סלואה, פרק 23: מידות האדם

האם המבחן השלישי יהיה גרוע מקודמיו?

והאם שיימוס ונוויל יצליחו להוביל את הכוחות שלהם ולהציל את העולם?

פרק 23

מידות האדם

"אתה יודע, קיוויתי שאיך שהיער הזה גרם לי להרגיש אתמול בערב היה רק כי הייתי חולה וכל הרעיון של להמשיך ללכת היה יותר מדי, אבל אני נושם טוב מאוד עכשיו, והם לא נראים לי ידידותיים יותר." שיימוס קימט את מצחו בפני קצה היער המוצל קלות כשגלגל את השמיכה שלו, קושר אותה חזק בכבל, ונוויל נאנח.

"חשבתי שזה סתם חוש שישי שאמר לי לא ללחוץ עליך." הוא דרך במגפו על הגחלים הלוחשות האחרונות במדורה שלהם, וריסק אותן. "חושב שאנחנו סתם פרנואידים, או שאתה חושב שממש יש שם משהו אפל יותר מהצל שלנו?"

שיימוס צחק, ומשך בכתפיו בקלילות רבה יותר ממה שציפה לה. "המוריגנות לא בדיוק בזבזו זמן בשני המבחנים הראשונים. אני, ברור שאני פרנואיד, אבל אני גם ממש מקווה שזה המבחן השלישי שלנו שם. נגמור איתו וישר לעסק, אתה מבין? והפצע למוח? אה, הייתי מספיק קרוב להיות משוגע בעצמי אז אני לא יכול להגיד  שלא הייתי מוכן."

"אל תזלזל בו!" נוויל הזהיר אותו מהר. "כבר טעינו ככה, ולא בדיוק אהבתי את התוצאה."

"לא מזלזל בכלום," החיוך נעלם, ולמרות שלא נראה היה מפוחד, קולו היה הגיוני לגמרי. "אבל ברגע שהיית ליד - או אפשר להגיד בתוך - קצה התהום וחזרה, אתה יודע שאפשר לחזור, לפחות."

"אז…" נוויל לא ממש רצה להסתכל על חברו כשארז את אחרון המטען של פניקס. "אתה אומר שאתה באמת יצאת מדעתך קצת זמן שם? אני אהיה כנה, לא הייתי ממש בטוח. אתה נראית בסדר, ואז…"

"מה זה מטורף, זאת השאלה?" הוא הושיט את ידו, משך את סכין ראש הזאב ממגפו וסובב אותו בהיסח הדעת בשמש הבוקר. "אם אתה מתכוון שיש משהו ממש מוזר בראש שלי, כמו שאנשים שומעים קולות או חושבים שהם מקל סלרי או חולים בהפרעה דו קוטבית ומה שזה לא יהיה, לא, אני תמיד הייתי שפוי כמו כולם. אבל אם זה אומר לאבד כל זכר מכל קצת מוסר או זהות שהיה לך, אם זה אומר שאתה חי לפי חוקים שלא קיימים לאף אחד שהוא לא אתה, אם זה אומר שאתה לא מה שאיש רגיל היה קורא לו בסדר או הגיוני, אם זה אומר אפילו כמעט לא להיות אנושי יותר כי הלכת רחוק כל כך, אז איי, הייתי מטורף כהוגן."

הקבלה של הכול בקולו ממש הטרידה, ונוויל ניסה לא להביע את פחדו, כי הוא ידע שזה הבדל באישיות שפשוט גרם להכול לקרות ככה. לשיימוס לא הייתה בעיה להודות בכאלה דברים, אבל עבורו, זה היה משהו כזה אישי ואפילו מביך עד שאולי לעולם לא היה מודה בפני אף אחד, כמו שעדיין שתק בנוגע לרוב מחשבותיו האפלות בשנה האחרונה שלו בהוגוורטס. הוא לא היה בטוח אם הכנות והפתיחות הזאת היו משהו שקינא בו או לא אהב בחברו, אבל הוא החליט לחייך בערפול. "אני שמח שדי השלמת עם זה."

"עם מה יש להשלים?" הסמל הכחול על גבתו של שיימוס התקמט בבלבול. "זה היה. להשלים, לא להשלים, לא משנה כלום, נכון? בטח שלא משנה את מה שאמרתי."

"אתה…" נוויל היסס, לא רוצה ללחוץ, אבל חשב שזאת הייתה שאלה מאוד חשובה בנושא מוסר. "אתה מתחרט על זה שהרגת את האנשים האלה, אם ככה? היית משנה את זה אם יכולת?"

"אני מתחרט על איך שעשיתי את זה," הייתה התגובה המידית. "זה לא עזר בכלל לעצור אותו בסוף, ולעשות את זה מחוץ לחוק ככה הוביל אותי בדרך שגרמה להמון חברים יקרים למות מולי ואני לא אוכל לסלוח לעצמי על זה, אבל אני לא יכול להגיד שאני מתחרט על זה שמחקתי כל אחד מהנבלות ההם מפני האדמה. הם לא היו צדיקים, אלו."

"אלסטר בטח לא היה," הסכים נוויל, והידק את הרצועות של התיק של אסקלון. "אז, אתה מסכים שהמשימה האחרונה מחכה לנו שם?"

"כנראה." הסכין חזרה אל מגפיו, ושיימוס נשם נשימה עמוקה, נהנה מהקלילות חסרת הכאב שבה כשסידר את הקשת על גבו. "כנראה שכדאי להיות מוכנים להכול. אולי אין יצורים אפלים באויינאגט, אבל זה לא אומר כלום. המוריגנות הצליחו לזמן את הכלבלבים החמודים האלה שפגשנו בהיכל שלהן, ויש הרבה יצורי 'אור' או 'אפורים' שלא כיף לפגוש."

"תראה אותנו," חייך נוויל בעצב. "אני אומר שעבור 'בחורים טובים' אתה ואני הרסנו לכמה אנשים את היום."

"בהחלט," החיוך של האיש האחר היה בוהק אבל קצת מפחיד, עיניו נוצצות בהנאה מסוכנת. "אני הייתי אומר שנוכל להתמודד עם כל מה שיביאו לנו, אתה יודע? אם, כמובן, אתה יודע איך להשתמש בכל הדברים היפים האלה שאתה מחזיק."

הוא שלף את אסקלון, וזרק אותה בקלילות מיד אחת לשנייה בתגובה, עיניו רוקדות מול האתגר. "אכפת לך לנסות, פיניגן?"

"אה, ביום אחר." היה עצב אמיתי בדחייה הזאת כששיימוס ליטף את נדן הכסף של חרבו. "עכשיו, בוא פשוט נשאיר את זה ככה, בסדר?"

נוויל החזיר את אסקלון לנדנה, ושם שתי אצבעות עטויות בעור בפיו כדי לשרוק בקול ולהביא את פניקסאליו בריצה. הוא הכין את עצמו, נשם נשימה עמוקה ושם את שתי ידיו על האוכף כששם רגל אחת בבטחה על הארכובה. הוא כבר לא היה צריך שהסוס יכרע ברך עבורו אם הוא לא היה לבוש בשריון, אבל המשקל והדיוק כששם מאה וחמישה עשר קילוגרמים של של אדם ומתכת על גבה של חיה בגובה של יותר משני מטרים הספיקו כדי שישתנק ממאמץ, וברגע שעלה, הוא הסתכל בכעס על חיוכו הלועג של חברו. "אם נעבור את זה," הוא הזהיר, "אני שם אותך בתלבושת שלי ונראה אם תוכל לעמוד."

"לא, מנהיג נועז," שיימוס לא ניסה להסתיר את זה שהשוויץ כשתפס ביד אחת את רעמת השיער של קאפל ועלה עליו בקלילות. "שמלות כסף נוצצות הן לא הטעם שלי. אבל אתה יודע, על טעם ועל ריח…"

"למה, פשוט למה?" נוויל גלגל את עיניו בדרמטיות כשלקח את המושכות, והסתכל למעלה על השמש הקיצית והשורפת. "מה עשיתי ששמו אותי עם חכמולוג רצחני שיציל איתי את העולם?"

"אני לא יודע," שיימוס קרץ, "אבל זה בטח היה נהדר, איי? חוץ מזה, אף אחד לא מבקש ממך להציל את העולם… כל מה שאתה צריך לעשות זה לתת לי כמה חרציות בזמן שאני אציל את אירלנד."

"ושוב פעם," המילים נאמרו בקושי בקול כששוב יצאו לדרך, ורכבו רק לכמה רגעים לפני שהגיעו אל העצים הראשונים. "הוא מוכיח את הטענה…"

OOO

בלילה הקודם, היער היה חי ומלא ברעשים קטנים, רשרושי חיות, שריקות ומשק כנפי ציפורים, אפילו רוח בעלים, אבל עכשיו הוא שתק. הוא חשב שהאוויר החם חיסל את הכול, ואולי הוא הפך לחירש, אבל נוויל עדיין שמע כל נשימה, כל קרקוש מתכת, כל חריקת מתכת על מתכת ואת צליל העור, הפרסות בעלים.

הסוסים לא היו חסינים מפני הרוגע המוזר והלא טבעי. בין אם חשו לכך בעצמם או שפשוט הגיבו לחרדה שגרמה לזיעה קרה לרדת על גבו והובילה לקמטי דאגה חדשים שנחרשו על מצחו של שיימוס, נחיריהם התרחבו, צווארם נמתח וזנבותיהם התרוממו כשהוא אחז במושכות, לא רוצה לטפל בשלושת רבעי טון של חיה שמשתוללת אם פניקס ישתגע פתאום. הוא רכן קדימה קצת, אחז בו עם ירכיו ואז העביר את המושכות ליד אחת, משחרר את השנייה כדי ללטף ולהרגיע את השרירים בצווארו של פניקס. "ששש… אל לנו לאבד את אומץ ליבנו עכשיו, ידידי. אנא שמור על עצמך רגוע ואל חשש מפני האפלה."

צחוק לחוץ נשמע מחברו, ונוויל הרים את מבטו והופתע לגלות ששיימוס עזב את המושכות, והדריך את קאפל עם רגליו בלבד כשהחזיק בקשת מכוונת למטה. "אז אני לא היחיד שלא מדבר אל הסוס שלי באנגלית?"

"כן, טוב, זאת עדיין אנגלית," נוויל תיקן, "אבל ככה אימנו אותו. הוא עדיין יגיב אם אני אנסה לדבר איתו, אבל אני מנסה לנחם אותו, אתה מבין?"

"לא אוהב את זה בכלל בעצמי," לחש שיימוס, עיניו נוצצות באור העמום מבעד לחופת העלים כשעברו מעץ לעץ. "אנחנו מאבדים את הדרך."

אכן, השביל שפעם היה ברור ורחב הפך לצר מאוד עכשיו, ונוויל שחרר את הרומח שהיה קשור על שק הציוד הארוך של פניקס לצד האוכף, והושיט את חודו כדי לשרוט שריטה עמוקה וחיוורת בגזעו של עץ קרוב. "אז נעשה את הדרך שלנו. רק שלא נלך לאיבוד. אנחנו לא יכולים לראות את השמש כאן, וקיי סיפר לי סיפורים על אנשים שמתו במרחק קטן מהיישוב כי הם הלכו במעגלים."

"רק תהיה מוכן אם תצטרך להשתמש בזה לא רק כדי להשאיר לנו הודעות."

"אה, בטח," הוא הבטיח. "רק… אוי, זה לא טוב."

לכל מקום אליו הסתכלו, העצים הפכו לזהים; עצי אלון גבוהים ומסוקסים עם אותם ענפים ושורשים בדיוק, וגם עם אותו חתך שנוויל השאיר על הראשון. הדרך נעלמה לגמרי, והוא נסוג לאחור, מרגיע את פניקס כשראה שהם מוקפים בעצים הבלתי מזוהים שגם הפכו לצפופים יותר. לא, הם זזו קרוב יותר, והוא קפא באימה כשהצל של דרוים סט עבר בדמו.

"שיימוס, תוציא את הסוסים עכשיו לפני שהם נלכדים איתנו! זה לא המבחן שלהם!" אפילו כשצעק את הפקודה, הוא נפל על האדמה בעצמו, והשתמש באסקלון כדי לחתוך את הרצועות שהחזיקו את הציוד של פניקס לפני שהכה בסוס חזק על המצח עם החלק השטוח של הלהב וגרם לו לברוח. העצים הצטופפו לצידי הדרך, כל כך עד שאי אפשר היה לעבור אותם בלי לרסק את רגלי הרוכב, ולחלקיק שנייה הוא חשב שזה מאוחר מדי, אבל אז פניקס הצליח לעבור דרכם, וקאפל עבר קצת אחריו בהבזק נחושת מהיר.

זה לא היה רק היער החי שחיקה את העימות האחרון והנוראי שלהם. עכשיו כשהיו לכודים, גב אל גב בתוך האזור הלא טבעי הזה, הדממה שמרטה את עצביהם נעלמה. במקומה נשמעה קריאה נמוכה ומאיימת, והקשת של שיימוס ענתה מיד, וירתה חץ אל חופת העלים, למטרה אותה נוויל לא יכול היה לראות, אבל היא פגעה, וגוף התרסק בכבדות מבעד לענפים, ונחת כמעט לרגליהם.

החץ פצע אותו, שיגע אותו, אבל הוא עדיין היה חי, והוא קם על רגליו, שואג בכאב ובזעם לפני שאסקלון חתכה בגרונו של היצור, הלהב החד כמעט עורף את הראש המעוות. במבט ראשון, זה נראה היה כמו עוד פומוריאן, אבל היה חסר לו מעיל השיער האפל, ובמקום הוא הזכיר תערובת של כל השדים שדמיין אי פעם: ארוך ניבים ועם ציפורניים, מקורנן ואפילו עם כנפי עטלף, ועורו מעוות ואדום. הוא הסתכל לרגע על שיימוס, שכבר הכין חץ שני וסרק את החופה בחיפוש אחר המטרה הבאה שלו. "מה זה?!"

"אני לא יודע!" הוא הודה. נראה לי… לעזאזל, נראה לי כמו הרבה דברים, בעצם, אבל לא אכפת לי מהמוצא שלו, כי הוא לא לבד, ואני לא יודע כמה זמן הם מתכננים להישאר למעלה!"

התשובה לא הייתה הרבה זמן. כאילו חיכו שיציגו אותם, היצורים צנחו, וכל הדאגות בנוגע למה שהיו נעלמו מיד בהתקפה המטורפת הזאת. הם לא סתם תקפו אותם מלמטה, הם גם צנחו עליהם מלמעלה, כמו הרפיות שתוקפות את אלו שפעם היו חברים לספסל הלימודים ועכשיו לוחמים, להבים מבזיקים וחצים עפים, מגנים עוזרים אחד לשני ולעצמם כשביצעו ריקוד מאולתר של אלימות הרסנית.

נראה היה בלתי אפשרי שרק שניים יצליחו לעמוד מול כזה טבח, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להפסיק לזוז אפילו לרגע, אבל זה לא הקל על התדהמה כששמע את שיימוס צועק מאחוריו בכאב ברור. "כמה זה רע?!" הוא צעק מעל ההמולה, ובאנחת הקלה התשובה באה בלי היסוס, גם אם בין מכות.

"הוא שבר לי את הקשת, זין… פגע לי ביד אבל אני בסדר… כולנו בקרב מגע עכשיו, אנחנו!"

"תצטרף למסיבה, חבר!" נוויל סינן מבין שיניו. אסקלון הייתה קבורה עד לנדן בבטנו של אחד מהדברים, ואחד אחר ניצל את המצב לפני שקרע אותה ממנו, ופגע מאחוריו ומסביב למגן שלו כדי לנעוץ את שיניו חזק בזרועו. הוא הרגיש את הניבים שוברים את השריון, והוא הרים את מרפקו וריסק אותו אל הפרצוף המכוער לפני שסובב את המגן והטיח אותו בו.

הוא חשש עבור שיימוס בשריון העור שלו ובנשקיו הקלים שכמעט נראו צעצועים ליד שלו, אבל הוא ראה עד כמה הוא טעה. זה לא היה חסר תועלת בקרב אמיתי, והוא זכה להצצה לתולדות מעמקי הטירוף הזה, אל החיילים הקלטיים שנלחמו בלגיון הרומאי וניצחו לעתים קרובות. העור דחה שיניים וציפורניים כמו הפלדה, והוא לא היה צריך שום דבר כבד, כי הוא פשוט לא חטף את המכות. הוא היה מהיר באופן בלתי טבעי, צועק את צעקות הקרב שלו מעל שאגות החיות כשחרב הארד הקצרה דקרה ודחפה, המגן העגול משמש גם כנשק כמו להגנה. משהו הבזיק, דם יצא מתחתיו, ונוויל הציץ בסכין שהייתה קשורה מתחת למגן, הפתעה אכזרית לכל מי שניסה להתחמק ממנו.

הגופות היו אמורות להיערם לרגליהם, הם הרגו עשרות, הוא היה בטוח בכך, אבל ברגע שהסיטו את מבטם, הגופות נעלמו, כאילו היער בלע את מה שירק כדי לירוק אותו בחזרה אליהם בזעם חדש. הוא נלחם בכל כוחו, אבל המעשים כבר לא היו אלתור נואש אלא מאומנים לחלוטין, והוא גילה שהוא עדיין יכול היה לחשוב מספיק עד שזה הטריד אותו, והוא הניד את ראשו אפילו שאסקלון התנדנדה.

"זה לא בסדר!" הוא קרא. "למה הדברים האלה תוקפים אותנו?!"

"אולי יש להם יום חופש!" צעק שיימוס בחזרה בציניות. "למה שלא תשאל אותם?"

"זה לא צריך להיות… מבחן… של כישורי הקרב שלנו!" לחץ נוויל. "אני חושב שהם מסיחים את דעתנו… מחלישים אותנו… כדי שמשהו -"

אבל הוא לא גמר, כי הוא צדק.

כמו הערפל לפני השחר, הנחילים העצומים נעלמו, עלו שוב אל החופה או שנמסו אל תוך האדמה עצמה, ונוויל בלע את רוקו, מגלה עד כמה התנשם חזק, עד כמה ליבו הלם באוזניו בשניות המעטות לפני שהעצים שוב נפרדו, ועכשיו הוא ראה מול מה באמת הם נלחמו.

היא הייתה גם יפה וגם מפחידה, שערותיה הזהובות עפות בפראות ברוח שהופיעה משום מקום, גפיה הגמישים עטויים בדם ושריונה היפה חרוך ומוכתם, אבל היא הייתה חזקה, זקופה, ועיניה הכחולות שרפו כשהסתכלה על שני החיילים בכל הרעב שרצה דם. זאת הייתה נמיין עצמה, והחץ שהיה בקשת שלה היה עשוי מדם, פיה המלא צועק צעקת קרב.

החץ האדום יצא מהקשת, אבל שיימוס כבר זז, ונוויל נסוג לאחור בלי לחשוב, נדהם כשחברו תפס אותו באוויר בידו החשופה, וריסק אותו לתרסיס טיפות חמות ודביקות. והוא יכול היה רק לצפות, רק לצפות בתדהמה ובאימה שהפכו לזריקת אדרנלין מדהימה, כי זה לא היה קרב, שום קסם שקיי אי פעם הכין את עצמו אליו, הלב הפראי של רוח הלוחם הקלטי השתחרר בכל התהילה הפראית שלו.

ברק קרע את האוויר בסירחון אכזרי כששיימוס הושיט את ידיו אליה, אבל היא בקושי זזה כדי להתחמק ממנו, והעלים הפכו לכלבי ציד אדומי עיניים שבקושי נחתכו מחרב הארד. הוא הוציא אותה מהגופות המתפרקות, ואז זרק אותה לאוויר, והיא הייתה לנשר, צולל כדי לפגוע בעיניה, אבל הנשר הפך ללהבה, חוזר אל אדונו, ושיימוס צעק כשהיא עברה את צד המגן שלו ופגעה בפניו. אבל הוא כבר הרים את הרומח של נוויל מהאדמה, והוא הפיל אותה מרגליה במכה אחת קטלנית. נמיין הייתה צריכה ליפול, אבל היא לא נפלה, אלא הסתובבה באמצע האוויר, ונוויל לא יכול היה לסבול את זה.

הוא רץ קדימה, אסקלון מורמת בהיכון, משתמש בקסם שלו, ובהתלהבות מטורפת הוא ראה את העצים קדים לפקודתו שלא נאמרה. הענפים התכופפו, התרחבו, ואצבעות העץ תפסו את האלה בקלות בזרועותיהן, מניפים אותה, לוכדים וכולאים ונותנים לשיימוס זמן לקחת את החרב שנוצרה מתוך הלהבות, ולדחוף את ידו כדי לפגוע בה בחזה החשוף.

אבל עיניה עברו משיימוס אל נוויל, וצעקת הזעם הפכה לצחוק ואז לשאגה כשראשה נזרק לאחור והיא התחילה להסתובב, פיה נפער יותר ויותר, שיניה מתרחבות, עיניה הופכות לחריצים. הענפים שהחזיקו בה התפוצצו לרסיסים, וקשקשי ברזל החליפו את השריון המוזהב, ידיה הדקות התעבו, וכנפיים פרצו מהמקום בו נפלו השערות הזהובות, ברכיה מתכופפות כשרגליה הפכו לשריריות, והיא התנפחה, התרחבה, עלתה על העצים עצמם כשהנערה הפכה למפלצת.

"לעזאזל…" קולו של שיימוס היה מלא באימה ובתדהמה, אבל עיניו הכחולות היו ענקיות, קרועות בין פחד ואמונה כשהוא בהה לא בנוויל, אלא באסקלון עצמה. "זה… זה שלך! החרב שלך! נוויל, זה הדרקון המזדיין!"

"אני יודע!" נוויל ניסה לדחוף את חברו לצד, לעמוד בין האיש האחר והדרקון הענק, אבל שיימוס תפס בזרועו בעקשנות, מסרב לזוז כאילו נטע שורש באדמה.

"זה לא דרקון קלטי!" הוא התעקש בזעם. "תסתכל על החרב המזדיינת שלך! זה אותו דבר מזורגג!"

"אז זוז לי מהדרך ותן לי להילחם!" הוא אסף את כל כוחו, ודחף עם המגן, ושיימוס עף בדיוק בזמן, כי השניות המעטות שהשינוי נתן להם נגמרו.

הדרקון שעט קדימה, שואג שאגה מחרישת אוזניים ונושף להבה שמיד הפכה את החופה מעליהם לגג אש ענק, אבל הוא נשאר על מקומו, אסקלון פועמת בידו כמו דבר חי. זה היה המבחן, אם ככה, ואפילו אם זה לא היה הגיוני, זה כן באיזושהי צורה. שניהם לחמו מול המארב מדרוים סט, שיימוס באלה הלוחמת שלו, ועכשיו הוא צריך לבדוק אם הוא באמת ראוי לשאת את חרבה של אנגליה, אם יוכל להניף אותה באותו המבחן שהביא תהילה לאדונו בעבר.

הוא הרגיש את שערותיו מתחילות לסמור, החום כמעט היה כבד מנשוא מתחת לשריון הכבד, אבל הריח של הצמר הנשרף והחום הגדול על גבו אמרו לו שהוא הגן עליו מהגיצים והענפים הבוערים שנפלו מסביבו כמו גשם שטני. לנוויל לא היה מושג איפה שיימוס היה, אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לדאוג בנוגע לזה עכשיו. עיני הדרקון הסתכלו אך ורק עליו, ושלו היו מכוונות אל העיניים המחורצות והצהובות, והוא הבין שאין צורך לעצור את הפחד שהחליט לקפוץ עליו.

הצוואר הכבד נמתח, התעקל כמו נחש, והייתה לו שנייה אחת לרדת על ברך אחת, כפוף מאחורי המגן הגבוה שנצמד אל האדמה כשהאש פגעה בו כמו להביור חי. הלהבות עפו מעבר לקצה המגן, משחירות את השריון על כתפו וחורכות את הלבוש שלו במהירות כך שלא הרגיש, אבל המתכת של המגן האדימה, והוא נאלץ להדק את פיו, לעצום את עיניו חזק מול הכאב העצום שהרגיש בידו וזרועו,כי הוא הריח את הבשר נשרף לגמרי, אבל אם המגן ייפול, הוא ידע שהוא גמור.

לבסוף הלהבות נגמרו, והדרקון שאף אוויר, והוא קם על רגליו, זורק את המגן, האדרנלין זורם בו כל כך חזק עד שהוא רק בקושי הרגיש את הכאב, רק כבדות מוזרה בידו השמאלית בה השריון והמגן והעור התמזגו. אסקלון עדיין נצצה ולא נפגעה, והייתה בידו הימנית, והוא רץ קדימה, מתכופף מתחת לראש הענק כדי לחתוך בגרון, אבל כנף אחת עפה משום מקום, והעיפה אותו מרגליו, כשהוא פוגע באדמה, מנסה לנשום אוויר ונחנק בענני העשן השחור והכבד.

ואז שיימוס שוב הגיע, עומד בשטח ההפקר הבוער בין נוויל והדרקון, ולא היה לו אוויר כדי למחות על ניסיונו הטיפשי והדבילי של חברו. הוא בכלל לא נראה היה מפוחד, וכשנוויל צפה בו בתדהמה, הוא הרים את חרבו, ונראה היה לרגע כאילו עמד לחתוך את הלב שלו, אבל הוא דחף אותו מתחת, לא בשריון, וחתך אותו כדי שהשריון יפול מתחתיו כקליפה ריקה. כיסויי המגן נפלו מיד, והוא אחז בקרע שהלהב השאיר בתלבושתו, וקרע אותו כשנפל על ברכיו, חרבו נזרקת הצידה, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות בידיים ריקות וחזה חשוף שלא ספג את הגשם הצורב שהכתים את עורו בכתמים אדומים ועזים.

"מבחן לשכל!" קולו נשמע מעל פצפוץ האש חזק יותר ממה שהיה צריך להיות, והדרקון עצר, ובהה כמעט בתדהמה בחרק הקטן הזה.

אבל שיימוס לא פחד, ולמרות שפקח את עיניו ושוב נעמד, הוא עדיין לא ניסה להגן על עצמו, בקושי שם לב ששערותיו התחילו להעלות עשן ולהישרף. "חששנו שנלך לאיבוד… שיארבו לנו… שיהיו מפלצות כמו בדרוים סט… אני חששתי מקוסם עם קסם יותר חזק משלי מאז שהדיאבל דוב כמעט חנק אותי… ועכשיו את מה שנוויל מאמין בלב שלו שאביר צריך להילחם מולו. המבחן הזה היה מה שחשבנו שהוא יהיה, ואני גמרתי!"

שערותיו נדלקו עכשיו, ופניו התעוותו בייסורים שכבר לא הצליח להחביא, אבל הוא נשאר במקומו, אומר את המילים דרך הכאב. "לא עוד! לא הוכחתי מספיק? את יודעת את הלב שלי! תני לי לשחרר את עמי! הבאתי את זה עלינו, אני, כי חשבתי שידעתי איך אפשר לעצור את הבן זונה הזה, תני לי סיכוי ל… לסדר את זה…" הראש הבלונדיני הפך להילה מקוללת של מלאך שנפל, והמשפט האחרון יצא לפני שאיבד את כוחו.

שיימוס נפל על ברכיו, עדיין מסרב להילחם בכאב הגדול שלו, זרועותיו מושטות ונוקשות כשהתעוות, כשצרח, אבל נוויל החזיר את הנשימה שלו, והוא קרע את עיניו מהמראה הנורא, שם את רגלו על בסיס המגן כדי לשחרר אותו מזרועו השרופה. הוא נקרע, עדיין מחובר לרקמת בשר חרוך שהוא סירב להאמין שהייתה אנושית או שלו, למרות הכאב שהופיע מבעד לתדהמה וגרם לזיעה שלו להתקרר אפילו בחום הזה. אסקלון הייתה הדבר הבא שנזרק לאדמה, והוא הרים את ראשו, מסתכל על הדרקון בכל העוצמה שיכול היה למצוא.

"אם הוא טועה, אז אני נופל איתו. אנחנו עושים את זה ביחד, או בכלל לא! אבל הוא לא טועה, נכון?" העשן היה כמו חומצה בריאותיו, והוא השתעל, שם את ידו על פיו וטועם עשן מלוח ממקום שלא היה חשוב, כי הוא היה חייב להתעלם מהפחד, להתעלם מהייאוש שהופיע בבטנו ואמר שהכול אבוד. "אני לא צריך להילחם בדרקון כדי להיות אביר. אני כבר אביר, בכל צורה שחשובה, ואני אסיים את המסע ואוביל את הפיי, אבל זה עבורכם, לא עבורי. אני ראיתי מה הייתי, אני יודע עד כמה רחוק הגעתי. אני כבר גיבור, וגם הוא, אפילו אם נמות פה."

היה רעם חזק כל כך עד שנשמע כאילו כל המציאות נשברה, ושריקת עשרת אלפים קומקומים התרוממו מסביבו בענן קיטור כשגשם כבד ואמיתי נפל על היער הבוער. הוא חסם הכול, כל כך חזק עד שלא ראה את ידיו לפניו, אבל היה עוד משהו חוץ ממים שכיבה את הלהבות. זה היה מתוק יותר מדבש על שפתיו, הרגיע את עורו הבוער כמו המשחה הכי טובה, ואפילו השריון החבול נצץ והפך לשלם מתחתיו. הכאב הפך מכואב למרגיז לכאב קל ולעקצוץ ואז לכלום, וכשהגשם ירד על העלים, הוא ראה את המוריגנות, שוב ביחד, עומדת יבשה באמצע הגשם.

"אספו את נשקיכם," היא אמרה ברוגע, חיוכה כמעט אימהי ומאשר. "סוסיכם מחכים לכם בקצה היער, ושם תמצאו את העיר גוריאס במרחק רכיבה של שעה. שלושה פצעים נגרמו לכם, שלושה פצעים ספגתם, ושלושה מבחנים עברתם. לכו אל המערות מתחת למקדש דאנו, וכשתצאו משם, מסעכם יושלם, הפיי יעמדו לרשות אלו שהוכיחו שהם יותר מראויים לכך."

סלואה, פרק 22: ראייה לאחור היא עיוורת

אז מה המבחן הבא של שיימוס ונוויל, אחרי שהם בקושי ניצלו מהצמח?

האם הם יצליחו לטפל בכוחותיו של הדיאבל דוב? האם שיימוס יחלים? ואיזה מבחן מפתיע נוויל יצטרך לעבור?

פרק 22

ראייה לאחור היא עיוורת

ברגע שהוא הבין ששיימוס לא ספג פציעה רצינית שאולי החמיץ, הלך נוויל להביא את הסוסים והציוד, והתעקש שחברו יישאר במקום בו היה. זה הדאיג אותו שהוא לא מחה, והוא החליט לבחון את הנזק שגרם לעומק ברגע שיהיה לו סיכוי.

פניקס מיד הגיב לזימון שלו, והלך בצייתנות מהמקום בו נהנה מחירותו ומאור השמש, בהליכה שלא הייתה שונה כל כך משל קוקר ספנייל גדול. קאפל היה עניין אחר, ונוויל כמעט השתמש בקסם כדי להביא את הסוס כששיימוס אמר שיוכל להגיד 'בוא' ואפילו 'הגיע לכאן' עד מחר, אבל תאגאימיד (1) אולי יביא תוצאה טובה יותר. הוא היה די בטוח שלא אמר את זה נכון בגלל ניסיונו הגרוע של חברו להחניק את הצחוק, אבל זה עבד טוב, ואפילו אם זה הצליח רק כי הסוס התבלבל מלשמוע פקודה מוכרת, הוא אחז בשני הסוסים בבטחה.

הוא הרחיף את שתי חבילות הלבוש מעל לנהר תוך כמה רגעים, ונוויל מיד פתח את שלו, ודחף את השריון והעזרים כדי למצוא את החבילה שקיי נתן לו למקרה הסביר שאחד מהם או שניהם יפצעו. כבר הזהירו אותו שכישופי ריפוי לא יעבדו פרט למקרה של פצעים אנושים במיוחד, כיוון שסבל היה חלק חשוב במסע, אבל זה לא אמר שהם לא יכלו לעשות כלום.

היו שם משחות וחבילות קטנות של עשבי מרפא מיובשים, גלילים נקיים של תחבושות פשתן, ואפילו כמה מכשירים שנראו אלימים כי מטרתם הייתה להוציא ראשי חצים ושרשראות שבורות מהעור האנושי, והוא בחר במה שהזדקק לו, עוצר רק כדי לקחת כמה שערות ארוכות מהסוס המופתע לפני שחזר אל שיימוס. "אני אכין לנו מחנה הלילה, אבל אני רוצה שתתן לי לעזור לך קודם. זה המעט שאני יכול לעשות."

שיימוס עשה פרצוף, והזדקף בצורה שהייתה אמורה להפגין את בריאותו, אבל הגוון האפור שפניו עטו והצורה בה התעוות די הסגירו אותו, והוא עצר את הצעקה כשהרים את סנטרו. "אני לא עשוי מזכוכית! תוריד את החרא הזה… תן לי את השריון שלי. תשים אותו עליי ואני אהיה מוכן לדרך… אין זמן לבזבז."

"אני לא חושב שאתה עשוי מזכוכית," אמר נוויל בשלווה, בכלל לא נבהל, ורק מעודד מניסיון הוויכוח כשהשווה בין מחט חדה לבין אורך השערה של סוס. "למען האמת, מר פיניגן, הייתי אומר שאתה כנראה האיש הכי קשוח שאי פעם פגשתי, אבל אתה פצוע, ואם אתה כל כך נחוש לחזור לדרך, זה יהיה מחר. עכשיו אתה נח."

"שום דבר," שיימוס התעקש, וניסה להתחמק כשנוויל בא מאחוריו, אבל השיער הארוך עצר אותו כשהאיש השני עטף את הקוקו מסביב לידו, וכך שיתק את ראשו כשצעק במחאה. "יא - לעזאזל, זה רק קצת מכות ואיזה סדק בראש!"

"שאני עומד לתפור - זאת חתיכה נקייה מאוד כמו שאני רואה, אז זה בטח היה גפן חד - אבל אני עדיין לא בטוח שהצלעות פה לא שבורות, וכמו שאמרת, אני די כיסחתי אותך."

בין אם חש שאי אפשר לסתור את הטיעון הזה, או בין אם כאב לו יותר משהיה מוכן להודות, או, כמו שנוויל חשד, שילוב של שניהם, שיימוס שילב את ידיו, והחליט לוותר לאחיזה בראשו בילדותיות רבה. "אני לא זוכר שהיית מטפלת בצ"ד," הוא רטן.

"היו לנו כישופי ריפוי, דברים היו קלים יותר." שיימוס צחק עכשיו, ונוויל נעצר, קצה המחט קרוב מאוד לחתך המדמם שהפך הרבה מהשיער הבלונדיני לאדום. "מה?"

"הדברים בצ"ד היו קלים." היה עוד צחוק צרוד. "בשם הדמעות של אימא שלי, מנהיג נועז, אי פעם חשבת שאתה תגיד את זה?"

"למדתי," מלמל נוויל בזהירות, מסופק שהמטופל שלו מוכן לשחרור והידיים מוכנות לעבוד. "שעדיף לא לחשוב על מה שחשבתי שיכול היה לקרות. אם באמת חשבתי על מה שיקרה לי בגיל אני-כבר-לא-יודע-בכלל, אז זאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי שפוי."

"מספיק הוגן." הוא הרגיש את שיימוס זז קצת כשהתחיל לתפור, אבל קולו לא הפגין שום חוסר נוחות, ונשמע קליל כאילו שתו קצת בשלושת המטאטאים. "לא הייתי חושב עליך את זה כשאיזה בחור שמנמן וקטן שלא זכר כלום בא לדבר איתי ועם דין בתא על הצפרדע המטופשת שלו. (2)"

"אוי, מרלין, טרבור!" נוויל צחק בשמחה, והניד בראשו. "לא חשבתי עליו כבר שנים! הוא די השתפר בזה, אבל ידעת שהוא ברח שוב לפני שמת? מימזי מצאה אותו בכביסה לפני כמה שנים. סבתא ואני הסכמנו שזה היה די מתאים. אומרים שאתה מת כמו שאתה חי."

הוא לא אמר שום דבר, אבל ברגע שהמילים יצאו מפיו, הן היו כבדות מאוד, והוא סיים תפר שני והתחיל את השלישי כששיימוס שוב דיבר. "אז אם ככה, איך אתה חושב שאנחנו נגמור?"

"לפני הרבה זמן," אמר נוויל בשקט אחרי מחשבה של רגע משלו, "הייתי חושב שאני אהיה איש זקן שנרדם בגינה ולא התעורר, כמו סבא שלי."

"אני חשבתי שאני אשתה את עצמי למוות." הוא לא ראה את פני חברו, אבל שמע את החיוך העצוב במילים, ומילותיו היו דומות.

"די ניסית את זה הרבה זמן, אבל כשפגשתי אותך בפעם הראשונה, הייתי אומר שהיית מת בדו קרב אחרי שאמרת משהו ממש אמיתי וממש טיפשי לקוסם הרבה יותר חזק בלי חוש הומור." נוויל ניסה להגיד את הווידוי הישיר בצחוק, אבל השקט בתגובה חשף שניסיונו נכשל.

"ועכשיו?"

"עדיין לא הייתי מוותר על זה," הוא אמר בכנות, ואז נשם נשימה עמוקה, מסתכל אך ורק על ידיו כששוב השתמש בשיער של הסוס. "אבל בעצם, אני מניח ששנינו נמות בקרב. כלומר, זה מה שאנחנו עכשיו, לא? חיילים, שוב ושוב."

"אני, בטח, אבל אני לא חושב שאתה כל כך עמוק בזה כמו שאתה אומר. אתה ממש טוב בשדה הקרב, ברור, אבל יש לך לב עדין, תמיד היה לך." הוא עצר בין התפרים, וכששיימוס הסתכל עליו, היה משהו שונה במבט על פניו, מין בגרות אמיתית שהייתה ממש מוזרה במישהו שעיניו מעולם לא היו צעירות או תמימות. "אני לא חושב שזה השתנה."

"אולי," הודה נוויל בשקט. "אבל זה לא - אוי, לעזאזל, אני אצטרך לפרום את זה ולעשות אותו שוב. השיער שלך מפריע יותר עכשיו כשהוא מתייבש."

"קדימה," שיימוס משך בכתפיו. "אם אתה צריך לחתוך קצת מסביב לפצע, הסכין שלי חדה מספיק ואני מתגלח איתה."

"תודה, אבל אני מעדיף שלא אם אני לא חייב." הוא שוב השתמש במחט, ואז נשך את שפתיו בריכוז כשהשתמש באצבע ובאגודל כדי לאחוז בקצוות העור כשמשך את השיער בשאר ידו. "לא התגלחתי הרבה זמן, פשוט סידרתי את הזקן, ואני מעדיף לא לנסות לתרגל עם סכין על חתך תפור." נוויל עצר כשקשר את התפר, הפעם בהצלחה, ואז נאנח. "אבל מה שאמרתי… זה כבר לא משנה. זה לא איזה לב עדין שעומד להילחם מול הדיאבל דוב שוב אם נעבור את זה, אני מבטיח לך. אין שום דבר עדין במה שאני מרגיש כלפי המפלצת הזאת."

"אם אי פעם היה, הוא עבר את הגבול ברגע שהוא לקח ממך את חנה."

האזכור הקליל הזה עצר אותו, המחט תלויה וכמעט בתוך הקרקפת של חברו, ואז הוא הוריד את ראשו, וקולו היה קפוא כמו העולם שהשאירו מאחור. "אני כבר  לא חושב עליה יותר."

"שקרן," אמר שיימוס מיד. "אתה עדיין לובש את הטבעת."

"בסדר. אני לא רוצה לדבר על זה, אם ככה. איך זה?"

לרגע אחד, זה נראה היה כאילו תגובה עוקצנית עמדה על קצה לשונו של שיימוס, אבל בדיוק כשנוויל הכין את עצמו, הוא עצר, והמבט הזה התחלף באחד שהיה מלא בקבלה ובאשמה. "כנראה שאיבדתי את הזכות לפני עשר שנים, לא?"

"אני מעדיף שלא לדבר על זה, אבל כן."

אולי זה לא היה ממש הוגן, אבל המחשבה על אותו הלילה הספיקה כדי להחניק את גרונו מרוב צער וכעס, והוא היה אסיר תודה שהמילים הבאות שפילחו את הדממה של הבוקר היו ניסיון ברור וטוב לשנות את הנושא. "אז מה אנחנו עומדים לעשות, בדיוק?"

"נקים מחנה עכשיו," הוא אמר מיד. "ניתן לך זמן לנוח, נבדוק את עצמנו כדי לראות איך סיימנו את השלב הזה, נאכל משהו. נוכל לחזור לדרך אל גוריאס בבוקר, בהנחה שלא תתחיל לגנוח דם בלילה או משהו."

"התכוונתי לדיאבל דוב." שיימוס תיקן אותו. "אני לא יודע בנוגע אליך, אבל אני די חשבתי על זה שניקח את הפיי ו'נעצור אותו'. פשוט נופיע ואז…" הוא נקש באצבעותיו, ואז נופף בידו בתנועה מפוזרת. "אתה יודע."

"אתה צודק, עכשיו כשאני חושב על זה." עדיין היו עוד שניים או שלושה תפרים, אבל החתך התחיל להיקרש כבר, וזה היה יותר קשה, אז הוא לקח את צנצנת המשחה הקטנה שקיי הבטיח לו שתחטא פצעים. אבל ברגע שהמשחה המסריחה רק נגעה בראשו, צעק שיימוס בכאב וזז כל כך מהר עד שלרגע נוויל חשב עד שאולי התעתק.

"מה לעזאזל אתה עושה לראש שלי?!" הוא נחת במרחק של מטר ממנו, והעיניים הכחולות היו ענקיות ומלאות בכאב וכעס. "תזהיר אותי, נו -" קולו שתק פתאום, והוא נאנק מכאב כששתי ידיו היו על החזה שלו ופניו החווירו. נוויל הוריד את הצנצנת, ומיהר לצד חברו בדיוק כדי שהוא יסתכל עליו בחיוך נבוך. "אז צדקת בנוגע לצלעות, כנראה."

"כמה זה רע?"

"אחת על בטוח… אולי שתיים או שלוש," הודה שיימוס. "קשה להגיד בדיוק. אה, לא!" הוא דחף את ידו המושטת של נוויל והניד בראשו בכעס. "אתה לא נוגע בי יותר עד שהאש בראש שלי נכבית!" בזהירות, כל תנועה מחושבת, הוא  שוב שכב על הדשא, ונשם בזהירות לפני שהמשיך. "דיברנו על משהו חשוב, בכל מקרה. אני רק צריך שנייה להתאפס על עצמי… קדימה."

"אמרתי שצדקת… גם הנחתי שזה יסתדר מעצמו, וזה טיפשי, אבל לא הבנו את הכול." נוויל וידא ששיימוס ישב בנוחות האפשרית, ועדיין דיבר כשלקח את המחט שהפיל. "כנראה שאנחנו צריכים להחליט בנושא. יש לנו מספיק מידע כדי לדעת מה נעשה בנוגע למה שאנחנו נלחמים בו."

שיימוס הנהן, הצבע התחיל לחזור אל פניו כעת. "שוב חוזרים אל דרוים סט?"

"זה כמעט בטוח אם הוא עומד לעשות עוד טקס כמו הראשון. הוא רוצה את הקדרה של בראן, אז נניח שנצא משם, מה שאומר שנהיה ממש באמצע המעגל. וכל הצבא שלו שם, וכל האנשים שיוכלו להכניס לשם. איך הראש?"

"אתה יכול להתחיל שוב לתפור אם אתה צריך, אבל עוד טיפה מהחרא הזה, ואני אדחוף אותה לתחת שלך עד שתירק אותה." זה לא היה איום סרק, ונוויל היה מספיק חכם כדי לקחת אותו ברצינות, אבל אז משהו אחר עבר בפנים המנומשים, מבט של הבנה פתאומית שהדליקה את פניו בחיוך פתאומי ומסנוור. "רגע… האנשים יהיו שם?"

"זה מה שהוא אמר," הסכים נוויל בזהירות.

"כשהרגשת את האדמה, מנהיג נועז, היה שם משהו?" הייתה דחיפות בשאלה, ולמרות שהרגיש שהוא החמיץ משהו שהיה ממש ברור, לא הייתה לו ברירה אלא לקמט את מצחו.

"אני לא מבין."

"ארין (3) מתה, או שהיא ממש פגועה?"

"לא מתה עדיין…" היסס נוויל, וחשב בזמן שהתחיל את התפר הבא בחתך הנקי כדי לשקול איך לנסח את ההרס שהוא נשאב לתוכו בנשמתו. הוא הבין לבסוף שאין שום דרך להציג את החוויה, והוא נאנח. "כן, אפשר להגיד 'ממש פגועה'."

"ואם יש לך את ההזדמנות, תוכל לעשות משהו כדי לעזור?"

"לא לבד." הווידוי הרגיש כמו כישלון שלא יכול היה להסביר, אבל הוא לא רצה לשקר. "אולי אני אוכל לרפא עץ אחד, להחזיר גן קטן לחיים עם המון עבודה קשה וכל הקסם שלי, אבל להחזיר אומה שלמה מהחושך זה ממש מעבר לכוחות שלי."

"אבל לא תהיה לבד, יהיו לך כל כוחות האור והטוב, הסידה עצמם," לחץ שיימוס.

"אני לא…" הוא עצר, ועיניו הצטמצמו. "מה אתה חושב, בדיוק? יש כאן יותר מזה שאתה רוצה לראות את האי הירוק שלך שוב זוכה לשם שלו, נכון?"

"אני צריך הסחת דעת - אחת ממש גדולה -" שיימוס הסביר. "ומשהו שיהיה מספיק טוב כדי להיות סימן ויגרום לאנשים להיות מוכנים להקשיב לתקווה שהם נטשו מזמן… לעצור ארבע שנים של חורף נראה לי כמו הדבר הזה, שלא לדבר על זה שזה בטח יפריע קצת לקסם של הדיאבל דוב."

זה עדיין לא היה ממש הגיוני, אבל זה היה מספיק עד שנוויל חשב על כך כמה שניות ברצינות לפני שהגיב, והוא בכוונה נמנע מלהתחייב. "זה יהיה בסדר אם זה יהיה מקומי?"

"רק דרוים סט?" שיימוס משך בכתפיו, וניסה להנהן, אבל מהר מאוד הפסיק כשהמחט שוב חדרה אל קרקפתו. "בטח, אם זה טוב."

"אני לא ממש מיוחד כקוסם, בעצם - תקשיב לי!" הוא עצר את המחאה שידע שישמע עכשיו, בקושי מאמין למה שהוא עומד להגיד ויודע שהוא לא יוכל לעשות זאת אם יטענו נגדו. "אבל אני יודע שיש לי כישרון טוב עם צמחים, ממש מתנה. עדיין, מה שאתה מבקש זה ממש נס, ובדרך כלל, הייתי אומר שנגמר לך המזל. אבל דרוים סט זה מקום קדוש עבורי… בצורה רעה, אבל זה עדיין מקודש, ואם יש לי את זה, ואוכל להגיע אל כל הכוח של האנשים שנתנו את חייהם עבורי שם, ואם הסידה באמת יעזרו לי…"

נוויל נשם נשימה עמוקה, וליקק את שפתיו. מה ששיימוס ביקש היה ענק ומעבר להיגיון, אבל הוא חשב על כל מה שכבר ראה, כבר עשה, וידע עמוק בלבו שלמרות שהכוח הזה לא קיים בתוכו, הוא כן האמין שהיה משהו גדול הרבה יותר שיוכל לגעת בו, להשתמש בו עבור המשימה הבלתי אפשרית הזאת. לבסוף, קולו היה לחישה של זר, והתשובה לא יצאה עבור עצמו. "אני חושב שאני יכול לתת לך את הנס שלך."

"אז אוכל להביא לך את אירלנד." לא היה סימן לכל בעיה בהכרזה הנועזת, ונוויל לקח רגע כדי להבין למה התכוון, ועיניו התרחבו.

"כלומר שאתה יכול להפנות אנשים נגדו? אתה חושב שתוכל לשכנע אותם להתקומם אחרי כל מה שעברו?"

"לראות אותי יהיה חתיכת דבר."

נוויל היסס, ובחר את מילותיו בקפידה כדי לא לפגוע. "אני בכלל לא חשבתי שהסלואה היה כזה מוכר, שיימוס, ועבר המון זמן…"

"הוא לא," הודה שיימוס בפשטות. "אבל זה עדיין חלק מהנושא. אני לא ממש נאה, אבל אני פשוט נראה אירי עד הסוף. מדמם ירוק, אני."

עכשיו נוויל נחר בצחוק, גבה אחת מורמת כשהציג את אצבעותיו המוכתמות מדם. "אני חושב שלא. במקום ממנו אני בא, אנחנו אומרים שזה אדום."

התגובה כשהרביץ לידו הייתה קצרה ובגאלית, אבל נוויל לא היה צריך תרגום כשחברו המשיך, בלי לעצור. "איקרוס ואני, אנחנו עבדנו כדי שהמראה שלי יעבוד לטובתנו. ניסינו לעשות אותי אגדה, אז לא גזרתי שיער, נתתי לקעקוע לבלוט מעל לחזה כדי שיוכלו לראות אותו, צילקתי את הפנים, עשינו כל מה שיכולנו כדי שנוכל לגרום לי להיראות כמו אחד מהגיבורים מפעם, ועכשיו עם השריון והבגדים וכל זה… זה לא חשוב אם הם יודעים שאני שיימוס פיניגן מכל מקום. תבקש מהם לעצום עיניים ולדמיין לוחם גיבור אירי אמיתי, עתיק ואלים עם דם, ואני אהיה מה שהם יראו."

"אני מבין לאן אתה חותר. הסמל הזה הוא בעל כוח מאוד רציני, והוא אולי יצליח לגרום לאנשים לפעול עכשיו, לתהות אם הם יכולים." ההתלהבות בקולו הפתיעה אותו, אבל התכנית שהתחילה להיווצר באמת הייתה הגיונית. נועזת יותר, בעצם יותר טובה וחצופה מכל מה שהמציא, אבל היה בו חלק שאהב את הרעיון לנצח את השטן במשחק ההופעה שלו.

"ובין שינוי העונות הפתאומי והקהל שלו שיתקומם נגדו…" היה קצת רעד כי המשפט היה מלא בהתנשפות שרק האיצה את ההתלהבות. "...זה יהיה יותר ממספיק עבורנו ועבורם לעבור דרכו, לחסל את המסיבה, ולהתכונן לפגוע בצבא שלו לפני שהם יבינו מה קורה!"

"אנחנו באמת נצטרך לעבוד ביחד…"

"אנחנו די טובים בזה, אני אומר," התעקש שיימוס בביטחון.

"לא רע בכלל." החיוך על פניו היה כל כך רחב עד שכמעט כאב כשתפר עם החוט בפעם האחרונה, וטפח על גבו של שיימוס כשהתרחק. "הנה. גמרנו." הוא הטה את ראשו, והסתכל על האיש האחר נוגע בזהירות בפציעה שהחלימה. "שישה עשר תפרים… מישהו פעם אמר לך שיש לך גולגולת עבה יותר מקדרת ברזל?"

"פה ושם…" הוא עשה פרצוף כואב, ואז נאנח עד כמה שצלעותיו הרשו לו. "אוי, אני מתגעגע ללבנדר עכשיו, ממש."

"מה?"

"היא ידעה לתפור. הינקיפנק (4) יכול היה לתפור אותי יותר טוב מזה."

נוויל קימט את מצחו. "אין להם ידיים!"

"בדיוק זה."

"תגיד תודה!" הוא ניסה להישמע פגוע, ממש עצוב, אבל לא הצליח בכלל, והוא גילה שצחק במקום. "אתה בלתי אפשרי, אתה יודע?"

"אמרו לי את זה כל חיי, מנהיג נועז." שיימוס קרץ אליו. "אמרנו לי את זה כל חיי. אבל עכשיו, מכיוון שסיימת לחורר אותי בשם הרפואה, ומכיוון שנראה שאתה כל כך פגוע מהמפגש הקטן שלנו עם הצמח שם עד שאתה לא חושב שנוכל להמשיך היום, מה אתה אומר שתכין לי ארוחת צהריים כשאני אחשוב לעצמי על איך אנחנו מתכוונים לקחת את המדינה בחזרה?"

OOO

אפילו כשבחן מקרוב, התברר שחשדו של נוויל שלא נפגע בכלל במבחן הראשון שלהם פרט לכמה מכות בכתפיו היה נכון, אבל שיימוס היה עניין אחר לגמרי. למרות שניסה לשמור על גישה אופטימית, והסכים שכן, זה יכול היה להיות גרוע יותר, הוא מאוד דאג בינו ובין עצמו. בנוסף לחתך שכבר היה תפור, בחינה מדוקדקת חשפה שחברו שבר לפחות שלוש צלעות, וקצוות עצמותיו דקרו את אצבעותיו בכל נשימה, וכל גופו היה פגוע ממה שהודה לבסוף שהיו כמה מכות ממש חזקות.

באופן כללי, צדק שיימוס כשהתעקש שהפציעות עצמן לא היו חמורות כל כך, והכאב נחלש כשלבש את בגד העור שלו בצורה הכי הדוקה שאפשר כדי לקבע את העצמות, אבל נוויל ידע שאם הוא יתיש את עצמו יותר מדי, או אולי, אלוהים, יחטוף עוד מכה טובה לחזה, אולי תקרוס לו ריאה והוא יהיה בצרות. היו להם עדיין עוד שני מבחנים לפניהם, והסיכויים שזה יקרה היו גבוהים באופן מטריד, אז הוא קיווה שהמסע יימשך מספיק זמן כדי שעצמותיו יחלימו לגמרי לפני שיצטרכו להילחם מול הדיאבל דוב.

עדיין, לא היה שום דבר שיכלו לעשות מעבר למה שעשו, ונוויל החליט פשוט לסמוך על המוריגנות שלא ישלחו אותם למצב בלתי אפשרי. הוא הודה על כך שלמרות כל עקשנותו, שיימוס לא נתן לו להקים את המחנה לבדו, למרות שהוא לא היה ממש פעיל. במקום, הוא ניצל את הזמן כדי לרשום את כל היצורים האפלים שזכר מהקרב הראשון, וכשנוויל גמר, הוא התחיל להסביר למפקד לשעבר על יכולות יריביהם.

מה שהרג את חנה, הוא גילה, היה לינאש, מין סוהרסנית-ערפד אישה שמצצה את חייו ונשמתו של האדם יחד עם דמם, והיצורים הכחושים שנתקלו בהם שוב במהלך ביקורם הקצר היו פיר גורטה, תוצר הרעב שהשמיד את כוחו של אדם במגע ראשון לפני שאכל אותם חיי. הוא גילה בנוגע לכלב השטן בארגסט, על דולאהאן חסר הראש, ועל האניס השחורה אוכלת הילדים, אבל למרות כל האימה, הוא הרגיש רק עניין כשהקשיב.

הוא עצמו התמחה בנשקים שהם היו צריכים להשתמש בהם בקרב הזה, אבל שיימוס היה זה שלמד תחת האיש שנלחם ביצורים הללו, ועל כל יצור אפל, סגנו לשעבר היה מנוסה בחולשתם ובדרך לנצח אותם, ובכוחם של הפיי עצמם. הוא גם הבין יפה מאוד טקטיקות בעצמו, והיום עבר מהר כל כך עד שהם בקושי זכרו לאכול ולשמור על המדורה בוערת, הם היו כל כך עסוקים בנושא יחסי הכוחות והטקטיקות, המהלכים והעמדות.

שיימוס נראה מוכן לעוד קרב כשהציע שיפקד על ההתקפה שלהם, אבל נוויל הסכים בלי להסס. הוא אמר שהוא כבר בחר בו כסגנו פעם, והוא לא היה עושה זאת אם לא היה מאמין ביכולתו להוביל קרב, אבל זאת ועוד, זה היה משהו שהיה לו בו יתרון בכל דבר, מהשפה לרגישות התרבותית שעליהם להשתמש בה אם קיוו למשוך את קהל הצופים אליהם.

לחמש את האנשים הוא האתגר הגדול שלהם, כי אף אחד מהם לא רצה לקחת אספסוף שיילחם בקרב אבוד בידיים ריקות, אבל נוויל הסביר שהקסם לצידם היה קסם היצירה והפוריות, וזה היה ברור, שאם יבחרו בנשק בחכמה, הם יוכלו גם לשכפל אותו לכל החיילים שיוכלו להשיג. השאלה בנוגע לבחירת הנשק העסיקה אותם במשך שעה, ואז שיימוס הציע את השליילי העתיק מעץ האשחר, ושניהם הסכימו שבגלל שהיה קל להשתמש בו - כל אחד יכול היה להניף את המקל הגדול - צבעו הטבעי, ושורשיו ההיסטוריים, זאת הייתה האפשרות הטובה ביותר שלהם.

עד שהם סופסוף נרדמו - שניהם רצו להמשיך אבל פשוט היו מותשים מכדי להמשיך - השמיים במזרח כבר התחילו להאיר שוב, והשמש הייתה גבוהה, האש ערימה קרה של אפר לבן כשהתעוררו שוב. נוויל היה הראשון שקם, ועיווה את פניו כשהתיישב ומתח את צלעותיו הקשות והכואבות. לפחות, הוא חשב, לא נרדמתי בשריון. קיי אמר לי עד כמה זה יכול להיות כיף.

להעיר את שיימוס הייתה אומנות שעדיין זכר אותה משנותיהם יחדיו במגדל גריפינדור, והוא התרחק שני צעדים ממה שנראה היה רחוק מדי לפני שהוציא את הלחם האפוי מהתיק שלו וזרק אותו על ראשו של חברו. הוא פגע נהדר, וגרם למחאה מצד חברו יותר מאשר להתעוררות, והוא התכונן לעשות זאת שוב, אבל הניסיון להתגלגל העיר את הצלעות השבורות, והעיניים הכחולות נפערו בתדהמה. "אה -"

"בוקר… או יותר צהריים, אני חושב," חייך נוויל. "אם אתה תסתכל במרחק קטן מאוזן ימין שלך, זאת ארוחת הבוקר שלך. איך אתה מרגיש?"

שיימוס הזדקף בזהירות, מפהק ומשפשף את עיניו בגב ידיו לפני שענה כשלקח את הלחם הקשה. "כאילו שאיזה ממזר ממש גדול השתמש בי כשק אגרוף מזורגג אתמול, איך אתה חושב שאני מרגיש?"

"הימים השני והשלישי יהיו קשים," הוא הנהן בהבנה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לנוח עוד יום אחד? עדיין יש לנו הרבה מה לדבר בנושא דרוים סט."

"זה לא משנה בכלל אם לא נגיע לשם," אמר שיימוס בעקשנות. "גרמת לי לנוח ליום אחד, אל תתגרה במזל. אני אהיה בסדר ברגע שאקום ואתמתח… הן פשוט קשות יותר מכל דבר אחר, בעצם."

נוויל קימט את מצחו, והושיט את ידו כדי לעזור לחברו לקום על רגליו. "אל תהיה טיפש, פיניגן. אין טעם להתווכח איתי, לא כשאני שברתי את הצלעות שלי בעצמי לפני כן. כן, אתה בטח תוכל לדהור שוב היום, אבל רק אם לא תחמיר את המצב."

"אה, אני ארגיע קצת אם זה מה שאתה מתכוון," הסכים שיימוס. "ואני לא מתכנן שום דבר מלהיב בכלל, אבל אנחנו חייבים להמשיך לזוז. בדקת את הסוסים?"

"הם בסדר." הוא סימן אל המקום בו הסוסים נרגעו, בקושי שמו לב שאדוניהם טרחו להתעורר. "אני אוכל לסדר הכול ולהעמיס עליהם תוך חצי שעה בערך אם באמת אזדרז, אבל אני רוצה שתרכב על פניקס."

"אין מצב שאתה רוכב על שלי!" השיער המשוחרר עף על פניו כששיימוס הניד בראשו במהירות. "חוץ מזה שאתה לא שולט בו, אתה הרבה יותר כבד ממה שהוא רגיל ברגע שאתה מלא בשריון וכל החרא."

"אני לא מתכוון להתקרב בכלל לחייה שאני די בטוח שעדיין רוצה שאמות," הסכים נוויל במהירות. "אני אלך. העניין הוא שקל מאוד לרכוב על פניקס, ויש לי אוכף מנהדר מלא בקשרים שיקל עליך מאוד."

לכמה שניות, היה ברור ששיימוס שוקל את המצב באמת, וזה אמר הרבה מאוד על כמה שבאמת כאבו לו הצלעות, אבל אז הוא שוב הניד את ראשו. "בסדר מצדך, אולי, אבל פניקס שלך לא קשור אליי, זה כאילו אני ארכב על פיל. יהיה יותר מסוכן לי לנסות לרכוב עם משהו שאין לי מושג מה הוא מאשר פשוט להגיד לקאפל להרגיע קצת."

כשהוא הסתכל על האוכף הרך והרצועות של קאפל במקום בו הם היו ליד האוסף המאיים של פניקס, הוא נאנח ומשך בכתפו בתבוסה. "בסדר, יש משהו בדבריך. עדיין…"

"אני לא חירש!" קצת כעס הופיע בקולו של שיימוס. "אם אפגע בעצמי מספיק עד שלא אוכל להמשיך, גמרתי. אני אחזור למוריגנות, נכשלתי ונדפקתי. אני לוחץ על עצמי, בטח, אבל אני לא אקח סיכונים טיפשיים."

שיימוס נראה מופתע וקצת נעלב כשנוויל התחיל לצחוק חזק מההכרזה, אבל מהר מאוד הוא חייך כשהצליח להגיד את המילים דרך הצחקוקים שפשוט לא יכול היה לעצור. "אתה. שומר על ביטחון. לא הייתי צריך לפסול זעזוע מוח!"

"אה, מנהיג נועז…" העיניים הכחולות התגלגלו לשמיים, במבט מוגזם של קדוש מעונה. "מתי אמרתי את זה? אני פשוט לא מבזבז את האידיוטיות שלי."

OOO

הם אכן הלכו יותר בקלות באותו היום, והלכו מעט מאוד מהדרך הארוכה אל העיר הדרומית הרחוקה, אבל הם עדיין התקדמו, והם הצליחו להשתמש בקצב האיטי כדי לשוחח על יתרונות הקשת, איך יטפלו במצודות, האפשרות שתחמושת מוגלגית תיפול לידיהם או לאויבים שלהם, והרבה נושאים אחרים. לקראת סוף היום, התחיל שיימוס לשתוק, והוא לא מחה בכלל כשהציע לחנות בקצה היער כשהשקיעה הגיעה, אבל נוויל נזהר לא לדבר על כך. אם חברו היה מוכן להיות הגיוני בנוגע לפציעותיו, הוא לא עמד להזמין צרות.

תוך פחות משלוש שעות, הוא גילה כמה טעה.

הצלילים היו חלשים, לא חזקים יותר מהתנועות החלשות של הסוסים והרעשים הקטנים של היער מאחוריהם, אבל היה בהם קצב שמשך את תשומת ליבו כשנגע בפחמי האש עליהם תפוחי האדמה נצלו לארוחת ערב, והוא קימט את מצחו, וקרא לאפלה בה שיימוס היה, בודק את קאפל. "אתה שומע את זה?"

לא הייתה תשובה, רק עוד מרעשי השיהוק המוזרים, והוא קימט את מצחו, יד אחת על אסקלון כשעמד. "שיימוס?"

"איי?"

המילה נשמעה מוזרה, קשה ורכה יותר מהפעם האחרונה בה חברו דיבר, ועכשיו כל חוש היה מתוח, והוא זז בזהירות מהאש, הרשה לעיניו להתרגל לפני שהעז לזוז. אם זה היה מארב, היריב היה פועל כשתשומת ליבו הייתה מוסחת, אבל הוא לא רצה לרוץ בעיוורון למרות הכול. חוץ מזה, הוא הזכיר לעצמו, הוא דהר כל היום, אולי יש לו קצת בעיה להרים את הקול שלו. הכול בסדר?"

"אני… זה כלום. רק הצלעות קצת כואבות לי. אתה לא צריך… להתנהג…" אבל המילים נקטעו בעוד סדרת רעשים, ועכשיו הוא ראה, ונוויל הבין שהרעשים באו משיימוס עצמו. האיש האחר היה קצת מוצל מתחת לשמיים הריקים עם הירח הדק, אבל היה אפשר לראות שכרע על ברכיו, מכורבל קדימה כשידיו אחזו בו בחוזקה, ולמרות שהוא כבר לא החזיק בחרב, הוא דאג מאוד ורץ במהירות את המרחק שהיה ביניהם.

"אל תגיד לי את השטויות האלה! מה קורה פה? אתה -" הוא עצר, ופתאום הבין מה היו הצלילים. שיעול: חנוק וגורם לכאב עצום אבל עדיין יוצא בנשימות צרודות. נוויל עיווה את פניו בהבנה, והבין טוב מאוד עד כמה זה רע, כי הוא עצמו סבל מצלעות שבורות ומאוויר מלא באבק בשעות הראשונות לאחר תבוסתו של רידל. "אוי, שיט, חבר, בלעת משהו מוזר?"

הייתה שתיקה ארוכה, ארוכה מדי, והוא כרע, והוציא את האנייה מהתיק שלו. הוא ידע שלומוס יהיה חסר תועלת, אבל הוא רצה אור, דרך לראות את פני חברו, וכמעט מיד קיבל את זה כשהמטבע התחיל לזהור. בהתחלה זוהר חלש, כל כך עד שכמעט שיקף את אור הכוכבים שהציצו מאחורי ענן, אבל במהירות האור הפך לאור חמים וברור שהאיר את שני האנשים בבוהק צהריים.

שיימוס נראה קצת חיוור כל היום, אבל עכשיו עורו היה בגוון גיר, הלובן החולני הבהיל עוד יותר בגלל הסומק העז שהיה גבוה בלחייו, בגלל השפתיים הסגולות שהיו מלאות בנוזל האדום שהיה גם על סנטרו והכתים גב יד אחת. "זין! אתה נחנק!"

נוויל הפיל את האנייה - שלמזלו המשיכה לזהור - אבל כשניסה לגעת בידיים, קיווה שהוא יוכל להעביר אותו למצב בו יוכל לנשום ביתר קלות, הוא שמע את עצמו משתנק באימה. העור המנומש לא היה חם או אפילו קצת קריר מאוויר הערב, הוא הקרין חום, והוא משך את ידו, מניד בראשו בחוסר אמונה כאילו יכול היה להעלים את הראיות שאמרו לו שהאיש שהוא כרגע הסכים לתלות בו את מבטחו היה במצב רע כל כך. "לא… אתה… אני לא מבין… אין מצב שאתה חולה… אלו סתם צלעות שבורות. זה לא הגיוני!"

"המים…" הצליח שיימוס להגיד, פניו מתעוותות כשניסה לעצור עוד שיעול. "בטח… קצת נכנסו לי לריאות… לא יכולתי להשתעל עם הצלעות… הצלעות השבורות."

"כלומר שאתה כמעט טובע כבר יומיים ולא אמרת כלום! שיימוס!" נוויל לא התכוון לצעוק, אבל הכעס היה קל יותר מהפחד, בעיקר כשנראה היה כאילו שניהם היו חסרי תועלת כדי להכניס עוד אוויר בין השפתיים הצבועות.

"לא!" עיניו נצצו מרוב חום באור האנייה, אבל הוא ראה את הכעס, ואז עוד התקף שיעול הרגיע אותו. "לא טבעתי… חולה מזורגג." ההכרזה הייתה קללה, מלאה במרירות גדולה, והוא לא ידע אם מה ששמע היה עוד שיעול חסום או בכי.

זה לא היה חשוב, כי הפעם הוא כן זז, וכרך את הגוף החזק בזרועותיו בעדינות כאילו החזיק שה קטן כשהניח אותו על הדשא, מרחיק את ידיו של שיימוס מלעשות את מה שידע שלא יועיל. "אני פשוט לא מבין," אמר נוויל ברכות, ולקח קצת מהלבוש שלו כדי לנקות את הדם מפניו של שיימוס, ההאשמה בנימת קולו הפכה לאשמה. "איך החמצתי את זה אם היית במצב כל כך רע. אין סיכוי שהיית ככה מאז השקיעה."

"לא… ממש הרגשתי…" לא רק חום גרם לעיניו לנצנץ עכשיו, והדמעות זלגו על לחייו כשנתן לראשו ליפול לאחור, פניו מתעוותות במה שהיה הרבה יותר מסתם כאב רגיל. "פשוט לא רציתי… להיות… לא יכולתי… אבל עכשיו, אוי, ישו, לא שוב… לא… לא שוב, לעזאזל…"

והוא זכר את הילד הקטן שהיה במיטה עם השפעת כשהגיעו החדשות על אביו, הימים והשבועות והחודשים שנכנס ויצא מבית החולים, השנים בהן נראה היה שלא יהיה עולם מעבר לדלת חדרו או אולי מחוץ לשכונה הקטנה שלו בזמנים היפים. הוא זכר את הצורה בה אנשים הגיבו, איך שקראו לך אמיץ אבל לא ממש האמינו שליבו של הלוחם יוכל לפעום בילד ה'רגיש'.

הוא ידע. הוא ידע טוב מאוד מהניסיון שלו אבל לא בדיוק איך הרגישה תחושת המחנק הנוראית הזאת, לטבוע באדמה יבשה, וכמה קל היה להאמין שהכאב הגדול היה עצמות שבורות, הרעב לאוויר רק מקרב אותך יותר, לוחץ יותר מדי. לא היה שם שום דבר חוץ מהזדהות - לא רחמים, אף פעם לא רחמים! - כשהוא העביר את אצבעותיו על שיימוס, ולחץ בזהירות. "דלקת ריאות, נכון? גם ממש רע."

"יש קסם... " הודה שיימוס בחולשה, "שיכול להסתיר חולשה של אדם… קוכוליין השתמש בו… בעצמו… האויבים… אפילו לא ידעו… שהוא מת… עד שעורב… נחת עליו… פשוט לא יכולתי… להשתמש בו טוב…"

"אני שמח! לעזאזל, שיימוס, אם היית משתמש בו 'טוב' עוד כמה שעות, לא הייתי יודע אם היית נחנק בשנתך עד שהיה מאוחר מדי, ואני לא חושב שהמוריגנות היו מצילות אותך מה -" הוא עצר פתאום, פיו נפער ואז הכול הסתדר. "גאווה שלך!"

"אני מצטער, פשוט -"

"גאווה!" נוויל חזר, ולחץ חזק יותר עכשיו, מפוחד יותר מאי פעם אבל מרגיש סופסוף את התקווה כשהבין. "זוכר כששאלת אותי על המבחן השני?"

שיימוס קימט את מצחו, הבלבול מופיע עכשיו על כל הרגשות האחרים והכאב שהיו על פניו. "אמרת… שהוא יהיה קל…"

"חשבתי ככה! המסע אמור להיות של אבירים או לוחמים גדולים - מעמדות גבוהים, בעצם." הוא הניד בראשו, ושנא את עצמו על טיפשותו כשהניח שיצליחו כל כך בקלות. "קיי אמר לי שהמבחן השני הוא הפצע לגאווה, בעצם איזו משימה בזויה או משימה נשית שצריך לעשות אותה בלי להתלונן, אבל זה לא יהיה סיפור עבורנו."

"נכון…"

"אתה לא מבין? אם לא תשים בצד את הגאווה שלך על זה שתחלה שוב אחרי כל השנים האלה ותיתן לי לעזור לך - תפסיק עם הקסם הזה שאני יכול להרגיש שאתה עוד משתמש בו ותיתן לי ממש לעזור לך - אז כל הדבר הזה ייגמר הלילה!"

ההבנה שהופיעה על פניו של שיימוס הייתה קשה למראה: מאבק עמוק ורע כאילו נאבק לנשום, אבל לבסוף הוא נשם כמעט באנחה, למרות שהיא הייתה נשימה נקייה עם כמה שיכול היה, ושאריות הקסם הקטנות נעלמו בבכי קטן. עיניו נעצמו, וכשנפתחו שוב, לא היה בהן שום מגן, רק סבל פתוח ופגיע, ואימה של חנק איטי. "אני רוצה… את אימא שלי."

נוויל נשך את שפתיו, והרגיש כאילו הוא חזה במשהו כל כך אינטימי, אפילו גס, אבל בלע את רוקו, והכריח את עצמו לחייך חיוך שבקושי עלה על פיו. "יהיה בסדר."

הוא שיקר, והוא ידע, וכך גם שיימוס. לאחר שהכישוף הוסר לגמרי, היה ברור שהמים ששיימוס בלע בנהר הפכו למשהו יותר קטלני ממים שלא יכלו לצאת. עורו לא רק היה חיוור, הוא היה כחול, אפילו לח למרות החום, והדופק שלו היה חלש ומהיר בין אצבעותיו של נוויל, כל נשימה מרשרשת בחזה שלו.

לא היה צריך מרפא כדי להבין שהזיהום היה חמור, אבל הוא לא היה מרפא, ושום דבר בחבילה שקיי נתן לו היה עוזר אפילו קצת למשהו כזה. בלי לדעת את זה בכלל, נוויל האמין שזה יעלם, שחברו פתאום יזדקף, בריא ושלם אם רק יפסיק עם הגאווה, אבל זה לא קרה, והיה ברור שאם לא יעשה משהו, ומהר, הוא לא יקום בכלל.

נראה היה ששיימוס חשב אותו הדבר, כי העיניים הפקוחות פנו אליו, שואלות וכואבות למראה בתמימותן פתאום. "למה זה… לא עוזר?"

"אני לא יודע," הודה נוויל, ושמע שהייאוש הרים את קולו גבוה יותר מרמתו הרגילה. "אולי אני אמור לעשות משהו, אבל אני לא יודע מה!"

הוא נעמד, והתחיל לצעוד במהירות כשהעביר את ידיו בשערותיו, והרשה למחשבות להפוך למילים בלי לטרוח להסתיר את הפחד שלו. "אני לא גאה! לא הייתי! מרלין, נלחמתי כל החיים שלי רק כדי שתהיה לי גאווה עד שאוכל להאמין שאני שווה משהו! אולי הם רוצים ממני משהו אחר? אולי אני צריך לעשות משהו שאני לא טוב בו, להסתכן… אולי אני צריך להביא לך משהו… קסם, חפץ קסום, עשב, שיקוי, א…"

התשובה לא באה ממנו. במקום הוא הרגיש כאילו יד בלתי נראית טפחה לו על כתפו, כאילו הנהן אליו איזה כוח עליון בצורה בלתי נראית, והוא עצר לפתע. בטנו התכווצה, גרונו הרגיש בחילה, והוא שמע את עצמו גונח ברכות. "אוי, בבקשה… אל תגרמו לי… לא אליו… לא אחרי… אני לא יכול…"

אבל הקול האילם בלבו התעקש, והוא נשם נשימה עמוקה, והרגיש קצת אשמה בגלל הכעס הגדול והמבחיל שנוצר בגלל שיצטרך לבקש משהו מהאדם שאותו שנא במשך שתיים עשרה שנים מחייו. לא הייתה ברירה, והוא לא יכול היה להרשות למה שלא היה לו ברירה להשפיע עליו, אלא להודות שכוח הגאווה שלו לא רק ימשיך את הסבל של שיימוס, אלא של כל כך הרבה אחרים.

לבסוף הוא עצם את עיניו, יישר את כתפיו והטה את פניו במהירות אל שמי הלילה. בסדר. אתן אלות. אמרתן שאין לכן זמן וחלל, ואני יודע שתגרמו לי לבקש את זה, אתן לא תתנו לי להתחמק עם שום דבר אחר. "קחו אותי," הוא לחש. "קחו אותי לסוורוס סנייפ."

OOO

הוא היה בהוגוורטס.

לא הוגוורטס כמו שזכר אותה לאחרונה, עדיין מלאה בצלקות מהשיפוץ הטרי ופה ושם מקומות שעדיין לא שוחזרו מההרס של הקרב, אלא הוגוורטס שהייתה שלווה בתהילתה העתיקה, מתנשאת מעל הצמחים הצבעוניים והאוויר של תחילת הסתיו. נוויל נשם נשימה עמוקה, צעד קדימה, והחליט ללכת למצוא את המורה שלו לשעבר בבית הספר הישן, אבל הוא עצר כמעט מיד, ובהה בעצמו בתדהמה.

מה שסיפק אותו בכל המצב היה שיתמודד עם סנייפ כאיש מבוגר, לבוש כאחד מאביריו של ארתור וחמוש באסקלון עצמה, והוא אפילו קיווה שלא יזהו אותו: גבוה ובטוח, רחב כתפיים ומזוקן. אבל גופו הרגיש מוזר מחוסר הביטחון השלומיאלי של הגובה החדש הזה, זרועותיו היו עטויות בגלימות שחורות ואדומות ולא בשריון, תחושת הכוח בשריריו נעלמה, שרביט עץ הטיליה הישן של אביו היה טחוב בחגורתו שעדיין בלטה מתחת לסוודר האפור.

"קדימה, אנחנו נאחר לשיעור! שכחת משהו אצל האגריד?" נוויל הסתובב בפתאומיות, בקושי עוצר את קריאת ההפתעה והצער העצוב שהופיע בו כשראה את הארי, רזה כחוט ופרוע-שיער, שם את משקפיו על אפו כשרץ אליו, הרמיוני ורון מאחוריו, לא נפרדים. "לא התכוונתי להבהיל אותך," הוא אמר בקלילות. "התאומים אמרו שפרופסור אמברידג' אולי 'תבחן את השיעור של סנייפ' (5), ואני אשמח לראות את זה, אתה לא?"

"לא… לא ארצה להחמיץ את זה." הוא ידע שהוא בהה, אבל לא הייתה לא ברירה. היה קשה לזכור את שלושת המתבגרים אדומי הלחיים עם הגורל שידע שמחכה להם, והוא הניד בראשו, מנסה לשכוח מהזיכרונות של המשקפיים המנופצים והמוכתמים בדם על רצפת היער, של גופה מושחרת שנטרפה, של שיער ארוך שנשרף בלהבות.

עינייה החומות של הרמיוני התכווצו בחשדנות כשהיא סידרה את רצועת התיק הכבד שלה על כתפה, מטה את ראשה לכיוונו. "הכול בסדר, נוויל? אתה נראה… מוזר."

"שום דבר," הוא אמר מהר, מבין במהירות שגם הוא אמור להיות בן חמש עשרה, וזה היה הכי מוזר לכופף את ראשו במה שהרגיש כמבוכה מוכרת מאוד אבל זרה לו, לחייו האדומות שוב מאדימות בחום. "סתם חשבתי. אתם הבהלתם אותי קצת, זה הכול."

הארי עשה פרצוף, והציץ מעבר לכתפו אל הבקתה של האגריד. "טוב, עדיף שתשמור את זה למקום אחר… אני בספק שאמברידג' תסכים שתלמידים יחשבו במדשאות בית הספר."

"ממש מסוכן," הסכים רון, מהנהן בעצב.

"לא מסוכן כמו לאחר לשיקויים," הזכיר נוויל. "כדאי שנלך. אפילו אם נאחר בדקה, אתם יודעים כמה אידיוט הוא יכול להיות, בעיקר אליי ואליך, הארי. הוא סימן אותנו, אם מגיע לנו ואם לא."

השלישייה החליפה מבטים מוזרים, עיניו של רון מתרחבות קצת כשצחקק בכבדות. "אה… כן."

נוויל יכול היה לבעוט בעצמו בגלל הביטחון הפשוט והבוגר איתו דיבר, הצורה החברית אליה פנה אל שלושת חבריו לבית שאז העריץ אותם מאוד. המבחן הזה, הוא התחיל להבין, יהיה יותר מסתם לבלוע את גאוותו ולבקש טובה מסנייפ, אלא גם לוותר על כל מה שהוא הצליח לשפר בעצמו. לפי המדשאות, זה היה רק סוף ספטמבר של השנה החמישית, והארי אפילו לא הקים את צ"ד הראשון, אז הוא עדיין היה הילד הביישן והמופנם שהיה משוכנע בחוסר התועלת שלו וניסה לעבור את החיים בלי לאכזב אנשים יותר מדי ולעתים קרובות מדי.

הם התחילו ללכת לכיוון הטירה, אבל שלושת החברים התלחשו בינם ובין עצמם, והוא ניסה להתקרב אליהם. הוא אפילו לא הבין עד כמה הוא גדל, אבל היה מסובך כמו לזכור ריקוד לזכור להקטין את הליכתו, לכופף את גבו, להחזיק את הספרים חזק ולא לשחרר את זרועותיו, להוריד מבט, לא לשאול או להתערב בשיחה. הוא היה צריך להסתיר את התדהמה כשארני צעק ונופף בברכה מאולם הכניסה, אפילו שג'סטין וחנה עמדו לידו; עם קוקיות ואדומת פנים, הוא לא האמין שהוא החמיץ אותה כל כך הרבה זמן, והוא רצה לרוץ אליה, לקחת אותה בזרועותיו ולעזאזל הזמן כי זאת עדיין הילדה שתהיה האישה שתהיה אשתו ו…

אבל הוא לא יכל, והוא ידע זאת, והוא התאמץ כדי לחייך רק בידידותיות ולמלמל, "היי, חבר'ה, חייב לרוץ… שיקויים," לפני שהם ירדו במדרגות שהובילו אל המרתפים.

אמברידג' לא הייתה, למען האמת, בשיעור, ונוויל היה אסיר תודה על כך. בין אם הצליחה או לא למצוא משהו לבקר בשיעורים של סנייפ - וממה שזכר, היא לא, כי דעות קדומות וציונים לא הוגנים היו כנראה שיטות לימוד מקובלות לחלוטין - המורה לשיקויים היה נכנס למצב רוח רע, משהו שאסור היה שיקרה. הוא דאג שהמשימה עצמה אולי תוכיח שהוא חקיין ולא מישהו שממש למד בשיעור הרבה זמן, אבל כשהשרביט הארוך והאפל טפח על הלוח, הוא חייך.

שיקוי אנטי דולורוס (6)

סנייפ הסתובב אל התלמידים, והצביע שוב על כתב היד המכווץ והקטן. "מי יכול להגיד לי מה זה?"

הוא כמעט הרים את ידו, אבל מהר מאוד העביר אותה בשיערו כי נזכר שלעולם לא פלט מידע בשום שיעור פרט לתורת הצמחים, בוודאי שלא בשיקויים, והוא עדיין לא הכיר את השיקוי שג'ק, רומילדה ואנתוני לימדו אותם כי הם נזקקו ליותר ויותר ממנו עבור עצמם ועבור חבריהם בשנה האחרונה. הרמיוני, כמובן, כבר הרימה את ידה כה גבוה באוויר עד שנראה היה שהיא עמדה להוריד קורי עכביש מהתקרה הנמוכה, וסנייפ סרק את החדר לפני שהנהן אליה (7) באנחה. "שוב, העלמה גריינג'ר נאלצת לשאת את כל הידע בינינו. כן?"

"שיקוי האנטי דולורוס," היא דקלמה מיד, "כפי ששמו אומר, מהמילה הלטינית 'דולור', או 'להרגיש כאב', הוא שיקוי משכך כאבים. הוא משכך כאבים פשוט, ונחשב לשימושי במיוחד במקרים בהם יש פציעה קלה או אין פציעה, ככאבי ראש, עייפות שרירית, והשפעות של קללות מסוימות."

"עמוד מאתיים וארבע, פסקה שמונה של שיקויים, נוזלים ורעלים מאת רוקח. (8): ואם היה אכפת לכל השאר, זהו החיבור שעליכם לקרוא השנה. מדויק כרגיל, העלמה גריינג'ר, וכרגיל, חסר לחלוטין ברעיונות מקוריים." הוא לעג, ואז הסתובב שוב אל הלוח. ידיו של נוויל התהדקו על ברכיו מתחת לשולחן, בלי להחמיץ את העצב שהיא ניסתה להסתיר, או את הלחיצה הקטנה והמנחמת של רון על רגלה כשהארי בהה בגלימה השחורה.

"רשימה מלאה של המצרכים וההוראות תימצא בעמוד מאה תשעים ושתיים, פסקה שנייה. יש לכם חצי שעה להגיע לשלב השני, ואז אני אבחן את הקדרות שלכם כדי להבטיח שתוכלו להמשיך בלי לשחרר גזים רעילים שיהרגו אותנו בגלל טיפשותכם." סנייפ פרש את גלימתו מאחוריו כשהתיישב מאחורי שולחנו, ונופף בשרביטו כדי לזמן אליו את החיבורים מהשיעור הקודם.

נוויל פתח את הספר במקום, אבל בכלל לא הסתכל על ההנחיות המיושנות שתמיד הטרידו אותו. לא היה צריך לתהות מה המשמעות בחתיכה 'הגונה' של שורש סביון ברגע שג'ק אמר "גדולה כמו צפרדע שוקולד," והוא כמעט שמע את קולה האקזוטי של מילי מסביר שהגוון הנכון של אדום עמוק היה הצבע של גלימת גריפינדור כשהיא רטובה. מסובבים בכיוון השעון (לכיוון ימין) עד שאתה מסיים לשיר את "שלוש מכשפות קטנות" ונגד כיוון השעון (לכיוון שמאל) עד שאתה מסיים לשיר פעמיים את האל"ף בי"ת.

"אמור לי, מר לונגבוטום, האם בכוונה הסתרת את כישוריך בשיעור שלי?"

הרעד היה אמיתי הפעם כשקולו של סנייפ נשמע ישירות מאחוריו, והוא ממש שכח כמה בשקט יכול המורה לשיקויים לזוז במרתף המהדהד. "אתה-" הוא נשך את שפתיו, ואפילו שלא הפחד גרם לו לרעוד כמו האדרנלין וגל השנאה, הוא בהה באומללות אל הרצפה, ידיו לחוצות אל קצה השולחן. "לא, פרופסור!"

"אז אנא ממך הסבר את תוכן הקדרה שלך?" סנייפ עבר אותו, הרים מבחנה מלאה בנוזל אדום מבעבע והרשה לו להישפך בחזרה.

"שיקוי אנטי-דולורוס, פרופסור." בלי ציניות, בלי גישה… הוא עדיין מפחיד אותך. תחשוב על משהו אחר, על מה שאתה צריך לעשות! אסור לדפוק את זה! והוא חשב על עיניו הרחבות, הנואשות של שיימוס, על רעשי החרחור הנוראיים כשניסה לנשום; על האימה הנוראית שניסו לעצור, על המכה הרטובה והכבדה של הנערה המסכנה ברחוב בבלפסט. היה קל להחוויר בגלל כל הדברים האלה, לתת להם לכופף את כתפיו במקום הפחד שכרגע היה כל כך טיפשי.

"ומי, אם אפשר לשאול, עזר לך, בהתחשב בכך שהעלמה גריינג'ר נראית לי עסוקה בשכנוע הבלילה של אדון וויזלי להחזיר לו את הסכין?" הוא שמע את הצחוק המרוחק של מאלפוי, התפתל והכריח את עצמו להאדים יותר, אבל רצה לגלגל את עיניו מהתגובה הבלתי בוגרת.

"אף אחד, אדוני. עשיתי אותו לבד. פשוט מילאתי את ההוראות שאמרת לנו."

הייתה שתיקה ארוכה, ולבסוף סנייפ טפח על קצה הקדרה בשרביטו, והעלים את התוכן לקריאת הבהלה של נוויל. "עשר נקודות מגריפינדור על רמאות, מר לונגבוטום."

"פרופסור!" הוא צעק, אבל זה היה מאוחר מדי. השיקוי נעלם, וסנייפ כבר עבר לשולחן הבא.

הוא רכן אל הקדרה האחרת עכשיו, מציץ בעצב על הנוזל השחור והדביק שנדבק אל הקדרה ושלח עננים של עשן שהריחו כמו ביצים סרוחות, ונוויל ידע שהיה לו מזל שהוא יכול לבהות, כי זה היה השיקוי של שיימוס, ואם זה היה מוזר לפגוש את המתים, היה עוד יותר מוזר לראות אדם חי שהשתנה כל כך.

פניו של שיימוס עדיין היו ילדותיות ורכות, שערו קצר וקוצי לפנים, עניבה משוחררת וחולצה לא במכנס כשנשען על הקיר, משוחח בקלילות עם דין כשהשיקוי שלו פשוט התפרק. הוא נראה כל כך חסר דאגות וכל כך צעיר יותר ממה שחשב, פניו מראות כל כך הרבה את החיוך שפשוט לא עזב אותן, ידיו זזות במהירות כשהסביר איזו בדיחה או מקרה שגרם לחברו הטוב לצחוק, יד שחורה אחת על פיו כשעיניו ברקו.

האם זה באמת היה עולמם פעם? המקום הזה בו הפחד היה מכעס של מורה ומעשר נקודות שאיבדת, שהכאב היה שמועה מרושעת והפסד היה משהו שקרה במשחק קווידיץ'? הלוואי שיכול היה לחזור ולנער את עצמו מפעם, להגיד לו להפסיק לדאוג כל כך ולחבק את כל השנים הללו שחלפו, לא לבזבז אף רגע מוקף בחברים שחייהם היו שבירים כל כך.

הוא הרשה לעצמו לגמוע את הנוסטלגיה המרירה בשארית השיעור, צופה, רק צופה כשפרוואטי ולבנדר העבירו אחת לשנייה פתקים מתחת לשולחן, כשרון והרמיוני התווכחו ופלרטטו בשיווי משקל כזה עד שאף אחד מהם לא ידע מה זה היה, כשהארי התרכז כל כך בעבודה שלו, כשדין צייר ציור של סנייפ במחברת שלו ושיימוס כישף כך שהאף גדל עד שהוא היה מכוסה בערימת שיער שמנונית.

אפילו המבטים השחצנים של הסלית'רינים והתגובות העוקצניות שנועדו לגרום לקראב ולגויל לצחוק במוזרות, הניסיונות הפתטיים של פנסי למשוך את דראקו, האף הסולד למעלה של נוט, השחצנות של זאביני, הפלרטוט הדי מבחיל של בולסטרוד עם דין… הלוואי שהוא העריך יותר את הטיפשות במשחקי המתבגרים ורקד על קצה ההתבגרות, והוא היה חייב למנוע מעצמו ממש לצחוק קצת כשהבין שהחיקוי הלועג של דראקו, של ילד כפוף שגירד את ראשו בבלבול מול השיקוי שלו היה אמור להיות הוא.

לבסוף, התלמידים שהצליחו לפחות להתקרב להצליח עם השיקוי נאלצו להביא את המבחנות לקדמת הכיתה, והוא התעכב, מנסה כמיטב יכולתו להיטמע בקירות האבן כשהקדרות, המאזניים, הספרים וערכות השיקויים נארזו בתוך התיקים. כשכולם יצאו, הוא בדיוק שמע את קולה הדי חזק של הרמיוני נשמע בחוזקה מעל כל השיחות. "...לנוויל, חשבתי שהוא פשוט היה -"

היא נקטה כשהדלת הכבדה נסגרה, ועכשיו כולם נעלמו, ונוויל נשם נשימה עמוקה, צועד מחוץ לפינה האפלה. "פרופסור סנייפ?"

הפתעה הופיעה בעיניים השחורות כשהפרצוף השקוע התרומם מהמבחנות שעל השולחן, והוא הרים גבה אחת מול התלמיד. "הנושא סגור, מר לונגבוטום. כשעבודה של תלמיד אינה עקבית עם עבודתו הקודמת בשיעורים שלי, יש לי את כל הסמכות להחליט שרימה."

"זה לא זה, אדוני. אני…" הוא עצר, והבושה בכך שנאלץ להתחנן לעזרה שידע שהוא האדם הטוב יותר מול מישהו שהטוב היחיד בחייו נבע מאובססיה לאשתו של אדם אחר הייתה יותר ממספקת כדי להפוך את מילותיו למפוחדות, לסומק להופיע על פניו, לגרום לו לא לרצות להסתכל על העיניים השחורות אלא לבהות בנעליו במקום. "אני צריך את עזרתך."

"אם אתה מבקש שיעורים פרטיים, אין לי זמן לבזבז על זה." סנייפ לא הרים את מבטו כשטפח על כל מבחנה בשרביטו, הנוזל הופך לשחור וגרגירי או נוצץ באדום ומיין אותן לשתי ערימות.

"לא, פרופסור, אני צריך שיקוי, ואתה…" הוא נשם נשימה עמוקה נוספת, והמשיך לפני שיקטעו אותו. "כולם אומרים שהסיבה שאתה המורה הצעיר ביותר לשיקויים בהוגוורטס מזה מאות שנים היא כי אתה גאון, ממש מבריק, ואני צריך עזרה, אבל זה משהו שאסור לי לטעות בו ולכן קיוויתי שתוכל, כי אם לא, אני לא יכול לחשוב על אף אחד אחר שיעשה זאת."

סנייפ הפסיק את מה שעשה עכשיו, ולמרות שפרצופו נשאר אדיש, אפילו כועס, היה ניצוץ של סקרנות אמיתית בעיניו. "ומה השיקוי החשוב מגאון שאתה חושב שאתה צריך? שיקוי מביית לקרפד שלך?"

"משהו שינקה נוזל מהריאות," הוא פלט, יודע טוב מאוד שאין סיכוי להסתיר את כוונתו ועדיין להצליח לקבל את מה שחברו היה צריך.

מהנהן, סנייפ נשען לאחור בכיסאו, זרועותיו משולבות כשאצבעותיו הארוכות טפחו על שרוול גלימתו במחשבה. "האם העלמה גריינג'ר כבר הודיעה למר פוטר על הסכנות שבשיקויים כאלה - שעליי להוסיף, הנם לא חוקיים בקווידיץ' - לפני שהוא שלח את החייה הקטנה שלו לבקש?"

נוויל קימט את מצחו בחוסר הבנה, מניד בראשו. "אני לא מבין."

"תאמר למר פוטר," נחר סנייפ בביטול, חוזר לסורו, "שלמרות כל השמועות שאולי שמע, אם אדם בריא יצרוך שיקוי כזה, זה לא ישפר את יכולתו לנשום במהלך הספורט, אלא יסיר את כל בטנת הרירית מריאותיו, מה שיגרום למוות מידי ומאוד לא נעים."

"זה לא בשביל הארי! זה בשביל… בשביל חבר שלי." נוויל ממש התחנן עכשיו, הדופק הולך מהפחד שאולי לא יצליח לקבל את השיקוי אחרי הכול. "האדם הזה - הוא בלע קצת מים ועכשיו יש לו דלקת ריאות, אבל הוא לא יכול ללכת לבית החולים - זה מסובך, ויש לו צלעות שבורות, אז הוא לא יכול להשתעל, ואני לא יכול לתת לו למות!"

העיניים השחורות הסתכלו עליו במשך מה שנראה כמו נצח במבטם הקריר והחודר, ואז סנייפ עמד לבסוף, ולמרות שלבו קפץ אל גרונו בהתלהבות כשנראה היה שילך אל הארון מאחורי הכיתה, הוא שוב צלל כשפתח את הדלת, מצביע החוצה. "צא, מר לונגבוטום. עוד שלושים נקודות מגריפינדור על הסיפור המגוחך שלך, ואם פוטר יצליח להשיג שיקוי, אני אומר לראש הבית שלך שהזהרתי אותך."

נוויל קפא, פיו יבש, הכישלון צועק מרוב בהלה, והוא עשה את הדבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו, מה שידע שהיה ההימור האחרון. הוא עמד זקוף, ראשו מורם, מרשה לכל הכוח והנחישות שבגילו להגיע אל עיניו שהסתכלו על סנייפ בלי למצמץ, ואז לאט, בזהירות, בלי לשבור קשר עין, הוא ירד על ברכיו. "אם אתה רוצה כנות, פרופסור סנייפ, אתן לך כנות."

לא הייתה ביישנות בקולו עכשיו, שום מלמול; זה היה קולו של גבר ושל מפקד, אפילו אם הוא עדיין היה של ילד בן חמש עשרה, והשינוי היה מספיק חזק כדי שסנייפ ייעצר, מופתע, כשהמשיך. "זה לא פולימיצי - אני בדיוק מי שאני נראה - אבל אני חזרתי לעצמי אחרי כמה שנים בעתיד, כי כמו שאמרתי, אני צריך אותך. רידל מת, הוא הובס בדיוק כמו שדמבלדור ידע שיובס, אבל יש עוד רשע שמסוכן בדיוק כמוהו, והאיש שאת חייו אני מנסה להציל הוא התקווה היחידה שלנו."

פיו של סנייפ נפער מתדהמה בגלל השינוי, והוא מיהר להמשיך, יודע שהוא כבר הלך רחוק מדי כדי לעצור, ושהסיכוי היחיד שלו היה להמם ולהוכיח את עצמו עם האמת המרה. "אני גם לא מטורף. אני יודע שאתה במסדר עוף החול כי היית מאוהב בלילי פוטר, ששנאת אותי כי חשבת שאלו היו צריכים להיות ההורים שלי שמתו ושדמבלדור משתמש בזה מולך כבר שנים, שהם מסתירים את סיריוס בלק בכיכר גרימולד עכשיו… אני יודע כי הארי עומד לגלות, והוא עומד לספר לי כשנסיים את כל מה שקרה בשנה בה רידל סופסוף הובס, שנה שבכלל עוד לא קרתה."

הוא עצר רק כדי לנשום, והרכין את ראשו עוד יותר אבל עדיין הסתכל למעלה בלי לנסות להסתיר עד כמה זה היה קשה. "בשנה הזאת, אתה ואני לא נהיה תלמיד ומורה שלא מחבבים אחד את השני, נהיה אויבים אמיתיים, ואני נשבעתי…" קולו התמלא במרירות של מילותיו, כמעט נשבר. "נשבעתי שלמרות כל זה, לעולם לא תשבור אותי, לעולם לא תגרום לי להתחנן לרחמים, אבל אני על הברכיים מולך עכשיו ועושה את זה. אני מתחנן בפניך שתרחם עליי ותיתן לי את מה שהחבר שלי צריך, ואם אתה רוצה שאני אתחנן, אלקק את המגפיים שלך, בסדר. מה שתרצה, זה שלך."

הייתה שתיקה ארוכה, האוויר היה כבד, והתחינה האחרונה שלו הייתה בלחישה, ההכרזה האחרונה, האפשרות האחרונה לשבור את השריון הקפוא עם החולשה האחת שידע שהייתה החדה מכולם. "רק אל תיתן לו למות כי אתה חושב שאתה יודע מי זה או לא חושב שזה חשוב. כבר עשית את הטעות הזאת פעם. (9)

OOO

ידו רעדה, אוחזת כל כך חזק על המבחנה הקטנה והשבירה עד שפחד לשבור אותה כשכרע על הדשא הקריר באויינאגט. "אוי, בבקשה, מרלין, שזה יעבוד…"

האנייה עדיין נצצה, והוא ראה ששפתיו של שיימוס היו בצבע סגול כהה עוד יותר, כתמי דם טריים וחומים שהתייבשו כבר עליהם בישרו על קרבה למוות. עורו היה כחול-אפור מתחת לקעקועים, עיניו עצומות, ולא היה סימן לתגובה - שום סימן לחיים בכלל פרט לרשרושים החלשים של נשימה חסרת תועלת שהרעידה את החזה השבור - כשהחליק את אצבעותיו בעדינות אל הפה הקר, ופתח  אותו.

השיקוי היה זהוב בוהק ונוצץ, מריח מג'ינג'ר ומאמוניה, והוא עצם את עיניו כששפך אותו בין השפתיים היבשות, שפך אותו עד הטיפה האחרונה. אז הוא רעד מדי, והמבחנה הריקה נפלה מאצבעותיו והוא התרחק, אגרופיו לחוצים אל פיו כשחיכה. חיכה.

זה נראה היה כמו שעות, כמו שנים, והוא היה זה שלא יכול היה לנשום, שלא יכול היה להעביר את האוויר דרך גרונו הלחוץ, אבל אז משהו קרה. נשימה עמוקה ושואבת, צליל של איש שיוצא מתחתית האוקיינוס, ועיניו נפקחו בדיוק בזמן כדי לראות את שיימוס מזדקף, הצבע חוזר אל פיו כשעיווה אותן, יורק על הדשא המואר באור הירח, וקולו צלול וחזק. "לעזאזל… יש לזה טעם של חרא! לא יכולת לשים בתוכו קצת סוכר או משהו?"

ואז הוא הטה את  ראשו, והוציא את השיער מעיניו בזריקה קלילה וחסרת כאב כשבהה בבלבול, כי נוויל צחק ובכה באותו הזמן, חזק יותר ממה שזכר, ואולי הוא היה מטורף, אבל אם ככה הרגיש לצאת מדעתך, זה היה שווה את זה.

כל כך שווה את זה. הכול היה שווה את זה.

(1) באירית- בוא.

(2) ברכבת, נוויל איבד את הקרפד טרבור.
(3) שמה הקדום של אירלנד. גם דמות בעלת לבוש ירוק שמייצגת אותה.
(4) יצור חד רגלי קטן, שברירי ובלתי מאיים למראה שנראה כאילו עשוי מפיסות עשן. יש לו פנס איתו הוא מפתה מטיילים להיכנס לביצות.
(5) בתקופתה של אמברידג' כמפקחת, היא בחנה את כל המורים בשיעורים שלהם.
(6) האם אני צריך להסביר ששמה של דולורס אמברידג' בא מהמונח "כאב" בלטינית?
(7) קצת מחוץ לדמותו של סנייפ לתת להרמיוני לדבר. הוא בדרך כלל נמנע מלתת לה לדבר בשיעור כדי שהוא יוכל להגיד כמה כל הכיתה מטומטמים. ואולי כי היא מזכירה לו את לילי והוא מעדיף לא לשמוע אותה מדברת. אם כי הכותב נותן כאן תירוץ יפה (גם בשנה השישית סנייפ נתן לה לדבר וירד עליה).
(8) באנגלית, Brewer. רוקח שיקויים...
(9) סנייפ גילה לוולדמורט את הנבואה. בלי לחשוב שזה משנה, הוא בעצם גרם לוולדמורט לרצות להרוג את הפוטרים. הדבר הוביל אותו לעבור צד לתמיד.