החכמה להבין את ההבדל

עומדים להיות לנו שלושה סיפורים ארוכים בזמן הקרוב, אז זה סיפור ארוך ראשון. הוא מספר על מקגונגל ועל שיימוס, בתקופת ההלקאה של נוויל. חשוב לדעת, לפי הסיפור מקגונגל נולדה ב-1924, לא כמו במציאות, בה נולדה ב-1935. וזה משנה, כי אז זה אומר שהיא למדה בהוגוורטס במהלך מלחמת העולם השנייה וגם עם וולדמורט, ושכשהיא עזבה את בית הספר, עדיין הייתה מלחמה. בניגוד למציאות, שבה כשהיא התחילה ללמוד, המלחמה כבר נגמרה. כאן נשמע קצת יותר עליה.

החכמה להבין את ההבדל:

תן לי את האומץ לשנות את מה שאני יכול, את הרוגע לקבל את מה שאני לא יכול, ואת החכמה להבין את ההבדל.

אלו היו דברים שמישהו לא יכול היה לשכוח. דברים שפשוט לא שקעו בזיכרון, הם נצרבו שם, חקוקים וצרובים בכל פרט עד כדי כך ששום סכות של שנים לא יוכל לטשטש אותם. בגיל שבעים-וארבע, מינרווה כבר למדה מזמן איך לדעת שמשהו יישאר באוסף הצבעוני והדק הזה, ואולי באופן מוזר, או אלי לא - היא לא טרחה לשאול מישהו אחר - כולם היו פרצופים.

פרצופו של אביה כשזרק את הנביא על שולחן המטבח והשתמש במילים שמעולם לא אמר בפני אשתו וילדיו שלונדון הופצצה והקסמהדרין החליט להישאר ניטרלי. פרצופו של בעלה כשנישק אותה לשלום בדרך אל שדה הקרב. פרצופו של אויבה מבית הספר, חיוור ומעוות, בפעם הראשונה שראתה אותו כלורד וולדמורט. פרצופו של חברה הטוב, מדמם אולם קפוא, מספר לה על המסדר ומבקש ממנה להצטרף. פרצופו של עולל ישן שלא היה צריך לשרוד, עם צלקת ברק טרייה, לא מודע לכמה מדהים הדבר שעשה.

ועכשיו היה, היא ידעה, עוד אחד. גם אם תחייה עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה, פרצופו של נוויל לונגבוטום יהיה ברור כמו עכשיו, פחות משעה מאז שהיא ראתה אותו לחוץ אל האבן הלא סולחת, מעוות מרוב צעקות שסירב לפלוט, מחוויר מתחת למעטה הארגמן. הוא חטף את המלקות בכל האומץ שגבר יכול היה להידרש אליו, אבל כשהמכה הראשונה פגעה בכתפיו החשופות, עיניו נפערו בתדהמה, והיא ראתה בהן את הרגע בו תמימותו נשברה.

היא לא רצתה להסתכל. הרחש בשולחן גריפינדור פיתה את תשומת ליבה, והיה מאוד הגיוני לרצות לבדוק את התלמידים שלא נלקחו למרות שלא הייתה לה שליטה על כך, אבל היא ידעה שלא הייתה לה הזכות לא להסתכל, משום סיבה. היצורים המפלצתיים שהתחזו לחבריה לסגל המורים יראו זאת כחולשה, ולא משנה כמה הסיבות שלה יהיו טובות, הן לא יהיו צודקות.

אז היא הסתכלה. היא הסתכלה על שניהם, למרות שבלי קשר להוגנות, מינרווה ידעה שהפרצוף של לונגבוטום יהיה זה שיישאר, ולא רק בגלל שלא הצליחה לראות את הנער האחר בבירור ממושבה בשולחן הסגל. למרות שמקמילן היה צעיר בעצמו, הגוף שנמתח מול השרשראות היה של פועל, קשה ושזוף וקשוח. לונגבוטום היה חיוור, חלק, בעל מבנה של מבוגר שרק התחיל לצאת מגופו של הילד השפוף והביישן שהכירה כנכדה של אוגוסטה הרבה לפני שהיה תחת אחריותה בהוגוורטס.

טיפת דיו נפלה מקצה עט הנוצה שהחזיקה יותר מדי זמן ללא תנועה מעל גליל הקלף, והיא הניפה בשרביטה והעלימה אותו. גברת לונגבוטום היקרה:

זה נראה היה יותר מדי רשמי בעבור מכתב לאישה שהייתה חברתה כבר מעל חצי מאה, אבל היא לא יכלה לכתוב שם אגי יקרה. בעצם, איך בשם מרלין תוכל לנסח את זה? משהו שיהיה ממש חמור ונוזף כלפי אלו שידעה שיוכלו להסתכל על המכתב, אבל שעדיין יכיל את כל הגאווה שהגיעה לבנו של פרנק.

אני מצטערת לבשר לך

"פחדנית מזדיינת!" עט הנוצה נפל, ורפלקסים שמינרווה לא הבינה שעדיין היו חדים כל כך גרמו לה לקום על רגליה, השרביט בידה ומכוון לפני שדלת משרדה בכלל הכתה בקיר. ניצוצות עפו מקצהו, והוא היה פולט קללה אלמלא הייתה מזהה את הפולש בדיוק בזמן.

שיימוס פיניגן. תלמיד השנה-השביעית בדיוק נכנס, פרצופו כה אדום עד שכמעט היה סגול, חזהו עולה ויורד, ידיו מכווצות לאגרופים לצידו, ועיניו שורפות מרוב זעם מבעד לדמעות. "פחדנית מזדיינת!" הוא חזר, וזה לא היה פחות חמור מהצעקה הראשונה, אפילו אם הפעם זה קצת פגע בה.

לאט לאט, היא נשמה נשימה עמוקה, והחזיקה את עצמה כשהתיישבה שוב, שרביטה משומש בהיסח הדעת כדי לסגור את הדלת לפני שהניחה אותו לצד המכתב שבקושי החלה. פיניגן לא זז, אבל הוא בבירור היה מוכן לתגובה, והיא ראתה קמט מבולבל בין גבותיו כששילבה את ידיה על השולחן.

ספירה שקטה עד עשר, לתת לו את האפשרות להתנצל על התפרצותו או להיות מופתע מחוסר תגובתה, ואז היא דיברה, קולה רגוע לחלוטין. "אם נשים בצד את השפה הגסה שלך לרגע, אדון פיניגן, זאת האשמה רצינית מאוד."

במשך חמישים וארבע השנים בהן הייתה ראש בית גריפינדור, היו רק שלושה תלמידים שעליהם הנימה הזאת לא השפיעה, והיא קצת הופתעה לגלות שעכשיו הצטרף אליהם גם רביעי. כתפיו של פיניגן הזדקפו, עמוד השדרה שלו התיישר בעוז כשהצביע בזרועו אל הטירה מעבר לדלת. "הוא עדיין שם למטה! מדמם ופגוע ואף שרביט מזדיין לא בא לעזור! נטשת אותו! את… את נתת… ונטשת… ו -אאג!"

הוא היה כועס מכדי להמשיך, המילים הפכו להתפרצות כועסת כשדרך על רגלו במחווה שנראתה ילדותית, אפילו מצחיקה, אבל לא הייתה.

"העונש של אדון לונגבוטום נמצא באחריות המנהל," היא הגיבה בקרירות. "אין לי הסמכות להתערב, ואין לו שום עניין בייעוץ שלי."

המילים האחרונות היו הודאה עצובה, אבל לא נראה היה שפיניגן שמע אותן, והוא רץ קדימה, שם את שתי ידיו על קצה שולחנה ורכן קדימה עד שפרצופו היה במרחק סנטימטרים משלה. "זה לא קשור לסמכות! זה קשור לכבוד עצמי בסיסי, לעזאזל, פרופסור! איך יכולת לשבת שם ולא לעשות כלום כשהם קרעו אותם לגזרים ככה?!"

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפגשה את זעמו של תלמיד, אבל אפילו שמינרווה ידעה שצדק - היא כבר עברה על כך אלף פעמים בראשה כדי לחפש את הפרצה הקטנה ביותר שאולי החמיצה - הדרישה המיוסרת עדיין חתכה אותה עמוק יותר ממה שציפתה. חלק ממנה רצה לצעוק בחזרה, להתווכח בעוז דומה, אבל היא ידעה כמה היה חיוני לשמור על סמכותה על האנשים הצעירים האלה שכבר החלו למרוד כנגד כל השאר. "מה אתה רצית שאעשה?"

"להילחם בחזרה!" סנטרו התרומם בגאווה. "הייתי עושה את זה, אבל ג'יני לקחה לי את השרביט. היא הרימה לי אותו מהכיס!"

קצה חיוך נגע בפיה, אבל היא הבליעה אותו. "אני אצטרך להודות לעלמה וויזלי על חריפות שכלה." הוא הזעיף פנים לשמע המילים, אבל היא המשיכה לפני שיוכל להתלונן שלא עמדה לצידו. "ואם הייתי, אדון פיניגן? מה אתה חושב שהיה קורה אז?"

השאלה הפשוטה הפתיעה אותו, והוא התרחק, אבל הוא חשב רק לכמה שניות לפני שמשך בכתפיו. "יכולת להוריד אותם, או אפילו… לא היית לבד, פרופסור. יש יותר מאיתנו מאשר שיש מהם, אפשר היה לעצור אותם."

"בוא נמשיך בזה, אם כך," מינרווה הציעה, ויכלה לשמוע את נימת קולה הופכת מנוזפת לזאת של מורה. "לפי התכנית שלך, נוריד את סנייפ, את הקארואים, ואולי אפילו את אדון פילץ' כשאנחנו משתתפים במרד הקטן שלך. ומה אז?"

פיניגן קימט את מצחו, נשך את שפתיו, והיא שמה לב בפעם הראשונה שהיה עליהן צלקת קטנה וטרייה בצורת חצי עיגול שלא זכרה מהשנה שעברה. מעשיו של ילד במהלך הקיץ השאירו סימן, או תזכורת יותר חדשה למפגש עם קארו בתחילת החודש? לבסוף, הוא הרים את ידיו בתבוסה. "אז בסדר, אני לא יודע. זורמים, אני חושב."

"אתה לא יודע," היא הסבירה, "כי אתה לא חשבת כל כך רחוק. האם אתה מניח שהם אוכלי המוות היחידים שיש לאתה-יודע-מי באמתחתו, או שנוכל להגן על עצמנו בבית הספר הזה לנצח?"

כנראה שסופסוף שקעה בו ההבנה שבטיפשות הרעיון, אבל הוא שתק לפחות מרגע לפני ששוב האדים, ואולי רצה לסיים את הויכוח בתיקו בייאושו. "אבל אנחנו לא יכולים פשוט לא לעשות כלום! זה לא נכון, פרופסור!"

"לא, זה לא." מינרווה הרשתה לקולה להתרכך, כי ניסיונה הוכיח שלעתים, להיראות אנושית ולהראות חולשה לא היו דומים. "אני מבטיחה לך, אדון פיניגן, שזה לא קל לי, ושאם יש לך תכנית אמתית והגיונית, אשמח לשמוע. אבל יש כישוף מגן מסביבם שמונע ממני לתת להם מים או להקל להם את כאב פצעיהם אלא אם אני, במקרה הטוב, מוכנה לאבד את משרתי."

הוא נראה נדהם מהווידוי שלה, והוא הניד בראשו בתדהמה, ובהה בה כאילו ניסה להבין אם זרה לבשה את הגלימות שלה. "איך את יכולה לדאוג בנוגע לעבודה שלך בזמנים כאלו?"

"כי למרות שהשרביט שלי קשור, עדיין יש לי כוח חשוב." היא טפחה על השלט שהיה על קצה שולחנה, ומשכה את תשומת ליבו לאותיות מתחת לשמה שבישרו על כך שהיא ראש הבית. "אני, פרופסור ספראוט ופרופסור פליטיק בולטים ומוכרים מספיק באקדמיה כדי שלא יוכלו סתם כך לשחרר אותנו ללא סיבה, וכל עוד אנחנו לא נותנים סיבות כאלו, אנו נשארים כמחסום אחרון שמונע מאוכלי המוות לפקח עליכם ישירות בכל רגע נתון."

"ולמה זה בכלל משנה?" הוא אתגר, בלי לשים לב. "מה שווה כל הדברים הגדולים שאת יכולה לעשות בשבילנו אם את לא מוכנה לזוז?"

"זה מה שלא עשיתי שכדאי שתהיה אסיר תודה בעבורו, אדון פיניגן." היה צליל הצלפה במילים שלה, אבל מינרווה לא יכלה להעמיד פנים שעקשנותו לא השפיעה. הוא פשוט סירב להקשיב, או בעצם, לחשוב מעבר ליצר שלו. "כמו זה שלא סיפרתי לפרופסור ספראוט כששאל אם אני יודעת את זהות המבצעים שאתה היית זה שחקק את שמו של האדון פינץ'-פלצ'לי בכיתתי."

העיניים הכחולות התרחבו בתדהמה פתאומית, ופיו נפער לכמה שניות לפני שמצא מילים. "איך את -"

"קיבלתי ממך חיבורים בכתב באופן שבועי במשך שש שנים," היא קטעה אותו בענייניות. "אני מודעת לאלרגיה שלך למקפים, וגם איך נראית בדיוק פ' כשאתה כותב אותה. אפשר להציע בעתיד שתימנע מראשי התיבות שלך?"

אולי זה היה זה שהתעמתו איתו בנוגע לשגיאה בשיפוט שעשה, משהו שלא היה תיאורטי בלבד, אבל הקוסם הצעיר סופסוף החל להאט. פיניגן פלט אנחה ארוכה ועמוקה, והיא הופתעה מכמה שהיה בעצם, מאוד מאוד צעיר. מבוגר מבחינה חוקית, אבל פרצופו עדיין היה ילדותי, ויחד עם מבנה גופו הנמוך וגזרת גופו הרזה, הוא יכול היה להיטמע אפילו בקרב תלמידי השנה-הרביעית. ילד, בעצם, במיוחד כשמה שאמר אחרת היו העיניים שלו והן הביטו בנעליו והוסוו מאחורי ריסים זהובים ודקים. "אבל הם יחשבו שנטשנו אותם שם."

היא כמעט הושיטה את ידעה מעבר לשולחן כדי לאחוז בכתפו מרוב כאב מלא אשמה בפחד שלחש, אבל היא פקפקה בנחיצות העניין. ילדים תמיד היו רגישים בגילו לכל רמיזה שיזדקקו לנחמה. המחווה הייתה בקולה במקום. "אז כשיורידו אותם, אנחנו חייבים להוכיח להם אחרת."

"מה עם…" פיניגן היסס, ואז צנח אל הכיסא שכנראה לא הבחין בו לפני כן. "מה אם הוא לא יהיה בסדר? בחיים לא ראיתי מישהו נקרע כל כך." עיניו שוב הביטו בשלה, והכעס חזר, אבל היה שם גם אשמה, בושה, פחד, כעס וגועל. "חלק מהעור נקרע לו מהגוף כמו סרטי קרפ, גברתי, ואני נשבע בכבוד של אימא שלי שראיתי את העצם של הכתף של ארני לפני שהדם נזל עליה."

לא היה צריך להזכיר לה את הפרטים הדוחים הללו, אבל היא הבינה את הצורך לוודא שמה שראה היה נכון, לא משנה כמה רצה שלא יהיה. מינרווה הנהנה ביותר מדי הבנה, אבל בקושי הסכימה שההרס יעזור למישהו. "הסיבה שפרופסור סנייפ לא חרג מסמכותו היא בגלל שהוא השתמש בחוק כל כך ישן עד שאף אחד לא טרח למחוק אותו מהספרים." קצת מהגועל שחשה גרם לפיה להתהדק. "לפני כמה מאות שנים, מלקות נחשבו לעונש נפוץ בעבור הפרות חוק חמורות, ואפילו בהוגוורטס, היה מותר להלקות תלמיד 'לא יותר מארבעים מלקות עם שוט פשוט לבהמות'. זה אלים, כן, אבל ניתן לשרוד את זה."

הוא הניד בראשו לאט, מסרב להאמין או לספוג. "איך את יכולה להישאר כל כך רגועה?"

"אם הייתי צעירה יותר, לא הייתי," היא הודתה. מבט ארוך וחודר, שחיפש בעיניו של הילד את השאלה האמתית מעבר למילותיו, ואז מינרווה הרימה את זרועה הימנית על השולחן, ומשכה את השרוול לאחור. אפילו בלי השרוולים הארוכים בגלימות הסגל ודעתה האישית שלא משנה כמה הייתה בריאה לגילה, היא הייתה מבוגרת לפחות בעשרים שנה מכדי לשאת כל כך הרבה עור, היא לא לבשה שרוולים קצרים כמעט שבעים שנה, והיה אפשר לראות זאת בגוון הכחול-לבן של הזרוע.

"כשהייתי צעירה יותר, לא הייתי." מה שגם נראה שם היו צלקותיה. היא ציפתה שישאל, היא הייתה כמעט מוכנה לספר את הסיפור על ליל נובמבר בקובנטרי, על קסם שלא שמו לב אליו בלחץ ואיך שכל העולם השתגע עד שזר היה יכול לזרוק עלייך מים בגלל שלא שמת לב שהחום הנורא בעצם שרף אותך. אבל זה היה יותר ממה שהוא היה זקוק לו, והחריטות והצלקות העתיקות בבשרה היו יותר מקרובים מספיק לצל המלחמה.

ידו זזה על ברכו, כאילו רצה לגעת, לבדוק אם זה אמתי, אבל הוא תפס את עצמו בזמן, ונגע בחגורה שלו במקום כדי להתעסק בידית שרביטו. שרביטו של סבו, היא הכירה את הגילוף הזה בכל מקום, והרגישה קצת רעד כשהבינה שזה אמר שהוא כנראה מת. הדור שלהם כבר התחיל ללכת, ואחריהם, מי יזכור מה הייתה מלחמה אמתית? לא הילדים הללו, לא אם תוכל למנוע זאת. אפילו אם לילד הזה היה שמו הפרטי של שיימוס ומזגו החם בנוסף לשרביטו. פיניגן שלף אותו עכשיו, ונגע באצבעו בגילופים המדויקים כשהסתכל לא עליה, אלא על העור ההרוס ביניהם.

"פשוט מאבדים את זה כשמתבגרים, אם ככה?" הוא טפח בגב אגרופו על חזהו, והתקשה למצוא מילים. "ה… זה… השריפה הזאת? התחושה שאם אתה לא עושה, אתה תאכל את עצמך מבפנים?"

"זה עדיין שם, אדון פיניגן, אבל האדם מפתח יכולת לשלוט בה." היא משכה את השרוול והחזירה את זרועה אל הכיסא, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות מהמבט המכבד על פניו. כבוד לא היה קשה להשיג מהתלמידים, לא משנה כמה התנהגו לא יפה, אבל תמיד היה נחמד לראות את פרצופם במקרים שהבינו שאולי מגיע לה כבוד חוץ מגילה והתואר שלה. "זה שלי כדי להשתמש בו, ולא שלהם כדי להשתמש נגדי."

"ואת תשתמשי בו?"

אם קראה אותו נכון, הוא כבר לא התכוון רק לעזור ללונגבוטום או למקמילן, והיא הנהנה. "כשהזמן יהיה נכון, לסוורוס יהיו הרבה דברים שיעמדו נגדו."

פיניגן עשה פרצוף, והטיח את שרביטו כל כך חזק בכף ידו הפתוחה עד שהוא הוציא ניצוצות. "אני יכול לחשוב על ארבעים."

"באופן אישי, אני מתכוונת לשמונים, ואני מאמינה שהרשימה הזאת כנראה תתארך." היא שוב הרימה את עט הנוצה, הסימן הראשון שתלמיד פיקח יבין ככוונתה לסיים את השיחה, ואחד שהניחה נכון שיחמיץ לחלוטין. "אבל, לך תהיה הזדמנות משלך לשפר את כישורי המתמטיקה שלך ואת שליטתך העצמית."

חיוך איטי הופיע בפה המצולק עם אפלה ממש מוזרה שגרמה לה לרעוד, אפילו שעיניו נצצו מקונדס. "את מתכוונת שכשהשנה תימשך ואנחנו נצטרך להילחם מול הבן זונה?"

"כן." מינרווה טבלה שוב את עט הנוצה בדיו, וסיימה את המשפט שפיניגן קטע מלכתחילה, ואז הרימה גבה אחת כלפיו כאילו רק עכשיו ראתה שהוא עדיין היה שם. "וגם תשפר אותם בשתי השבתות הבאות בריתוק במשרדי, החל מהצהריים, ואני מצפה שתעשה שם כניסה הרבה פחות דרמטית." היא יכלה לשמוע את ההברות הנדהמות מתחילות להיווצר כשעמד למחות, אבל בעוד שלא יכלה לצעוק ולעצור אותו, היא הצליחה להשתיק את המחאה במבט אחד. "עכשיו, יש לי עניינים לטפל בהם, ואולי כדאי שתלך ותבדוק את חברך."

הוא הנהן לאט, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם, לא היו שווים. פיניגן קם על רגליו, והיא שמעה את גרירת הכיסא כשדחף אותו בחזרה אל מקומו. הוא לא אמר עוד כלום, אבל מינרווה כחכחה בגרונה בדיוק כשידו נגעה בידית הדלת, וגרמה לו להסתובב בדיוק כדי לשמוע את מילותיה האחרונות בעניין ורק אולי, היא יכלה לקוות, להבין. "אתה תופתע מכמה שסירוב פשוט להיעלם יכול, למען האמת, לעשות הרבה מאוד."

הסוף

עוד שלושה סיפורים קצרים

עוד שלושה סיפורים קצרים. הראשון עוסק בויקטור קרום. השני עוסק בג'ניפר לינדזי, תלמידת שנה שישית מרייבנקלו שמתה במהלך הקרב על הוגוורטס, במהלך הנסיגה הכפויה של תלמידי השנה השביעית. השלישי עוסק בנוויל, וגם בדניס קריווי, קצת לאחר שנוויל חוזר מהיער.

עדיין במשחק:

נאמנות אמיתית לעולם לא תשתנה. קורה במהלך פרק 16 של הסיפור.

פניו של בגמן נצצו מרוב זיעה בבירור, אפילו בלהבות הירוקות של הפלו, והוא שיחק בגלימתו בידו, והסתכל מעבר לכתפו לעיתים כל כך קרובות עד שנראה היה שיש לו עווית. "קרום!" הוא עיווה את פניו בחיוך, קולו גבוה באופן לא טבעי. "רציתי ליצור איתך קשר, אישי הטוב! כבר הרבה זמן לא נפגשנו, הא? מזל טוב על הניצחון על טורקיה… לכידה פשוט מצוינת, ממה ששמעתי! החמצה קטנה של החישוק, והשומר שלהם -! הם יקראו לזה על -"

לקרום נגמרה הסבלנות. הוא שילב את ידיו, והסתכל על הבריטי באח שלו. "מה פה הולך, בגמן? אתה לא בא לדבר איתי באחת לפנות בוקר כדי לברך אותי על ניצחון של לפני שבוע."

"אה. כן." היה היסוס ארוך ונורא, ואז בגמן רכן קרוב יותר, כאילו כדי ללחוש באוזנו של קרום. "קרה איזה משהו קטן, אני חושש. גם לא ממש משהו טוב. דיברתי עם פרסי - אתה זוכר את פרסי, נכון? מטורניר הקוסמים המשולש? פרסי וויזלי?"

פרצופו של קרום רק הקדיר. "אני זוכר שהוא למכור את המשפחה שלו למשרד. אפילו לא היה בחתונה של אחיו בקיץ שעבר. למה אתה לדבר איתו?"

"קורים לנו כל מיני עניינים מלוכלכים לאחרונה, אני חושש," פרצופו של בגמן האדים, והיה קשה לדעת אם הייתה זו מגננה או מבוכה. "אבל הוא באמת צריך לדבר איתך, ואם תיצור איתו קשר דרך הפלו בקו הפרטי שלו, אני אתן לך את הכתובת. זה קשור לכמה מהילדים בהוגוורטס."

הוא היה על סף לנפנף את בגמן וללכת למיטה, וכבר הסתובב מהאח כדי לקחת את שרביטו ולסיים את השיחה, אבל המשפט האחרון עצר אותו לחלוטין. "הוגוורטס?" האם… אבל לא, הרמיוני אמרה שהיא לא תחזור כי הם כבר לא מרשים לילידי מוגלגים להיכנס. או שלא? מבריקה, כל כך מבריקה, האם היא מצאה דרך לעבור את זה?

"כן, היו שם גם קצת בעיות." בגמן שוב עיווה את פניו, ועכשיו הוא אפילו לא הסתכל מעבר לכתפו, אלא פשוט בהה מאחוריו, והחליט לוותר על כל הנימוס ולא הסתכל על קרום. "יש ילד, ושום דבר לא רשמי, בעצם, הם לא הצליחו ל… רק שעכשיו כן, והילדה, גם כן, ועומדת להיות -"

קרום לקח את שרביטו עכשיו, ודקר איתו את האח, כך שמטח ניצוצות גרם לבגמן לצעוק בפחד ולהחזיר אליו את תשומת ליבו. "כתובת הפלו של ויזלי. עכשיו. אני לדבר איתו."

הסוף

אומץ

כשנסיגה היא לא אפשרות, את מגלה ממה את עשויה.

מצחיק איך שמעולם לא דאגה כשהיה רק שומר הסוד והסמל מהשנה השישית של גריפינדור, אפילו שהתפקיד הראשון היה, בעצם, הרבה יותר חיוני להישרדות כולם מאשר תפקידו של המפקד. אולי היה זה בגלל שראתה אותו ככה - מואר ברכות בידי הזוהר החלש של השרביטים שהאירו בחשאי את הכיתה הריקה כשיערו פרוע, בחולצה מקומטת של מלחמת הכוכבים ומכנסי פיג'מה של סופרמן - אבל הוא לא נראה כבן יותר משלוש-עשרה. בגיל של אחיה הקטן, אפילו אם קולין היה בהיר כמו שדניאל היה כהה.

היא באה לכאן עם נאום מוכן בפיה על כך שכשהבוגרים הלכו, הם התנגדו לכך שהשאר ימשיכו, שיאבדו עוד, אבל עכשיו מילותיה נתקעו בלשונה ופיה היה יבש עד החך. לא היה כלום בעיניים הכחולות והחזקות הללו שרצה לסגת, ולא תהיה תקווה למצוא זאת גם במבצר החסון והבלתי ניתן להזזה שהיה הילדה שעמדה איתנה לידו בצהוב.

ליבה של ג'ניפר הלם בדממה היסטרית כנגד צלעותיה, וראייתה התערפלה ברגע של בבקשהאיאפשרמהאתחושבתהםכברלקחוכלכךהרבה… אבל אז הייתה יד קרה וחסרת דם על זרועה ולא היה שום דבר ילדותי בנימת קולו של הילד שאולי היה איש צעיר יותר מכפי שחשבה. "לא נאבד עוד. זאת הבטחה. גם אחי בבית הספר הזה, כמו שלך, ואני כל מה שיש לו."

הוא עצר, פניו מסתכלות על שלה וגורמות לראייתה להתמקד שוב. "אבל את ורוואן; אני צריך אתכן. אני צריך את הקצינות שלי, או שכל דבר וכל אחד שכבר איבדנו היה לשווא." עוד הפסקה, מחפש אותה. היא לא יכלה לנשום. "יש לי אותך? יש לנו אותך?"

הקול היה של זרה, של הציפור הנואשת שהייתה כלואה בחזה שלה, והיא תהתה פתאום אם אחרי כל מה שקרה בשנה הזאת, התחושה הרדומה הזאת שבה לא היה שום דבר להפסיד והכל להפסיד הייתה התחושה של אומץ כששמעה את עצמה עונה. "כמובן, המפקד. אותי וכל מה שנשאר לרייבנקלו."

הסוף

סמכות הבן:

אחים מגנים אחד על השני.

המצעים כבר היו מסודרים, המיטה בהתה בו בהזמנה כל כך נפלאה כשנשמעה דפיקה בדלת, ונוויל היסס, והסתכל מכילות הארגמן הרכות אל הגוש במיטה השנייה שהיה שותפו לחדר. "אתה מוכן לענות לזה?"

שיימוס, כמובן, לא ענה. זה היה יותר מדי לקוות שעדיין יהיה ער. הדפיקה שוב נשמעה, והפעם גם לחישה. "נוויל, אפשר לדבר איתך? אתה עדיין ער?" הקול היה רך מכדי לזהות אותו, אבל או שזאת הייתה אחת מהבנות או אחד מהבנים הצעירים, והוא נאנח.

"אני כבר בא." זה היה דניס, ובגלל האשמה והדאגה על פרצופו של הילד, הכעס נעלם, והתחלף מיד בדאגה משלו. משהו קרה בזמן שהלך ואף אחד לא סיפר לו עליו עדיין? נוויל סימן לו להיכנס לחדר, ורמז שיוכלו לשבת על המיטה שהיה אמור לישון בה. "הכל בסדר, קריווי?"

"אני רק…" פרצופו החלק התקמט במחשבה, והוא הניד בראשו, לחייו פתאום מאדימות בסומק עז. "אני לא ידעתי… כלומר… יש דברים שאני לא… לא רציתי לדבר עם קולין, והשאר לא באמת יודעים, ו… אה…" ידיו של דניס קימטו את הפיג'מה שלו, והוא נשם נשימה עמוקה, והוציא את השאר בבת אחת. "אנייכוללשאולאותךמשהוואתהלאחייבלענותאםזהאישימדיאבלאניבאמתדירוצהוצריךלדעת."

דמו של נוויל קפא. אוי, מרלין, לא זה. זה לא היה חלק מהעסק. בסדר, טוב, אז רוב מה שקרה השנה לא היה חלק מהעסק, אבל ברור שזה לא. "אני… אה…" הוא נאנח, ופרש את ידיו בפתיחות. "דניס, אני אהיה כנה; אני לא יודע מה קורה, אבל אני לא באמת חושב שאני יכול לעזור לך. זה לא קרה לי."

להפתעתו, במקום להיראות מאוכזב, דניס הטה את ראשו וצחק קצת. "בחייך, המפקד, כולם ראו אותך."

באותו הזמן, הוא בכלל לא חשב שהיו שם עדים, אבל עכשיו נוויל הרגיש את לחייו עומדות להישרף מרוב בושה כשהבין כמו מה זה נראה שהוא וחנה היו על ספת המועדון. נכון, הם רק התנשקו, אבל היא הייתה בחדרים לבד, והוא לא בדיוק היה לבוש. "אני מתכוון!" הוא מחה. "לא חנה, וגם לא פרוואטי!"

המבט הבטוח השתנה מיד לבלבול, ודניס קימט את מצחו עמוקות. "אני מתכוון למה שקרה איתך ועם ארני."

"אני ומקמילן?!" נוויל היה נדהם מדי כדי לדאוג לגבי להרים את הקול שלו, אבל לא שמע כלום חוץ מנהמה ותזוזה בשמיכה במיטה השנייה.

"על הקיר," דניס התעקש בתמימות. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אז בסדר, אבל…"

ההקלה הייתה ענקית, ונוויל לא יכול היה שלא לצחוק כשרכן ופרע את השיער הבלונדיני. "לא, לא! קדימה… הקיר… זה עניין שונה לגמרי."

"ממה?"

"אל תדאג בנוגע לזה," נוויל אמר בחומרה. "מה רצית לדעת?"

אור הירח מבעד לגשם על החלונות הטיל אור כחול חיוור וצל על הפנים המלאכיים, וגרמו לדניס להיראות עתיק הרבה יותר מכפי שנותיו כשהסתובב, ומשך את ברכיו כדי לחבק אותן מקרוב כשהסתכל על הילד הגדול יותר. "איך עשית את זה, אדוני? כשאני חטפתי קרושיאטוס, צעקתי. לא יכולתי לשלוט בזה. ואני יודע שקולין לא יעשה שום דבר טיפשי כשיחטוף קרושיאטוס, אבל אם הם ממש יעשו לי משהו כדי שהוא יספר, אני חייב להצליח לסתום את הפה שלי. כדי שהוא לא ידע."

מעולם לא חשב לפני כן על הנטל שתפקידו של קולין הטיל גם על הצעיר מבין האחים, ונוויל הסתכל על ידיו, לא בטוח מה להגיד. "זה… ממש אמיץ מצדך, דניס."

הילד משך בכתפו לשמע המחמאה כאילו הייתה שום דבר, ורכן קדימה בלי להרפות. "זה כאב כמו שזה נראה?"

"משהו כמו מה שאני וארני עשינו," הוא אמר בשקט, "שונה מאוד מלחטוף קרושיאטוס. זה לוקח אותך; זה פשוט מכה בכל הגוף שלך וזה הכל. לחטוף ככה…" נוויל עצר, והתקשה למצוא את המילים בלי לזכור יותר מדי. הצלקות על גבו וכתפיו החלו לגרד, כאילו רצו לדבר בעצמן. "אתה עדיין יכול לחשוב, אתה יכול להרגיש כל אחת מהן בהתחלה, לפחות עד שאתה נכנס לשוק וזה כואב. מאוד. הרגשתי כאילו הוא ניסה לחתוך אותי."

אולי הוא לא ציפה לתשובה אמיתית, אבל עיניו של דניס היו ענקיות, וקולו היה לחישה נדהמת. "אז איך שניכם לא צרחתם?"

"אני לא יכול לדבר בשם ארני; מעולם לא דיברנו על זה," הודה נוויל. "אני, אני לא יודע אם זה היה מוצדק, אבל כעסתי. שנאתי את פילץ' ושנאתי את סנייפ, וידעתי שזה היה מה שרצו. הם רצו שנצרח ונבכה ונתחנן שיעצרו, וידעתי שהם לא יעצרו, אז פשוט לא נתתי לעצמי. זה עזר לי שגם ארני היה שם, אבל רוב הזמן, פשוט נצמדתי לזה. שלא משנה מה הם יעשו לי, הם לא יוכלו לגרום לי לעשות את מה שרצו."

"ואם הם יפגעו בי," נראה היה שדניס בחן כל מילה בלשונו, והוציא אותן באיטיות. "הם ירצו שאני אתחנן בפני קולין שיגרום לזה לעצור?"

נוויל הנהן, ושנא שזה היה נכון. "כן."

הייתה שתיקה במשך מה שנראה היה כמו עידן, ואז דניס פתאום שחרר את גופו, קם על רגליו ועמד זקוף כשהושיט את זרועו ופשט את ידו הקטנה. "תודה לך, המפקד."

הוא לקח אותה, ולחץ אותה חזק אפילו שראה איך אצבעותיו עטפו לחלוטין את אלו של הילד השני. "אני… אני מקווה שעזרתי."

"כן, אדוני." דניס הלך אל הדלת, וחיוכו קרן בלבן וכחול מתחת לרשת הצללים. "זה לא קשור אליי, זה קשור לזה שהבני זונות האלה לא יכולים לקחת את קולין. וזה קל."

הסוף

שלושה סיפורים קצרים

שלושה סיפורים קצרים. הראשון עוסק באסטוריה גרינגראס, אשתו לעתיד של דראקו. השני עוסק בסוזן אחרי תקרית הסוהרסנים של ארני. השלישי עוסק בגברים במהלך שהותם בחדר הנחיצות.

הופעות:

לא הכל ברור. קורה במהלך פרק 24 של הסיפור.

אי אפשר היה לטעות ולחשוב שהניצולים מביניהם לא היו המובסים. זה לא היה מעגל השומרים, בתלבושת אחידה ומאולתרת, ולא השאריות התואמות של הגלימות השחורות או הפיג'מות הירוקות, אלא התנוחות. סימנים של אנשים שבקושי היו עוד אנשים; שבורים, מפוחדים, מותשים ללא מילים, תופסים פצעים או אחד את השני בידיעה שכל זה יהיה מה שיישאר מחייהם כשהמנצחים ייקחו את הפרס.

ואולי, אם הייתה כנה עם עצמה, אפילו לא זה, אבל היא העדיפה לא להיות כנה, לפחות לא בנוגע לעתיד ולאפשרות הסבירה של יחידות הוצאה להורג בשם ה'צדק'. במקום, היא תעדיף להיהרג עכשיו, אפילו אם זה היה הטעם של אבן מפוררת ואבק זכוכיתי על שפתיים סדוקות ומדממות, צמא שצעק ללא תקווה ברפש שהיה בגרונה, וכאב הפציעות שלא יכלה לשאת לבקש שיוקל כשכל כך הרבה צרחו בצורה נוראה מפציעות נוראיות יותר.

עכשיו היה קל יותר, כי עכשיו גם היה הילד שתשישותו גרמה לאומץ להופיע בתוכה, ושאותו אחזה בחיקה ולא היה אכפת לה כמה זמן רגליה כבר היו רדומות. עכשיו העיניים העצומות שלעולם לא יסתכלו עליה כמו המבטים שתרגיש מחוץ לכלוב שלה, עכשיו זה הדופק שלו מתחת לאצבעותיה וזה ששרד את הלילה שהיה יותר ממה שכה רבים יכלו להגיד.

"העלמה גרינגראס, אני צריכה לדבר איתך." הקול היה מוכר, אבל אסטוריה עדיין הרגישה את כתפיה מתקשות במגננה כשהרימה את מבטה אל פרצופה המחודד של הגברת מאלפוי. היא הייתה מלוכלכת ומדממת כמו השאר, אבל היא עדיין הלכה כמו מלכה כשהתיישבה על הרצפה, ושמה יד על כתפיו של בנה הישן כאילו כדי להזכיר לילדה הצעירה מי הייתה החזקה במצב הזה.

כאילו הייתה צריכה תזכורת. היא יכלה לפחד כמו בפעמים הקודמות, אבל משהו השתנה אתמול - הכל השתנה אתמול - והיא הסתכלה על העיניים האפורות בשוויון נפש. "כן, גבירתי?"

"אני מבינה שחזרת לטירה עם צ"ד?" קולה היה קפוא, לא ברור.

שניים יכלו לשחק במשחק הזה. שפתיה התקשו, מבטה סירב לזוז, והיא לקחה את כוחה מהקצב היציב בצווארו של דראקו מתחת לאצבעותיה שהצדיק הכל. "בהחלט."

להפתעתה, הגברת מאלפוי הייתה זאת שהסיטה את מבטה, ובהתה אל השטח בינם לבין מנצחיהם בהבעת פנים של ספינקס. "כולנו עושים טעויות, כך זה נראה. במיוחד במצבי לחץ."

היא הייתה יכולה לשתוק בכבוד, אבל אולי חוסר השינה שלה והתשישות הרגשית שלה ניצחו את שיפוטה, והיא זרקה את ראשה כדי לזרוק את קווצות השיער הרטובות והרפויות שלה מעיניה. לעזאזל עם אימא שלו אם יכלה לגנות אותה על כך שסיכנה את הכל כדי להציל את בנה בזמן שהיא ואביו התחבאו מי יודע איפה עם אדון האופל?! "עם כל הכבוד, אני מסרבת להחשיב זאת כטעות. אני -"

"לא, יקירה." קולה היה מלמול ידידותי, כמעט בחצי קול, אבל קטע אותה כמו סטירה. "התכוונתי לעצמי."

אסטוריה מצמצה. "אני לא מבינה."

הגברת מאלפוי שוב הסתובבה אליה, והיה משהו חדש בפניה שאסטוריה מעולם לא קיוותה או ציפתה לראות. משהו שלא העזה לקרוא לו בשמו מחשש שהיא טועה, אבל שגרם לדופק שלה לדהור במשהו שהיה כמו אפשרות, גרונה התייבש בצורה שלא הייתה קשורה לאבק או לצמא. זאת הייתה כמעט אדיבות. כמעט… לא. "אם את זוכרת, אמרתי לדראקו בחומרה שאין מקום למכשפה חלשה לצידו של קוסם חזק, ושציפיתי שיהיה קוסם חזק."

"אני זוכרת, כן." עכשיו היא דיברה בלחישה, לא מסוגלת לדבר אחרת, הזעזוע הטרי משפיע וגורם לידיה לרעוד כשהמשיכו לעבור בלי משים באבק שהיה על שיערו החלק של דראקו.

"וכאן, לא טעיתי," המשיכה הגברת מאלפוי, "והיה הרבה שלא אמרתי. אשתו של קוסם גדול היא שנואה, יורקים עליה, היא תמיד חשודה, היא בודדה ללא מילים, והיא חייבת להיות בעלת רצון חזק ולדעת מה היא רוצה ועד כמה היא רוצה אותו."

היא הנהנה, בקושי נושמת. "כך ראיתי…"

"ולכן נתתי לו רשות להציע לך נישואין."

זאת עדיין הייתה תמונה של תבוסה, ולאדם מבחוץ, כלום לא השתנה מלבד זה שעכשיו בחורה אחרת בכתה, בקושי בולטת במקהלת הדמעות שמילאה את האולם השבור. במקום כלשהו, מצלמה הבזיקה, והיא תראה את תמונתה בעיתון אחר כך ותלמד את השיעור האמיתי הראשון באמת באזהרתה של הגברת מאלפוי בכתבה שלא הבינה שהנער החיוור והיפה בזרועותיה חי - אוי, הוא חי - ושדמעותיה, אולי רק הן בבוקר האדום מדם, היו דמעות של תקווה.

הסוף

מוגנת

הכל שווה כדי להגן על אלו שאתה אוהב

המדרגות נראו כאילו נמשכו עד לנצח, ועברו את הכניסה עם פסל המפלץ, וליבה הלם כל כך חזק עד שהיא חשבה שבטח ישבור את צלעותיה, אבל באופן מוזר, היא נשארה רגועה. היא הייתה במשרד של המנהל כבר פעם אחת לפני כן, והביאה מתנה להוריו של סדריק, אבל זה היה לפני חיים שלמים. עכשיו, היא ניגבה את כפות ידיה על חצאיתה, יישרה את כתפיה, ונגעה בטבעות על השרשרת מתחת לחולצתה, ועצמה את עיניה לנשימה עמוקה אחת לפני שדחפה את הדלת. "רצית לראות אותי, אדוני?"

הייתה שתיקה ארוכה ומחושבת לפני שסנייפ הרים את מבטו מהניירות המפוזרים על שולחנו, והיא ידעה שהייתה צריכה להרגיש עוד יותר מוזרה, קטנה כל כך בגלל חוסר החשיבות שלה מול האיש החשוב והעסוק הזה. אבל עינה, לעומת זאת, ראתה את אחד מהדיוקנאות על הקיר העגול, והיא הייתה צריכה לעצור חיוך כשראתה את קריצתו של דמבלדור ומה שהייתה בטוחה שהיה אגודל מורם מהזרוע המצוירת. הוא ידע, איכשהו, והיה איתם.

אבל לבסוף, סנייפ כן העמיד פנים ששם לב לנוכחותה, והוא לגם לגימה ארוכה מספל התה שהיה לידו לפני שרכן כדי להסתכל עליה בעיניו הקשות והארוכות. "זאת הייתה חתיכת תצוגה באולם הגדול היום אחר הצהריים, העלמה בונז."

היא הרכינה קצת את ראשה, ובחרה לפרש זאת כמחמאה. "תודה לך, אדוני. אני די גאה בפטרונוס שלי."

"ולמרות זאת, את המרית את סמכותי בכוונה תחילה מול בית הספר, יחד עם ה… שוליה שלך." הוא לגם עוד לגימה עמוקה מהספל, הניח אותו ריק ונופף בידו בהיסח הדעת כדי למלא אותו שוב. "היו שמועות, העלמה בונז. שמועות לגבייך ולגבי האדון מקמילן שפעולותייך אולי אימתו כיום."

נראה היה כאילו האוויר נשאב מהמשרד, ורק ברגע האחרון היא תפסה את ידה הבוגדנית לפני שזאת נגעה בבטנה, ובמקום היא סידרה את חצאיתה. "האדון מקמילן נפצע. לא עמדתי פשוט לעמוד שם ולתת לו לדמם."

"כמובן שלא." לא הייתה חמלה בנימת קולו. "אולם משפחתך נמצאת על קרח דק גם כך. דודתך… הורייך. האם אני צריך להזכיר לך שבחירה להתחבר עם אדם שכבר קיבל את העונש החמור ביותר בתקופת ההנהלה הנוכחית יכולה להיות לא חכמה?"

"אני… יכולה להבין זאת," סוזן אמרה בזהירות. "אם מישהו מאמין לשמועות."

"שמועות, למשל," המשיך סנייפ, עיניו לא משות מעיניה, "על חתונה בסתר."

איך עצרה את עצמה מלהגיב, לא ידעה. אולי היה זה המקום בו הלחץ הופך לצלילות מושלמת, אבל אפילו הדופק שלה נרגע, והיא שמעה קול דומה לזה של דודתה צוחק בביטול ובקצרה. "סלח לי, אדוני, אבל למישהו יש הרבה דמיון."

"את מכחישה, אם כך, כל רגשות כלפי האדון מקמילן?"

"כמובן שיש לי רגשות עבורו." היא הרימה את סנטרה, והניעה בראשה כדי לזרוק את צמתה הארוכה והכבדה מעבר לכתף אחת כשהסתכלה עליו במבט שבדרך כלל שמרה לילד צעיר שתפסה מחטט במגירת התחתונים שלה. "אני, אדוני, מהפלפאף, ולא מתביישת להגיד שלבית שלנו יש תחושה משפחתית בין חברינו שייחודית לבית הספר הזה. החברה הטובה של שנינו היא העלמה אבוט, ועשיתי כל מה שביכולתי המוגבלת כדי לעזור לו אחרי ה… תקרית בתחילת השנה. אולם, חרושת השמועות שלך כנראה לא זוכרת את העלמה מקדוגל בין עוד כמה דברים."

סנייפ נחר בביטול, ואז הרים עוד אחד מהניירות משולחנו, והזדקף בכיסא כשהניף את ידו השלדית אליה. "יפה מאוד, העלמה בונז, אז מובן שאין לך שום עניין בתוצאה של ההרפתקה של היום עבורו."

"הו, אבל כן יש לי, אדוני."

הוא הרים שוב את ראשו, והרים גבה אחת. "אכן?"

עכשיו היא חייכה. "כפי שאמרתי, אני מהפלפאף. מה שתעשה לאחד מאיתנו, תעשה לכולנו. או שעדיף שתעשה לכולנו, כי אולי לא שמת לב קודם לכן, אבל השאר לא יעמדו מנגד."

היא יכלה לראות את הסערה מתחוללת בעיניו, והיא עצמה את שלה. מה שלא הגיע, זה לא שינה, אבל היא יכלה להילחם בחזרה. עבור כולם: עבור משפחתה ומשפחת-הבית שלה, אבל יותר מכך, עבור משפחה שבכלל לא ידע שיש לה. כאילו סידרה את קפלי הגלימה מהרוח, היא לקחה קצת מקסמה אל תוכה, עמוק יותר, בהיר יותר, ועטפה את ילדתה בכל הגנה שהייתה מסוגלת אליה, וכשהיא באה, היה רוגע במרכז של הכל שמעולם לא חוותה לפני כן.

מה שלא קרה, יהיה בסדר. היא לא האמינה להבטחות רבות, אבל היא כן האמינה לזאת שניתנה לה בידי אם צעירה אחרת בצורה של צלקת ברק על מצחו של ילד שנשאר בחיים.

הסוף

בנים יהיו בנים:

לבדם בחדר הנחיצות, הקוסמים הצעירים מצ"ד קצת מורידים הגנות. ספוילרים לפרק 19 של הסיפור.

"תצוגה מרהיבה, טרי. התנגשות של -" מייקל נקטע בשיהוק חזק, שאז הפך לכמה צחקוקים שהשתלטו עליו למשך כמעט דקה שלמה לפני ששוב יכול היה לנשום, פרצופו אדום כשניגב את פיו בגב ידו. "טיטאנים… הרקולס ההררי ו… אה…"

"קולוסוס מקורנוול," הציע טרי, שרוי על גבו, ומתעלם מהתחרות שריתקה את כולם כששרבט פתקים בשוליו של אחד מהספרים הרבים שבחדר.

"זה," מייקל הנהן בשמחה. "חבל מאוד שאוכלי המוות לא יכולים לראות את זה! כוח פיזי מדהים ברמה של… טוב, ת'ה יודע. זה די מרשים."

ארני צחק, ורכן קדימה אל השולחן עד שפרצופו כמעט נגע בזה של דרק מעל אגרופיהם הנעולים. מצחיהם של שני הגברים הצעירים נצצו מרוב זיעה, קולו של ארני עדיין היה קליל לגמרי, והסימן האמיתי היחיד למאמץ אצלו היו הורידים והגידים שהתבלטו בשרירי זרועו. "מה אתה חושב, אדמס, זמן לסיים את זה?"

"אם אתה רוצה לקבוע תיקו, מקמילן," לחש דרק בין שיניו, "אז לא תודה. אני יכול להחזיק מעמד כאן."

"וזאת," גומות החן של ארני הופיעו פתאום כשחייך, "הטעות שלך." עיני האגוז נעצמו, הוא נשם נשימה עמוקה, ואז נראה היה כאילו מתח עבר מזרועו אל כתפיו ואל הקווים המצולקים בגבו. עיניו של דרק התרחבו, הוא הבין לחלקיק שנייה לפני שידו הוטחה בשולחן. "הא!"

ארני קפץ על רגליו, והרים את שתי זרועותיו באוויר כשהקריאות נשמעו, ואז פרצופו האדמדם הפך פתאום ללבן, והוא נפל על ברכיו, תופס בשריר הזרוע שלו. "אוי, מרלין!"

"איך אתה עושה את זה?" דרק בהה בתדהמה ביריבו, זרועו עדיין פרושה על השולחן. "אני…"

"אתה נתת לי לקבוע את החוקים," מלמל ארני. "יכולת לכסח אותי במכה אחת גדולה, אבל נתת לי להפוך את זה למבחן סיבולת, ואתה אף פעם לא הרמת כבשים."

"אל תדאג, חבר," שיימוס טפח לדרק על כתפו בחיוך רחב משלו, קצת מעוקם מבעד לחבלות שבקושי החלימו. "יש הרבה דברים שמקמילן עשה עם הכבשים ואתה יכול לשמוח שלא עשית."

"סתום, פיניגן, או שאבטל את כל העבודה שטרי עשה על הפרצוף היפה שלך," ארני צעק, אבל מייקל הלך ביניהם, זרועותיו פשוטות.

"נו, נו, מה שהוגן הוגן." הוא הצביע על ארני, ואז אל הבקבוקים הריקים בקצה השני של השולחן. "אדמס יבחר את הסוג, אבל ת'ה קונה לנו עוד סיבוב."

"כבר שתית יותר ממספיק, מייק."

הוא הסתובב כשהרגיש את ידו של טרי על זרועו, אבל ניער אותה בניסיון הכי מכובד שיכול היה לעשות, וניער את השיער ממצחו. "לא שתיתי מה שת'ה שתית."

"אלכוהול מדכא," טרי אמר בהטעמה ברורה באופן מפתיע. "לי יש סף סיבולת מצוין."

"אתה סתם טוב יותר בלהסתיר אותו," התעקש סטפן, שקם בחוסר יציבות-מה על רגליו מהמקום בו עיסה לדרק את הכתפיים. "לאף אחד אין כזאת סיבולת."

טרי עשה פרצוף כועס, ונופף בידו בגדלות. "אינסנדיו, אינסנדיוס, אינסנדיור, אינסנדייט, אינסנדיאביס…"

"מה הוא עושה?" נוויל קימט את מצחו. "לא הכל כישופים אמיתיים."

"הוא מנתח," אנתוני הסביר בחוכמה. "מטה את הפועל הבסיסי מאחורי הכישוף."

"וכך, מוכיח," טרי אמר בשחצנות. "שאני עדיין פיכח לחלוטין."

"תנתח כמה שתרצה. 'ני רוצה לראות 'תך נוגע באף ש'ך."

"אני מגבה את האדון מקמילן, פיניגן. סתום."

מייקל שוב צחק, ואז נופף בידו, ואסף את הבקבוקים מהשולחן אל זרועותיו של נוויל. "קדימה, המפקד! ותביא לנו גם אוכל, בסדר? תאכלו, תשתו, ותשמחו -"

צחוקו של טרי הצטרף לשלו, שרביטו פותח את הדיוקן למפקדם כשקד קידה עמוקה, עיניו הכחולות מנצנצות. "נאם קראס מוריאמור (1)!"

הסוף

(1) נאם קראס מוריאמור - מלטינית, "כי מחר נמות". טרי משלים את מה שמייק אומר, "אכול ושתה כי מחר נמות", מישעיהו פרק כ"ב פסוק י"ג.

משנים את המצב + קטע על דמות

סיפור אחד היום, וקטע הבהרה על דמות מיוחדת. הסיפור היום עוסק בקולין ובחבורתו, ובאיך שחזרו לבית הספר למרות הפינוי.

משנים את המצב:

יש זמנים בהם אתה לא יכול לעמוד סתם מנגד. קורה במהלך פרק 21 של הסיפור.

"אני חושב שהוא מתעורר."

"שמישהו יביא לו קצת מים."

"מה הוא אמר? אור?"

קולין שוב גנח, וליקק את שפתיו לאט כשהרים את ידו כדי להגן על עיניו מהאור החזק מדי, אפילו מתחת לעפעפיו. "ת'ור," הוא תיקן בחולשה, "אל הרעם הנורדי. קומיקס מארוול. כאילו הזין הזה דופק לי על ה -" הוא הפסיק, כמעט הקיא, אבל הצליח לבלוע את הקיא כשהתגלגל אל ברכיו. " - ראש עם פטיש גדול מאוד."

"אתה בסדר, סג"מ (1)?" הוא זיהה את קולו של ארט (21), את נימת הדאגה הכנה, אבל השימוש בדרגתו הלא רשמית, אפילו בקיצור, היה מה שהחזיר אותו אל מציאות המצב.

קולין הכריח את עצמו להתיישב, הכריח את עיניו להיפקח אפילו אם החדר שחה והסתובב לפני שהפך ל… טשטוש חסר תועלת. היה מספיק נורא שלא היה לו זמן להביא את עדשות המגע שלו כשפינו אותם, אבל גם היה די חשוך. הוא לקח את כוס המים ממי שלא שם אותה בידו, ולגם בזהירות כשניסה לייצב את קולו במשהו כמו סמכותיות. "אני בסדר. דו"ח מצב?"

"אנחנו בירקות ירוקים (3)." זאת הייתה ג'ני (4). "חטפת שלושה, אולי ארבעה כישופי שיתוק כשמחית על הפינוי, סגן המפקד, וחשבנו שתישאר מעולף עוד הרבה יותר זמן. שאר תלמידי השישית הצעירים נמצאים כאן, מלבד הסלית'רינים. הנחשים נעולים בחדרים שונים בפונדק שלושת המטאטאים לפי שנים. תלמידי החמישית נמצאים בחממה מאחור, הרביעית בדובשנרייה, השלישית ומטה בראש החזיר עם סוזן, פילץ' ומדאם פומפרי. כולם נעולים טוב, ויש לחש זוועקה (5) על כל הכפר."

"שיט." הוא לגם עוד קצת מהמים, והשתמש בידו של ארט כדי לקום שוב על רגליו ולייצב שוב את שיווי המשקל שלו. לפחות שלושה כישופי שיתוק. היה הגיוני למה הרגיש כל כך גרוע, אבל באימא של טולקין, זה הפך את מקגונגל לחתיכת קשוחה (6). הוא היה כאילו, ברבע מהגיל שלה, ובכושר טוב. זה היה… לא משנה איך זה היה. הוא צריך לחשוב. להתאפס. ארט, ג'ניס (7), ג'ני, סלמה (8), גרתי (9), נעמי (10) ואושין (11) כאן איתו. כל השאר היו נעולים ונפרדים. "מצב הטירה? הם התחילו להילחם? אוכלי מוות?"

"הרחובות היו מלאים בהם לפני חצות," ג'ניס אמרה בשקט, "וכמה המריאו על מטאטאים לפני חצי שעה כי הם אמרו שההגנות קרסו ושזה יגמר תוך כמה דקות… אבל לא ראינו אף אחד מאז. אני חושבת שהם יפגעו בהם בהכל בבת אחת."

"טקטיקת פשיטה מונגולית." קולין עשה פרצוף. "אכזרי, אבל הגיוני, אני חושב."

"כן," הסכימה גרתי, ולמרות שהוא לא ראה את הבעת הפנים על פרצופה של הילדה, התנועה הייתה ברורה כשהיא הנידה בראשה. "ת'ה לא צריך להתמקד בצייתנות או בפקודות יפות, וכשת'ה רק מנסה לחסל כמה מגנים…"

"מעטים מדי!" הוא שמע את סלמה יורקת על רצפת העץ הקשה כשזזה קרוב יותר, מספיק קרוב כדי שיוכל לראות את עינייה הכהות מבזיקות בכעס כשהצביעה אל החלונות מקדימה. "הם צריכים אותנו שם למעלה, קולין! הסתכלתי על ה - לא רואים הרבה, אבל או שהתאומים וויזלי הדליקו מספיק זיקוקים לכל לילות גאי פוקס (12), או שהם נלחמים כמו שדים! אינשאללה, אנחנו חייבים למצוא דרך לעזור להם!"

"אש?" נעמי הציעה, קצה שרביטה מהבהב בלהבה קטנה כמו מצית סיגריות, למרות שהגוון הכחול-לבן רמז לטמפרטורה הרסנית הרבה יותר. "נשרוף את העיר מאחוריהם, נגרום להם לחלק את הכוחות ולהילחם עליה?"

"לא," ג'ני פסלה את הרעיון לפני שקולין בכלל יכול היה לפתוח את פיו ולהגיד לה כמה הוא היה טיפשי. "וולדמורט (13) פשוט ייתן לה להישרף, ויש גם יותר מדי אזרחים."

"טוב, אנחנו לא יכולים ל -" מה שזה לא היה שנעמי עמדה להגיד, זה נקטע בגלל צליל פתאומי שגרם לכל ראש להסתובב אל הגבעה כאילו יכלו לראות דרך הקירות של הכלא המאולתר שלהם. זה נשמע כמו רעם מרוחק, אבל היה משהו מבשר רעות בצליל שגרם להם לרוץ אל החלונות, נשימתם מעלה אדים על החלון בהתנשפויות של אימה, אפם לחוץ ועיניהם רחבות.

קולין התאמץ לראות, אבל לא היה שם כלום חוץ מאפלה לפניו, והוא הטיח את ידיו בחלון בכעס, ואפילו לא היה אכפת לו שהזכוכית קצת נשברה, וחתך עמוק הופיע בזרוע שלא הרגישה כלום כשהקסם השאיר את המחסום פועל. עוד צליל, הפעם שאגה, והתרסקות שאי אפשר היה לטעות בעוצמתה אפילו מהמרחק הזה. ג'ני צרחה, והתרחקה מהחלון. "מה זה?!" קולין דרש, "שמישהו יגיד לי!"

"המגדל." קולו של אושין רעד, הוא נשמע קרוב לדמעות. "מגדל רייבנקלו, היא נפלה."

"היא מה?!"

"נפלה. למטה. פשוט -" ידיו זזו בערפול, מחקות קריסה. "המגדל נקרע ו… כמו עוגה שהתרסקה במקום אבן."

"זהו זה!" קולין משך את הזכוכית מזרועו, והוא זרק אותה הצידה, בוחן את הכישוף שהחליף את החלון בשרביטו לפני שזרק את הכלי על הרצפה במבט נחוש שבלבל את חבריו. "אני נותן לכולכם סיכוי אחד!"

התדהמה של גרתי הייתה ברורה אפילו למרות התדהמה, כשהמשיכה לבהות בבית ההרוס שלהם. "סיכוי אחד למה, אדוני?"

"תשתקו אותי שוב. אני לא חמוש." הוא פשט את ידיו, והסתובב במעגל איטי כדי לתת להם את ההזדמנות. "תורידו אותי עכשיו, תורידו אותי לשאר הלילה, תשתקו אותי, תהרגו אותי."

"למה ש -"

"כי אם אתם לא, ארט, אתם איתי. אתם עומדים לעזור לי לצאת מכאן, אתם עומדים לעזור לי להביא כמה שיותר חברי צ"ד שתוכלו, ואנחנו הולכים לעזור לחברים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. שזה מטורף, אובדני ולירוק בפנים של כל מי שניסה להציל את חיינו הצעירים והיקרים מהמכוערים הרעים והגדולים שם, אבל לזה התאמנתי, לזה הקרבתי, ולעזאזל, זה מה שאני אעשה כשאספור עד עשר אלא אם אחד מכם יעצור אותי. אחת. שתיים -"

"תצטרכו להוריד גם אותי." סלמה שמה את שרביטה על הרצפה ליד שלו, והצטרפה אליו באותה תנוחה של ידיים פתוחות, וראשה מורם. "אני לא אראה את זה קורה בלעדיי."

"שלוש. ארבע -"

שרביט שלישי בערימה, גם נעמי איתם. "תספרו גם אותי."

"חמש. שש. שבע -"

"אז אני מקווה שאתם מוכנים עם המון כישופים משתקים," ארט לקח נשימה עמוקה, כרע כדי לשים את השרביט שלו עם השאר, אבל ידה של ג'ני על כתפו עצרה אותו.

"אוי, בשם מרלין, כולכם. אין צורך בדרמה של גריפינדור. אנחנו צ"ד או לא?" היא הרימה את השרביטים, והחזירה אותם לבעליהם בעצבנות שהודגשו בגובהה כי היא הסתכלה עליהם מלמעלה. "הם זלזלו כשנעלו אותנו. יש קסמים על כל החלונות והדלתות, אבל הקירות -"

היא נקטעה בידי פיצוץ מרעיד שיניים שהעיף אבק מהקורות וגרם לרסיסים לעוף באוויר, כשאז נשמעה הצווחה הנוראית והמפלחת של לחש הזוועקה. הקיר פשוט נעלם, וצלליתה פרועת השיער של גרתי התגלתה בחור שהיה שם. "למה אתם מחכים, חמורים?"

היה משהו בדבריה. קולין החל לרוץ, והתעלם מהכאב והסחרחורת מהכשפים כשצעק את פקודותיו. "ג'ני, ארט, סלמה, נעמי, תיקחו את תלמידי החמישית, תפגשו אותי בראש החזיר, אנחנו ניקח את הרביעית ונחזור לבית הספר איך שהם הביאו אותנו כדי שלא נצטרך להילחם אם יש להם תגבורת על הגבעה!"

אי אפשר היה לעצור את האזעקה, לא היה צריך לנסות. בצורה מסוימת, זה גרם לקולין להיות בטוח יותר כשהחבורה הקטנה שלו רצה ברחובות המרוצפים אל חנות הממתקים, בידיעה שבטח אוכלי מוות היו באים אליהם עכשיו, אם היו כמה מהם. כמובן, זה שלא היו פשוט אמר שכולם היו בטירה, מנסים להרוג את חבריו, וזה הרתיח את הדם שלו וגרם לו לבעבע.

הכוונה הייתה לחזור על הטכניקה שהוציאה אותם, אבל הם התלהבו קצת יותר מדי, וכל חלון התצוגה התפוצץ יחד עם הקטע של הקיר שכיוונו אליו, ומילא את האוויר בריח החולני של סוכר שנשרף ובציוצים המבוהלים של תריסר קופסאות מרוסקות של עכברטיקים (14). וולי בל (15) היה הראשון שיצא, וכמעט הרים אותו מרגליו בחיבוק של הכרת תודה. "אנחנו עומדים - לא משנה, אתה לא תשמע אותי בכל מקרה… פשוט בוא… קדימה, הם נהרגים שם, אנחנו - ראש החזיר!"

זה לא היה מהנאומים הרהוטים שלו, אבל העבודה נעשתה, והם כבר יצאו מהדלת. יצאו מהדלת ומתי הצטרפו השאר? הוא החמיץ את זה, אבל הם היו שם, כולם, והייתה גאווה פזיזה בכך שצ"ד, הצבא שלו, היה לידו. כמה אוכלי מוות נשארו אחרי הכל- או אולי נסוגו פצועים, הוא לא ידע - אבל הם לא היו כלום לעומת כמעט חמישים חיילים צעירים ומאומנים שהפגינו כעס חסר אונים.

הם כמעט הגיעו לרחוב הראשי כשדמות אחרת יצאה מהצללים ליד שלושת המטאטאים, זרועותיה מורמות. "אל תירו!" זה היה קול של ילדה, והוא כמעט מעד כשהאט, שרביטו מצטרף אל עוד עשרות כשהדמות הורידה את הברדס השחור וחשפה שיער בלונדיני-לבן וכותונת לילה ממשי ירוק. "קולין -" ידיה היו על ראשה כשצעדה עוד צעד קדימה, עינייה פרועות ורדופות בפרצופה החיוור ובעל הלחיים הגבוהות של אסטוריה גרינגראס (16). "קולין, בבקשה…"

"אני מצטער, טורי," הוא צעק, "אין זמן, ואנחנו לא נשארים. הם נרצחים שם ו -"

"אני יודעת." מישהו שבר חלון בקומה העליונה במטאטאים, והיא הרימה את מבטה, כמו חייה דחוקה. פיצוץ הכישוף נשמע כמעט מיד, והחמיץ אותה במילימטרים, וקולין היה גאה בחייליו כשפקודה אחת מרוואן (17) הובילה לירי שגרם לצלף להסתלק מיד.

במעלה הגבעה, נראה ענק, וקולין החליט, ותפס את אסטוריה בזרועה כשהוא משך אותה איתם כשהמשיכו בריצתם אל ראש החזיר. "יש לך שתי רחובות להסביר!"

היא התנשפה, בין אם מהריצה הפתאומית, ההחמצה הקרובה, או כל סיבה אחרת של אימה שהופיעה על פניה ועל עינייה הענקיות והכחולות כקרח, אבל הייתה נימה סמויה וקשה בנימת קולה, כמו סכין. "דראקו, קולין. הוא שם. הוא… אדון האופל ציווה עליו להישאר במקרה שפוטר היה שם, אבל אני מכירה אותו. הוא לא רוצח. אפילו הגנה עצמית. הוא לא… הוא לא יעשה את זה… ו… אם מישהו… מישהו לא יוציא אותו… הוא טוב כמת."

השמועות על ליל מותו של דמבלדור עברו בזכרונו, והוא נשך את שפתיו, וחטף את שרביטה כשהסתכל מעבר לכתפו. "הסגנים לכניסות הצדדיות. תביאו את מקמילן, תעצרו את פומפרי ואת פילץ', תאבטחו את המקום. אני אחפה מאחור."

החיילים רצו מסביבו, והוא נשאר מאחור, והחזיק את אסטוריה כדי למנוע ממנה לברוח אליהם או לפעול ולהזעיק שוליה. כשעשה זאת, הוא הרגיש אותה נרתעת, והוא הוריד את  מבטו, ונחרד לגלות שהיד המלאכותית שלו פגעה בעור הזרוע שלה, והאגודל ממש חתך את העור והזיל את דמה לרחוב בטיפות אדומות גדולות. היא לא נאבקה, לא התלוננה, ועיניה פגשו בשלו בתחינה חזקה ושקטה. זאת המשמעות שלו בשבילי. אני נותנת לך לעשות את זה כי אתה תקוותי היחידה.

הוא עזב, והמשיך להסתכל על עיניה. "מצטער. אני לא מרגיש אותה. אני לא -"

"אני לא שמה זין, קריווי." היא כבר קרעה חלק מכותונת הלילה שלה, וחבשה את הדם בחוסר מחשבה. "אני הולכת לשם איתכם."

עיניו הצטמצמו, והוא זכר את האומץ של רני כהוכחה לכך שצבע הגלימות שלה לא אמר כלום, אבל לא היה מוכן לקבל בפשטות מישהו אל תוכם שהיה כל כך קשור לאחד מהאויבים הגדולים שלהם. "את תילחמי איתנו."

"אני לא." היא הניפה בזרועה אליו, והפנתה את העור הלבן שלה אל הרחוב המואר בצהוב. "לא להילחם בעצמי לא אומר שאני לא אוהבת אנשים שכן!"

"אז תישארי." קולין החל לכופף את השרביט שלה, מוכן לשבור אותו לשניים ולשתק אותה, אבל היא נפלה על ברכיה, תחינתה הופכת לצעקה.

"לא! בבקשה! אני לא אילחם. לא בך. לא בהם. לא באף אחד. אני רק רוצה למצוא את דראקו ולהביא אותו למקום בטוח עד שהכול יגמר! אני נשבעת בכל מה שתרצה שאשבע, לא לירות על אף אחד אלא אם אין לי ברירה ורק בהגנה עצמית!"

לא היה זמן. הוא יכול היה לשמוע את צעקתה של רוואן שאמרה לו שראש החזיר בטוח, וזאת הייתה המשמעות של מנהיגות. לעשות את ההחלטות הקשות ומהר. "בואי אחריי."

הוא לא הסתכל לאחור, ושמע אותה קמה על רגליה ויודע שהייתה ממש מאחוריו כשנכנס למסבאה, וסקר את צ"ד המפוזר עד שאיתר את הראש הכהה והמתולתל שחיפש. "ויין! (18)" שרביטה של אסטוריה עף באוויר, ונתפס. "קחי את גרינגראס. היא לא אסירה, היא מחפשת מישהו שלכוד שם. את תלווי אותה. אם היא רק נראית מוזר למישהו מאיתנו, תהרגי אותה. אחרת, תעזרי לה כמיטב יכולתך. רוואן?"

"אדוני!"

"מצב?"

"הכול מאובטח, אדוני. פומפרי ופילץ' מאחורי הבר, קשרנו את הילדים ל… טוב, מה שיכולנו למצוא, רוב הזמן אחד לשני במרתפי היין. הם בטוחים."

"מקמילן?"

"לא מצאנו אותה, אדוני." החדשות הדאיגו אותו, אבל הוא ביטל אותן. היא לא הייתה אמורה להיות כאן אחרי הכל, היא בטח כבר הלכה למקום בו גר ארני. עדיף שכך. זה רק עמד להיות מכוער. הוא פילס את דרכו בחדר הצפוף, ועצר רק כדי לפרוע את ראשו של דניס בנשיקה על מצחו, ובטח בחיוך מאוד לא-מנהיגותי לאחיו הקטן לפני שטיפס על הבר.

"טוב, חברים, זהו זה." הוא נשם נשימה עמוקה, אסיר תודה שלא יכול היה לראות פרצופים בבירור. זה גרם להכול להיראות כל כך חלומי עד שלא היה צריך לחשוב, אלא רק להרגיש, להשתמש באימונים וביצריו ובאדרנלין הנורא והנפלא שהציף אותו בביטחון כמעט שיכור שזה, למרות שזה גיהינום, היה בטח הדבר הכי צודק שאי פעם עשה. שברגע זה, הוא עשה את מה שנולד לעשות, אפילו אם לא ידע זאת עד עכשיו. זה הזמן.

"במהלך ההיסטוריה, דם נשפך בלי סוף בשם כמעט כל סיבה. הם עושים את זה בשביל אדמה, בשביל אהבה, בשביל כסף, בשביל חירות או מלכה והמדינה ואלוהים או סתם כי הם אוהבים להרוג. צבאות קמים ונופלים וקורעים אחד את השני לחלקים במעברים הצרים של ספרטה או בשדות הכוכבים של גלקסיה רחוקה-רחוקה (19), ובמשך אלפי שנים, ציפו שהצעירים יהיו הקורבנות של המאבקים האלה. הפכנו לעבדים או ליתומים או שאמרו לנו שהעתיד שלנו נגמר או אפילו לפעמים 'גרמו' לנו להילחם וזה כל כך חבל."

הוא התחיל לצעוד, צעדיו מהדהדים על משטח העץ, אבל עכשיו עצר, והטיח את אגרופו בזרועו הקרועה וחסרת הדם. "לא הלילה! הלילה, אנחנו מחליטים על עתידנו, ואם נמות, זה לא יהיה כקורבנות, אלא כגיבורים, ולא משנות כל הסיבות שנתתי לכם כשרק שיחקנו משחקי מלחמה, כרגע זה לא משנה. אנחנו נלחמים כדי להציל את חברינו, כי הם מתים שם עבורנו."

קולין החווה בעוז אל החלון, ואז קולו, שכמעט צעק, פתאום הפך לכל כך חלש עד שכמעט התוודה כשמשך בכתפיו, ופרש את ידיו. "לא תהיה תהילה. אולי תאבדו את הכל. אני כבר איבדתי. אתם תראו דברים שאף אחד לא צריך לראות, בשום גיל. אתם בטח תמותו. אבל אתם תלכו למה שלא יהיה הדבר הבא שאתם מאמינים בו בראש מורם, עם הדם בצדק על הידיים שלכם, ותוכלו להסתכל על האלוהים שלכם אומר שמתתם בעבור האהבה, בעבור החברות, בעבור הצדק ובעבור התקווה שהטוב ינצח בעבור כל נער שאי פעם נאלץ לבלוע את איך שמישהו אחר הרס לו את העתיד."

הייתה דממה עצורת נשימה שנראה היה כאילו כל העולם חיכה בה, והוא הסתכל לאחור, וראה את שני המבוגרים קשורים, פיהם מכוסה, בחור לצד הבמה המאולתרת שלו. "בעבור הפרוטוקול, אני חושב שהבהרתי את כוונותינו. עכשיו זה החלק בו אני מבקש להלכה רשות ואז מתעלם ממנה לחלוטין כשאתם אומרים לא."

המבטים שהסתכלו עליו, באופן בלתי מפתיע, יכלו לפרק אדמנטיום (20). קולין משך בכתפיו. "בסדר. שתק!" שרביטו הצליף, שתי הדמויות התקשחו, ועכשיו שרביטו היה באוויר, הניצוצות מבזיקים בכסף במרכז התקרה ואליהם הצטרפו עוד חמישים בהבטחה כובלת ומוחלטת של גיהינום. "צבא דמבלדור!"

הסוף

(1) סג"מ- סגן מפקד.

(2) ארט- ארתור צ'יימברס. דמות מקורית, תלמיד שנה שישית מגריפינדור. יתחתן בעתיד עם דמלזה.

(3) ירקות ירוקים- באנגלית Greengages- אפונים ירוקים. נאלצתי לשמור על המצלול. מקורי.

(4) ג'ניפר לינדזי- דמות מקורית. תלמידת שנה שישית מרייבנקלו. קצינה בצ"ד. מתה בקרב על הוגוורטס.

(5) זוועקה- לחש שגורם לצרחה ברגע שמישהו מפר את העוצר.

(6) כי בספר החמישי היא חטפה שלושה כישופים משתקים מאמברידג' וחברים שלה.

(7) ג'ניס דורני- דמות מקורית. תלמידת שנה שישית מהפלפאף.

(8) סלמה קאפר- סיפור מרתק, היא דמות מקורית, תלמידת שנה חמישית (אז למה היא שם עם תלמידי השנה השישית?) מגריפינדור, מוסלמית אדוקה.

(9) גרתרוד אוקונל- דמות מקורית, תלמידת שנה שישית מהפלפאף. מת בקרב על הוגוורטס.

(10) נעמי ראסל- דמות מקורית, תלמידת שנה שישית מגריפינדור. התחתנה עם ג'ימי פיקס.

(11) אושין לירי- דמות מקורית, תלמיד שנה שישית מרייבנקלו. מת בקרב על הוגוורטס. קתולי.

(12) ליל גאי פוקס- ליל מדורות, שבו מדליקים זיקוקים בגלל כישלון מזימתו של גאי פוקס (המסכה של אנונימוס) לשרוף את הפרלמנט הבריטי.

(13) כן, מוזר, הם אומרים את השם שלו? אבל אפשר לזכור שמקגונגל אמרה לפני הקרב (בסרט, אבל אמרה) שלא משנה השם, גם ככה הוא יבוא להרוג אותם...

(14) עכברטיקים- ממתק מהדובשנרייה. בצורת עכבר, גורם לשיניים לצייץ ולנקוש.

(15) וולטר בל-דמות מקורית, תלמיד שנה רביעית מגריפינדור. אחיה הקטן של קייטי בל. מתחתן בעתיד עם סלמה.

(16) אסטוריה גרינגראס- תלמידת שנה רביעית מסלית'רין, אשתו של דראקו לעתיד. יש לה קרובת משפחה מקוללת, שהעבירה את הקללה במשפחה והפכה לידה לעניין מאוד מסוכן. למרות זאת, היא ודראקו מולידים את סקורפיוס, והיא מתה ב-2019.

(17) רוואן גליניס- דמות מקורית, תלמידת שנה חמישית מהפלפאף. לסבית. נהרגה בקרב על הוגוורטס.

(18) רומילדה ויין- תלמידת שנה חמישית מגריפינדור. מנהיגה את המעריצות של הארי. צועניה. נהרגה בקרב על הוגוורטס.

(19) מילים שמזוהות עם מלחמת הכוכבים.

(20) אדמנטיום- מתכת בדיונית בלתי ניתנת להשמדה, מיקום מארוול. ממנה עשויים המגן של קפטן אמריקה והציפורניים של וולברין.

מי היא סלמה?

סלמה נולדה ברבת עמון, ירדן. אימה, שני אחיה ודודתה נהרגו בשריפה שהתרחשה בגלל פעילות של אש"ף, ואביה נפצע. היא ניצלה כי אימה דחפה אותה - היא הייתה רק בת שלושה חודשים - לתוך ואזת חימר גדולה ועבה ששמרה עליה מפני הלהבות. אביה לא הצליח לטפל בה ושלח אותה לטיפולו של המסגד, שהעביר אותה לטיפולה של בת דודתה מדרגה שנייה, חנין, שהתחתנה עם מארק קאפר, אנגלי שהמיר את דתו לאסלאם. הקאפרים אימצו אותה והיא גדלה באוקספורד, שם אביה המאמץ היה מהנדס, משהו שהיא התלהבה ממנו.

היא הייתה ילדה חכמה ומפותחת לגילה, מטפסת ללא חת ואצנית מהירה. הקסם היה חזק במשפחתה כבר מאות שנים, ואף אחד לא הופתע כשהוא התגלה אצלה בגיל חמש, למרות שהייתה הראשונה ממשפחתה שהלכה להוגוורטס… היא מוינה לגריפינדור עוד לפני שהיא ישבה בכלל. דמבלדור נתן לה אישור מיוחד להתאמן בשחיטה לפי החלאל (כשרות), לקבל הפסקות קצרות מהשיעורים לצורך תפילה, ולשנות את תלבושתה האחידה בהתאם לאמונתה, והיא לא אהבה רק את בית הספר, אלא גם את הטירה. כשלא הייתה בכיתה או בספרייה, בדרך כלל מצאו אותה מטפסת על קשתות ומגדלים או חוקרת את היסודות באור השרביט כשהיא נמצאת באגם עד לברכיה במשך שעות.

היא הצטרפה לצ"ד אחרי ההלקאות של נוויל ושל ארני בגל הגיוסים השני, והשתמשה בידע שלה על הטירה וסודותיה כדי לשפר את המפות שלהם. לאחר שחוותה חקירה בידי סנייפ כשהחברים הבוגרים נסוגו, היא החלה חברות עם וולטר בל, שיחד עם רומילדה ויין (הילדה היחידה בשכבה ובבית שלה שיכלה להבין מתמטיקה מתקדמת), היה החבר הקרוב ביותר שלה.

בהכנות לקראת הקרב, רוואן, קולין, פרוואטי, ונוויל עצמו ניסו לשכנע אותה ללבוש תלבושת אחידה רגילה לקרב עצמו, בגלל חופש התנועה והסכנה בבגדים ארוכים. היא סירבה לחלוטין, והתעקשה להילחם עם חצאית עד הקרסול וחיג'אב, והיא אומרת שהאמונה שלה הצילה את חייה.

לאחר הקרב על הוגוורטס, לקח לה כמעט שנה להחלים מפציעותיה, ואז היא הלכה למסע חאג' כעבור שנה, והלכה את שמונים ושישה הקילומטרים האחרונים ברגל, יחפה, בשם המתים כשהיא לובשת את תלבושתה מהקרב על הוגוורטס, שאחרי טקס הקורבנות, היא שרפה, יחד עם תפילות רבות מאוד. במקום לעשות קעקוע לזכר צ"ד (אסור קעקועים) היא חיממה חתיכת חוט באש הזאת וחרטה על עצמה את אותו הסמל.

כשהפרק הזה בחייה נסגר, היא הלכה ללמוד ארכיטקטורה והנדסה, כמו בתכנית המקורית שלה. הוצעה לה עבודה במשרד הקסמים אבל היא סירבה, והחליטה לעבוד במשרד עצמאי במקום (למרות שהיא עבדה בהתנדבות בשיפוץ הוגוורטס ובשיפוצים אחרים לאחר המלחמה, וגם עיצבה ופיקחה על שיפוצה של הקלחת הרותחת). היא ווולטר בל נשארו חברים קרובים מאוד, והיא עזרה לו רבות עם אחיו. הם שמרו על רגשותיהם לעצמם בשקט במשך הרבה זמן, אבל לבסוף, וולטר לא יכול היה לסבול זאת. הם נישאו ב-2006.