נוויל חזר להילאים.
האם אצל דראקו הוא יגלה משהו?
אד דוצ'נדום לודיוס (1)
תיצור איתי קשר.
המילים האחרונות של מאלפוי לגלגו על נוויל כשהתחיל לעלות בשביל אל הדלתות הכפולות של האחוזה, והיה חלק ילדותי ועקשן בתוכו שתהה אם ארגן את כל הדבר, וארגן את גניבת הציור רק כדי שיהיה צודק. זה היה מגוחך, כמובן. גם אם הוא כן תכנן את זה עבור הביטוח או משהו כזה, הוא לא יכול היה לדעת שייקח את התיק מזאק. עדיין, זה הטריד אותו, ולא עזר לו לצפות לשעה הבאה בכלל.
כשהוא נושם נשימה עמוקה, דפק נוויל על הדלת, צעד לאחור ויישר את כתפיו בנחישות כשחיכה. הוא היה כאן כמקצוען, קודם כל, וההצעה הלא נעימה של הארי שיסכים להצעתו של מאלפוי לעזרה בקסמהדרין תוכל לחכות לאחר כך.
נדמה היה שעבר המון זמן ללא תשובה, ונוויל הרים את אגרופו כדי לדפוק שוב כשהדלת נפתחה, והוא חשב שיש לזקוף לזכותו שלא דפק בכל מקרה, בהתחשב בכך שפניו המתנשאות של מאלפוי היו בדיוק איפה שאגרופו עמד להכות. "לקח לך יותר מדי זמן, סמ -" הוא עצר, והמבט המתנשא הפך לאחד של תדהמה מוחלטת. "לונגבוטום? מה אתה עושה כאן?"
"אם זה כל כך לא נוח," אמר נוויל בקור, "אני לא חייב להיות פה בכלל."
העיניים האפורות סרקו את גלימתו כאילו בחנו לבוש יוקרתי, והבלבול העמיק. "חזרת להילאים?"
"חשבתי שידעת הכול." הוא לא יכול היה להתנגד לעקיצה, עם כמה שידע שאינה בוגרת. "כדור הבדולח שלך החמיץ את הפרט הזה? עלי התה לא הצליחו הבוקר?"
מאלפוי שילב את ידיו, ההתנשאות הישנה והמגעילה חוזרת בקלות כזאת עד שכאילו לא עזבה את שפתיו. "מאוד מצחיק. אז זהו ביקור חברתי, או שאתה כאן בנוגע לפרט הדי שולי שאומר שמישהו פרץ לי לבית?"
הוא נשמע כאילו הוא נזף בגמדון בית עצלן, ונוויל חרק בשיניו, וחייך כל כך חזק עד שזה כמעט כאב. "אני נורא מצטער על העיכוב. היינו מעט עסוקים."
"את זה אני כן יודע," מאלפוי רכן אל הדלת הפתוחה, ועדיין לא הכניס אותו כשניגב משהו משרוול מופשל אחד. "הסטיה ג'ונס - או איך שהיא לא קראה לעצמה מאז שהתחתנה עם המוגל הזה - וסקיטר."
"והוריי." הוא לא ידע למה אמר את זה, הוא לגמרי לא ניסה להשיג סימפתיה ממאלפוי, או שרצה, אבל מה שראה במקום היה ההתרוממות האיטית ו סקרנית של גבה שכמעט הייתה טובה מספיק כדי לגרום לכך שההפתעה תיראה שולית.
"גם הם נרצחו? חשבתי שהם -"
"תוכל לקרוא על זה בעיתון של מחר כמו כולם," אמר נוויל בביטול, והשתמש במה שידע שיהיה ההפתעה מתשובתו כדי לנצח ולעבור את מאלפוי כאילו הזמין אותו להיכנס. אולם הכניסה היה בדיוק כמו שזכר אותו, בלי רמז לשום דבר חריג או פגום, והוא הוציא את פנקסו החדש מכיסו, ופתח אותו כשהסתכל סביב, ובחן את יצירות האומנות המוצגות. "עכשיו, מה קרה לציור הזה שלך? נגב, אמרת? משהו שגרם לו לבלוט מעל השאר? נדמה שיש לך אוסף גדול."
הוא ציפה לאיזו ירידה בתמורה, לא לשמוע את הדלת נטרקת, או להסתובב ולגלות את מאלפוי אדום פנים וכמעט מתפרץ. "זה לא קשור לציור, לונגבוטום! מישהו פרץ אל הבית שלי, לעזאזל!"
"לא נדמה שהם רצו משהו חוץ מלגנוב," הזכיר לו נוויל בהיגיון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתעסק עם בעל בית כועס לאחר שוד, ובאופן מוזר, היה לו קל לחזור לזה, אבל הקורבן הזה לא רצה שיהיה קל.
"הפעם!" מאלפוי הצביע בפראות אל התקרה הגבוהה ואל הקירות בעלי הדוגמאות מסביבם. "האחוזה הזאת נבנתה מאות שנים לפני שנכתבו הנחיות חוקיות בין קסם 'אפל' ו'מקובל', והרעיון הנפלא שלהם למנוע ממני קשר לקסם אפל היה להוריד כל כך הרבה מקסמי האבטחה החשובים ולהחליף אותם בקסם כזה שהבית נלחם בו עד שאולי כדאי לי להשאיר את הדלת פתוחה לכל מטורף מהמבטיחים שם בחוץ!"
"מבטיחים -?" הוא שאל, לא בטוח ששמע את המילה נכון אפילו שמאלפוי - כמו ג'סטין ובניגוד אליו - דיבר יותר ברור כשכעס, והדגיש כל הברה בכאב באוויר ביניהם, כשה-פ' וה-ד' ברורות, וה-ס' חותכת.
"ממש קברת את הראש בחול, לא?"
"אם זה עניין פוליטי שאתה מדבר עליו, אז כן." נוויל סירב לענות להאשמה, ובחר במקום זאת לקחת זאת כמעט כמחמאה. "הייתי יותר מדי עסוק לנסות לבנות חיים עבור המשפחה שלי מאשר לדאוג לגבי מה שאנשים אחרים דואגים לגביו."
"לידיעתך, האידיוטים מהמבטיחים הם אנשים מאוד גועליים שלא סולחים ולא שוכחים." הכעס עוד היה שם, אבל היה עוד משהו, אותו הצל של חייה רדופה וניצודה שזכר מאחורי אותן עיניים שהיו מאחורי מסכת קוניאק ואומץ לפני עשר שנים. "הם רוצים לראות את כל מי שהיה לו קשר לטום רידל מת… וגם את המשפחה שלהם כדי 'לעצור את שושלות קוסמי האופל'."
לקח לו רגע להבין מה הייתה המשמעות של זה, ועיניו התרחבו כשחשב על הילד הנחמד שרץ במהירות לברך אותם לפני כן. ועכשיו הוא הבין שלא היה זכר לנוכחותו. "הם רודפים אחרי סקורפיו?"
"סקורפיוס," תיקן מאלפוי בזעף. "כן, לונגבוטום, הם רודפים אחרי ילד בן שלוש." הגועל בקולו היה נורא, אבל הוא לא הסתיר את הפחד שאפילו היה ברור יותר עכשיו כשסובב את זרועו השמאלית והראה את הצלקת החיוורת אך הברורה של הנחש והגולגולת. "לא יכולים לקחת את הסיכון שזה מדבק, אתה יודע. זה כבר עבר פעם מאב לבנו, הם אומרים, ועזוב את הפרטים הקטנים בנוגע לזיכוי."
"זה…"
"בגלל זה אני לא כל כך אשמח שדעת הציבור תשפוט אותי אם נתאחד, או שאידחק לשכנות עם אחד מהם באיזו קומונה קטנה ללא הגנה אם ניפרד." כל סימני הפחד נעלמו, והחיוך היה מלא בניצחון אכזרי. "אתה מתחיל להבין עכשיו?"
הוא הבין, ולא אהב את זה. היה חלק מתוכו שרצה להתווכח שלעולם לא שמע על הקבוצה הזאת, שזאת פרנויה מגוחכת, אבל הוא היה מודע יותר מדי לכמה כעס עוד הופנה כלפי מי שיכלו להאשים בעולם המצולק והמדמם מניסיון ההפיכה של טום רידל. הוא נשם נשימה עמוקה, ופלט אותה באיטיות כשבחר במילותיו בזהירות. "אני עדיין לא יכול לעשות כלום בנוגע לסוג הקסם שמותר או לא מותר בבית שלך, מאלפוי, ואתה יודע את זה."
מאלפוי נחר בביטול, כאילו ציפה לתשובה. "וזה גם מעבר לכוחותיך לפחות להגיד לי מי שדד אותי ולהשיג לי את הרכוש שלי? או שזה לבקש ממך יותר מדי?"
"תצטרך לתת לי להסתכל קודם." נוויל שלף את שרביטו, סורק סריקה ראשונית של סימני פריצות מנעולים או כישופים חודרים אחרים לפני שנעצר, והסתכל על מאלפוי כבדרך אגב. "ואני ממליץ שתפסיק להעליב אותי. אם אתה אמור להיות כזה פוליטיקאי טוב, אני חושב שאתה מבין למה לא. יש לי עוד תיקים, ואם תהפוך את זה למשהו לא נעים בשבילי, אני אוכל בקלות להעלות את החשיבות שלהם. הסובלנות שלי כרגע היא לא כזאת גבוהה."
"אני…" הייתה שתיקה ארוכה ולא צפויה. "אני מצטער."
זה היה הדבר האחרון שחשב שישמע וכל כך כנה עד שנוויל עצר באמצע ההליכה, רגל אחת מורמת בצורה מוזרה קצת מעל מדרגה של גרם מדרגות גדול. הוא הסובב לאט, מצפה שמאלפוי ילעג לו, אבל הראש הבלונדיני היה שמוט, הידיים החיוורות סובבו את שרביט העוזרד כל כך חזק עד שהפרקים הפכו ללבנים. "אתה מה?"
"הציור היה במרחק של כמה מטרים מדלת חדר הילדים." הוא נאלץ להקשיב כדי לשמוע את ההסבר, כל מילה נאמרת שלא ברצונו של מאלפוי. "שלחתי אותו ואת טורי להורים שלה, אבל -"
הוא לא יכול היה להמשיך. הוא לא היה צריך. נוויל שמע את עצמו מסיים במקום, קולו מונוטוני ומוזר, שקט וקודר גם הוא במסדרון המהדהד. " -זה ממש מפחיד אותך לדעת כמה קרוב זה יכול היה להיות כשאתה יודע שיש אנשים שלא יהססו לפגוע בתינוק רק כי אתה האבא שלו, ואתה מרגיש כמו כישלון כי נאלצת להוציא אותם מהבית שלהם."
הסנטר של מאלפוי התרומם, ועיניו הקפואות שרפו. "מה שאתה לא חושב עליי, סקורפיוס לא עשה כלום."
הדממה נמשכה לנצח, ואז נוויל החליק את הפנקס בחזרה אל כיסו, ולא הסתכל על הקוסם השני, אלא על גרם המדרגות שידע שהוביל אל החדרים הפרטיים של המשפחה. עדיין לא היה רגש בקולו, והוא ידע שזה רק היה צבוע מצידו. "כשהייתי בצ"ד, עבדנו מחוץ לגבולות הקסם ה'נורמלי', אבל עדיין לא במה שיוגדר כקסם אפל. אני לא יכול ולא עומד להבטיח לגבי המצב שלך, אבל ברגע שאסיים עם חקירת הגניבה להיום, אראה מה אני יכול לעשות כדי להגן על החדר שלו ועל זה שאתה חולק עם אשתך. אתה תוכל להחזיר את המשפחה שלך הביתה הלילה."
הפה של מאלפוי נפער, והוא לא היה המום יותר גם אם נוויל היה מגלה שאריות של האות האפל על זרועו שלו. זה היה כאילו המחשבה של חמלה של הורה אחר הייתה משהו זר לו, והוא הניד בראשו באיטיות, עיניו מצטמצמות בחשד. "אני לא יו -"
"רוב האנשים," נוויל קטע אותו, "ינסו 'תודה.'"
זה רק הגביר את החשד, ומאלפוי שילב את זרועו שוב, פיו לחוץ לקו דק וקפוץ, וכמעט היה ניתן לראות את מחשבותיו רצות כשחיפשו את הזווית, את המניע של ההתפתחות המוזרה הזאת. כשדיבר לבסוף, זה היה בקלילות שהייתה יכולה לשכנע רק אם היה מקשיב לקולו בלבד. "אתה אומר שאתה מתגאה בזה שאתה ישיר; מה אתה רוצה בתמורה?"
נוויל ענה בכנות ומיד, בידיעה שלא היה לו מה להסתיר ושאם הוא כן היה מסתכל על זה כמשחק כוחות - לא משנה כמה לא רצה וידע שהיה צריך - הפשטות הייתה הנשק הכי טוב שלו כרגע. "אני רוצה שילד קטן ותמים יישן בביטחון."
"זה הכול?"
"זה הכול. כל השאר נפרד."
הוא התכוון לחקירה, אבל מאלפוי ניצל את זה, ניצוץ הקרב שוב בעיניו באופן מוכר. "כמו הצעתי הקודמת?"
"זה היה, הוא ידע, הזמן לעשות את מה שהארי ביקש. לקבל את מה שהיה, אם צריך לחשוב על כך, עזרה שהזדקק לה, בלי קשר לכמה שלא סמך על המקור. ואולי למאלפוי הייתה נקודה. אולי עדיף לקבל את העזרה ממישהו שאי אפשר היה לטעות באינטרס שלו בתור חברות או לטעות בחברות כאינטרס, אבל נוויל עדיין לא הצליח לעשות את זה. הוא היה אמור להגיד כן, אבל מה שיצא לו במקום היה רק "אולי…" איטי וחתום.
מאלפוי לקח זאת בבירור ככן מחייב, אבל בין אם זה היה הביטחון שלו ביכולתו להניח מלכודת טובה או בין אם יכול היה לראות דרך התשובה הלא מחויבת אל האמת של המשמעות שלה, הוא לא ידע. וגם לא יכול היה לדעת איזו מהאפשרויות הוא פחות אהב.
כשהוא שוב פעם מארח טוב, מאלפוי הושיט את ידו במלכותיות אל אולם הכניסה ואל המדרגות למעלה. "תחקור את מה שאתה צריך היום בשיתוף הפעולה המלא שלי." ובלי להחמיץ פעימה או לשנות את נימת קולו בכלל מהסמכותיות, "אראה אותך מחר בשש וחצי כדי להתחיל את השאר. נמלא את טופס התשאול, ואז תחזור באחת עשרה וחצי לשיעור הראשון שלך בפוליטיקה."
נוויל קימט את מצחו, קצת נרתע מכל זה. "לא אמרתי כן, מאלפוי."
"או לא."
לא היה באמת טעם להתווכח יותר, ושניהם ידעו זאת. נוויל נאנח. "שבע."
"בסדר, אבל אל תצפה לארוחת בוקר אם כך," הסכים מאלפוי במהירות.
אם הוא היה צריך להסתכל על הפרצוף השחצן הזה שוב… נוויל השמיע רק רעש מעורפל של הסכמה, ושוב עלה במדרגות, אבל קולו של מאלפוי עצר אותו שוב. "ולונגבוטום?"
לאט, מפחד מה זה יהיה הפעם, הוא הסתובב, לא מנסה להסתיר את תשישותו, או את רצונו פשוט להמשיך עם החקירה שלו כי בגלל זה היה שם מלכתחילה. "כן, מאלפוי?"
"תודה לך."
OOO
הדירה הייתה קטנה והרהיטים היו אוסף עלוב של רהיטים זולים, אבל הייתה חמימה יותר ממה שנוויל ציפה מרווק בן עשרים וארבע, אפילו אחד שגידל בת צעירה. היו נגיעות קטנות, לא ממש כאלו שרואים אצל מכשפות, אבל הן חיקו אותן בחוסר יכולת והתלהבות של ילדה שמציירת בצבעים; ציפות בהירות היו תלויות כווילונות מעל חלון המטבח הקטן, ספל תה עם פרחים מכושפים נח במרכז השולחן, רהיטים לא תואמים שונו כדי שכולם יהיו באותו הצבע.
חנה פעם אמרה שאנשים תמיד השתקפו במקום בו חיו, אז נוויל הניח שלא היה מפתיע שלריקי קינג (2) היה אותו אופי של ביתיות מאולצת, גלימתו נקייה וטובה אבל קצת רפה מדי על דמותו הדקה, ותסרוקתו השמרנית גדלה מדי בשבועיים האחרונים. עדיין, החיוך היה חמים, גם אם קצת משועשע כשנופף לאורחו הבלתי צפוי להיכנס פנימה. "עבר זמן, המפקד. ראיתי אותך בטקס, אבל לא היה לנו הרבה זמן להתעדכן, נכון?"
הוא לא רצה לשפוך הכול מיד, אז נוויל רק הנהן, והחזיר חיוך מספיק נעים משלו. "לא, לא היה לנו."
"שמעתי על סבתא שלך." ריקי התחיל לשבת על קצה הספה, ואז עצר, והציע אותה לנוויל כשהתיישב על הכורסה השקועה במקום. "קשה, זה. אתה בטח מתגעגע אליה." המילים נאמרו כמעט בביטול, אבל המבט בעיניים הכחולות היה אחד של הבנה וצער.
"לא היה לי זמן, בעצם," הודה נוויל, ושילב רגל אחת בקלילות מעל רגלו כשנשען לאחור אל הספה הנוחה מאוד, וצפה באיש השני בזהירות. לא היו סימני אשמה בשפת הגוף שלו - כנראה הוא חשב שזה באמת סתם ביקור קליל, למרות הגלימות הירוקות - אבל משהו בטח הטריד אותו. "אבל אתה, זאת הפעם הראשונה שאתה נפרדת מנט?"
"זה כבר קצת מטריף אותי," צחק ריקי בלחץ. "הייתי צריך להגיד לעצמי שאין טעם לשלוח עשרה ינשופים ביום הראשון כדי לא לשגע את סו." עיניו נפלו על התמונה הקטנה והממוסגרת של הנערה הצוחקת שהייתה כה דומה לאמה עד שזה העביר רעד בעמוד השדרה של נוויל, וקצת בוז עצמי כואב הגיח לקולו. "ואני מניח שהיא יודעת טוב מספיק איך לטפל באנשים קטנים. בטח טוב יותר ממני."
"אתה נראה כאילו אתה בסדר." הוא עצר, ודחק את חוסר רצונו לסיים את הסמול טוק המוזר והתמים, אבל ידע שלא יוכל להתעלם מהסיבה לביקורו לנצח. קולו איבד את כל הקלילות, והוא רכן קדימה. סורק את פניו של האיש השני בזהירות. "ובגלל זה אני לא מבין, ריקי. מה הולך איתך?"
ריקי קפא, עיניו מציצות בחותם על החזה של נוויל להרף-עין בוגדני, ואז הוא בלע את רוקו, מנסה להסתיר את חוסר הנוחות שלו במשיכת כתפיים מרירה. "מה יש לא להבין, אדוני? פוטרתי. דול לא שווה כלום, הוא לא מהמשרד." הוא עשה רעש קודר של ביטול. "שלושים אוניות בחודש? מתי הם קבעו את זה, אתה חושב? 1950? מכסה את השכירות ושום דבר אחר, זה."
"לא דיברת עם סו?" שאל נוויל בעדינות. "אתה מצ"ד; אנחנו עוזרים אחד לשני. היא אולי תוכל לעזור לך למצוא עבודה -"
עוד רעש, וריקי הצביע על רגלו הימנית, עושה פרצוף. "אף אחד לא רוצה אב חד הורי עם רגל פצועה, לא כשיש כל כך הרבה קוסמים בריאים שנלחמים על אותה עבודה."
"- או שתלווה לך משהו כדי שתעבור את זה," נוויל המשיך כאילו לא קטעו אותו, אבל העדינות נעלמה, והפכה לכעס קשה של קצין. זה היה קול שלא השתמש בו מזמן, אבל הקול הזה צולק לתוכו עמוק כמו כל שאר הדברים באותה השנה. "אין שום סיבה שבגללה אתה היית צריך לעשות את מה שעשית."
"אני לא עוקב אחריך, אדוני." זה היה שקר, העיניים הרחבות והכתפיים ההדוקות אמרו זאת אפילו אם לא היה יודע כבר, אבל אם הוא רצה שזה יצא, שיהיה ככה.
"הציור, ריקי," אמר נוויל בחדות. "זה שנגנב מאחוזת מאלפוי אתמול בלילה. אני יודע שזה היית אתה."
כל הצבע נעלם מהלחיים החיוורות גם כך כשגבו של ריקי התקשה. "זה -"
"אני בטוח שחשבת שאתה היית ממש חכם," קטע אותו נוויל, שלא רצה לשמוע את התירוץ או הטיעון המגוחך שעמד להגיד. "קסם צועני, יווני וקריאולי… לבלבל לגמרי את ההילאים, נכון? חשבת שהם לא יזהו אותו, אני מתערב."
הוא שילב את זרועו, נשען לאחור בספה, אבל לעולם לא שבר קשר עין. "רק שאני מכיר בערך שלושים אנשים שמכירים את סוג הכישופים האלה. ואיך לשנות שער נייד. ואז חיפשתי מישהו שמאלי שהיה צריך להשתמש בימינו בגובה מטר חמישים מעל הרצפה כי הוא לא יכול להרים את זרוע השרביט שלו גבוה יותר מזה… מישהו שמשאיר טביעות רגל בערוגות הפרחים כשהוא בודק את האורות בחלונות והן אומרות שיש לו איזו צליעה ברגל ימין? כמה קוסמים אתה חושב שמתאימים לפרופיל, ריקי? כי אני חשבתי רק על אחד."
הייתה שתיקה ארוכה, והכתפיים של ריקי נפלו ברעד, ידיו נוגעות בבטנת מכנסיו כשניסה להישמע יותר כנוע מאשר שהפחד שחנק את מילותיו גילה. "אז אתה כאן כדי לעצור אותי."
זה היה נכון, בגלל זה בא, אבל היה משהו כה שבור באיש הצעיר שישב לפניו עכשיו עד שהניד בראשו, ותהה האם היה חלק ממנו שידע כל הזמן שלא יוכל לעצור בקלות אחד משלו. "אני כאן כדי להחזיר את הציור. ויותר חשוב, לגלות מה בשם מרלין נכנס בך. אתה לא מתנהג כאילו זה היה אימפריוס."
"לא," הודה ריקי באומללות, אבל לא היה עוד הסבר, גם כשנוויל חיכה כמעט דקה. במקום הוא פשוט המשיך לבהות ברצפה, ונראה כמו מישהו שהפסיד בקרב - לא, במלחמה - שנמשכה כל כך הרבה זמן עד שלא יכול היה להילחם יותר, רק להתפלל לחסדי המנצח.
"אז מה?" נוויל לחץ שוב, והתחיל לכעוס מהדממה התבוסתנית. "ואל תגיד לי שאלו בעיות כספיות. לכולנו יש בעיות כספיות - לעזאזל, לי יש בעיות כסף - אבל לא כולנו הפכנו לגנבים."
"בחייך, אדוני… זה מאלפוי." ריקי הרים את מבטו, ודי הוקל לו לראות שהתקף כעס הוציא את הכניעה מפניו. "אוכל מוות מזורגג, והוא מוצץ קוויאר בבית היפה שלו כשאני מנסה לתת לילדה שלי משהו חצי מזין מקופסאות שימורים ושבעל הבית לא יבוא… אני נדהם לגלות שהוא בכלל שם לב שהציור המטופש הזה נעלם. יש לו מלא. אני אחזיר אותו אם הוא כל כך חסר לו!"
"פה אתה צודק," הסכים נוויל מיד. "אני יודע שאתה לא הצלחת למכור אותו עדיין… אבל זה לא עונה על השאלה שלי. למה לא הלכת לסו?"
"היא עזרה." זאת הייתה חצי תשובה חלולה, לא וידוי, אבל להגיד בבירור שהעזרה שלה לא הייתה יעילה גרם לעיניו להצטמצם בחשדנות. הוא הכיר את סוזן טוב מדי כדי להאמין שיכלה להשאיר יוצא צ"ד במצב כה נואש עד שפנה לכך.
"אם אלך אליה…"
נוויל לא התכוון לכך כאיום, אבל ריקי הגיב כאילו שלף שרביט, נשען לאחור, פיו נפער בבגידה מזועזעת כשהניד בראשו בזעם. "אני לא יכול ללכת לאזקבאן, המפקד! אני כל מה שיש לנט!" הוא נעמד, והתחיל לצעוד במהירות בשטח הקטן של הסלון, זרועותיו משולבות בחוזקה מעל החזה שלו כשקולו הפך לתחינה גבוהה ומיוסרת. "אם הוא יקבל את הציור שלו, אי אפשר להגיד שזאת הייתה טעות? טעות טיפשית, נואשת וכועסת ולעזוב את זה?"
"אני די מודאג בנוגע לטעות הטיפשית והנואשת הבאה שלך. ריקי…" נוויל נעמד גם כן, ורצה להרגיע את ההתפרצות המוזרה הזאת, אבל כששם את ידו על כתפו של האיש האחר, הוא משך אותה כמעט מיד, מבוהל. "ריקי, אתה רועד!" זה לא היה רק רגש, זה היה רעד עמוק, לא נשלט, וכשפניו של הקוסם הצעיר פנו לשלו, הוא ראה יותר מקרוב את העיגולים השחורים מתחת לעינו, את הזיעה מתחת לחיוורור שהיה יותר מפחד. "אתה חולה! למה לא -"
ריקי לא ניסה להתרחק או להתחמק, והיה משהו מוכר ומטריד בצורך שהיה בעיניו. זה היה כמו מחולל זמן, והוא היה שוב בן ארבע עשרה, מנסה לא להישבר תחת העריצות שריסקה גם את אלו שהיו בעצם מבוגרים ופנה למפקד כמקור הכוח שהיה צריך להיות מעבר לכוחו. "אני רק מנסה לשרוד. זה כל מה שאני עושה. לא אכפת לי… אבל לא יכול…" קולו נחנק, הייאוש מדמם לדמעות שפתאום הופיעו בעיניו וזלגו על עצמות הלחיים החדות מדי. "הם יקחו את הבת שלי. הם יקחו את נט."
זה לא הרגיש מוזר בכלל לשים את ריקי בזרועותיו, ללטף את ידיו ואת הכתפיים החדות מתחת לגלימות וללחוש הבטחות לשיער החולי והמזיע. "אף אחד לא יקח את הילדים של אף אחד."
"הם כן."
"זה לא קשור ל'הם'." נוויל התרחק מספיק כדי לשלוף את שרביטו, ולמרות הרעד של ריקי, הוא רק העביר אותו על גלימתו ועל החולצה מתחת, וקילף אותן יותר בקלות. הוא זרק את שתיהן לחדר מאחוריו בלי להסתכל, והפשיל את שרוול חולצתו, וסובב את זרועו כדי להציג את הקעקוע שידע שהיה גם לריקי. "זה קשור אלינו. אתה מדבר איתי, לא איתם עכשיו."
ריקי נשם נשימה עמוקה ורועדת, ולחץ את שתי ידיו על פניו, אבל כשמשך אותן, הוא שוב היה בשליטה, והייתה הכרת תודה מאחורי עיניו שהראתה שהמחווה לא נעלמה מעינו. "אני לא פריק של קדרות, המפקד." מילותיו היו שקטות אך חזקות. "אני נשבע בשרביט שלי שאני לא."
נוויל הנהן בהבנה כשהכול הובן, והוא נזהר למנוע מקולו להישמע שיפוטי. "אז שיקויים? לשם כל הכסף הולך?"
"זאת התרופה המזדיינת לכאב שלי!" הכעס חזר לקולו, אבל לא כוון לנוויל עצמו, אלא לכל דבר שסומן בידי ערימת הצמר הירוק שזרק וידו הצביע עליה כאילו הטיל קללה. "קח את השיקויים לכאב המזדיינים מחייל פצוע מזדיין ותגיד שזה מה שצריך לעשות, אבל נראה כמה מהבני זונות במשרד יחיו עם כדור מוגלגי מזדיין ברגל וכתף שבורה לחצי!"
"המרפאים -" התחיל נוויל להתווכח, אבל קצת צחוק יצא מגרונו של ריקי, והוא פתח אחד מארונות המטבח, והושיט יד כדי להוציא בקבוקון קטן ומאובק.
"המרפאים נתנו לי את זה. הם אומרים שזה טוב מספיק." הוא זרק אותו בחדר, ונוויל תפס אותו, בחן את התווית וראה שזה פשוט שיקוי אנטי-דולורוס פשוט, שזמין אצל כל רוקח. "הם סתם בלבלו בשכל… אבל סוזן, כשהלכתי אליה בנוגע לזה שיכינו לי את מה שאני ממש צריך, הם אמרו לה שכבר לא צריך את זה. אמרו לה שהכול בראש שלי. אז אני אהיה בסדר."
קולו התרומם לצעקה, והוא התחיל שוב ללכת, כל זעמו וחוסר האונים רותח. "בגלל שזה בראש שלי זה לא עוזר בכלל! זה בראש שלי כשאני שולח ינשוף לבוס שלי כי אני לא יכול לקום מהספה ואני נוטף מזיעה והילדה בת החמש שלי צריכה להביא לי שקית להקיא בה!"
"אז אתה קונה את זה בשוק השחור, נכון?"
"מה אני אמור לעשות?" ריקי זרק את שתי ידיו לאוויר בהגזמה. "אני לא יכול לקבל קצבת נכות כשהמרפאים אומרים שאני בסדר. אם אין לי את זה, אני לא מתפקד. אם אני לא מתפקד, הם ייקחו את נט. אם הם יגלו שאני לוקח שיקויים לא חוקיים, הם ייקחו את נט. אם סו תגלה לאן הכסף שלה הולך, הם ייקחו את נט. אם אעשה משהו טיפשי כדי לקבל את הזהב, הם ייקחו את נט! לאן שלא אסתובב, אני מקולל!"
חלק ממנו חלק את הזעם של ריקי, אבל להסכים לא יעזור בנוגע לכך, והוא טפח בצלוחית על ידו, חושב. "אתה יכול להכין את מה שאתה צריך בעצמך?"
"רייצ'ל פעם הכינה בשבילי. אני לא טוב בזה… זה מסובך מדי." נדמה היה שהוא מובך מהווידוי, והוא משך בכתפיו. "לא שהמצרכים יותר חוקיים כשאתה לא גונב מבית הספר."
הייתה עוד שתיקה, ואוסף רגשות מוזר הופיע על פניו של ריקי - פחד הוא הבולט מביניהם - לפני שהגיע להחלטה מסוימת. במה שנוויל זיהה בבירור כתפילה שקטה לגורל טוב, האיש הצעיר שלף את שרביטו, טפח על גב הספה, ומגירה קטנה הופיעה אליה הושיט את ידו, והוציא בקבוק זכוכית כחול כהה עם חותם שעווה שבור.
ידו רטטה כשהושיט אותה, אבל האמון בעיניו היה מוחלט יותר מכל מה שנוויל ראה, והוא לקח אותה בהנהון קטן של כבוד. בזהירות, כשהוא מנסה לא לנשום יותר מדי, הוא פתח אותו ורחרח קצת, ועיניו התרחבו כשזיהה את הניחוח המתוק כדבש. "ריקי, זאת תמצית פרגים כמעט טהורה. זה ממש מסוכן. ממכר."
המצב השתנה עכשיו, ועכשיו ריקי נראה היה מבוגר יותר משנותיו, וחייך כמעט ברוגע לאזהרה של מפקדו. "תן לי תשובה טובה יותר, אדוני."
נוויל פקק שוב את הבקבוק, החזיר אותו ולקח את הזמן כשהוחזר למקומו כדי לשקול את האפשרויות. לא היה ממש פתרון קל, אבל מה שהיה לו יספיק כרגע. "תן לי את הציור. אתה בתוך מסגרת הזמן של חמישה ימים בהם ציוד גנוב יכול לחזור באופן חוקי ואנונימי, ואף אחד לא נפצע. אבל אני רוצה את המילה שלך ששום דבר כזה לא יקרה לעולם שוב."
"בלי לפגוע, אבל איך בדיוק זה עוזר לי?"
הכעס בתגובה לא ממש כוון אליו, הוא ידע, ונוויל התנגד לדחף לצעוק כשלקח את גלימותיו, אבל זה היה קשה יותר ממה שציפה לעמוד שוב בלי היסוס. הוא הרגיש עייף, יותר ממה שחשב שיהיה לאחר השינה הטובה של אתמול בלילה; עייף ומאוד, מאוד זקן. "זה שומר עליך מחוץ לאזקבאן. בנוגע לשאר…" הוא נאנח. "כמה יש לך?"
"בקושי. הקצבתי לעצמי מנות כי אני לא יכול להרשות לעצמי יותר." ריקי נשך את שפתיו, מתקשה למצוא את הגבול בין כאב ומעשיות. "אולי יומיים? שלושה?"
"זה יומיים כדי שאוכל למצוא תשובה יותר טובה עבורך." הוא סגר את הכפתור האחרון שלו, ואז הושיט את ידו. "ויש לך את המילה שלי שאמצא."
ריקי לקח את לחיצת היד, ולחץ ביותר כוח ממה שציפה, אבל הטה את ראשו בשאלה. "אתה לא כועס?"
"אני לא יודע אם אני צריך," ענה נוויל בפשטות. "החבר הכי טוב שלי הידרדר עמוק יותר ממה שאתה הגעת אליו, וסלחתי לו. אני אוכל לסלוח לך."
אפילו עם כל הפחד והכעס שהופגנו, רק עכשיו, כשפניו הפכו לחיוך האמיתי הראשון שראה, נוויל הבין באמת בדיוק עד כמה ריקי סמך עליו מעבר לפשע הטיפשי. היה ניצוץ דק של דמעות בעיניים הכחולות שוב, אבל הפעם, הן היו דמעות של הקלה. "תודה, המפקד."
מעמקי התודה הלחיצו אותו, גם כשידע שזה היה על מה שלא עשה כמו גם על הבטחותיו. "אל תודה לי עד שתהיה לי תשובה."
ריקי פתח את פיו כדי לענות, אבל רעש משק כנפיים מוזר קטע אותו, והוא קימט את מצחו בהפתעה. "מה זה?"
נוויל ידע מה זה יהיה עוד לפני שהסתובב, ובאנחה כנועה ועמוקה הוא הרים את המגילה המוכרת כשהעורב נעלם, כמו קודמיו, לכלום. "זה כאב ראש מכונף."
OOO
לונה לא הזדקנה. היא גדלה, בטח - הקימורים הרכים והרחבים מתחת לגלימות הזורמות שלה כבר לא היו שייכות לנערה מתבגרת - אבל עיניה עדיין היו בולטות וחולמניות כפי שתמיד היו, וחיוכה היה דומה. הוא תהה אם זיכרונו הטעה אותו, אבל כשידע שהאפור ליד רקותיו הפך לפסים והפנים שהביטו אליו מהמראה נראו כבנות ארבעים ולא כבנות שלושים, הייתה זאת הקלה לראות מישהו שהשנים לא לקחו כבת ערובה.
הוא לחץ את ידה בידיו, ולחץ עליה בהוקרת תודה. "תודה שנפגשת איתי בהתראה כל כך קצרה."
היא משכה בכתפיה, ורמזה שזה שום דבר לפני שהכניסה אותו אל המבנה השטוח והמוזר שתמיד שיפצה משאריות ביתה המקורי בצורת המגדל. מצד כולם, הוא היה בטוח שיקבל כתף קרה, אבל השתיקה של לונה לא פגעה בו, והוא פשוט הלך בעקבותיה, והתיישב ליד שולחן המטבח כשעברה על ערימות של מי-יודע-מה על השיש לפני שדיברה לבסוף, ועדיין לא הביטה בו. "אתה נראה שוב בן שבע עשרה."
היה עצב באבחנה שלה, משהו יותר מדי לא נעים כדי שיקרא מר-מתוק, אבל בלי שום תחושת שנאה או כעס. נוויל תהה לקצת זמן למה התכוונה, ואז ויתר, וידע שזה לא באמת אבל לא הבין מה זה כן היה. "את לא גורמת לזה להישמע כמו מחמאה."
"זאת לא," הסכימה לונה ברוגע. "אתה נראה כאילו אתה דוחף יותר מדי, סוחב יותר מדי. זאת סבתא שלך?"
"זה המון דברים." הוא רכן קדימה, ורצה לקום וללכת אליה, לשוחח איתה כשיד אחת נחה על גבה ופניו על שיערה כשינסה להבין מה היא עושה. אבל לא באמת. הוא רצה את חנה, רצה את הדרך שלהם לפתור כאלו תסבוכות, אבל לונה הייתה שווה הרבה יותר מלהידחף למקום של אישה אחרת, והוא הניד בראשו, וביטל את הדחף שלא היה שייך לשם בכלל.
נוויל בא אליה מסיבה מסוימת, והוא הזכיר לעצמו אותה עכשיו, וצפה באור השמש הבהיר במטבח מאיר את הקישוטים הקטנים מכסף ואת אבני החן בשיערה. "בגלל זה רציתי לדבר איתך… יש לך מתנה שאין לאף אחד אחר, להבין את כל הבלגן ולהגיע למובן מאליו, ואני חושב שאני צריך את זה עכשיו."
עכשיו היא כן הסתובבה, מטה את ראשה ושמה אצבע אחת מתחת לסנטרה כשסקרה אותו בפתיחות. "אני חושב שאתה צריך ארוחה וכוס תה."
הוא התחיל למחות שאין צורך שתטרח עבורו, אבל בטנו התערבה בנהמה מביכה וחזקה שאימתה לפני כמה זמן אכל, והוא צחק בבושה. "כנראה גם זה."
"כמובן. בטן ריקה לא תעזור לך לחשוב בבירור." היא נופפה בשרביטה על השולחן, והוא התפצל באמצע, ונפתח כמו צדפה ענקית ובלע את הדברים שנערמו עליו. "אני מקווה שלא אכפת לך מהבלגן. אנחנו משפצים. רולף רוצה שיהיה פרוזדור, ואני חושבת שזה יהיה מקסים, לא?"
עכשיו כשהיה לו במה להיתפס, הבין נוויל כמה מהאוסף המשתנה והצבעוני היה קטלוגים ודגימות צמחים, ערימות עציצים וכלים לעצים. חיוכו התרחב בהתלהבות כשחשב איזה רעיון מוזר לכד את דמיון חברתו. "אני בדרך כלל תומך בכל דבר שקשור לפרחים."
"כן, בהחלט. אולי תוכל להסתכל על זה עבורנו כשנתקדם?" עוד נפנוף בשרביט, ודגם מפורט נפרד מהערימה ליד הדלת ועף אליו. "אני אשמח לקבל את דעתך."
אם היא עשתה זאת בכוונה כדי להסיח את דעתו, לא היה אכפת לו, ונוויל קיבל את ההפסקה הקלה מבעיותיו הגדולות כשפרש את התכניות על השולחן לפניו, שם את ידיו משני צידיו ורכן מעליהן בהתלהבות. פתח דרומי… לצאת ככה מחדר השינה זה מוזר, אבל מי הוא לשפוט אותם על כך… אפשרויות לערפל או דליפה… ניקוז סביר אבל לא מושלם… "אני יכול להגיד לך כבר עכשיו שעדיף שתשימו חלון כפול. זה יקל עליכם לשלוט בטמפרטורה, ולא יהיו לכם בעיות כשיהיה ערפל."
"אווווו, תודה." עיניה החיוורות והגדולות נדלקו כאילו הציע לה פתרון לכל בעיות היקום, והיא הביאה לו ספל תה ורוד ונוצץ בשתי ידיה כאילו נתנה לו מחווה. "הנה התה. ייקח כמה דקות עד שהשאר יהיה מוכן."
נוויל לקח אותו, והכין את עצמו לעשות פרצוף מהטעם - מה שלא יהיה - אבל היא כבר הסתובבה שוב לפני שלגם. "אכפת לך לדבר כשאבשל?"
"זה נחמד, בעצם." הוא התכוון רק שלא היה אכפת לו, אבל להפתעתו, זה גם היה תקף לתה. אמנם היה ניתן להתווכח על הערך הקסום או הרפואי של הרקיחות שלה - לפחות לפי לונה - בדרך כלל הטעם שלהן היה… טוב… נרכש. זה לא היה רע; טעם מעושן עם קינמון וקצת לימון, והוא החליט לא לשאול מה זה.
"אני גם חושבת." היא הדליקה את התנור בשרביטה, השמן במחבת מתחיל לרתוח כמעט מיד כשהעבירה את ידה בעשבים שהיו תלויים מהתקרה, תולשת עלה פה ולוקחת חופן שם. "מטבח זה מקום כל כך מרגיע ויצירתי שיכול לחדש את האנרגיה שלך. וכמובן, אתה לא צריך להסתכל על האדם האחר."
"הכול קורה בבת אחת. יש רוצח משום מקום שרצח חצי מהמשפחה שלי ואין לנו מושג מי או למה, והקטעים מהיומן שהם אולי לא מהיומן, ונאלצתי לחזור להילאים, אבל אני גם מצטרף לקסמהדרין בשבוע הבא…" נוויל התחיל לאט, מתכוון לבחור במילותיו בזהירות, אבל אולי לונה צדקה בנוגע למטבחים, אולי היה קצת וריטסרום בתה, אולי זה היה משהו בכך שידע שהיא האדם שלא שפט, או אולי הוא פשוט היה צריך להוציא את זה, אבל כשהתחיל, הוא לא יכול היה לעצור.
"... ואני לא רוצה את זה אבל אין לי בכלל ברירה, ואני הייתי צריך לפנות למאלפוי לעזרה בגלל שכל מי שאני יכול לסמוך עליו שיודע משהו על פוליטיקה הוא עם יותר מדי דעות ועכשיו גיליתי שאחד מהחברים שלנו בצרה נוראית והבטחתי לעזור לו לצאת ממנה, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה, ואני צריך את חנה יותר ממה שאני יכול להגיד, אבל שלחתי אותה למקום שאני בכלל לא יודע איפה הוא ו… וזה בסדר עכשיו." הוא הניד בראשו, וסובב את הספל בידיו כשהסתכל על השמש מעבר לחלונות וניסה להבין את הכול. "השבועיים האחרונים. אני יודע שזה קשור ליותר מזה - חלק, לפחות, אבל -"
"נסעתי לגואטמלה החורף."
ההתערבות הייתה כל כך מוזרה, גם עבור לונה, עד שהוא היה בטוח שלא שמע כמו שצריך. "מה?"
"מצאתי זן חדש של חיפושית שאני מקווה לכתוב עליו מאמר בזמן לוועידה המיתוזואולוגית באוקטובר," היא המשיכה בקלילות, שוברת ביצה לתוך המחבת, "אבל גם ראית ענני אפר עולים מפקאיה - זה הר געש."
נוויל ויתר על לנסות להבין את זה, והנהן לאט. "בסדר…"
"הם יכולים להירדם למיליוני שנים, אתה יודע. גם המדענים הכי טובים אומרים שהם רדומים. לפעמים המכתש יכול להפוך לאגם יפה, עם המון יערות מסביבו, ואנשים בונים בתים, עיירות, גם ערים." לונה עצרה, וטעמה כפית של משהו משק קטן עטוף עור, ואז הוסיפה אל התערובת. "זה גם ממש בטוח, לפחות לכמה דורות. ואז יש עננים קטנים, רעידות אדמה קטנות, והם קצת נבהלים, ואף אחד לא עושה משהו."
"כי הר הגעש רדום?"
"ורוב הזמן, רעידות האדמה הקטנות לא אומרות כלום, והמקומות עם האדים הם מקומות נהדרים לסאונה. המינרלים נפלאים לעור." חיוכה נפל כשהנידה בראשה בצער, אבל עדיין לא היה שם צער אמיתי, רק קבלת הבלתי נמנע. הוא רצה לשאול אותה מה כל זה קשור אליו, אבל הוא למד בחברותם הארוכה שהיא תמיד התכוונה למשהו, בלי קשר לכמה מוזר נשמעה, והוא נשאר שקט בזמן ששפכה את התוכן המוכן של המחבת לתוך קערה, ותיבלה את הכול בחופן של מה שנראה כמו מרווה.
"ואז, כמובן, זה מתפרץ, וכל האנשים מתים כי הם אומרים שלא היו סימנים. זה מה שקרה לפומפיי (3), אתה יודע." לונה שמה את הצלחת לפניו, זימנה מזלג מהמגירה בצד השני של המטבח וגררה כיסא לעצמה, למרות שהיא שתתה רק ספל מאותו תה כהה ואדום. "כל העיר הושמדה, ואיתה הרקולנאום, למרות שעלה משם עשן במשך שנים והחיות השתגעו במשך שבוע. אבל הר וזוב היה רדום."
הייתה סופיות בהצהרתה האחרונה, אבל עם כמה שהוא ניסה, הוא עדיין לא ראה לאן היא חתרה, והוא חייך אליה באופן מוזר. "אני מבין את מה שאת אומרת על הרי געש, אבל אני לא יכול להגיד שהבנתי מה זה קשור למצב שלי. כמו שאני יודע, אין הרי געש - רדומים או לא - באנגליה."
היא חשבה על כך לרגע, שפתיה לחוצות, ואז לגמה לגימה ארוכה מהתה. "טוב, יש את הרי צ'ביוט ופחות או יותר כל אי סקאי, אבל זה לא העניין. אני חושבת שעולם הקוסמים מעלה עשן."
עכשיו שהוא הסתכל על כך, מה שהכינה עבורו נראה כמו איזו לביבת תפוחי אדמה, אבל לא ממש כזאת שאכל פעם. הוא היה בטוח שיכול היה לזהות תפוחי אדמה, אולי פטריות, וקצת ביצה, אבל הבשר האפור והחיוור ועוד כמה דברים חתוכים היו לא ידועים. הוא שיחק בו במזלג שלו, לא רוצה להיראות כפוי טובה, אבל לא הצליח שלא לחשוב על חוויותיו הקודמות עם הניסיונות הקולינריים היצירתיים של לונה. "מה זה?"
הוא ניסה להישמע רק סקרן ולא נגעל, והיא לא הגיבה כאילו נפגעה, שמה את סנטרה בידיה וחייכה אליו כמו תלמידה עם סוד. "זה טעים?"
בזהירות, לא ברצון, הוא לקח קצת במזלג. היה שם נתח שנראה כמו ג'לטין, והוא עצם את עיניו, מסרב לבחון אותו מקרוב ודחף אותו לפיו לפני שחשב על כך. זה היה כמו קסרול, בעצם, הבשר היה רך ועסיסי, ולמרות הריח הדגי, זה לא היה ממש בטעם של דג. הייתה מרווה, לגמרי, ושום ופלפל ו… עיניו נפקחו שוב, והוא הסתכל על הצלחת בכבוד חדש לפני שהצליח לענות. "כן."
חיוכה התרחב ברמז קטן של לעג. "אז למה זה חשוב?"
יש בזה משהו. תמיד היה בה משהו, והוא אכל, והרגיש מטופש שקטע אותה. "את צודקת. תמשיכי."
לונה הנהנה, והמשיכה שוב כאילו מעולם לא עצרה. "אנחנו חושבים שרק בגלל שהכול היה טוב כל כך הרבה זמן אז הכול בסדר, ואנחנו רוצים להעמיד פנים שרידל היה רק רעד קטן, אבל אבא ראה את זה בא כבר שנים. בגלל זה ניסינו לחפש אחרי החוכמה האבודה; לראות אם יש משהו ששכחנו כאנשים שיוכל לעזור לנו כשהכול יתפרץ."
"אז את חושבת שכל מה שקורה עכשיו…?"
"אני חושבת שעברנו את הרעד והעשן. אני חושבת שהכול מלא באפר באוויר עכשיו, ובכל רגע עולם הקוסמים יתפוצץ מתחת לרגלינו."
נוויל שקל את האזהרה, כל כך חמורה למרות הרוגע, אבל לא היה קל לקבל אותה. כמובן שלעולם הקוסמים היו בעיות - הוא ידע את זה יותר טוב מכולם - אבל היא דיברה על משהו גדול יותר, אם הבין כמו שצריך, וזה היה פשוט מוגזם להגיד שכלכלה מדשדשת וכמה פוליטיקאים בורים זה סוף העולם. "את נשמעת כמו ג'סטין."
ההשוואה בכלל לא נראתה כאילו הפתיעה אותה, והיא משכה בכתפיה. "גם עליו אנשים אומרים שהוא מטורף."
נוויל החליט שלמען הנימוס הטוב הוא לא יגיב על כך, ולא על ההיסטוריה של תיאוריות הקונספירציה ההזויות במקצת של לונה. במקום, הוא החליט לפנות לנתיב פחות טעון. "אז את חושבת שאיחוד הוא התשובה?"
היא ענתה בלי היסוס ובלי שום רמז לחיוך. "אני לא חושבת שיש תשובה."
"זה נחמד לשמוע."
"מה שלא יקרה, הכול יהיה שונה, והמון אנשים ייפגעו. כל שינוי הוא הרסני, אבל דברים טובים תמיד באים מכך. זה איזון." היא רכנה קדימה, והצביעה על הארוחה לפניו. "שבע צפרדעים מהרי הקרפטים (4) מתו עבור הנקניק שלך, אבל זה נותן לך את הכוח שאתה צריך כדי ללכת ולעזור לאנשים, ואני יודעת שכן, נוויל."
נוויל בלע בפתאומיות את הביס שהוכפל בגודלו בגרונו, וניסה לא לשים לב כמה כבר רוקן את צלחתו. "אעמיד פנים שלא שמעתי את זה."
היא לא שמה לב לבחילה הפתאומית שלו, והושיטה יד מעבר לשולחן כדי להסיט את השיער ממצחו במחווה כה אינטימית עד שכאב לו. "אבל אתה כן תעזור. אתה טוב בזה, ואתה תמיד היית חזק ממה שאתה חושב שאתה. אתה פשוט תצטרך לקבל את זה שלא תוכל למנוע את ההתפרצות, ולא תוכל למנוע מאנשים להיפגע ממנה. זה מעגל התרבויות. הן עולות, הן נופלות. זה לא דבר רע אם זה הזמן שלנו ליפול.
את בכלל לא הרגשת שזאת הייתה התרבות שלך בכל מקרה, הוא חשב בעקשנות, אבל באמת לא בא לו להתווכח כשמאחורי מוחו הוא שמע לחישה עקשנית שאמרה לו שזה אולי לא דומה לקנוניית רועששת (5). "אולי. אבל אני לא מתכוון להשאיר את החברים שלי בטווח הלבה."
הוא ניסה לקחת עוד ביס, אבל לא יכול היה להכריח את עצמו, והוא בדק את שעונו במקום, ואמר לעצמו שזה לא חצוף לעזוב בלי לסיים לאכול כשביזבז כבר כל כך הרבה זמן. היו דברים לעשות, בין אם העולם הסתיים או לא, והוא צדק לחלוטין כשחשב שתראה לו נקודת מבט אחרת.
נוויל דחף את צלחתו בחזרה ונעמד, החרטה על קצה לשונו, אבל היא נפנפה אותה בקלות. "עזרתי?"
"אני… חושב שכן."
הוא התכופף כדי לתת לחברתו חיבוק מהיר וכנה, אבל היא לא עזבה אותו בקלות, ידיה החזקות באופן מפתיע החזיקו בכתפיו כשבהתה עמוק לתוך עיניו. מה שראתה שם, הוא לא ממש ידע, אבל זה כנראה סיפק אותה. "אז בסדר. וכאן, קח את אלו איתך." היא עזבה אותו, מצליפה בשרביטה על השולחן, ושאר הארוחה שהכינה נכנסה לנייר עטיפה, והפכה לחבילה קטנה אותה דחפה לידיו. "רק בגלל שכולנו עומדים על הר געש זה לא אומר שלא צריך לאכול."
לונה לא אהבה פרידות, היא טענה שהן מביאות מזל רע, אבל הוא ידע שזאת הדרך שלה לגרום לכך שיעזוב עם ברכתה, והוא חייך כשדחף את החבילה אל כיסו, אפילו שידע שבטח לא יוכל לאכול את זה. מישהו אחר במשרד ההילאים יאכל, בטח, כל עוד לא יספר לו מה זה היה.
הוא החליט ללכת אל קצה הבית לפני שיתעתק, כדי שיוכל ללכת בין הצמחים האקזוטיים שלה, אבל תשומת ליבו סירבה להישאר על הצמחים מסביבו. במקום, הוא מצא את מוחו מהדהד בקולו של ג'סטין, של הרמיוני, הסימנים המטרידים במטפורה של לונה ואת האזהרות המזמרות של אמו.
And the General sat and the lines on the map moved from side to side… (6)
נוויל עצר ליד שיח דרדר-פרפר, ליקק את שפתיו בלחץ והושיט את ידו אל כיסו כדי להציץ במגילה שהעורב הביא. הוא הסכים עם הארי שהם לא צריכים להיכנע לרצון לקרוא אותם, להשאיר אותם למישהו הרבה פחות משוחד כדי לפרש ולחסוך מעצמם את הספקות על דברים שקרו לפני שנולדו, אבל זה היה לפני כל כך הרבה זמן. אולי בגלל שזה כל כך לא השפיע - כך לפחות חשב - על חייו מאשר על אלו של הארי, אבל הוא מעולם לא חשב על התכניות והתכסיסים המסובכים של דמבלדור. אבל עכשיו…
הוא ראה אצבע מיובלת אחת מחליקה מתחת לחותם השעווה כאילו הייתה שייכת למישהו אחר, מרסקת את המחסום השברירי ונותנת לגליל הקלף להתיישר בלחישה חלשה ומבשרת רעות. זה היה שם, בדיוק כפי שידע שיהיה; עמוד מצהיב מיושן וחצי קרוע, אותו כתב יד מסולסל מספר את סיפורה של רשת העכביש או רשת הביטחון שנטוותה לפני כל כך הרבה זמן. לא היה תאריך על זה, נתנו לו רק את החצי התחתון, אבל הוא קרא את המילים בכל מקרה, גרונו חנוק ממודעות לאיסור.
חובבן תמיד ידוע בעיקר בגלל שהוא מתרכז לשמור על הכלים שלו. אדם חכם, כך נאמר, הוא אחד שאפילו לא רואה את הלוח או שוקל את מהלכיו. כל הריכוז של החכם מופנה ליריבו ולמהלכים שהוא יעשה, אבל חשוב מכך, כיצד יוכל לשלוט במהלכים הללו ולא בשלו. עיקרון פשוט מאוד בתיאוריה, ואפילו ליישום, אבל אני חושש שזהו כבר לא משחק, אם אי פעם היה.
כבר שגיתי יותר מדי פעמים בזלזול בכוחו של וולדמורט, ולא אוכל לעשות זאת שוב. אנחנו במצב שח, ואולי כבר מאוחר מדי למנוע שחמט, אבל אם לא, אני לא יכול לקבל את זה כתוצר של חוסר רצוני לפעול. אבל גם במשחק שלנו, לא נותנים לכלים פרצופים. כפי שאני מגלה, זה הופך את המשחק לבלתי אפשרי. רק הלילה, הייתי צריך לשים שניים מכליי בסכנה גדולה, ואני לא יכול שלא לדאוג מה כישרונו של שאקלבולט הצעיר יביא לעולם יום אחד כשאצטרך שיחסום את הרגלי השחור מסיכון המלכה שלי כשאזיז אותה, בתורה, אל העמדה שלה לקורבן.
היה עוד, אבל נוויל לא ראה את זה. הוא לא ראה את גליל הקלף בכלל, אפילו כשאגרופו דחף אותו בחוזקה אל כיסו. במקום, בעיני רוחו הוא ראה פרצוף מוכר של חבר, לא כמו שהיה עכשיו, אלא כפי שהיה לפני כמעט עשרים שנה, עגול ואדום ורחב עיניים ונלהב מהחווייה הראשונה שלו מול המוות. זה היה כל כך צבעוני עד שהוא כמעט ראה את נצנוץ הנרות בעיניו של רון, הרגיש את המרקם של הפיג'מה הישנה שלו כשידיו תפסו את ברכיו בתדהמה בגלל הסיפור המדהים. ואז ידעתי, ודי פחדתי, כי היא הייתה יותר גדולה ממני ומאבן וכל זה, וחשבתי שאולי אמות, אבל עדיין לא פחדתי לגמרי, כי ידעתי שצריך לעשות את זה, אתה מבין? זה שחמט. (7)
הם טעו. זאת בכלל לא הייתה משימה לאנתוני, לא משנה עד כמה היה מבריק. הם היו זקוקים לרון.
OOO
להקלתו, למרות הבוקר הקשה, שאר אחר הצהריים התקדם בקלות מפתיעה עבור נוויל. מאלפוי קיבל את חזרת הציור הגנוב בצורה לא כל כך רעה בהתחשב בכמות הזעם שאנונימי ממש אמר אנונימי, וזה הרגיש טוב ששם את הכישופים המגנים במקום מסביב לשני חדרי השינה. ויותר מכך, תיק התקיפה היה פשוט להפליא - האישה הודתה שהקוסם שתקף את בעלה היה המאהב שלה, אז זה היה עניין לשומרים ולבית משפט לגירושין עכשיו - ובחמש וחצי, לא נשאר כלום לשארית היום פרט לניירת.
סאלי-אן כבר הלכה, וכשהמשרד היה שלו, נוויל יכול היה להירגע קצת, לדחוף את הכיסא אל קיר אחד ולמתוח את רגליו כדי לשים את עקביו על שולחנו כששם את הדו"ח בחיקו.
ריאיות שהופקו: חבלות בפני הקורבן ופלג גופו העליון, כל שיערו של הקורבן הוסר באמצעי קסם. קללת אלופיקוס (8) נמצאה בבדיקת השרביט של התוקף, ושפשופים בבטנת גלימתו.
"הם חייבים לתת עוד כמה מטרים במשרדים לכל בחור מעל מטר שמונים, אני חושב." נוויל הרים את מבטו, וחייך כשראה את רון רוכן בקלילות מעל קיר המשרד. "ניסיתי להגיד להארי שזאת אפליה. אבל יש לו משרד משלו בכל מקרה. הפוץ."
"דרך יפה לדבר על החבר הכי טוב שלך."
"בתור החבר הכי טוב שלו, זאת זכותי וחובתי," תיקן רון בקלילות, ועבר מסביב כדי לשבת על השולחן, דוחף את רגליו של נוויל ללא גינוני טקס לצד. "חוץ מזה, הוא נתן לי חרא תיק."
"חושב שתוכל לפצח אותו?" שאל נוויל, והעניין בקולו הפתיע את רון, למרות שהוא קיווה יותר שלרון יהיה זמן פנוי ולא דאג לגבי פרטי הפשע שחקר.
"זה לא מי עשה את זה," רון עשה פרצוף. "את זה אנחנו יודעים. אבל זה חולה."
"אונס?"
"גרוע יותר. ילדים."
הוא ראה שרון ניסה ממש להישאר רגוע, אפילו שליו בנוגע לזה, והקשר בבטנו אמר בבירור למה. ברור, הוא שמע על סוטים כאלו קודם, אבל הוא לא ממש ראה אחד, ותהה איך, כאב בעצמו, יכול היה רון לא להרביץ לחשוד. "איזה מין -"
"הוא לא ממש תוקף את הילדים," רון תיקן במהירות. "לא הייתי יושב כאן אם היה. אני הייתי באזקבאן עבור רשימת קללות בלתי ניתנות למחילה באורך הזרוע שלי, וקאלהאן היה יושב בתא ממש לידי."
"אז מה זה?"
"הוא משתמש בכישופי הנגזה והיעלמות כדי לצלם ילדים מוגלגים מתפשטים ומתקלחים וכל זה. ואז הוא מאט אותן ועורך ומתעסק עם התאורה כדי לגרום לזה להיראות סקסי… אם אפשר להשתמש במילה הזאת על ילדים בני שמונה." רון שלף את שרביטו, והצביע על המפשעה כדי להראות מה צורת העונש המומלצת לדעתו. "מאות של הדברים האלה בכל הבית שלו."
המחשבה שקסם מחלל - גם לא ישירות - משהו חסר אונים כמו ילד מוגל גרם לו לרעוד. "אבל תפסת אותו, נכון? עם השרביט למטה?"
"שלב ראשון," תיקן רון. "עכשיו אנחנו רק צריכים לגלות אם הוא אחד בודד, או אם יש לו חברים שהוא חולק איתם את האוסף הקטן והסוטה שלו. ממש עכשיו, אבל, הפרקליט שלו מנסה לשחרר אותו כי הוא לא פגע במוגל או הפר אף חוק בעולם שלנו, כי זה לא תמונות של ילדים קוסמים."
"זה עדיין פורנו -"
"עירום אומנותי."
הטינה הייתה ברורה בקולו של רון, ונוויל הניד בראשו, תוהה אם אי פעם היה חוק כתוב שמישהו לא מצא דרך לסובב ולנצל זאת. "הנה." הוא נופף בשרביטו, שכפל את כוס הקפה שלו והרחיף את השני לחברו. "אתה צריך את זה. רוצה הסחת דעת?"
רון הסתכל בחשד על ערימת הטפסים. "אם אתה חושב שתגרום לי למלא לך את ה -"
"בעצם, אני רוצה לדבר איתך על משחק שחמט."
העיניים הכחולות מעל קצה הספל התרחבו מיד, ורון בלע את רוקו במהירות, משתעל ומעווה את פניו כשבטעות נכווה. "אה?"
נוויל היסס, לא בטוח איך להגיב להפתעה הברורה. "אתה… אה… אתה כן עדיין משחק, נכון? אני זוכר שכשהיינו ילדים…"
"טוב, כן, אני משחק." רון קצת האדים, והוא זז בחוסר נוחות, אוחז בקצה הספל ונגע בשפתו. "כלומר, הצלחתי להגיע לרמת מועמד לאמן, אבל זה לא כזה מדהים והכול בגלל משחקים בהתכתבות. אני לא ממש מכיר מישהו שאיתו אני יכול לשחק, אז עבר הרבה זמן."
"אתה לא מכיר אף אחד שאתה יכול לשחק איתו," הסביר נוויל בעצב, "כי כיסחת אותנו בכל הטירה בשנה השלישית… פרט להרמיוני, וזה היה רק בגלל שהראש שלך לא תפקד איתה."
כפי שקיווה, המבוכה החלה להיעלם, והוחלפה בסקרנות צרת עיניים ראשונית. "יש מישהו שאתה רוצה שאשחק מולו? התערבת על משהו?"
"לא התערבות," תיקן נוויל. "אני רוצה שתסתכל על המכתבים שאני והארי מקבלים."
"היומנים של דמבלדור?"
"בדיוק. קיבלתי עוד אחד היום, וזה אומר שגם הארי." הוא טפח על העותק שהכין לפני שהביא את המקורי לאנתוני. "דמבלדור ממשיך להשתמש במטאפורות של שחמט כדי לדבר על הניסיון שלו להילחם מול רידל, וקיוויתי שתוכל לקרוא בין השורות טוב יותר מכולנו. באמת להבין ולהגיד לנו מה הוא ניסה לעשות בדיוק."
"אוקיי…" רון שילב את זרועותיו, גבתו מכווצת בריכוז. "אבל מה זה משנה אם אוכל להבין את האסטרטגיה שלו אם הם לא אמיתיים?"
"בגלל," נוויל לחץ, "שככל שנוכל להוציא מהם יותר מידע, נוכל לדעת יותר טוב אם הם כן. טוני יכול להבין דברים כמו גיל העמודים, אבל אם אתה תוכל להבין - אוף, אני לא יודע, ש'פרש לבן' מתייחס לאבא של הארי או משהו - אז אולי יהיו לנו עוד מקומות לחקור בהם. כמו שהוא דיבר על שאקלבולט שיילחם מול רגלי שחור כדי להגן על המלכה."
"הוא אהב מסרים נסתרים." האיש השני דיבר לעצמו יותר מלנוויל, רכן לאחור נגד קיר המשרד ובהה באוויר. "יכול להיות צופן, אבל יותר הגיוני שהוא פשוט השתמש בזה כדי לסדר את העניינים, לשמור על… בגלל שאם הוא… ואתה צריך למצוא דרך להישאר… זה ממש לא ברמה שלי, אבל."
"אני לא מבקש ממך לנצח אותו, רון, רק לראות אם תוכל להבין אם היה דפוס אמיתי במה שעשה."
"אני לא מפקפק." התשובה הייתה מהירה יותר ממה שחשב שתהיה. "באותו הזמן, הייתה לו תכנית, והיא עבדה, מה שלא תהיה. כנראה בגלל זה הוא לגמרי הופתע כשפאדג' שנא אותו בסיבוב הבא ובגלל זה הוא לא חשב שעליו לספר למישהו משהו. אם זה לא היה מסתדר בפעם הראשונה, היה לו עוד גיבוי והוא לא היה מסתמך על כך שכל אחד יגיב איך שחשב שיגיב."
"אבל הם כן," נוויל התווכח. "אמרת בעצמך, המעמעם -"
"אני כן. הארי כן. הרמיוני כן. ובמובן מסוים רידל וסנייפ כן. הכלים שהימר עליהם ישירות. אבל הוא לא חשב עליך, על המון אנשים אחרים שיכלו לקלל את הכול, וזה סימן לביטחון יתר כששחקן לא מסתכל על כל הלוח."
"אתה כבר עושה את זה." הוא חייך, והעביר את העתק המכתב במשרד. "כבר ביקשתי מטוני לתת לך את האחרים כשאמרת כן."
גבה ג'ינג'ית אחת התרוממה בהפתעה. "אתה לא שופט רע איך שאנשים יגיבו בעצמך. אתה בטוח שאתה צריך אותי פה?"
"לגמרי." נוויל לגם לגימה ארוכה מהקפה שלו, וחזר אל הטפסים והדו"חות. "אתה משחק שחמט, אני נלחם ברומח."
הוא שמע את ההפתעה בקולו של רון, למרות שלא הרים מבט. "ממתי?"
"לא כאן." הוא סיים את השורה שהתחיל, טבל את עט הנוצה שוב והושיט את ידו לפנקס כדי להבטיח שלא יחמיץ שום פרט בפסקת הצהרות העדים. "אבל זה לא ספורט רע כל כך גם לחיים. תשב חזק, תתחפר עם העקבים, ותנסה לא להתכופף כשהכול בא אליך לראש."
OOO
רון הלך מזמן, המשרד כמעט היה נטוש פרט לאור הכסוף מתחת לדלת של הארי והמזכרים שריחפו פנימה מפעם לפעם מטוני למטה, אבל נוויל כבר איבד מזמן את תחושת הזמן. חלק מהטפסים השתנו בצורה זניחה אך מעצבנת, והם המשיכו לדחות אותו, מוחקים את הדיו בהבהוב מעצבן של "מידע שגוי" שאמר שהוא היה חייב לקרוא מחדש בזהירות עד שהבין שרשימת חפצים זה מה שפעם היה חפצים שהוחרמו ושכל כישוף שאותר בזירת הפשע הזדקק לתת מסך נפרד משלו. וכמובן, שמרלין יעזור לו אם למשהו לא היה שם, תאריך ומספר תיק למעלה וגם למטה.
"כבר מילאתי אחד לכישוף הריחוף!" הוא בהה בגליל הקלף בזעם, מודע לכך שזה לא סימן טוב שהתחיל לצעוק בקול על חפצים דוממים, אבל לא היה אכפת לו. "אל תגיד לי בכלל שאני צריך למלא על כל פעם שזה -"
הרעש החזק והצורם הפתיע אותו, ונוויל קפץ מהמקום שלו, השרביט נשלף משרביטו כשהסתובב, ליבו הולם. "מה לעזאזל?"
הוא נשמע שוב, אבל לא מאחוריו, זה היה מ… הגלימה שלו? הוא בהה בתדהמה בבגד הירוק הכהה שהיה על הכיסא שלו, תוהה אם מישהו עובד עליו, אבל כשהצליל חזר על עצמו שוב, הוא הבין מה זה היה, וקפץ, מחפש בלחץ את הטלפון המוגלגי הקטן. בפעם הרביעית הוא כבר תפס אותו, ובחמישית הוא הצליח לפתוח אותו, ידיו רועדות כשהרים אותו אל ראשו כפי ששמע את ג'סטין עושה.
"נוויל?"
אוי, מרלין, זאת הייתה היא.
נוויל התיישב בכבדות, בקושי מצליח למצוא את הכיסא לפני שברכיו היו מוותרות בכל מקרה. זה היה ברור כמו פלו, כאילו לא הייתה רחוקה ממנו יותר מקצה החדר, ולא היה ספק, בכלל לא, שזאת הייתה חנה. הוא בלע את רוקו, מנסה לכחכח בגרונו כדי לדבר, אצבעותיו עוברות על הפלסטיק הכסוף והקשה כאילו הרגיש את שפתיה מעבר. "חנה… איך… הילדים… הם -?"
"עדיין יש לך שלושה מהם, כן." הוא יכול היה לעצום את עיניו ולראות את המבט על פניה, החיוך שהיה עייף אך לחוץ ושמר על חוש ההומור שלה כי אם לא תצחק, תבכה. "זה כי אני מאוד מאוד אוהבת אותך."
נוויל החזיר לה חיוך, למרות שידע שלא תראה אותו, וקיווה שתשמע בקולו כמו שהוא הבין את מה שלא אמר. "מה קרה בטיול שלך?"
"אני לא יודעת איך עשית את זה, כשהלכת לניו יורק. הם שמו אותנו במטוס." היא אמרה את המילה כאילו נדחפה אל בטן של איזה יצור מבחיל, ונוויל עיווה את פרצופו, ונזכר במפגש שלו עם כלי התחבורה הזה כשהגשים את המשאלה האחרונה של קולין (9). "הטייסים המוגלגים היו ממש נחמדים, נראה היה שהם הבינו שהם מתעסקים עם אנשים שלא עשו את זה קודם, אבל אוי, זה היה מבהיל, נוויל! התאומים…" חנה עצרה את עצמה, ונאנחה. "לא משנה. לא חשוב. אנחנו… טוב, איפה שלא נהיה, כולנו כאן בחתיכה אחת, אבל אני אגיד לך עכשיו, הסיבה היחידה שאעשה את זה שוב היא כדי לחזור אליך."
"אל תדאגי," הוא אמר במהירות, "אני לעולם לא אגרום לך לעשות את זה אם זה יהיה אפשרי." הוא רצה לשאול איפה הם היו, אבל היא כבר עצרה את עצמה מלספר לו פעם, והוא ידע שזה לא יהיה הוגן ללחוץ, אבל הוא לא יכול היה למנוע את הסקרנות לגמרי. "את חושבת שאת עומדת להיות בסדר שם? בלי קסם, או שתוכלי להשתמש בו שוב? את נשארת אצל קוסמים או מוגלגים?"
"מוגלגים. אמרו להם שאני איזו עדה שמסתירים אותה מחשש לנקמה, ואני מניחה שזה נכון, בעצם, אבל אני אסתדר." קולה הפך ללחישה, ונשמע ממש מעורפל, כאילו כיסתה את המכשיר בידה. "אני סתם דואגת לגבי התאומים. הם כמעט מפתחים את הכוחות, והרגשתי את טרב על המטוס. הוא כמעט הפעיל את הכוחות כשהוא התנתק מהאדמה."
נוויל עיווה את פניו, אבל ניסה לשמור על תגובתו קלילה לגמרי. "פשוט נצטרך להחזיק אצבעות."
היא לא הגיבה במשך כמה שניות, וזה יותר מכל דבר אחר שאמרה הראה לו בדיוק עד כמה זה היה קרוב. לבסוף היא שוב דיברה, והוא תהה אם הקלילות המאולצת הייתה ברורה גם בקולו. "מה בנוגע אליך, אהוב? אתה מטפל בעצמך? לא עושה משהו טיפשי, אני מקווה. הארי התקדם?"
"חזרתי להילאים, בעצם…"
"נוויל! אמרת לי -"
"אני רק מטפל בתיקים של זאק כדי שיוכל לעזור," הוא התערב, ורצה לעצור אותה לפני שתזכיר לו את כל הסיבות בגללן פרש מלכתחילה, כל הסיבות שכבר ניסה להתעלם מהן. "הם ממש במצב קשה, חנה. הם צריכים את כל העזרה האפשרית."
"מה בנוגע לקסמהדרין?"
"אני עוד אתחיל בשבוע הבא."
"אתה תהרוס את עצמך." הוא שמע את הנזיפה בקולה, וגם את הדאגה והאהבה מאחוריה, והוא ידע שאם היא הייתה שם, היא תשב כל כך קרוב אליו, בטח שמה את ידה על שלו, ועורו כאב במקום בו האצבעות שלה לא נגעו. זה היה כל כך מוזר, כל כך קרוב וסמוך ונפלא וטוב, אבל כל כך רחוק. מטוס. כל כך, כל כך רחוק.
"נוויל, שמעת אותי? אל תבטל אותי. אתה תמיד מנסה לעשות יותר מדי."
הוא מצמץ, והבין כמה זמן שתק, אבל לקח לו כמה שניות של חשיבה לפני שהצליח לענות לה. "המון ח"קים עובדים בשתי עבודות."
"ג'סטין -"
"ג'סטין מנסה לחיות שני חיים, לא לעבוד בשתי עבודות," הוא קטע אותה במהירות. "אהיה בסדר, באמת."
"אני אוכל למצוא דרך לגרום לזה לצלצל לסוזן אם אצטרך."
זאת הייתה אזהרה, אבל היא לא באמת התכוונה אליה - עדיין לא, לפחות - והוא חייך. "לא צריך תגבורת."
"אני אחליט את זה בעצמי." החיוך נפל מקולה והפך לקמט עדין שהיה צריך לבוא עם נשיקה. "אתה כבר נשמע מותש."
"זה היה יום ארוך, זה הכול, והניירת השתנתה קצת. הטפסים האלה ממש הורגים אותי," הוא ענה בכנות. "ברגע שאבין אותם שוב, אהיה בסדר."
חנה לא התווכחה איתו יותר, והוא ידע שלפחות עכשיו, היא עזבה את זה. "איפה אתה ישן?"
"בנחל הערבות בלילה או שניים הבאים - יש כמה דברים שצריך לסדר - אבל אז הארי, זאק, טוני ואני כולנו עוברים לזאק עד שנפתור את הדברים. זה היה רעיון של זאק, אבל הבנו שזה יחסוך לכולנו לנסות לפתור את הכול בעצמנו."
הוא לא חשב שאפשר לשמוע את העיניים של מישהו מתרחבות. "ארבעתכם לבד? אתם לא עומדים להפוך את זה למערה ברברית כמו בחדר, נכון?"
נוויל לא יכול היה שלא לצחוק, למרות כמה שהתגעגע אליה. "אולי אנחנו נבטיח ללקק את העצמות שיהיו נקיות לפני שנזרוק אותן לחיות?"
היא צחקה חזרה. כזה צליל יפה. "בסדר." הייתה שתיקה ארוכה, ואז קולה שוב, עצוב ורך. "אני מתגעגעת אליך."
"כבר." הוא הציץ אל הדלת של הארי, הבין את הנימה שבקולה ולא רצה שזה יהיה הרגע בו הקוסם האחר יבחר לבוא. "יש לי תחושה שהלילות יהיו די ארוכים בלעדייך."
היה רעש מוזר, מלמול, וקולה של חנה חזר, והוא ידע משינוי קולה שאחד מהילדים היה קרוב. "טרב כאן, אתה רוצה לדבר אי -"
אולי ההתערבות של הארי תעצבן אותו, אבל זה היה עניין אחר, והוא רכן קדימה בשמחה, ידו מתהדקת על הטלפון. "בטח!"
עוד שתיקה ארוכה, ואז הוא שמע את קולו הקטן של בנו, אבל לא ברור כמו של חנה, כאילו היה רחוק קצת. "אבא שם?"
"לא, זה כמו פלו בלי פנים." תשובתה הייתה מרוחקת באותה המידה. "תעמוד שם, ואבא ישמע אותך. כמו מה שאימא עשתה."
היה רעש של גרירת רגליים, וקולו של טרבור נשמע בבירור, אך די מפקפק. "אבא?"
היה קשה להזכיר לעצמו שעבור הילד, זה היה רק חופש, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להישמע כאילו זה היה משהו אחר, היה עליו לחייך לא משנה מה. "אימא אמרה שנהנית בטיול, טרב. היה ממש כיף?"
"הם נתנו לנו צ'יפס על המטוס ומשקה מוגז וארוחת בוקר בקופסה. פגי הרטיבה."
"אל תלשין."
"היא אמורה להשתמש באסלה," טרבור אמר בעליונות ברורה של אדם שלא זכר טוב את ההצלחות והכישלונות שלו בתחום.
"כמובן," הסכים נוויל בעצב, "אבל תאונות קורות לפעמים, גם לילדים וילדות גדולים כמוכם."
"היה רועש ומוזר כשהמראנו לשמיים." הוא שמע את הילד רועד, ולא ידע אם מפחד או התלהבות, או אם בנו ידע. "כמעט עשיתי קסם."
אז חנה צדקה. לא שפקפק בה, אבל אם טרבור עצמו זיהה את מה שכמעט קרה, יש להם רק כמה ימים לכל היותר. הוא נאנח, וידע שזה היה חסר תועלת אבל הרגיש שיאכזב את אשתו אם לא יגיד משהו לפחות. "טוב, אל תעשה את זה עד שתחזור מהחג, בסדר? אבא רוצה לראות אותך עושה קסם."
"אפשר מכונית?"
השאלה באה משום מקום, אבל הוא ענה ללא היסוס. "לא, לא תקבל מכונית."
"למה?"
"אתה לא מוגל. רק למוגלגים בוגרים יש מכוניות."
ללא מכונית לא נשאר משהו מעניין בשיחה, והייתה חבטה גדולה שהוא הבין שבטח הייתה הטלפון מכה ברצפה, ואחריה צליל הלמות רגליים וצעקה מרוחקת של "יש!"
נוויל עדין צחק כשחנה הרימה את הטלפון שוב, צחוקה בקושי נעצר. "סליחה על זה. המארחים שלנו שמו לילדים טלוויזיה, ואני נדהמת שהוא התייחס אליך כל כך הרבה. לא הצלחתי לנתק את פגי בכלל."
הוא כמעט נחנק, נדהם שיכלה להיות כל כך לא אחראית. "הם לא צריכים לצפות בזה, חנה!"
"אבל זה חמוד!" היא אמרה בעקשנות. "קצת כאב ראש, אבל זה ציורים זזים - כמו נוף, בעצם - סיפור מוגלגי על נסיך שקולל להיות מינוטאור וחי בטירה עם חפצים מכושפים ששרים ורוקדים וילדה שבאה לנסות ולעצור את הכישוף (10)."
נוויל קימט את מצחו עמוקות, והניד בראשו. "זה לא מה שראיתי בבלפסט. בכלל לא. הטלוויזיה שאני ראיתי הייתה בלגן עם מוגלגים עם אקדחים ומפוצצים דברים ואמנויות לחימה ונשים בכלל בלי -"
"זה לא ככה, אבל אני אשים על זה עין." הוא ידע שלקחה אותו ברצינות, אבל גם שחשבה שהגזים. "אם זה לא יהיה ראוי, אעצור את זה. מבטיחה."
הוא נאנח, ושינה את הנושא. "איך ארני היה בטיול?"
"אני חושבת שהוא בכה מאוד כשחיכינו למטוס." התשישות שלה נשמעה יותר חזק עכשיו, והוא תהה מה השעה איפה שהם נמצאים, ומתי תוכל לישון קצת. "הוא ישן כמעט כל הדרך, אבל עכשיו הוא מאוד לחוץ ומשנה את דעתו בנוגע לרעב. הם אומרים שקוראים לזה ג'ט לג, ושזה ייפתר תוך כמה ימים. הם נורא נחמדים, אני כמעט מרגישה רע על זה שאני משקרת להם, או לפחות מסתירה מהם דברים."
"רק תבטיחי לי משהו, בסדר?"
"מה?"
"תשמרי על השרביט שלך עלייך, ותשמרי עליו במקום שתוכלי להגיע אליו." הוא הרשה לזה להיות הכי קרוב לפקודה שנתן לה אי פעם. "לא אכפת לי איזה מין סיפור תצטרכי להמציא, אבל אני לא רוצה שתהיי חסרת הגנה אם משהו יקרה."
חנה עשתה רעש קטן ומוזר. "לא אכפת לי אם יש לי שרביט או לא, אם מישהו ינסה לפגוע לנו בילדים, אין כזה דבר 'חסרת הגנה'."
"אני יודע, רק -"
"בטח." היא שתקה שוב, והוא לא היה בטוח אם הכעיס אותה, אבל לא היה סימן לכלום פרט לזעם קל כשנאנחה לבסוף. "אני צריכה ללכת עכשיו, ארני צריך שיחליפו לו ואפילו שהיא אומרת שיש לה שני ילדים בוגרים, נראה לי שהמוגלגים לא יודעים איך להשתמש בחיתולים."
הוא בהה בטלפון, בטוח שלא שמע נכון. "במה הם כן משתמשים?"
"אני לא יודעת," היא נחרה, ואז קולה התרכך שוב למרות שהיה לחוץ. "אבל אם משהו יקרה, או אם אתה רק תרצה לדבר, אל תדאג בנוגע לשעה. רק תתקשר. תבטיח לי?"
"אם צריך, בטח."
"ונוויל?"
"כן?"
"אם תהרוג את עצמך, תזכור שאתה החזרת אותי פעם מהמתים, ואני לא אנשק אותך עד אחרי שאגרום לך לקוות שהיית נשאר מת."
הוא הנהן, וידע שהיא לא הייתה צריכה לראות את החיוך שלו כשלחץ את האצבעות שלו אל שפתיו, עיניו עצומות. "גם אני אוהב אותך."
"ביי בינתיים."
"ביי."
היה צפצוף, והוא ידע עוד לפני שהוריד את הטלפון שהיא שוב הלכה. עיניו נשארו עצומות, והוא היה צריך לשתוק למשך כמעט דקה לפני שחזר אל הטפסים שלו בלי רמז לדמעות או לרגש בוגדני אחר שיעמוד בדרכו. לעת עתה.
OOO
"בשם מרלין, מה נמצא פה?" נוויל השתעל, ודחף את הבקבוקון בחזרה אל כלי הראיות במהירות האפשרית ודחף אותו אל הקצה השני של השולחן. "זה בטח לא פליקס פליציס!"
"לא," הסכים זאק, ועשה פרצוף כשנופף בידו מול אפו כדי לנסות ולהיפטר מהריח הנורא שמילא את המשרד. "אבל זה לא לגמרי טריק, גם כן."
נוויל הסתכל במבט מפקפק על הכלי המפליל. "אל תגיד לי שזה עובד?"
"לא יותר מדי, אבל עם התוכן האלכוהולי, מי שלוקח אותו בטוח מרגיש בלתי מנוצח." הוא נופף בידו, והחזיר את הדוגמית אל תיק הראיות הסגור שלקח אותה ממנו. "למרות שאעדיף להוסיף מנה או שתיים של מנקה קדרות לבלגן הזה. אני לא יכול לדמיין למה מישהו ייקח את זה אלא אם הוא ממש נחוש לנסות ולשרוף משהו. וזה נמכר עבור חמש עשרה אוניות למנה!"
"מסכנים. המזל שלהם רק ישתפר," בחן נוויל, אבל גם כשאמר את זה, החיוך נעלם מפניו, וזאק שם לב.
"חשבת על משהו, המפקד?"
"רק…" הוא היסס, ולא רצה לשבור לריקי את המילה. "אני חושב שלא כדאי לצחוק. מישהו שהמזל שלו כל כך גרוע עד שהוא מעדיף להיחנק מזה לא צריך שייקחו לו את הכסף."
"נכון מאוד." זאק דחף את הכיסא שלו קרוב, ורכן מעל כתפו של נוויל כדי להציע לו עוד תיק עם כתב לא ברור. "אבל בשביל זה אנחנו פה, לא? מה לעשות שהכול נואש, אבל אנחנו יכולים לעצור את האנשים שמנצלים את זה. ואם תוכל לפענח את הבקבקן הכחול מבריסטול, זה כמעט שליש מהבעיות הלא חוקיות באי."
הוא הסתכל על הבקבוקון התמים בכבוד חדש, ושרק בתדהמה. "שליש? מבחור אחד שרוקח בקדרה?"
"זה העניין…" שתיקה, וזאק עבר על גליל הקלף עד שמצא פתק שנכתב בכתב הקטן והצפוף של אנתוני. "זה תמיד אותם הבקבוקים, אבל הדוגמאות שקיבלו הן של עשרות שיקויים לא חוקיים מקדרות שונות. יש לו רשת, וזאת הכי גדולה במדינה. הבעיה היא, שהוא סודי. אף אחד לא מדבר, ואנחנו מנחשים שזה בגלל שהוא משתמש באנשים שמשתמשים בו, אם אתה מבין. אתה לא נושך את היד שמאכילה אותך… בעיקר אם היא מסביב לצוואר שלך."
אלו היו סתם מספרים - עובדות קרות - אבל נוויל הרגיש שבטנו מתהפכת כשסרק את הטורים של הדו"ח של טוני. סחר השיקויים המחתרתי פרח, אבל הוא תמיד חשב שזאת ממלכת שיקויי הזיות, שיקויי אהבה, מגבירי חושים ורעלים. הם עדיין פה, אבל היה שוק הולך וגדל של ממריצים, מרגיעים, משככי כאבים ושיקויי מזל בכל מקום. אפר באוויר; מבוקבק, פקוק ונמכר לנואשים.
הוא התחיל להפוך את העמוד, אבל אז ידו נעצרה באמצע, נשימתו נזכרת. הבקבוקון שריקי הוציא מהספה… נוויל הרים את מבטו במהירות. "זה תמיד אותו הצבע? אף אחד אחר לא משתמש בזה?"
"לא שאנחנו יודעים." זאק שילב את ידיו, עיניו מצטמצמות בחשד. "למה? אל תגיד לי שאתה -"
"לא, לא," הוא הגיב מהר, אבל הוסח, שכלו כבר דוהר כשנעמד, רוצה ללכת אבל חייב להסתפק בלהחזיק בידיו בקיר. "זה חלק ממה שאמרת, וחלק ממה שמאלפוי אמר הבוקר. כש -"
"מאלפוי?" זאק קטע אותו, קם מגליל הקלף במהירות כזאת עד שלא שם לב שהעיף את קסת הדיו במרפקיו. "התיק הזה סגור! מה לעזאזל עשית -"
"גיליתי כמה ישנתי במהלך שיעורי תולדות הקסם על פוליטיקה ומילאתי את טופס התשאול הכי גדול שאי פעם ראיתי," אמר נוויל במרירות. "שאל את הארי, הוא יעדכן אותך. העניין הוא -"
"העניין הוא, שהוא לא הנמייה הקטנה שלכדנו בחדר, המפקד!" פניו השזופים של האיש השני היו אדומים להפליא כשסובב את הכיסא. "הוא גדל, בדיוק כמונו, והוא עכביש עכשיו… עכביש עם רשת שאתה לא רוצה להילכד בה!"
ההתפרצות הפתיעה את נוויל, והוא לא ממש ידע איך להגיב, מתקשה להגיב בגלל הכעס המפתיע בעיניים. "אני… אני לא עומד להילכד. תירגע, חבר, זה לא שאני סומך עליו יותר מדי."
זאק לא היה מרוצה. "זה לא מספיק, אדוני. אתה לא צריך לסמוך עליו כדי שהשרביט שלו יהיה ב -"
הוא נקטע כשדלת המחלקה נפתחה, ושני האנשים הרימו את מבטם וראו את הארי עומד שם, שרביטו שלוף, פניו קשים כשעיניו סרקו את החדר. "איפה פינץ'-פלצ'לי?"
"אני לא…" נוויל התחיל, ועיניו התרחבו כשראה שהשעון מעל הדלת הראה ארבע דקות לאחר אחת עשרה. "הוא מאחר."
הדיוק האובססיבי של ג'סטין היה בדיחה עוד בימיהם בהוגוורטס, אבל חברו לכיתה לא היה מודאג כמו נוויל עצמו. זאק צחק בהקלה, נשען בכיסא שלו והניע את אצבעותיו כשקולו חיקה בלגלוג את ההגייה המוקפדת. "אל דאגה, חברי הטוב. הוד מעלתה קצת נסחפת, ויהיה כה חצוף להגיד לה שהיא מעכבת אותי -"
הארי לא היה משועשע. הוא הלך אל המשרד שג'סטין חלק עם דמלזה, ולמרות שפניו היו נסתרים כששמעו את המגירות נפתחות וגלילי הקלף מתקמטים, הזעף היה ברור מאוד בקולו. "כדאי שיהיה לו אליבי מצוין."
"אליבי מצוין למה, אם יורשה לי לשאול?" כל הראשים הסתובבו כאילו חוט אחד משך אותם כשג'סטין נכנס לחדר. הוא היה בתלבושת ההילאי שלו, אבל הבלבול של נוויל העמיק כששם לב שהוא לא החזיק בקפה ובערימת הטפסים שכל אחד מהם לקח בבוקר.
התגובה של הארי, לעומת זאת, הייתה יותר דרמטית. הוא כמעט רץ מהמשרד, ידו מושטת. "השרביט, פינץ'-פלצ'לי. עכשיו."
בחוכמה, ג'סטין לא התווכח, שלף את הנשק והושיט אותו מיד, עם הידית אל הארי. "בוודאי, אדוני, אבל האם... ?"
"פריורי אינקנטאטו (11)!" השרביט רטט לרגע, ולאט, כמעט ללא רצון, ערפל חיוור יצא מקצהו, וכל עין סרקה את הרוח החלשה בזהירות. זה היה רק כישוף ריחוף פשוט, מה שכל קוסם עשה עשרות פעמים ביום, אבל הארי לא היה מסופק, לחץ על השרביט ונגע בקצה במטלית מגנה ששלף מכיס תלבושתו. "פריורי אבדה קדברה!"
נוויל שמע את עצמו משתנק מההאשמה, ולא היה היחיד, אבל שרביטו של ג'סטין נותר שקט ודומם, ולא הגיב לקריאה של הארי. הייתה שתיקה ארוכה וכבדה, ואז ג'סטין כחכח בגרונו, וצעד קדימה. "אלו האשמות חמורות, ההילאי פוטר. האם אוכל לשאול מדוע הרגשת שזה היה נחוץ, עכשיו כשראית שלמעשה, מעולם לא ביצעתי את הקללה הבלתי ניתנת למחילה המסוימת הזאת?"
"היה עוד רצח, נכון?" רון היה הראשון להגיד זאת, אבל כולם חשבו זאת, כפי שראה כי אף אחד אחר מהקצינים לא נדהם מהשאלה.
הארי החזיר את השרביט, אבל לא נראה מצטער בכלל, ועיניו החשדניות קילפו את ג'סטין כאילו היו זכוכית, ובחנו כל פרט ותגובה. "היה. שוב ללא סימן לפריצה או מאבק, והפעם, הקורבן היה מחסל כל אחד כאן בקלות אם היה מרגיש מאוים קצת."
"אבל למה אתה חושב שג'סטין -" החלה סאלי-אן, אבל הארי קטע אותה כשהמשיך.
"הייתה לי פגישה איתו באחת עשרה. הוא היה מת כמה דקות, והניירות על השולחן עליו שכב היו חומר מאוד רגיש, מסמכים אישיים שנלקחו משולחנו של יריבו הפוליטי. שכנראה יש לי סיבה להאמין שהיה מנסה שלא יחשפו אותם."
עכשיו ג'סטין כן הגיב. כאילו הארי פגע בו עם קללה, הוא צעד צעד לאחור, יד אחת מתרוממת אל פיו בתדהמה כשהניד בראשו, כל האיפוק נעלם. "הם - אלוהים. אלוהים, שם הם…" הוא קטע את עצמו, נשך את אצבעו ועצר את עצמו כשנשען על השולחן הקרוב בניסיון פתאומי להישאר זקוף על ברכיו שפקו.
היה משהו טורף בכתפיו של הארי כשצעד קדימה, ושני האנשים היו קרובים במשרד הקטן כששאר ההילאים הביטו בהפתעה. "שם הם מה, פינץ'-פלצ'לי? אתה יודע על מי אני מדבר ועל מה אני מדבר, בבירור, אז כמו שאמרתי, כדאי שיהיה לך אליבי ממש טוב, אפילו אם זה לא השרביט שלך."
ג'סטין הצליח למשוך את הכיסא, והתיישב עליו כשראשו בין ידיו, לא טורח להסתכל על המאשים, אבל לא הייתה אשמה בקולו כשענה, רק תדהמה חלולה. "איחרתי הבוקר כי חיפשתי את המסמכים האלה. בנוגע לאליבי, אתה יכול למצוא עשרה אנשים שראו אותי נכנס, ובאתי ישר לפה. לפני כן, יש תיעודי טלפון ומחשב במשרד השני שלי. לא יודע אם המסמכים נלקחו ממני ישירות או אם מישהו - שאלוהים יסלח לי - השאיר אותם איפשהו בטירוף של הימים האחרונים. הייתי מסכן כמעט הכול כדי לא להיות כל כך פזיז, אבל רק כמעט. באתי לראות אם השארתי אותם כאן, ואם לא, התכוונתי להתנצל בפניכם ולעזוב ולהמשיך לחפש."
"אין לך מושג איך הם הגיעו מתחת לאיש מת?"
"כל מושג, אם צריך. אם מצאו אותם, כמובן - או לקחו - אז הוא יהיה ממש מעוניין בהם, בהחלט, אם מדברים על אותו אדם. אני מניח שאם אתה אומר שהוא 'היריב הפוליטי הגדול' שלי, אתה מתכוון לראש מפלגת ההפרדה."
"קינגסלי שאקלבולט, כן." הוא אמר את זה בשקט, קצת אדיב, אבל למרות כל החשד שכבר הופיע, זה היה בלתי נתפש לשמוע את זה.
רעד קר עבר בגבו של נוויל, והוא ראה אותו משתקף בעיניהם ובידי השרביט המהודקות של אלו מסביבו. הקורבנות הקודמים כולם היו קצת, טוב, פגיעים. אבל קינגסלי שאקלבולט? זיכרונו העלה את האירועים מלפני עשור בשערי הטירה כשהגיהינום בא והלך והאיש שעמד לצידו כאילו זה היה סתם קרב ידידותי. גם בגמלאות, הוא היה נשק מושחז, ואם ההילאי הגדול ביותר שחי בזמנם יכול היה להירצח בידי הרוצח האלמוני…
"בסדר, אגיד את זה. אני לא גאה כל כך." דמי נעמדה מהשולחן שלה, כתפיה זקופות. "כדאי לעבוד בזוגות מעכשיו. זה דבר אחד להגן על הפגיעים מבחינה תיאורטית, אבל אם הם יכולים להוריד את שאקלבולט, לעזאזל אם נחשוב שאנחנו בטוחים יותר. וזה תקף מאוד לחלקנו… רון, המפקד וג'סטין היו בפרישה קצת זמן, וטוני ואני, עם כמה שאנחנו קשוחים, אנחנו חלשים. במקרה שלי, אין לי עין."
"אנחנו בקושי מספיקים לעבוד גם ככה!" מחה רון. "וזה לא יהיה קל יותר אם הם ימשיכו ליפול ככה! אם נצטרך להכפיל מאמצים, אין סיכוי!"
"אז שימו עלינו שומרים," אמר זאק כשחשב. "כמו כשאימנו אותנו. גם אז היינו קטנים מאוד. לא צריך שני הילאים למה שדמי אומרת - ואני מסכים, דרל אגב - רק שני זוגות עיניים ושני שרביטים טובים."
הארי לא הוריד את עיניו מג'סטין, אבל הוא הנהן בהסכמה. "אני אסדר את העניין עם השומרים, אבל נצטרך לשנות את הלו"ז. למישהו כאן יש מקום להיות בו בשעה הבאה?"
בחוסר רצון, נוויל הרים את ידו. "אני אמור להיפגש עם מאלפוי בשיעור הראשון שלי בקסמהדרין עוד עשרים דקות, אבל אני יכול -"
"לא," הארי קטע אותו. "אני לא רוצה שידע שמשהו לא בסדר כל כך מוקדם. אתה תהיה שם בזמן; אנחנו צריכים שתשחק את הנער המטומטם כמה שאפשר מהטמבל הזה עד שנסחוט את כל הלימון."
רון צחק במרירות. "בלי לפגוע, הארי, אבל אני חושב שהוא התחיל להפסיק לשחק את זה מאז שלקחת אותנו לטיול במחלקת המסתורין לפני שתיים עשרה שנה."
"כן, טוב, אני אולי יותר חייל עכשיו ממה שהייתי אז," אמר נוויל ביובש, "אבל אני מעולם לא הייתי פוליטיקאי. אם הארי רוצה שאלך, אלך… אבל אם הוא רק יחטט באף באופן מפתיע, אל תופתעו אם אקלל אותו."
הצחוק היה מוזר; מתוח מעל פאניקה, וראשו של ג'סטין התרומם מידיו והראה עייפות פי שלושה מגילו בעיניו. "כולנו נהיה קצת לחוצים, חברי הטוב. אני לא אזקוף את זה לחובתך." מבטו עבר להארי, העייפות עכשיו הפכה לתחינה. "אפשר לקוות שאקבל את המסמכים האלה? הם חומר מאוד -"
"אני יודע." לא היה שם כעס, אבל גם לא גמישות. "אבל אני לא אוכל לתת אותם, ג'סטין. הם ראיות עכשיו. חזקות מאוד, ואני מצטער אם הם יפגעו במישהו בתנועה שלך, אבל זה יותר מפוליטיקה, בלי קשר למניע."
"הארי…" זאת הייתה לחישה, ממש תחינה, מובכת, ונוויל לא יכול היה לעצור את הסקרנות שלו בנוגע למה יכול היה להיות כזה נורא כשהארי כרע ברך ושם יד מנחמת על ברכו של האיש האחר.
"סליחה. אני יודע. אבל המשרד חסום עכשיו. הוא זירת פשע. ואני נותן לך את המילה שלי שאם זה אפשרי, רק אני אקרא אותם. כבר התכוונתי לקחת את התיק של שאקלבולט בעצמי מכמה סיבות, אבל לא משנה מה, הם יהיו תחת שמירה כבדה. אני אולי לא באזורים שלך, אבל זה לא אומר שאני לא יודע מתי אני מחזיק דינמיט או לא להדליק גפרור כשיש לי אותו."
ג'סטין הנהן, בשקט, בהבעת פנים של איש שהשלים עם גורלו. "בוא נקווה שאתה צודק, חברי היקר, או שכל הדם שנשפך יהיה כלום."
OOO
זה לא היה מה שציפה. נכון, מה שציפה, עכשיו כשחשב על זה, היה מטופש, אבל לא כזה מוזר בהתחשב בעברו. לא היה, כמובן, מעגל של אנשים בברדס שחור, צרחות מסתוריות, בסיס סודי עם לפידים בכני ברזל עם סמלים מוזרים בגיר, אפר וגרוע מכך, אפילו מזבח מסוים, עם דם נורא וכיפה עתיקה שתפעיל סודות של קסם אפל בלחישות ובשפה עתיקה. דראקו לא היה עם מסכה וצבע, לא היה שום מבחן, לא כיסו את עיניו לפני שהגיע לחדר.
זה גם לא היה חדר. זה היה פשוט מטבח האחוזה, ודראקו ישב שם בחולצה אפורה, מכנסי חאקי ונעלי בית מתחת לגלימת יום רגילה. לא היו טקסים מוזרים על השולחן והוא קיבל רק שתי מחברות, דיו, עטי נוצה, כוס תה וצלחת שהכילה אוסף נורא של… סנדוויצ'ים. בשר, גבינה ועגבניה, וחזיר, כנראה.
חיוכו של דראקו אמר שהתדהמה הייתה על פניו, אבל הוא הרצין כשנעמד, שם את ידיו מאחורי גבו במה שהייתה צעדה צבאית, והכין את עצמו, עיניו מול נוויל. "קדימה."
נוויל קימט את מצחו, לא מבין איך כבר לא הבין מה לעשות. לא היה כלום. הוא גם לא חשב שלנחש יעזור לו להיראות פחות טיפש מאשר אם ישאל. "קדימה מה?"
"תרביץ לי."
זאת לא הייתה בדיחה. דראקו היה מוכן לזה מבחינה פיזית, אבל הוא לא לגלג, לא לעג, לא נכנע, ונוויל התרחק, מופתע. "מה?"
"תרביץ. לי." שוב, הנימנה המעשית לגמרי, רק קצת כועסת, כאילו היה צריך לחזור על הבקשה של אופן הכנת התה לנוויל. "אתה שונא אותי, לונגבוטום. שנינו יודעים. אתה שונא אותי מאוד בגלל שהתרחקת ממני וחזרת, ויותר כי אמרתי שתחזור. אני לא שם חרא של דוקסיות על זה, בעצם, אבל אני לא יכול שדעתך תוסח בגלל כמה שאתה רוצה לרסק את הפנים שלי, אז בוא נוציא את זה." הוא נאנח, הוריד את הגלימה ושם אותה על הכיסא שעליו ישב לפני שחזר לעמדה. "אני יודע מה אני עושה. אני מציע לך מכה אחת, בלי קסם, אבל אם אתה לא חושב שאני יודע מה אני מבקש, בבקשה שים לב שאני לובש בגדים שלא אכפת לי לדמם איתם, ואם אתה לא חושב שאוכל לקחת את זה, בבקשה תזכור שבמשך שנה שלמה הייתי כלוא אצל דודתי."
לרגע, נוויל כמעט עשה זאת. הרי, ללא ספק, ההצעה הייתה מפתה. אבל הוא לא יכול היה, הוא ידע, אפילו אם דראקו רצה כמה שיכול היה. הוא היה בתפקיד, ולהרביץ לאויב מפעם, לא משנה עד כמה הוא שנא אותו, לא היה מכובד. הוא הניד בראשו, והתיישב מול הכיסא של דראקו. "תודה על ההצעה, אבל לא. בוא ניגש לעסק."
הייתה שתיקה קצרה, ואז דראקו משך בכתפיו ושם את גלימתו בחזרה, ולקח סנדוויץ' מהצלחת כשישב. "בסדר. עסק. העסק שלי הוא להפוך אותך לפוליטיקאי הכי ערמומי בחדר הזה כך שאף אחד חוץ ממני לא יוכל לנצל אותך. מה שלך?"
"אני לא מבין."
"מה אתה רוצה להשיג פה? חוץ ממשכורת?" הוא פתח את הסנדוויץ', והוסיף חרדל מכד כסף קטן. "אתה צריך לקחת עמדה, לונגבוטום, ואני לא מתכוון רק בנושא האיחוד. מה המטרות שלך, האמונות שלך? ואני לא מתכוון לשטויות של גריפינדור על 'לשמור על הצדק'. אני מתכוון לעמדות אמיתיות בנושאים החמים בממשלה עכשיו."
"אני..." נוויל התעכב כמעט כשהתחיל, והבין למבוכתו שהוא לא ידע מה הנושאים הללו, ודראקו לא היה מופתע.
"לא משנה. נוכל להבין את מה שתרצה לעשות אחר כך. בוא נתחיל עם איך שכל זה עובד. וזה לא, וזה הדבר הראשון שאתה צריך לדעת, והדבר האחד שרוב חבריך לא מבינים. למזלך, אני מדריך אותך."
הוא הצליח - רק בקושי - לא לגלגל את עיניו, אבל הציניות בקולו הייתה ברורה. "כן, אמרת לי כמה אני בר מזל."
"בעצם, אתה כן. אין עוד אדם חי שיודע על הסודות המלוכלכים של הממשלה כל כך הרבה, כי סבא שלי, יחד עם רידל, הוא זה שהקים את כל זה." דראקו עצר, ולקח ביס מהסנדוויץ' לפני שחייך בצורה לא משעשעת. "והסוד הקטן והמלוכלך הכי גדול הוא שזה לא היה צריך לעבוד."
"זה מגוחך," נוויל לא ניסה להסתיר את הכעס שלו. "אף אחד לא מסדר שממשלה תיכשל. וחוץ מזה, למדתי תולדות הקסם. גם אם זאת הייתה תכנית לקבל תמיכה, רידל וסבא שלך כן הוציאו את עולם הקוסמים מימי הביניים."
"כן, הם כן. הקימו עסקים, כל מיני תשתיות; הרכבת, רשת הפלו, דואר ינשופים, הרחיבו את בתי החולים והמשרד, תעסוקה כמעט מלאה… (12) אבל כמעט שני שלישים מאזרחי המדינה עובדים במשרד. בבקשה, תאכל משהו. אני יודע שזאת הפסקת הצהריים שלך, וזה מנומס מצד שנינו." נוויל היסס, אבל סירוב היה ילדותי ולא נכון, והוא לקח בכעס סנדוויץ' גבינה ועגבנייה. "זה ממשל עמוס;" המשיך דראקו בקרירות, "יותר ממשלה ממה שצריך לאוכלוסייה בגודל שלנו או שתוכל להיות ממומנת ממסים מאותה אוכלוסייה."
"בגלל שזאת לא הייתה אמורה להיות ממשלה לאוכלוסייה שלנו," הוא לקח ביס, וכמעט קיווה שזה יהיה נורא, הלחם והגבינה היו מאיכות גבוהה, צלויים היטב, אבל הוא נהנה כשהבין שהעגבניות היו נחותות לעומת אלו שגידל בחממה שלו. "היא הוקמה בטווח הקצר לגרום לחיזוק כלכלי גדול ואז להתכונן להחליף את הממשלה המוגלגית כשהוא עלה לשלטון."
"בדיוק, אבל כמובן, כפי שאתה וחבריך הבטחתם, לא הייתה השתלטות כזאת ולכן לא הייתה עלייה בהכנסות." דראקו נראה היה מרוצה מהתשובות שלו, נימת קולו הייתה כמו שהוא דיבר עם תלמידיו כשזיהו עשב מצוי, וזה הכעיס אותו יותר ממה שחשב. "נכסים מוחרמים וקנסות משני הפסדים במלחמה נתנו לה את החיזוק שהממשלה הייתה צריכה, אבל עכשיו זה נגמר, ונשארנו עם אסון של ממשלה בלתי ניתנת למימון, שאם תתמוטט, תחזיר אותנו לחיות במערות, כי אנחנו תלויים בה כמו שאנחנו היינו אמורים להיות."
"אז הקסמהדרין מנסה לתקן את זה?" נחוש לשמור על קשר עין, נוויל מזג כוס תה, ואחד גם לדראקו. "חלב וסוכר?" לפני כמה שנים, הוא היה נדהם לגלות בתוך עצמו את האומץ של אביו תחת אש ואת כישרון הלימוד של אביו, ועכשיו נדמה היה שהנימוס הקר של סבתו גם היה שם, מחכה לשעת הצורך.
"אחד, ותודה." דראקו לקח את הספל בהפתעה מהנימוס, ונוויל הרגיש קצת ניצחון והתלהבות שלא חשב שתגיע. הוא עדיין העדיף את הקרב האמיתי, אבל אולי הוא לא היה חסר אונים גם פה.
"הם מנסים לתקן…" התזכורת הייתה טבעית וזהירה, אבל הוא לא החמיץ את הבזק הזעם כשדראקו הבין שאיבד את מקומו בשיחה והגיב במהירות רבה מדי.
"מובן שלא! אי אפשר לתקן אותה, או לפחות, לא בצורה שלא תהיה התאבדות פוליטית למי שיציע אותה. הקסמהדרין מנסה לרוקן מים כדי לשמור על הספינה צפה עד שכל חבר יסיים את הכהונה שלו, ואז זאת תהיה בעיה של אדם אחר."
"זה לא בסדר," נוויל באמת נגעל, למרות שהצליח לשמור על עצמו ורק להישמע קצת כועס. "זה רק יחמיר את המצב!"
"ככה זה עובד," דראקו חייך בניצחון מעל הספל שלו. "באחר הצהריים הזה תבין את זה, ואז תקבל את זה."
הוא כמעט קם. כמעט. במקום, הוא נשם נשימה עמוקה, והנהן קצת. "אז איך הם בדיוק 'מרוקנים מים'?"
דראקו הסתכל עליו במבט ארוך ומנתח ונגס בסנדוויץ' לפני שענה. "המון האשמות ורעש על מי שאשם, כמובן. זה החלק הבאמת חשוב ומה שרוב הזמן עושים. וגם להילחם על לנסות לקצץ כמה כסף שאפשר מהתקציב בלי להפסיק משהו אהוד או שמשנה להם או שיגרום לכל כך הרבה מובטלים עד שתהיה מהומה, ולנסות למצוא דרכים חדשות לגייס מסים שהם לא באמת מסים, כמו לשים אגרה על -"
"בגלל זה יש את 'אגרות העיבוד' המגוחכות האלה על כל פיסת גליל קל -"
"בדיוק. כי אתה תתמרמר עליהם, אבל אתה תדליק לפידים אם הם ייקחו את זה ממך במס."
"אבל…" נוויל בחר במילותיו בזהירות, והכריח את עצמו להתעלם מהזעם על מה שגילה ושדראקו, שוב, צדק. כשחשב על כמות האגרות ששילמו על כל גליל קלף לקלחת ב… לא. לחזור לעניינים. "אפילו אם זה לא המהלך הכי אהוד, בטח מישהו מוכן לעמוד ולהגיד שזאת ספינה טובעת ושצריך לעשות שינוי דרסטי או שכל אחד יסבול יותר כשהכול יתמוטט."
"בבקשה, קדימה." דראקו צחק, הוריד את הספל שלו והצביע על השולחן בהגזמה. "עכשיו. סיים את הסנדוויץ', תעמוד, תנאם, ותוציא את זה. ואז תשפוך עוד כוס תה ונמשיך."
הוא התכוון ללעוג לו, לצחוק עליו, אבל הכול היה קרוב ללגלוגים מתקופת בית הספר, ואלו כבר איבדו את כוחם בכל האפלה שהגיעה לאחר מכן. באופן אירוני, זה הוציא את העוקץ מהן, ונוויל מצא את עצמו בוחן את האמת כמעט כמו שפעם בחן בשיעורים הדתיים של קיי. "אתה מדבר על זה כמו שאמרת שארביץ לך."
לזכותו, דראקו התאושש במהירות מהכישלון של נוויל להיענות לבקשתו עד שלא היה רואה את זה אם לא היה מסתכל. היה משהו מקל בכך שהיה מוכן לשוחח עכשיו, אבל משהו מסוכן. "לגמרי, כי אתה לא מבין מה זאת התאבדות פוליטית. זה אומר שאתה מאבד את כל הכוח. אם תפר את החוקים, תהפוך לבדיחה, לחבר בובה, לקול אחד חסר משמעות. אתה נראה גיבור לכמה אנשים שלא משנים בתוך האולם, אבל אתה משיג עבורם פחות מהשרת. זה רעיון נחמד ומטופש, אבל זה לא ישים מאותן סיבות שלא היה עובד לירות בסנייפ ובקארואים. אתה תהיה גמור, ויבואו עוד מלא אחריהם."
נוויל לא ענה מיד. הוא לקח את הזמן בביסים האחרונים של הסנדוויץ', ונתן לעצמו לשקול לפני שדיבר, וכשדיבר, הוא לא הכניס שום נזיפה למה שאמר. "אני לא כמוך, מאלפוי. אני כבר הייתי מוכן לשים את עצמי על הכף יותר מפעם אחת כדי לנסות ולהציל את העולם. אני לא חושב שאוכל לשחק במשחק של להתעלם מאסון לטובתי, וגם אם יכולתי, אף אחד לא היה מאמין עליי אחרי מה שכבר עשיתי."
"זה נכון," נאנח דראקו. "לא אמרתי שיהיה קל."
"זה אף פעם לא." העיניים האפורות חיפשו את שלו כמו מבאר הכרה, למרות שידע שדראקו לא ידע זאת, והוא הרשה להן להסתכל על המבט המאובן שלו למשך רגע עד ששאל. "כמה זמן?"
"סלח לי?"
"כמה זמן אתה חושב שיש לנו, למרות הכול? אתה חושב שנוכל לשרוד את הכהונה שלך, בהתחשב בזה שאתה שם לכל החיים ואתה מבוגר ממני בכמה חודשים?" שניהם כבר ידעו את התשובה, אבל הוא שמח שדראקו לא ניסה להסתיר את זה או להתחמק מהאמת הקשה.
"מובן שלא. רק האופטימיסט הכי מנותק יחשוב שיש לנו יותר מחמש שנים." הוא הרים את כוסו הריקה בהרמת כוסית קודרת לעתיד השחור. "ולכן אתה מרוקן מים ביד אחת, עושה כמה רעש שאפשר על כך שמישהו אחר אשם שהכול מוצף, וביד האחרת, אתה בוחר באיזה צוות של בניית סירות אתה."
"זה בעצם כל העניין של האיחוד, נכון? לא המוגלגים, אלו שני הרעיונות הכי גדולים של לפתור את האסון הזה, או להצטרף לכלכלה גדולה או להתכווץ לאחת קטנה."
"כן ולא. אתה צודק, סופסוף, אבל המוגלגים הם גם עניין. הכול פשוט מתפרץ בבת אחת." דראקו מזג לעצמו עוד כוס תה, ונוויל הנהן בנימוס לקבל עוד אחת.
"אז איזו סירה אתה בונה?"
"אף אחת." היה צחוק מסופק מהחוכמה שלו שלא חמק מנוויל. "אני עושה יותר רעש מכולם, ומבזבז המון זמן בלהעביר דליים לאנשים שמרוקנים, ואני מוודא שאני בצד הטוב של הקפטנים של שתי הספינות, אבל אם אף אחד לא תפס אותי בונה או מרוקן, יש פחות סיכוי שאני אפול עם הספינה שתיפול קודם."
נוויל הוסיף לעצמו חלב וסוכר, ולקח זמן כדי לשקול את המהלך הבא. זה יהיה סיכון, כן, אבל אולי לא יותר מדי. "ובכל זה, מידע הוא המטבע הכי חשוב."
"אתה זוכר. אני מתרשם."
"מה אם היה לי מידע חשוב בשבילך? מה אוכל לקבל עליו?"
"אוי, לונגבוטום, כמה חצוף." דראקו צקצק בזעזוע מוגזם, והניד בראשו בצער. "אבל אתה מתחיל להבין. לאט לאט, אני מניח."
"אני רציני."
שוב, הלגלוג הפסיק במהירות עצומה, ונוויל תהה עוד כמה זמן הוא יטרח, או אם זה יותר מדי הרגל עבורו אחרי כל כך הרבה זמן. "בסדר. אם זה היה טוב, אני מניח שאגמול לך. יש לי הרבה ממה שאתה רוצה; אישית, מקצועית ופוליטית, וזה תלוי באיזו קטגוריה המידע שאתה נותן לי."
"הוגן מספיק." הוא היסס לרגע לגבי הניסוח, ועדיין לא הרגיש נוח בתפקידו החדש. "אתה תצטרך לגלות מי הקפטן החדש של אחת מהספינות שלך."
"הדיחו מישהו?"
"רצחו."
"לורד אוגילבי?"
"שאקלבולט."
הוא תהה בהתחלה אם דראקו כבר ידע, כי בהתחלה הוא היה רגוע, אבל עכשיו פיו נפער בתדהמה ברורה וחשופה. "זין!"
נוויל לא הצליח לעצור את החיוך. "אוי, מאלפוי, כמה חצוף."
דראקו בכלל לא שם לב, ועדיין התקשה להתאושש. "מתי?"
"הבוקר, אבל זה כל מה שתקבל, כי זה כל מה שהעיתונות תקבל בעוד כמה שעות. אז." הוא פרש את ידיו, מחקה את המחווה של האיש השני ממפגשם הקודם. "טובה תחת טובה."
"אז בסדר." עדיין הייתה תדהמה מאחורי עיניו, אבל דראקו הרים את ידיו במהירות אל שיערו כאילו כדי לוודא שכל שערה במקומה כדי שיסדר את המחשבות מתחת. "זה יהיה מקצועי, אז כיוון שאתה כאן בירוק, אני אחזיר לך." עיניו נעצמו לרגע, וכשפקח אותן שוב, כל השנאה נעלמה מהן בפתאומיות עד שנוויל כמעט פקפק כשהייתה. "כשאתה מחפש משהו, תמיד תתחיל בלנקות את הבית."
רעד חולני עבר בבטנו של נוויל. "אתה אומר שהרוצח הוא אחד משלנו? שאתה יודע מי זה?"
"יש לך עוד תיקים. אבל בחברה בה הממשלה כל כך גדולה, שום דבר לא מקבל שוק כמו שצריך בלי שיש לו חברים בממשלה. לא משנה כמה השוק שחור… או אולי כחול?"
ההקלה הייתה יותר טובה ממה שהייתה צריכה להיות, והוא רק יכול היה לקוות שדראקו הניח שזה נועד לפתור את התיק שלו, כי הוא ידע שלא יוכל להסתיר את התגובה שלו לגמרי. "אתה יודע את הזהות של הבקבקן הכחול מבריסטול?"
"אני יודע שזה בלתי אפשרי עבורו לפעול אם לא היו מעלימים עין במחלקות שאחראיות לאספקת כל מיני מרכיבים, ואת זה אי אפשר לעשות אם אתה לא יודע איפה לא להסתכל." דראקו חזר לעצמו, והתנהג כמו חתול שקיבל טרף ממש טוב. "אתה בטח כבר שאלת שם, אבל עדיף ללחוץ עוד קצת. אולי תשקול לחשוב אם תעשיות כמו קוסמטיקה ובשמים נפגעו כל כך, למי יש סגנון חיים שאי אפשר להמשיך אותו כשהמזומנים צונחים."
נוויל כבר רשם בפנקס שלו, והעתיק את זה לזאק. "אתה מבין שזה אומר שאצטרך לקצר את השיעור שלנו."
"לא אכפת לי." דראקו נעמד, והעלים את שארית ארוחת הצהריים בנפנוף שרביט שגרם לנוויל כמעט לעוות פנים מהבזבוז. "אני יודע שקיבלת לפחות שלושה דברים."
"ומה הם?"
הם עזבו את המטבח כעת, והלכו באחוזה המסובכת אל דלת הכניסה. "לקבל תה ואירוח ולשוחח כמו מבוגר בלי לעשות פרצופים, שלהרביץ לאנשים לא פותר כלום, ושלפעמים אתה צריך לקבל את המקום שאתה נלחם בו בלי לבזבז אנרגיה ולנסות לשנות אותה. באמת, זה שם אותך ממש מעל הבוס שלך. ובאופן מרתק, אני שומע הרבה יותר על המפקד מאשר על הנבחר בימים האלה."
"אל תנסה להפנות אותי נגדו, מאלפוי."
"אני לא." הוא ממש נבהל מהרמיזה, אבל בצורה שהראתה שהמשחקים הללו היו מתחתיו ולא שהוא לא אהב את הרמיזה. "חוץ מזה, הנאמנות של אנשים למנהיגים היא דבר יותר מעניין."
נוויל עצר, והסתובב אל האיש השני במבט מתרה. "אם תתעסק עם צ"ד…"
"אני לא אהיה כזה טיפש, לונגבוטום." הוא התכוון, לגמרי, אבל אז הניצוץ הכי קטן של קונדס הבזיק וגרם לנוויל להרגיש מאוד לא בנוח. "וחוץ מזה, אני לא צריך. כמו שאמרת, הם צ"ד שלך." הוא פתח את הדלת הקדמית, מארח למופת, והניצוץ היה בהיר יותר. "אחר צהריים טובים."
(1) מלטינית- כדי ללמוד את המשחק.
(2) ריקי קינג- תלמיד שנה רביעית בסיפור המקורי, מגריפינדור. היה נשוי לרייצ'ל ווינצ'קומב שמתה בסלואה, ונולדה להם בת,
נטלי.
(3) פומפיי - עיר רומית עתיקה שנחרבה ב-79 לספירה לאחר התפרצות הר הגעש וזוב.
(4) הרי הקרפטים הם החלק המזרחי של מערך הרי מרכז אירופה.
(5) קנונייה שלונה מאמינה בה, שהילאים משתמשים בקסם אפל ובדלקות חניכיים כדי להפיל את משרד הקסמים.
(6) Us and Them של פינק פלויד.
(7) משחק השחמט מול הלוח של מקגונגל בספר הראשון.
(8) בלטינית- הסרת שיער.
(9) חצי מהאפר של קולין פוזר מעל המזח של ניו יורק. החצי השני נשלח למשרדי הנשיונל ג'יאוגרפיק עם מכתב מנומס.
הוא קיבל מכתב מנומס מוקדם ממה שציפה, והם הבטיחו לו שמעטפת האפר הקטנה תפוזר בידי הצלם הראשון שישלח למקום
בו ילדים מתו במלחמות של המבוגרים.
(10) היפה והחיה.
(11) כישוף שחושף מה הכישוף הקודם שנעשה בשרביט.
(12) זאת ההיסטוריה של הסופר. לא של העולם האמיתי של הארי פוטר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה