היטמן- פרק 37 חלק ב'

לאחר מכן, במשרד שלו, וינס הציג אותי לאדם מ-USA נטוורק ששידרה את RAW. שניהם מאוד שמחו מהתוכנית
של הלילה, והנציג מ-USA אמר שזה היה ה-RAW הכי מלהיב שהיה אי פעם. וינס נתן לי טפיחה גאה על הגב ואמר
"הכל בזכותו". ב-2 בפברואר, הגעתי אחרון לצילומים כפולים במונטריאול,
והאייג'נטס אמרו לי לא לדאוג אם כתוצאה מכך, אאחר להגיע לאוטווה באותו הלילה.
הגעתי לשם כשקרב הפתיחה התחיל, וזה היה יותר משעתיים לפני שהיו זקוקים לי בזירה
במיין איבנט. כשנכנסתי בדלת האחורית של הארינה, אוסטין תפס בזרועי ואמר שון והאנטר
עושים עניין גדול מהאיחור שלי. הוא גם אמר לי ששון ניסה לתקוע תריז בינינו: הוא
אמר לו כמה ימים קודם לכן שביקשו ממני להוציא אובר את סטיב בטורונטו וסירבתי.
אמרתי לסטיב שזה ממש לא היה נכון. אבל זה לא שינה את העובדה ששון והאנטר חיממו את
הדברים מאחורי גבי. הם רצו מלחמה במקום שלום. באותו לילה פאט בא אליי והסביר
בצייתנות "וינס ירצה שתוציא את האנטר אובר, רק כדי להראות לחבר'ה".
"ממש לא אכפת לי, פאט," אמרתי. "אבל כשהחבר'ה שאתה מדבר עליהם אלו
רק שון והאנטר, זה מטריד אותי". ביצעתי באותו הלילה את מה שביקשו ממני (הערת
המתרגם: הסיום היה כשאוסטין הכה את ברט עם התואר הביניבשתי), אבל רתחתי על העלבון.
התקשרתי לוינס למחרת היום רק כדי לשמוע אותו בצד שלהם, ואמר לי ששון והאנטר גם
אמרו שמלבד האיחור שלי גם הייתי אדיש בזירה. חשבתי שאחרי כל הזמן הזה וינס הכיר
אותי יותר טוב. "לאן אתה הולך איתי?" החזרתי. "חשבתי שאמרת שאני
עומד לשחק תפקיד מרכזי בבוקינג". וינס נתן לי את הצחוק שלו. "טוב, בטח
תחשוב שזה מטורף, אבל תדפוק את שון ביום חמישי הזה בתוכנית בלוואל כך שסיד יזכה
בחגורה. ואז בפיינל פור, באין יור האוס, שון ידפוק אותך וימנע ממך לנצח, ומשם
טייקר יעבוד עם סיד ברסלמניה על החגורה, ושון יסכן את השיער שלו בקרב סולם, ואתה
תגזור אותו". קצת הייתי המום מכמה שהוא היה רגוע. "אז אני ושון לא נילחם
ברסלמניה 13 על התואר?" "זה יותר מדי צפוי עכשיו. אני משנה את זה".

 אבל אני
הבנתי מה זה באמת היה. שון סירב לעבוד איתי או להוציא אותי אובר, וזה שינה את הכל
(הערת המתרגם: ובגלל זה הוא מפסיד לך? גם שמעתי שזה היה בגלל שרוסו אמר שזה צפוי
מדי). ב-7 בפברואר, ישבתי עם דייבי בחדר ההלבשה בפיטסבורג והקשבתי לשון מתמרמר על
סטיב. הוקל לי לדעת שהוא לא פחד רק ממני. רוקי מאיביה המסכן גם נקבר בידי שון
והאנטר על כך שלכאורה לא רצה לעשות ג'ובים, עבור כך שלא מכר ושגנב את הספוטים
שלהם. רוקי היה ילד טוב, והוא ניסה להיות מנומס ומכבד, אבל הוא לא הצליח לגרום להם
לחבב אותו. בדיוק אז וינס עם העורך דין שלו, ג'רי מקדיביט, הביאו אותי למשרד שלו.
הושטתי לו גזיר עיתון מהעיתון של קוויבק סיטי. "בנוגע לזה שאני אדיש בזירה,
תאמין למה שאתה רוצה". וינס שם את המשקפיים שלו וקרא: "היו רק 4,000
מעריצי היאבקות בקולוסיאום אתמול עבור המופע של ה-WWF וזאת הסיבה שהשחקנים לא נתנו
את כל כולם. כל המופע שהתרגלנו אליו נעלם. רק הקרבות בין ברט הארט וסטיב אוסטין
והקרב בין פיל לאפון ואואן הארט גרמו למעריצים לעמוד. הקרב המרכזי בין פארוק ושון
מייקלס לא הפיק את התוצאה הרצויה". אמרתי לוינס שידעתי שלא היה כנה איתי: כל
מה שהבטיח לי השתנה בגלל ששון סירב להוציא אותי אובר. אם הוא ניסה להרוס אותי,
אמרתי שאני רוצה שידע שאני מודע לכך. עם כזאת בגידה והונאה, עדיף היה ללכת ל-WCW. "אני לא יודע אם אתה
מבין את זה אבל ניצחתי רק בשלושה קרבות מאז שחזרתי". וינס אמר שכל מה שאמרתי
פשוט לא היה נכון- הוא השקיע בי יותר מדי בשביל לא להוציא ממני את כל מה שיכול
היה.

ב-13 בפברואר, בלוואל, מסצ'וסטס, החדשות הגדולות
היו ששון מוותר על תואר העולם כיוון שפתאום הוא חווה פציעת ברך מסיימת קריירה והיה
זקוק לניתוח. טייקר הסתכל עליי כאילו הכל היה בולשיט ואמר "אאמין כשאראה את
הצלקת. החרא הקטן הזה לא רוצה להפסיד את החגורה". טייקר, סיד ואני הלכנו
למשרד של וינס. שון והאנטר, פאט, JR ובריסקו כבר היו שם כשהגענו. וינס נראה ממש מודאג ששון נפצע והיה
קרוב לדמעות כשהסביר איך אזכה בחגורה בפיינל פור עבור כהונת התואר הרביעית שלי.
הקאץ'? סיד יעבוד איתי בקרב תואר למחרת היום ב-RAW ואוסטין יעלה לי בחגורה, מה
שיקבע קארד חדש לרסלמניה 13 בו טייקר וסיד יהיו במיין איבנט ואני וסטון קולד נעבוד
במיין איבנט המשני. בעצם אהבתי את הסטוריליין החדש, וידעתי שלטייקר ולסיד היו כל
הזכויות להיות במיין איבנט. אבל כשוינס הסביר איך הכל עמד להשתנות, הסתכלתי על
טייקר, שעמד בפינה ונראה ספקן. סיד היה שתקן, וסטיב לבש מבט תקיף כשחיכינו לראות
כיצד עתידנו יכתב מחדש, כנראה חושש שיהפוך לבייביפייס בדיוק כשהדברים המריאו עבורו
(הערת המתרגם: הרס לו את הקריירה, הפייס טרן, הא?). הוא ידע ששון מעדיף אותו כחבר
מאשר אויב. בחדר ההלבשה, סטיב שוב אמר לי שתמך בי, אבל הוסיף שלא רצה להיות מעורב
במתיחויות בחדר ההלבשה. סטיב עמד לשבת על הגדר.

שון עשה ריאיון בזירה באותו הלילה שצפיתי במוניטור
טלוויזיה מאחורי הקלעים יחד עם מתאבקים אחרים. הוא יצא בלי לצלוע הרבה ועם מראה
שובר לבבות של דמעה מזדמנת, הוא דיבר על איך שחיי את החלום. המעריצים צעקו לו בוז,
אז המצלמות נאלצו לעבור לתקריבים של נערות בוכות. הוא אמר שפשוט נאלץ להקשיב
לרופאים שלו. הוא לא רק נפצע בברכו, הוא אמר ש"איבד את החיוך שלו"
בחודשים האחרונים והלך הביתה למצוא אותו. כל מתאבק שעמד איתי גילגל את עיניו כששון
ויתר על התואר, והושיט את החגורה לוינס, שהיה מוכתם במייקאפ ונראה כמו דרקולה וגם
ניסה לעצור את דמעותיו. עבדתי בקרב זוגות עם שון במאדולנדס רק שלושה ימים לפני כן
ושום דבר לא היה בסדר עם הברך שלו. הוא לא התאבק מאז. מצאתי את עצמי מסכים עם
טייקר- אאמין לבולשיט הזה כשאראה את הצלקת. כעבור שלושה ימים, נסעתי לבניין
בצ'אטונגה עבור אין יור האוס. שפעת פגעה בחדר ההלבשה. סטון קולד היה שם, למרות
שהיה ירוק לחלוטין. הוא בקושי דיבר כשעבדנו על הסיום עם ויידר וטייקר. כשארבעתנו
הגענו לזירה, ריאיון הפרישה הדומע של שון התנגן על המסך הגדול. שון היה שם, וצפה
בהכל במוניטור מאחורי הקלעים, בזמן שהתפשטה בחדר ההלבשה שמועה שלא יצטרך ניתוח
בכלל באופן מפליא. ואז שון יצא, נותן כיפים, כשהגיע לשולחן השדרים כדי לפרשן. זה
היה קרב מרובע נהדר (הנה) עם חוקי באטל רויאל והחגורה הייתה על הכף. ויידר פגע בעצמו
הפעם, ולקח מגף לפנים בזמן שרץ אל טייקר עם כיסא ברזל. הוא פתח את הגבה שלו ודימם
בכל מקום, ואז הודח, והדם המריץ את הקרב. השופט נתן לנו סימן, וזרקתי את סטיב
החולה מעל החבלים אל הרצפה והדחתי אותו. בסדרה טובה של סיומות מטעות, כשהשופטים
ניסו לסחוב את אוסטין מהאייפרון, התכופפתי מקלוזליין של טייקר והפכתי אותו החוצה
כשסטיב נסחב אל חדר ההלבשה. לאחר מכן ארל האבנר הושיט לי את החגורה כדי להתחיל את
הכהונה הרביעית שלי כאלוף. למרות העידוד מהקהל, לא היה לי רגע להעריך את זה כי
המוזיקה של סיד התנגנה חזק כדי לבנות לקראת קרב התואר שלנו ב-RAW למחרת היום (חלק 1, חלק 2).

ב-RAW, שהיה בנאשוויל, צעדתי לזירה ונראיתי כמו אלוף בטוח, אפילו שסיד
היה הבייביפייס ונאשוויל הייתה עיר מגוריו. הוא היה חבר טוב, אבל פחד כל פעם
שעבדנו כי הוא היה מוזר וחשוף לפציעות. היה לי רעיון חדש, אחד שמעולם לא נעשה לפני
כן, שבו אסחב את סיד אל עמוד הזירה ואנעל פיג'ר פור על העמוד. זה נראה ממש כואב
וסיד צרח ביגון בזמן שנתלתי הפוך מבחוץ. כשעבדתי על הברך שלו חייכתי, כי זה לא
כאב, נראה אמיתי אבל היה קל. אחרי כמה הפסקות פרסומות ועוד שידור של נאום הפרישה
העצוב של שון, ממש באמצע הקרב שלנו (הערת המתרגם: לא היו הפסקות פרסומות בקרב
הזה!), הלכנו לסיום. בסוף איכשהו גרמתי לסיד לנסות להפוך אותי, ואז התגלגלתי
והפכתי אותו לשארפשוטר. סיד ניסה באופן נואש לצאת מזה, אבל היה גמור. אז סטון קולד
צעד אל הזירה והרביץ לי עם כיסא. מכרתי את זה מספיק זמן כדי שאהיה מכופף וסיד יוכל
לתת לי פאוורבומב אל המזרן, ויצמיד אותי עבור הניצחון. ה-WWF בדיוק יצרו חגורת אליפות
אירופאית, והטורניר הראשון להכתיר אלוף חדש יתרש בסיבוב הופעות מלא בן תשעה ימים
בגרמניה בפברואר. שמחתי להתרחק משון ומכל שאר הדברים. הפעם החלטתי לנהוג במקום
לנסוע באוטובוס עם החבר'ה. להגיע למקומות היה אתגר, אבל אהבתי את חופש הדרך,
ואיכשהו המזל הביא אותי לבניינים בבטחה בכל לילה. המעריצים האירופאיים לא אהבו איך
שהדמות שלי נדפקה לאחרונה ועודדו אותי יותר מאי פעם. ב-25 בפברואר, היה לי קרב
נהדר מול אואן בהמבורג.

עזבתי אל ברלין עם זמן לבזבז, אבל נאבדתי בגשם
שוטף. זה עדיין היה מוקדם אחר הצהריים כשהגעתי לבניין, אבל וינס כעס שאיחרתי.
התברר שהם עשו את ה-RAW בשידור חי הראשון מאירופה כדי לשדר בארצות הברית ובקנדה באיחור,
אבל לא ידעתי זאת. הייתי תחת הרושם שוינס השכיר צוות צילום מקומי כדי לצלם האוס
שואו. בחדר ההלבשה, ג'רי בריסקו אמר לי שהאנטר עמד לצאת עליי אובר: זה לא היה
מפתיע כיוון ששון והאנטר הכניסו את עצמם לוועדת הבוקינג. אמרתי ברוגע שלא ראיתי
שום היגיון בזה שהאנטר ינצח את הבחור הכי אובר באירופה חודש לפני רסלמניה 13,
כשסטון קולד ואני אמורים לסחוב את האירוע. האנטר חרק בשיניו כשבריסקו חזר על עצמו
בלחץ. אמרתי בקרירות "אלך לוינס," והלכתי למצוא אותו. וינס היה קריר
כלפיי אבל הבין אותי ושינה את הקרב לפסילה עם התערבות של צ'יינה. באותו לילה לאואן
ולדייבי היה קרב נהדר עבור האליפות האירופאית. אואן סחב את דייבי הנמרץ, שניצח
כשהפך את הסמול פאקג' של אואן לסיום יפהפה, שהעיף את הגג. וינס נתן לדייבי הבטחות
כשהחתים אותו, והוא לא מילא אותן וניסה לרצות את דייבי בכך ששם עליו את התואר
האירופאי. כשחזרתי הביתה ב-1 במרץ, היו רק שלושה שבועות עד לרסלמניה 13, וכמעט
חזרתי לכושר שיא. לפני תחילת המופע בספרינגפילד ב-9 במרץ, ישבתי עם וינס בחדר
ההלבשה הריק כשהסביר לי תוכנית של שנה וחצי שתתרכז בהפיכת סטון קולד לבייביפייס
ברסלמניה 13. הוא הוציא דף נייר עם שתי רשימות עליו והושיט לי. הרשימות הכילו את
מי שאוכל לעבוד איתו כפייס לעומת מי שאוכל לעבוד איתו כהיל. הייתי חייב להודות
שהרשימה של ההיל משכה יותר, במיוחד מטעמי בטיחות. רוב האנשים שאעבוד איתם בתור
פייס היו פזיזים וסטיפיים, ואילו הבייביפייסים היו וורקרים כמו שון, טייקר
ואוסטין. אבל להפוך להיל? לא התלהבתי מזה בכלל.

ציפיתי להוציא את סטיב אובר ברסלמניה 13, אז
הופתעתי כשוינס אמר לי שרצה שאנצח את סטיב במקום. הוא הסביר לי בהתלהבות שהמציא
קונספט שבחיים לא נעשה לפני כן ושסמך עליי שאבצע אותו. אהיה ההיל הכי לוהט ב-WWF, אבל רק בארצות הברית:
הטוויסט היה שרצה שארד על המעריצים האמריקניים הכי שאפשר. עבורם אהיה היל, אבל
לשאר המעריצים ברחבי העולם, עדיין אהיה בייביפייס. אמרתי שאין לי שום מושג איך זה
יעבוד עם הקהל העולמי כשכולם צופים באותה תוכנית. "כולם ברחבי העולם אוהבים
לשנוא אמריקנים," וינס אמר. "אנחנו יוצאים כאילו אנחנו טובים יותר מכל
השאר. זה לא ישפיע על מכירות המוצרים שלך כי יאהבו אותך בחו"ל על ההתנגדות
לאמריקנים". פעם נהניתי להיות היל, לפחות בזירה, אבל לא רציתי לבודד את הקהל
שלי. אני אודה שהתרגלתי לחנופה. הרבה ילדים צעירים מעודדים אותי הפיג את בדידותי,
עזר לי לאגו וגרם לי לסבול לקום בכל בוקר וללכת לעיר הבאה. אמרתי לוינס שאחשוב על
כך. כשהערב המשיך, שוטטתי מאחורי הקלעים במרכז האזרחי בספרינגפילד וחשבתי על הכל
בראשי. אם אהפוך להיל, תהיה לי יותר שליטה בזירה כי אני אקבע את הקצב. שלא לדבר על
כך שלא אצטרך לדאוג עוד בנוגע לדמותי הבייביפייסית שתצא בכיינית. אם התגובה
שקיבלתי בגרמניה הייתה קנה מידה, כנראה שהמעריצים הזרים שלי אכן יקנו אותי יורד על
אמריקנים. הכי חשוב, שון לא יראה אותי עוד כאיום: למעשה, הוא יזדקק לי יותר מתמיד.
אבל מה בנוגע לאמי? היא הייתה פטריוטית, והיא תשנא כל חלק מזה! טיילתי בקנדה
ובארה"ב מקצה לקצה, לכל עיר גדולה ולמלא ערים קטנות, ואהבתי את שתיהן. תמיד
ראיתי את עצמי כצפון אמריקני, גאה באופן שווה בדמי האמריקני ובמורשתי הקנדית.
כשונא אמריקה, אהיה היל שאמריקנים ישנאו מאוד. וקהל ההיאבקות האמריקני כבר השתנה,
וצעק בוז לבייביפייסים ועודד את ההילים. הייתה תחושה שקהל ההיאבקות האמריקני הפך
להיל ולא אני. לפני שהלילה נגמר, מכרתי לעצמי את הרעיון. אחרי 10 שנים חזקות
כבייביפייס, לחלוטין אצטרך להזריק דם חדש לדמותי. שיכנעתי את עצמי בנוגע לכך,
אפילו שלא יכולתי שלא לחשוב שמשהו לא בסדר בתוכנית של וינס. התקשרתי אליו למחרת
בבוקר: "כל עוד זה יעשה בחוכמה ותהיה לי שליטה על מה שאני אומר ועושה, אני
בפנים". "לא תתחרט על כך". וינס אמר לי לשמור על ההיל טרן שלי
לעצמי, אז עשיתי זאת.

בפרק הבא: "האריה והצבוע"!

היטמן- פרק 37: כולם מסביב לעולם שונאים אמריקנים!

כשלא הייתי, סטיב אוסטין ממש הצליח בתור היל.
בסרבייבור סירייס 96 ב-17 בנובמבר, הוא נהיה היל כל כך טוב עד שהתחיל להפוך
לבייביפייס- המעריצים אהבו אותו! זה היה משהו שהוא רצה להימנע ממנו כי לריצה
ההילית שלו עדיין היה מומנטום גבוה. היה לו מראה כל כך טוב עבור היל, עם ראש קירח
ועיניים מאיימות שקדחו בך חורים. הוא לבש מכנסיים שחורים פשוטים ונראה כמו בן כלבה
קשוח אמיתי. הפרומואים שלו היו חזקים: המבטא הטקסני והמראה הפשוט שלו נתנו לו
מגנטיות ייחודית. זה היה לילה גדול עבור סטיב. שבוע לפני סרבייבור סירייס הוא טס
לקלגרי כדי לתכנן את כל הקרב (הזה) איתי. הוא היה חבר של שון, והיו להם כמה קרבות נהדרים
ביחד, אבל ליד הזירה בחדר הביליארד שלי סטיב התוודה בפניי ששון לא היה האדם הראוי
להוביל את הארגון. לקחתי את זה בתור המחמאה שזאת הייתה. בתפנית מפתיעה לאירועים,
שון עמד להפסיד את החגורה לסייקו סיד בסרבייבור סירייס, כדי שיוכל לזכות בה שוב
ברויאל ראמבל בעיר מגוריו, סן אנטוניו, בינואר. באמצע כל זה, אהיה במיין איבנט כדי
לעבוד עם סיד בקרב תואר באין יור האוס של דצמבר. לא הייתי בטוח אם זה ששון יפסיד
את החגורה ואז יזכה בה שוב ישפיע על הקרב החוזר הגדול שוינס גרם לי להאמין שיהיה
ברסלמניה 13. לעת עתה, כל מה שיכולתי לעשות היה להתרכז בקרב שלי עם סטון קולד.
בסרבייבור סירייס, סטיב ואני עבדנו מהר וקשה, והתעייפתי רק בסוף. לא היה לי שום
מושג שוינס ו-JR הולכים למרחקים גדולים בפרשנות כדי לנסות ולרדת עליי. כששמעתי את
זה אחר כך, קיבלתי לראשונה את הרמז למה שעמד לקרות לי. JR אמר שאני איטי לקום וייחס
זאת לחלודת זירה. "ברט הארט, עם מהלך ענק, לא יכול לכסות..." וינס היה
מהיר להוסיף "פשוט לא היה לו את זה, JR, הוא יכול היה לנסות את
זה!". הרגשתי כאילו הם ממש מתאמצים להציג אותי בתור זקן ושבור, בזמן שרק
ניסיתי את מיטבי כדי לוודא שסטיב יראה חזק בזמן שיוציא אותי אובר. הקרב היה מלא
במהלכים אמינים בקרב אגרופים ארוך וממושך. התקוטטנו על הרצפה, הוטחנו על שולחן
השדרים הספרדי, שברנו מחסום מתכת והתקוטטנו בשורה הראשונה! כשסטון קולד התקרב
לחיסול, הוא התקרב אליי מאחור, ונעל לפיתת קוברה. כמו שעשיתי עם פייפר ברסלמניה 8,
קפצתי ובעטתי בעזרת הטורנבאקל כדי להתהפך לאחור והצמדתי את סטיב לאחת... שתיים...
שלוש.

כשהלכתי מסביב לזירה ונתתי כיפים למעריצים שלי,
שמחתי כשוינס לחץ את ידי. הוא עדיין לבש את האוזניות וחייך ועם מה שנראה כמו
עיניים אוהבות של אבא אמר "לא יאמן!". מאוחר יותר באותו הלילה, סיד לקח
את התואר משון בעזרת מצלמת טלוויזיה כדי להוריד אותו בזמן ששון הוסח כשהמורה שלו,
חוזה לות'ריו, חטף לכאורה התקף לב בצד הזירה (הערת המתרגם: או חטף מכה ממצלמה...).
ב-20 בנובמבר, טייקר, שון, סיד ואני הופענו במסיבת עיתונאים גדולה בסן אנטוניו.
קרב התואר שלי באין יור האוס עם סיד הורד בדרגה כדי שהם יוכלו להדגיש את הקרב של
סיד עם שון ברויאל ראמבל. כעבור שבוע, ה-WWF הגיעו לאנגליה עבור מופעים
בלונדון בלונדון ובברמינגהאם, למרות שוינס שמר את שון בארה"ב כמו שעשה עם
הוגאן. אם מישהו תהה האם עדיין הייתי אובר, השאלה נענתה ברגע שצרחות היטמן קיבלו
אותנו בהית'רו. מופעים מלאים בארצות הברית נהיו נדירים מרגע שעזבתי, אבל לא נשאר
כרטיס אחד פנוי למופעים בממלכה המאוחדת. מעריץ הסביר את זה ככה במכתב לרסלינג
אובזרבר: "אף זכר מבוגר לא עומד לתמוך באדם בלונדיני, מעורר בחילה, ולובש
קוקו שמכריז על עצמו כעל סקסי בוי. לא משנה כמה הוא טוב בזירה". הייתי אסיר
תודה כשרבים מהחבר'ה באו אליי והודו לי שחזרתי. רובם עדיין קראו לי אלוף. בלונדון,
עבדתי בקרב טוב מול ויידר. הוא נחשב לקשוח, מהיר וזריז כמעט כמו באם באם ביגלו,
אבל הוא גם היה אחד מהבחורים הכי סטיפיים שאי פעם נכנסו לזירה. הוא לאחרונה פגע
בשון כל כך חזק עד ששון קבר אותו לפני החבר'ה, ואיים שאם זה יקרה עוד פעם הוא יפטר
את התחת השמן שלו. אבל היית צריך להיזהר עם המפלצות של הביזנס. הן יכלו לטאטא איתך
את הרצפה בכל זמן שרצו, ועשו לבחורים בגודל שלי ושל שון טובה כשגרמו לנו להיראות
טוב כשהצמדנו את הכתפיים שלהם למזרן.

יוקו, פוג'י, באקלנד ומאן און א מישן כולם נעלמו
מחדר ההלבשה. ה-1-2-3 קיד, רודי פייפר ו-JJ דילון שפוטר לאחרונה כולם
עברו ל-WCW (אף אחד לא היה בטוח למה וינס זרק את דילון). הרבה מאוד פרצופים
חדשים הגיעו בחודשים שלא הייתי: את חלקם פגשתי רק פעם או פעמיים. האחד שבלט מיד היה
דוויין ג'ונסון, הוורקר מדור שלישי הראשון בביזנס. סביו, פיטר, היה ענק סמואי
קשוח, והיה חבר קרוב מאוד של סטו. אמרתי לדוויין שזכרתי אותו בתור ילד קטן שרץ בין
חדרי ההלבשה כשעבדתי בהוואי בשנות ה-80. הוא היה ביישן לצידי, ילד נחמד וטוב
שעדיין היה תמים ביחס למתאבקים. הוא היה תערובת נאה של סמואי ופולינזי, בנוי טוב
ואתלט אמיתי: הוא שחק קצת ב-CFL עם הסטמפידרס מקלגרי לפני כמה שנים בלבד. כמוני, הוא התפטר כדי
לנסות להשתתף בעסקים המשפחתיים והיה נחוש ללמוד. רציתי לראות את הילד הזה מצליח,
ואמרתי לו שאעזור לו ככל שאוכל. צפיתי בו בזירה באותו הלילה, כשהוא התאבק בשם רוקי
מאיביה, ואני זוכר שכשחזרתי לחדר ההלבשה אמרתי לכולם "תזכרו את מילותיי. בתוך
שלוש או ארבע שנים מעכשיו הילד הזה יהיה העסק". כבר היו לו הלוק והכישרון. אם
רק ילמד לדבר הוא יוכל להיות גדול.

עוד פרצוף חדש שהילך בחדר ההלבשה היה מקרה מסקרן
שנקרא קקטוס ג'ק. כולם קראו לו ג'ק, אבל שמו היה מיק פולי. וינס בדיוק המציא אותו
מחדש כמנקיינד. הוא היה ילד גדול מלונג איילנד, ניו יורק, עם זקן מדובלל ושיער
שחור, ארוך וסבוך. הוא כבר היה אגדת הארדקור שהיה מפורסם עבור הקרבות המטורפים והאלימים
שלו ב-ECW, WCW ויפן. אבל אני חשבתי שהיה בחור ידידותי, מנומס ואינטיליגנט, רחוק
מדמות המטורף ששיחק בצורה כל כך משכנעת, עם כותונת משוגעים ומסכה של חניבעל לקטר!
בחדר ההלבשה בברמינגהאם, מנקיינד עקב אחריי בציפייה, וחיכה לעבוד אותי. קיוויתי
שהוא הנמיך את כל הזבל המטורף שלו כי הדבר האחרון שרציתי באותה נקודה היה להיפצע.
ככל שדיברנו יותר, הצלחתי להבין שהייתה לו מתנה והוא יכול היה לראות את הקרב בראשו
כמו סרט, כמוני. ונדהמתי מהקרב שלנו. מנקיינד לקח את כל הסיכונים והבאמפים, אבל
היה ממש מוכשר. יותר מכך- הוא לא היה סטיפי. הוא נהיה לא רק אחת מהדמויות הכי
אהובות עליי בביזנס, אלא גם אחד מהאנשים הכי אהובים עליי. פולי היה אחד מקומץ
אנשים שחשבתי שהיה להם דמיון טוב לביזנס כמוני. כשלא הייתי, הקרבות שלו מול שון
היו אלה שסופסוף נתנו לשון את האפשרות לצאת אובר. מיק פולי היה מתאבק נהדר,
ונדהמתי ש-WCW איבדו אותו. בווסט פלם ביץ', בלילה של ה-14 בדצמבר, 1996, החלקתי
מתחת לסדינים כשכל כך כאב לי עד שלא הייתה לי ברירה אלא להוריד כמה משככי כאבים,
לקחת את הבקבוק החם שלי ולשים קצת קרח על הגב והברכיים שלי. הייתי אמור להתאבק מול
סיד בקרב התואר שלנו למחרת היום באין יור האוס. כשהתאבקתי עם ג'ים בהארט פאונדיישן
פעם, הרגשתי כמו הפורשה לעומת הטנק שג'ים היה. עכשיו הרגשתי כמו מכונית מירוץ ישנה
כשחבלותי מוחבאות לפני כל קרב תחת ציפוי צבע רענן.

הקרב שלנו (חלק 1, חלק 2) היה טוב באופן מפתיע. סיד כיבד אותי כי
עזרתי לו כשיכולתי. במהלך הקרב, שון ישב עם ג'ים רוס בשולחן השדרים ובירבר על
זכותו מלידה לחיות את חייו כפי שיבחר. כנראה מה שאמרתי לפני חודש על זה שהצטלם
לפלייגירל אכל אותו כל הזמן. שון התערב בסיום כשטיפס על צד הזירה, שם התנגשנו,
והרשנו לסיד לתת לי ג'קנייף פאוורבומב אל המזרן עבור הניצחון. קפצתי בזעם ומשכתי
את חולצתו של שון מעל ראשו כאילו היינו בקרב הוקי והעמדתי פנים שהרבצתי לו עד
שאיבד את ההכרה. זה נראה פנטסטי. סיד חזר לחדר ההלבשה ושמח מאיך שזה הלך, ושון
נראה מרומם. אבל ביומיים הבאים בהקלטות בפלורידה הוא היה מרוחק ממני. כשאמרתי
לוינס שדאגתי שאני מעצבן את שון, הוא זילזל בזה. עדיין, ביקשתי ממנו להבהיר את
הדברים ביני ובין שון, כדי שנוכל לעשות את זה נכון. הוא לא הקשיב. במקום שניישב את
זה, שון יצא אל הזירה ועשה ריאיון כועס, כשאני הייתי המטרה של הזעם שלו. התאכזבתי
לראות אותו מאבד את המזג הפייסי שלו. חשבתי "אוי, שון, אל תעשה את זה...
תישאר צנוע... אני רק עובד... תן לי להיות ההיל...". הנדתי בראשי בחוסר הבנה
כשניסיתי להבין מה קורה בינינו. ביליתי את חג המולד בכאבים, אבל עבדתי עם ליאו
בורק ועם חבורת מתאבקים ירוקים כשהתאמן בביתי בזירת WWF שוינס נתן לי. במשך הזמן
האנשים האלה נהיו כריסטיאן, אדג', גלן קולקה, טדי הארט (הבן של ג'ורג'יה, טדי
אניס), מארק הנרי, רייזור ראמון המזוייף, קוראגן, דון קאליס, טסט וקן שאמרוק, שהיה
אלוף ה-UFC באותה תקופה, ואלו היו רק חלק. למרות המתח עם שון, הייתי בפסגת
העולם, עומד לקבל את התואר, בזמן שאני מתאבק ה-WWF עם השכר הגבוה ביותר בכל
הזמנים. באותו חג המולד, לג'ולי ולילדים היה הכל, כולל אותי. ה-WWF פשטו על סן אנטוניו בניסיון
למלא את האלאמו דום עבור הרויאל ראמבל ב-19 בינואר 1997. בסוף, זה נהיה אחד
מהאירועים עם הכי הרבה כרטיסים בחינם בהיסטוריה של ה-WWF, אבל הם כן מילאו את הדום עד
הגג.

סטון קולד היה אחד מהמשתתפים הראשונים ברויאל
ראמבל (הזה), והסיפור היה שהוא בלתי ניתן לעצירה. הוא כיסח את הצורה לכולם, וזרק שיא של
11 מתאבקים (הערת המתרגם: לא, ברט...), אחד אחרי השני- עד שאני הגעתי.  עבדנו אחד עם השני, עד שהגענו לשבעה אנשים. ואז
במקרה תפסתי את אוסטין לא מוכן וזרקתי אותו מעל החבל הראשי, והדחתי אותו, אבל
השופטים בדיוק הוסחו בגלל טרי פאנק ומנקיינד, שהתקוטטו על הרצפה. אוסטין החליק
מתחת לחבל התחתי והפך החוצה את טייקר וסיד (הערת המתרגם: ויידר, יא טמבל!), בדיוק
כשאני זרקתי את דיזל המזוייף. טכנית, בדיוק זכיתי בקרב התואר הנחשק ברסלמניה 13,
אבל סטיב בא מאחוריי, זרק אותי החוצה וקיבל את הניצחון במקומי. לפי התוכנית, הוא
הלך בראש מורם אל חדר ההלבשה כשאני השתגעתי בזירה לחלוטין, ודחפתי את השופטים.
מילאתי את הסטוריליין, אבל שוב פעם התלוננתי על המיקרופון שנדפקתי. זה היה היט
נהדר עבור סטיב, וזרמתי עם זה, אבל תמיד תהיתי איפה הפייאוף עבורי. לאן הדמות שלי
הולכת? אבל אף אחד לא התקרב לעבודה הנהדרת ששון עשה במיין איבנט עם סיד, אפילו לא
אני. אחר כך הלכתי לחדר ההלבשה של שון כדי להגיד לו שאני גאה בו. הוא הודה לי,
וחשבתי שהכל בסדר בינינו. טרי פאנק היה שם רק ללילה אחד, כדי להיות בבאטל רויאל.
זה כאב לי לראות אותו צולע בחדר ההלבשה אחר כך. הוא בקושי הצליח ללכת אחרי שלקח כל
כך הרבה באמפים בקריירה שלו, אך עדיין נתן את כולו, חצי מכונה, חצי מזוכיסט.
הוורקר הנהדר הזה ואלוף ה-NWA העולמי לשעבר משך אותי לצד במקלחות באותו לילה ואמר לי שכיבד אותי
על כל מה שנתתי לביזנס במהלך השנים הללו ושלדעתו הייתי הוורקר הכי טוב שהיה. עזבתי
את הבניין אחרי המופע והרגשתי גאה בעצמי.

הדבר היחיד שעדיין שמר עליי כבייביפייס היה סטון
קולד, שהמשיך לצאת משום מקום כמו רשע ישן וטוב במערבון, ותקף אותי והשאיר אותי מת
כל שבוע. הוא מאוד הזכיר לי את דייב שולץ, בחבילה שונה אבל עם אותה רשעות קשוחה.
סטיב היה היל פחדן מעולה (הערת המתרגם: הא?) ואני מתכוון לזה כמחמאה. אהבתי לעבוד איתו
כי זה נראה כאילו באמת שנאנו אחד את השני. הריאיונות והקטטות שלנו נראו אפילו יותר
שוט ממה שעשיתי עם שון. למרבה הפתעתי, התוכנית בביומונט ב-20 בינואר (מומלץ!) הייתה התוכנית
של ברט הארט. למרות שהייתי שמח לשחק חלק מרכזי בתוכנית, וינס גרם לי לבצע ריאיון
מתוסרט במיוחד בזירה שכלל עוד תלונות, שחשבתי שכבר נמאסו למעריצים. "נדפקתי
בקרב התואר שלי מול סיד בגלל שון מייקלס. נדפקתי ברויאל ראמבל בגלל סטון קולד.
נדפקתי בידי ה-WWF!" אמרתי ובהיתי בוינס. לאחר מכן הצבעתי עליו באשמה ואמרתי
"ונדפקתי בגללך!". בטלוויזיה בינלאומית בשידור חי, פרשתי, עברתי את
מחסום האבטחה ויצאתי דרך הקהל. הכל נראה די אמיתי, יותר מדי אמיתי, אבל עשיתי כמו
שוינס אמר לי. בפרומו קשוח, אוסטין ירד עליי על כך שבכיתי והתלוננתי כל הדרך
לקנדה. "הבן אדם היחיד שתוכל לנצח זה הזקן השבור שלך במרתף הקטן והישן שלו!"
(סטו תמיד היה מוחמא כשמתאבק היל הזכיר את שמו בטלוויזיה). המארקים של ECW גדלו במספרם: בחורף 1997, הם
קנו באופן קבוע את הכרטיסים לשורות הראשונות בכל הקלטות הטלוויזיה של וינס בחוף
המזרחי רק כדי שיוכלו להישמע בטלוויזיה של העולם צועקים בוז לבייביפייסים ומעודדים
את ההילים. הם עשו את החיים ממש קשים לרוקי מאיביה, רק בגלל שידעו שיוכלו לעצבן
אותו. לקהל הטלוויזיה הכללי לא היה מושג שזאת הייתה אותה קבוצת מעריצי ECW שהופיעו בכל מקום. במקום
זאת, הם חשבו שזה טרנד שהתפתח, וכתוצאה מכך לשנוא את הטובים ולאהוב את הרעים התחיל
לתפוס. אבל בביומונט, המעריצים עדיין עודדו את הבחורים הטובים. אחרי שפרשתי
בטלוויזיה חיה, גורילה מונסון הכריז שמה שקרה ברויאל ראמבל היה שערורייה ורצה
לפצות על כך בכך שהזמין אותי, את טייקר, את ויידר ואת סטון קולד להשתתף בקרב
הרביעייה האחרונה באירוע האין יור האוס ב-16 בפברואר, כשהמנצח יפגוש את שון על
התואר ברסלמניה 13. אז חזרתי דרך הקהל, קיבלתי את הקרב ואז התקוטטתי בשביל הכניסה
עם סטון קולד עד שירדנו מהאוויר.

כבר חלק 2...

היטמן- פרק 36 חלק ב'

הסברתי לו שהוא יזכה בחגורה שוב בקרב שלישי, ושאז אתמוך בו, אבל קיבלתי את הרושם שהם הבטיחו לו כהונה ארוכה מאוד, כמו תמיד, ושהוא לא ציפה להתערבויות. אמרתי לו שהקרב החוזר שלנו לא צריך להיות מיד- נוכל לחכות קצת. רציתי שידע שהבנתי, יותר מכולם, שוינס היה זקוק לכך שיהיה הכוכב הגדול הבא של ה-WWF ושהוא יכול היה לסמוך עליי. בסוף, אף אחד לא יכול היה לעשות אותו כמוני. ביום הולדתי ה-39 ביקרתי את אמא ואבא. בחלון המטבח ראיתי את טד, מאט ו-TJ מתאבקים בזירה שהייתה על הדשא. נדהמתי לראות את מאט עושה סלטות מהפינה ונוחת באופן מושלם באמצע הזירה, באותה תקופה משהו שמעט אנשים בביזנס יכלו לעשות. מאז רסלמניה 10, טד, מאט ו-TJ עשו כל שביכולתם כדי לחקות את אואן ואותי, והתאמנו על המהלכים שלהם כל היום. הבן של דייבי, הארי, בא מפלורידה כדי להצתוות עם TJ מול טד ומאט עבור הקרב החוזר הגדול שלהם ברודיאו של רוקיפורד. במשך שנה הם דיברו על איך שיתעלו על הקרב משנה שעברה. למיטב ידיעתי, הנכדים למשפחת הארט היו המתאבקים הצעירים ביותר שאי פעם הופיעו לפני קהל. אבל כעבור יומיים, מאט שכב וגסס בבית החולים לילדים בקלגרי (הערה: מדובר בבן של ג'ורג'יה הארט). זה היה ה-4 ביולי, היום המקולל של ההיאבקות. זיהום שבקושי היה אפשר להגות אותו- נקרוטיזינג פסליטיס- שנגרם בידי זן טורף של חיידק סטרפטוקוק, נכנס לגופו של מאט דרך חתך קטן באגודל. הוא כנראה חטף את זה ממזרן זירה שלא היה שטוף. ג'ורג'יה ו-BJ היו עם עיניים נפוחות, נדהמים ומותשים, אך סחבו את עצמם ברוגע והדהימו אותי.

מאט שכב על המיטה, קשור בחוטים וצינורות כדי לשמור על חייו. הוא נראה ממש כועס כששכב שם, כאילו כעס על אלוהים ששם אותו בגיהינום הזה. פניו הנאות היו מנופחות, אגודליו היו בגוון סגול וסימני החיים שלו נחלשו. ג'ולי וג'ורג'יה השאירו אותי לבד איתו, וכשנישקתי את מצחו, הוא רתח. עיסיתי את אצבעותיו הקרות והשחורות, הברשתי את שיערו הזרוק ושוחחתי הרבה עם אלוהים. במשך כמעט שבועיים מאט נלחם על חייו כשגופו רתח. זה הפך לסיפור לאומי כשניתן למאט התוא המפוקפק של הילד החולה ביותר בקנדה. הוא נלחם, אבל התקווה היחידה הייתה לקטוע את כל הגפיים שלו, ואם היה שורד, היה לו נזק מוחי. כמובן שרציתי שיחיה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב אילו חיים נוראיים ומכעיסים אלו יהיו עבור ילד מבריק ואתלט כמוהו. מאט נפטר ב-13 ביולי, 1996. ומלאך המוות של המתאבקים לא גמר עוד. בכלל לא. ב-22 ביולי, וינס היה ביאקימה, וושינגטון, עבור הקלטות טלוויזיה ושכר מטוס כדי לראות אותי בקלגרי. באירוע של WCW שבועיים קודם לכן, הבלתי ניתן לדמיון קרה: האלק הוגאן הפך להיל. אריק בישוף הדהים את כל עולם ההיאבקות, ווינס כוסח, וזה הכריח אותו לחשוב מחדש על הכל. הוא שם לפניי חוזה ואמר לי לקבוע מחיר: "מה שתרצה!". הוא אמר לי שטייקר ושון מרוויחים סביב ה-700,000 דולר לשנה. אבל לא מיהרתי לחתום. הוא עזב את הבית שלי בלי כלום חוץ מהבטחה מעורפלת שאחזור בסתיו. בארי בלום השיג לי תפקיד כויקינג בפרק של תוכנית ילדים שנקראה הרפתקאות סינבאד, שצולמה בדרום אפריקה, כמו סיבוב הופעות ב-WWF שהבטחתי לעשות. למעשה, הפרומוטר הדרום האפריקני איים לבטל את סיבוב ההופעות אם לא אהיה בו. במהלך מסע ה-36 שעות לקייפטאון, עם נחיתות ביניים בלונדון וביוהנסבורג, אני החלטתי לחזור לוינס. רציתי לעזור לו להפוך את המלחמה נגד טד טרנר. כאומן עדיין הערכתי את וינס, ממש- הזירות שלו היו הכי טובות, אפילו משאיות הזירה שלו היו ללא רבב. הייתי חייב להאמין שגאונותו בשיווק, במוקדם או במאוחר, תצליח לנצח את טד טרנר ואת WCW. אבל לעת עתה, וינס רק יכול היה להחזיק מעמד. ה-WWF הפכו לסרט מצויר עם גימיקי הליצנים והפיראטים שלהם. היריבות שלי עם שון תוכל להחזיר את הריאליזם ולהפוך את המצב.

קייפטאון היא כנראה העיר הכי יפה שראיתי. בכל מקום שהסתכלתי אליו, לאן שלא הלכתי, היה עוד נוף מרהיב: הרים שחורים, חוף אינסופי, עלים מדהימים. הבתים היו מדהימים, מורשת ההולנדים שהתיישבו שם לפני שלוש מאות שנה. כל אחר צהריים בקיץ, ערפל מעונן, כמו כותנה לבנה ודקה, עלה מעל ההרים וריחף מעל העיר עד שנעלם. זה היה מין שילוב מוזר של מזג האוויר והאדמה, אבל התעניינתי בעיקר ביופי של זה מאשר מאיפה שזה בא. ונדהמתי, כמובן, מהניגודיות בין הערים השחורות והעניות שהקיפו את העיר כמו בגיהינום של דאנטה, ששום דבר לא השתנה בהן למרות סיום האפרטהייד. טסתי ליוהנסבורג עבור שני מופעים גדולים בחוץ. מכל הליינאפ קיבלתי את התגובות הכי טובות מהקהל בכל לילה, ובספיישל מיוחד לטלוויזיה שצולם בסאן סיטי, נלחמתי מול סטיב אוסטין (הנה), שעכשיו השתמש בכינוי סטון קולד. יוהנסבורג הייתה מקום מפולג בו פשע של שחורים על לבנים היה נפוץ. רוב הלבנים שהכרתי שם סחבו רובים. למדתי את זה כשראיתי אותם בגלאי המתכות בכניסה למועדוני לילה. אחרי המופע הראשון ביוהנסבורג, עצרתי לשתות בירה עם דייבי ואואן בבר בלובי של המלון, והם אמרו לי שהם מקבלים את תארי הזוגות. ממש אחרי חצות, ג'ייק רוברטס צלע דרך הדלתות הקדמיות, מסטול ממשהו כששלוש זונות שחורות הובילו את הדרך. המטיף סופסוף נשבר וערכיו הנוצרים חוסלו. הוא נתן לי את החיוך הישן והאימתני שלו- חצי שטני, חצי זוחל. יכולתי להישבע שלשון קטועה השתרבבה מבין שפתיו. לא יכולתי שלא להרגיש צער כלפיו. דייבי גיחך ואמר "אלו אותן זונות שהיו איתו אתמול. כנראה הוא כבר לא חוזר בתשובה!". ביליתי את היומיים האחרונים בהופעה בסאן סיטי בבר במלון שהיה מלא במתאבקים, מעריצים ונשים יפות. הייתי חייב זמן איכות, ומספרי טלפון בלטו מכיסי הג'ינס שלי. הייתי חייב לחייך כשראיתי את יוקו שהתגרש עם לשונו בתוך גברת דרום אפריקנית לבנה שעזרה עם יחסי הציבור. היא הייתה ממש שיכורה. בטיסה הארוכה הביתה, היה לי הרבה לחשוב עליו. לא רק על עתידי אלא גם על הפרות אמונים באזורים אחרים שהייתי מעורב בהם. כשלא הייתי, האשמות פליליות גובשו כנגד גראהם ג'יימס, המאמן של ההיטמנס של קלגרי, בעוון ניצול מיני של שחקני הוקי צעירים באחריותו בעבודות קודמות. הוא הורשע בסוף.

ב-25 בספטמבר, נסעתי ללוס אנג'לס, כשביקשו ממני לעשות תפקיד אורח במשפחת סימפסון. ברי בלום הכיר את אריק בישוף, כמובן, והוא התקשר לפני שעזבתי כדי להגיד לי שבישוף היה נחוש להיפגש. אמרתי שנדבר על האם זה רעיון טוב ברגע שאנחת ב-LA, אבל כשהגעתי למלון, בישוף היה כבר בדרכו לחדרי. הוא היה בחור קטן בגיל העמידה עם שיער מדובלל וגומות חן. דיברנו כמעט שעה על, מכל הדברים, אהבתנו המשותפת לאקדוחנים במערב, כמו ווייאט ארפ, ג'סי ג'יימס ובוטץ' קאסידי (שהיה ברחובות של קלגרי בשנות ה-90 של המאה ה-19 לפני שהלך לדרום אמריקה, שם נהרג). הסתדרנו כל כך טוב עד שכמעט שכחתי למה הוא בא לראות אותי. ואז הוא שאל "אז, מה צריך כדי להביא אותך ל-WCW?". "אני רוצה בדיוק את אותו החוזה כמו האלק הוגאן, פלוס אגורה אחת." השבתי ברוגע. זה הדהים אותו. "אני לא יכול לעשות משהו כזה, לא עכשיו".

"זה בסדר, אני לא ממש רוצה ללכת למקום אחר. אני שמח איפה שאני". "נו באמת," הוא אמר. "לפחות תן לי משהו שאוכל לחזור לאנשים שלי איתו. כל דבר!". חשבתי על זה לרגע. "אני חושב על לבוא לעבוד אצלכם עבור 3 מיליון דולר בשנה ולוח זמנים קל יותר". הוא אמר שייקח את זה לחבר'ה של טרנר באטלנטה, וחזרנו לדבר על אקדוחנים. למחרת היום הלימוזינה אספה אותי כדי להסיע אותי לאולפן הקלטות, בו לקח לי חמש דקות לתרום את קולי למשפחת סימפסון. הרעיון היה שההיטמן קנה את אחוזתו של מר בורנס המרושע אחרי שמר בורנס פשט רגל, ועכשיו גר בספרינגפילד. הרגשתי שיש הרבה נקודות דמיון בין מונטגומרי בורנס לבין וינס מקמהן. ב-27 בספטמבר, בישוף הציע לי 2.8 מיליון דולר לשנה במשך שלוש שנים אם אבוא ל-WCW. אמרתי להם שאחשוב על כך, אבל עכשיו אני נדהמתי! מהר מאוד וינס שמע שמועות שחתמתי עם המתחרים. התקשרתי אליו ב-3 באוקטובר והקלתי בדאגותיו, ואמרתי לו שלא אעשה כלום עד שאדבר איתו. קבענו שיתקשר אליי בסוף השבוע. כשהוא עשה זאת, הוא שאל אותי ישירות מה הייתה ההצעה של WCW. "שלושה מיליון דולרים עבור לו"ז קל יותר, 180 ימים בשנה..." הוא קטע אותי: "אני לא יכול להשוות את זה".

אמרתי לו שלא רציתי שישווה את זה, רק שיציע לי את המיטב שלו. שנינו ידענו שלא רציתי לגמור ב-WCW. שנאתי את המחשבה שישתמשו בי בתור מתנקש כנגדו וכנגד הארגון שלו שהקדשתי את חיי כדי לבנות. "אבל וינס," אמרתי. "אני בעמדה להשיג תשעה מיליון דולרים בשלוש שנים. אני לא רוצה לעזוב, אבל אני לא רוצה להיות טיפש. אני חייב לחשוב על המשפחה שלי. מה אתה היית עושה? להגיד לא זה כמו לקרוע כרטיס הגרלה". הוא הבין את הטיעון שלי אבל אמר "WCW לא ידעו מה לעשות עם ברט הארט". הוא אמר לי שהוא זקוק לכמה ימים כדי לחשוב על זה ואז, כמו דון קורליאון, יחזור אליי עם הצעה שלא אוכל לסרב לה. אחרי שניתקנו, התנתקתי מהעולם ולקחתי את אופני ההרים שלי, ופידלתי במעלה ובמורד שבילי האופניים של קלגרי. בישוף הציע לי כל כך הרבה כסף, יותר ממה שיכולתי לחלום עליו, עד שלא יכולתי שלא לחשוב מה התנאים שלו יביאו למשפחתי. הייתי בעמדה מושלמת להבטיח חיים טובים לי ולמשפחתי. חשבתי על המתאבקים הזקנים והמפורסמים, האגדות מהעבר, שהופיעו בחדר ההלבשה מעת לעת כשהגיעו לזמנים קשים, שבורים, נכים או קרובים לכך. לאף אחד בחדר ההלבשה לא היה אכפת בכמה חגורות זכה אדם, איפה עבד או כמה קשוח היה. בסוף, כל מה ששינה היה כמה חסך. מעט מאוד מתאבקים הצליחו מחוץ לביזנס, לפחות בצורה משמעותית. כעת הייתי בעמדה שבה אם ארצה, אתאמץ עוד שלוש שנים ואלך הביתה ללא דאגות, לפחות לא פיננסיות. אבל האם אוכל לנשק את המורשת שלי לשלום כדי לגמור ב-WCW? ב-9 באוקטובר, וינס טס לקלגרי כדי להציג את הצעתו באופן אישי. ישבנו ודיברנו בחדר האוכל. כמשחק מקדים לפני הנושא הראשי, הזכרתי את הדוקומנטרי שפול ג'יי הציע. הוא אמר שאהב את הרעיון ושאין לו בעיה לתת לפול גישה למאחורי הקלעים ולקרבות. ואז הגענו לזה: וינס אמר שיש לו עסקה יותר טובה בשבילי מאשר מה ש-WCW הציעו. הוא רצה שאחתום ל-20 שנה, עבור סכום כולל של 10 וחצי מיליון דולר. קיבלתי מיליון וחצי לשנה עבור שלוש שנים כמתאבק, חצי מיליון לשבע השנים הבאות כאחד מהיועצים הבכירים, ואז 250,000 דולר לשנה במשך עשר השנים לאחר מכן, כדי להיות הבייב רות' של הארגון שלו, מה שוינס כל כך חיפש. זה היה מספק לשמוע אותו אומר "לעולם לא אתן לך סיבה לרצות לעזוב".

WCW הציעו לי כמעט אותו סכום עבור שלוש שנים, אבל בסופו של דבר לא יכולתי לעזוב את וינס, או את ההיסטוריה שלנו ביחד. קיבלתי את העסקה ולחצנו ידיים. עיניו נצצו כשנתן לי את החיוך שלו כשהסכמנו שכל מה שנותר לעשות היה ללבן כמה פרטים משניים. ב-RAW בפורט וויין, אינדיאנה, ב-21 באוקטובר, אכריז שאני חוזר כדי לפגוש את סטון קולד סטיב אוסטין בסרבייבור סירייס. הרגשתי רע, אבל הייתי חייב לשמור על אריק באוויר עד שהעסקה שלי עם וינס תיחתם. אריק ניסה כל מה שיכול היה לחשוב עליו, כולל להציע שהוגאן ופלייר יתקשרו אליי ויגידו שאין להם שום בעיה עם דברים שאמרתי עליהם בריאיונות קודמים, ושאני מוזמן לבוא. אפילו הול ונאש הסכימו לוותר על סעיף העדיפות שלהם, שהבטיח שאף אחד בעמדה דומה לא ירוויח יותר ממה שהם מרוויחים, רק כדי שאבוא ל-WCW. וינס כבר פירסם שאעשה ריאיון חי ב-RAW כדי להכריז אם אני נשאר או הולך. הנחתי שכל ענייני החוזה יסתדרו במהלך הזמן, אבל רק ביום שישי לפני ההופעה שלי ב-RAW קיבלתי טיוטת חוזה מאוד מגבילה ששוב, העורך דין שלי אמר שרק טיפש יחתום עליה. מכיוון שהטיוטה לא הזכירה את מה שאני ווינס לחצנו ידיים עליו, התקשרתי אליו. הצלחתי להשיג רק את אשתו, לינדה, שהייתה עכשיו נשיאה תפעולית, אז לא הייתה לי שום ברירה אלא להגיד לה שלא אופיע עד שכל פרטי החוזה שלי יובהרו. לפני שאוכל לקרוע את כרטיס ההגרלה של בישוף, הייתי מוכרח שהעסקה שלי עם וינס תהיה חתומה. קרלו האמין שאם ברט הארט ילך ל-WCW ברגע הזה אז ה-WWF יהרסו ולחץ על וינס לגמור את העסקה איתי. המשרד של וינס התקשר אליי ואמר לי שהמחלקה המשפטית שלו בטעות שלחה לי את החוזה הלא נכון: זאת הייתה הפעם השלישית שסיפרו לי את התירוץ העלוב הזה.

כשטסתי לפורט וויין עבור RAW, החוזה עם WCW היה מקופל בכיסי האחורי. עדיין לא היה לי חוזה חתום עם ה-WWF, אבל הופעתי בוכנית החיה קודמה מאוד כדי לנסות סופסוף לנצח את נייטרו ברייטינג. לקח אחד שלמדתי ב-12 השנים שלי ב-WWF היה שוינס הפשיט אותך כשגמר איתך, השתמש בכל או ברוב מה שנשאר לך, כולל שמך והדמות שלך. קרלו, שהאמין שעזיבתי תהיה אסון עבור הארגון שעבד אצלו, עזר לי לנסח חוזה שלקח יותר שליטה מוינס וסיפק לי יותר הגנה מכל מתאבק אחר בהיסטוריה, למרות שבאופן רשמי זה היה עורך הדין שלי, גורד, ורואה החשבון שלי, ג'ון גיבסון, שטיפלו בהכל. החוזה נתן לי את כל ההטבות הרגילות וגם עוד שתי הבטחות פורצות דרך: הראשון היה שאם אפצע בדרכי למופע או במהלך קרב עד שלא אוכל להתאבק, אקבל פיצוי בשכר. השני הרשה לי שליטה יצירתית ב-30 הימים האחרונים שלי אם במקרה אעזוב את ה-WWF. בקיצור, זה אמר שהדמות שלי לא תעשה כלום שלא רציתי שתעשה, מה שימנע מוינס להוזיל אותי בדרכי החוצה. אהבתי לשמוע את קרלו אומר שוב ושוב "הם לעולם, לעולם, לא יוכלו לדפוק אותך עכשיו".

נשארתי בחדר המלון שלי עד לשעה לפני התכנית (הזאת). מאחורי הקלעים הוברחתי לחדר שבו העתקים של החוזה שלי הוצבו על שולחן ארוך. לקרלו אפילו היו עטים יקרים כדי לחגוג את האירוע. וינס נראה לחוץ כשחתם, וכשהכול נגמר קרלו מחא כפיים והציע שנפתח שמפנייה אחרי התכנית. שניות לאחר שחתמתי, נתקלתי בשון. דיברנו קצת כשחיכיתי לסימן שלי לעבור דרך המסך. הוא בדיוק עשה תצלום עירום למגזין פלייגירל, וחשבתי שזה היה צעד טיפשי עבור מישהו שרצה להיות מודל לחיקוי לנערים הצעירים. שאלתי אותו "אכפת לך אם אגיד משהו על הצילום שלך לפלייגירל?". רציתי לבנות היט בינינו מיד. הוא אמר "תגיד מה שתרצה".

צעדתי לצלילי המוזיקה שלי בג'ינס, משקפי שמש וחולצה אפורה כשג'ים רוס ריאיין אותי בזירה. הדבר הראשון שעשיתי בריאיון הלא מתוסרט לחלוטין הזה בשידור חי, היה להודות לאריק בישוף על כך שהתייחס אליי בכבוד ונתן לי הצעה כל כך טובה. התחרטתי על כך שלא הייתה לי הזדמנות להתקשר אליו ושאריק יגלה שחתמתי עם וינס ביחד עם שאר העולם. התייחסתי לאריק רק בתור "האויב חסר השם" כיוון שעד לאותה נקודה, אף ארגון לא הזכיר את השם של השני בתוכניות הטלוויזיה שלהם- אבל המעריצים ידעו בדיוק על מי ועל מה דיברתי (דייב מלצר הוציא כתבה כל כך מפורטת על דיוני החוזה שלי ב-14 באוקטובר, 1996, עד שהייתי בטוח שזה הגיע ממקור פנימי בתוך אחד או שני הארגונים). דיברתי על כך שאני לא תאב לכסף, אלא תאב לכבוד, ועל כמה שחיפשתי את עצמי. אבל בסופו של דבר, אני חייב את כל מה שעשיתי ואת כל מה שאעשה למעריצי ה-WWF. "אני אהיה ב-WWF לנצח!" אמרתי. אמרתי שרציתי שלמעריצי היאבקות בכל רחבי העולם יהיה מישהו שהם יוכלו להעריץ, מישהו שלא רקד והצטלם למגזינים נשיים. "שון מייקלס בחיים לא יהיה קשוח כמוני. הוא בחיים לא יהיה חכם כמוני. ולכן קיבלתי את האתגר לפגוש את המתאבק הכי טוב ב-WWF, סטון קולד סטיב אוסטין!". בפעם הראשונה בכמה חודשים, כשהייתי באוויר, וינס קיבל את הרייטינג שחיפש.

בפעם הבאה: כולם ברחבי העולם שונאים אמריקנים!

היטמן- פרק 36: לעולם לא אתן לך סיבה לעזוב!

חזרתי אחרי שלושה חודשים וחצי... וואו, הפסקה ארוכה לצורך הלימודים. אבל צריך לגמור את זה ואולי לתרגם ספרים אחרים.

אז על מה נתבכיין היום? האמת, לא ממש הרבה. ברט מספר על החופשה שלו מה-WWF. יש כמה תגובות גרועות ומפגרות כרגיל אבל גם יש מילים נכונות מאוד.

אחרי מיליוני מיילים, סופסוף נסעתי הביתה לקצת זמן- רק שהיה מעט מאוד זמן להתרגל לכך. חמישה ימים בלבד אחרי רסלמניה 12, ארזתי את התיקים שלי שוב עבור טיול בן 17 ימים בגרמניה: הבטחתי לוינס שאעבוד בשווקים הזרים בזמן שאתן לעצמי לנוח בצפון אמריקה, ובאופן אישי החשבתי את זה לסיבוב הופעות פרידה. השאלה הגדולה בקרב כולם הייתה האם אני עומד לפרוש. ב-11 באפריל, וינס שכר צוות צילום כדי שיצלם ריאיון נוגע ללב איתי על גדת הריין בבון (הריאיון הזה). אחד מהחבר'ה של וינס ניסה לתסרט את זה, אבל התעלמתי ממנו. עם מבט עייף, כמעט מואס, דיברתי בתשוקה על איך שאחרי כל כך הרבה שנים בדרכים, המשפחה נהפכה לזרה והזרים נהפכו למשפחה. הגיע הזמן שאשנה את זה. הריאיון נשלח בחזרה למטה ה-WWF, ותהיתי אם בכלל ישתמשו בו, כיוון שלא אמרתי את מה שרצו. רציתי לתת לשון הדרכה, אבל הוא חשב שכבר ידע הכל (הערת המתרגם: נו באמת!). אחד הדברים שהיו משותפים בין שון ובין ווריור כאלופים היה ששניהם אהבו לצלצל לוינס עם כל תלונותיהם, כמו שתי רעיות מעצבנות. אבל, בניגוד לווריור, אי אפשר היה להכחיש שלשון הייתה כריזמה ויכולת. הדבר היחיד שמנע ממנו להפוך לתופעה ענקית היו הסובלנות, הבגרות וכושר השיפוט שלו. אני יודע שהוא חיכה שאוציא אותו אובר בפני החבר'ה, שאגיד "אתה האיש!". לא הייתי רוצה שום דבר יותר מלעשות זאת, אבל עם הגישה שלו, איך יכולתי? החלטתי שלמרות שלא אדקור אותו בגב, לא אעודד אותו. עמוק בפנים שנינו ידענו שיהיה קרב בין שנינו יום אחד. בברלין ב-17 באפריל, המלחמה הקטנה בין הקליק של שון ושאר האנשים עלתה שלב. הם בבירור סימנו את כריס קנדידו ואת אשתו, תמי פיטץ' (הערת המתרגם: שאתה דואג לה כל כך עד שאתה אפילו לא יודע שקוראים לה תמי סיטץ', אידיוט), ששיחקה עכשיו את התפקיד של בלונדינית יפה וקטנה בשם סאני. היא הייתה הראשונה מהנשים שנודעו כדיוות, ונהייתה כוכבת גדולה יותר ממה שכל אחד ציפה כשהפוסטרים הסקסיים שלה נמכרו הכי הרבה ב-WWF, מה שלא ישב טוב אצל הקליק. הקייטרינג השאיר לסאני ארוחה בקופסה אחרי כל מופע כדי שתיקח למלון. לילה אחד כשפתחה אותה, היא מצאה ערימה של צואה אנושית. היא נבהלה והלכה הביתה בבוקר למחרת בדמעות. חשבתי שהמאפיה משאירה סימנים כשהיא מגלגלת דג בעיתון, אבל הקליק מחרבנים לך באוכל.

בסיבוב ההופעות, עבדתי בפעם הראשונה מול סטון קולד סטיב אוסטין. הוא התגאה מאוד בעבודה שלו, וזה היה מאוד חשוב לי כשאמר לי שישמח לעבוד איתי בחצי שנה הקרובה כי הוא יכול רק ללמוד ממני. בטיסה הביתה הסתכלתי על השתקפותי בחלון המטוס. נראיתי עייף ותשוש. חשבתי על הימים כשצפיתי בפדי ראיין העייף והזקן שורך את מגפיו ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשאר כל כך הרבה זמן. זה לא אני. עדיין לא. ב-8 במאי, הייתי במלון בכוויית, שהיה פשוט כלא יוקרתי, ללא בידור, ללא חיי לילה, ללא נשים, ללא רוק'נרול וללא אלכוהול. שיא היום שלי היה לעבוד במכון המצויד היטב במלון ולצפות בלארי קינג. הספונסרים של סיבוב ההופעות בן חמש ההופעות שלנו היו ערבים עשירים. אחר צהריים אחד הם לקחו אותי, את אואן ואת דייבי לסירת דייג, ודייבי תפס כריש צהוב באורך מטר. מלחמת משיכות חבל נמשכה במשך שעה, כמו משהו מספר של המינגוויי, כשדייבי מחזיק, מזיע, ורידיו מתפוצצים בזרועותיו. כשהוא סופסוף משך אותו לשם, הוא התהפך בכל הסיפון. דייבי כל כך התרשם מרצונו המדהים לחיות עד שדרש שנשחרר אותו.

במסעדה של המלון, שתיתי קפה ושוחחתי עם רייזור הגונח, כמו שהרבה חבר'ה קראו לו עכשיו. זה היה סיבוב ההופעות הזר האחרון עבורו ועבור דיזל. דיזל הוציא את שון נקי באין יור האוס, בקרב שבו שון התרסק דרך שולחן. כמה מקורי (הערת המתרגם: אולי תתבע את כולם וזהו?). רייזור סיפר לי סיפור מעניין: הקליק סידרו תוכנית שבה הוא ודיזל ישתלטו על WCW, שון ישתלט על ה-WWF והקליק ישתלטו על כל עסקי ההיאבקות! (הערת המתרגם: בסוף זה קרה עם טריפל אייץ', אבל זאת ממש לא הייתה תוכנית זדונית... זה מה שהם סיפרו לעצמם כנחמה). ילד בערך בגיל 11 הגיע אל השולחן שלנו, לובש העתק תוצרת בית של התלבושת של רייזור, אפילו עם שרשרת זהב מקרטון ושיער משומן עם תלתל על מצחו. מיד חשבתי על הילד הישראלי שפידל ככל יכולתו כדי להדביק את האוטובוס. הילד חיכה בסבלנות כל הבוקר עבור חתימה של רייזור, ורייזור נהנה מלגרום לו לחכות. כשרייזור קם לעזוב, הוא נעצר ליד הילד, כאילו כדי לחתום לבסוף, היסס, והעביר את מבטו ביני לבין הילד. בסוף הוא אמר לי "אני לא צריך עוד לחתום חתימות". הוא השאיר את הילד הקטן הזה עם המבט הכי עצוב על פניו. זה היה הרגע בו איבדתי את מעט הכבוד שהיה לי עבור סקוט הול. ביום החמישי, החבר'ה היו משועממים ועצבניים. "אנחנו יודעים מה אתלטים צריכים!" המארחים הערביים אמרו לי. "הכל יהיה שם הלילה!". עם הנהון וקריצה, הם הבטיחו לנו את העולם: חשיש, אלכוהול ונשים עירומות. דייבי, אוסטין ואני הגענו למסיבה באותו לילה עם דיוק דה דאמפסטר דרוזי, טירון טרי מפלורידה שנראה כמו כלב בוקסר חברותי שויתר על תואר במשפטים כדי להיות מתאבק. כמובן שלא היה חשיש, אבל היה טבק בטעם תפוחים בנרגילה. בנוגע לאלכוהול, היה בקבוק אחד של וודקה ומיץ תפוזים. והנשים? הייתה חבורה של כוויתיות יפהפיות, אבל לדעתן סקסי היה להתלבש בג'ינס אמריקני ובחולצות שחשפו כתפיים. התנגנה מוזיקה מזרח תיכונית, והבנות עשו כל שביכולתן כדי לגרום לנו לקום ולרקוד, אבל זה לא היה רוק'נרול. דיוק ויתר להן ולא הרבה אחרי שקם, הרשיתי לאישה צעירה לרקוד איתי, למרות ששמתי עין על יפהפייה שחרחורת ורזה. מהר מאוד, דייבי וסטיב גם רקדו, ולא יכולנו שלהפסיק לצחוק על כמה שרקדנו גרוע. סטיב היה גרוע יותר ממני, וזה אומר משהו.

אז האישה שהסתכלתי עליה נגעה לי בגב כשעברתי, ורמזה שהיא כעסה שרקדתי עם השנייה. דיברתי איתה במרפסת, הרחק ממנהל האבטחה, שניסה לשים עין מקרוב על שנינו. עם קו רקיע כווייתי ברקע, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה והסכימה להיפגש איתי בסוד למחרת היום לפני שחזרנו למסיבה. כעבור כמה דקות אחד מהמארחים הערבים הוציא מהדורה של מגזין ה-WWF שבו היה תצלום חג מולד שלי עם ג'ולי והילדים, שהוא העביר לכל הבנות. האישה הצעירה שהרגע אמרה שתיפגש איתי בהתה בתמונה, נתנה לי מבט מלוכלך, ואז פלטה קצת ערבית גרונית שהייתה קלה להבנה גם בלי מתורגמן . דייבי, סטיב ודיוק הסתכלו עליי וכולנו התפוצצנו מצחוק. בסוף, סיבוב ההופעות היה הצלחה, והביא קרוב ל-30,000 מעריצים בכל לילה. חוץ מהילד שרייזור ראמון נפנף, מה שאני הכי זוכר מסיבוב ההופעות הוא כשהמארחים שלנו הראו לנו בתים ובניינים שרופים וחרוכים שבהם קומץ כווייתים התנגד לצבאו של סדאם חוסיין. הצלחתי לקנות לג'ולי כמה טבעות פלטינה עם יהלום, עוד טבעות הבטחה, אבל ההבטחה היחידה שניסיתי לשמור עליה הייתה לחזור הביתה בחתיכה אחת. קרלו התקשר אליי כדי לספר לי על מופע ה-WWF האחרון של הקליק ביחד במדיסון סקוור גארדן ב-19 במאי. אחרי ששון ניצח את דיזל בקרב כלוב, שני האויבים המושבעים התחבקו בזירה, לבלבול הקהל (הערת המתרגם: שעודד. זאת ניו יורק, ברט, לא קלגרי). רייזור והאנטר הצטרפו אליהם, וכל הארבעה עמדו על הטורנבאקלס ונתנו למעריצים את סימן הקליק במה שהם חשבו שהייתה פרידה מרגשת.

וינס כבר עזב את הגארדן. כשגילה מה הם עשו, הוא רתח. מאחורי הקלעים, האייג'נטס והחבר'ה זעמו, ובצדק: הם חשבו שוינס צריך לעקור התנהגות כזאת. וינס נזף בכולם, נתן קנסות של 2,500 דולר, וציווה על שון והאנטר להתנצל בפני שאר המתאבקים. לשלושת האחרים לא היו תירוצים, אבל שון היה צריך לדעת שזה לא מה שאלוף צריך לעשות. היו עוד דברים שחשבתי שאלוף לא צריך לעשות. נערים צעירים התלבשו כמו שון, כמו שעשו איתי, עם רייזור, טייקר והשאר. הבעיה הייתה שמישהו החליט שזה יהיה חמוד להזמין אותם לזירה בכל לילה ולעשות את ריקוד החשפן של שון איתו. זה חרה להרבה מאיתנו, שלא לדבר על הרבה מהמעריצים, לראות ילדים מחקים את הסטריפטיז של שון. הכרתי אותו בתור בחור שכיבד את הביזנס, המתאבקים והמעריצים, שעל כתפיהם עמדנו. אבל נראה כאילו האדם הזה נעלם (הערת המתרגם: נו באמת!). בנוסף, עם לוח הזמנים המפרך של האלוף, בעיות הסמים של שון עלו עד לרמה שבה השופט טים ווייט (הערה: השם יקום דמו של המתאבד הכרוני), השומר של אנדרה הענק, קיבל את האחריות של להסיע את שון ולסחוב את התיקים שלו. שון גילה שזה היה יותר קשה משחשב לצאת לשם ולהעיף אותם כל לילה, ולעשות את זה בלי להיפגע. הלחץ הפיזי והרגשי הוציא את הרע שבו, והוא נהיה רע מזג. לאף אלוף מאז הוגאן לא היה חדר הלבשה משלו, אבל שון חזר לימים בהם האלוף הרגיש את הצורך למנף את עצמו מעל שאר החבר'ה. ובאף תקופה בעבר הצורך באלוף חזק וזהיר היה כל כך נחוץ. כשהול ונאש הופיעו בנייטרו של WCW בתור האאוטסיידרים, זה גרם לסנסציה בקרב המעריצים.

תגובתו של וינס הייתה להפוך את דוקטור אייזיק יאנקם לדיזל החדש ואת ריק בוגנר הלא כשרוני מקלגרי לרייזור ראמון. זאת הייתה דרכו של וינס לומר שהוא יצר אותם ועדיין שלט בהם. הבוס החצוף החדש של WCW, אריק בישוף, הגיב עם הרעיון הכי טוב וכנראה הטוב היחיד שאי פעם המציא: כל שבוע, מתאבקי WWF הצטרפו לניו וורלד אורדר, או ה-nWo, שהעמידו פנים שהם קבוצה פולשת שמשתלטת על WCW. הסטוריליין רמז שאולי המתאבקים מה-nWo נשלחו בידי וינס כדי לחסל את התחרות. האנגל נעשה בצורה אמיתית מספיק כדי שהמעריצים יהיו פתוחים לאפשרות שה-nWo יפילו את WCW. זה שמר עליהם צופים. ב-10 ביוני, 1996, נייטרו הדיחה את RAW ממקום התוכנית מספר אחת, ונשארה בטופ, שבוע אחרי שבוע, למשך השנתיים הבאות. באותו היום, ה-WWF פיטרו את לואי ספיציולי בגלל בעיות הסמים שלו והחתימה את בריאן פילמן, שהחלים מתאונה קטלנית שבה כמעט איבד רגל. כאב לו מאוד, כל כך עד שזה הוביל לבעיות סמים משלו. הדבר החיובי היחיד היה שיוקו סופסוף נשלח לקבוצת שומרי משקל באוניברסיטת דיוק, וקיוויתי שזה יציל את חייו. בינתיים ניסיתי למצוא רוטינה שתכלול יותר מסתם היאבקות ופסיכודרמה בעולם של וינס. עד עכשיו, קריירת המשחק התקדמה בעצלתיים. ולמען האמת, הלב שלי לא היה בה. סופסוף חזרתי הביתה, ונמשכתי לרעיון של לפצות את הזמן שאיבדתי עם ג'ולי, אבל היא יצאה ברוב הלילות ולא חזרה עד אחרי שישנתי. רוב הזמן, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נזכרתי כשאבא שלי יצא לראשונה מהביזנס: נראה כאילו אמי שכחה ממנו. תהיתי האם ג'ולי ואני התרחקנו, אבל אז הייתי חייב להודות שמעולם לא היה לנו הסיכוי להיות ביחד מלכתחילה. לא הייתי מאז שפגשתי אותה.

ואז קיבלתי שיחה מבמאי סרטים דוקומנטריים בשם פול ג'יי, שראה את הריאיון שלי בבון וכל כך הסתקרן מהכנות שבו עד שרצה לעשות סרט עליי ועל חיי. נסעתי לבאנף כדי לפגוש אותו בפסטיבל הסרטים בבאנף, ומיד הרגשתי בנוח איתו. הייתי מעוניין בפרויקט בגלל שבהיאבקות, ההיסטוריה לעיתים קרובות נשכחת או נכתבת מחדש. ההיסטוריה היחידה שההיאבקות המקצועית מוכרת לך זה מה שטוב לביזנס. וינס הבין בסוף שאני פרי אייג'נט. הוא איים לפטר את שאר המתאבקים שפיקפקו בלחתום על חוזה חדש, אבל איתי הוא ניסה בטוב. בניו יורק, בכמה ימי צילומים למשחק וידיאו חדש של ה-WWF, נסעתי בלימוזינה לפגישה בביתו של וינס בגריניץ', קונטיקט. ישבתי עם וינס וג'ים רוס על השולחן של וינס, והתחמקתי מהצעותיהם כשאמרתי להם שדברים נראו טוב בחזית המשחק. כמובן ששיקרתי. אמרתי להם שאני רואה את עצמי חוזר בסופו של דבר ל-WWF ושאתנהג כאילו אני עדיין כועס על שון (הערת המתרגם: זה לא יהיה קשה). נעשה קרב חוזר בו אחזיר לעצמי את התואר בקרב בייביפייסים צמוד וגדול. זה יוכל להוביל לקרב שלישי, בו אוציא את שון אובר נקי, אבל הפעם אלחץ את ידו בסוף ואתמוך בו. וינס ו-JR אמרו לי שהם אהבו את זה. כשוינס הלך איתי ללימוזינה שלי הוא אמר לי "אתה חכם יותר ממה שאומרים עליך". כיוון שעבדתי איתו 12 שנה, לא ידעתי מה לחשוב על כך, אבל השארתי אותו בתחושה הנוחה שאני, כמו תמיד, שחקן בקבוצה שלו. בטיסה הראשונה שלי הביתה הופתעתי לשבת ליד שון במטוס. חייכנו זה לזה ועברנו את הבולשיט, ואז חשבתי שעדיף שאהיה ישיר איתו בנוגע לאיך שנעבוד בקרב החוזר שלנו. זה היה ליתרון שלנו שכולם חשבו ששנאנו אחד את השני, כולל החבר'ה, והכי חשוב, אף אחד לא ידע שדיברנו. אמרתי לו שאתחיל לבנות היט בכך שאגיד דברים על הדמות שלו, אבל הכל יהיה וורק. כשאחזור אנצח אותו בקרב חוזר, כנראה בסביבות רסלמניה 13. ראיתי את הצבע אוזל מפניו. הוא ממש לא אהב איך שזה נשמע.