תרגום המאמר הבא שמחלק את תולדותיה של ECW לשישה חלקים בשמונה שנים. נקווה שזה יעזור.
עידן "הרגש את הכאב"- ינואר 1996-יוני 1997
אני מגדיר את עידן "הרגש את הכאב" של ECW מהאוס פארטי 1996 עד רסלפלוזה 1997. התקופה החלה עם עזיבתם של פאבליק אנמי, חזרתו של שיין דאגלס והבכורה של רוב ואן דאם. היא סומנה בידי כהונות האליפות של רייבן והפיודים המורכבים שלו, והסתיימה עם עזיבתו ל-WCW. ברסלפלוזה 1997, ג'רי לולר הופיע, והתחיל את האנגל הגדול הבא של ECW בקיץ 97. בואו נצלול.
ההתקדמות של רייבן מיריבו של דרימר לאלוף עולם הייתה מדהימה- הפרומואים של "הרגש את הכאב" (שבטח לקח מדינוזאור ג'וניור) הפכו אותו מדמות שרק רצתה לנקום בטומי דרימר לאלוף קטלני שלא שם על ניצחון או מוות. תיארתי את הדמות לעומק בהודעה האחרונה אז לא נדבר עליו פה, אבל הפרומואים שלו ב-96-97 עקפו אפילו את תחילת הדרך שלו ב-ECW. הדוגמאות למשל הם הפרומואים כשדרש מריצ'ארדס "לגמור אותו" בתחנת רכבת, והריב עם טרי פאנק על רצפת המלתחות. הוא היה הדמות הכי טובה ב-ECW אז.
המעורבות של לורי וטיילר פולינגטון בפיוד של סנדמן הייתה מיוחדת- אהבתי את ההמשכיות כשסנדמן לא שם על זה שרייבן שטף את מוחה של פיצ'ס/לורי, והוא אפילו החזיר את שורת "שלם את החשבון" הקלאסית כשדיבר על אם ילדיו (סליזי ומצחיק). הסגמנטים בהם רייבן היה במסיבת יום ההולדת השביעי של טיילר המסכן וכשלורי המסוממת איחלה מוות על סנדמן היו אופרת סבון בצורה טובה. האיחוד של סנדמן עם טיילר ב"לעבור את הגבול" 97 היה רגע מרגש, וגרם לי לקנות את זה שסנדמן הושפע מכל זה למרות דמותו הלא מעוניינת.
כמעט כל פיוד היה קשור לרייבן- במשך 16 חודשים, קרבות אליפות העולם היו רייבן-דרימר, סנדמן, דאגלס, סטיבי ריצ'ארדס וטרי פאנק. בריאן לי והשפוטים ריצ'ארדס, מיני ונובה (לפני ה-bWo) פעלו לטובת רייבן במיין איבנטים ובאנדרקארד, ותקפו את כולם בשמו. אפילו הפיוד בן חצי השנה בין דרימר ובריאן לי היה כדי שדרימר ינצח את הסגן של רייבן ויחזור אל הבוס האחרון. כנראה רק הפיוד המשולש של RVD/סאבו/טאז היה נפרד ממש מרייבן.
טומי דרימר סופסוף ניצח- מאיזו סיבה, תמיד חשבתי שדרימר מעולם לא ניצח את רייבן. כשהוא ניצח לבסוף ברסלפלוזה 1997, התלהבתי. זה היה הניצחון הכי ראוי בתולדות ECW. זה לא פורסם כקרב האחרון של רייבן, אבל הקהל ידע את זה וג'ואי סטיילס הכיר בכך שהקרב הוא כמו שירת הברבור. זה היה מבריק להחליף רגע של ניצחון פייסי טהור בתחילת האנגל של לולר. זה שלולר הגיע ופגע לדרימר בביצים עם מקל היה סוורב ענק שגרם לי להתלהב מהנקמה הבאה של דרימר. זה גם התאים ממש לדמות של טומי, כשהוא חוטף יותר משהוא מחזיר, ואפילו כשהוא מנצח, זה רגעי לפני שהרע הבא תוקף.
להישאר ולעזוב היה מהנושאים החשובים בתוכנית- המון מתאבקים, אפילו ההילים, השתמשו בזה כדי לבסס את עצמם כנאמנים לחברה, למעריצים ולסגנון ההיאבקות ש-ECW הבטיחה. טאז, דרימר, קקטוס ג'ק, דאגלס וריצ'ארדס השתמשו בזה כדי להסביר יפה את האותניות והנאמנות (או החוסר שלהן) בהם בפרומואים שלהם. אפילו כמעריץ חדש שצפה בתוכנית עשורים אחרי, הרגשתי תחושת הערכה למתאבקים שלא "מכרו את נשמתם" ונטשו את המעריצים. איזה פאתוס.
מחלקת הזוגות הייתה ממש ממש טובה אז- העידן הזה התחיל עם עזיבתם של פאבליק אנמי ל-WCW, אבל היה צמד מבוסס בכל זמן בתקופה הזאת, והפיודים עברו בצורה נהדרת. הגנגסטרים לקחו את הבכורה מפאבליק אנמי, האלימינייטורס חיסלו את הגנגסטרים, RVD וסאבו גנבו את ההצגה מהאלימינייטורס, והדאדליז הרסו את פרי סאטורן בדרך לתארים. הקרבות הבולטים הם קרבות הלפני TLC בין האלימינייטורס ו-RVD וסאבו (נובמבר טו ריממבר, לעבור שוב את הגבול, סייברסלאם 97) והקטטות בין הדאדליז והאלימינייטורס באביב 1997 (היט וייב וברלי ליגל גנבו את ההצגה).
אי אפשר לשבח מספיק את האלימינייטורס- פרי סאטורן היה ממש כיפי בפרומואים שלו. זה לא שהסגנון שלו היה משופשף או מרשים, אלא פשוט ייחודי. הוא נשמע משוגע ומוזר, ואפילו הדרך בה אמר שמות של מתאבקים אחרים (דוק וגורדי) הייתה מוזרה בצורה טובה. התרשמתי ממש מג'ון קרונוס בזירה, חשבתי שהוא מדהים, בעיקר במונחי אתלטיות ומהלכים ייחודיים. שמעתי על הבעיות שלו, הלוואי שהיה מסתדר כי באופן אישי, חשבתי שהיה לו פוטנציאל מדהים בכל ארגון.
למחלקת הזוגות היו גם צמדי פילר נהדרים שביססו את הצמדים הראשיים- ריצ'ארדס ומיני, די-וון ואקסל, ההאדהאנטרס, האחים ברוז, דן קרופאט ודאג פורנאס וחברי ה-FBI נתנו קרבות כיפיים והפסידו יפה לצמדים הגדולים.
הבנייה האיטית לצמד של באבה ריי ודי-וון הייתה מושלמת- אם כבר צמדים עתידיים, הבכורה של די-וון כדאדלי הרציני שנמאס לו מהחרא המטופש של הדאדליז בשנה הראשונה שלהם נתן לכל הדבר כיוון חדש וטוב. באבה היה כזה אובר כפייס הטיפש, החרמן והמגמגם, אבל די-וון לא אהב את זה. הוא ניסה כמיטב יכולתו שבאבה יהיה רציני מהרגע שהגיע בטבח בשדרות קווינס באפריל 96 עד ללעבור את הגבול שוב בפברואר 97. הקרב בפיוד בין האחים בנובמבר טו ריממבר 96 היה ממש כיפי, ורמז לכימיה שתסתיים לבסוף באחד מהצמדים הגדולים בכל הזמנים. כנראה שדי-וון צדק.
סיבוב ההופעות של ECW ביפן, בהארדקור TV ב-13 באוגוסט, 1996, היה יפהפה- כל העניין היה גדול: הסרטונים של המתאבקים עם המעריצים היפניים, הפרומו מסטיילס שדיבר על צמיחת הארגון, התגובה שפול היימן קיבל מהקהל כשבכה, והמיין איבנט של רייבן-דרימר ששיקף את הפיוד שהצמיח את החברה. התוכנית הייתה עוד אבן דרך בתולדות ECW שהרגשת כאילו היית חלק ממנה כמעריץ.
סטיבי פאקינג ריצ'ארדס- בתקופה הזאת, הוא הפך מהסגן של רייבן בקן למנהיג קבוצה מדהים. פרודיות התחפושות שארגן עם בלו מיני והוליווד נובה היו מדהימות, והבכורה שלהם כ-bWo בנובמבר טו ריממבר 1996 הייתה מדהימה. זה יצא כל כך אובר עד שהפך לפייס, והמתח שבנה עם רייבן היה אמיתי. ריצ'ארדס נתן פרומו מרתק בו דיבר על איך שגדל בפילדלפיה, והיה בתיכון לוזר שאהב היאבקות, וידע שנמאס לו מהיחס שקיבל מרייבן שנתיים. זה גרם לי לרצות לראות אותו ממש מכסח את רייבן, והזוי שמעולם לא התאבקו בקרב יחידים באותה התקופה. הוא היה אמור להילחם מול טרי פאנק על אליפות ECW ברסלפלוזה 97 לפני פציעת הצוואר האמיתית. היה לו כל כך הרבה מומנטום והוא היה פייס אנדרדוג נהדר, וזה נראה היה כאילו יגנוב את תואר העולם מפאנק. לצערנו, לא נדע איך הקרב הזה היה נגמר.
לואי ספיקולי היה כזה מוכשר- לפני שצפיתי, לא ממש ראיתי את הקרבות שלו. כשערך בכורה כפייס בהיט וייב 96 והתאבק בקרבות מרשימים נגד סאבו ושיין דאגלס, ממש היה נדמה שיש לו פוטנציאל לאליפות העולם. איכשהו נדמה היה שנשכח די מהר. ההיל טרן שלו הוביל לפיוד נחמד אבל חסר משמעות מול טומי דרימר. שוב, הבעיות האמיתיות של ספיקולי היו רציניות וחייו נגמרו ב-1998. אבל מנקודת מבט של מעריץ, נדמה היה שיש כל כך הרבה שלא גילינו בכוכב הפוטנציאלי הזה.
שיין דאגלס איכשהו הפך לשנוא יותר אחרי שחזר- הוא חזר בהאוס פארטי 1996, והיה אחד מההילים היחידים ב-ECW שממש רציתי לראות חוטף. היחסים שלו עם פרנסין והפיוד עם הפיטבולס היה כנראה הפיוד הכי טוב שלא קשור לרייבן בתקופה הזאת. כשדאגלס (בטעות) שבר לפיטבול 1 את הצוואר בהיט וייב 96, זה התחיל פיוד אלים בו דאגלס המשיך לצבור היט כשקיים יחסים עם פרנסין (המנג'רית של הפיטבולס) ולעג בחוסר טעם לצווארו השבור של גארי וולף. פיטבול 2 ופיטבול 1 נראו לבסוף כמו מתאבקי יחידים אמינים בפיוד מול דאגלס, למרות שהפסידו למגה היל. יש את התקרית הכואבת בה דאגלס ופרנסין שמו את הצוואר של פיטבול 1 בין החבלים בקרב ה"אני פורש" בהוסטייל סיטי שואודאון 97. דאגלס גם השתמש בתקופה הזאת כדי לבנות את טריפל תרת' עם כריס קנדידו, בריאן לי ולבסוף באם באם ביגלו, שגם ביסס את הפרנצ'ייז כאיש הכי מתועב ברוסטר.
טאז ופונזי הפכו למשהו מדהים ממש- זה הדגיש את היתרונות שלהם כל הזמן. טאז בדיוק התחיל את היחסים עם פונזי בסוף 95. מתחילת 96 עד אמצע 97, טאז היה בלתי ניתן לעצירה, ואני לא מאמין שהפסיד עד לרסלפלוזה 97. אהבתי את הפרומואים של "אני בכלל לא כועס", והתאורה המיוחדת עם הפילטר הכתום באמת ביססו אותו כמשהו ייחודי. גם הקרבות שלו היו יפים, וכל סופלקס שנתן היה כל כך נקי ואלים. בעיקר, כשניצח את פול ורלינס בהארדקור האבן 96, נדמה היה שיכול היה לנצח את כולם בשוט או בוורק. ג'ואי סטיילס הוציא אובר את הפינישר של טאז רק בהגייה: הקה-טאהא-ג'ימה.
זה שבולס מאהוני יצא אובר עם הנפות כיסאות היה מבריק- הוא נראה כמו מחליף להאק מאיירס בבכורה, אבל הוא זכה בקהל מהר מאוד.
התותח המשוחרר בריאן פילמן היה ממש מוזר ב-ECW- הפרומואים שלו היו בלתי צפויים ומעניינים, כמו הבכורה בסייברסלאם 96 כשאיים להשתין שם... גם נשמע היה שהשיג מלא אויבים מאחורי הקלעים בגלל מה שעשה (כלומר: להגיד דברים גזעניים). הלוואי שהיינו רואים אותו מתאבק מול שיין דאגלס ב-ECW, כי הם בנו לקרב הזה לפני תאונת הרכב האמיתית שלו. פילמן הוא דוגמה שלישית בתקופה הזאת לבד למה שיכול היה להיות אלמלא דברים נוראיים מהחיים.
בריאן לי היה מיני פיוד טוב לדרימר- דרימר המשיך לחטוף מרייבן. זה היה מיני פיוד לא בגלל אורך, אלא בגלל החשיבות בסטוריליין. הספוטים כשנתן לדרימר צ'וקסלאם ממקומות גבוהים יותר ויותר בסתיו 96 היו ממש מגניבים, והסתיימו בקרב הפיגום בהיי אינסינדנט 96. אבל בריאן לי ממש יצא כמו אנדרטייקר מזויף.
זה קורט אנגל- דמיינו שערכת בכורה בהקלטות כשרייבן צלב את סנדמן, וזה היה כל כך נוראי, אפילו ל-ECW, עד שהסגמנט לא שודר. נו.
סיבוב הפרידה של קקטוס ג'ק היה סיום נהדר לתקופה מדהימה- התקופה שלו הייתה בשיאה ב-1995 (תיארתי את זה בפעם שעברה). הרגע הזכור האחרון שלו ב-ECW היה הקרב עם שותפו לשעבר מייקי וויפרק. אהבתי שהשתמש בפרומו הפרידה שלו כדי להוציא אובר את סטיבי ריצ'ארדס ובלו מיני (כשהעמיד פנים שהוא מוציא אובר את הקהל והארגון) במקום את עצמו. קקטוס ג'ק לנצח.
כריס קנדידו היה ממש מרשים בזירה- זה מדהים לראות אותו צומח מהסואיסייד בלונד ב-1993 באיסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג ל-1997. הפרומואים שלו היו ממש מהירים. היה מוזר לנסות להבין מה הוא אומר חצי מהזמן. נדמה היה שעבר דרך מלא נושאים, והושקעתי כמאזין לנסות להבין מה הוא אומר.
הלוואי שהיינו רואים יותר מכריס ג'ריקו- שמענו רק פרומו אחד או שניים שלו מאחורי הקלעים, אבל הקרבות שלו היו ממש כיפיים, בעיקר אלו מול פיטבול 2 וקקטוס ג'ק. מצחיק שקרב הבכורה שלו בביג אפל בליזארד בלאסט 96 מול רוב ואן דאם נגנז מה-DVD כי כנראה "לא היה טוב מספיק". אפשר לראות אותו ב-WWE נטוורק, זה היה קרב די טוב, אבל הקהל חרבן עליו.
ריק רוד כאיש במסכה שמטריד את שיין דאגלס היה מגניב- הנוכחות הכריזמטית שלו והקטעים של רוד עם המסכה היו סטוריליין כיפי בהארדקור TV בתחילת 1997. לא אהבתי את הרמיזות המיניות שלו בפרשנות עם ג'ואי סטיילס, אבל הוא הוסיף יפה מאוד כשלא היה חרמן בפרשנות.
ברלי ליגל הרגיש כמו הלהקה האהובה עליך שמנגנת לראשונה באולם- היה קשה לשנוא מישהו באותו הלילה, כי זה היה כל כך ברור ש-ECW הייתה מאמץ קבוצתי. טאז קרא לסאבו במשך שנה לפני שקיבל ממנו תגובה, ואז עוד חצי שנה בנתה ממש יפה את הקרב. עוד התפתחויות סטורילייניות כמו פונזי שבוגד בטאז לטובת סאבו ו-RVD היו מגניבות, אבל הקייפייב היה משני להתלהבות האמיתית והצמיחה המדהימה של ECW.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה