אז אוקיי, עכשיו יש שני סיפורים, ואחרי שסיימנו אותם נגיע לעוד שני חלקים: אוסף סיפורים קצרים, ורשימת העובדות. ואחר כך נגיע לא פקאטיס.
היום, סיפור אחד שנכתב כחלק מאתגר. סיפור שני שנכתב על אימא של דמות אהובה.
תערובת
כמה סיפורים קצרים מהיקום שנעשו באתגר בו יש לך רק את אורך השיר שמתנגן לך ב-Ipod לכתוב.
OOO
דרקון פרוותי על המיטה שלו. פוסטרים על הקירות. צעצועים. צעצועים עדיין היו על המדפים בפינה, קצת מאובקים, אולי, אבל הוא לא טרח להיפטר מהם. בשש השנים האחרונות, הוא היה כל כך הרבה זמן בהוגוורטס, וכל כך הרבה מהחופשים שלו בחממה ובגינות או בעזרה לסבתו בבית עד שמעולם לא הבין עד כמה חדר השינה שלו היה עדיין חדר של ילד. כזה חדר של ילד רגיל.
האם אי פעם, אי פעם, הוא היה רגיל? זה היה כל כך קל אפילו עד השנה שעברה להגיד שכן, גם להשתמש בזה כדי להגן על עצמו. ההורים שלו היו מצוינים. הוא היה רגיל. קצת פשוט מדי, קצת שמנמן מדי, קצת שלומיאל מדי, קצת מודע לעצמו מדי, קצת יותר מדי כדי להיות משהו.
אבל עכשיו…
הוא היה המפקד של צ"ד, וזה בפני עצמו הפך אותו לשונה. שרשרת הפיקוד עצרה איתו, ולפעמים זה היה כל כך יותר מדי, הוא התגעגע לימים שהתעלמו ממנו, שביטלו אותו. לכל השאר היה מישהו להעריץ, מישהו מעליהם, אבל מה איתו?
"נוויל?" הוא הסתובב, רק קצת מופתע לראות את סבתו עומדת בדלת מאחוריו, והיה משהו בעיניה שהבין ופעם גרם לו להתכווץ, להרגיש כאילו ראתה איך לקח עוגייה לפני שבוע, אבל עכשיו זה כל כך ניחם אותו. כי היא ידעה. איכשהו, היא ידעה, והיא סימנה בראשה אל המקום שעדיין לא סידר ובו טרבור מצמץ על הארון.
"חיכיתי שתחזור כדי שתוכל לבחור את מה שאתה צריך, אבל החדר של אבא שלך מוכן לך. מצעים נקיים על המיטה. אם אתה עומד להשתמש בזה כמחסן, אני חושבת שנצטרך עוד חדר אורחים, לא?"
OOO
"פשוט תגיד לאימא שלי שאני אוהב אותה, תמסור תנחומים לאחותי, ו -"
ג'ק צחק, ותפס את היד של פלטון כך שהרים את הנער האחר על רגליו. "אתה בסדר, סתם מכות, נראה לי… אם כן, אתה דרמה קווין."
פלטון עיווה את פניו בתיאטרליות, ושפשף את החזה. "והפעם האחרונה שאתה נזרקת לשבוע הבא בידי איל ניגוח אנושי?"
הוא העמיד פנים ששקל את זה לרגע ארוך, וליטף את סנטרו כשהסתכל לצד השני של חדר הנחיצות, במקום בו ארני עמד עדיין עם חיוך גדול על פניו, שתי ידיו משולבות, שרביטו נמצא בחגורה שלו, כאילו לא הזדקק לו. "אתה מדבר בכללית, או באופן ספציפי על איל הניגוח האנושי הזה?"
"על זה," פלטון הזעיף את פניו כשהוא די רציני.
"באביב שעבר," ענה ג'ק בקלילות, ואז פרע את שיערו של חברו הצעיר לבית ודחף אותו חזרה אל התור. "תהיה אסיר תודה שאתה לא בגובה תשעה מטרים באוויר ושהוא לא חמוש בקוואפל מגומי מוצק. אז אתה היית יכול ממש לבכות."
OOO
לפעמים הוא עוד ישן ברחובות. הייתה לו דירה עכשיו, מקום ללכת אליו, אבל היה משהו מושך, מנקה, וטוב אפילו בזוהמת הביוב ובאוויר הלילה הקריר, להתעורר על ספסל בפארק שהשאיר סימנים בצלעות שלך וכשסימני דמעות שזלגו בין השינה היו על המעיל מתחת לראש שלך.
איקרוס יילחץ כשיחזור, הוא ידע, אבל זה ממש לא שינה, כי כל מה שהרגיש היה תערובת מוזרה כל כך של משיכה לאח קטן, כבוד של מורה, ואפילו קצת הכרת תודה לאיש השני. איש… ילד, בעצם. רק בן שמונה עשרה. כל כך צעיר, צעיר מדי להיות האחראי על בובה קטלנית כל כך, אבל האם היה גיל בו מישהו יכול היה להיות מוכן? הם לא היו. אם העולם רצה לשמור על שפיות של הצעירים, הם לא היו צריכים לנטוש אותם כדי לשבור אותה.
הוא הזדקף בזהירות, ושוב בדק שכל הדם מהלילה הקודם התנקה. שום סימן. הוא היה טוב בזה. טוב בכל זה, יותר טוב ממה שהיה צריך להיות, ממה שרצה להיות, אבל לעזאזל אם יפחד עכשיו ושהכול שוב יקרה.
איקרוס ימצא מטרה אחרת, הוא יתחיל את המעקב האיטי והמדוד של טורף לא אנושי, והכול יקרה שוב כדי למנוע מהכול לקרות שוב. עוד לילה על ספסל אחר, עוד בוקר בו יתעורר לרעב בגלל שלא ויתר לעצמו יותר, כי זה הקהה את חושיו, ואלו היו כל מה שהיה לו עכשיו, חושים ונחישות וילד אחד עם משימה אחת ומטרה אחת שאי אפשר היה לחשוב עליה אם תיכשל.
איפה שהוא במרחק, נשמעו פעמוני כנסייה, והוא עצם את עיניו, כמעט מסוגל להריח את הנרות ואת תחושת הילדות. הוא לא באמת האמין יותר בכנסייה, אבל הוא עדיין הבין במשהו, טוב או רע או שפשוט לא היה אכפת לו ששמר על האדם נושם אחרי שהילד נפל לפני הרבה זמן שהוא כבר לא זכר. המליחות הרחוקה של האוויר בבלפסט קיררה את ריאותיו, והתפילה הייתה תחינה שהייתה דרישה בכל בוקר שהופיע מתחת לשמיים הכחולים והפעמונים המצלצלים כשלבש את מעיל העור החבוט ושם את סכין ראש הזאב בחגורה שלו.
תן לי לעשות את מה שאני צריך… ואז תעזוב אותי.
OOO
"תישארי רק לרגע, פרובישר. אני צריכה לדבר איתך." רוואן הצביעה בכעס עם בקבוק המים שלה אל תלמידת הגריפינדור הצעירה שהייתה בין המכשפות האחרונות שיצאו מחדר הנחיצות, וויקטוריה עצרה, מקמטת את מצחה כשהסתובבה.
"עשיתי משהו לא בסדר?" התלתלים הקצרים והכהים שלה הבריקו מזיעה, חולצתה האדומה נצמדה אליה כל כך עד שהדגישה כל נשימה כבדה, והיא נראתה כל כך מבולבלת עד שרוואן התאמצה ממש לשמור על עצמה רצינית.
"לא… אני רק…" אבל אז השאר הלכו, והן היו לבד, ולא היה צורך לשמור על העמדת הפנים יותר. הדמעות עלו בעינייה לפני שהבינה את זה, והיא ניגבה אותן בגב אגרוף אחד, שונאת את המחנק בגרונה. "אלקטו, ויקי… היא נתנה קרושיאטוס לאמה באומנויות האופל היום. ממש מולי, ולא יכולתי… לא… בשם השרביט של מורגנה, הרגשתי את הידיים שלי על הגרון של הכלבה, אבל…"
היא לא הייתה צריכה להגיד עוד כלום, והיא הייתה אסירת תודה. כל כך הרבה השנה היה טעות, כל כך קשה, כל כך לא הוגן, אבל הכול נעלם כשהשפתיים של ויקי היו רכות וזרועותיה מבינות. הנשיקה הייתה מלוחה ומתוקה, והיא ראתה דרך הטשטוש את אצבעותיה בלחיים של הילדה השנייה, שהיו אדומות מיותר מהאימון עכשיו כשהשפתיים האדומות שלה נפרדו, והמצח שלהן אחד על השני. "זה בסדר, רוואן… זה לא לנצח."
"אני שונאת אותה."
"אבל את אוהבת אותי."
זה היה אמיתי. ולפעמים, בשנה בה הכול היה מסובך, זה היה כל כך פשוט.
OOO
"שאלתי אותך שאלה, בוצדם!" אמיקוס רכן מעל השולחן, ושם יד אחת על הפתקים כשהכתים את הדיו בלי לשים לב והרים את שרביטו באגרוף השני להצביע על הלחי של דניס. "כשהפרופסור ש'ך שואל אותך שאלה, תענה, או שהאימא הסקיבית המלוכלכת ש'ך לא טרחה ללמד אותך נימוסים?"
"הוא לא מדבר!" הספסל חרק מעל רצפת האבן כשג'ימי קם על רגליו, עיניו יוקדות כשהגן על חברו. "עזוב אותו במנוחה!"
"הוא ידבר, אה, הוא כן," אמר אמיקוס בצורה מסוכנת. "שיעור קטן בכבוד ישחרר את לשונו."
ג'ימי נהם בגרונו, הצליל החייתי הנורא מצד ילד כל כך צעיר, אבל הוא בקושי התרחק משולחנו כשקללת נעילת הגוף של וולטר עצרה את ההתקפה הטיפשית שלו מיד, והוא רק צפה. הוא הרגיש את ליבו הולם בכעס מתחת לכישוף, הנשימות מביעות בחוסר טעם את השנאה שלא יכול היה לתעל לקסם, אבל הוא רק צפה כשהשרביט הקצר הצליף והבזיק, ודניס נפל מהכיסא, דואב ובוכה.
אבל גם אחרי שהכישוף הפסיק, גם אחרי שמשך את עצמו, רועד ומתייפח, אל הכיסא, הוא עוד לא אמר כלום, והאימה הנואשת בחזה של ג'ימי הפכה למין גאווה כשראה את העיניים הכחולות מבזיקות, את אמיקוס עף ונופל בערימה בקדמת הכיתה, ואת השרביט של דניס חוזר בשקט אל כיסו.
גם קללת הנפילה הייתה אילמת.
OOO
"קמי! קמי! לא!" פנסי רצה מהר אל חלון שלושת המטאטאים עד שכמעט עברה דרכו, והייתה נחתכת במטח הזכוכית השבורה אם בלייז לא היה תופס אותה, וריסן את זרועותיה מאחור בחיבוק דוב שדרש את כל כוחו. היא הייתה היסטרית, בועטת וצועקת כשאחז בה וצרחה את שמה של אחותה שוב ושוב בחוסר תועלת אל ההמון הקטן של התלמידים שרצו במרכז הרחוב, שרביטים שלופים, לא מסוגלת לשמוע אותה מעל כישוף הזוועקה שהפעילו.
האחרונים נעלמו, הפיג'מה הכחולה של קמיליה נעלמה מהעין כשהצליח לסובב אותה לבסוף, והשתיק את הצרחות של פנסי בסטירה חזקה שגרמה לידו לבעור כמעט כמו פניו. "תפסיקי!"
פנסי הסתכלה עליו, ומיששה את הסימן האדום על לחייה כשהדמעות המשיכו לזלוג. "א… אחותי, בלייז!" היא השתנקה. "אני חייבת -"
"אנחנו לא חייבים כלום!" הוא אמר בכעס, והסתכל מסביבו בחבורה של תלמידי סלית'רין משנה שישית ושביעית שהיו מקובצים במסבאה. "מי עוד? מי עוד רוצה להצטרף למפגרים האלה?"
היה רגע ארוך של דממה, ואז אוגוסטוס טראוורס צעד קדימה, סנטרו מורם בהתרסה. "אני. זה חולה, זאביני. זה דבר אחד לנסות לעבור את השנה בפרופיל נמוך, אבל הם הורגים אנשים שם בגלל שפוטר לא מראה את הפרצוף הפחדן שלו!"
"אז נצטרף אליהם," הוא הצביע אל הדלתות, ולא ניסה להסתיר את הכאב או את הציניות בקולו. "וכשתילחם מול אבא שלך, גוס? תהרוג אותו, או תתן לו להרוג אותך?" בלייז פנה לאחרים עכשיו ופרש את ידיו. "האבות שלכם, האחים שלכם, הדודים שלכם, החברים שלכם… אתם לא חושבים שזה יצא כבר משליטה? ואתם באמת, באמת חושבים שאם כן נעשה את זה, אז שהשאר ישמחו לשמור עלינו, או שאתם לא חושבים שחברינו לבית הספר יירו בנו מהר כמו באהובים שלנו? אתם חושבים שמישהו שם יהיה בצד שלנו, לא משנה באיזה צד נהיה?"
הייתה שתיקה ארוכה וכואבת, שרק הייפחות החנוקות של פנסי קטעו. "אחותי…"
בלייז רק בהה בה, והרגיש אשמה על כך שהכה בה וזעם כי נזקקה לכך, כי עדיין לא ראתה, אבל קולו של קלאודיוס רוקווד קטע את הדממה. "תתפללי שהם יחזירו אותה, פנסי, ותתפללי שזה ייגמר בקרוב. זה מה שכל אחד מאיתנו יוכל לעשות."
OOO
החשכה הייתה המחבוא שלהם, המקום השחור לאחר כיבוי אורות שם לא היו מכשפות, שום ילדים קטנים שישמעו, והם כולם העמידו פנים שלא זיהו את הקולות שלחשו בקושי, קצת יותר מנשימה. זה היה מספיק שיכולת להעמיד פנים שלא שמעת את זה מעל לנחירות ולשמיכות הזזות, לצרצרים, עד שהמבטאים לא היו מזוהים ואף אחד לא ידע את ההבדל בין ליברפול ולונדון, בין ההרים והביצות, בין קרדיף ובלפסט, כשידברו אחד עם השני למחרת בבוקר.
הם אמרו דברים כמו חטאים, מבישים ונוראיים, ומתי בכל השנה המעוותת הזאת זה הפך לסוד אפל של אדם לחלום, בושה שיש לפחד ממנה יותר מקללת ההריגה?
"אני רק רוצה ללכת הביתה."
"אם אמות, אלך לעזאזל אם באמת נעשה את זה."
"אני דואג למה שיקרה לאחותי הקטנה אם אמות… תמיד שמרתי עליה."
"אני מתגעגע להורים שלי."
"אני אישבר, אני יודע. אוי, מרלין, אני פשוט יודע."
"אני לא סובל דם."
"אני פשוט ממציא את כל זה על המקום, למה הם סומכים עליי?"
"אני רוצה שהארי יעשה את זה במקום."
"אני כל כך הגזמתי."
"אני יודע שאני עומד לטוף."
"אני צעיר מדי לזה."
"זה לא צריך להיות אנחנו."
"אני לא חושב שאוכל לבצע אבדה קדברה אמיתי."
"אני לא טוב יותר מהם."
"אני מפחד."
"גם אני."
"אני גם."
OOO
האבק והלכלוך עוד היו באוויר, ריח הדם והאפר והאבן השבורה היו מתכתיים בגרונו, וקרני השמש הבהירות של הבוקר חתכו דרך הכול כמו חיתוך והבזק כשפים, שהפך כל ניצוץ לכוכב נופל שהיה אמור להיות יפה. זה היה, בעצם, אפילו בדרך המרוחקה שהכול נראה עכשיו, איך שהדמעות שלו יצרו צורות על ברכיו על הרצפה באפר השחור והכהה שהתפזר מתחת לשמיכה שכיסה את שאריות אחותו.
וולטר לא הסתכל למטה, הוא לא רצה, אבל הוא ידע שיצטרך. הוא ייאלץ לזהות אותה, הוא היה הבכור עכשיו, אחרי הכול. כולם היו באחריותו, בין אם רצה ובין אם לאו.
והוא לא. אוי, הוא לא.
אולי זה הפך אותו לפחדן, אולי זה אמר שהוא לא היה צריך להיות בגריפינדור, אבל הוא היה קורע את האדום והזהב בשמחה מגרונו אם זה אמר שיוכל ללכת הביתה ויהיה בית, שיהיו הורים שם שיקבלו אותו, שזה לא יהיה מלון שלא ידע איך ישלם עליו ואח שלא ידע איך להאכיל ו…
"עולם הקוסמים רוצה להודות לך, בן." וולטר מצמץ חזק, הרים את מבטו, והוא הניד בראשו בתדהמה מבולבלת אל הקוסם המבוגר והנדיב שהיה לבוש בגלימות טהורות מוזרות, וראה את עט הנוצה מרחף מעל גליל הקלף על מרפקו.
עוד כתב ארור. חומצה ניצבה בגרונו, והוא הרגיש את עצמו מתחיל לרעוד שוב. ריטה סקיטר הייתה מספיק רעה, היצור המלוכלך והדברים שהיא ידעה על קייטי, אבל האיש הזה היה גרוע, גרוע יותר, כי הסתכל על וולטר כאילו קיבל ציוני קס"מ בבגרות, כאילו עשה משהו כל כך חכם במקום שנה שלמה של דברים שהשתבשו, והחיוך שלו היה רך וממש טיפשי. "מה השם שלך?"
"לך תזדיין!" המילים היו קללה, והוא קם על רגליו לפני שזה יצא מפיו, והלך למצוא מישהו בחורבן שלא ימצמץ אליו כמו כבשה ארורה כי אמר מילים של 'בוגרים' כשנלחם כרגע ביותר מקרב למבוגרים.
"נו, בן…"
"אל תקרא לו ככה," הקול הקר של מקגונגל הדהים את וולטר, והוא עצר, הסתובב בתחושה מעורבת ובכלל לא ידע מהזה היה כשראה את ראש הבית שלו מחזיקה את הכתב בכעס בכתפו. "התייחס אל החיילים כאל 'אדוני' ו'גברתי', והרשה להם להיות עם גופותיהם של אחיותיהם, או שתתרחק משדה הקרב, כי תודה היא המעט ביותר שעולם הקוסמים חייב להם."
OOO
"זה לא נגמר!" קולו של קולין נשמע בקרב הקולות הלוחשים במועדון, הסמכות הברורה במה שלא ממש היה צעקה עצרה את חברי הבית שלו באמצע המשפט כמו כישוף השתקה. הוא הרגיש את עיניהם ההמומות מסתכלות עליו כשהלך ועמד מול האח, אבל ראשו היה מורם, כתפיו זקופות, וזה הבהיל אותו כל כך כמו כולם שהביטחון לא היה משחק כשעיניו סרקו את החבורה.
"איזה מין צבא אנחנו עבורם אם לא למדנו עד עכשיו איך להמשיך בלי שמרטפים, בכל מקרה?" הוא שאל. "אני בן שש עשרה וחצי… למה זה אומר שזה שאין כאן מישהו שיום ההולדת שלו היה כמה חודשים קודם אומר שאני חסר אונים, או שמישהו כאן כזה? בסדר, תלמידי השנה השביעית וחצי מהמחזור שלי הלכו, בטח מעכשיו ועד לקרב. אז מה?"
הוא הצביע על הספה, ורומילדה בהתה בו כאילו הטיל עליה קללה. "מילי, את הורדת את נוויל לפני שבוע. ג'ני מרייבנקלו טובה בכישופים כמעט כמו טרי. רוואן ופריץ אימנו את כולנו פיזית… אבל כולנו אומרים 'אוי לא, מה נעשה בלעדיהם'." קולין הרגיש שפניו האדימו, והוא רק קיווה שזה נראה כמו כעס - כמעט התלהבות, אם היה כנה - שזה היה. "מה שנעשה בלעדיהם זה מה שעשינו איתם: נילחם."
"אבל, קולין…" הנימה של נטלי הייתה קצת הגיונית מדי, כאילו ניסתה לגרום למישהו להתרחק מקצה צוק. "אנחנו ילדים."
"ילדים הם אלו שאחרים נלחמים עבורם." הוא הרים את ידו המשותקת, והפנה אותה לאור, כשהוא נותן לזוהר להשתקף מהעור החלק מדי.
"אנחנו אלו שנלחמים עבור שאר העולם, וזה אומר שאנחנו כבר לא ילדים. אנחנו צ"ד, ואני לא יודע בנוגע אליכם, אבל אני לא צריך שנוויל לונגבוטום יגיד לי את זה. אני רואה את זה בעצמי כאן -" הוא הוציא את האונייה מכיסו, והצליף בה בשרביטו כדי להדליק את האותיות המכושפות.
"- וכאן." מכת אגרוף על החזה שלו, ואז רומילדה נעמדה, כבר לא נראית מפוחדת יותר, אבל מחייכת בצורה שהפכה את היופי האקזוטי שלה למשהו מדהים.
"ובי."
נורמן קם על רגליו, ושלף את שרביטו. "ובי!"
"גם אני!"
"אני עוד בפנים!"
היו מעטים מהם, אבל הניצוצות עוד היו בהירים, והצעקה עוד הייתה חזקה כשהשרביטים התאחדו בפיצוץ אחד במרכז תקרת המועדון. "צבא דמבלדור!"
OOO
חצי מילה, חצי מחייו, כל העולם התרחק, וזה לא עזב אותו.
ברנרד ירד מהאוטובוס, והטה את ראשו אל הגשם, שהיה כה חם, כה שונה מהצורה בה נפל על העור עצמו מהגשם בבית. לא בית יותר. לא היה בית מאז שאיבד את מנדי, העוגן האחרון שלו בעולם שנכווה ועוות כל כך בכל חודש, אבל לא שבר אותו לגמרי. אבל מספיק. מספיק כדי לעלות לו כדי שיצטרך לעזוב, וצלילי הקולות מסביבו היו זרים לגמרי, מושכים כל מיני מילים שעדיין היו דומות לשלו בצורה ששמע רק ברדיו.
מעבר לרחוב, הזוהר הכחול של מסבאה נצץ, ונעליו השפריצו בשלוליות הבוץ בקצב לא מודע לצלילי הפסנתר. את המוזיקה הוא לא הכיר, אבל הוא הרגיש את גרונו נחנק, כי מרלין, זה היה כאב של אובדן, אבל עם כל הכיעור שלו הוא הוציא יפחה טובה, וקולה של אישה קרא אליו ממקום עמוק כמו מנדי.
הדג היה שטוח ויבש, מטוגן בקמח תירס ולא בחמאה, יחד עם סלט כרוב במיונז וצ'יפס דקים ושרופים, קולה של האישה עמוק ומעשן כמו האוויר, עשיר כמו הליקר על לשונו, ועיניה לא עזבו אותו בשני השירים האחרונים שלה. לבסוף היא גמרה, והתיישבה בלי לשאול על הכיסא הפנוי ליד שולחנו הקטן. "ראיתי הרבה נשמות אבודות כאן, מתוק, אבל אתה יותר מכולם. מה הסיפור שלך?"
ברנרד צחק צחוק נמוך יותר מיפחה. "מה אם הייתי אומר לך שאני חצי אדם זאב ממלחמה קסומה כשהייתי בן חמש עשרה, שאשתי זרקה אותי כי כמעט נשכתי אחד מהילדים בירח המלא, ועכשיו אין לי מושג מה לעשות עם עצמי בעולם הרגיל כשאני לא יכול להתמודד עם החבר'ה שלי?"
היא הסתכלה עליו, הרבה מאוד, והוא היה מוכן להיזרק משם, שיצחקו עליו, הכול חוץ מזה שתכרוך את ידיה בידיו. הכול חוץ מזה שהיא תחזור אל השולחן שלו בין שירי הבדידות והאובדן שהיו קרובים יותר לכאב שלו ממה שידע איך להסתיר את הדמעות. הכול חוץ משיקשיבו לו.
באמצע העולם, הוא צעד לראשונה מהעבר, ואלו היו הצעדים לחזרה.
תאים אפורים
לא משנה מה לא בטוח בעולם הנורא הזה, אהבת אם מובטחת - ג'יימס ג'ויס. חלק מהיקום, נכתב ליום האם 2009.
קול הריסוק העיר אותה.
עדיין היה חשוך בחוץ, שום אור עבר דרך וילונות חדר השינה, אבל ידה של קייט מצאה את שרביטה בקלות על השידה, והזוהר הכחול ממנו הראה לה את השעה. 4:51 בבוקר. כל חוש נדלק מיד, והיא נזהרה לא להרעיש כשמשכה את הסדינים, והזדקפה כדי להקשיב.
הריסוק עצמו נשמע כמו זכוכית שנשברה, ועכשיו היא שמעה תנועות למטה, קרקוש מתכתי מוזר ודברים שנזרקים בידיים פזיזות. ליבה הלם, טעם האדרנלין היה חד בגרונה, אבל מחשבתה הראשונה הייתה לא בנוגע לביטחונה, אלא בנוגע לשיימוס. אם מה שזה לא יהיה העיר אותו… הילד היה חסר פחד, וגם בגיל שש, היא ידעה שלא יהסס להתעמת אפילו מול השודד הכי חמוש. אבל הוא לא היה מאופק, והיא שמעה רק רשרוש סדינים מחדרו. קייט נשמה לרווחה, והודתה בדממה לנטייה של בנה לישון כמו מת, לא משנה עד כמה זה הקשה עליה להעיר אותו לבית הספר.
הצלפה משרביטה השתיקה את הקפיצים כשנעמדה, והיה חיוך קר על שפתיה כשהלכה על השטיח ומצאה את נעליה. השכונה הייתה טובה כמה שהיה אפשר בדרום בלפסט כשהיא ופטריק עברו לשם - ולא התכוונו להישאר שם יותר מדי - אבל כרגע, לא היו יותר שכונות 'טובות' אלא אם היית ממש עשיר: רק אלו אליהן המשטרה עוד טרחה להגיע. עבודה קלה, זה בטח נראה: מעטה אפלה, אם חד הורית וילד קטן וחולני, אבל לא היה להם מושג שהשמועות שקייט פיניגן מכשפה לא היו קשורות ללשונה החדה.
כשירדה במדרגות, היא ראתה אור בהיר מדלת המטבח, שהיה מקור הרעש שהשיך להישמע. אבל זה כנראה היה אדם מוזר. מסומם או שיכור, אולי אפילו, אם עשה מספיק מהומה שמעירה את המתים והדליק את האורות כשניסה לחפש כסף שלא היה להם. קייט עצרה בדלת המטבח, הרימה את שרביטה לרמת החזה ונלחצה אל המפתן כדי לא להציג את עצמה אם הפולש היה חמוש.
"אלוהומורה !" הדלת נפתחה, והיא נכנסה אל המטבח, מצביעה בשרביטה על הצורה הראשונה שזזה, למרות שעיניה סונוורו בגלל השינוי מהמסדרון האפל. שתק !
"הסתלק!" הכישוף בטח היה חזק, כי הייתה צעקה חזקה, ומשהו התרסק על הקיר ליד ראשה. שרביטה כבר עמד לירות שוב כשזיהתה פתאום שהקול והצורה המוזרה היו של ילד.
הילד שלה.
שיימוס עמד על שולחן המטבח, דלתות הארון פתוחות, מצקת פלדה כבדה בידו, מוכן לזרוק אחרי הכפית שכבר זרק, ומבט תדהמה על פניו העגולים והקטנים ששיקפו באופן מושלם את שלה כשכל אחד מהם זיהה את השני בתור מי שתקף. הוא הפיל את המצקת, וקימט את מצחו אליה כאילו לא הייתה צריכה להיות בבית. "אימא?"
המטבח נראה כמו אזור קרב. כל המגירות והארונות היו פתוחים, תוכנם שפוך וערום בערימות מבולגנות שהסתירו כמעט כל חלק מהרצפה. צנצנת דבש נחה בחתיכות על הרצפה, והדבש עצמו היה במרחק כמה צעדים דביקים בגלל מטאטא מאובק שננטש מזמן במזווה, וקמח היה באוויר כמו ערפל, מסתיר כל שטח - כולל שיימוס - וחשף כמה טביעות רגליים על השיש משם עלה על המדפים למעלה.
קערות של… דברים היו בכל מקום, צנצנות פתוחות, ואוי, אלוהים, התנור היה דולק, קליפות ביצים עליו, והיה שם משהו שכנראה הכיל בתוכו ביצים ולפחות מרכיב אחד התחיל להעלות עשן. שיימוס קפץ מיד, ושם את שתי ידיו על בטנה כשניסה לדחוף אותה מהמטבח. "לכי, אימא, אני מכין לך ארוחת בוקר! זאת הפתעה!"
"באמת הפתעה!" היא אמרה. "בשם האל, ילד, בישלת או שנלחמת מול הפומוריאנים? אף פעם לא ראיתי בלגן כזה!"
"אני אנקה, אימא," הוא התעקש, ולמרות שידעה שזה רק יחמיר אם ינסה - כפי שניסה כבר עם הדבש - היה בלתי אפשרי להסתכל על העיניים הכחולות והכנות האלה ולכעוס עליהן. לעזאזל אם פני המלאכים לא ניתנו לאלו שהיו זקוקים לרחמים. "לכי לישון, את לא תוכלי לקבל ארוחת בוקר במיטה אם את לא שם."
קייט הסתכלה שוב על ההרס במטבח, והניפה בשרביטה מעל ראשו כדי לכבות את המחבת המעשנת ולתקוע את הברגים בתנור כך שלא יוכל להדליק אותו שוב. שיימוס עוד דחף אותה, והיא הנידה בראשה כשלא יכלה אלא לחייך אליו. "בסדר, בסדר, אני אלך… אבל בשם אלוהים, ארוחת בוקר במיטה זה לא מה שציפיתי לו! מה קרה?"
הוא הפסיק לדחוף, ולחייו החיוורות לעתים קרובות מדי האדימו מהתשישות של הבוקר, עיניו בורקות כשחייך אליה חיוך קורן שהיה מקסים כי היו חסרות בו השיניים הקדמיות. "כי את אימא שלי."
OOO
"ידעתי שתהיי כאן ברגע שידעתי שאני לא מת."
הקול לא היה חזק מספיק כדי להיות לחישה, בקושי השתנקות, אבל זה היה יותר ממספיק כדי להעיר את קייט כמו קללה, והיא הזדקפה ישר בכיסא בית החולים הלא נוח, וניגבה את עיניה מכל הלכלוך. שום דבר לא השתנה, אפילו לא זז, ולרגע היא חשבה שחלמה, אבל אז ראתה.
עיניו היו פקוחות.
אותו הכחול הברור שהיו ביום בו נולד, וחיסלו כל ספקות עם קצת תקווה שהיו בה שהזר שהיא הייתה ליד מיטתו היה בנה. אבל הוא היה, כמובן שכן, כמובן שהיה, ולמרות הכול, כלום לא השתנה מאז לפני עשרים ושלוש שנים, בעצם, כי הם אמרו אז שלא יחייה ואמרו עכשיו שלא יחייה, ובשני המקרים היא ראתה את הכחול העז מנצח את המרפאים.
לידה מוקדמת בחודשיים. סכין ללב. חי. שלה.
היא לא יכלה להתחיל להבין או להסביר את הצליל שיצא מגרונה כשקמה על רגליה, מלאה בצורך הנואש להחזיק בבנה שאיבדה ואיבדה שוב ושוב ואיכשהו, תודה לקדושים, לא איבדה בכלל. הוא היה רחב יותר, כבד יותר, שרירי יותר ממה שראתה אי פעם, איש בוגר שהיא ראתה לאחרונה כחצי ילד, אבל זרועותיה נגעו בגב המקועקע והרימו אותו אל החזה שלה כאילו היה כלום, ידיה מלטפות את השיער הארוך והמבולגן. קייט רצתה להגיד, ניסתה להגיד, לשאול, לספר, אבל אלו היו השתקות ובכי ורעשים קטנים שלא שינו כי הם אמרו כל כך הרבה.
ואז היא שמעה אותו משתנק, הרגישה את הכתפיים מתקשחות, שמעה אפילו מעל הרעשים שלה את צעקת הכאב הקטנה, והיא התרחקה, כמעט הפילו אותו כשהבינה מה עשתה. טיפשה! בזהירות, כל כך בעדינות, היא הורידה אותו שוב אל המיטה, ונישקה את מצחו בהבטחות שלעולם לא התכוונה לפגוע בו, ששמחה, כל כך שמחה…
עיניה פגשו בשלו, והתבלבלו לרגע מהצבע, נאבדו באפור-לבן-כחול בעורו, והכחול התואם על הקעקוע על פניו, אבל כשמצמצה וניגבה את הדמעות, הייתה שם קצת חוצפה, ולראשונה המילים שקעו יותר ממה ששמעה.
הוא ידע שהיא… אוי, ה… ה… ה… הטיפש הקטן והמזדיין הזה!
היד של קייט שוב זזה כמו ברק, אבל הפעם, לא בשמחה או בעדינות. ידה הכתה בלחי שלו במכה שנשמעה כמו אקדח במחלקה השקטה, והחזה שלה התרומם וירד, הבכי שלה מתמלא בדמעות כשהדמעות רתחו פתאום על לחייה. "ידעת שאהיה כאן, מה! חשבת שאני מובן מאליו? ידעת שאהיה כאן אחרי כל מה… אחרי כל השנים… אחרי ש… אוי! יכולתי… אני לא יכולה… איך אתה מעז לחשוב שאהיה כאן כשאתה… כשהפכת ל… רצחת… עזבת…"
היד עוד נראתה על לחיו, אבל הוא לא מצמץ, אפילו אם היה לו הכוח - אולי, אחר כך, כשתירגע, תבין שלא היה לו - ועיניו לא נעצמו, לא משו ממנה. קולו היה חלש מדי כדי להישמע, אבל איכשהו, הוא נשמע כמו הילד שכבר לא היה, ואמר עובדה פשוטה כל כך עד שלא יכולת לצחוק לגבי זה. "כי את אימא שלי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה