פרק 15: מהאפר

היום נראה פרק אפל מאוד. נוויל משתגע לאט לאט, כשהקרב האחרון מתקרב אלינו ואנחנו עומדים להגיע למצב מאוד מאוד רע. חג הפסחא מגיע אל החבר'ה, ואיתו נעלמת לנו מהסיפור עוד דמות חשובה (גם כאן, עניין של העלילה מהספר). אבל נוויל צריך להתרומם.

בגמן והנערים האחרים כבר עזבו מזמן, אבל נוויל נשאר. כל שריר כאב ורעד מרוב תשישות, חולצתו הייתה ספוגה באותה זיעה שנטפה מקצוות שיערו, ונשימתו יצאה בגלים צרודים בקצב ליבו ההולם, אבל זה לא היה מספיק. הוא ידחוף את עצמו עד שיתמוטט, ואז הוא ידע שידחוף את עצמו שוב ברגע שיוכל לעמוד שוב על רגליו… או קודם לכן.

 

הוא תפס את החבל בשתי ידיו, מכריח את זרועותיו וכתפיו הצווחות והמתכווצות להרים אותו, את כפות ידיו החלקות לתפוס את הסיבים המחוספסים ולמשוך עד שהגיע למשטח הקטן שהיה קרוב לתקרה. כשהוא לא מרשה לעצמו לנוח לרגע, הוא כרע על ברכיו והצביע עם שרביטו אל המגש המלא בצלחות שהיה על השולחן, רחוק למטה. וינגרדיום לביוסה (1)... אנביגורייט (2)!

 

הצלחות עפו אל האוויר, מסתובבות במסלולים בלתי צפויים, והוא שוב קפץ אל החבל, משתמש ברגליו ובידו הימנית כדי להחזיק את עצמו באמצע האוויר כשידו השמאלית כיוונה את שרביטו אל צלחות החרסינה המסתובבות, מפוצצת אותן אחת אחת לעננים של רסיסים קטנים ומשוננים. אחד מהרסיסים פגע לו בלחי, דקר אותו, אבל הוא לא זז. שוב ושוב האור נורה משרביטו, עד שלא נשאר כלום חוץ מעננות של אבק ומטר רסיסים על הרצפה.

 

נוויל החליק במורד החבל, הרגיש אותו שורף בידיו לפני שנחת בקלילות, ולקח לו בקושי רגע להוציא כמה מהרסיסים הכואבים יותר מאצבעותיו האדומות. הוא נופף בשרביטו אל הרסיסים, והם שוב התחברו, מוכנים שוב להשמדה. עוד נפנוף, והם התעופפו באוויר, והפעם הוא נפל אל האדמה, מהדק את רגליו אל הרצפה עם כישוף הדבקה ושם את זרועו הימנית על החזה.

 

שרירי בטנו  כבר שרפו מרוב האימונים עם בגמן, אבל הוא הכריח את כפיפות הבטן לפעול בקצב קבוע וחסר רחמים, כשהוא מצביע בשרביטו לגובה בכל אחת מהן כדי להשמיד עוד צלחת מהאוויר. הוא ידע שהיו חמישים מהן, אבל לפעמים הוא החמיץ כי עבד בהיסח הדעת ורעד כל כך, וכל פעם, הוא העניש את עצמו בעוד חמש כפיפות בטן לפני ששוב יכול היה לתקוף.

 

ראשו היה מסוחרר, הוא הרגיש בחילה מרוב התשישות, אבל הוא הרגיש טוב, וכל טיפת זיעה, כל פעימת כאב, כל התנשפות לאוויר הייתה לעשות משהו. מחזקת אותו, מזרזת אותו, מקשה אותו, מקשיחה אותו, מאפשרת לו להכות בחזרה כשסופסוף, סופסוף הם יקבלו את הנקמה שלהם.

 

פעם הוא שנא את המהירות שבה יוני התקרב, אבל עכשיו הוא שנא את החודשים בין לבין. כל יום לא היה עוד יום שיוכל לחיות בו, זה היה עוד יום בו סנייפ והקארואים יכלו לפגוע בהם, עוד סיכוי לאבד אחד משלהם, עוד יום בו נאלצו לשבת על השרביטים שלהם ולחכות כשהעיניים השחורות הללו נצצו לעברם מכס המלכות אותו תפס בכוח. יוני לא יכול היה לבוא מהר מדי, כי כשיבוא, הפרצוף השקוע הזה כבר לא יודבק בעיני רוחו אל חתיכות חרסינה… הוא יהיה אמתי, הקרב יהיה אמתי, והשרביט בידו יהיה אמתי ולעזאזל אם ירעד מול הפנים ששנא כל כך חזק.

 

החטיפה של וויטבי פגעה בכולם חזק, אבל נוויל לקח את זה הכי קשה. הוא הפך ממש ללא אנושי בחמשת הימים מאז שזה קרה, ישן פחות מארבע שעות בלילה, עבר על האירועים אלף פעמים בשביל למצוא דרכים שיכול היה לפעול, שיכול היה למנוע זאת. חפצים קטנים ומכושפים כמו סיכות לשיער ומכסות של קסתות דיו היו מפוזרים במדשאות מסביב לטירה, מוכנים להתריע בפניהם אם הסוהרסנים חזרו, והוא תכנן תכניות להבריח את הקורבנות המיועדים מכל מקום בטירה בהתרעה של רגע. שאר הקצינים ניסו להרגיע אותו, אמרו לו שהתכניות היו יותר מסוכנות ממה שהגנו עליהם, אבל הוא התעלם מאזהרותיהם.

 

לעולם, לעולם הוא לא ישב שוב בחוסר אונים כשחבר, שותף, יפגע או ייחטף מתחת לאפו. לעולם הם לא יחתכו בקרירות את אהוביו ואז ישבו ויצחקו על כך. כל כפיפת בטן, כל שכיבת סמיכה, כל קפיצה וכישוף יצאו עם שם, קצב של עונש-עצמי שחזר על עצמו כמו תפילה לאבודים.

 

פרנק. אליס. לבנדר. דניס. ארני. קולין. פרוואטי. שיימוס. לונה. רני. קווין. לונה. רני. קווין. לונה. רני. קווין. לונה. רני. קווין.

 

הם לקחו מישהו כבר שלוש פעמים, אבל לא תהיה פעם רביעית. לא אלא אם הם יעברו מעל גופתו המתה בשביל זה, והוא עמד להפוך את זה לדבר שיהיה מאוד, מאוד קשה להשיג.

 

אחרונת הצלחות שוב התנפצה, והוא קם על רגליו, מתרומם בחוסר יציבות ולגם מים מבקבוק ששכב על הרצפה. אז הוא כרע ברך, והכין את עצמו לרוץ הלוך ושוב לאורך החדר כשמשהו עצר אותו.

 

"אתה יוצא מדעתך ככל שאתה מתאמן יותר, נכון, לונגבוטום?" הלעג הקר ומוטעם נשמע כמו סטירה, ונוויל הסתובב, שרביטו שלוף. הוא לא שמע את הדלת נפתחת, ועיניו הצטמצמו כשראה את דראקו מאלפוי נשען לו על הקיר בזרועות משולבות.

 

"מה… אתה… עושה כאן?" הוא התנשף בכעס.

 

"אם אתה לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד, זה בסדר." משך מאלפוי בכתפיו והסתובב כששם יד חיוורת אחת על הידית של הדלת. "בכל מקרה יהיה כיף יותר לראות את הפרצוף שלך מחר כשתגלה."

 

עיניו של נוויל הצטמצמו, והוא ניגב את הזיעה שהתחילה לנטוף עליהן. "למה אתה מתכוון… כשאגלה מה?"

 

מאלפוי הסתובב, גבותיו מורמות בהפתעה מזויפת. "אה, אז אתה כן רוצה לדעת?"

 

הוא נופף בשרביט, יורה קללה לקיר ליד הראש הבלונדיני, ובתמורה ראה רעד. "תפסיק עם זה, מאלפוי. אני לא במצב רוח לשחק."

 

"בסדר, בסדר…" הרים מאלפוי את שתי ידיו בכניעה, ואז שוב חייך. "אתה לא צריך להתחיל לזרוק עליי קסמים." הנער מסלית'רין הלך ברוגע בחדר, מנופף בשרביטו כדי לזמן כיסא מהאוויר והתיישב בו בקלילות כאילו היה בסלון שלו. "פנסי השאירה את הספר שלה בכיתת גילוי-עתידות, ואמרתי לה שאני אביא אותו בשבילה כי הלכתי בכיוון ההוא מסיבות שלי- שהן לא עניינך- ובמקרה ראיתי שם קבוצה מאוד ייחודית של אנשים. הם לא ראו אותי, יש לי כישוף הנגזה די טוב, אבל אני צריך להודות לך על הטריק הקטן שלך, כי ככה הצלחתי לשמוע משהו מאוד, מאוד מעניין."

 

"ריגלת על צ"ד?" המילים יצאו בלחישה כועסת, אבל אפילו כשאמר אותן, הוא הרגיש בגידה חולנית מכך שקציניו נפגשו מאחורי גבו.

 

"תחסוך את זה ממני." גלגל מאלפוי את עיניו. "ואני פה, מנסה לעשות משהו נחמד בשבילך."

 

"אני אאמין לזה כשהדבר הזה ירד מהזרוע שלך," אמר נוויל בקרירות.

 

"בסדר, אז אני כאן כי הדבר היחיד שגרוע ממועדון המעריצים הפעילים של הארי פוטר הוא הרעיון שוויזלי תהיה אחראית עליו." נחר מאלפוי, נותן למשפט להדהד לרגע לפני שהכריז בגועליות, "הם עומדים לשחרר אותך מהפיקוד."

 

החדשות פגעו בו כמו מכה, והוא ממש צעד לאחור. "הם לא יכולים."

 

"אוי, ברור שהם יכולים! זה בעצם היה פה אחד," מאלפוי נהנה מכל הברה. "אפילו החברה הקטנה שלך, אבוט. כנראה, הם סופסוף הבינו שאתה מקרה טיפולי, למרות שאני הייתי יכול להגיד להם את זה לפני שנים. זורקים אותך מחר בפגישה הקטנה הבאה שלכם והבוגדת-בדם הג'ינג'ית הזאת חושבת שהיא משתלטת על השטח… רק בגלל שהיא התנשקה עם הנבחר הגדול, אני מניח."

 

נוויל קילל, ודחף את מאלפוי אל הדלת. הדיבור הציני עקב אחריו. "אני לא מקבל תודה?"

 

התגובה שלו הייתה קצרה, ישירה ואפילו לא אפשרית מבחינה פיזית עם קסם.

 

OOO

"מה לעזאזל כל העניין הזה שאתם רוצים להוציא אותי מצ"ד?!" צרחת ההאשמה הכועסת פרצה עוד לפני שחור הדיוקן נסגר מאחוריו. נוויל הלך אל המועדון בו ישבה ג'יני עם שיעורי הבית שלה ליד האח, בלי להתחשב כשדחף שני תלמידים צעירים יותר בגסות מהדרך.

 

היא הרימה את מבטה, עיניה החומות מלאות בתדהמה כשהוא הפיל את אחת מהכורסאות בצליל התרסקות ואז בעט בשולחן הצידה, ושם יד אחת על מסעד הכיסא כדי לרכון עליה באיום. "נוויל…" היא התחילה בלחץ.

 

"כן, אני יודע," הוא ירק. "מאלפוי סיפר לי. צותתו לכם. אז אני אשאל אותך שוב…" הוא רכן עד שפניו היו במרחק קטן משלה, שרביטו מכוון ישירות אל החזה שלה, והמבט המפוחד בעיניה לא גרם לו להרגיש אשם בכלל. "מה זאת אומרת שאתם מנסים לשחרר אותי מהפיקוד?!"

 

עיניה של ג'יני לא הסתכלו על שלו, אלא על נקודה מתחת לכתפו, ובאותו הרגע, הוא הרגיש קצה של שרביט מכוון אל צד ראשו, אל העור החשוף והרך מאחורי אוזנו. קולה של פרוואטי היה יציב. "כי אתה לא עצמך. הנה דוגמה: אתה מתפרץ אל המועדון כמו איזה זב חוטם משתולל ומאיים על ג'יני. אז למה שלא תיתן לי את השרביט ונראה אם אתה עדיין מסוגל לנהל שיחה."

 

הוא התחיל למחות, אבל קצה השרביט נלחץ עוד יותר חזק, והוא שחרר את אחיזתו בידית שרביט הדובדבן, והרשה לג'יני לקחת אותו ממנו, אבל עיניו עדיין צרבו, תחושת הבגידה רק מתחזקת כשראה ששרביטו משומש כדי ששתי הבנות האלו ירחיקו אותו ויורידו אותו אל הספה כמו דרקון שמאיימים עליו. הן החליפו מבט מעל ראשו, ואז ג'יני נאנחה, והסיתה את שיערה לפני ששוב פנתה אליו.

 

"נוויל, אתה שכחת למה אנחנו עושים את זה. אנחנו כבר לא חושבים שאתה פועל לטובת צ"ד יותר. אתה מבצע בחירות טיפשיות, מסכן את כולנו בלי צורך, ואנחנו לא יכולים להמשיך לתת לזה לקרות רק כי אנחנו אוהבים אותך כבן אדם." היא נשמה נשימה עמוקה, מסתכלת עליו בכנות עצובה.

 

"אתן חושבות שלא אכפת לי מצ"ד." קולו היה ספקני, והוא הושיט את ידיו, מוריד את חולצתו. הוא הסתובב, והראה את גבו לבנות בתעוזה גדולה. הן לא ראו יותר מהצלקות שהופיעו בצוואר ומהשרוולים הקצרים של גופיה, והוא הרגיש סיפוק כששתיהן רעדו. "זה היה בשביל צ"ד. וזה…" הצלקת על הזרוע שלו מלופין. "ואלו…" הצלקות על כפות ידיו. "וכל טיפה מזה." נוויל סחט את החולצה חזק בידיו, וגרם לזיעה ליפול כמו דמעות לרגליהן.

 

"לא." הנידה פרוואטי בראשה, ואז הושיטה את ידה כדי לגעת באצבעותיה בקווים שעיטרו את גבו בעדינות כזאת שנראתה ממש לא בסדר בזמן כזה. "אלו, כן. והשאר. אנחנו יודעים את זה, ואנחנו אסירי תודה, נוויל, תמיד נהיה אסירי תודה. אבל אלו לא בשבילנו." היא הצביעה על הנקודות על הרצפה, ואז חייכה בחולשה כשאצבעותיה נגעו בשרירי הכתף שלו. "והן גם לא בשביל חנה, למרות שאני מקנאה במה שהיא מקבלת ושאני לא."

 

"רק תענה לי על משהו בכנות, ואם אני טועה בנוגע לתשובה, אני אקרא לקצינים מחר על הבוקר ואסדר את הכול," הבטיחה ג'יני, "אם יכולת לנופף בשרביט שלך ולשלוח את אתה-יודע-מי ואת כל חסידיו למקום ממנו הם לא יוכלו לשוב ולפגוע שוב פעם באף אחד בלי עוד טיפה של דם, בלי עוד רגע של סבל גם עבורם, תעשה את זה?"

 

"כמובן!" הוא ענה מיד.

 

"ואם היית יכול לבחור בין זה לבין להקריב את החיים שלך כדי לראות אותם נפגעים, או כדי לראות אותם סובלים ממש לפני שילכו?"

 

הוא היסס בנוגע לכך, והיא המשיכה. "או מה בנוגע להקרבה של עצמך ושל אחד מאתנו גם כן?"

 

"אבל כולנו -" התחיל נוויל, והיא קטעה אותו ביד מורמת.

 

"אתה תיקח אותי מהמשפחה שלי? את פרוואטי מהתאומה שלה? את ארני מאשתו והילד שלו?" נוויל היה המום מזה, והיא צחקה. "יש לה את החיוך הקטן והסודי הזה כל הזמן, ופתאום היא התחילה ללבוש בגדים קלים יותר לאימונים שלושה חודשים אחרי שהיא התחתנה עם ארני. אין אף בחורה בצ"ד שלא ניחשה." הייתה הפסקה לרגע, וקולה שוב נהיה רציני. "תיקח את קולין מאחיו? את מי תזרוק על מזבח הנקמה שלך, נוויל?"

 

"רק שאין כישוף שפשוט יעלים אותם," אמר נוויל בכעס. "כולנו נצטרך להקריב את עצמנו, ואם אתן פתאום מפחדות מזה, בסדר! שאתן תפרשו!"

 

פרוואטי נאנחה. "אתה מחמיץ לגמרי את הנקודה. כמובן שאנחנו מוכנות למות אם נצטרך לעשות את זה כדי לעצור אותם, אבל אתה לא רוצה לעצור אותם יותר. זה לא מספיק לך, ואתה לא מתרכז בזה. אתה רוצה לפגוע בהם, לגרום להם לשלם על מה שהם עשו לך, ונקמה זה לא משהו שאנחנו מוכנות למות בשבילו… ואנחנו לא יכולות לסמוך על הבחירות שלך יותר בגלל זה."

 

"זה לא קשור אליי!" הוא קפץ על רגליו כשצעק, מנופף בידו ברחבי המועדון. "זה קשור לכל זה! למה שהם עשו להורים שלי, למה שהם עשו לכולכם, למה שהם עשו לבית הספר הזה! אני לא עומד לתת להם להתחמק עם זה! אני עומד לגרום להם לשלם בעבור רני, בעבור לונה, בעבור קווין, בעבור כל פעם שהייתי חייב לשבת ולצפות בהם עושים קרושיאטוס ומפחידים ו -"

 

"לגרום להם לסבול כמו שהם גרמו לך לסבול. לגרום להם לאבד חברים ואהובים כמו שאתה איבדת." המילים של ג'יני היו רגועות באופן נוראי, והוא עצר, לא מסוגל לענות לה בכנות.

 

כתפיו נשמטו, אבל עדיין הייתה התנגדות בקולו, כמעט תחינה. "ומה כל כך רע בזה?"

 

"שום דבר בפני עצמו, נוויל," הסכימה פרוואטי, "מרלין יודע שלכולנו יש דברים לפתור שם. אבל אם אתה רוצה לפקד, אתה לא יכול לשים את ההעדפות שלך מעל חייהם של אחרים. וזה מה שאתה עושה, לא רק עם התכניות הטיפשיות והפקודות הפזיזות והמטורפות, אלא עם איך שאתה מתייחס לעצמך. היית שם יותר משעה אחרי שבגמן שחרר את השאר, והיית שם במשך שעות אתמול, ובכל יום מאז שהם לקחו את קווין. ראינו אותך נכנס לפה בלילה, אתה בקושי מסוגל ללכת."

 

הוא שילב את ידיו חזק על החזה שלו, סנטרו מורם. "מה שאני עושה לעצמי זה עניין שלי. וזה לטובת צ"ד. אני לא בדיוק מנסה להיראות גדול בלי חולצה בגלל חנה. אני מנסה להיות חייל טוב יותר."

 

"בסדר, מה שאתה עושה לעצמך זה עניין שלך," הנהנה ג'יני. "אבל אם מפקד צ"ד דוחף את עצמו עד שהוא מותש תמיד ומבקש לעצמו פציעה רצינית אז זה ענייננו. וכמו שפרוואטי אמרה, הפקודות שאתה נתת מאז יום חמישי הן לגמרי ענייננו. בגלל זה אנחנו משחררים אותך מהפיקוד…" רכות פתאומית הופיעה על פניה היפות, והיא נעמדה, מושיטה יד אחת ושמה אותה על זרועו. "ובגלל שאנחנו חברים שלך, לא רק חיילים שלך."

 

"אם באמת הייתם חברים שלי," אמר נוויל במרירות, "לא הייתם עושים לי את זה."

 

"ראינו מה צ"ד עושה לך," היא הגיבה בעקשנות. "כולנו. זה קורע אותך לחתיכות, נוויל. אתה נראה כאילו התבגרת בעשר שנים מאז ספטמבר. אתה לא ישן. שיימוס אומר שתמיד יש לך סיוטים כשאתה כן ישן. אתה לוקח את כל מה שקורה לכולנו באופן כל כך אישי, אפילו כשזה משהו כמו אבא של קווין שאין לך בכלל שליטה לגביו. אתה עדיין צוחק ומתבדח, אבל אנחנו כולנו רואים את מה שקורה לך בעיניים, וזה כואב שאתה לא מספר על זה לאף אחד, אפילו לא לחנה, והיא ניסתה לעזור לך לסחוב את זה."

 

"זה לא שלה והיא לא תסחוב את זה." הוא ניער את היד הקטנה והלבנה, מסתובב משתיהן כדי לבהות אל האש. קולו היה מת, רדוף. "זה שלי. אני מי שעשה את זה לכולכם עם נאום ה'בואו נשחק בחיילים' הטיפשי שלי בתחילת השנה. כל מה שקרה לכולכם הוא בגללי. ניסיתי כמה שיכולתי, אלוהים, ג'יני, ניסיתי…" קולו נשבר, והוא קבר את פרצופו בידיו.

 

"אתם צודקים שאתם מוציאים אותי. אני לא חייל, אני לא מפקד, אני לא מנהיג. ניסיתי כל כך להיות מה שאני לא, אבל אני ממשיך לדפוק את כל הדבר הזה. כמעט גרמתי לאנשים להיהרג כבר עשרות פעמים. אני יודע שאנשים עומדים למות כי אני אעשה איזו החלטה טיפשית, איזו פקודה טיפשית, אתם לא חייבים להגיד לי את זה! אתם לא מבינים…" הוא הרים את מבטו, ועיניו היו חשופות. "לרצות לפגוע בהם זה לא בשביל להפוך את מה שאני עברתי לשווה את זה, זה כדי להפוך את מה שהעברתי אתכם לשווה את זה! לא אכפת לי מה הם יעשו לי!" נוויל ידע שדמעות מתחילות לזלוג על לחייו, אבל הן היו דמעות של ייאוש מיוסר לחלוטין, ולא היה אכפת לו אם הן ידעו זאת או שלא.

 

"אתה כל כך מנהיג עד שאנחנו מפחדים כי אנחנו יודעים שנלך אחריך לגיהינום גם אם נצטרך וגם אם לא." ג'יני הלכה אליו, עקפה את השולחן ההפוך ולוקחת את שתי ידיו בידיה. למשך הרבה זמן, היא רק הסתכלה בעיניו, ואז חיוך ממש עצוב הופיע על פניה. "אתה גרוע יותר מהארי, אתה יודע?"

 

"בנוגע למה?"

 

"להאשים את עצמך בדברים. לענות את עצמך בגלל דברים. אולי אלו הגברים מגריפינדור. אולי זה מה שהופך אתכם לכאלה גיבורים. אבל אתה לקחת את זה לרמה שזה עומד להשמיד אותך לפני שאוכלי המוות יוכלו, ואתה עומד להוריד את כולנו אתך רק בגלל שאנחנו לא נשחרר אותך." היא הורידה את פיה ונישקה את ידיו ברכות. "קח קצת זמן, נוויל. תסדר את הראש שלך. צ"ד יהיה שם עבורך אחרי ההפסקה."

 

"בבקשה," הוא לחש. "אל תיקחו את זה ממני. זה כל מה שיש לי. אני… יש דרכים שאני יכול לעצור -"

 

"אני יודעת בנוגע לזה, אבא שלי הזהיר אותי לשים עליך עין בנוגע לזה." קטעה אותו ג'יני, ופרוואטי נראתה מבולבלת, אבל להקלתו היא לא הסבירה עוד על שיקוי ההרגעה של פרסי. הסירוב לתת לו מוצא מהגורל הנורא של סילוק ממה שיצר בעצמו היה רע מספיק גם בלי להוסיף עוד השפלה. "זה לא יפתור כלום, זה רק יקבור את זה ויצור עוד בעיות בעצמו. כמו שאמרתי, נוויל, אתה צריך לקחת זמן… וצ"ד זה לא כל מה שיש לך."

 

"יש לך את חנה. יש לך את סבתא שלך. יש לך חברים, לא רק קצינים." פרצופה של פרוואטי היה עדין, אבל מילותיה פגעו בו כמו קללות. "אנחנו משחררים אותך מהפיקוד עד סוף החופש, ואז נראה. ושתדע שאני רוצה לראות אותך חוזר כדי להוביל את הקרב." היא הנהנה בראשה אל הנערה השנייה. "עם כל הכבוד לג'יני, היא לא חצי מהחייל שאתה."

 

"לא נפגעתי… אני הראשונה שאגיד שגם אני רוצה שתחזור, נוויל." הנהנה ג'יני, אבל העקשנות הידועה שלה הופיעה על עיניה, והוא ידע שהפסיד. "אבל לא ככה."

 

היא התרחקה ממנו, הזדקפה מלוא גובהה, כתפיה מתוחות כשהרימה את שרביטה. "המפקד לונגבוטום, בתור הסגנית הראשונה של צבא דמבלדור ובסמכותם של כל שאר הקצינים באותו הדרג, אני בזאת משחררת אותך מהפיקוד עד לזמן בו הקצינים ירגישו שאתה מוכן לחזור. כולנו מקווים שהמפקד שלנו יהיה אתנו שוב בתוך זמן קצר."

 

היא הרפתה, וחייכה בעדינות, מחזירה את השרביט אל ידה בלחיצה מנחמת. "ושהחבר שלנו יטפל בעצמו."

 

זה קרה. היא באמת עשתה את זה. הוא הרגיש את האוניה זזה בכיסו, וידע שזה היה אמתי. השרביט נשמט מאצבעותיו הרפויות אל רצפת האבן, והוא לא ניסה להרים אותו. הוא לא יכול היה לנשום.

 

כשהוא לא מסוגל לדבר, הוא ניער את היד המנחמת של פרוואטי ודחף את שתי הבנות בדרכו אל הכניסה לחדר השינה. נוויל צעד את המדרגות שלוש-שלוש, אפילו לא מרגיש תשישות, לא מרגיש כלום פרט לריקנות וכאב נוראיים, כאילו שני חברותיו דקרו אותו בסכין והשאירו אותו לדמם למוות.

 

שיימוס ניסה להגיד לו משהו כשהדלת נפתחה ונוויל זרק את עצמו אל המיטה, אבל הוא לא שמע כלום. זרועותיו היו מקופלות מתחת לפניו, טעמה של הזיעה המלוחה התערבב עם הדמעות המלוחות כשהתייפח יותר ויותר חזק, יותר בעצב מכל פעם לפני כן. אלו היו היפחות של כל מה שנלקח ממנו בעבר וכל כאב שסבל אי פעם, והייסורים בכך שידע שהם לעולם לא ייעלמו בגלל שהוא לא היה טוב מספיק, הוא לא היה חזק מספיק, הוא לא הצליח לעשות את זה בסוף.

 

זה נגמר. הוא נכשל.

 

צבא דמבלדור המשיך לצעוד, אבל הוא נזרק הצידה.

 

OOO

בעשרת הימים שנותרו עד חופשת חג הפסחא, נוויל בקושי דיבר עם אנשים. החדשות הנוראיות שהוא שוחרר מהפיקוד רבצו מעליו כמו משהו הרבה יותר אפל ממותו המתוכנן בסוף השנה, והוא התכנס כמעט לחלוטין לתוך עצמו. היו עוד שלוש פגישות של צ"ד, אבל הוא סירב להגיע אליהן, והתעלם מניסיונות חבריו ללכוד את תשומת ליבו במסדרונות כשעזב את המועדון לטובת חדר השינה השקט, שם שיימוס כבר ויתר על הניסיון לדבר אתו.

 

הוא עדיין הלך לחדר הנחיצות כדי להתאמן קשה כמו תמיד, אבל רק מאוחר בלילה, כשהיה בטוח שיהיה לבד. אפילו אם צ"ד כבר לא רצו אותו, הוא היה יותר נחוש מתמיד להילחם בקרב האחרון. זה יהיה הסיכוי היחידי שלו שהכול יהיה שווה.

 

חנה התחילה לשלוח לו מכתבים, כשהיא מעבירה אותם דרך ג'יני, קולין ושיימוס, אבל הוא לא פתח אותם. הוא לא רצה לשמוע את הסיבות שלה, את התירוצים לכך שבגדה בו כמו כל שאר האנשים שפעם חשב שהיו חבריו. נוויל חשב שהם הבינו. נראה לו שעיניהם בערו באותה האש, באותה התשוקה שראה בשלו כשהסתכל במראה. אבל הוא טעה. טעה באופן מר.

 

החופשה עדיין הייתה משהו שציפה לו, אבל לא מאותן הסיבות. עכשיו היא תהיה סיכוי להתחמק לא מלחץ המנהיגות, אלא מהתזכורת של הכישלון שלו שהיה קיים כמעט בשמונים פרצופים מהם לא יכול היה להתחמק בכל יום. הוא ייפרד מהוריו, ממשפחתו, מסבתו וממימזי, אבל הוא החליט לבלות את שארית החופש בחממה, להעביר כמה צמחים שיוכל אל בתים קבועים בגן בחוץ ולתת את השאר לשכנים. לא יהיה טוב להשאיר את סבתו עם בניין מלא בצמחים מתים ומגודלים כשייפול בקרב.

 

ביום האחרון לפני החופש, הוא בילה את הערב במעבר על המזוודה שלו. הוא ארז ופרק אותה כבר עשרות פעמים בשבע השנים האחרונות, אבל מעולם הוא לא עשה בדיקת מלאי אמתית, והוא רצה לוודא שכשהיא תגיע לסבתא, היא לא תגלה שם שום דבר שיאכזב אותה או שייתן לה רעיונות רעים בנוגע לסוג הגבר שגידלה. נוויל זרק את כל עטי הנוצה השבורים, החיבורים החצי-גמורים, עטיפות הממתקים וקסתות הדיו הריקות שנאספו במרוצת השנים, וגם את החולצה עם כתמי הדם שעדיין לא ירדו ממנה, ואת הסוודר הנקי-כעת אך ההרוס שלבש ביער האסור בלילה ההוא. היא לא הייתה צריכה לראות את זה.

 

הוא עצר לרגע כשהסתכל על המגזינים ששיימוס נתן לו, מקמט את מצחו בהרהור. מצד אחד, המחשבה שסבתא תגלה את מכשפות פראיות או את חתיכות עם מטאטאים (3) הייתה מדאיגה מאוד, אבל מצד שני, לאיזה קוסם בריא בן שבע-עשרה לא היו כאלה דברים קבורים איפשהו במזוודה שלו? אחרי רגעי מחשבה ארוכים, הוא החליט שמערכת היחסים שלו עם חנה הייתה יותר ממספיקה כדי לנחם אותה בנוגע לאהבתו למכשפות, ושני המגזינים נדחפו אל תחתית ערימת הזבל הגדלה.

 

הוא שמר על חתיכות השרביט השבור של אביו, וגם על כדור הזיכרון (4) הישן, שעדיין הבהב חלושות בניסיון להזכיר לו משהו ששכח לפני שנים. אותו הוא שמר לא בעבור סבתו, אלא בעבור הארי, למרות שידע שחברו הוותיק בטח לא יראה אותו. פלסטרים נשכחים שהיו עטופים בממחטות מוכתמות מאוד נזרקו אל הערימה, וכך גם התמונה שלו ושל דין עם פניהם צבועים בפסים ומשושים יוצאים מאפם (5)- באמת, היא הייתה צריכה להיות שם כדי להבין- אבל זה…

 

נוויל עצר, ידו מהססת מעל מה שנראה כמו סתם דף של הערות משיעור תולדות הקסם. ברגע שנגע בו, הוא זיהה את ידו והפך למה שבאמת היה, והוא בלע את גוש הרוק הכבד שפתאום חנק את גרונו.

זאת הייתה תמונה שקולין צילם, עם כל הקצינים של צ"ד. הם התכוונו לעשות את זה בלילה אחרי גניבת חרבו של גריפינדור, אבל אחרי שזה השתבש כל כך, שומר-הסוד הצעיר התעקש שהם עדיין צריכים לחגוג את ניצחונם של שלושת המפקדים שחזרו מהיער.

 

הם היו בחדר הנחיצות, כל ארבעת סמלי הבתים נצצו על הקירות מאחוריהם, ופרצופו חייך אליו ממרכז התמונה, נשען באופן מוזר לצד אחד כדי לכרוך זרוע אחת מסביב לכתפיה העדינות של ג'יני ואת השנייה מסביב לכתפיו הגבוהות והרחבות יותר של ארני. לונה הייתה על ברכיה לפניהם, שיערה מסולסל על ראשה עם הכפית שג'יני התעקשה שתופיע בתמונה, ושיימוס גם היה שם, וקולין בעצמו ופרוואטי וטרי וחנה, כשעוד לבשה את שיערה בשתי קוקיות ארוכות. כולם חייכו וצחקו וניסו להיראות, ואוי, מרלין, כמה צעירים נראו כולם!

 

על כל פרצוף הייתה התמימות שעדיין הייתה להם אז כל כך הרבה, כשהמחשבה שהנורא מכל עבר, שהם עדיין נלחמו מול משהו גדול ומדהים, ועדיין לא הבינו ממש מה המשמעות של מוות, למרות שכבר היו להם כמה היתקלויות אתו. עיניו עברו עליהם אחד-אחד, נדהמות מכמה שהשתנו בארבעת החודשים האחרונים. הם נראו רכים יותר, ורדרדים יותר, איכשהו מתוקים יותר, עם לחיים עגולות יותר, עיניים נוצצות יותר. לפרוואטי עדיין לא הייתה צלקת על הרקה שלה. קולין עדיין נראה היה כמו ילד, כששתי ידיו נעות וחיות. שיערו של טרי עדיין הגיע עד לכתפיו, ולא היה קצוץ. שיימוס היה בגופייה, אבל על זרועו לא היה שום דבר אפל יותר מאלף נמשים, ולא היו קווים קטנים שנגעו בקצות עיני האגוז של ארני. ולונה… טוב, היא הייתה שם.

 

חלק ממנו רצה להשמיד אותה, להוציא את שרביטו ולשרוף אותה עד לאפר ולחרוך את המזוודה שלו, אבל הוא לא יכול היה. במקום זאת הוא סתם ישב שם, מחזיק אותה בזרוע אחת, בקושי מרגיש שברכיו החלו לכאוב מהדרך המוזרה בה כרע מעל המזוודה, בוהה בה. זה באמת היה הוא?

 

איכשהו, זה היה קל יותר לזהות את הזר מהתמונות הישנות בתור עצמו. הילד השמנמן, השלומיאל, הביישן והמסמיק היה מוכר כתמיד, אבל זה… זה היה איש מבוגר, עם זרועות חזקות ועיניים קשות, מישהו שכבר עונה וכמעט מת פעמיים במשך חודשיים, מישהו שכבר היה חייב להוביל, שכבר נשא את הנטל על כתפיו, ועדיין…

 

ועדיין לא היה אפור בשיערו. עצמות לחייו נראו, אך לא בלטו. הלסת שלו הייתה מוצקה, ולא ברורה. עיניו היו עייפות, אך לא שקועות, והעיגולים השחורים מתחת היו הכתמים החיוורים של לילה ללא שינה, ולא חצאי-עיגול סגולים ועמוקים של שבועות ללא שינה. שפתיו היו מלאות יותר, אדומות יותר, והייתה גומה בלחיו כשחייך. הוא נראה כמו איש שהיית הולך אחריו, רצית להיות חבר שלו, לא נשמה אבודה, מעונה ושחוקה שתלך אחריו בגלל שהוא כבר נכנס ויצא מהגיהינום כמה פעמים והכיר את המקום.

 

כשהוא מסוחרר, הוא קם על רגליו, עדיין מחזיק בתמונה כשחצה את החדר לאיפה ששותפו לחדר ארז את המזוודה שלו בצורה הרגילה בה ערם את הכול בפנים וישב עליה עד שנסגרה. "שיימוס…?"

 

הקוסם הצעיר האחר כמעט נפל מהמזוודה בתדהמה. "נוויל! בשם רוחו של קוכוליין (6), אבל חשבתי שאיבדת את כוח הדיבור!"

 

כשהוא מתעלם מהפתעתו של חברו, הוא הראה לו את התמונה. "באמת השתניתי כמו שאני חושב?"

 

שיימוס חקר את התמונה לרגע, ואז הסתכל עליו בחיוך עקום. "אם אתה מתכוון לזה שפעם היית נאה כמעט כמו השד הבלונדיני בפינה שם, ושהיום תוכל להיות ארוחת הבוקר הקרה של המוות, אז כן."

 

"מה קרה לי?" קולו נשמע ילדותי באופן מוזר באוזניו, והוא קימט את מצחו בסקרנות אל התמונה, כאילו עצמו של פעם יציע לו את התשובות.

 

"טוב, כמו שניסינו להגיד לך, חבר." נעמד שיימוס, וכרך זרוע מסביב לכתפיו של נוויל בחמימות. "אתה שיגעת את עצמך. זה עניין רציני, ברור, כולנו יודעים, אבל אתה נלחם מול כל עולם הקוסמים כשלהתעסק בצ"ד זה יותר ממספיק עבור כל אחד. אפילו הארי רק דואג בנוגע לאתה-יודע-מי בעצמו. אתה לוקח ללב כל פעם שאתה שומע על אוכל מוות שתקף איפשהו במחוזות הדרומיים במבט לפוטר."

 

"אבל אני לא יכול לעשות שום דבר בנוגע לזה," מחה נוויל. "זה פשוט מי שאני."

 

"העניין הוא, המנהיג הנועז," קולו של שיימוס היה חמור, אך עדין. "שהתעלמת ממה שהטבע נתן לך."

 

"מה זה?" שאל נוויל בהפתעה.

 

"יש חור בפנים שלך ממש בין האף והסנטר, ועוד שניים בכל צד של הראש העבה שלך. אחד זה כדי להגיד לאנשים מה מטריד אותך, והשניים האחרים הם כדי להקשיב כשאנשים מנסים לעזור. ולא השתמשת באף אחד מהם."

 

נוויל הניד בראשו. "אני לא יכול. אני לא יכול לבקש מאף אחד לשאת כזה מטען."

 

הייתה שתיקה ארוכה כשחברו הסתכל עליו באופן מוזר, ואז קימט את מצחו. "אי פעם מישהו טיפל בך, נוויל?"

 

"סבתא שלי!" הוא ענה מיד, די פגוע מהשאלה. "היא טיפלה בי מאז שהייתי תינוק!"

 

"אני לא מתכוון ללשים גג מעל הראש שלך וגלימות על הגוף שלך." היסס שיימוס, מנסה בבירור להפוך משהו מסובך למילים. "אני מתכוון כמו שהאימא שלי הייתה בשבילי, מישהי שתוכל לקחת אליה את הצרות שלך. כי כל פעם שאני שומע אותך מדבר על סבתא שלך, זה נשמע יותר כאילו אתם גרים ביחד ושאתה לא רוצה להטריד אותה יותר מדי, למרות שברור שהיא מאוד אוהבת אותך."

 

הוא רצה להגיד שזה לא נכון, שכמובן שסבתא תמיד טיפלה בו כמו כל הורה, אבל זיכרון משיחה אחרת עלה בו, של מילים שאמר בביטחון של שיקוי הרגעה במטבח חמים ונעים לפני הרבה מאוד זמן. היא אף פעם לא הייתה הורה עבורי, ואני לא חושב שאי פעם הייתי ילד עבורה… נוויל הסתכל על רגליו. "כנראה שלא. אבל אני לא מבין -"

 

"זה מה שאתה צריך, חבר. אתה מטפל בנו, אבל אף אחד לא עושה לך את אותו הדבר, וזה פשוט הורג אותך. בגלל זה החלטתי להדיח אותך." הישירות בהכרזה הזאת עקצה אותו, והזכירה לו את הסיבה שבגללה לא דיבר עם שיימוס כל כך הרבה זמן, והוא התנער ממנו, המגננות שלו שוב עולות.

 

נימת קולו הייתה קרירה כשהסתובב בחזרה אל הצד שלו של החדר. "תודה על העצה, אני אלך -"

 

"לא אתה לא!" תפס שיימוס את זרועו, זז במהירות כדי לחסום את דרכו, נעמד מול הבחור הגבוה יותר. "לא סיימתי עוד!"

 

העיניים הכחולות הבזיקו מלהט מלא תשוקה שנוויל ראה לעיתים רחוקות בלבד, והוא ידע שהוא יצטרך להילחם אם ירצה להסתלק. זה לא היה שווה את זה. הוא נאנח, והחליט לחכות כששיימוס המשיך. "אתה המפקד הכי טוב שיכולנו לקוות אליו, לעזאזל. אין אף אדם על כדור הארץ שהייתי מעדיף שיוביל אותי לקרב. אבל עם הקצב שאתה עושה את זה לעצמך, אתה תתמוטט הרבה לפני יוני. אני הדחתי אותך כי ניסינו לדבר, ניסינו להתחנן, וקיווינו מול כל התקוות שזאת תהיה סטירה חזקה בפנים שלך כדי שתקשיב, אבל כל מה שעשית היה עוד יותר להתנתק מאתנו, ונמאס לי!"

 

לחייו האדימו, והוא חיטט בכיס גלימתו והוציא מכתב, ודחף אותו אל האף של נוויל. "יש למטה מכשפה, יא טמבל, שהורגת את עצמה בניסיון להיות בדיוק מה שאתה כל כך צריך, ויש לך מזל שהיא מספיק טיפשה כדי להיות מאוהבת בך, עם איך שהעפת אותה!"

 

נוויל שילב את זרועותיו בעקשנות. "היא לא יודעת מה היא מבקשת."

 

"האם אי פעם חשבת, אידיוט נועז, שאולי היא יודעת יותר טוב ממך?"

 

הוא הסתכל על שיימוס במבט ממש ספקן. "איך בדיוק?"

 

"אנחנו לא נועדנו להיות בודדים, בני האדם. תן לנו סיכוי, וניצור משפחות, בתים, שבטים, ערים, מה שנוכל, אבל לא נועדנו להיות לבד, ואני מניח שיש סיבה לזה, כמו שיש סיבה שניסיתי דברים שהיו אמורים להיות בלתי אפשריים כשהייתי ילד, כי חלק עמוק בתוכי ידע שהייתי קוסם." שיימוס תפס את ידו, ודחף לתוכה את המעטפה. "היא רק רוצה לטפל בך."

 

נוויל לקח את המכתב, אבל דחף אותו עמוק אל כיס גלימתו והלך, כורע לצד המזוודה שוב כדי להוציא את החפצים שנותרו. "היא לא יכולה," הוא אמר בכעס. "אז תפסיק."

 

שיימוס סתם עמד שם, לא מתקרב ולא חוזר למה שעשה בעצמו, אבל אז הראש החולי התנדנד קצת. "אתה יכול לגדל עלים?" הוא שאל לבסוף.

 

"מה?"

 

"שאלתי, אתה יכול לגדל עלים? או קוצים או פרחים לצורך העניין?" השאלה הייתה באותה נימה קלילה כמו לפני כן.

 

"לא." אמר נוויל בפשטות, מסרב להרים את מבטו. מה ששיימוס לא חתר אליו, הוא לא עמד להיכנס לזה כל כך בקלות.

 

"אז איך אתה עושה את זה? אתה כל כך טוב עם צמחים, אבל אתה לא יכול לגדול בשבילם, אז מה אתה עושה?"

 

"מוודאים שהם באור נכון. משקים אותם. לפעמים מנקשים אותם. גוזמים אותם כשצריך." קולו היה משועמם כשהוציא שתי גרביים מהמזוודה, והחזיק אותן אחת מול השנייה כדי לראות אם הן תאמו. הן לא, והוא זרק את שתיהן על ערימת הזבל.

 

"ואם לא?" הקשה שיימוס.

 

"הם מתים, או שהם פשוט גדלים פרא אם הם חזקים מספיק. אבל בדרך כלל הם פשוט מתים." פוסטר ישן שדין צייר של האריה של גריפינדור רומס את הנחש של סלית'רין מאיזה משחק קווידיץ' מלפני המון זמן היה מקומט מאוד, והצטרף אל הגרביים.

 

"גם חנה לא רעה בכלל עם צמחים. אולי כדאי שתיתן לעצמך לקבל השקיה אם אתה לא חושב שהיא יכולה לגדל בעבורך את העלים." קולו היה שקט, עם עצבות עמוקה שנוויל לא שמע מעולם, וזה גרם לו לעצור, למרות שעדיין לא הרים את מבטו. כששיימוס דיבר שוב, זאת הייתה בקושי לחישה. "כי חבר, אתה גוסס."

 

כשנוויל הרים את מבטו סופסוף, חברו כבר הסתובב שוב, אבל מילותיו נשארו עוד הרבה אחריו.

 

OOO

 

כבר היה אחרי שתיים לפנות-בוקר, אבל נוויל לא יכול היה לישון. אחרי חמש שעות שבהן שכב ער במיטתו, הוא החליט לבסוף, אבל הוא היה חייב לנשום עמוק בשביל למנוע מעצמו להסתובב ולרוץ אל מגדל גריפינדור שוב כשהדלת אל חדר הנחיצות הופיעה לפניו.

 

הוא הושיט יד אחת מונגזת ובלתי נראית, אחז בידית ופתח אותה. היה ממש ריק בפנים, חלל ריק שלא היה גדול יותר מארון מטאטאים עם עוד דלת ממש מולו, בגלל שהוא ידע שזה כל מה שהיה צריך. רק דרך לעבור, בין אם היה בטוח או שלא היה בטוח אם באמת רצה את מה שהיה בצד השני.

 

כאילו דחפה אותו קדימה, הדלת מאחוריו נעלמה, והוא ידע מיד שהדרך היחידה לצאת עד שיחזור הייתה זאת שהייתה כרגע לפניו. ברעד, הוא פתח אותה ויצא, שומע את צליל הלחישות המרוחק שהיה כמו רוח מפסיק להתקיים בקיר מאחוריו.

 

המועדון של הפלפאף נראה חמים אפילו באפלה הכמעט מוחלטת. הטפטים הצהובים והציורים השמחים על הקירות היו בהירים ופיצו על החוסר בחלונות, כורסאות וספות ממולאות היו בכל מקום, והיה משהו מקסים בעשרות הדלתות העגולות שנפתחו אל החדרים. כמה ספרים שכבו פה ושם על השולחנות, אבל ברובו, כמו המועדון במגדל גריפינדור מעל, המועדון נראה קצת עירום כמו תמיד לפני חופש או סוף השליש, כשכל החפצים האישיים נעלמו ממנו.

 

הוא עצם את עינו, וניסה להיזכר מאיזו מהדלתות הזהות חנה יצאה ביום האהבה. הם ישבו על הספה שם, אבל הוא היה בגבו אל הדלת ו…

 

"תפיל את השרביט שלך." קולו של ארני היה פקודה קרה, והוא פתאום נתפס באור שרביט כחול בוהק. באופן אוטומטי, ידו התהדקה על הנשק כשהאחרת הגנה אל פניו, אבל לפני שאמר משהו, האור ירד מעיניו. "נוויל? מה בשם אלוהים אתה עושה כאן?"

 

"אני צריך לדבר עם חנה," הוא אמר, "איך אתה -"

 

"כישוף סריקה בסיסי," אמר ארני במבוכה, "מיידע אותי אם מישהו לא משלנו נכנס או יוצא אחרי שהדלת ננעלת בלילה. לא שציפיתי שאתה תיכנס. או שתדבר איתי, עם כבר." קולו היה קר בסוף המשפט.

 

נוויל צעד קדימה, מוריד את שרביטו ופורש את ידיו בתחינה. "בבקשה, ארני, אני יודע שהייתי חמור בזמן האחרון, אבל אני באמת צריך לדבר עם חנה… אתה יכול פשוט להראות לי איזו דלת שלה?"

 

הסגן שתק לכמה רגעים, ואז הראש המתולתל הנהן. "אני אביא אותה." הוא הלך לאחת מהדלתות העגולות, ואז עצר, והסתכל מעבר לכתפו על נוויל במבט מזהיר. "אבל אם תעשה משהו שיפגע בה…"

 

"אני לא," הוא הבטיח, ואז הוסיף בבלבול, "אבל לא חשבתי שגברים יכולים להיכנס לחדרים של המכשפות."

 

"רק לזה," הגיב ארני. "ספראוט נתנה לי אישור בגלל שאשתי גרה שם."

 

"איך, אה… אתם שניכם בסדר?"

 

"אנחנו בסדר. אנחנו נלך קודם להורים שלה, ואז להורים שלי כדי למסור להם את החדשות בחופש." השיחה הכמעט-רגילה נשמעה מוזרה לבחור השני כמו לנוויל אחרי שתיקה של שבועיים ביניהם.

 

"אני מקווה שהם יקבלו את זה בסדר," הוא אמר.

 

ארני משך בכתפיו. "בין אם יאהבו ובין אם לאו, הם יצטרכו להתרגל לזה. ואנחנו נשואים, אז הם לא יכולים לכעוס יותר מדי." הייתה שתיקה, ואז הפנים התרככו, ועיני האגוז כמעט נצצו בחום המוכר שזכר. "אבל תודה ששאלת." הוא שוב הנהן אל נוויל, ואז פתח את הדלת ונכנס אל החדר החשוך.

 

עברו כמה דקות לפני שזוהר שרביטו שוב הופיע בדלת, והוא חזר אל המועדון, סוזן לצדו. היא עדיין מצמצה מתוך שינה, והיא פיהקה, יד אחת משפשפת את עיניה כשהאחרת נחה מבלי-משים על בטנה, נפיחות קטנה כמעט נראית שם כשידה משכה את בד כותונת הלילה שלה על גופה. אבל כשראתה את נוויל, היא התעוררה לגמרי, ועיניה הכהות הבזיקו בכעס כשידה נפלה. "אז זה כן אתה!"

 

"היי, סוזן…" הוא חייך בביישנות. "אני מצטער שאני -"

 

"אל." היא צעדה הרחק מארני כדי לעמוד היישר מולו, מאיימת באופן מפתיע בעבור מכשפה בלתי חמושה שהייתה חצי מהגודל שלו כשדחפה את אצבעה אל החזה שלו. "אתה יודע כמה לילות הייתי צריכה לנחם אותה כשהיא בכתה עליך?! אתה יודע כמה פגעת בה עם הטיפול בשתיקה הזה? התעלמת מהמכתבים שלה! אפילו לא הסתכלת עליה! אתה חושב שהיא אהבה להצביע נגדך? או שאולי אתה חושב שהיא רק ניסתה למנוע ממך לשחק את הגיבור, מלתת לך לקבל את התהילה הגדולה שלך, יא חתיכת חזיר דביל, חסר לב מגריפינדור!" קולה הפך לצווחת כעס, והוא צעד לאחור, מרים את ידיו במגננה.

 

"אני מצטער! לא התכוונתי לפגוע בה! באמת שלא! פשוט…"

 

"פשוט השרביט נתקע לך כל כך עמוק בת -" הנאום של סוזן נקטע בגלל קול אחר, קר לא פחות, אבל הרבה יותר מאופק.

 

"זה בסדר, סו. אני חושבת שאוכל לטפל בזה מכאן." חנה שמה חלוק מעל הכותונת שלה, והיא הייתה ערה לחלוטין כשנכנסה אל המועדון ושמה יד על כתפה של חברתה. "אבל תודה לך. אני חושבת שהגיע לו לדעת שהוא לא מר פופולאריות כאן לאחרונה."

 

סוזן הסתובבה אל הנערה השנייה, אוחזת בידה כשעיניה הכהות מסתכלות על הירוקות. "אם תצטרכי משהו, חנה, או אם הוא יגיד משהו -"

 

"אני מבטיחה." היא חייכה, אבל לא היה שם בכלל חום. "תוכלי לקבל את מה שיישאר ממנו, ואז תוכלי לתת לארני לנסות כשתסיימי, אם תרצי."

 

"רק תקראי לנו כשתגמרי, לא משנה מה." התעקשה סוזן, מסתכלת בגועל על נוויל כשחזרה אל בעלה ושניהם הלכו לדת אחרת שהניח שהובילה אל חדרו של ארני.

 

חנה שילבה את זרועותיה, בהתה בו, רגלה היחפה טופחת על הרצפה בקצב כשעיניה הירוקות נצצו מרוב כעס, אבל לא אמרה כלום. הוא חשב לרגע, ללא מילים, ואז חייך בתקווה. "אני ממש מצטער, חנה. לא ידעתי -"

 

"אתה לא יכול לקרוא?" היא שאלה בקרירות.

 

"לא הסתכלתי על המכתבים עד הלילה, עד ממש לפני שירדתי לכאן, בעצם," הוא הודה.

 

"למה לא? אני מקבלת את הזכות לדבר אתך רק אם אני מוכנה להסכים אתך על הכול, זה העניין?"

 

ראשו נשמט. "לא ידעתי שניסית לעזור."

 

היא זרקה את ידיה באוויר בחוסר אמון כועס ונחרה. "בשם אלוהים, נוויל, מה חשבת שניסיתי לעשות? לשמוח לאיד? לצחוק עליך?"

 

"שתסבירי בדיוק למה חשבת שאני לא טוב מספיק כדי להנהיג את צ"ד. שאת עדיין אוהבת אותי למרות שלא יכולתי לשאת בזה, אפילו שלא הייתי חזק כמו שחשבת שהייתי." לא היו רחמים בקולו, רק כניעה עניינית שגרמה לה לעצור.

 

"חשבתי כמו כולם… שאתה לחצת על עצמך יותר מדי ושהיה צריך לעצור אותך לפני שתהרוג את עצמך. אתה לא חלש בכלל, אתה חזק יותר מדי. אחרי כל מה שעשית בשבילנו, למה שאני אחשוב שאתה לא טוב מספיק כדי להנהיג?" כל הכעס נעלם עכשיו, ונראה היה שהיא רק מבולבלת וקצת פגועה.

 

"נוויל המסכן. תמיד כל כך קרוב, אבל תמיד טעות אחת פשוטה וקטלנית. בחישה כנגד כיוון השעון במקום עם כיוון השעון. עשר כפות של עיני חיפושיות במקום עשירית כף." הוא חזר על מילותיו של סנייפ באותו טון אחיד ושקט, ואז משך בכתפיו. "אני תמיד מפשל בסוף. רוב האנשים נחמדים בנוגע לזה, אבל אני מניח שלא רציתי לשמוע את זה אחרי שהשקעתי כל כך הרבה בזה."

 

"טוב, אם לא היית מחליט מה המכתבים אמרו לפני שקראת אותם, לא היית צריך לשמוע את זה ממני או מעצמך, או ממי שזה לא יהיה שאמר עליך את הדבר הנורא הזה שציטטת עכשיו." חנה צעדה יותר קרוב אליו, והושיטה יד אחת ששמה על כתפו.

 

"זה היה סנייפ," הוא אמר.

 

"אתה תקשיב לסנייפ ולא לחברים שלך?" עיניה הירוקות התרחבו בתדהמה. "נוויל!"

 

"אני מצטער," הוא משך בכתפיו, "זה פשוט… זה…" נוויל נשם נשימה עמוקה, ואז החליט לא להסתיר את זה, לנצל את ההזדמנות ופשוט להודות באמת. "זה כאב, חנה. כשלקחתם ממני את הפיקוד, זה כאב לי יותר מכל מה שכאב לי בכל החיים שלי. זה הרגיש כאילו כל מה שחשבתי שעשיתי, כל מה שחשבתי שהשגתי, כל מה שחשבתי שהייתי בכלל לא שינה, ושכל הדברים הכי רעים שחשבתי על עצמי או שאמרו לי על עצמי היו נכונים. כולכם אמרתם שזה היה כדי לעזור לי, אבל אתם כמעט השמדתם אותי לגמרי כשעשיתם את זה… אולי אם הייתם מזהירים אותי, אולי אם הייתם אומרים שזה עומד להגיע לזה, אבל פשוט לעשות את זה…" קולו נשבר מהזיכרון, והוא הניד בראשו, לא מסוגל להמשיך.

 

"אני כל כך מצטערת." שתי ידיה היו על כתפיו עכשיו, וחרטה אמתית הופיעה על פניה היפות. "לא התכוונו לזה ככה. לא היה לנו מושג, לי לא היה מושג. זאת רק הייתה צריכה להיות שיחת השכמה רצינית מאוד."

 

"זה לא עניין גדול. רק אי הבנה, אני חושב." הוא חייך אליה בחולשה. "אם לא התכוונת, זה לא משנה."

 

"לא, זה כן," היא התעקשה. "זה משנה כשאנשים פוגעים בך, וכשמישהו שאתה אוהב פוגע בך, צריך לתקן את זה."

 

הוא קימט את מצחו, לא מבין. "אבל כבר התנצלת."

 

"לא אמרתי להתנצל, אמרתי לתקן." ידיה עברו מכתפיו אל סביב צווארו, והיא באה לזרועותיו, עומדת על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותו, ואז מתרחקת בחיוך. "ואני לא מתכוונת רק למזמוז טוב כדי לפצות אותך."

 

נוויל צחק, מופתע מהצליל שלא שמע מעצמו מאז שקווין נלקח. "זה לא יהיה אכפת לי, את יודעת."

 

"טוב, כנראה שאוכל להכניס גם את זה." היא שוב נישקה אותו, אבל קולה היה רציני כשעיניה הסתכלו על שלו. "תן לי לבוא אתך הביתה, נוויל. אני אראה את אבא שלי בסוף החופש במקום. ממילא לא יהיה לו אכפת."

 

אצבעותיה הברישו את השיער הרחק מעיניו, ואז חזרו אל צווארו, והוא השתנק כשהן התחילו ללחוץ בעדינות אבל בחוזק על השרירים הכואבים והמכווצים בצורה שכמעט כאבה אבל הרגישה ממש טוב באותו הזמן. עיניו היו עצומות, והוא הניד את ראשו לאחור ברפלקס, מנסה לא לגנוח בקול כשקולה הרך יצא בקצב עם תנועות אצבעותיה. "תן לי לעזור לך. תן לי לאהוב אותך. תן לי להיות שם עבורך. תן לי לטפל בך. תן לי לתקן את זה. תן לי להחזיר אותך אלינו."

 

הידיים של חנה התרחקו, והוא פקח את עיניו. "אל תעצרי!" הוא פלט, ואז הסמיק, מובך. "כלומר…"

 

"אני לא." חיוכה היה עמוק, בקושי נוגע בפיה אבל מגיע עד לעיניה ולנשמתה כשלקחה את ידו בשלה ושמה אותה מעל ליבה. להפתעתו, הוא הרגיש את הבליטה הקטנה והקרה של התליון שנתן לה מתחת לכותונת הלילה שלה, והוא ידע מהנצנוץ במבטה שהיא התכוונה שירגיש זאת כשלחשה, "הבטחתי לא להפסיק לחיות. עכשיו כל מה שאני צריכה לעשות זה להחזיר אותך לחיים."

OOO

נוויל לא הופתע מתגובתה של סבתו כשירד מרכבת האקספרס להוגוורטס. היא הזדעזעה, ודרשה לדעת מה סנייפ והקארואים עשו לו, אבל הוא כבר היה מוכן לדאגותיה, והצליח להרגיע אותה די בקלות כשהודה בפניה שזלזל בחומרת אבעבועות הדרקון שכבר כתב לה לגביהן. זה לא היה שקר- הוא באמת כמעט מת, והוא לא אמר לה באותו הזמן כמה זה היה רע- אבל עדיין הוקל לו שקיבלה את ההסבר בלי עוד חקירות. כל הנושא של צ"ד עדיין היה טרי מדי.

סבתא וחנה שוחחו כמעט כל הדרך אל נחל הערבות, אבל נוויל ישב בשקט במושב הרועד והקופץ שלו באוטונוס (7) לצד שתי המכשפות, מסתכל כשהערפל שבחלון נמוג מחום ידו כשלחץ אותה אל הזכוכית. הכעס היה פשוט. כעס על סנייפ ועל הקארואים ועל בלטריקס ועל אתם-יודעים-מי. כעס על שאר צ"ד. כעס על עצמו. היה משהו ממש נקי וקל בנוגע לכעס. לא צריך לחשוב כדי לכעוס.

עכשיו הדברים היו יותר מסובכים. עדיין היה שם כעס, כל מה שהוא היה צריך לעשות היה לחשוב על הלעג בפרצופו החיוור והמחודד של מאלפוי, על הכתפיים של ג'יני כשלקחה ממנו את צ"ד, על הסיפוק הקר בעיניו של סנייפ בשולחן הסגל. אבל עכשיו היה שם עוד. חרטה, נחישות, פחד, השלמה, חוסר ביטחון, התנגדות, כאב, תודה, בגידה, אהבה, ייאוש, תקווה… הרגשות התערבלו בליבו ובמוחו, מבטלים אחד את השני כמו צבעים שהפכו לחום בוצי והשאירו אותו רדום באופן מוזר.

הוא ידע שחנה חשבה על לעשות משהו כשהגיעו הביתה, אבל לא היה לו שום מושג מה זה יהיה. היא עמדה לטפל בו, היא אמרה, אבל מה זה בכלל אמר? האם עמדה לנסות לכבול אותו למיטה כמו נכה ולהביא לו מרק ותה חם? לא. לא משנה מה כולם אמרו, הוא לא ירשה זאת. או שהיא רצתה לדבר, אולי חשבה שאיכשהו זה יעזור להוציא את כל האימה בחודשים האחרונים ולחיות אותם מחדש אתה? גם את זה הוא לא יעשה.

נוויל נאנח, ונתן למצחו ליפול על הזכוכית הקרירה כשעצם את עיניו. אם הייתה לו שליטה על הדברים, היא פשוט תיתן לו לפתור את הכול. לתת לו לעבוד בחממה בלי לדאוג לגבי הציונים ולהתמזמז אתה בלי לדאוג בנוגע לכך שקארו יתפוס אותם ולשבת בדשא ובשמש החם וברוחות הקרירות של תחילת האביב בלי לדאוג שהוא אמור להתכונן לפגישה הבאה. אבל לא הייתה לו שליטה, הוא ידע זאת, ולא בא לו להילחם בה על כך יותר. בעצם לא ממש בא לו כלום.

נחל הערבות היה יעד רחוק ברשימת היעדים של האוטובוס הקסום, ורק אחר הצהריים ניערה חנה את כתפו והעירה אותו מנמנום שאפילו לא שם לב שנכנס אליו. היא הצביעה מחוץ לחלון אל הבית הישן והקטן בן שתי הקומות, והוא ראה שסבתא כבר הייתה בחוץ, מתופפת באצבעותיה בחוסר סבלנות על ידיות הארנק שלה. "אנחנו -"

"אני רואה את זה!" הוא קטע אותה, הוציא את המזוודה שלו מאיפה שנדחפה אליו מעל מושבו, והוריד אותה, מעביר אותה מעל ראשה של המכשפה בגיל-העמידה במושב לפניו עם כישוף רחיפה. הוא הסתכל מעבר לכתפו. "יש לך את שלך?"

חנה הטתה את ראשה לעבר המזוודה שלה שריחפה בעצלתיים מאחוריה, והם ירדו מהאוטובוס, יוצאים מהדלת בקושי לפני שהאוטובוס דהר קדימה בחריקת בלמים ובעננת עשן מנוע, משאיר אותם משתעלים ואת אוזניהם מצלצלות כשנעלם כעבור שנייה בבאנג חזק. חנה עיוותה את פניה, מנופפת בידה לפני פניה. "אני שונאת את הדבר הזה."

סבתא הנהנה. "ברור שיש אמצעי תחבורה יותר נוחים, יקירה. אבל לצערי, אי אפשר לסמוך כרגע על רשת הפלו (8)."

נוויל הסכים חלושות כשהתחיל ללכת אל הבית, אבל חנה הדביקה אותו מהר, מזוודתה מרחפת מאחוריה כמו כלב מוזר מאוד. היא בכלל לא הופתעה שהוא ניסה ללכת לבד, וקולה נחלש כדי לשמור על השיחה בין שניהם כשרצה לצדו, כדי להדביק את צעדיו הגדולים. "לא אמרתי לסבתא שלך שהוציאו אותך מצ"ד, אתה יודע."

"תודה," הוא אמר ביובש.

"ואני גם לא הולכת לספר," היא המשיכה, "זה תלוי בך. אני לא עומדת לנסות ולהתערב במשפחה שלך. אבל כן יש לי כמה חוקים שאני רוצה לקבוע אם אתה עומד לתת לי לעזור לך."

"נו?" הוא ניסה למנוע את נימת הכניעה בקולו, אבל לא לגמרי היה בטוח שהצליח.

"חוק ראשון. אתה עומד לנוח." נוויל נחר בכעס, אבל היא הרימה את ראשה, סנטרה מורם בעקשנות. "אתה עדיין יכול להתאמן אם תרצה, אבל רק חצי שעה, ורק כל יומיים. ארני אומר שאתה שורף שרירים כמו שאתה בונה אותם במהירות שאתה דוחף את עצמך, ובאופן אישי אני חושבת שהוא יודע על מה הוא מדבר."

כשהוא נאלץ להסכים עם הנקודה הזאת, הוא הנהן, והיא חייכה בסיפוק. "חוק שני. אתה לא תסתיר ממני דברים. אני לא יכולה לנסות לעשות עבורך דברים נחמדים אם אני צריכה לדאוג שזה יפגע בך ואני בכלל לא יודעת מזה."

הוא קימט את מצחו. "למה את מתכוונת?"

"נגיד שאני רוצה לתת לך עיסוי גב טוב," היא הסבירה. "אבל אני לא יכולה אם אתה לא תגיד לי שכואב לך בגלל הצלקות."

עד עכשיו זה נראה היה קל, והוא הנהן שוב בחוסר רצון. "אני… אני די אהבתי את מה שהתחלת לעשות לצוואר שלי אתמול בלילה."

"טוב, כי יש עוד הרבה מאיפה שזה בא. ואחרון חביב, אני רוצה שתבטיח לי שתנסה קצת ליהנות."

נוויל עצר, והסתובב להסתכל עליה כאילו דיברה בשפת בני הים. "ליהנות?"

"אתה זוכר, נוויל, את הדבר הזה שעשינו ביחד אפילו כשהדברים היו ממש רעים?" החיוך שלה נצץ מעצב, אבל גם הייתה בו תקווה. "אני יודעת שאנחנו עומדים להיפרד ולסדר את העניינים שלנו, אבל אם זה עומד להיות הסיכוי האחרון שלנו להיות ממש חופשיים לפני שנחזור למות, אני רוצה לנסות וליהנות קצת באותו הזמן. אולי שנלך לאכול בסמטת דיאגון, שנעשה פיקניק לבד כשנבקר בבלקפול, שנלך לקרנבל אביב. לא משנה מה, בעצם. רק, אתה יודע, לפחות אחר צהריים אחד שבו ננסה לצאת לדייט בלי שזה יסמל שום דבר גדול מלבד שאנחנו מתבגרים מאוהבים."

משהו בחזה שלו קפץ למשמע הדברים, וניסה להגיע אל הרעיון כמעט בייאוש, אבל חלק אחר בתוכו נשאר ערני, מחכה לעוקץ, חושש להוריד את ההגנה שלו ולהודות שזה נשמע כמו רעיון נפלא. "רק… דייט?"

היא צחקה בחום. "דייט. לא שמעת על זה קודם? זה משהו שמכשפות וקוסמים צעירים עושים כשהם אוהבים אחד את השנייה ולא עסוקים בתכנון מהפכה."

להפתעתו, הרגיש נוויל חיוך קטן עולה על פניו. "כן. אני חושב שזה יהיה נהדר."

"נוויל!" השתנקה חנה באופן מוגזם. "אני חושבת שכמעט ראיתי אותך שם לרגע!"

הוא צחק. הוא לא יכול היה למנוע את זה, אפילו שזה היה די מפחיד בצורה שלא יכול היה לשים את האצבע עליה, כאילו משהו חיכה להעניש אותו על החוצפה בלהיות שמח אחרי שנכשל כל כך. "מה, את חושבת שלקחתי פולימיצי ואני הפכתי לעצמי?"

"ממש לא." היא חייכה אליו, רוכנת קרוב. "כלומר, אני לא חושבת שאפילו פולימיצי ישטה במישהו שממש מכיר אותך…" הוא לא שם לב שידה החליקה מתחת לגלימה שלו עד שהיא צבטה אותו פתאום, והוא צעק, מפיל את המזוודה שלו. עד שהבין מה היא עשתה, היא התחילה לרוץ, משאירה את המטען שלה מאחור כשרצה בשארית שביל הפרחים אל הבית, שיערה הזהוב עף מאחוריה באור השמש בבהירות כמו צחוקה.

והוא רץ אחריה, ורגליו הארוכות יותר השיגו אותה, והוא תיקל אותה, גלגל אותה בדשא המשובץ בקמומיל, מדגדג אותה ללא רחם. היא צרחה ונאבקה וצחקה, לחייה ורודות ושיערה מלא בעלי כותרת לבנים כשנאבקה מתחתיו. הוא זז, מנסה למנוע ממנה להגיע אל צדי גופו הרגישים לדגדוג, והוא בקושי האמין ששמע את עצמו צוחק חזק כל כך וחופשי כל כך.

מזווית עינו, הוא ראה את סבתא עוברת אותם בדרך הביתה, מזוודותיהם מרחפות מאחוריה. הוא עצר לרגע אחד, לא בטוח מה היא תעשה, אבל כשעיניה הסתכלו עליהם, הוא יכול היה להישבע שהיה שם חיוך שהיה מלא בהקלה.

ההצצה עלתה לו ביוקר כשאצבעותיה של חנה מצאו את צלעותיו, ואז המבט המוזר של סבתו היה הדבר הכי רחוק ממוחו. אחרי הכול, זאת הייתה מלחמה.

OOO

זה לא החלים בין לילה. נוויל הרגיש נבגד מאוד ואפילו יותר גרוע כשהרגשות הקשים והכואבים חזרו אליו תוך פחות משעה אחרי הרגע המבורך בחצר הקדמית כשנראה היה שעמדו להיעלם לתמיד, אבל חנה הבטיחה לו שזה היה רגיל. להפתעתו, הוא גילה שחברתו סבלה מאותו הדבר בשנה שעברה.

בפני כולם חוץ מסוזן, היא נראתה כמעט רגיל אחרי שאימא שלה נהרגה, אבל ביחידות, היא הודתה בפניו, זה היה ממש רע. הרצח של פגי אבוט היה לא הגיוני, ללא צורך- ההילאים חששו שהמכשפה המתוקה והאהודה פשוט הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון- אבל חנה הייתה בטוחה שמעורבותה בצ"ד היא הגורם לכך, והאשמה שבכך, יחד עם הדחייה מלאת הצער מצד אביה, כמעט השמידו אותה.

הוא ידע שאירועי השנה ישאירו צלקות, לא רק על גופו אלא גם על ליבו, אבל עם כל יום שעבר, הוא התחיל להרגיש קצת יותר כמו עצמו של פעם, ולאט לאט, הוא התחיל לסלוח לחבריו על הבגידה שנאלצו לבצע. כשהענן הכבד נעלם, יכול היה נוויל לראות יותר ויותר את הסיבות לפעולותיהם, ולמרות שהם טעו, הוא הבין שהוא לא היה היחיד שיכול היה לטעות בשיפוט, והתקווה שיחזור לתפקידו כשיחזרו להוגוורטס התחילה להתחזק.

אחרי חמישה ימים מתוך חופשה של שבועיים, הם שוב נסעו באוטונוס, הפעם לבלקפול, המפלט ליד הים שם גרו סבו וסבתו מצד אמו, הגאמפים (9), עם שאר המשפחה המורחבת, שם בילה הרבה קיצים כילד. גם ככה היה צפוף, עם תיירים מוגלגים וקוסמים, אבל הוא וחנה הצליחו לבלות לבדם באחר הצהריים הראשון במהלכו המבוגרים השלימו פערים בשיחות חולין מרדימות ומשעממות, והוא לקח אותה למקום מבודד יחסית בטיילת הארוכה. זה היה המקום, בעצם, בו ניסה דודו אלג'י להכריח אותו להראות קסם כילד קטן, והוא הסביר זאת בשמחה כשישבו על קצה המזח, כשהמים הקרירים והכהים של הים האירי קפצו מתחתם.

"אז אנחנו ממש נהנים, ואז פתאום אני עף באוויר, וישר אחר כך אני מתחת למים. לא פחדתי, אם את מאמינה לי. פשוט הייתי המום. עכשיו אני חושב שבגלל זה לא יצא ממני אז קסם. לא הבנתי שכמעט טבעתי עד שהם דגו אותי משם והמבוגרים ממש כעסו, ובאמת, אז התחלתי לבכות." משך נוויל בכתפיו בבושה. "סבתא לא דיברה אתו חודשים אחר כך."

חנה צחקה, מסתכלת אל הכחול העמוק של המים. "אני מבינה למה! זאת דרך ארוכה עד למטה!"

"כן, טוב, זה היה אחד מהרעיונות היותר בטוחים שלו." הוא הניד בראשו בשעשוע מהזיכרונות. "אבל את תפגשי אותו. הוא קצת כמו לונה, עכשיו כשאני חושב על זה. בחור נחמד, אבל לא ממש רוקח את אותו השיקוי כמו שאר העולם."

היא הנהנה בידע. "אני חושבת שיש אחד בכל משפחה."

"מי שלך?" דחף נוויל את הקורות של המזח כדי להתקרב אליה, רגליו מתנדנדות מעל הקצה.

"דודה וויני." הפרצוף שלה התעוות בחיקוי לעגני של נהמה כועסת של מכשפה זקנה. "'אל תיגעי בהן, חנה, הן יקרןת!' יש לה אוסף ענק של בובות מכשפות מתוקות. כל אחת שאי פעם ייצרו, אני חושבת. בכל מקרה, יש לה מאות כאלה בבית שלה, כולן בבועות קטנות ומכושפות כדי שהחתולים לא יפילו אותן, והיא תשתגע אם תתקרב אליהן למרחק עשרה מטרים, כאילו תגנוב אותן או משהו."

"את לא מתכוונת למכשפות החרסינה הקטנות האלו עם העיניים הגדולות והפרצופים החמודים, נכון?" הוא שאל.

"אלו שמעוררים כזאת בחילה עד שאפילו לאמברידג' לא היו כאלה? כי כן, אני מתכוונת בדיוק לאלו," היא הנהנה בקדרות. "להיכנס אל הבית הזה זה כמו לנסות לאכול חצי מהדובשנריה במכה אחת. אתה מרגיש את השיניים שלך מתפוררות ברגע שאתה עובר את הדלת הקדמית." היא רעדה קצת, ואז צחקה.

"אני חושב שאת-יודעת-מי ממש טועה, בעצם." הרהר נוויל, ונגס שוב בגלידה הענקית שהם חלקו. "אי פעם שמעת את ג'יני מדברת על הדוד שלה, ביליוס (10)? משפחות הקוסמים הוותיקות מתחילות להיות די מוזרות. אולי עדיף שנקבל קצת דם חדש."

"אני לא יודעת…" ניגבה חנה קצת שוקולד מאפו. "לקולין יש סיפורים טובים על בן דוד שלו שחשב שגילה הודעות מחייזרים ברעש שאתה שומע כשאתה לא מוצא תחנה ברדיו. אולי זה סתם אנשים."

"בת הדודה השנייה שלי כמעט התחתנה עם בחור ש - חנה?" הוא עצר באמצע המשפט, והסתכל עליה בדאגה. היא קפאה במקומה עם הכפית בחצי הדרך אל הפה שלה, והלחיים שלה החווירו פתאום.

"לא הרגשת את זה?" היא לחשה.

"הרגשתי מה?"

"האוניה שלי!" הכפית נפלה אל המזח כשהיא הפילה אותה, מתעלמת מטיפות גלידת התות וסירופ השוקולד שעפו לכל עבר. לכמה שניות, היא חיפשה בכיס האחורי של הג'ינס שלה, ואז הוציאה את האוניה המכושפת. האוניה של נוויל הייתה נעולה במזוודה שלו בבית, נשארה מאחור כתזכורת כואבת למה שאיבד, אבל הוא אפילו לא חשב על הפיקוד שאיבד כשרכן כדי לראות את הכיתוב הדחוף בצדי האוניה.

"בואו סמ.דגן. ה.פ עשה חדשות גדולות. ק.פ." הוא קרא בקול, ואז הרים את מבטו, ההתלהבות עוברת בו כל כך חזק עד שרעד. "חנה! זה על הארי!" נוויל נעצר, עובר על השמות של צ"ד המורחב בראשו. "ק.פ… או שזאת קמיליה פרקינסון או שזה כריסטופר פארנט (11)."

"זאת פרקינסון," היא אמרה בפשטות. "תקרא לזה אינסטינקט של מכשפה, אבל היא מרייבנקלו. ההודעה הזאת מנוקדת ובראשי תיבות. פארנט לא עושה את זה בחיבורים שלו, ובטח שלא על משהו בצד של אוניה."

"עדיין, חדשות על הארי!" הוא תפס את זרועה בדחיפות. "בואי פשוט נתעתק ונגלה, בבקשה! הם אפילו לא ידעו שהלכנו."

אותה הדחיפות שהרגיש הייתה בעיניה הירוקות, אבל היא היססה כשסרקה את המזח מסביבם. "יש כאן הרבה מאוד אנשים, נוויל."

"יש חנות מזכרות שעברנו בדרך לכאן, במרחק מאה צעדים מהטיילת. היא עדיין סגורה, ויש רווח בין השלט והקורות שם, אף אחד לא יראה אותנו!"

היא הופתעה, והסתכלה עליו באופן מוזר. "איך אתה יודע את זה?"

הוא הסמיק בעוז. "אני… אה… די ראיתי את זה כמקום בו אולי נתמזמז קצת… אם, אה… את יודעת, תרצי אחר כך," הוא התוודה.

חנה צחקקה. "הגדר החיה הגדולה לפני הבית של דודה שלך. זה מה שאני ראיתי." היא קמה על רגליה, לחייה אדומות. "אז טוב. בוא נלך.... לא להתמזמז, זאת אומרת, אבל אני רוצה לדעת מה קורה עם הארי, כל עוד נחזור ישר אחר כך."

"מבטיח," הוא הנהן. הם מיהרו במהירות אל חנות המזכרות הריקה, ונכנסו אל הרווח המוצל בין השלט הגדול והצדדים המכוסים בעץ של הבניין הקטן. ליבו של נוויל פעם בהתלהבות. רק בדצמבר הם שמעו על כך שחברם חי, ואם זה היה משהו שמשך את תשומת הלב של פרקינסון, זה בטח היה גדול. התלמידה הצעירה מרייבנקלו לא הייתה אחת מהחברות הלהוטות של צ"ד, והיא בטח לא הייתה אחת שתעביר שמועה.

הוא עצם את עיניו, והתרכז במכשפה שחורת השיער עם פני הכלב, כשהסתובב במקום, ואז היה הלחץ הקטן והלא נינוח של ההתעתקות, התחושה המוזרה של מעבר בצינור צר ובלתי נראה, והם היו שם. נוויל מצמץ, שוב מיקם את עצמו, וראה את חנה מחליקה את ידה על שיערה הפרוע, מסתכלת מסביב כמוהו, חצי-מצפה לראות את הארי בעצמו עומד שם. במקום זאת, זה היה רק מה שנראה כמו סלון קטן, מואר במעומעם ובנוחות, למרות שהיה מרוהט בסתמיות.

חנה הייתה הראשונה שזיהתה את סביבתם, עיניה מתרחבות. "אנחנו בקלחת!"

"תורידו את הקול, פנסי בחדר השני." הם הסתובבו לצליל הלחישה של קמיליה, וראו אותה עומדת כמעט ישירות מאחוריהם, ידיה על מותניה ומבט מוזר על פניה כאילו לא ידעה איך הרגישה בנוגע לשום דבר חוץ מהחשיבות של למנוע מאחותה להקשיב. "היא יללה כל השעה האחרונה, אבל מיליסנט (12) הרגיעה אותה עכשיו. אני חושבת שהיא אולי נתנה לה משהו."

נוויל קימט את מצחו בדאגה. "אבל הרגע התעתקנו לפה. היא לא -"

"אנשים מתעתקים אל ומהקלחת כל הזמן," אמרה חנה בידענות. "אם את רוצה מקום פרטי, קמי, יש מזווה במרחק שלוש דלתות במסדרון לשמאלך איפה ששומרים מצעים וכאלה. זאת סוויטה מספר שש, כן?"

הפה של התלמידה הצעירה מרייבנקלו נפער. "איך את -?"

"סבא שלי הוא הבעלים של המקום," היא הסבירה. "בואי."

היא הובילה את שלושתם אל הארון הקטן, והם בקושי הצליחו להידחס אליו. קמיליה התמקמה על אחד מהמדפים כשנוויל, הגדול מהשלושה, נאלץ לכרוע באופן מוזר ולשבת על דלי הפוך. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא הסתכל על קמיליה בלחץ. "אז… מה החדשות הגדולות?"

גבה שחורה אחת עלתה בחוסר ביטחון, והיא הסתכלה על חנה. "אני יכולה לספר לו, את חושבת? הוא יציב?"

השאלה פגעה בנוויל כמו מכה, והוא הרגיש את הצבע עולה בלחייו. "אני בסדר גמור, העלמה פרקינסון," הוא הבטיח לה בקרירות.

חנה הנהנה. "המפקד לונגבוטום לקח חופשת מחלה זמנית, אם את זוכרת." הוא הסתכל עליה בהפתעה כשאמרה זאת. הוא לא ידע בדיוק איך הסבירו על היעדרו לשאר צ"ד, והוא גילה שזה קצת נגע לליבו שהוא לא יצטרך להתמודד עם זה שכולם ידעו את האמת כשיחזור.

"השמועה אמרה שהוצאתם אותו כי הוא השתגע," אמרה קמיליה בפשטות.

"טוב, שמועה היא סתם שמועה. ולא תמיד צריך לסמוך על שמועה." עיניה הירוקות של חנה הצטמצמו כלפי המכשפה האחרת. "אני ממש מקווה שהבאת אותנו לכאן בגלל משהו מוצק."

"ישר מפיו של אדון האופל," היא הבטיחה להם, מהנהנת. מבט של חשיבות גדולה עלה על פניה עכשיו, וחיסל את חוסר הביטחון. "פנסי בילתה בסמטת נוקטורן (13) מאז שהגענו לכאן," היא הסבירה במבט שסבל הרבה. "היא תמיד מקווה שהיא תשמע משהו על דראקו או שאפילו, בשם מרלין, היא במקרה תיתקל בו. היא תמיד הייתה מאוהבת בו, את יודעת, אבל מאז שהוא הפך לאוכל מוות אמתי, היא בלתי אפשרית."

"למישהו יש אומץ לספר לה שהוא מתמזמז עם גרינגראס (14)?" צחקקה חנה ברשעות.

קמיליה הסתכלה עליה בצער ממקום מושבה על המדף. "אולי את רוצה למסור לה את החדשות, אבוט? איך קסם המגן שלך בימים אלה?"

"כן, כן -" התערב נוויל בחוסר סובלנות, "-אבל מה הקשר בין זה לבין הארי?"

"פוטר, גריינג'ר, והוויזלי- רון, כן?- נלכדו בידי חטפנים, כולל החבר שלך, נוויל, פנריר, ונלקחו אל אחוזת מאלפוי אתמול כדי להינתן לאדון האופל (15)."

ליבו של נוויל עצר, והוא הרגיש שפניו התחילו להפוך ללבנות. "לא…" קולו היה לחישה צרודה, מיואשת ומלאת תקווה מתנפצת, וחנה נראתה כאילו לא יכלה לעצור את הדמעות שעלו בעיניה.

"אה, הם ברחו," חייכה קמיליה, נהנית מהרגע בבירור. "בגלל זה פנסי ככה. הם ברחו עם עוד כמה אסירים, למרות שאנחנו לא יודעים מי הם היו, והצליחו לגנוב את השרביטים של דראקו ושל דודה שלו בלטריקס, ולשתק כמה אנשים. אדון האופל זעם. אף אחד לא ראה משהו כזה. הוא קרא לכל אוכלי המוות ואילץ אותם לצפות כשהוא עינה את כל משפחת מאלפוי- אפילו את בלטריקס, והיא החשובה ביותר שלו.  כולם מדברים על זה."

"זה בנביא?" דרש נוויל. "מי עוד יודע?"

"זה כישלון, אז אדון האופל לא רוצה שיפרסמו את זה… בעצם, זה רק אוכלי מוות ומי שקרוב אליהם," אמרה קמיליה.

הוא הנהן במהירות, מוחו דוהר כשהסתובב אל חנה. "אם הם יודעים עכשיו שרון עם הארי -"

"מישהו חייב להזהיר את ג'יני," היא הסכימה במהירות, ואז נשכה את שפתיה. "אם זה לא מאוחר מדי."

נוויל הושיט את ידו כשקם, וטפח לקמיליה על הכתף. "עבודה טובה, פרקינסון. אם תשמעי עוד משהו…"

"אני אדווח…" הילדה היססה, עיניה הכחולות מסתכלות על שלו, בוחנות את הכוח ואת השפיות שם, ובסוף, היא הנהנה בסיפוק. "כלומר; כן, אדוני."

הוא שלף את שרביטו, וצפה כשחנה עשתה את אותו הדבר, והם יצאו אל המסדרון כדי להסתובב. "תהיי מוכנה," הוא הזהיר אותה. "נוכל לראות שם כל דבר." היא הנהנה, פניה חתומות, ידה התהדקה על שרביט התפוח ועוף החול, והוא נשם נשימה עמוקה. "אז למחילה."

הבית הנינוח והחמים שזכר לא היה ניתן לזיהוי כשהופיעו שם. החלונות היו מנופצים, הרהיטים הפוכים, כריות קרועות, וחפצים היו מפוזרים ושבורים. הטפט היה מלא בקרעים, והיו חורים בקירות כשחיפשו אנשים שהתחבאו שם. דלת המטבח הייתה תלויה מציר מעוקם, וכל הארונות נפתחו, צלחות וספלים הפוכים בערימת רסיסים צבעוניים על הרצפה, ועל קיר הסלון, מעל האח שם פעם הייתה תלויה תמונה של בני משפחת וויזלי, המילים בוגדים בדם! היו חקוקות בכתב כבד וגס.

נוויל השתנק, ליבו כואב למחשבה על הבית ההרוס של חבריו. ידו התחילה לרעוד, אבל הוא אחז באגרופו, והכריח את עצמו להחזיק בשרביט. לא נשמע צליל תזוזה, לא היה שום סימן חיים, והוא הנהן אל חנה, שהניפה את שרביטה אל המסדרון החשוך ליד דלת הסלון. "הומנום ריבליו (16)!"

סילון כסוף של אור נורה מקצה שרביטה ועף אל הדלת, אבל נעלם בלי לחזור, והיא הסתובבה אליו, פניה חיוורות. "כולם נעלמו, נוויל."

"בואי נלך החוצה," הוא אמר, "נראה אם יש אות אפל. הוויזלים היו חשובים. אם הם הרגו אותם, הם היו מוודאים שכולם ידעו."

כשהוא מנסה לא להסתכל על ההרס מסביבו, התמונות שעדיין חייכו ונפנפו בחתיכות קרועות ממסגרות שבורות, סימני השריפה על הרצפה, ומנורות השמן שעפו מהכנים שלהן, הוא עבר דרך הזבל אל הדלת הקדמית. היא הייתה מפוצצת לגמרי, הציר עדיין עקום ליד החור הגדול, והוא יצא, ועצר את נשימתו כשהסתובב כדי להסתכל על השמיים מעל המבנה הגבוה והמשופע.

רק עננים הסתכלו עליו.

הוא פלט אנחת הקלה גדולה, והסתובב אל חנה, שבדיוק הופיעה מאחוריו, סוחבת משהו שנראה כמו אורלוגין בידיה. "אין אות!" הוא אמר, וחייך בהקלה. "והכישוף היה מראה לנו גופות, אז זה אומר שלפחות כולם ברחו!"

לא הייתה הקלה על פניה של חנה. "אני לא חושבת, נוויל," היא אמרה בשקט. "אני חושבת שתפסו אותם."

הוא קימט את מצחו. "למה?"

היא הרימה את השעון, ועכשיו הוא ראה שלא היו מספרים עליו. במקום, היו עליו עשרה מחוגים, שעל כל אחד מהם היה השם של אחד מבני משפחת וויזלי- כולל אחד שעליו היה כתוב גברת פ.וויזלי, שהניח שהייתה אשתו החדשה של ביל- וכמה מיקומים אפשריים מסביב, כולל בעבודה, בבית הספר, במעבר ובבית. הזכוכית הייתה סדוקה, המטוטלת מעוקמת, והתקתוק קצת היה מקוטע, אבל הוא עדיין עבד, וכל עשרת המחוגים הצביעו ישר למעלה, למקום שבו היה כתוב בסכנת חיים (17).

חנה הצביעה על השעון. "שאלתי עליו כשהיינו כאן בחג המולד. הוא מראה איפה נמצא כל בן משפחה בכל זמן. אם הם היו במנוסה, אני חושבת שהוא היה מצביע על מטייל או אולי רחוק.

"את בטוחה שהוא עובד כמו שצריך?" הוא שאל. "הוא חטף קצת נזק, את יודעת."

"אני חושבת שהוא עובד כמו שצריך," היא אמרה בעצב. "חוץ מזה, אם הם התחמקו, אתה-יודע-מי לא היה מתחיל מצוד אם הוא היה כועס כמו שקמיליה אמרה? למה שיהיו בכלל אוכלי מוות בסמטת נוקטורן וירכלו? כלומר, אם הארי ברח והוויזלים כולם נעלמו באותו זמן, הוא בטח היה מניח שהם ביחד. זה הגיוני."

נוויל הנהן בהסכמה. "את צודקת." הוא התחיל לצעוד בשביל אל הגינה שהייתה מסודרת להפליא, טופח בשרביטו ומתעלם מהנומים (18) שרצו בשיחים המגודלים. "אסור לנו לאבד גם את ג'יני. אנחנו כבר איבדנו את לונה, וטרי אמיץ מספיק, אבל הוא קצת יותר תיאורטי. אני לא בטוח איך הוא יתפקד כשהקללות האמתיות יתחילו לעוף. ארני מעולה, אבל הוא בכלל לא מנהיג, שיימוס יותר מדי חם מזג, ופרוואטי ממש לא מנוסה בסמכות רצינית. אנחנו צריכים את ג'יני, אפילו אחרי שאחזור, כי אני עדיין האיום הכי גדול על סנייפ, ואולי אני אחוסל מוקדם כשהקרב יתחיל."

"אבל הם מחזיקים בלונה כבר חודשים, ולא מצאנו אותה," מחתה חנה.

"לא חיפשנו באמת," הוא אמר. "לנסות פריצה לא היה שווה את זה, למען האמת. אבל הפעם זה שונה. אנחנו חייבים לגלות איפה היא נמצאת, ואנחנו חייבים למצוא דרך להגיע לשם ולהוציא אותה מספיק זמן כדי שהיא תתעתק משם." הוא המשיך ללכת, לועס את הלשון שלו כשחשב על המשימה הקשה- בעצם, הכמעט בלתי-אפשרית.

היא צחקה צחוק קטן, מריר וציני. "טוב, אם זה הכול, למה שלא פשוט נחזור לסמטת נוקטורן, נשוחח עם כמה אוכלי מוות, נשאל אותם איפה הוויזלים, ואז נלך ונפתח את הדלת בשבילה? נחזור עד לשעת התה, אתה לא חושב?"

הוא עצר פתאום, חיוך גדול מופיע על פניו, והוא צעק צעקת ניצחון ותפס אותה, פניה בין שתי ידיו, ונישק אותה חזק. עיניה נפערו, והיא דחפה אותו. "נוויל?!"

"את. פשוט. גאון!" הוא שוב נישק אותה. "זה בדיוק מה שנעשה!"

היא הסתכלה עליו לרגע, שוקלת מחדש בבירור את מצבו הנפשי. "אתה…"

"הרשע לא משתלם בסוף, חנה." הוא תפס את ידה, מתכונן להתעתק שוב. "אנחנו צריכים לחזור לבלקפול, אני חייב להביא משהו מהמזוודה שלי." הוא שוב חייך, והיה שם קצת רוע. "משפחת רנקורן עומדת לעלות לאת-יודעת-מי בוויזלים."

(1) וינגרדיום לביוסה- כישוף רחיפה.

(2) אנביגורייט- המילה האנגלית ל"הפחת רוח חיים". כאן הכוונה היא לתת לצלחות רצון עצמאי לאן לעוף.

(3) תרגום ל-Wild Witches ול-Babes With Broomsticks. תלמיד שנה שביעית, הורמונים.

(4) כדור זיכרון- נשלח אל נוויל בספר הראשון. כדור זכוכית שמאדים כשאתה שוכח משהו. דראקו מאלפוי גנב אותו וטס על מטאטא, מה שגרם להארי לרדוף אחריו עם מטאטא ולהתקבל לנבחרת הקווידיץ'.

(5) אני משער, רק משער- שזאת תמונה מטורניר הקוסמים המשולש, מהמשימה השנייה שבה הארי צלל אל האגם.

(6) קוכוליין- גיבור מהמיתולוגיה האירית. לוחם שחיסל כלב שמירה אימתני ולחם לבדו בצבא.

(7) אוטונוס/אוטונוס הלילה- כלי תחבורה של הקוסמים, אוטובוס תלת קומתי וסגול שמביא אותך לכל מקום. תורגם במקור כאוטונוס הלילה, עד שהתברר בספר החמישי שהוא פועל גם ביום.

(8) רשת הפלו- רשת של אחים שאפשר לעבור דרכה בעזרת אבקה. בפיקוח.

(9) משפחת גאמפ היא משפחה טהורת דם ותיקה (היא ברשימת המשפחות טהורות הדם), אבל אין שום קשר (בסיפור) בינם לבין נוויל, למרות שלא יודעים מה היה שם המשפחה של אליס לפני שהתחתנה. במשפחה היה את שר הקסמים הראשון, אוליק גאמפ (תמונה שלו נמצאת במשרד ראש הממשלה הבריטי כדי ליידע את ראש הממשלה ששר הקסמים רוצה לדבר אתו), ואחד מהם ניסח חוק לגבי דברים שאי אפשר לשנות את צורתם.

(10) ביליוס- דוד של רון, רון קיבל את השם השני שלו על שמו. נאמר שהוא נהג לשתות בקבוקי וויסקי בחתונות, לרקוד, להרים את הגלימה שלו ולהוציא פרחים מה... משום מה הוא לא התחתן אף פעם. הוא מת עשרים וארבע שעות אחרי שראה כלב גרים (כלב שחור גדול שמסמל מוות).

(11) כריסטופר פארנט- דמות מקורית, תלמיד שנה חמישית מהפלפאף שימות בקרב על הוגוורטס.

(12) מיליסנט בולסטרוד- תלמידת שנה שביעית בסלית'רין. גדולה, מפלצתית וחזקה.

(13) סמטת נוקטורן- סמטה ליד סמטת דיאגון, מתמחה באומנויות האופל.

(14) גרינגראס- יש כאן בעיה. דפני גרינגראס היא תלמידה בשכבה של דראקו, ולכאורה מדובר בה. אבל, לדפני יש אחות קטנה בשם אסטוריה גרינגראס, והיא תתחתן בעתיד עם דראקו. כך שלא ידוע על מי מדובר פה, אם על אשתו לעתיד של דראקו או על החברה של פנסי ודראקו לשכבה.

(15) הארי אמר בטעות את השם של וולדמורט (הוא ניסה לטעון שהוא מחפש את שרביט הבכור, מיד אחרי שהוא שמע במבט לפוטר שכנראה וולדמורט בחו"ל, מחפש את השרביט) והחטפנים (חבורות שמנסים לאתר בני מוגלגים שלא הלכו לשימוע) בהנהגת פנריר מצאו אותם. כיוון שלאף אחד מהם אין אות אפל (לפנריר אין, כי הוא אדם זאב), הם לקחו אותם לאחוזת מאלפוי (קרה בחופשת הפסחא, כי דראקו היה בחופש). מאלפוי סירב לזהות את הארי, רון והרמיוני (הארי חטף קללת עקיצה מהרמיוני כדי לעוות את פניו) ואז בלטריקס ראתה שהייתה להם את חרבו של גריפינדור. היא חקרה את הרמיוני על כך (הארי ורון נלקחו אל הצינוק, שם פגשו את לונה, דין תומאס, גריפהוק הגובלין ואת אוליבנדר יצרן השרביטים) והרמיוני טענה שהחרב מזויפת (החרב המזויפת נשלחה לכספת של בלטריקס, אז היא חששה שהם היו בכספת שלה וגנבו את הספל של הפלפאף). גריפהוק זיהה את החרב כמזויפת כטובה להארי. הארי הצליח להרוג את פיטר פטיגרו. אברפורת' דמבלדור שלח את דובי כדי לחלץ אותם, לא לפני שהם חילצו את הרמיוני, אבל דובי נהרג במנוסה.

(16) הומנום ריבליו- כישוף גילוי בני אדם. בספר הוא לא יורה קרן מחפשת.

(17) האורלוגין מראה איפה נמצאים בני משפחת וויזלי. הבעיה היא שמאז העלייה של וולדמורט, הוא תמיד הצביע על "בסכנת חיים". אז אי אפשר ללמוד ממנו כלום.

(18) נומים- יצורים מוזרים, קירחים, שנמצאים בגינות (ובעיקר בגינה של הוויזלים).