שני סיפורים קצרים

שני הסיפורים הקצרים האחרונים! אחר כך עוד סיפור על אימא של שיימוס, רשימת העובדות על הדמויות שנשארו, ואז הסוף…

והיום שני סיפורים קצרים על כמה אנשים. הראשון הוא קטע שמתאר כמה דמויות, השני סיפור על הזוג האהוב על כולנו...

מסומנים

לפעמים החיים מסמנים אנשים בגלל משהו חשוב.

אחד על המצח, בצורת מכת ברק, זה מה שכולם מכירים. אחד על החזה, עיגול, שקוע. (1) אחד על הזרוע, שני ניקובים, עמוק (2). אחד על גב ידו, כמעט בלתי קריא עכשיו. (3)

אחד על הישבן שלו, מביך, מטושטש, ישב על ספל תה כילד. קווים מקבילים על זרועותיו, קווים של אנרגיה ומחשבה. (4) קל להחמיץ את אלו על ידיו וקרסוליו, קשרים חזקים, נחתכו לגמרי עד שדימם מדי כדי להילחם. (5) נתח מכתפו הימנית, שהחלים אבל עדיין לא נמצא שם בפנים. (6)

אחד על זרועה מסכין כסף. (7) צמידים מבזים על הידיים והקרסוליים, לא עמוקים אבל יותר מפחידים: זה היה כשהיא הייתה מסוממת מכדי שיהיה לה אכפת. (8)

קטנים בכל מקום, שנגרמו מרסיסים חדים. אחד עמוק בזרועו, אחד על מצחו שהתלתל כמעט מכסה. זה נחשב לצלקות אם הכול חסר שם? אז הרגליים שלו, באופן כולל. (9)

חסרים לו ארבע שיניים טוחנות וכל הציפורניים. שרביט עגול קטן שצרב במלא מקומות. הוא קורא לזה תזכורות הבגידה. הוא לא דיבר. (10)

עין חסרה, שלא שמים לב אליה מאחורי הזכוכית. קטנים על הידיים, על גב כפות ידיה, על זרועותיה שהיא בכלל לא זוכרת שקיבלה. אחד על כתפה שם אחותה נשכה אותה כשהייתה בת שש והייתה לה אחות. (11)

זה שהפרצוף שלך רוסק לתוך זכוכית, פציעות אחרות לא השאירו צלקת, והוא שיקר כשאמר שזה מהפגנה. בבשר השוק שלו היה סכין בהפגנה. אלו על עורפו כשעבר דרך חלון כשחטף מכה ושרד במזל. (12)

ידיו, כמו כתמים. פניו, במרחק קטן מהחיוך הסקוטי. זרועו, קטנה ונעלמה. גבו, אימה נוראית שהפכה אותו לנכה בגיל צעיר. כף רגלו איתה דרך על הצעצוע של בתו. (13)

הצלקות לא נמצאות במקום בו המנתחים לקחו לה את העיניים. הן על הידיים, על הברכיים, על החזה, על הירכיים כי היא ניסתה להגיע למקום בטוח בעיוורון. (14)

כמעט נעלמו בגלל המיטב שכסף יכול לקנות, אבל באור מסויים כשהוא מאדים הן מופיעות כמו רשת ורודה של קללות בלתי נסלחות על לחיו, על הגבה, עד לשיער. הוא צוחק ומראה את חצי העיגול של פרסת הסוס על רגלו. מזל רע עם חיות.

הטובים ביותר. לא מושחתים, לא נגועים, לא ניתנים לעצירה, לא מנוצחים. נבחרים, נחושים, מאומנים, רעננים, חזקים, בשבועה. סומנו לחובה.

מסומנים.

הסוף

(1) להארי יש צלקת על החזה בגלל ההורקרוקס, שנדבק אליו בספר השביעי כשוולדמורט הגיע לתקוף אותו בבית של בתחולדה בגשוט.

(2) נגיני נשכה את הארי בערך באותה התקפה.

(3) אמברידג' הכריחה את הארי לכתוב בעת שעושה צלקות ומשתמש בדם.

(4) בספר הרביעי המוחות במשרד הקסמים תקפו את רון.

(5) כנראה מה שקרה בסלואה.

(6) רון גוזרר בספר השביעי.

(7) הרמיוני נחתכה מסכין הכסף של בלטריקס לסטריינג'.

(8) מסלואה.

(9) אנתוני גולדשטיין איבד את הרגליים במהלך הקרב על הוגוורטס.

(10) כנראה זכריה סמית'.

(11) דמלזה רובינס, שאיבדה עין בקרב.

(12) בריאן קאלאהאן.

(13) נוויל?

(14) סאלי אן-פארקס, שהתעוורה בקרב.

(15) ג'סטין פינץ'-פלצ'לי.

הובטח

חייבים לנצל את ההזדמנויות שהחיים נותנים לנו, בין אם אנו מאמינים שהן מגיעות לנו או לא.

היה כבר שלוש בבוקר, תורו כי חנה תצטרך לקום בעוד כמה שעות בלבד להכין ארוחת בוקר בקלחת, אבל לנוויל לא היה אכפת. בהתחלה היה לו, באמת, אבל אחרי כמה שבועות שהיה בטוח שישגעו את כולם ללא שינה, התאומים התחילו לישון בקצב טוב, והתעוררו רק פעם או פעמיים בלילה לאוכל, וגופו התרגל היטב עד שלעתים קרובות מאוד, הוא התעורר כמה רגעים לפניהם, ושמע את היפחות לפני שממש התחילו לצרוח.

האומנות שביציאה מהמיטה בלי להעיר את אשתו הייתה אחת בה לא הצטיין עדיין. נשמע קול חסר סבלנות מהצד השני של המיטה שראה בגלל הקור שנגרם ממשיכת השמיכה לצד היעדרו של מה שקראה לו בצחוק "בקבוק מים חמים שחייבים". עיניים ירוקות מצמצו בזהירות, והוא ראה את אפה מנצנץ באור הירח שחדר דרך הוילונות. "מממ?"

"אני בסדר, מתוקה." הוא רכן, ונישק את לחייה כשהחזיר את השמיכות. "אחזור עוד מעט."

"סדר. בקבוקים במקום." נאנחה חנה, ושקעה אל הכריות, ישנה שוב מיד, קצת שיער בורח מזנב הסוס שלה על הלחי ומתנופף כשנשמה. חלק ממנו רצה להישאר, רק לראות אותה, אולי אפילו להעיר אותה בעוד נשיקה והאפשרות להתחיל עוד קצת, אבל הוא שכח מזה. היא הייתה צריכה לישון, התינוקות יתחילו לכעוס בכל רגע, ותודה לאל, יהיה כל כך יפה ונפלא שתהיה שם גם כשיחזור.

נוויל הסתפק בליטוף הכי חלש של גבה, ואפילו לא לחץ מספיק כדי לקפל את הסיבים הרכים, כשעצם את עיניו להרגיש לא רק את חומה, אלא גם את הקסם שלה, חי וחיוני. את בכלל מבינה מה את אומרת עבורי?

צווחה קטנה ונוראית פקחה את עיניו, והוא הניד בראשו במהירות כשנזכר במשימה שהוציאה אותו מהמיטה מלכתחילה. עד שהגיע לעריסה, שניהם היו ערים מאוד ומאוד רגוזים, והוא הניף בשרביטו בחושך, כך שקצת הגביר את האור. "ההנהלה שמה לב שהבטן שלכם ריקה," הוא אמר להם בשקט, "ותכף יגיע שירות חדרים."

מכיוון שלא הייתה לו מערכת האכילה היעילה של חנה, היה קצת קשה להושיב את פגי וטרבור כמו שצריך, אבל נוויל כבר היה מתורגל, והכול הסתדר די מהר. זה היה עוזר, הוא חשב, לשכור תמנון לרגעים כאלה, אבל אז הכריות והכיסא והשמיכות והבקבוקים והתינוקות היו כולם איפה שצריך להיות, והתקף הפאניקה הקטן כשהשעון גמר את תקופת החסד שלו מהבכי נרגע שוב כשהם התחילו למצוץ בתיאבון.

פגי אחזה בשתי ידיה בבקבוק כאילו לא האמינה שבנוכחות אחיה ימנע מהחלב ללכת למקום אחר, אבל אחת מידיו של טרבור שוטטה, ואחזה באצבע של אביו בהיסח הדעת, וכשהוא הוריד את מבטו, העיניים הכחולות של התינוק הסתכלו עליו וכאילו האוויר נעלם בבת אחת. מבטו של הילד לא הסתכל סתם למעלה, הוא ראה את נוויל, ומשקל המבט התמים והיחיד הזה היה כבד יותר מכל העיניים של צ"ד.

איך משהו שהרגיש כל כך נכון נראה באותו הזמן כל כך בלתי אפשרי? טרבור הכיר אותו רק כאבא, אם בכלל. הוא הביא בקבוקים, הרגיע את הגזים, נתן אמבטיה, זייף שירי ערש, החליף חיתולים מסריחים. הוא לא חשב שהיד שהושיט בתמימותו אמרה משהו אחר.

הוא לא זיהה את הצלקות העמוקות והנוראיות שהיו בכל הידיים שלו, אלפי השריטות והחתכים הקטנים של הגנן, האגרופים החרוכים מחודש מאי השני או היבלות המוזרות מהחרב ומהקשת שהיו אמיתיות כמו הצלקת של שיימוס. טבעת הזהב החלקה והפשוטה לא שינתה בכלל, וגם לא כמה שלבש אותה בחוסר תקווה. לא היה לו שום מושג בנוגע לכך שלפעמים עיווה את פניו כשלא הרים אותו נכון או הבגדים המלוכלכים כשפלט על כתפו. זה לא שמר עליו ער ובוהה בתקרה כמו אביו כל כך הרבה פעמים,שהבין עד כמה קרוב הגיע לכך שלא יהיה קיים בכלל.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחשב על כך, אבל הסקרנות הנוראית שקעה שוב במחשבותיו כשצפה בעניין של בנו חולף אל הבועות שעלו בבקבוק כשאכל. האם ידעה, או שזה היה המזל התמים מאוד שלו? אם היא הייתה נותנת לי לראות את זה, אם היא הייתה נותנת לי לראות את הפרצופים הקטנים והמושלמים שלכם, לא יכולתי לעבור את זה. לא יכולתי לעזוב את זה.

אבל זה היה כדי לתת להם עולם ששווה לגדול בו, ולכן הם כמעט לא נולדו, והאם לא כל הורה הבטיח להגן ולשמור לנצח, והאם הוא לא ראה את ההבטחות נשברות כל כך הרבה פעמים כבר. האם הוא לא לקח מהם את ההבטחות הללו לעתים קרובות מדי בעצמו. כל כך הרבה הורים הוא הוביל למוות במילות גבורה והבטחות ריקות שעכשיו רצה לחזור מהן ולקרוע את פה הילד הטיפש שלא היה לו מושג שעוד היה.

הוא חשב שהבין את האובדן, קרא לצ"ד ילדיו, הבטיח שיאהב אותם, וכן, אבל זה היה נר מול השמש, טיפה באוקיינוס, קלישאה מול המציאות. מה עשה להם בטיפשותו, והייתה אמת בכך שהקארמה יום אחד תפגע בתינוקות שיהיו ילדיו, גבוהים ובהירי עיניים וטיפשים שיכורים מהביטחון שלהם ואיזה ילד טיפש אחר שהוזה מטרה יגנוב אותן בלי לתת להם פרידה אמיתית?

נוויל עצם את עיניו חזק, נשם נשימה עמוקה ואיטית כדי לעצור את כל היבבות שאולי יטרידו את התאומים. מוחו חזר אל הזמן בין לבין, אל הלילות הארוכים של הבדידות, החרטה הכי כואבת כאילו הציג אותם לגובי החוב בצללים. לא שילמתי מספיק כבר? בבקשה? הוא לא ידע אם התפלל או התחנן או למי, אבל זה לא שינה. גם לאבד את כולם. גם לאבד אותה. זה לא היה דומה, והוא ידע את זה עכשיו. הוא לא יכול היה לכפר על אחד, בטח שלא על חמישים. בטח שלא על אלו שהרג כאויב, והאם הם אי פעם היו כאלו למישהו?

אין כפרה על מה שאבד.

הייתה אירוניה ששם לב אליה שהמילים שחשב עליהן עכשיו היו של דאנקן מקמילן, איש שבקושי הכיר לפני שהתאמץ לבוא אליו בדמעות של חבר טוב כדי לבשר את החדשות שאיבד את בנו יחידו. הצעקה, הצליל שדאנקן עשה אז היה משהו מהגיהינום, משהו ששמע יותר מדי פעמים באותו הבוקר ולקח לו כמעט עשור או יותר מעשרים שנים להבין. המילים יבואו אחר כך, אבל כשהיה צעיר מספיק כדי להיות מופתע מכך שהמקמילנים לא רק רצו אלא גם היו נחושים לקחת את סוזן למרות כל ההתנגדות שלהם לנישואין והריון.

אין כפרה על מה שאבד, אבל לעזאזל אם לא תילחם כדי לקבל עוד הזדמנות.

"אני מבטיח לכם, חמודים, אני מבטיח לכם שאתם לא רק ההזדמנות השנייה." טרבור נרדם עכשיו לגמרי, הפטמה עדיין בין שפתיו, קצת חלב וריר נוזלים על לחי אחת, אבל פגי עוד הייתה ערה, גם בקושי, והיא סובבה את ראשה בעצלנות למשמע הקול. "אני אעשה את כל מה שאני יכול כדי להיות טוב לכם, להגן עליכם, ללמד אתכם טוב ורע ואיך לעבור את העולם המטורף הזה, ואני עומד לפשל לפעמים, אני יודע, כי אבא שלכם, כפי שאימא אוהבת להגיד לו לפעמים, יכול להיות חמור עקשן ודביל."

הילדה הקטנה גמרה עכשיו, הבקבוק כמעט ריק, ונוויל הוריד את אחיה בזהירות על הכריות, וסובב אותה על כתפו כדי ללטף את הגב הקטן. "אה, כן," הוא לחש, "אבא יעשה בלגן בהמון דברים, הוא יודע, אבל אני יכול להבטיח לך, פגי, אני תמיד, תמיד אוהב אותך. לא משנה מה. אני אוהב אותך, ואני אנסה עד סוף העולם בשבילך ואז שוב אנסה, כי אני אגלה לך סוד: אני ראיתי את הזמן חוזר ואת הגיהינום נעלם ונלחמתי מול השטן פעמיים לפני שהייתה לי סיבה טובה, אז אם מישהו ינסה לפגוע בך, חמודה, אני חושב שאני אהיה ממש טוב. וזה גם עבור אח שלך."

כאילו בתשובה, היא הגיבה לליטוף בפליטה די חזקה, אבל הוא לא הוריד אותה. טרבור עדיין ישן, והיא עמדה להצטרף אליו, רכה ורפויה ומאמינה עד שעוררה תחושות שלמות וייסורים שלא היו ממש אמיתיות. הוא הרגיש את זה באגרוף ידה על הצווארון, בפלומת השיער בצווארה, בגוף הדומם של אחיה שהיה לידו: כוח ופגיעות שהיו יותר ממה שדמיין למרות שכרע ברך בפני האלים וראה את הגורל משתנה.

אני אוהב אתכם. אני ארוויח אתכם. בגלל יותר מדי סיבות ממה שאוכל לכפר. כל עוד יש נשימה בגופי.