אבל כשהסתדרה, הפרצוף שרכן מעליו היה ברור. שיימוס. ולא. האיש האחר היה שקוף לגמרי עכשיו, כשהקווים הגבוהים והשחורים של העצים נראו דרכיו, והגוף פולט זוהר מוזר וכסוף-כחול, אבל הייתה קצת חמימות בעורו, קצת זהב בשיערו, קצת כחול מהקעקוע על פניו, והבדיל בינו לבין הרוחות שהכיר כל כך בהוגוורטס. אבל שוב, הם מתו כבר מאות שנים. אולי ככה הם נראו כשבדיוק מתו?
לנסות לנשום בשביל להוציא את המילים היה קשה, ושהן יהיו שקטות לא הייתה בעיה כשבקושי הצליח להוציא את הלחישה משפתיו. "אתה -?"
"אני לא מת, אם לזה אתה מתכוון, מנהיג נועז." השפתיים הנוצצות התעקלו בחיוך, והלחי שלו העלתה צל קטן באור. "אבל אני גם לא חי, ואתה לא צריך לדאוג מזה. אתה חי, תודה לאל. זה אומר שלפחות מישהו יוכל ללכת ולספר על מה שקרה כאן."
"אז…?"
"כל אחד. הם לא יכלו לשים עליי יד, עם איך שאני עכשיו, אבל אוי, זה היה דבר ממש מצער. אשמתי, הכול, הובלתי אתכם למוות, בעצם, אבל אני אסדר את זה עכשיו כשאני חזק מספיק, ואתה תמשיך את הסיפור, אז תשכב." היד הקרה לחצה על החזה שלו, ודחפה אותו בלי צורך לאדמה שבכלל לא קם ממנה, והוא חייך כשהניע את אצבעותיו על גופו ההרוס של נוויל. בכל מקום בו עברו, הוא הרגיש שעורו והרקמות מסתובבים, והוא רעד, והשתנק ללא שליטה.
שיימוס ריפא אותו. ללא שרביט. ללא מילים.
האצבעות החיוורות הפכו את הזרועות השרופות והסדוקות לשזופות קלות, הפכו את העור הקרוע לחלק, הפכו את החתכים והקרעים לשרירים ששוב פעלו, ביטלו את הכאב בכתפיו שחשב שנשברו לנצח בגלל כל המשא. החזה שלו עדיין היה כבד, ראשו עדיין הסתחרר כאילו היה על הר גבוה, אבל הנשימות שנשם כבר לא פגעו בו יותר, והוא הרגיש את פיו נפער בהכרת תודה נדהמת. "איך -?"
"ניסיתי כמה שאפשר עם האחרים, אבל הם פשוט מתים," הוא היה ענייני, אבל לא הבעת פניו. הוא בחיים לא חשב שאפשר לראות כל כך הרבה אשמה, ורצה פשוט ללטף את חברו, אפילו שידע שזה מאוחר מדי. בכל כך הרבה רמות.
"אתה יכול להזדקף?" שיימוס נגע בו בזהירות, ונוויל הבין שהוא התכופף, כאילו התחבא ממשהו, ובפעם הראשונה, הוא שם לב לסביבה ולא רק למוות מסביב.
העצים אכן חזרו למצבם הרגיל כאילו היו שם כבר אלפי שנים, אבל הגזעים והענפים הנמוכים עדיין הוכתמו במה שהעיד על תפקידם כמתנקשים, ופה ושם, גופות נתלו כמו דחלילים מזהירים שמפקחים על הגיהינום. מה שחשב שהיה פעימות ראשו הכואב היה הלמות התופים ששוב חזרו, והחשכה הייתה כהה יותר, והכוכבים היו בהירים כל כך עד שנראה היה שעברו שעות מאז השקיעה.
גופות היו בכל מקום, שבורות ושרועות, אבל כשהכריח את עצמו להסתכל בשבריר של תקווה למצוא שורד שזז ואולי שיימוס פספס, הוא הבין משהו אחר, והסתובב, מקמט את מצחו. "איפה השאר? המתים שלהם?"
"טוב, זאת השאלה עכשיו," אמר שיימוס בציניות. "אפשר לקרוא להם מתים?" הוא הסתכל למקום אליו חברו הצביע, ועיניו התרחבו בחוסר אמונה.
המעגל היה צמוד יותר עכשיו, ובערך עשרים אנשים היו חסרים, אבל בתוכו, הדיאבל דוב עמד בפני המזבח שעליו היו השאריות החרוכות והשחורות של גופה אנושית שהוא הכיר טוב מאוד. הרמיוני לא הייתה שם, אבל כל תשומת הלב הייתה על המדורה והקדרה בתוכה.
היא הייתה מלאה עד הסוף בנוזל שלא זיהה, צמיגי יותר ממים אבל צלול, ולא שולח שום ניחוח לאוויר מול ניחוח האש וסירחון המוות כשרתח, ושלח קיטור עבה כמו ענני סערה אל העשן. יצורים יצאו משם. היצורים מולם הוא נלחם - כולם נלחמו - יחד עם אנשים בגלימות לבנות שהיו חסרים במעגל. הוא ראה את אמיקוס קארו, לא פגוע, כשיצא מהכלי בעזרת אחד מאנשי הזאב שאת פרצופו הלבן הוא ראה את ג'יני קורעת בסכיניה. חיים. כולם חיים.
הזעם על חוסר התועלת התפשט כשניסה לקום על רגליו, ידיו מחפשות בחול את שרביטו, סכין שנזרק, אקדח, משהו, כל דבר… אבל הוא נדחף שוב למטה בכוח שלא דמיין שצל יכול לגייס, וקולו של שיימוס היה קשה, ומזהיר. "לא!"
"זה לא פייר!" זה היה טיעון ילדותי, הוא ידע, והוא הרגיש ממש מגוחך בגלל הדמעות בקולו, אבל זה לא היה פייר. שהם ימותו, שכל כך הרבה חיים יבוזבזו מול אויב שאיכשהו התגבר על המוות עצמו…
ואז הוא עצר, והרגיש את לחייו החיוורות מאדימות בתקווה חדשה, כשהסתכל על עיניו של שיימוס ותפס את היד הרוחנית כל כך חזק בלי לשים לב לדגדוג החשמלי. "אנחנו צריכים את הדבר הזה! מה שזה לא יהיה, אם אנחנו נוכל -"
"אה, איי." הייתה קצת ציניות בהנהון, והוא הטה את ראשו על המעגל עם צבא המפלצות החי. "להשתמש בקדרה של בראן (1), זה רעיון טוב. רק שמה שיוצא משם הוא בלי כוח דיבור או מחשבה משלו, אז אם לא אכפת לך מהפרט הקטן הזה…"
"אז…" האכזבה נשמעה כמו פצע אכזרי. "הם סתם חיז"לים."
"בשמות אחרים."
"אז מה -?" נוויל היסס, והשאלה עצרה לרגע כשראה את גופתה של דמלזה מכורבלת בחיבוק אחד אחרון, חסר תועלת כדי להגן על אחד מהלוחמים המוגלגים לפני שניער את עצמו והמשיך. "מה אתה עומד לעשות? מה אני אמור לראות?"
"נו, מנהיג נועז, אני עומד לעשות את מה שיצורים כמוני עושים הכי טוב… אני עומד לנקום את נקמתם של נופלים חסרי מנוחה."
לפני שיכול היה לענות, שיימוס קם, והלך ברוגע שוב אל קצה המעגל ודרכו, כשהוא עובר את גופו של האיש הקרוב ביותר אליו כאילו הבשר והעצם היו אשליה. נוויל רצה לעמוד, לצעוק שיחזור, אבל לא עשה זאת, ופשוט נצמד להנחיה לחזות בכל זה. אם לא יכול היה לעשות עכשיו כלום, הוא לפחות יעשה את זה, מה שזה לא יהיה.
"סליחה שאני קוטע את המסיבה שלכם," הכריז שיימוס לדממה ההמומה שקטעה את הלמות התופים. "אבל רציתי לדבקר עם המארח שלכם על איך שהוא התייחס לכמה מהאורחים שלו הלילה. זאת לא הייתה הכנסת אורחים יפה."
הפרצוף במסכה לא הראה שום הפתעה כשהדיאבל דוב הסתובב מצבא המתים כדי להסתכל על הפולש החדש, ואכן, חיוכו הלעגני היה דומה לזה של שיימוס. "פיניגן? כמה נחמד, ילד." הראש האפור נטה בסקרנות, ויד אחת הורמה כדי ללטף את זקנו. "אבל אתה נראה קצת שונה, בעצם. עשית משהו לשיער?"
"לך תזדיין," ירק שיימוס. "אני לא מפחד ממך יותר." הוא הסתכל על כל היצורים האפלים שהתחילו לזוז אליו. "אי אפשר לפגוע בי כמו שאני עכשיו."
"אז לקחת את המשחק הקטן שלך ללב? הפכת לסלואה, ליצור נקמני, נמצא בין החיים למוות,בעולם הזה ובעולם הבא. חתיכת דבר, זה. אין אף אחד שהיה לו התשוקה לכל זה." נימת קולו הייתה רגועה מדי, ונוויל שמע את הדופק שלו הולם באוזניו כשראה את העימות באותה תחושת תדהמה כמו חסידיו של הדיאבל דוב.
הקוסם האפל צעד קדימה עד שהיה במרחק זרוע, אבל שיימוס נשאר במקומו, ובהה באויבו בשנאה אדירה שהופיעה בכל חלקי גופו. הציפייה נשארה באוויר, מוכנה להפוך למשהו שהוא לא היה בטוח שרצה לדמיין, אבל אז היד עם הכפפה השחורה הושטה, ועיניו של שיימוס עטו מבט נדהם כשהוא הורם מרגליו. הדיאבל דוב משך אותו עד שפניהם היו במרחק קטן, מספיק כדי לנשק, אבל קולו נשמע באוזני כולם. "אתה לא יכול לעשות את זה, נכון, ילד? מספיק כדי לנצנץ קצת, להפחיד את האנשים שלי, אבל לא לגמרי, ואתה עדיין מספיק בן תמותה כדי שאוכל למחוץ אותך טוב. משהו עדיין מטריד אותך, לא? משהו שאין לך את הביצים לעזוב לגמרי."
הוא ניער אותו כמו כלב עם עכברוש, והאצבעות השקופות תפסו בחוסר אונים ביד שתפסה בצווארו ורגליו בעטו בכלום, כשהזוהר נעלם וגופו הופך למוצק יותר ויותר כשפרצופו החל להפוך לסגול תחת החניקה האכזרית. צחוק קטן יצא מהחזה של הדיאבל דוב כשצפה בקורבנו נאבק, ואז הוא הרים את ידו השנייה אל הפה המתנשף והמשתנק. "אני אקח את האמת ממך."
אצבעותיו נדחפו בין שפתיו של שיימוס, וכשיצאו שוב, חוטים של משהו כסוף נוזלי-מוצק כמו זיכרון יצא מהן, והוא בחן את הסיבים הללו לרגע לפני שזרק אותם לאש. הוא נתן לשיימוס ליפול, והוא נפל על ברכיו, תופס בגרונו כשהניד בראשו בחוסר אמונה, מנסה לעכל את מה שקרה לו.
החוטים הכסופים פגעו בלהבות, וכמו רוחות הנביאים במחלקת המסתורין, דמויות חיוורות ומוצלות החלו לעלות מהעשן, מתעוותות ונעלמות כמעט מיד, אבל עדיין מזוהות. קייט פיניגן. סוזן, ילדה ללא פנים בזרועותיה. לונה. נוויל עצמו.
היו גם עוד, אבל התעלמו מהם כשהדיאבל דוב הסתובב פתאום, עיניו זועמות מרוב כעס, וידו של נוויל התהדקה על השרביט שבדיוק השיג, אבל זה היה מאוחר מדי. כוח בלתי נראה תפס אותו, משך אותו אל האוויר והעיף אותו מהצללים אל אור האש כדי ליפול ללא גינוני טקס לרגליה של המפלצת. הוא ניער את עצמו, מנסה לקום שוב על רגליו, אבל הוא כבר הורם, מוחזק בידי כבלים בלתי נראים כשהדיאבל דוב הלך במעגל אכזרי מסביב לטרף החדש שלו. לרגע, הבעת פניו הבטיחה כאב שהיה יותר ממה שראה את רון סופג, ואז הראש האפור נטה, והוא צחק כמעט בילדותיות.
"הייתי צריך להקשיב לחזיר הזה, אמיקוס, כנראה. אמר לי שאתה בן זונה קטן וקשוח, לא לזלזל בך. נראה שדי עצבנת אותו לפני כמה שנים, נכון?" נוויל לא ענה, והעדינות נעלמה מיד, כשהפרצוף החצי-נראה מתעוות שוב בזעם. "נכון?"
נוויל שתק לרגע, ואז הנהן לאט, כאילו נאלץ לחפש בזיכרונו בזהירות כדי לזכור כזה פרט קטן. "אולי כן, אם אני חושב על זה."
"הייתי צריך להרוג אותך מההתחלה," הוא הניד בראשו, נוזף בעצמו על השגיאה המעצבנת, ואז משך בכתפיו, והושיט את ידו אל המזבח כדי לשלוף את הסכין הארוכה והמרושעת מגופו החרוך של רון. "אבל לא חשוב. נראה כאילו יש לנו עוד שתי רציחות לפני שהלילה -"
גניחה קטנה וחלושה קטעה אותו, וכשהסתובב, נוויל ראה את הרמיוני ממקומו החדש והטוב בלב המעגל. היא שכבה על האדמה כמו בובה זרוקה, גבה אליו, אבל ראשה התרומם, זרועותיה מגנות על עצמה, והיא שוב גנחה, הפעם חזק יותר. אחר כך היא השתעלה ורעדה, כשדם הותז במדורה, ואז היא הסתובבה, ונוויל השתנק בתדהמה כשהאור הוטל על גופה בבירור.
המילים שכתבו, החבלות שהשאירו עוד היו שם, ידיה כמו כנפיה של ציפור נכה, דם וזרע עדיין נקרשו על ירכיה הפנימיות והחלק התחתון של בטנה, אבל הבטן שהייתה מלאה וכבדה כאילו עברו כבר חודשים, ולא שעות, אדומה ונפוחה ורוטטת קצת במשהו שהיה לא טבעי גרמה לו להזדעזע. ידיה השבורות נגעו בה בחולשה, ועיניה הכהות התרוממו, עדיין קצת מעורפלות אבל מכילות הבנה אטית מאוד שגרמה לרגשות אכזריים מכדי לראות להופיע. קולה נשמע צרוד וחלש, המילים נבלעות כשמצמצה אל הלוכד שלה. "לא… אני לא… מה…"
"מזל טוב, גברתי," נראה היה ששכח משני הקוסמים כשהדיאבל דוב קד אל הרמיוני במחווה אצילית ודוחה, ואז תפס במרפק שלה והקים אותה על רגליה. היא התנדנדה, ברכיה קורסות מתחתיה, אבל הוא תפס אותה לפני שנפלה, חיבוקו עדין כמאהב. בנקישת אצבעו, גלימתה התחלפה, וכבר לא הייתה שאריות חרוכות והרוסות בלבן, אלא צמר ירוק וכבד, עטוי פירות ופרחים כשהסיבים מדגישים כל פיתול. שערה גדל מיד, נוצץ יותר והתלתלים עדינים יותר מכפי שראה, ועורה הבריק כשעזר לה לשבת על קצה המזבח שעדיין היו עליו שאריותיו ההרוסות והאכולות של ארוסה.
פיה נפער, ידיה החלימו לגמרי עכשיו כשאחזו בבטנה, בגלימתה בתדהמה שרק במקצת הייתה קשורה לסם. "אני לא מבינה." קולה של הרמיוני היה תחינה רכה ומבולבלת של ילדה קטנה, וזה היה עוד יותר מביש כשנוויל ראה את המכשפה שתמיד הייתה בעלת המוח הכי חכם שראה הופכת לילדה אבודה ומסכנה.
בתגובה, הדיאבל דוב כרע לרגליה, ולקח את ידיה בידיו כשהניח את מצחו עליהן בתצוגה דוחה של נאמנות, אבל מילותיו לא כוונו אליה בכלל, והן נשמעו כמו טקס. "חיים ממוות, לידה מחדש מהרס. הסכין פוגעת והגביע נוזל. הילד שנולד כאן יהיה סמל לכוחנו, לניצחוננו על אלו שניסו להשמידנו, שחשבו שנימחה מפני האדמה. אבל האדמה זוכרת, ובחצות האל הישן ימות ובזריחה האלים הישנים יותר יעלו בעולם מעבר לחלומותינו הפרועים."
הוא שחרר את ידיה, וידיו רעדו כשחשף את הסכין שנצץ שם כשהושיט לה אותו, ועכשיו חיוכו היה אכזרי, לעגני, ומילותיו נועדו לחתוך ולפגוע בעיניים החומות שכבר נצצו מדמעות. "החיסרון בזה, חמודה, הוא ששאריות ארוחת הערב שאת יושבת לידן עכשיו הן רוני היקר שלך, ששכבת לכל אחד מאיתנו כמו זונה, מצצת זין טוב מתמיד כשרגלייך אל השמיים. ובכל רגע, את תרגישי את הכאב הראשון, כי את תלדי מהחצות אל הזריחה את זה שישמיד את כל העולם המתוק והטיפש שלכם, ואין שום דבר שהדמעות שלך יכולות לעשות בנוגע לזה, יא חתיכת בשר טיפשה." והוא ירק עליה.
בצרחת שנאה עיוורת ומיוסרת, הרמיוני לקחה מידיו את הסכין, וכשהניפה אותו, רץ נוויל קדימה כמה שיכול היה, כשהוא מרגיש את הכבלים הבלתי נראים נשברים בגלל הסחת הדעת של אויבו. הדיאבל דוב כבר הטה את ראשו, חושף את צווארו למכה ההרסנית, והוא היה חייב לעצור אותה, כי הוא הבין עכשיו. היא הייתה צריכה להרוג אותו, להרוג אותו כדי שאיכשהו, באיזו דרך חולנית היא תלד אותו שוב בתוך כמה שעות, בצורה שתהיה נוראית מכדי שאפשר לדמיין, אבל אוי, מרלין, הוא היה רחוק מדי כדי להגיע אליה!
"הרמיוני, לא!"
אבל הצעקה המיואשת באה מאוחר מדי. חיתוך הסכין הגיע - ועבר - את הגרון החשוף, והיא זרקה אותו אל האש, וקפצה על רגליה בזריזות שגרמה לו לעצור. עיניה היו צלולות. יותר מצלולות, הן נצצו לא בגלל סם, אלא בתערובת של שנאה וכאב וניצחון שהיה רעיל פי עשרת אלפים. חיוך הופיע על פיה, ונוויל זיהה שהיא זייפה את זה, שהיא כבר לא הייתה מסוממת כל כך הרבה זמן, והוא אפילו לא יכול היה לדמיין כמה אומץ נאלצה לגייס כדי לשכב שם בלי לזוז, בלי להראות שום סימן מההבנה של מה שנעשה לה, של מה שזז, גדל, אכל בתוך בטנה כשמוחה הצטלל לאט.
סנטרה התרומם, כתפיה הזדקפו, והיא קרעה את הגלימות הללו בשנאה. היא שוב הייתה עירומה, מנופחת מרוב הדבר שזז מתחת לעורה כאילו שחש בחוסר הרצון של אמו, אבל איכשהו היא בכלל לא נראתה כמו קרבן, וכשצעדה אל המדורה, שיערה הארוך מחדש תפס את הניצוצות, והפך להילת להבות שגרמה לה להיראות כמו אלה זועמת. הרמיוני לא הגיבה ללהבות שהקיפו אותה, ואם חשה בכאב, היא לא הראתה שום דבר פרט לסיפוק בקולה כשדיברה בעצמה, בבירור, ובשפיות מוחלטת. "אני לא לשימושכם."
לפני שמישהו בכלל הבין את מה שקרה כדי לחשוב לעצור אותה, היא זרקה את עצמה אל הלהבות. הדיאבל דוב רץ קדימה, צעקתו מהדהדת בכעס, אבל האש שהקיפה אותה הייתה חזקה מדי, והוא נאלץ להתרחק מכוחה המקולל, ולהגן על פניו כאילו מהגיהינום, צחוקה המת של אישה לעג לו מבעד למדורה.
ואז מישהו תפס את זרועו, והוציא אותו מחוסר התנועה ההמום, והוא נזרק אל הלהבות בעצמו, והסתכל רק לרגע בפרצופו של שיימוס - ולא ידע אם הוא עדיין נצץ בעצמו או שזה היה אור האש, בגלל שזה עיוור אותו, הלהט מייסר ומכאיב וקורע כמו קללתה של מצנפת המיון, והוא ראה את פיה הפעור של הקדרה באמצע, טבעת של אבן כהה שזהרה מרוב חום אכזרי, ולפחות זה לא ייקח הרבה זמן.
להישרף למוות או להישלק למוות, הכול היה דומה, והוא סירב לדרישת גופו לנסות ולברוח, להסתובב כשהם קפצו אל הפנים הרותח והמבעבע של הנוזל הלא ידוע. הרמיוני צדקה, והוא שמח ששיימוס לפחות שמר על ראשו כדי להשתמש בהזדמנות הקטנה הזאת כדי ללכת אחריה.
הם איבדו הכול, אבל לפחות לא ישתמשו בהם.
הוא ציפה לצריבה, לטביעה, לכאב, לפגיעה של ראשו בתחתית הקדרה הענקית, אבל זה לא קרה ככה. לא היה בכלל כאב כשעברו את שטח הנוזל, והנוזל לא היה חם יותר מאמבטיה, ולמרות שעברו דרכו במהירות, לא הייתה תחתית, וההשתנקות הנדהמת גרמה רק לאוויר קר להופיע על שפתיו כשהמשיכו לצלול הרבה יותר מדי.
האור הכתום של הלהבות נעלם גם הוא, והכחול הנוצץ של שמי קיץ הקיף אותו עכשיו, וירוק צמחי גם פגש אותו. נוויל היה מבולבל מאוד, כלום לא קרה כמו שהיה צריך לקרות, אבל הוא ידע טוב מאוד להסתובב באמצע האוויר, לנחות חזק אבל לא קשה מדי ולהתגלגל בחזרה על ברכיו כשהוא קצת מתנשם.
במרחק קטן ממנו, הוא ראה את שיימוס אוסף את עצמו, מוצק ובן תמותה כמו תמיד, פניו משקפות את הבעת הפנים המופתעת וההמומה בשלו. נוויל נשם נשימה עמוקה - וריאותיו פתאום היו צלולות, אבל בכל זה, זה לא שינה - הסיר את השערות מעיניו וקם בזהירות על רגליו. הוא היה מוכן לדקירה של עצם שבורה, לנקע אכזרי מנפילתם, אבל הוא בכלל לא היה פגוע, והוא קימט את מצחו בגלל המזל המוזר כשהסתכל על הקוסם השני. "איפה אנחנו, לעזאזל?"
"אין לי מושג, מנהיג נועז." שיימוס חיפש את חגורתו, ואצבעותיו נצמדו לרגע על ידית הסכין, אבל הוא חשב קצת ולא שלף אותו, למרות שכתפיו עוד היו דרוכות. "אתה חושב שמתנו, אם ככה? זה העולם הבא? חשבתי שזה יכאב יותר, בעצם, אבל אני לא יכול להגיד שעשיתי את זה."
"גם אני לא," הודה נוויל. "אבל אולי כן."
הרעיון היה מוזר, אבל כשהסתכל מסביבו, הוא נאלץ להודות שהיה משהו אידאלי ובלתי טבעי במקום. גם האוויר היה נינוח, והיו בו בדיוק הרוח המספיקה והעדינה עם מספיק ריח פרחים כדי שיהיה מתוק ולא מחליא. השדות הגדולים היו ירוקים יותר ממה שראה אי פעם, והיער שהיה בגבעות הרחוקות והנחל הקטן שזרם מהם כאילו נצבעו ביד אמן. זה נראה טוב מספיק כדי להיות העולם הבא, אבל משהו בו לא נראה נכון, והוא הרגיש ממש נבוך כשהוא גילה מה זה היה.
הכול היה פשוט אירי מדי. עם כמה שהיה אכפת לו משיימוס ועם כמה שהוא נשאב לאחרונה אל דאגות ארצו של חברו, נוויל היה בריטי גאה לחלוטין. אם היה מת, לא הגנים והמרחבים העצומים של יורקשייר היו צריכים להקיף אותו במקום הנוף הזה של אלסטר?
ואיפה סבו, שהבטיח שיחכה לו יום אחד בצד השני? איפה חבריו שנפלו? איפה חנה, שהוא בקושי הצליח לעכל את אבדנה, אבל שכמעט הרגיש שהקרבן היה טוב בגלל הרעיון להתאחד איתה? הם היו לגמרי לבד, לפי מה שיכול היה לראות, והוא התכופף, לוקח קצת מהדשא העבה והרך וגלגל אותו בין אצבעותיו כשניסה לחשוב כמו שצריך.
כשבחן אותו מקרוב, הוא הבין עוד משהו שהטריד אותו ולא שם לב. הדשא לא היה סתם כהה מדי, בריא מדי, הוא היה בוגר מדי לתחילת מאי, העצים עם יותר מדי עלים, לא פורחים, ופרחים סגולים-ורודים עמוקים…
"למה אתה קוטף פרחים? זה לא הזמן להכין זר, אתה -"
הוא הושיט לו את הדשא, וקטע את הנזיפה של שיימוס. "זאת ערברבה גדולה, אפילוביום הירסוטום. היא לא מתחילה לפרוח עד עוד חודש, והיא לא צריכה להיות כזאת גדולה עד לאמצע אוגוסט." נוויל זרק אותה למטה, ואז הצביע על השדה, בטוח לחלוטין בידיעתו בנושא. "ספידוול… זה פרח חורף. מוקדם מדי גם בשביל הבל הת'ר, אבל הדוג וילט צריכה להיות בסוף העונה."
שיימוס הנהן לאט, וההבנה החלה להפציע. "אז כל זה יפה, אבל אתה אומר שהם לא אמורים להיות פה… איפה שזה לא יהיה."
"יותר מתי שזה לא יהיה," תיקן אותו נוויל. "כולם צמחים אירים, צמחי בר נפוצים, בעצם, אז רק התזמון פשוט מוזר."
"אולי אנחנו -" שיימוס עצר, עיניו מתרחבות, והפעם הוא לא בדק את עצמו כשהסכין יצא מנדנו, מורם בהיכון כשהרים את ראשו באזהרה. "העצים!"
המילה לא הייתה צריכה להכיל כל כך הרבה אימה נוראית, אבל אחרי ההרס שחזו לפני כמה שעות ספורות, הבהלה גרמה לבטנו של נוויל להתהפך, ללבו לדלג פעימה כמו חיה בכלוב כשהסתובב, ותפס את הנשק שלו. הוא נעלם. האקדח המוגלגי בטח נפל בקרב, הוא ידע, אבל שרביטו, אוי, שרביטו בטח עדיין בדרוים סט!
ידיו נקמצו לאגרופים, והוא הזדקף על אצבעותיו, מוכן להתחמק, להכות שנית, להתכונן למה שידע שבטח לא יהיה מוכן אליו בכלל, אבל לא הייתה התקפה. במקום, היער פשוט נפרד, וענפים יצרו לפתע דלת שנראתה טבעית ויפה; עץ כל כך מושלם עד שכמעט שמע את האנחה הקנאית של הגנן הצעיר מתחת לחייל החזק.
בן אדם יצא משם, עטוי בבגד חיוור ומתנופף, אבל בין אם זה היה זכר או נקבה, חבר או אויב, נוויל לא ידע מהמרחק. הוא לא היה צריך משקפיים, אבל לא ממש בעל הראייה הכי טובה בטווח הארוך. לשיימוס תמיד היו העיניים החדות במחזור שלהם, והמבט על פניו הראה שמי שזה לא יהיה, גם לזה הוא לא ציפה.
להפתעתו של נוויל, הלחיים המנומשות האדימו בילדותיות, והוא החזיר את הסכין אל נדנו מיד, מחליק את שיערו הארוך אל מאחורי כתפיו כשליקק את שפתיו. "אלוהים -" הוא מלמל במה שנשמע כמו תדהמה. "שאני אעוף לצד בגלל נחיל דרקונים אם זאת לא ה -"
"שיימוס," נוויל לא יכול היה לעצור את הצחוק בקולו כשקטע אותו, אבל הייתה שם גם רצינות. "כל מה שאני יודע על קסמים חטף די הרבה בימים האחרונים. אתה באמת רוצה לגרום לזה, אפילו במקרה?"
הייתה שתיקה לרגע, ואז הראש הצהבהב הנהן בענייניות, והוא החזיר צחקוק יבש משלו. "מספיק נכון." הוא הסתכל אל השמיים, ונוויל יכול היה להישבע שקרץ אל הכחול הבהיר. "לא התכוונתי, אתם יודעים. תשמרו את כל הדרקונים שלכם אם צ'ארלי וויזלי גם מגיע. אני אסתדר עם כוסית."
העצים שוב נסגרו, ולא נראו כאילו זזו מלכתחילה, ועכשיו כשהדמות התקרבה אליו, נוויל שם לב שפיו נפער. הוא לא יכול היה שלא לבהות. היא אכן הייתה אישה, אבל למרות שלא ידע איזו מילה כן תספיק, 'כוסית' לא הספיקה.
הוא אהב את חנה, באמת, אבל עם כמה שהאיש האחר לעג לו על כך, הוא לא סתם התחתן עם הבחורה הראשונה שיצא איתה. שניהם הסכימו להיפרד לכמה חודשים לאחר הקרב בהוגוורטס, כדי לתת לעצמם סיכוי להימנע מלעשות טעות רק בגלל ששרדו, והוא היה צעיר ומפורסם ובכושר הכי טוב בחייו, ו… טוב, אלו לא היו חודשים בודדים מדי. היה לו מבחר של מכשפות צעירות ויפות, והוא אמר כן ליותר ממה שרצה לזכור, אפילו אם הבין שחנה הייתה היחידה שאהב, היחידה שהבינה, היחידה שרצה לבלות איתה את שארית ימיו. הוא לא היה תמים בכלל, אבל האישה הזאת…
היא לא הייתה מאוד גבוהה, אבל הלכה כמו מישהי ממעמד גבוה, אצילית ושלווה, גלימתה ארוכה ומחומר עדין, כחול-חיוור שרטט בכל תנועה וגרם לה להיראות כאילו ריחפה אליהם מעל הדשא כמו סירה באגם. שערותיה כמעט הגיעו עד לברכיים, הזהב הטהור ביותר שראה, עורה חיוור וחלק ללא קמטים אבל עם מספיק מצבע השמש כדי שלא תיראה חולנית או חלשה.
לא היה בה שום דבר חלש. היא לא הייתה כבדה, אבל גופה היה נשי מדי כדי להיראות רזה - מותניה מלאות ועגולות, מתפתלות מהאגן שלה שהיה צר כל כך, וצווארה חשף מחשוף שופע. פניה יכלו לגרום לויליה (2) לבכות מקנאה, והוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הפרועים כמתבגר מישהי כזאת יפה… אולם להפתעתו, הוא לא הרגיש שום תשוקה מינית.
במקום, הוא פתאום התגעגע מאוד לחנה, הוא יכול היה כמעט לטעום את עורה על שפתיו, הוא זכר את המגע שלו בזיכרון כזה חזק עד שכמעט גנח. זה היה כאילו האישה הזאת, מה שלא הייתה, לא הייתה יפה בכלל אלא רק הייתה עם המאפיינים של יופי, והיא הזכירה לו את יופייה של אשתו בצורה שלא העריך לפני. הניצוץ הקטן בציפורניה. האודם שבאוזנה מול לשונו.
היא הגיעה אליהם עכשיו, והוא ניער את עצמו, מנסה להתאושש מספיק כדי להגיד משהו, אפילו ששם לב בסיפוק שחברו הדברן הוכה אלם בעצמו. כשפיו נפתח ונסגר במשפטים ריקים, היא חייכה אליהם בהבנה ברורה, והטתה את ראשה בקידה אדיבה כשהושיטה יד אחת, כף ידה למטה. "פליטה, לוכט סיול (3)."
המחווה הייתה מוכרת מספיק כדי ששיימוס יצא מזה, או שאולי זה היה רק כי הבין את השפה, אבל הוא כרע על ברכיו, ולקח את ידה בשלו כשהצמיד את שפתיו אל קצות אצבעותיה. "בנדיה (4)."
חיוכה התרחב מאוד, באדיבות, אבל מילותיה הבאות היו באנגלית כשעיניה הסתכלו על נוויל. "אני קליודנה (5), שומרת הממלכה הזאת. אתה וחברך יכולים לראות את עצמכם כברוכים באויינאגט."
ההצהרה הייתה כאילו נתנו להם מתנה, ונוויל עצר לפני שאמר משהו, מנסה בזהירות לא להישמע חצוף או כפוי תובה. "עם כל הכבוד, גברתי, תוכלי לספר לנו מה זה בדיוק אומר? ברצינות, שיימוס ואני חשבנו שהתאבדנו כשנכנסנו אל האש. אין לי מושג איך גמרנו באויינאגט שלך."
קליודנה צחקה בקלילות, והוא הרגיש מובך בגלל השאלה כשהסתכל על המבט המרחם בעיניה. "אם היית מנסה לבוא לכאן, ילד, אתה היית מת כמו שרצית, וכך גם אם פשוט היית עובר דרך הלהבות כמו הילדה האמיצה שהוא ניסה להשתמש בה. אבל בחרתם ללכת לקדרה במקום, וכאן נמצא ההבדל. יש כמה שערים לאויינאגט, אבל אף אחד מהם לא יהיה בשימוש בידי מי שרוצה לבוא לכאן מעולם בני האדם. זהו העולם הבא, ארץ הפיות."
"אז אנחנו כן מתים," אמר שיימוס בשקט.
"בכלל לא," היא תיקנה אותו. "זה לא העולם הבא, ואלו שמתו באמת במקום משלהם."
שיימוס שקל את זה, ואז הרים את מבטו אל השמיים, כאילו ציפה לראות איזו דלת שנכנסו דרכה, ידו ממששת את נדן הסכין בהיסח הדעת. "אז נוכל לעזוב שוב?"
"אם אתם רוצים," היא הודתה. "למרות שלא הייתי נחפזת." קצה של אזהרה הגיע אל נימת קולה עכשיו, והם הבינו זאת. "לא בכל יום אלה מרשה לכם לעבור אל מעבר למקומות האדם, ואולי תשאלו את עצמכם מדוע הגורל נתן לכם את הסיכוי הזה."
עיניו של נוויל התרחבו כשהסתכל עליה שוב, כאילו ציפה לראות עדות להצהרה שלה. "אלה?"
"איי, היא אלה," קטע אותו שיימוס פתאום, "אתה לא יודע כלום? אלת הים, היופי, העולם הבא… אתה חושב שאני איש שיכרע על ברכיו בשביל כולן?"
"מצטער אם העלבתי אתכם," הוא דיבר לשניהם, אבל היה קצת זעם בקולו. "אני לא אירי, שיימוס. זה לא המקום שלי, זה לא העם שלי - מצטער, אבל זאת לא הדת שלי - ואני לא בטוח אם אני רוצה להישאר, גם כן. יש לי חיים ב'עולם בני האדם'."
"אה, אילו חיים," אתגרה קליודנה. "אשתך מתה, חבריך ושותפיך מתים, סבתך מבוגרת כל כך, המון שאלות מחכות לך בעבודה שאותה אתה שונא, כדאי שתקווה שלא תוכרז כפושע בעצמך, וזה עוד בלי לדבר על הדיאבל דוב."
"זה עדיין העולם שלי," אמר נוויל מיד, למרות שלשמוע את הכול ככה פגע בו יותר ממה שרצה להודות, אפילו בפני עצמו.
"ואם תרצה לחזור, תוכל," היא הצביעה ביד אחת, וקשת אבן הופיעה מהאוויר, הדלת קיר להבות כל כך חמות עד שהרגיש את החום גם ממרחק של תשעה מטרים. "הנה דרכך, אם תרצה. תחזור אל הלהבות ואל המוות אם תרצה. או שתישאר כאן לעת עתה. תקשיב. הדלת לא תיסגר אם תרצה, למרות שלא תמיד תראה אותה."
הוא התפתה יותר ממה שחשב. אפילו שידע שילך ישירות אל מותו, היה משהו מפתה בפשטות האפשרות. בלי בלבול, בלי שאלות, בלי פחד או לחימה, רק שלווה, שלווה שלו, מה שזה לא יהיה. אם זאת הייתה רק ריקנות שחורה, אם אלו היו זרועותיהם של אהוביו, אפילו להיוולד לחיים חדשים כפי שהתאומות פאטיל אהבו להגיד, זה יהיה קל, ואוי, הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה משהו היה כזה קל.
הוא ממש צעד קצת אל הדלת הבוערת לפני שהרגיש את היד על זרועו, ואת עיניו של שיימוס מתחננות כשהן הסתכלו על שלו, קולו לוחש. "בבקשה, נוויל. תישאר רק עוד קצת, בסדר? אני צריך אותך."
"אתה…?" ההודאה הייתה כל כך בלתי צפויה עד שלא יכול היה לסיים את ההצהרה, והוא מצמץ בהפתעה אל הפגיעות בפנים הקשות.
"אתה שפוי ואתה טוב, ואני לא סומך על עצמי בזה בימים הללו," הוא הודה. "אני לא רוצה למנוע ממך ללכת לחנה, אבל בבקשה, רק תישאר עד שנדע עוד קצת, ותן לי להסתכל עליך בתור מה שנכון לעשות."
האמון הצניע אותו, קצת הפחיד, אבל הוא לא יכול היה להפנות את גבו, והוא גילה שהנהן, ולחץ על כתפו של שיימוס. "בסדר. אני אשאר, אבל אני לא יודע עד כמה אני אעזור. זה לא העולם שלי. אני לא יודע אם אנחנו אפילו עוד קוסמים כאן."
"אה, אתם בהחלט," אמרה קליודנה ברוגע. "אבל לא כמו שאתם רגילים. אין לכם שרביטים, לאף אחד, אבל גם אם כן, הם היו חסרי תועלת. הקסם שלנו לא גורם לדברים להיכנע לרצונכם, אלא מחבר אתכם אליהם כדי שרצונכם יהיה שלהם."
"זה לא הגיוני."
היא הצביעה על רגליו, פרצופה היפה לא פגוע. "איך אתה הולך, ילד?"
"אני…" הוא היסס, ואז משך בכתפו. "אני פשוט הולך, אני מניח. רגל אחת לפני השנייה."
"הקסם שלך מצווה על כל השרירים להתכווץ, אחד אחד, מכשף את שיווי המשקל שלך ומכשף כל אצבע לתפוס את האדמה ומכשף את זרועותיך כדי שיתנדנדו בקצב. שלנו היא המוזיקה שעוצמת את עיניך ורגליך פשוט רוקדות בלי לחשוב איך."
היא שילבה את ידיה לפניה, מסופקת מההסבר, אבל נוויל לא היה מסופק. הוא לא הבין את הדברים המעורפלים והמוזרים, והמטפורה שלה לא הייתה בדיוק הדברים שהיו כמעט-הגיוניים והטריפו אותו אצל תלמידי רייבנקלו. לא היה אכפת לו להגדיר מהו 'כיסא' אם פשוט ישב עליו. "אז מה שאת אומרת זה שאנחנו לא יכולים לעשות קסם."
"כל ילד יכול ללכת, אבל לא נולד כשהוא יודע."
הוא קימט את מצחו, והטה את ראשו כשהסתכל על שיימוס, בלי שום סימן בהבעת פניו. "זה מה שאנחנו בשבילך? ילדים?"
"אני מכירה את האנשים שלכם אלפי שנים לפני שהרומאים קראו להם בריטים," היא אמרה. "הזמן לא משנה כאן, אבל כן, עבורי, אתם צעירים יותר מהטל של הבוקר."
הוא רצה להרגיש עלבון, אבל המבט על פניו של שיימוס עצר אותו מיד. חברו נראה כמעט כאילו עמד להתפרץ, אבל לא הכעס גרם לו להיות מופתע, אלא האכזבה בפניו. כאילו לא הצליח לעמוד באמון שנתנו בו. "אולי היא לא האלה שלך - ולמען האמת, אני לא ממש מאמין בדת הישנה בעצמי, עם כל מה שאני עוד מאמין בו עכשיו - אבל אתה לא צריך לדבר אליה כמו אל חשודה. אנחנו לא יודעים למה שרדנו. קצת כבוד, בסדר?"
נוויל נאנח, והרגיש את כתפיו קצת נשמטות בגלל הנזיפה ההגונה. "אתה צודק." הוא נשם עמוק, והרגיש מוזר ולא נכון ואפילו קצת מסוכן, אבל הוא הוריד את ראשו ונפל על ברכיו על האדמה. "סליחות, גברתי. אני אסיר תודה שאת… טוב, כנראה הצלת את חיינו, בעצם, כשהכנסת אותנו לעולמך, וחברי ואני נשמח לקבל את הכנסת האורחים שלך לעת עתה."
צחוקה היה מתוק אבל מוזר, כמו שירת ציפור ולא צחוק של אישה. "אני לא נעלבת, ילד. אם הייתם עומדים באבלון (6) והייתם פוגשים את ויויאן (7), אני בספק שחברך היה כל כך אסיר תודה."
"אז…" נוויל היסס, מנסה למצוא מילים ללחישה המוזרה שרעדה בו בצורה כל כך עמוקה עד שאפילו לא יכול היה להבטיח לעצמו שהיא אמיתית. "יש עוד…"
"אבלון שלך אמיתי כמו אויינאגט, האלים והאלות הבריטיות אמיתיים כמו של הקלטים."
"אבל מה בנוגע לאיידן? לקווין?" הפעם שיימוס היה זה שלא יכול היה לעצור את סקרנותו, אפילו שקולו נשאר יותר מאופק ממה שנוויל ידע שהיה אפשרי. "האל שלהם לא בדיוק אוהב לחלוק."
"ואולי אני חלק מאלוהיהם כמו שאלוהיהם הוא חלק ממני, או שאנחנו נפרדים אחד מהשנייה, או שאולי כולנו קטנים מכדי לדעת, או שאולי תמצאו את התשובה בעצמכם בזמן הנכון." ידיה ריחפו בביטול, ושיימוס נראה, אם לא מסופק, לפחות רגוע לעת עתה. "אבל יהיה זמן - כזה תמיד יהיה - ואתם צריכים לנוח."
ידיה נפרשו, אור מנצנץ נופל מכפות ידיה כמו גשם רך לשדות מתחת. כשהאור הפסיק, הכול התערפל ונצץ, ואז בבת אחת, הם הוקפו בעשרות יצורים שנוצרו בשקט, יוצאים מהאדמה עצמה.
הם היו זרים ומוזרים כמו היצורים שהדיאבל דוב השתמש בהם בצבאו האפל, אבל כמו שהם הקרינו רוע ושנאה, היצורים האלה הקרינו את כל מה שהיה נכון וטבעי בקסם. הם היו גבוהים וגמישים, במבט ראשון מאוד אנושיים, אבל עורם היה כמו זכוכית חלבית, חלק וללא פגמים עד שיכול היה לראות את השתקפותו בגופם, עיניהם כעיני איילה כהות, והיה קצת הבדל בין הזכרים לנקבות ביופיים חסר הזמן. שערותיהם היו ארוכות ופרועות, אבל כמו בגדם, הן לא היו מבולגנות. במקום, הם היו לבושים ועטויים בסבך של עלים וגבעולים שיצאו בצורה חלקה מעורם השקוף, כל אחד אחר.
הוא זיהה את עצי המילה והסמבוק, האלון והבוקיצה, הוורד הפראי והאלגומין, הסכיפראז' והחומעה בין כולם. הם זזו בלי מפרקים, וריחפו כאילו היו חלק טבעי מהרוח, ולא היה פחד בכלל כשאצבעותיהם הקרות החלו לגעת בשאריות החרוכות והמוכתמות בדם של תלבושתו במלמולים רכים של הבנה במילים שלא הבין.
"הסידה (8) יטפלו בכם," הבטיחה קליודנה בעדינות. "תאכלו, תתרחצו, תקבלו בגדים חדשים, ואם עדיין יהיו לכם פצעים, הם יחלימו כאילו יד אכזרית מעולם לא נגעה בכם. ראיתם דברים אפלים ונוראיים, לחמתם קשה, וחוויתם יותר ממה שאני חושבת שידעתם שתחוו. אחרי שתנוחו, יהיה זמן לעוד שאלות, וראשיכם יהיו צלולים עבור התשובות."
חלק ממנו רצה את התשובות עכשיו, רצה להמשיך ללחוץ על אלף השאלות שהיו לו ועוד אלף שידע שיבואו, ונראה היה שפשוט לישון יהיה בלתי אפשרי אחרי מה שעברו, בעיקר בלי סיוטים שיהפכו את השינה להכול חוץ ממרעננת. אבל כשהסידה הניחו את ידיהם עליו, זה היה כאילו כל התשישות שקליודנה דיברה עליה באה בגל אחד מתיש, והוא היה צריך את מלוא כוחו רק כדי להמשיך לדבר. "אבל את תספרי לנו מה קורה… למה אנחנו כאן? את מבטיחה?"
"איי, ילד." היא נישקה את קצות אצבעותיה, ולחצה אותן ברכות אל שפתיו, ומיד, הפחד, חוסר הביטחון, כל הצער נעלמו, ולמרות שהוא עדיין לא ידע בכלל איפה הם בדיוק נמצאים עכשיו, לפחות היה, גם אם שום דבר אחר, שלווה לעת עתה. הוא יכול היה לנוח, וכן, הוא הניח, בין אם הייתה אלה ובין אם לא, היא צדקה בנוגע לזה. הוא היה צריך את זה יותר ממה שחשב.
(1) הקדרה של בראן- שייכת לבראן המבורך, המלך הענק של בריטניה במיתולוגיה הוולשית. הקדרה, שידועה גם כפייר דדני (קדרת הלידה מחדש), יכולה להחיות מתים.
(2) ויליה- נשים מושכות ופתייניות שמקרוב הן מפלצות.
(3) באירית- ברוכים הבאים, חברים.
(4) באירית- אלה.
(5) אלת האהבה והיופי האירית. בעלת שלוש ציפורים צבעוניות ששירן מרפא את החולים.
(6) אי אגדי באיים הבריטים.
(7) המכשפה שנתנה למלך ארתור את אקסקליבר.
(8) יצורי האדמה האיריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה