סופסוף, הגענו לקרב מול הדיאבל דוב! והשאלה היא, האם היצור שראינו בפרק הקודם מסמן שהדיאבל דוב מביא איתו עוד חברים, שיוכלו
לשנות את המצב?
אגב, הודיעו לי שביום ראשון כל התמונות וכל הסיפורים נמחקים מהאינטרנט. למזלי הם מגובים!
מזהיר, שוב, פרק אלים... אולי הכי אלים מאז הקרב ההוא. ואני מזהיר, מזהיר מזהיר! אלימות גרפית קשה, מוות של דמויות, אונס, קריעה של חלקי גוף, קניבליזם, ומיניות קשה! פרק מאוד גרפי, קשה לי לתרגם אותו! כל הזמן חששתי ממתי שאצטרך לתרגם אותו והנה הוא. עכשיו.
פרק 15
הקרב בדרוים סט
הקרב בדרוים סט
נוויל כמעט לא רצה להרים את מבטו, אבל עיניו עקבו אחרי אלו של מאהר אל הענפים מעליהם, ומה שראה - מה שידע שיראה - גרם לו להשתנק באימה פתאומית. היו עשרות כאלו, יותר מספור, אוחזים בענפים, נצמדים אל גזע העץ כמו פרודיה מגעילה על להקת ציפורים. צ'ארלי צדק בזה שהם באו בכמה צורות, אבל היה ברור שכולם היו פומוריאנים, היצורים שלא אמורים להתקיים בכלל.
זה היה טיעון אקדמי נהדר עכשיו. הוא ראה כמה שכמו חברם המת על הקרקע, היו בעלי עין, זרוע ורגל אחת; אבל היו אחרים שנראו כמו הכלאות מעוותות בין בני אדם וחיות אחרות - עזים, דובים, אפילו חזירי בר - ועוד אחרים שההבדל היחיד בינם לבין בני אדם ממש מכוערים היה שיער שחור וחלק שכיסה את כולם. בין אם הייתה זאת תלבושת אחידה או פשוט מה שהיה אמור להראות תרבות, כולם לבשו את אותם כיסויי חלציים, ואף אחד מהם לא היה חמוש, אבל הם לא היו זקוקים לכך. השיניים, הציפורניים והרצח בכל עין הספיקו.
מאהר הרים את האקדח למעלה, והתקרב יותר אל נוויל, קולו נמוך ומתוח. "אני מכוון על הגדול שם, נראה לי. תגיד לחבר'ה שלך -"
"לא!" הוא פקד עליו בצורה הכי חמורה שיכל בלי להעלות את קולו למעל לחישה, לא זז, מפחד להרתיע אותם. "עדיין לא! אל תירה! כולנו מפוזרים, הם יחסלו אותנו בקלות."
לאט מאוד, הוא החליק את ידו אל המותן, לחץ על הכפתור שהראו לו ברדיו הקטן וחזר על הפקודה לכל אוזן של חברי הצבא שפתאום נראה קטן כל כך. "חוזר לכל הכוחות, לא להילחם בפומוריאנים. זאת פקודה. לא להילחם. לסגת לאט איתי. שמישהו ירחיף את ביל וברני איתכם. בלי תנועות פתאומיות, בלי תנועות מאיימות."
עיניו לא משו מהענפים, אבל מסביבו, הוא שמע את הרשרוש הרך והזהיר של פסיעות על העלים כשהחיילים החלו לצמצם רווחים ממנו. מזווית עינו, הוא ראה שרביטים ואקדחים בהיכון, וראה קצת עיניים רחבות וכתפיים מתוחות, פרצופים לבנים ואגרופים לבנים עוד יותר.
הוא לחץ על הלחצן בפעם השנייה. "הארי, כשכולם יהיו ביחד, תן פקודה. בלי לתקוף. אני חוזר, בלי לתקוף. דולי, מאהר, הנשקים שלכם ירעישו מדי אלא אם ניפגע קודם. כל אחד עם קסם, בפקודה של הארי, נצטרך מבצר, לעזאזל. כל כישוף הגנה שיש לכם. כישופי מגן, כישופי מחסום; טוני, אם אתה עדיין זוכר איך ליצור את חומת הלבנים ההיא (1), אז תוסיף גם אותה. אנחנו חייבים להחזיק מעמד עד ששיימוס יחזור עם החדשות.
"ואם הוא לא חוזר?" הקול של ג'סטין נשמע פתאום חלול באוזנייה, מלא ברעש לבן, אבל האימה שעצר הייתה ברורה מספיק. "אם הדברים האלו שם והוא לבד, איך אפשר לדעת שהוא -"
"אנחנו לא," זכריה קטע אותו. "עדיין, אנחנו צריכים לתת לו זמן, ואם הוא לא יחזור, אז אין לנו סיכוי וכל הדבר הזה מתבטל, אבל אנחנו צריכים לשמור על השרביטים שלנו במקום אחד עד שנדע."
הייתה שתיקה, ואז הוא שמע את הארי ממקום שהיה במרחק קטן מאחוריו ומהאוזנייה הקטנה מפלסטיק באוזנו. "כולם מוכנים, המפקד. בשלוש, כולם. אחת. שתיים. שלוש!"
עשרות פיצוצים פילחו את האוויר, ניצוצות נורו מכל מקום כשהמכשפות והקוסמים הוציאו את הקסם ההגנתי החזק ביותר שלהם, ושרביטו של נוויל הצטרף אליהם בכישוף המגן שהיה הקסם הגאלי היחיד ששיימוס הצליח ללמד אותו בהצלחה במהלך החודשים שלהם ביחד בחדר הריק של גריפינדור. "סגיית (2)!"
הרעש היה מפוצץ, למרות שהוא ידע שהוא היה נמוך בחצי מצליל של אקדח מוגלגי, ולא נשמע רחוק כל כך. רק השקט הלא טבעי של היער גרם לו להישמע כל כך חזק. והפומוריאנים לא זזו.
הם בכלל לא הגיבו. אפילו שהאוויר מסביב לקבוצת הלוחמים הצעירים רטט, והפך לבועה של כוח קסום, אפילו שחומת לבנים אדומות עבה ומוצקה צצה מהארץ כדי להקיף אותם עד לגובה המותניים. כלום. זה שעדיין בהה בנוויל בקושי מצמץ, ואז חיטט באפו.
"תעשו משהו!" אחד מהאירים שנוויל לא זיהה; חבר RIRA צעיר עם שיער שחור שלא היה בן יותר משמונה עשרה ליקק את שפתיו בעצבנות. "קדימה, חיות מלוכלכות, תעשו משהו!"
"לא הייתי מתגרה בהם, שאנון," אמר מאהר בקרירות. "אני די בסדר שהם מגיבים ככה, בעצם. לא בטוח שכל ההבזקים האלה וגם החומה ישנו לנו אם הם יחליטו לבוא."
כאילו בתגובה לתחינתו של שאנון הצעיר, הפומוריאן שבעיני נוויל היה המפקד - למרות שלא היה לו מושג אם היה כזה דבר, אבל הוא היה הכי גדול ובולט שראה - פער את פיו. הוא לא ידע למה ציפה, אבל חשב שהוא ייצור צליל חייתי. יללה, שאגה, נביחה, כל דבר.
לא נאום.
הקול עדיין לא היה אנושי, אבל הפומוריאן חיבר מילים, מילים שהיו מאיזו שפה אנושית, והוא חזר על השורה שוב ושוב, כשאחרים על העצים החלו להגיד אותה עד שכל הפומוריאנים צרחו אותה בקצב אחיד. ועדיין, היא המשיכה להתפשט, ורעד עבר בעמוד השדרה של נוויל כשהוא הבין שהפומוריאנים עוברים מקום או שיש עוד כאלו בכיוון המזרחי.
"בונה-אי-אן שב גא-אירררסי אה-אי-איל. שב! שב!"
"בונה-אי-אן שב גא-אירררסי אה-אי-איל. שב! שב!"
"בונה-אי-אן שב גא-אירררסי אה-אי-איל. שב! שב!"
"מה לעזאזל הם אומרים?" שאל הארי. "זה אירית?"
"אני… אני לא יודע," הודה מאהר בצער. "לא אירית שאני מכיר, בכלל - ואני מבין כל מיני מבטאים טוב מספיק - אבל זה עדיין נשמע לי מוכר."
"מזלך שהשפה שלך לא השתנתה כל כך, מאהר, או שאפילו את זה לא היה לך. זה גאלית, אני מתערב על השרביט שלי, אבל אני גם הייתי מהמר שמומחה היה אומר לנו שהיא בת מאות שנים כמו היצורים האלה," אמר צ'ארלי ברכות.
"אבל מה זה אומר?" שאל הארי. "יש דרך לדעת? כי נראה לי שזה חשוב להם."
"אין לי מושג, אבל לפחות הם… שקט!" צ'ארלי נופף בשרביטו, משתיק אותם. בהתחלה, נוויל לא שמע כלום חוץ מהמנטרה הזאת, אבל אז היא החלה להשתנות, בהתחלה מרחוק, ואז קרוב יותר ויותר. מאחד לשני, חזרה הודעה חדשה בין הפומוריאנים, במקום הישנה. זאת הייתה קצרה יותר, פשוטה יותר, והייתה בה תחושת התלהבות לא טובה.
"יון-סי-יוג!"
"יון-סי-יוג!"
"יון-סי-יוג!"
ברגע שכולם אמרו אותה, המשמעות נהייתה ברורה. הפומוריאנים תקפו.
מיד הם קפצו מהעצים, ונוויל רץ אל חייליו, מסמן להם. "תתכופפו! תחזיקו את המגן!"
לא היה צריך להגיד את זה. כל איש ואישה כבר היו על הברכיים, מתגוננים מאורי החומה כשהקוסמים הצביעו בשרביטיהם למעלה כדי לחזק את המחסום שנסדק ונשבר כשהפומוריאנים תקפו אותו. אחד אחרי השני, בגלים שצרחו וקיללו ושאגו בטירוף, הם שרטו ובעטו במבצר שלהם, אבל הוא החזיק מעמד. אוי, תודה למרלין שהוא החזיק מעמד, אפילו כשטיפסו עליו, ומילאו את האוויר בצחנת שיער שרוף שהיה ברגליים ובברכיים שלהם.
למרות שידע שזאת סתם תהיה מחווה חסר תועלת אם ההגנה תיכשל, נוויל מצא את חנה בתוך כל המגנים, וכרך את עצמו מסביבה גם כששניהם הרימו את שרביטיהם אל המגן שהיה תקוותם היחידה. זה היה כמו לשבת בשורה הראשונה של סוף העולם, יצרי וחם, אבל הם עדיין המשיכו לבוא. היו כל כך הרבה מהם עד שהיה ממש חשוך במקלט שלהם, וקרני האור המעטות שנכנסו פנימה והכתימו את עורם בכתום ובאדום רק הוסיפו לאווירת הסיוט.
אחד מאנשי ה-RHD נבהל כשפה שואג הגיע למרחק קטן מראשו בצד השני של המחסום השקוף, וצרח כשירה באקדחו בצורה שהייתה אמורה להיות הריגה בטוחה. אבל האבטחה פגעה בהם עכשיו. המגן הבזיק, והכדור חזר בפראות, עובר בחלל הסגור וקובר את עצמו בצווחת כאב בבשרה הרך של הזרוע העליונה של נעמי.
"יא טיפש מזדיין!" צעק קווין, ואז רץ להרביץ לאיש ברקה עם האקדח. הוא השאיר שם סימן רע, כשהתוקף נפל על הקרקע וקווין צעק עליו בזעם, כאילו רצה לגמור את העבודה ופשוט להרוג את האיש מיד. "אם תשבור את זה, כולנו מתים!"
ידו התרחקה שוב, אבל הארי תפס את ידו, והניד את ראשו במהירות. "לא! צריך את כולם אם אנחנו רוצים ל -"
הוא נקטע בידי צרחה. צרחה של אישה. מבחוץ.
נוויל קפץ על רגליו, נחרד לחשוב שאולי זה כבר התחיל, שאיחרו, ולא חשב על כך שהצרחה הייתה קרובה מכדי שזאת תהיה הרמיוני, לא משנה עד כמה הייתה מיוסרת. אבל זאת לא הייתה הרמיוני. זאת הייתה רייצ'ל.
המכשפה הצעירה חזרה בדיוק כפי שאמרו לה, אבל היא הייתה מחוץ למגן, חשופה לחלוטין, והפומוריאנים ראו אותה. מעל עשרה מהם הפסיקו לתפקוף את המגנים, ובקושי היה לה זמן לפוצץ את השניים הראשונים עם השרביט שלה לפני שהיו יותר מדי, קרובים מדי, ובעוד צרחה נוראית וגבוהה, היא נפלה.
"רייצ'ל!" ג'סטין נעמד, ולפני שמישהו יכול היה לעצור אותו, יצאה אש סגולה מקצה שרביטו ופערה חור במגן, והוא קפץ מעל הקיר ורץ אל הגיהינום אחריה.
"ג'סטין!" נוויל קרא בייאוש אחרי האיש השני, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא כבר יצא, כבר רץ אליה, הבזקים ירוקים ועזים מעלפים את הפומוריאנים שעמדו על גופה של רייצ'ל שבקושי נראה. הקרבן הפוטנציאלי השני היה יותר מדי, והוא הרגיש חסר אונים כשכל אחת מהמפלצות הסתכלה על הטרף החדש והחשוף.
בלי להסס, הוא רץ אל החור שג'סטין קרע במגן, עדיין מוקף באנרגיה מבזיקה, אבל ידיו הענקיות של טוהי תפסו את כתפיו ומשכו אותו. "לא! האיש שלך מת, אדוני! אתה לא יכול!"
"הוא תפס אותה!" צעקתו של טוני הייתה מלאה בשמחה ובחוסר אמונה, ונוויל הסתובב באחיזתו של טוהי כדי לראות בעצמו.
באופן מדהים ובלתי אפשרי, ג'סטין הגיע אל האישה שנפלה, למרות שאת הדמות שנשא בזרועותיו לא היה אפשר לזהות כבן אדם; ערימה מדממת של בשר קרוע ומושחת שהתנדנד ברפיון והכתים את המדים שלו עד לירכיו. הוא צעד אל המבצר המאולתר שוב, אבל יד השרביט שלו הייתה חסומה, והיה ברור שהוא לא יכול להרים אותה מעל לכתפיו בלי שגופה יתפרק. עדיין, נראה היה שיגיע.
הוא רץ במהירות שאי אפשר היה להאמין בהתחשב במה שהחזיק, אבל אז רגלו נתקלה בקצה שורש. ג'סטין נפל חזק, והסתובב כדי להימנע מלנחות על גופה הרוטט והחלוש של רייצ'ל, אבל השרביט עף מידו, ובשאגת שמחה, אחד מהפומוריאנים חטף אותו, ונופף בו בניצחון פראי לפני ששבר אותו לשניים עם נגיסה מהלסתות החזקות שלו.
הם יכלו כבר לחסל אותו, יכלו לקרוע אותו לגזרים, אבל הם הקיפו אותו, מסתובבים מסביבו כמו זאבים, עיניים ושיניים נוצצות כשמלמלו בשפה העתיקה והמוזרה שלהם. המילים לא היו מובנות, אבל הציפייה, הסיפוק, והלעג היו ברורים כשג'סטין קם על רגליו, ועמד מעל רייצ'ל כשאגרופיו קמוצים כמו מתאגרף.
ג'סטין זרק את ראשו לאחור, והזדקף בכל הגאווה שיכול היה להפגין. "יש לי תחושה מוזרה שאתם בכלל לא שמים על זה שאני ממשפחה מלכותית, נכון?" לתדהמתו של נוויל, הוא נשמע ממש פגוע, ולא היה שום פחד בפניו או בקולו. "אמי היא בת דודה ראשונה של סר אנגוס אוגילבי (3), ואני אגיד לכם שהכתר לא ידוע בכך שהוא משלים עם הברבריות של האירים, אז אל תצפו שאני אפול בקלות."
אחד מהפומוריאנים התקרב יותר עכשיו, מלקק את שפתיו, אבל כשהושיט את ידו ארוכת הטפרים אל רגליה המדממות של רייצ'ל, הוציא ג'סטין אקדח מהנדן ודחף אותו אל ראשו של היצור, כשכל הנימוסים האריסטוקרטים נעלמו כששאג בחייתיות ולחץ על ההדק.
ההדף לא נשמע מול הגולגולת של החיה,אבל כל מה שאמרו להם בנוגע לשימוש באקדח מטווח אפס היה הגיוני כשהפומוריאן נפל על הקרקע, כל הבשר עף מגולגולתו העירומה. ג'סטין החזיק באקדח בשתי ידיו עכשיו, והסתובב לאט כדי לכוון אותו על כולם. "לא הזהרתי אתכם, חברים?"
חיוך קטן הופיע כשהם החלו להסס, אבל החיוך נעלם מיד והפך לצעקת כאב כשפומוריאן ענק, חצי דוב, נפל מהעצים למעלה, ופגע בו בין כתפיו כשהוא מפיל אותו על האדמה. הנשק נקרע מידיו, וכשראש החייה התכופף, הם שמעו צעקה איומה לפני שהוא שוב התרומם, וקצת שיער שחור וקרקפת בלטו מהלסתות.
לאחר מכן נשמעו עוד יריות, חזקות וחדות, ונוויל נסוג לאחור כשהבין שהן נשמעו ישירות לידו. הוא הסתובב, עומד להגיד שזאת טעות נוראית, אבל טעה. קווין, גרג והאיש הצעיר שראשו עוד היה מוכתם בדם כרעו ליד החומה, אקדחיהם עליה כשהשתמשו בפרצה במגן כמו חור כדי לירות כמה כדורים.
הפומוריאנים שהקיפו את שני האנשים שנפלו עפו מרגליהם, נסוגו וחלקם נקעו לגזרים, והוא שמע את קווין צועק ברדיו שלו. "ג'סטין! אם אתה שומע אותי, חבר, אם אתה עדיין חי, אנחנו מחפים עליך! תחזיר את התחת שלך לפה, עכשיו!"
הייתה שתיקה ארוכה ונוראית, ונוויל לא יכול היה שלא לצרוח עם עוד עשרים אנשים כשידיו האדומות של ג'סטין זזו, ושפשפו את האדמה מתחתיו לפני שהזדקפו ועזרו לו לקום על ברכיו. הוא הניד בראשו, והמטיר דם מהקרקפת הקרועה שלו, ואז הוא קם על רגליו, ובאופן מדהים, שוב חזר אל רייצ'ל.
אבל כבר היה מאוחר מדי. במהלך ההתקפה השנייה, הם שוב חטפו אותה, והפעם, כשהוא אסף אותה - הכדורים במרחק קטן מאוד לצידו ומדויקים כדי לפגוע בכל פומוריאן שינסה להתקרב - ראשה נפל על זרועותיו בצורה אכזרית. עמוד השדרה שלה נשבר, ואז הוא נפל, נתלה מראשה על כמה חוטי בשר, וג'סטין קפא, ובהה באימה נוראית בכישלון.
כשהוא ראה את החוויה המשתקת, נוויל תפס את המיקרופון שלו ולחץ עליו חזק כדי להדגיש את המילים כשלחץ על הלחצן. "ג'סטין! אי אפשר לעשות כלום, בן אדם! היא מתה! פשוט! תחזור! לכאן! זאת פקודה, הילאי!"
ג'סטין הרים את מבטו, ועכשיו נוויל ראה שזאת לא הייתה רק טראומה רגשית שגרמה לו להחוויר ולאבד ביטחון. פרצופו המדמם עטה מבט מזוגג והיה חסר גם נתח מכתפו, והוא איבד דם בצורה מסוכנת.
גם דמלזה ראתה את זה. היא תפסה את השק הרפואי, וקפצה מיד בין אנשי ה-RHD. "תשמרו על החיפוי… אני אחזיר אותו!"
כשהוא משיג עוד כוח מהחשש שיאבדו את המרפאה היחידה שלהם, נוויל יצא מהאחיזה של טוהי שנחלשה מהתדהמה, אבל אצבעותיו בקושי נגעו במגף של דמלזה כשהיא יצאה מהחומה. בצעקת זעם, הוא לחץ על לחץ הרדיו חזק כל כך עד שכמעט שבר את החגורה שלו. "דמי, לעזאזל, את -"
הוא לא הצליח לגמור את המשפט. והיא לא הצליחה להגיע למטופל.
מכת ברק - ברק אמיתי, שלא היה שונה מזה של סופת רעמים בקיץ - פגע ביער, שרף את העצים ויצר מכתש מעלה עשן באדמה. הפומוריאנים שאגו והתפזרו, מפחדים מהלהבות שהחלו לשרוף את הענפים המתים שעוד היו שם מאז החורף. קווין ואנשיו הפסיקו את האש ושמרו את התחמושת, אבל אף אחד מהם לא עזב את העמדה, מוכנים שוב לירות - במקום, האצבעות שלהם נגעו בהדק כאילו קיוו שאחד מהיצורים יבוא, יחזור, ישנה את דעתו המשובשת.
הכול נראה שקט באופן מוזר עכשיו, הצרחות של הפומוריאנים והמילים המוזרות שלהם נעלמו כשהלכו, אבל הפצפוץ של המגן עוד היה שם, פצפוץ האש שהתחזק, ולאורה, שתי דמויות עמדו ליד גזעי העץ החשוכים והדוממים.
אחד מהם היה ג'סטין; הוא התנדנד ונראה היה שייפול בכל רגע, גופתה של רייצ'ל עדיין צמודה לחזה. האחר היה בלתי אפשרי, הם כבר חשבו שהוא מת כי לא היה סיכוי, שום סיכוי שיכול היה לעבור את הצבא המפלצתי הזה לבד. והוא היה שם - קצת חרוך, שערו מפוזר על כתפיו, פרצופו מוכתם בחול - אבל די בסדר כשצעד קדימה, שרביטו מורם בהיכון.
הלסת של הארי נשמטה, והוא הניד בראשו כאילו ניסה לנער חלום. "פיניגן?"
"אמרתי לכם שאחזור," אמר שיימוס ברוגע, אבל עכשיו כשהתקרב, נוויל ראה על פניו עוד משהו שהפחיד אותו יותר מכל דבר אחר. פחד. שיימוס היה מבוהל, וכשהעביר את ידו על מצחו, התברר שלא רק החום של האש גרם לעורו לזהור מרוב זיעה. "צריך לזוז עכשיו. הוא התחיל, ואוי, בשם מרלין, כשאני אומר שכל הגיהינום נפתח, הלוואי שזאת הייתה רק צורת ביטוי."
נוויל לא בזבז זמן, ועבר את קווין כדי לתפוס את קצוות הקרע במגן בשתי ידיו. זה עקץ ושרף, אבל הוא לא זז, והיסס רק כדי להסתובב ולמצוא את הארי בין השאר. "תכין את האנשים שלך. צ'ארלי, אתה מקבל את מה שרצית. ג'סטין לא יכול לעוף. ותעיר את ברני ואת ביל. אם הם לא שפויים, פשוט נצטרך לעלף אותם ולזרוק אותם במקום אחר.
"אתה לא יכול ללכת לשם!" מחה הארי. "אם הם יחזרו -"
"- אז קווין יחפה לי על התחת, נכון?" אמר נוויל. "אני מעדיף שלא לצרוח על המצב שלנו בזמן שהיער נשרף מסביבנו, תודה!"
בלי לחכות לתשובה, הוא יצא מהפתח, והתעלם מהכאב בצלעותיו הסדוקות כשעבר את החומה ונפל על האדמה בחוץ. ג'סטין נפל על ברכיו עכשיו, אבל דמלזה הייתה איתו, והיא כבר עצרה את הדימום מהפצע בראשו, למרות שהגולגולת שלו נצצה בלובן לא טבעי דרך הקרע. הקוסם הצעיר הסתכל למעלה כשהתקרב אליו, עיניו מתחננות, אבל נוויל התעלם ממנו. לא היה זמן.
האש בערה עכשיו, ואכלה את צמרות העצים מעליהם כמו דבר חי וזועם, והחום היה כבד מדי, ענפים וגזעים נפלו מסביבו בגשם קטלני. כמה פעמים הוא נאלץ להתחמק מחתיכות בוערות שנפלו, והוא תפס את צווארון חולצתו ושם אותו מעל פיו ואפו כדי לחסום את העשן כדי שיוכל לעבור למקום בו שיימוס עוד עמד, דומם.
"שיימוס!" הוא קרא. "אתה בסדר? איך לעזאזל חזרת לכאן?"
קולו הוציא את שאר האנשים מההלם שגרם לו כתוצאה מהברק, כשהרים את ראשו במודעות פתאומית. "הם לא רצו אותי," הוא אמר בפשטות. "היו עסוקים מדי אתכם. הם יודעים, מנהיג נועז. הם יודעים שאנחנו פה; היער זה העיניים שלו, פה, והוא שלח את הפומוריאנים להוריד אתכם."
הוא היה מספיק קרוב עכשיו כדי לראות שהאור הכחול שבעיניו גדל - הן נצצו כל כך עכשיו עד שלחייו הוקפו בזוהר - אבל העשן גרם לעיניו לדמוע ולעקצץ כל כך עד שהוא נאלץ לצמצם אותן. ההתחלה של צחוק הפכה לשיעור, והוא השתנק כשהחזה שלו פעם מרוב כאב. "החזקנו מעמד די בסדר, בעצם. הוא יצטרך לנסות יותר מזה. אבל מצאת אותו?"
"איי, והוא התחיל. אין זמן לבזבז. עדיף שנתעתק -" שיימוס נסוג לאחור כמעט מאוחר מדי כשענף בוער נפל ממש על איפה שעמד, ולרגע, הוא נראה כמו ילד קטן ומפוחד כשעיניו המוזרות הסתכלו על אלו של נוויל. "לא התכוונתי לעשות את זה, אבל הייתי חייב לפזר אותם… לא התכוונתי לשרוף…"
קולו היה חולמני, צרוד, לא ממוקד, ונוויל זיהה את הנשימות הרדודות, את הרפלקסים האיטיים כפי שהיו. הוא הניף את שרביטו, והטיל את כישוף בועית-הקסדה על שניהם במהירות, כששיימוס נשם נשימה עמוקה ואסירת תודה, והניד את ראשו כשמחשבותיו חזרו להיות צלולות. "אני - זין, אין לנו זמן לזה! נזוז, עכשיו, או שכולנו ניצלה והחברים שלנו גמורים. הוא התחיל, בעצם, ואוי, מנהיג נועז, אנחנו בחרא."
"פשוט תגיד לי!" ציווה נוויל מהר. "תפסיק עם זה, שיימוס - מה קורה?"
"יש לו קדרה, אחת גדולה, עתיקה כמו הארץ, והוא השתמש בה כדי לפתוח שער לתוך האויינאגט - העולם הבא. יש לו מאות יצורים אפלים לצד הקוסמים והמוגלגים… אנשי זאב, סקדוג'נגה (4), בנשי (5), דולאהאן (6), בארגסט (7), עוד פומוריאנים, פאצ'ן (8), לינאש (9), פיר גורטה (10)... אנחנו כל כך נדפקנו, מנהיג נועז. ממש נדפקנו, אני אומר."
נוויל הרגיש את פרצופו מחוויר בגלל הרשימה החלולה הזאת. לא היה לו שום מושג מה רוב היצורים ששיימוס אמר היו בכלל, אבל זה לא שינה בעצם. אם הוא אמר אותם בצורה הזאת, באותה נשימה עם אנשי הזאב - אותם הכיר - והפומוריאנים - שהוא הכיר ממש לאחרונה - הם לא היו חדי קרן או צמרורים ננסיים. הוא נשם נשימה עמוקה, הבועה מול פיו, ואז הסתכל לאחור אל המבצר.
העשן היה כבד מאוד, אבל הוא עדיין ראה את שערו האדום והארוך של ביל נוצץ באש כשנשען על כתפו של אחיו, רועד אבל עומד בבירור, והמבט המעורפל על הפנים של כולם חשף שהוא לא היה היחיד שחשב על בועית-קסדה. דמלזה הקימה גם את ג'סטין, והוא הנהן במהירות, והפעיל את הרדיו.
"אנחנו נלחמים מול המון יצורים אפלים, אנשים," הוא אמר, מכריח את קולו להישאר יציב. "אבל מצאנו אותו, והוא התחיל את הטקס, אז אין ממש זמן לדאוג בנוגע לזה. והוא יודע שאנחנו פה, וזה לא ממש גדול, אבל זה אומר שנוכל להתעתק, מה שיחסוך לנו הרבה זמן. אנחנו זזים."
הייתה שתיקה, ואז קולו של הארי נשמע באוזנו. "אני אקח את שלי ואלך. לאיזה אות לכוון?"
נוויל היסס לרגע. "צ'ארלי, מה עם ביל?"
"אני בסדר, המפקד. מת להרוג משהו, אבל אני לא יודע כמה מזה שייך לזאב אחרי מה שראיתי שנשאר מהילדה המסכנה." התגובה של ביל נשמעה קשה יותר, נוהמת יותר מהרגיל, אבל הוא היה שפוי מספיק, ונוויל הנהן מהר.
"אז אותו האות, הארי. והשאר יתעתקו אחרי שיימוס. הוא יודע איפה הם. תהיו מוכנים לקרב של החיים שלכם, כולם, אבל אל תשכחו מהתכנית. נפגע חזק, נפגע בהם קרוב, ואנחנו רק פורצים את הדרך, הולכים למרכז כדי שצוות החילוץ יוכל לעשות את העבודה שלו ונעבוד מבפנים שם נוכל להגן על עצמנו. אין זמן למתקפה שנייה, אז בשם מרלין, שימו לב להתעתקויות, אנחנו חייבים לעשות את זה בבת אחת."
"קיבלתי, המפקד," אמר מאהר. "החבר'ה שלי ממש רותחים עכשיו, ואני לא מתכוון לזה שאנחנו סתם נצלים."
"אז בואו נלך. נלך אחרי שיימוס. לונגבוטום סוף."
OOO
אחרי הגיהינום שהשאירו מאחור, כמעט הוקל לו כשהופיע, בלי כישוף בועית-הקסדה שנשבר בגלל ההתעתקות, אבל בלי צורך כשנשם מלוא הריאות אוויר ערב קריר ומתוק. היער היה חשוך מסביבו, הצללים שחורים מאוד והדמדומים דקים מאוד והופכים לכחולים, אבל הוא התאושש, כל תחושת העייפות נעלמת מיד.
הוא לא היה צריך לדאוג בנוגע לצליל ההתעתקות. אי אפשר היה לשמוע אותו: היער הלם מרוב תופים, כשצליל המדורה נשמע חזק בדיוק כמו האש שהשאירו, למרות שהיא נשארה במרכזה של קרחת יער גדולה, הניצוצות והלהבות יורקות ועולות אל השמיים מסביב לקדרת אבן ענקית שהייתה גדולה מספיק כדי שכמה אנשים מבוגרים ישכבו בתוכה.
מסביב לאש היו שבעים וחמישה אנשים לפחות שעטו חלוקים לבנים ומסכות כסף, מסתכלים קדימה עם זרועותיהם מורמות. קולותיהם היו מאוחדים בצעקה יציבה שפעמה כמו התופים, ולא היה צריך תרגום כדי להבין שהמילים שלהם מסמלות תאוות בצע, אכזריות, רעב, ציפייה ורצון לכוח שהיה קרוב כל כך עד שהריחו אותו כבר.
"דיינגאן! קומאטך! אטנופייד סיב! לויטפידה סיבח! גלנפר טין! (11)"
אבל קולותיהם לא היו לבד. מאות גרונות אחרים הצטרפו אליהם, ובטנו של נוויל התהפכה כשהבין שקרחת היער הייתה רחבה הרבה יותר ממה שהוא חשב בהתחלה. מה שחשב שהיה קצה היער היה הרבה אנשים שהקיפו אותו, למרות ש'אנשים' היה מונח קצת בעייתי. חלקם היו אנושיים - נשים גבוהות ודקיקות שהיה להן עור חיוור בלתי טבעי אבל פנים של גופות רקובות, אנשים עירומים שהיו יכולים להיות יפים ללא הניבים שנצצו כשחייכו - אבל אחרים לא היו קרובים. היו דברים שנראו כמו גרסאות מעוותות של גמדוני בית שכרעו מתחתיהם, יצורים שהיו חיים איכשהו למרות שהיו ממש קרועים לחצי ומדממים, גופות מהלכות שהושחתו מעבר לכל הכרה עם טפרים ארוכים ומעוקלים ושיניים מרושעות, ואפילו מכשפות כחולות פנים עם טופרי ברזל ומה שנראה, באופן מחריד, כמו עורות פשוטים של תינוקות שהיו על מותניהן.
האוזניה הרעישה, והסיתה את תשומת ליבו מהמראה המפלצתי כששמע את קולו של מאהר כלחישה רועדת מעל לרעש הלבן. "אני יכול להמליץ לך עכשיו, שאם אי פעם חשבת על להתפלל, אז זה הזמן."
להפתעתו, נוויל גילה שהנהן. "יש לך המלצות?"
"אלוהים או אלים יקרים או מה שתרצה לקרוא להם," התגובה באה משיימוס, אבל משהו היה מוזר בקולו, מהדהד ורחוק, וכשסובב את ראשו, הוא היה סקרן, לא מודאג, וראה שהזוהר הפך לבוהק, שעיניו נצצו והיו כמעט חזקות מכדי להסתכל עליהן, וכל עורו נדלק מהילה חיוורת ונוצצת שגרמה לא להיראות - לא, הוא היה כמעט שקוף.
הוא נעמד כשדיבר, והלך באטיות אל קצה קרחת היער, ונוויל ניסה להושיט את ידו, ניסה לעצור אותו, אבל ידיו עברו את הסיבים והבשר כמו ערפל. שיימוס לא נראה כאילו הרגיש משהו, והוא נצץ כמו אור הירח עכשיו, ונראה יותר כמו רוח מאשר כמו בן אדם, אבל עדיין עם יותר מדי צבע, יותר מדי חומר כדי להיות פשוט רוח.
"אכזבתי אותך, אכזבתי את עצמי, עשיתי כל כך הרבה שהיה נוראי, אבל אוי, ניסיתי, וקח אותי עכשיו עבור מה שאני ואת הבני זונות האלה על מה שהם, ותן לי לגרום להם לשלם. תן לי לגרום להם לנגב דמעות ולהרגיש את הכאב, שים את כוחך בידיי ושים אותו על הלהב שלי, ואני אהיה צל המוות, הרוח הנוקמת, היצור משום עולם. כי אני מתתי ועוד נושם, הפסדתי אבל אני עומד, והלילה, אוי, הלילה תן ליגעים לקבל את אלופם. אנו עומדים על קצה הגיהינום עם צדק חלש בידינו. תן לנו כוח. תן לנו אומץ. ובשם כל מה שאבד, תן לנו דם."
ועכשיו הוא עמד במרחק קטן מאוד מהיצורים הקרובים, ונוויל עצר את נשימתו, לא בטוח מה לעשות, מה להגיד, אם היה משהו שצריך היה, שיכול היה לעשות כדי לעצור את מה שעמד לקרות. שיימוס עצר, ראשו מוטה לאחור, והוא צרח ככל שיכל, הצליל נשמע באופן מוזר מעל לכל דבר אחר, וגורם לצעקות, לתופים, ואפילו לפצפוץ המדורה לעצור בפתאומיות. "דיאבל דוב!"
כמו מסך אפל, היצורים נפרדו, המעגל נפתח, ופתאום נוויל ראה מעבר לשיימוס אל לב האספה, ומה שראה גרם לדמו לקפוא בעורקיו. הדיאבל דוב עמד ברוגע ליד מזבח אבן נמוך ושם, קשור אליו, קולר אבן על צווארו וגופו העירום עטוף בסמלים מוזרים בכחול ובלבן, היה רון. ראשו הסתובב, שיערו הבהיר נוצץ באור המדורה, והוא השמיע צעקה נוראית וחנוקה, החצי השני של פניו ופיו היה מכוסה בדם, ונוויל הבין ברגע אחד של צלילות נוראית שהדבר שהיה יחד עם הסכין בידו של הקוסם האפל היה הלשון של חברו.
אבל אם רון ניסה לקרוא קריאת אזהרה או צעקה לעזרה, זה לא שינה, כי הדיאבל דוב קד בפני שיימוס כמו חבר ותיק, ואז סימן שייכנס אל מרכז המעגל במחווה תרבותית כשהסתכל על חסידיו.
"עכשיו," הוא אמר ברוגע, ונוויל נדהם לשמוע את המילים באנגלית לפני שמסכת הכסף הסתובבה, העיניים החיוורות הסתכלו על שלו, והוא ידע שהצללים לא הסתירו אותו בכלל, ושהשפה הייתה בשבילו כי אויבו דיבר אליו ישירות. "כולנו כאן. הילדים עם הקסם הרדוד שלהם שנקראים גיבורים בידי אומת הפחדנים, הטיפשים עם התנ"ך והאקדחים שאין להם מושג מה הוא כוח. כמו שתיל צעיר ששורשיו עדיין לא העמיקו, הם חושבים שיעמדו מול הסערה, אבל הם לא מכירים את הכוח של הימים הקדומים, של היער העתיק. אבל עכשיו…" הוא עצר, והרים את ידיו, חתיכת הבשר בידיו שופכת דם מפרק ידו. "הם ילמדו."
המדורה קפצה אל השמיים, בוערת כמו השמש עצמה, ונוויל נאלץ לסגת לאחור, להגן על פניו ממכת החום ועל עיניו מהזוהר, אבל לפני שהוא נעלם, הייתה עוד צעקה, הפעם מכל הצדדים, והוא לא היה צריך לראות כדי לדעת מה זה היה. שרביטו נשלף, והוא נפל על הצד, יודע שהיה אמור למות אם יישאר באותו מקום לעוד רגע, מרגיש שהתחמק ממכה של משהו שחתך את האוויר במקום בו עמד, והוא התגלגל, מזדקף אל מי שזה - מה שזה - לא היה.
הצבא המפלצתי תקף אותם, ושיימוס צדק מאוד. כל הגיהינום השתחרר.
רון שוב צעק, והפעם זאת הייתה צעקה, יצרית ומהבטן, ונוויל לא יכול היה שלא להסתכל אל המעגל שוב כשקם על רגליו, שרביטו עדיין זז כשנלחם בלי לחשוב, יצר הקרב חזר מיד. הדיאבל דוב התעלם מהקרב לחלוטין, והסכין שוב ירד, פיו זז בלחש שלא נשמע כשחתך את זרועותיו הכבולות וחסרות האונים של הקוסם הצעיר, חותך זרוע אחת, ואז את השנייה, ללא רגש כמו קצב שחותך בשר.
הוא הרים את שני השרירים אל האוויר, והוריד אותם באיטיות, ונוויל הציץ רק לרגע באיך שנגעו בשפתיו לפני שתשומת ליבו שוב הוסתה. משהו תפס אותו בכתפו, שורף לחלוטין וכואב, והוא צעק בעצמו, והסתובב כדי להסתכל על תוקפו החדש.
זה היה איש, גבוה ורחב כתפיים, עטוף בגלימה ובבגדים שחורים וארוכים, אבל איפה שהיה צריך להיות ראש, לא היה כלום, וצוואר הבגד היה ריק וללא דם. סכין הייתה בידיו עבות האצבעות, הלהב אדום מדם חדש, ונוויל צעד לאחור, מוציא אש כחולה ונוצצת מקצה שרביטו שהייתה אמורה להעיף את מה-שזה-לא-היה מרגליו בכאב. אבל היא קפצה ממנו, אפילו לא חורכת את הבגדים, ועכשיו הסכין שוב נפלה, במהירות אכזרית, המכה חזקה מדי, וברגע אחד קטן הוא הצליח להתחמק ממנה.
"כלום… לא עובד… המפקד!" קולו של זכריה כבר הראה מתח, המילים יוצאות לאחר השתנקויות, ומזווית עינו, הוא ראה את האיש השני נלחם נואשות מול שני כלבים שחורים, עצומים וחזקים עם עיניים אדומות ובוהקות, ההבזקים והפיצוצים משרביטו לא עושים הרבה חוץ מלהבהיל קצת את היצורים. הקרוב מביניהם קפץ, וההילאי נאלץ להשתמש בשרביטו כפגיון, ודקר אותו בעין אדומה אחת כדי להרחיק את המפלצת.
הפיצוצים שגרמו כלי הנשק המוגלגים התחרו בתופים שחזרו להרעים, וכל הדבר היה מטורף, מזעזע, בכלל לא כמו הקרב בהוגוורטס, אבל לפחות יריות העופרת הצליחו במקום בו הקסם הכזיב. בעזרת כוח אלים, חתך נוויל עם שרביטו, והפך את שרביט הדובדבן ושערות חד הקרן ללהב כמו חרמש, והפעם פגע עמוק בחזה של יריבו חסר הראש, וגרם לא לדם, אלא לאור אדום לצאת ולהפריד בין חלקי גופו לפני שקרס אל האדמה.
הוא ניצל את חלקיק השנייה הזה כדי ללחוץ על הלחצן ברדיו. "קרב פיזי!" הוא צעק. "סכינים, אגרופים, תיקחו סלעים מזדיינים אם צריך!"
כשהוא לוקח את האקדח מהנרתיק מתחת לזרועו, הוא הפך אותו בידו, מטיח את הקת חזק בפרצופו של אחד מהדברים הרזים שטפריו היו קרובים לקרוע את גרונו של ריקי. העצמות היו צריכות להימחץ, הן נראו שבירות כמו זכוכית, אבל הוא בקושי זז, והוא הצליח רק להפנות את ההתקפה אליו.
היו כל כך הרבה מהם, זה היה כמו לנסות שוב להחזיק בשערי בית הספר. בלי קשר לכמה שנלחם, לכמה שהוריד, תמיד היו עוד, וזה לא היה אותו הדבר לעצור אותם. הם לא היו טבעיים - יותר מדי מהם לא נראו בכלל כמי שמרגישים כאב, והיה אפשר לעצור אותם רק באלימות, שקרעה אותם לחתיכות עד שלא יכלו להמשיך לזוז.
צלעותיו בערו מרוב כאב, וזיעה מלוחה נפלה אל פיו בכל נשימה, כשהוא מרגיש את תנועותיו מאטות, את מחשבותיו מתערפלות, והוא ניסה לנשום עוד אוויר, אפילו כשכל נשימה רק כאבה יותר ויותר. במקום כלשהו מעבר למהומה, הוא ידע שחתיכת עצם מחודדת בטח פגעה בריאה, שהוא טבע לאט בדמו, אולם זה לא שינה.
שום דבר לא שינה חוץ מהסיוט הבא, והוא משך את היד מאחת מהמכשפות כחולות הפנים, תופס אותה לפני שפגעה באדמה ומחליף את הרובה ששימש לו כאלה בשרביט הלהב שלו ובציפורניים ההרוסות, כשהוא קורע איתן את העור בקלות כפי שהבעלים לשעבר עמדה להשתמש בהן לפני שהפנה אותן נגדה, וחתך את העור המקומט עד שזרועו כוסתה בדם שחור.
"בשם האב! בשם הבן! בשם רוח הקודש המזדיינת, תחזרו לגיהינום, לשם אתם שייכים!" צעקותיו של מאהר נשמעו מאחוריו, ולאירי כבר נגמרה התחמושת, אבל הוא עדיין נלחם, מדמם מעשרות מקומות אבל עוד עומד כשהשתמש ברובה שלו בצורה פיזית ויעילה.
אי אפשר היה לעצור את ההתקפה, התוקפים סירבו להיכנע, אבל גם אם הדיאבל דוב וצבאו ציפו לכזאת התנגדות, ציפו להפחיד את טרפם באיום של הופעתם, ובין אם הלוחמים הצעירים והקשוחים פשוט היו חזקים יותר, ומסתגלים טוב יותר מיריביהם, הוא עדיין לא ראה אף אחד שמת. אם כבר, לתדהמתו, נראה היה שהצליחו להתקדם קדימה, לאט מאוד, והם כמעט יכלו לגעת בגב העטוי גלימה לבנה במעגל.
משהו שאג לידו, והוא כמעט נפגע, אבל התחמק ברגע האחרון. זה היה ביל, שאפשר היה לזהות אותו רק בגלל שאריות המדים שעוד היו על גופו השרירי של הזאב, והגוון האדמוני של הפרווה כשרץ, כשהשתנה לגמרי, אל כמה אנשי זאב שתקפו את אחותו, דחקו אותה אל עץ כשניסתה להשתמש בשני סכינים ארוכים כדי לעצור אותם.
רון כבר לא צרח. הוא עדיין זז - ונוויל ידע שכרגע, הכרה זה משהו שנכפה עליו באופן קסום - אבל עיניו היו רחבות מדי ואדומות מדי, העפעפיים נחתכו כדי למנוע ממנו לעצום אותן כשנגרר על רגליו ונכבל למוקד שהופיע ליד המזבח המוכתם בדם. הקשר היה יותר כדי שיזדקף מאשר למנוע מאבק, זה היה ברור. ידיו נחתכו במפרקים, רגליו בקרסוליים, שוקיו היו עקומות בגלל הברכיים השבורות שלו שלא יכלו להחזיק אותו, אבל באופן מדהים, הוא עדיין נאבק בקשרים, וכל נשימה גרמה לבועות אדומות להופיע על שפתיו.
הוא נלחם, עדיין מוחה בכל צורה שגופו השבור אפשר, אפילו כשהמענה שלו הפנה את גבו ונופף בשרביט המחוספס כדי להרחיף את בשר האדם הצלוי מהקדרה, להציב אותו באוויר ולחלק אותו ברוגע לקהל מאמיניו, שקיבל אותו בשתי ידיו בברכה כמו מתאבנים לפני ארוחה. אבל הוא לא נאבק באכילת גופו בכלל, אלא במשהו אחר, וכשהדיאבל דוב זז מסביב למעגל, ואפשר לו לראות את המזבח, ראה נוויל למה.
זאת הייתה הרמיוני.
הם גילחו את ראשה, הקרקפת שלה נצצה לחלוטין לאורה הכתום של האש, והיא הייתה עטויה בחלוק לבן קצר שהיה פרודיה חולנית על בתולין, הסיבים שקופים והמחשוף עמוק כל כך עד שראו את החזה שלה. כמו רון, קולר ברזל הקיף את צווארה העדין כקולר עבדים סמלי, אבל בניגוד אליו, היא לא הייתה קשורה, ובהתחלה זה נראה היה מוזר שהיא לא ניסתה להתנגד כשהדיאבל דוב תפס אותה בידיים ושם אותה על המזבח, רגליה פשוטות לשני הצדדים כששכבה רגועה מדי על גבה, ידיה מוצמדות מעל ראשה.
ואז ראשה נפל בקלילות על הצד, והוא ראה את עיניה עכשיו, פעורות וריקניות, וקצר רוק זוהר בכסף על קצה פיה, והוא הבין שהיא סוממה, שבקושי הייתה בהכרה. הזעם פיעם בו, ונראה היה שיכול היה לנשום שוב, כשהכעס מביא את הכוח שהאוויר סירב להכניס לגופו.
חלק קטן ממוחו חשב שאולי עדיף ככה, אולי כדאי שהיא תהיה מסוממת, שלא תבין מה עומד לקרות לה, אבל זה לא ריכך את הזעם. הצליל שיצא מגרונו לא היה הצליל של הקצין, של האיש הצעיר המתורבת והמחונך, של גיבור המלחמה. זאת הייתה שאגה של לוחם, שבאה ממקום עתיק ופראי כמו החיות שצעקו מתחת ללהבים שלו כשהם הונפו, כל מכה מקרבת אותו יותר אל קצה המעגל שעדיין לא שם לב למלחמה שהתרחשה קצת לידם.
לפחות רון יכול היה להילחם - הוא עדיין נאבק על המוקד, הכאב של הפציעות נעלם בגלל הכעס שנאלץ לצפות במצבה של האישה שאהב - אבל הרמיוני רק שכבה שם ברוגע, עיניה מרחפות כשהגלימות השחורות נפתחו, וחשפו את גופו העירום והמקועקע של הקוסם האפל מתחת.
ראשו הוטה לאחור, זקנו הארוך מוכתם באדום מול האפור, ולמרות ששרביטו נח על המזבח לצד ירכה החיוור של הרמיוני, הקסם פיעפע בידיו כמו ברק לפני שהושיט את ידיו, תפס את מותניה ומשך אותה אל קצה המזבח בתנועה חלקה. למרות הערפול בגלל מה שנתנו לה, גבה התעוות, פניה התעוותו בכאב כשהוא דחף פנימה, אבל זרועותיה נותרו רפויות על האבן המעוטרת והמדממת, ורון היה זה שצרח, רון היה זה שבכה, עיניו חסרות העפעפיים של רון הזילו את הדמעות.
נוויל לא רצה להסתכל, אבל עדיין הרגיש את תחושת הזעם הבוערת כשנאלץ להפנות את גבו למראה המחריד. היו יותר מדי, הרבה יותר מדי, והוא היה צריך את כל תשומת הלב שלו כדי להישאר חי, ונאלץ להזכיר לעצמו שהוא היה חייב להישאר בחיים, שאין דבר שיוכל לעשות כדי לעצור את זה אם ימות. זה לא היה קל - לזכור, וגם להצליח.
שלושה מהם באו אליו עכשיו, אבל אחרי המפלצות ממקודם, הפשטות בהופעתם גרמה לנוויל להיזהר ולרעוד בעמוד השדרה שלו. הוא פתאום הבין כמה הכול מסתובב, או כמה מעט מכל זה היה הפחד. הוא היה מסוחרר, האדמה רעדה מתחת לרגליו, אבל הוא הצליח לשמור על שיווי משקלו, וגם כשהדברים החלו להיראות כפולים, וצורות נוצרו מסביב לעיניו, הוא ידע שזאת לא הזיה כשהדמויות היפות והא-מיניות של תוקפיו החדשים החלו להתעוות ולרטוט.
במקום בו לפני רגע פגש שלושה אנשים צעירים, היו עכשיו שדים ישירות מציורי ימי-הביניים, עם ניבים וקרניים, עיניים אדומות ועור שחור, מתנשאים מעליו, זנבות קוצניים של דרקון נשלחים כשלשונותיהם המחודדות החליקו על פיהם חסר השפתיים. ואז הראשון מביניהם רץ אליו, וידו התארכה כמו שוט עם ציפורניים, ותפסה אותו חזק בכתפו כשהיא קורעת את הבגד ואת הבשר מתחת כאילו כלום.
זה היה צריך להיות הגרון שלו, היה אמור להיות הגרון שלו, אבל הוא זז בדיוק בזמן, והשתמש בלהב בשרביטו כדי למנוע מהציפורן המחודדת לפגוע בצד הפגיע של צווארו. התנועה גרמה לו לאבד את שיווי משקלו, והוא התגלגל על ברכיו, מחכה להתקפה שנייה מעוד כאלו עם היד ההרוסה.
היצור רק צחק, והשתעשע איתו, ולרגע, הוא ראה אותו נהיה הוא - מדמם ומתנשף, על ברכיו עם צחוק לעגני שמחליף את הזעם והכעס - ואז המפלצת שוב הייתה שם, והוא ירק, וטעם את הדם בלשונו כשהכריח את עצמו לקום, מקלל. הם היו משני צורות. משני צורות מזדיינים.
כאילו חיכו לסימן שלו, הם תקפו בבת אחת, והוא אפילו לא יכול היה לדעת איפה היו או מה היו, הוא פשוט תקף אותם, ניסה לעצור כל מה שהגיע אליו, לחטוף את המכות שלא הצליח לעצור, לנסות להגן על האזורים החשובים ולקבל, להתעלם מהכאב שהופיע בכתפיו, בירכיו, בכל מקום בו יכול היה להרשות לעצמו להיפצע כך שלפחות לא ייפגע מדי.
לחצי שנייה, הוא ראה צוואר או משהו קרוב לכך, והוא לקח את הסיכוי, מניף בזרועו ומשאיר את כולה חשופה כשהרביץ בכל העוצמה. היא פגעה לגמרי, וערפה ליצור את הראש, והוא הסתובב במהירות, ונשען על הדבר שהתעוות עכשיו, והחליף הרבה צורות כשהדם זרם עליו בפעימות חזקות שצרבו את עורו כמו חומצה במקום בו נגעו.
הוא הרגיש את החזה והזרועות שלו מעלים שלפוחיות, נדבק לתלבושת האחידה שלו, עורו נקרע כשדחף את הגופה, ופנה אל חבריה - אבל הם נעלמו, והוא לא טרח לחפש אותם. הם היו בקצה עכשיו, ולמרות שהצליל היה צרוד, טעות, ונחנק כשיצא מגרונו, הוא צעק בניצחון כשתקע את הלהב שלו בקפלים לבנים בין זרועות מורמות.
האיש נפל בפגיעות מספקת של בן תמותה, והוא הסתכל קצת על הגופה ועל המעגל, האפשרות שבניצחון מקהה את הכאב שהשתלט על הכול. והוא לא היה היחיד. ג'יני עברה גם היא, סכיניה כמו חלק נוסף מזרועותיה שהיו אדומות ושחורות עד לכתפיה, וגם טוהי, זרוע אחת שבורה אבל מניף בגרזן כפול ראש עתיק ונראה כמו גיבור ויקינגי ולא כמו לוחם קלטי.
למרות הרווחים בשורות - כשישה מהם עכשיו, כשיותר ויותר מצבאם החל לעבור, רובם עדיין עסוקים בקרב ומדממים - חסידיו של הדיאבל דוב המשיכו להתעלם מהכול. הם זזו רק כדי לבוא אחד אחד אל המזבח, לכרוע ולקחת את הדם והזרע שנטפו מהאבן וציפו את ירכיה ואת בטנה התחתונה לפני שהחלו בעצמם.
לחלקם, זאת הייתה פעולה שטחית, ונוראית כשהכניסו את גופם באדישות כמו מבטה הריק של הקורבן, גופן בקושי זז. אבל אחרים נהנו מזה לחלוטין, עיניהם נוצצות מתחת למסכות, כל תנועה רעבה.
היו כאלו שנתנו סטירות, שנשכו, שניסו להוציא ממנה כל תגובה, שפגעו בה שוב ושוב עד שגופה הוטח כמו בובת סמרטוטים, שדחפו את אצבעותיהם בגרונה ובישבנה, שתפסו בפרקי זרועה עד שהם כבר התעקמו, נפוחים ושבורים וחסרי תועלת גם אם יכלה להשתמש בהם. הם ירקו עליה, כתבו בדמה שמות אכזריים על עורה, אחד אפילו השתין עליה כמו חיה שמסמנת טריטוריה, אבל לדיאבל דוב לא היה אכפת מזה. כל עוד הם עשו את שלהם ולא לקח להם יותר מדי, הוא רק צפה, לא זז, זרועותיו מורמות, האל שלמזבחו הם הושיטו את חטאיהם.
נוויל רצה להרוג את כולם, כל אחד מהם, לגרום להם לסבול דברים שלא ידע שיכול היה לדמיין, אבל זה שפרצו למעגל לא שינה בקרב שלהם. הצבא האפל נכנס איתם פנימה, והוא יכול היה לצפות בכל האירועים הנוראיים בהבזקים כשניסה לזכות בכל שטח במעגל הענק.
באנוכיותו, הוא רצה להיות זה שיעשה את זה, אבל זה לא היה אכפת לו כשראה את דמותו הרזה והאדמונית של הזאב עובר מעל דמותו של אחד מהדברים שהיו עור ועצמות, מכסה את כל המעגל בשתי קפיצות חזקות. ואז הוא הזדקף, והפעם זאת הייתה צעקת ניצחון של חיה שנשמעה מעל צעקות הקרב כשביל קרע את גרונו של האנס שהחל לתקוף את גופה חסר האונים של הרמיוני.
לא היה לו שרביט, אבל ג'יני הייתה זאת שהוציאה ניצוצות כחולים מבעד לצמרות העצים, וקולו של הארי נשמע כמעט מיד דרך האוזניה שהופתע לגלות שנשארה על ראשו בכל זה.
"אנחנו רואים! צוות החילוץ מתקדם!"
זה עבד. מטורף ומדמם וגרוע ממה שדמיינו, ורון והרמיוני אולי לא יחזרו לעצמם, הוא ידע, אבל מרלין, הם עשו את זה. כנגד כל הסיכויים, מול כל מה שהשטן השחור הזה עשה וזימן, הם פרצו, ועכשיו הם רק היו צריכים להחזיק מספיק זמן מעמד. ולמצוא דרך לחסל את הבן-מרביצן בעצמו, כמובן, אבל הצבא שלו היה חזק כמו הצבא שלו.
הקורבן של ביל נסוג לאחור, נחנק ומנסה לצרוח כשהתחנן בפני הזאב, אבל זה רק אמר שגם איבד את אצבעותיו. כל אכזריות הזאב יחד עם הכעס של האדם שלא היה מוכן לשקול רחמים, וההתקפה הייתה אלימה יותר מכל מה שנוויל ראה, כולל האימים של הלילה הצעיר הזה.
וסופסוף הדיאבל דוב פעל. פיו מתחת לחצי-המסכה התעקל לחיוך מתנשא, כמעט משועשע, והוא הרים את שרביטו. מיד, ציפורניו של הזאב הפכו לציפורניים כסוסות, הפרווה האדמונית לתלתלים ג'ינג'יים, ופרצופו האנושי של ביל הראה קצת הבנה לפני שמת.
כמו מאהבים מתחת לסדינים, האדמה מתחת לידיו וברכיו רטטה ורעדה, ואז שורשים עבים עברו באדמה החשוכה והעשירה, ותפסו את ידיו וקרסוליו לפני שהצליח לזוז. הם נמשכו אל האדמה, וביל נמשך איתם, ונקבר מיד אבל בכלל לא חי, כי הם נקברו בכיוונים השונים מהם באו, וגרמו לייסורים נוראיים להופיע על פניו לפני שכל גפיו נקרעו והשורשים על מותניו וצווארו משכו את ראשו ואת גופו אל קברים נפרדים.
הדיאבל דוב סימן לאיש הבא לבוא, אבל המשיך להרים את זרועותיו, והוא צפה באפוקליפסה כשהיער עצמו התעורר לחיים. ממקום למעלה, שמע נוויל את הרוח, והוא הבין פתאום שהוא מסוחרר, ובקושי הרגיש את אלת העץ שהעיפה אותו מרגליו בתוך רגע.
הוא שמע את צעקת הכאב שלו כשפגע באדמה, אבל עיניו הסתכלו על השמיים בין הענפים. צוות החילוץ. הם היו צריכים לעבור דרך העצים. ידו נעה אל מותניו, מנסה למצוא את הלחצן ברדיו, מנסה להזהיר אותם, אבל שום דבר בגופו לא עבד כמו שצריך, והוא לא הרגיש את קצות אצבעותיו כדי לדעת אם היה קרוב.
ואז הפיצוץ הקטן הפך לסופת רעמים, העצים נשברו וזזו כמו סופת רעמים, ויחד איתה בא הגשם. הגשם נראה שחור בלילה המואר באש, והתפזר על כל קרחת היער כשזלג מהעלים, אבל כשנוויל הרגיש אותו זולג על פניו, חם וכבד, הוא ידע שהיה אדום, וידע שהאזהרה מאוחרת מדי.
הוא ניסה שוב לקום, להצטרף אל הקרב, אבל גופו סירב לשתף פעולה. ידיו של נוויל החליקו בעלים כשניסה להרים את עצמו מהקרקע החמימה, הרטובה והדביקה של היער, אבל רק כאב לו יותר בכתפיו והוא שוב נפל. הוא החל לנשום ברדידות, עד לגרונו, וכשניסה שוב, הוא נחנק, ורק הצליח להקיא, ודמע מרוב כעס כשנפל בחוסר אונים.
המצב התהפך, ועכשיו כשהיער עצמו פעל נגדם, הוא לא יכול היה לעשות כלום חוץ מלצפות בהתנגדות שלהם שרוסקה.
צרחתה של ג'יני נאלמה בתוך צליל מחליא כשענף כבד דקר מאחוריה, ועבר את עמוד השדרה והצלעות שלה כך שיצא מהחזה שלה כשגבה התעקם בצורה בלתי אפשרית, אצבעות העץ תפסו משהו באחיזתם, משהו שהתעוות ושפך נוזל אפל אל האדמה מתחת, וזה היה ליבה, עדיין פועם כמה רגעים אחרונים לפני שזה נגמר והעץ החי נסוג, כשגופה השבור נפל כמו גרוטאה חסרת תועלת.
הצמרות מעל עדיין רעדו, וגשם הדם היה חזק יותר עכשיו, וגם עם כמה דברים, עם חתיכות ממה שהיה צריך להיות הניצחון שלהם, והרוב היה בשר בלתי ניתן לזיהוי וחתיכות בגדים שנפלו כמו ציפורים מתות, אבל את חלקם הוא עדיין זיהה. חלק מזרוע. מקועקעת, מנומשת, חזקה פעם. כרגע כלום.
היה ריסוק, שבירת ענפים, ומשהו צנח, גדול יותר, ובהתחלה חשב נוויל שזה היה גוף שכמעט היה שלם, אבל אז הדמות ניערה את עצמה, קמה, וזה היה אנתוני. מדיו קרועים, והוא דימם מכל מקום, רגלו השמאלית קורסת מתחתיו כשנעמד, אבל איכשהו הוא עמד, ואוי, מרלין, הוא עבר את זה בחיים. אפילו ללא מטאטא, ללא שרביט, אפילו אם לא היה סיכוי להשלים את משימתו, עיניו הכהות עדיין הבזיקו כשצלע אל המזבח.
שפתיו נעו, ואפילו ברעש הקרב שהקיף אותו, קולו הדהד בבירור, והמילים נשמעו בכוח שלא היה שלו, והיה משהו בידו, משהו שהבזיק בכסף כשהושיט אותו כמו נשק אל הדיאבל דוב. "... מדבר, באופל יהלוך; מקטב, ישוד צוהריים. ייפול מצידך, אלף--ורבבה מימינך: אליך, לא ייגש - (12)"
הפה הדק מתחת לזקן האפור התעוות בזעם כאילו המילים היו חילול השם, והשרביט המחוספס הצליף, והעיף את אנתוני מרגליו בפיצוץ הרסני. הוא עף אל חצי המעגל, ונפל לרגליו של אחד מעוזריו העטויים בגלימה הלבנה, אבל הוא שכב שם רק לרגע לפני שהיה על ידיו וברכיו, ושוב עמד, והסתכל על המזבח ללא פגע. "רק, בעיניך תביט; ושילומת רשעים תראה -"
אבל מה שלא היה שהגן עליו מהפיצוץ שנוויל ידע שהיה צריך להרוג אותו, הוא לא הגן יותר מהצלב האדום על קסדתו של הדמות המתה שאותה נטשה החיה שתקפה אותה. התפילה, הלחש, מה שזה לא היה לא הושלם, ועיניו היו ריקות לפני שפגע באדמה, גרונו נקרע.
קצה המעגל התפוצץ בהבזק ירוק, וזה היה ג'ימי שפרץ, רץ אל הדיאבל דוב, שרביטו מושט בכעס, הצד הלא פגוע של פניו היפים מעוות כמו הצלקות כששאג את ההתקפה שלו. "אבדה קדברה !"
העצים לקחו אותו. הוא נפל מרגליו והכישוף הסתובב, ופגע באחד אחר, וכשהמסכה נפלה מהגוף הרפוי והשפוף, נוויל הרגיש לרגע סיפוק מוזר כי לפחות הצליח למצוא צדק קטן. הוא נמלט במשך חמש שנים, אבל הלילה אמיקוס קארו שילם סופסוף בגלל אחד מקורבנותיו מפעם.
מאהר נפל על בטנו, וידיו נטשו את הנשק כדי לגעת בחזה ובכתף שלו, לגעת בגבה שלו כשפניו הסתכלו בשלווה אל השמיים, קולו רועד אך צלול כשאנשי הזאב שתקפו אותו החלו לטרוף. "סלח לי אבי, כי חטאתי…"
זאק נלחם מעבר לכל דמיון, וקרע בידיו כשאיבד את כלי הנשק, חיוור מדי, עומד ביותר מדי דם כדי לחיות, אבל נלחם, מתעוות, מקלל ונושך ושורט עד הסוף. אבל היו לפחות שלושים מהיצורים המכוערים בגודל גמדוני-בית, ומספרים היו מספרים, ושום אומץ לא יכול היה להחזיק מעמד לנצח. הוא נבלע כמו ממתק מתחת לערימה השחורה של היצורים, ולאחר כמה רגעים הצעקות הקטנות הפכו לקריאות ניצחון.
צרחה צווחנית של אישה משכה את תשומת ליבו אל קצה היער, והוא היה צריך להרגיש יותר כשראה שזאת הייתה חנה, אבל זה היה כאילו ליבו נעלם או נרדם כמו שרצה שגופו יהיה. זה היה יותר מדי, הכול היה יותר מדי, וזה היה כאילו עמד ברוגע כשראה הזיות של איש אחר כשראה אותה נאבקת באחיזתו המרסקת של ענק חד עין אפור עור.
הוא לא זז כדי להרוג, אלא רק החזיק אותה, מחייך בטיפשות, כשעוד מפלצת התקרבה. היא הייתה אחד מהדברים הנשיים, כמעט בגובה של שני מטר ועדינה כרקדנית, גופה יפה מתחת לגלימות, אולם פרצופה היה של גופה אכולת תולעים כשלשונה השחורה והנפוחה החליקה על שפתיה המרקיבות וצללה אל החזה של אשתו.
היא צווחה כשניביה חוררו את החזה, ואז ראשה הוטל לאחור, וכל גופה התעוות כשהחלה להשתנות. זה היה כאילו הזמן שפך את עצמו ברעל על פניה היפות, כשהרכות הצעירה של לחייה הפכה לשקועה, שיערה מאפיר, ואז מלבין, ואז נופל לחלוטין, כל הגפיים שלה מתכווצים ורועדים, והיא עברה את גיל העמידה לזקנה ולרגע הייתה אישה מבוגרת יותר מהטבע. עיניה הזקנות שקעו לחלוטין, עורה הפך לדק, והיא הייתה הגופה, רקובה ואכולת תולעים, חצי חנותה, והפכה לאבק, מעט יותר שלד בן עשרת אלפים שנה.
השדה ריחפה משם, שפתיה האדומות שהיא ליקקה מלאות ויפות כמו החיים שלקחה. גופה של חנה נפל, וגולגולתה הפכה לאבק כשרגל הענק ריסקה אותה והלכה לקורבן הבא.
במעגל, עיניו הסתכלו לרגע על אלו של רון, וההבזק של ההבנה האכזרית שעבר ביניהם כמעט הורגש. רצונות שהיו לכודים בין גופות שבורות ומפחדות. נוויל הושיט את ידו לאיש השני, וכמעט לא הבין שידו הייתה כמו זאת של גופה מהקבר, כשעורו שחור ומתקלף מאצבעותיו, זרועו מלאה בדם ובטלאים של בגד הרוס. הוא ניסה לדבר, אבל לא הצליח להוציא כלום, למרות שפיו עדיין יצר את המילים.
אני מצטער.
בחולשה, באופן מדהים, רון חייך, וראשו האדמוני הנהן בחולשה ובהבנה כששפתיו מלמלו את תגובתן השקטה וחסרת הלשון. תודה לך.
ואז משהו ריסק את עורפו, וגרם לראייה שלו, לא לכאוב אלא להלבין, אבל רק לרגע. במרחק, הוא שמע את עצמו צועק, אבל זאת הייתה פחות משנייה של מחאה ואז הקלה כשסופסוף, הכול הסתיים באפלה שלווה ובולעת.
(1) ה"קיר" שאנתוני יוצר.
(2) סגיית- מגן באירית.
(3) סר אנגוס אוגילבי- איש עסקים בריטי, בעלה של הנסיכה אלכסנדרה (בת הדודה של המלכה אליזבת'). מת ב-2004.
(4) סקדוג'נגה- יצור אפל, צאצא של קין. ענק שעטוף באפלה.
(5) בנשי- זומבי שצעקתו גורמת למוות.
(6) דולאהאן- רוכב ללא ראש על סוס שחור.
(7) בארגסט- כלב שחור עם שיניים וציפורניים גדולות.
(8) פאצ'ן- ענק עם עין אחת, יד אחת מהחזה ורגל אחת.
(9) לינאש- ערפד או רוח רודפת, עם כנפי עטלף וידי ציפורניים, וחצי תחתון שהופך לזרועות.
(10) פיר גורטה- רוח רפאים שמתעוררת בזמן רעב.
(11) ניסיתי לתרגם, והתרגום הוא כנראה "הימים החזקים. אפשר לחדש אותם. תירה בהם. אש נקייה".
(12) תהילים מזמור צ"א, פס' ו'-ז'. ידוע גם כ"שיר של פגעים". נאמר כסגולה להצלה משדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה