תרגום המאמר הבא שמחלק את תולדותיה של ECW לשישה חלקים בשמונה שנים. נקווה שזה יעזור.
עידן לידת האקסטרים- אוגוסט 1994-ינואר 1996
זאת הודעה ארוכה, כי יש המון לדבר עליו. בואו נגלה למה עידן לידת האקסטרים של ECW היה שלב מדהים בהיאבקות. עידן לידת האקסטרים הוא מהרגע בו שיין דאגלס זרק את אליפות ה-NWA באוגוסט 1994, עד להאוס פארטי 1996, שם הפאבליק אנמי עזבו לראשונה. זאת הייתה סגירה נהדרת, כי הצמד החשוב עזב, שיין דאגלס חזר, ו-RVD ערך בכורה. גם אנגל ההריון של ביולה התחיל.
דמויות אפורות- הפסקתי לעקוב אחרי ההיל טרנס והפייס טרנס, כי הבנתי שכמעט כל דמות היא אנטי גיבור. האסטרטגיה לא רק הפכה את כולם ליותר מסובכים ועגולים, אלא גם הפכה את ההילים הנבזיים (ביל אלפונזו) והפייסים הטהורים (מייקי וויפרק) לבולטים יותר. טאז, בנואה, 2 קולד סקורפיו ודין מלנקו היו מתאבקים שרצו לנצח. זהו זה. לא היה אכפת להם להתבסס בתור בחורים טובים או רעים, כי הם רק שמו על זה שהם יהיו הטובים ביותר ויזכו בתארים.
דמויות זוכרות למי הן נאמנות- למרות כל הטרנים, לרוסטר עדיין היה היגיון פנימי והמתאבקם שעשו טרן עוד זכרו עם מי הם שיתפו פעולה בעבר. אם הם עמדו להרוס ברית קודמת, היה ברור שזה מה שהם עושים, אבל הם לא התעלמו ושכחו מההיסטוריה הקודמת (הפאבליק אנמי וג'ייסון, הדאדליז וריצ'ארדס/בלו מיני, טאז ודרימר). הדוגמה האהובה עליי לזיכרון ברית הייתה שקקטוס ג'ק המשיך לאהוב את מייקי וויפרק בזמן שעוד היה בשליטה של רייבן. רייבן הפנט את קקטוס, וקקטוס כבר בגד בכל אחד אחר (דרימר, המעריצים). אבל הוא לא שכח מהאהבה שלו למייקי, ואפילו התווכח עם רייבן על צירוף וויפרק לקן. לדעתי, זה הפך את הסיפור ליותר טוב, וזה כיבד את הקהל שזכר את היחסים ביניהם.
סנדמן המעשן הופך לסנדמן האייקוני, הדגנרט העצלן וההארדקור- בתקופת איסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג, בין 1993-94, סנדמן הגולש היה מתאבק גולש מדרום קליפורניה עם מבטא פילדלפי שלאט הפך לדמות יותר אפלה וקודרת עם סיגריה בפה. סנדמן התחיל את עידן האקסטרים בפיודים אישיים מול אשתו לשעבר, איש הברזל טומי קאיירו וטומי דרימר, והפך לאלוף העולם השיכור והקשוח שכבר בא לזירה מדמם, חולצתו מוכתמת בבירה, ומוכן להכות במקל. בסוף 95, היה ברור שהקהל לא יכול היה לשנוא כזאת דמות הזויה וייחודית. הקרבות שלו עם וויפרק כשהוא כיסח אותו ועדיין הוציא אותו אובר היו מהקרבות המרגשים ב-1995.
סגמנט העיוורון המזויף של סנדמן בנובמבר טו ריממבר 94- סנדמן ממש התניע בנובמבר טו ריממבר 94, כשהוא עבד עם וומן על אשתו (פיצ'ס/לורי פולינגטון) ועל טומי דרימר כדי שיחטפו ממקל הקנדו. הארדקור TV בנתה סיפור נהדר במשך שבועות, כשדרימר האשם הרגיש רע כי "עיוור" את סנדמן בקרב אני פורש, וסנדמן היה מוכן לפרוש בגלל הפציעה. הצילום של דרימר מול וומן כשסנדמן הוריד את כיסוי העיניים מאחורי דרימר היה מושלם. פתאום, ידעת שוומן וסנדמן רוצים דם, וזה ממש מינף אותו לקראת הקרבות מול שיין דאגלס באביב 1995 כטוען מסוכן.
וומן היא המנג'רית הכי טובה ב-ECW- אי אפשר לשבח מספיק את וומן, שבמו ידיה לקחה את סנדמן וגרמה לו להרגיש כמו מיין איבנטר. הכניסה האיטית שלהם עם הפוזות האייקוניות שלקחו בדרך גרמו לסנדמן להרגיש כמו אלוף עולם אמיתי. כשנתנה פרומואים מול שיין דאגלס, קראה למייקי ילד שתוכל להפוך לגבר, או פשוט עשתה פוזה עם סנדמן ועשתה פרצוף זומם, וומן הוסיפה את כל מה שצריך כדי לגרום לסנדמן להרגיש חשוב.
הדאדליז המוזרים האלה- ממש מצחיק לראות את כל האחים דאדלי ששמם נעלם כעבור 25 שנה. סנוט דאדלי, ביג דיק דאדלי, דאדלי דאדלי, צ'אבי דאדלי, סיין גאיי דאדלי, דאנסס וית' דאדלי, וכמובן, בה בה (בה בה בה בה) ריי דאדלי. מי שהמציא את הרעיון של קבוצה מוזרה של חצי אחים שנולדו מגילוי עריות, לא ידעו לקרוא ויכלו לשכפל את עצמם, מגיע לו פרס. בה בה ביסס את עצמו כמרכז שהמעריצים תמכו בו (איך קוראים לך?!), אבל אז, אהבתי את זה שכל הדאדליז יצאו בסרבלים והחולצות הצבועות עם המשקפיים המודבקים, מחזיקים דברים, אוכלים דברים, ונוהמים או צורחים בספרדית.
קקטוס ג'ק היה מדהים בפרומואים מאחורי הקלעים- האש, הרגש ויכולת המשחק בפרומואים של קקטוס ג'ק באותו זמן היו חסרי תקדים. מול טומי דרימר, סנדמן, טרי פאנק או רייבן, קקטוס ג'ק הביא את זה כל פעם וגרם לקהל להרגיש שהוא עמד למות. הפרומו של קיין דיואי במהלך הפיוד מול טומי דרימר הוא הכי זכור, אבל הוא לא החמיץ באותה התקופה. אני בעיקר מעריך את הפרומואים שנתן מול דרימר, בהם עודד את טומי לעבור ל-WCW ולהציל את חייו. גם היה הגיוני שרייבן השתלט על ג'ק, כי ראית כמה הוא היה פגוע- גם מילולית- בגלל החוויות שלו בקיץ 95 (קרבות ההארדקור מול סנדמן, טרי פאנק דוחף ברזל מלובן בוער לחזה שלו). הוא הבהיר את השינוי בפרומואים, ודיבר על איך הקהל רק רצה לראות אותו מת, ולכן הוא יפסיק להתאבק בסגנון הישן שלו כי אף אחד (אולי חוץ מרייבן) לא ידאג שישרוד.
סטיבי ריצ'ארדס גונב את ההצגה תמיד- סטיבי ריצ'ארדס קרע בכל סגמנט שהיה חלק ממנו. אהבתי את זה שהוא היה הסגן הראשון של רייבן, והטיפשות שלו מאוד הדגישה את הרצינות והאפלוליות של רייבן. וכמובן, העובדה שיכול היה שתמיד יצמידו אותו כשעבדו כצמד הפכה את רייבן ליותר אמין ובלתי מנוצח. גם אהבתי את זה שלסטיבי היו שפוטים משלו, והוא ניסה לשלוט באנשים כמו בלו מיני, ביולה, הפיטבולס והדאדליז. האינטרקציות של סטיבי עם הדמויות האלה נתנה תחושת היררכיה לקן של רייבן. ולבסוף, כל פעם כשקרא לג'ואי סטיילס "ג'וג'ו" בראיונות, זה הצחיק.
רייבן ודרימר: גרסאות אפלות ומוארות של אותו בחור- הפיוד של רייבן ודרימר צריך הודעה משלו. עברה שנה מאז שהתחיל וזה רק חצי. מה שחשוב בפיוד הזה הוא ששניהם הם אותו אדם שהגיע לצומת דרכים ואז היקומים התפצלו. אני אוהב שהכתיבה מדגישה את זה, שהלכו לאותו מחנה קיץ, קיימו יחסים עם אותה האישה, השתמשו באותו פינישר ועשו את אותה הפוזה. העובדה שרייבן ערך בכורה כתגובה ישירה לדרימר, ורצה לנקום בו, ביססה את זה מאז ההתחלה. כל פעם שרייבן תקף מאחור, או העליב מישהו במיקרופון, או ש-15 אנשים שונים התערבו לטובתו לפני ה-DDT, זה הדגיש את דרימר ואותו. בהמון דרכים, הפיוד הזה היה תחרות בין שני אחים ששנאו אחד את השני והאמינו שהם צריכים לחסל את דרך החיים של האחר.
הקן של רייבן היה בנוי היטב- הקן של רייבן ממש נהדר כי אף אחד שם לא כמו רייבן. הם לא גרסאות חלשות ופחות אמינות של הדמות האפלה והכועסת שלו. כולם סוגים שונים של אידיוטים שימושיים שלא יודעים מה הם צריכים, אבל הם משתכנעים מפולחן האישיות של רייבן שיוכל לעזור להם להגיע למטרה שלהם (סטיבי, קקטוס). כשהם מבינים שהטעו אותם והם לא הולכים לשום מקום, הם עוזבים (הפיטבולס, הדאדליז). הם נראים כמו חבורת פספוסים, וזה מבהיר את זה שהגורם המאחד היחיד הוא השליטה של רייבן.
ההשפעה של רייבן- עברתי את השנתיים הראשונות של ECW כדי להגיע מהר לבכורה של רייבן. הוא אחת מהדמויות האהובות עליי בהיאבקות, ואני מעריץ גדול של המתאבקים ש(אני חושב) שהשפיע עליהם (CM פאנק, בריי ווייאט, ג'ימי ג'ייקובס, סת' רולינס). הפרומואים שלו מדהימים. המילים יכולות להיות טיפשיות, אבל הביצוע מדהים. בעיקר בתקופה בה מתאבקים צעקו כמה הם רוצים קרב (הפיטבולס, הסטיינרים) או היו קשוחים שהתמקדו בהיאבקות (טאז, מלנקו, בנואה), הדיבור החלש של רייבן כשדיבר על הבדידות והדחייה שלו היה חזק. זה היה מדהים בהיאבקות. אפשר לראות כמה מתאבקים מנסים להעתיק את התחושה שרייבן יצר.
לשיין דאגלס יש את הגימיק הכועס הכי טוב שראיתי- האיש היה אלוף במשך שנה, וכל פרומו שנתן היה על אלו שפקפקו בו, עצרו אותו, ולא הבינו את הפוטנציאל שלו. פרק אחד בן 45 דקות של הארדקור TV מכיל אותו מדבר במשך 22 דקות עם סרטונים בין לבין, כשהוא מדבר על כהונת האליפות שלו שתשתיק את המבקרים. כמות הזמן שדיבר על ריק פלייר (שלא היה ב-ECW) מטורפת. בגלל שזה בסוף 94-תחילת 95, הרעיון של פרומו שוט ו"לעכב אנשים" היה די חדש ורענן לקהל. היום זה נחשב קצת משני מצד אלוף ECW להתאבסס על מתאבק מארגון אחר. אבל, אפשר היה להרגיש כמה שיין היה כנה כשדיבר על כמה אנשים עצרו אותו, ואיך כהונת האליפות שלו הייתה כדי לגרום לכולם לאכול את הכובע.
דין מול אדי גורם להיאבקות להיות חשובה- לפי דעתי, זה לא קרוב: לשני אלו היה את קרב התקופה ב-ECW. ותבחרו, כי בכל סדר, הקרבות בהוסטייל סיטי שואודאון, אנטר סנדמן וקרב שתי ההכרעות משלוש בהארדקור TV באוגוסט היו קרבות ההיאבקות הכי טובים של התקופה הזאת. כמישהו שאוהב היאבקות טכנית ופחות הארדקור, הקרבות האלו עזרו ל-95 ומעניין לראות איך ECW תשמור על ההיאבקות הטהורה לאחר שילכו.
אלוהים, אל סנואו היה טוב- כמישהו שמוכר רק על גימיק הראש שלו בתקופה אחרת של ECW, ממש התרשמתי משני הקרבות הטכניים שלו בתחילת 95. הוא נלחם מול כריס בנואה בדאבל טייבלס 95, וזה היה קרב מדהים. היה לו עוד קרב מול טאז בהארדקור TV ב-95, שגם היה מדהים. הלוואי שהייתי רואה יותר מהשלב הזה בקריירה שלו, כי הוא נראה מוכשר כמו האנשים הכי טכניים ברוסטר.
הפאבליק אנמי בנו את הבית- הייתי עצוב כשהפאבליק אנמי עזבו בהאוס פארטי 96. לא הערצתי את הקרבות שלהם, אבל לא יכולתי להכחיש כמה הם היו חשובים ל-ECW הקלאסית. כל פרומו (בסמטאות, מגרשי חניה, יפן, מגרש טניס) היה כזה טבעי, מוזר, כריזמטי ופשוט מבדר. האינטרקציות שלהם עם הקהל היו מדהימות, ואיך שכל הקהל נופף בידיים מצד לצד הראה כמה הם היו אובר. ג'וני ורוקו סללו את הדרך והעלו את הרמה של הצמדים המצחיקים אך האמינים.
ביל אלפונזו הוא חתיכת חרא גדול- הוא כזה היל טוב, כי כל פעם שהגיע רציתי ש-911 יתן לו צ'וקסלאם דרך הזירה. הסטוריליין בו היה השופט של הוועדה האתלטית של פנסילבניה מעל השופטים של ECW לא היה אהוב עליי, אבל אני חושב שהם העבירו אותו טוב להיות מנג'ר מתועב. בסוף 95, הוא בדיוק התחיל ביחסים שלו עם טאז, והוא הביא את המשרוקית. זה עובד, וגורם לטאז להרגיש כמו כוכב ענק בתחילת 96.
הגנגסטרים נותנים פרומואים מדהימים ומתרסקים דרך שולחנות- ניו ג'ק היה מדהים על המיקרופון. הוא פשוט יוצא ממש אותנטי, ואני אוהב את זה שהוא אמר שהפאבליק אנמי מתחזים. אני לא מעריץ גדול של קטטות אלימות וחסרות סוף בקהל (זה מה שאפיין את הקרבות מול הפאבליק אנמי), אבל הדמויות היו כאלה נהדרות עד שזה היה מבדר. מוסטפה היה עם נוכחות פיזית אדירה, והפנים והצחוק המטורף כשניו ג'ק דיבר גרמו להם להרגיש כמו פסיכים אמיתיים.
2 גולד סקורפיו בגרוב- היאבקות של סקורפיו תמיד הייתה טובה. בעיקר מול טאז, בנואה, מלנקו וגאררו, הובטח לך לפחות קרב סביר. אהבתי את זה שהוא הפך ל-2 גולד סקורפיו, והברית שלו עם סנדמן ועם וומן נגד מייקי וויפרק הוסיפה עומק לדמות השחצנית שלו.
סטיב אוסטין עצבני- היה מדהים לראות את תחילת הדמות הקשוחה של אוסטין ב-WWF. הנוכחות שלו הייתה מגנטית, ויכולת לראות את האש בעיניו כשדיבר על הפיטורין מ-WCW, שחשב ש-ECW היא מזבלה, והפיוד המשולש מול מייקי וויפרק וסנדמן. כמו המון מתאבקים שעצרו ב-ECW, היית רוצה שהריצה שלו תימשך יותר זמן ולראות עוד.
מייקי וויפרק אלוף העולם האנדרדוג- בתקופת איסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג, הם היו נהדרים כשבנו את וויפרק מג'ובר לטוען אמין שחוטף מכות וממשיך. הפעם ב-ECW, וויפרק האמין המשיך להילחם מעל הגובה שלו. הכהונה בת החודש שלו הייתה מושלמת. הוא זכה בה בקרב סולם אלים שהדגיש כמה כאב הוא סופג, והפסיד את זה בקרב טרי וויי דאנס לשני אנשים שהיו מעליו. מדהים, מעניין לראות מה יקרה עם וויפרק ב-1996.
ריי מיסטריו וסייקוזיס מביאים לוצ'ה ל-ECW- הקרבות שלהם בסוף 95, החל מגנגסט'ס פרדייס, מדהימים. הקרב הזה התחרה בקרבות של מלנקו/גאררו כקרב השנה של ECW, והמנצח תלוי בהעדפות של סגנון. להוסיף לוצ'ה לקארד גם הפך את ECW למלהיבה ומגוונת יותר. קונאן גם הגיע.
ההיעלמות של סאבו- זאת תקופה מוזרה עבור סאבו. משבירת הצוואר מול בנואה בנובמבר טו ריממבר 94, עד ההברזה מטרי וויי דאנס 95 והפיטורין, עד החזרה בנובמבר טו ריממבר 95. לסאבו היה רצף של חוסר מזל בתקופה הזאת. הוא חזר לפול היימן בסוף 95, ויש לו פיודים גדולים וקרבות אליפות באופק.
פיטבולס-אלימינייטורס: קרב ענקים אמיתיים- אם אתם אוהבים קרבות ענקים, תצפו בקרבות שלהם מסוף 1995. וגם, קרונוס ידע לעוף יחסית לבחור גדול.
מה שלא אהבתי- קודם כל, היחס לנשים בידי ההנהלה, המתאבקים הפייסים והקהל די קשה לצפייה, בעיקר היום. פרנסין וביולה בדרך כלל כתובות כאובייקטים מיניים וכלים בפיודים בין גברים שמתעללים בהם ותוקפים אותם פיזית. ג'ואי סטיילס רומז שהנשים זונות וזה לא טוב. וגם, אה, הקופסה של ביולה, לחלוטין לא נהדר וקרינג'י היום.
גם לא אהבתי את כל המכות לראש. נכון, האלימות של ההארדקור תרמה לסיפור ולקחה פיודים אלימים לרמה הבאה. אבל בידיעה מה קרה למתאבקים במציאות, ובידיעה שיש לנו עכשיו, זה היה אלים לראות מתאבקים רוצחים אחד את השני. בעיקר, אני חושב על האחים רוטן שהיו בפיוד חודשים באנדרקארד וקרעו אחד את השני לגזרים עם זכוכיות, חוטי תיל, סירים, מחבתות ופומפיות. זה הביא פופים, כמובן, אבל זה היה פשוט קשה מדי לצפייה באופן אישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה