פרק 5: חרבו של גריפינדור

השבועות הבאים עברו בלי הרבה אירועים. סנייפ כעס בנוגע לעלונים, אבל ניסיונותיו לאתר את המקור אפילו לאחד מהם עלו בתוהו. בזעמו, הוא אפילו החרים את השרביט של נוויל יחד עם עוד תריסר, אבל הכישוף היה בעלונים עצמם, ופריורי אינקנטאטם (1) לא גילה כלום, כך שנאלץ להחזיר את השרביטים לבעליהם בתבוסה.

 

הוא הגיב בכך שהחזיר את האיסור של אמברידג' (2) על קבוצות, מועדונים ואגודות, אבל לא עשה כלום חוץ מלעורר מחאות זעם מצד חברי נבחרות הקווידיץ' המפורקות. צ"ד המשיך להיפגש כמה פעמים בשבוע בחדר הנחיצות, כדי להתאמן על קסמים ולהכין תכניות לפשיטה על המשרד של סנייפ כדי להשיג את חרבו של גריפינדור. כפי שקולין אמר להם, הם היו כוח צבאי עכשיו, ולא מועדון שיעורי בית, ולכן יכול היה להסתכל לקארואים בעיניים ולהישבע בלי שום רגשות אשם שלא היה שייך לשום מועדון, ושלא ידע עליהם כלום.

 

נוויל וארני חזרו לאיתנם לאחר העונש שלהם, והוא אפילו התבדח על כך עם הסגן, שהתעקש שרשת הצלקות הלבנות והדקות שעיטרה את גבם רק תוכיח את אומץ ליבם ותמשוך מכשפות. סוזן בונס הסכימה לחלוטיו עם התיאוריה הזאת. היא וארני סופסוף הפכו לזוג, וניצלו כל הזדמנות כדי לגרום למעשיהם של רון ושל לבנדר מהשנה שעברה להיראות צנועים. נוויל הצליח רק בקושי לשכנע את חברו ששליחת מכתב תודה לפילץ' יכולה להיות רעיון לא טוב.

 

ההרעבה שלהם, כך גילה נוויל, גם הורידה את השומן התינוקי האחרון שלהם, והוא התחיל לצפות לאימונים עם בגמן. עדיין כאב לו ימים אחר כך, אבל זה היה כאב שונה, והוא התבטל מתחושת ההישג כשראה את עצמו ואת שאר הצעירים של צ"ד דוחפים את עצמם יותר קדימה, ומשיגים רמות כוח וסיבולת שמעולם לא דמיין שהיה מסוגל להן. כשהסתכל עליהם, הוא הרגיש תחושת גאווה, וגם הנאה נקמנית מההפתעה הלא נעימה שהכינו לאתם-יודעים-מי ולחסידיו.

 

שישה ימים לפני ליל כל הקדושים, השבת שבה יצאו לסופ"ש הראשון בהוגסמיד זרחה בשמחה. העצים שהקיפו את המדשאות התפרצו בצבעים, ונוויל חייך כשהצטרף לתור הקוסמים שחיכו לצאת לכפר הקוסמים. הוא מישש את הכסף שהיה בכיסו וחסך מדמי הכיס שסבתו שלחה לו, והחליט שבטח יקנה בירצפת בפונדק שלושת המטאטאים לפני שיערוך קניות.

ירקות ירוקים (3) קיבלו לאחרונה משלוח של זרעי לילך ירח מצרי, לפי הפרסומת בנביא היומי, והוא חשב שאולי כדאי שישקיע בהם כמה חרמשים. הוא גם היה זקוק לעט נוצה חדש ולכמה קסתות דיו חדשות, כיוון שבשנת הכשיפומטרי שלו קיבל כמות מפחידה של שיעורי בית, ואת השאר, הוא ידע, הוא יבזבז בשמאטעגנטי (4), בהתחשב בכמות הבגדים המידלדלת שעדיין עלתה עליו. הוא הניד את ראשו כשחישב את כמות האוניות, החרמשים והגוזים. אולי בלי בירצפת אחרי הכול. זה היה נס שלקוסמים מבוגרים היו שני גוזים לרפואה, בהתחשב במהירות שבה הכסף בוזבז.

 

"נוויל!" לונה קפצה על קצות אצבעותיה, ונופפה לו ממעל לקהל. מתחת לגלימת החורף שלה, היא לבשה סוודר פרוותי מאוד כמעט באותו צבע כחול חיוור כמו עיניה, ורדיד ענקי מאותו חומר היה על שיערה הבלונדיני, ואיים להחליק ולכסות את רוב פניה. במקום שרשרת פקקי הבירצפת הרגילה שלה, קמע גדול בצורה כמעט של סניץ' היה תלוי מסביב לצווארה, והוא הביט בו בסקרנות כשרצה אליו.

"מה זה?" הוא הצביע על השרשרת, והיא מיששה אותה, מחייכת בחולמנות.

 

"אבא שלח את זה. זה ביליוויג (5). עוזר לי לשמור על מסגרת מרוממת של המחשבה גם במצב הגרוע ביותר. אני חשבתי שכדאי להשיג לכולם כאלה. מה אתה חושב?"

 

נוויל כחכח בגרונו, מנסה לא ליצור קשר עין כשחשב על דרך עדינה להסביר לה שרוב התלמידים בהוגוורטס לא יתפסו מתים כשהם עונדים כזה קמע מגוחך, אבל למזלו ניצל בידי הגעתה של חנה אבוט. "אז, אתם שניכם הולכים להוגסמיד לבד היום, או שאני יכולה להצטרף?"

 

הוא בהה, הוא ידע זאת, אבל הוא לא יכול היה לשלוט בזה, והוא הרגיש את לחייו מתחילות להאדים בצורה של מבוכה שאותה לא הרגיש במשך שבועות. חנה לבשה סוודר אפור פשוט וג'ינס כחול, שיערה הצהוב פזור ולא קשור בקוקיות הרגילות, אבל היה קשה לזהות אותה. בגלימה שלה, היא נראתה פשוטה, אפילו קצת שמנמנה, אבל עכשיו הוא הבין שהבגדים השחורים לא החמיאו לדמות המדהימה שהחביאו בתוכם. במאמץ רב, קרע נוויל את עיניו אל עיניה. "אה…" באימה, הוא גילה שלא זכר מה שאלה.

 

הניצוץ המבין בעיניה של חנה אמר לו שהיא לא החמיצה את ניתוק חוט המחשבה שלו, והיא צחקקה. "אמרתי, אני יכולה להצטרף?"

 

"בטח." הוא רצה להגיד עוד, אבל מוחו לא תיפקד בגלל כישוף הקונפונדוס שהוטל בבירור על הסוודר של חנה.

 

פילץ' אמר לו פעמיים לרוקן את כיסיו, והוא הסתובב בתוך גלאי החשאיות שלוש פעמים לפני שסופסוף עבר דרך דלתות האלון הכבדות אל חזירי הבר המכונפים שעמדו בשלווה ליד שערי בית הספר. חלק מתוכו, הוא ידע, השמיע רעשים מזוגגים של הכרה בשיחה ששתי הבנות ניסו לערוך איתו, אבל רוב תשומת ליבו הייתה מרוכזת בוויכוח שפרץ בראשו.

 

חנה יפה.

 

היא ידידה שלי, אני מכיר אותה מאז שהיינו בני אחת-עשרה.

 

אבל תראה אותה!

 

היא לא מכירה אותי כגיבור של צ"ד. היא מכירה אותי כבחור שבקושי הצליח לא לקלל את עצמו אל המרפאה ברוב שש השנים האחרונות. אני הילד הקטן, המתוק, הדי טיפש ודי שמנמן שלא זוכר כלום ליותר משתי דקות, חבר שלה בשיעור תורת הצמחים, ובקושי שייך לאותו בית עם הארי פוטר הגדול.

 

היא נישקה אותך.

 

היא הייתה אסירת תודה על כך שהצלתי אותה מהקארואים. זה הכול. חוץ מזה, היא לא נישקה אותי כמו פרוואטי. אין מצב שהיא מעוניינת בי כל כך. היא יודעת יותר מדי.

 

"אז תסתום!" הייתה דממה המומה כשחנה ולונה הפסיקו לדבר פתאום, מבטי בלבול זהים על פניהן, ונוויל נבהל לגלות שאמר את החלק האחרון בקול. כשהוא מרגיש שפניו עומדים לבעור בכל רגע, הוא הוריד את ראשו והתחמק מעיניהן. "רק… חשבתי על… סנייפ," הוא מלמל.

 

הוא קיבל מהן מבט ארוך וקשה, אבל אז לונה משכה בכתפיה, והן המשיכו לדבר על הדרך הטובה ביותר להילחם בזבובים מרושתי-כנף על שורשים דיג'יריביליים. כנראה לאבא של לונה הייתה גינה גדולה מלאה בהם בבית, והיא רצתה לשמוע טיפים מתלמידה טובה בתורת הצמחים.

 

ברגע שהגיעו לכפר, השמיע נוויל תירוץ חפוז וחלש על זה שהוא צריך ללכת לראות כמה דברים לבד ואולי להיפגש איתן אחר כך בשלושת המטאטאים או משהו. הוא ניסה לא לשים לב למבט שחנה נתנה בו כשהלך, או כמה שהמבט הזכיר לו אכזבה. להישאר איתן לא הייתה אפשרות. זה גרם למוח שלו לכאוב יותר מדי.

 

ואז הוא התנגש במישהו, ונסוג לאחור, נשימתו נעתקת. "אני מצטער!" הוא התנשף, "לא הסתכלתי לאן אני… ארני?"

 

"נוויל! בדיוק מי שחיפשתי!" ארני ממש לא הגיב לכך שכמעט נפל, והניח זרוע חסונה אחת על כתפיו של נוויל. "תצטרף אליי למטאטאים, חברי הטוב? יש עניין חשוב מאין כמוהו שאני צריך לדבר עליו!"

 

"כמובן." הוא עבר לצעוד לצד חברו, והסתכל על הסמטה המרוצפת בדרך הראשית שהובילה אל המסבאה הקטנה.

 

הוגסמיד השתנתה, נוויל שם לב לכך עכשיו. ליותר מהחנויות היו קרשים ממוסמרים לחלונותיהן, כרזות של "גורמים בעייתיים" היו תלויות בכל מקום, והציעו כסף כפרס על מידע או לכידה, והוא היה מזועזע וגאה לראות שלפחות חצי מהן הציגו את פניו הממושקפים והמוכרים של הארי עם התיאור הקודר "גורם בעייתי מספר אחת".

 

גם האנשים השתנו. המקומיים שזיהה היו מאופקים- אפילו מפוחדים - והוא ראה לפחות שישה מכשפות וקוסמים בלי בושה, עם חלוקי אוכלי מוות, הולכים ברחוב כאילו היו אדוני הממלכה. לסתו התקשחה כשצפה בהם עוברים. תהנו משיגעון הכוח הקטן שלכם כל עוד אתם יכולים, הוא חשב בסיפוק מריר, כי ימיכם ספורים.

פונדק שלושת המטאטאים עדיין היה עמוס ורוחש כתמיד, למרות שהשיחות היו זהירות יותר, והיה מספר גדול יותר של אנשים מפוקפקים שהיו בקרב האנשים הרגילים. ארני הלך אל הבר כדי להזמין בשבילם, ונוויל הצליח למצוא שולחן קטן ודחוס אל הפינה שהיה פנוי, הוריד את גלימתו וזרק אותה על גב הכיסא לפני שהתיישב.

 

ארני חזר מהר, ונוויל מצמץ בהפתעה כשהסתכל על שני גביעי הבדיל הגבוהים שהוא הציב על השולחן לפניהם. "מה זה?"

 

"אל תדאג בנוגע לזהב, זה עליי." הוא החווה בביטול, ואז הרים את הגביע שלו, לגם וחייך בסיפוק. "יין דבש חם שהתיישן בחבית עץ אלון עם כמות נדיבה של הוויסקי-אש הכי ישן כדי לשפר אותו."

 

כשהתחיל לשתות, נוויל הבין פתאום שהפך לבdhr מאז הפעם האחרונה בה ביקר בהוגסמיד, ושארני הפך לבן שמונה-עשרה כמה ימים לפני כן. כשהוא לא רוצה להיראות תמים, הוא ניסה להיראות פשוט מופתע מהמחווה כשהרים את הגביע אל שפתיו. "אה, תודה, זה ממש נחמד מצדך."

 

הוא לגם לגימה, ואז השתעל כשהנוזל חרך את גרונו באלימות נוראית. דמעות עלו בעיניו כנגד רצונו, ונשימתו שרפה כשהתנשף כדי לקבל אוויר. ארני הסתכל עליו בבלבול בהתחלה, ואז צחק. "גרגוילים אדירים, נוויל, אתה מעולם לא -"

 

"אם תוריד את הקול שלך," נוויל לחש דרך שיניים חשוקות, "אני במקרה גר עם סבתא שלי, שהיא קצת סולדת משתייה במקרה, ואני גם במקרה צעיר ממך כמעט בשנה. לא הפכתי לבן שבע-עשרה עד לסוף יולי… אז לא, למען האמת, לא."

 

"בחיי, אני מצטער. הייתי מזמין לך משהו עדין יותר." נוויל הסתכל עליו במבט מלוכלך, וארני חייך, והשוויץ קצת כשלגם עוד לגימה ארוכה משלו. "רק תיזהר," הוא ייעץ בחוכמה, "אם אתה לא יודע כמה אתה יכול לסבול מזה. אני לא רוצה להחזיק את הראש שלך מעל האסלה."

 

"זה הבדל של תשעה חודשים בינינו, לא תשע שנים." כשהוא הכין את עצמו, הרים נוויל שוב את הגביע ולגם לגימה נדיבה בעצמו. הפעם היה לו קל יותר, כי היה מוכן לכך וגם בגלל שנדמה היה לו שגרונו נרדם. חמימות התחילה להתפשט בתוכו, כמו שיקוי שיקומון (6), וקצות אצבעותיו ובהונותיו התחילו לדגדג בנעימות. "אז," הוא שאל, "מה הדבר החשוב והגדול הזה שהיית חייב לספר לי?"

 

ארני חיטט בכיס גלימתו לרגע, ואז הוציא קופסת בדולח קטנה. כשהוא שם אותה על השולחן לפניו, הוא טפח עליה בשרביטו. הבדולח רטט והאדים בגוון שושנה יפה, ונפתח כמו עלי פרח כדי לגלות טבעת שנחה על כרית קטנה של משי לבן, ויהלום די מרשים נצץ שם אפילו באור הקודר. "תוצרת-גובלינים, עלה מספיק כדי שאפילו אני ארגיש קצת רע. מה אתה חושב?"

 

נוויל בהה בטבעת בתדהמה, ואז הרים את מבטו אל חברו, עיניו רחבות. "סוזן?"

 

"מי עוד זאת יכולה להיות, לעזאזל?" ארני נראה די פגוע מהשאלה.

 

"אבל אתם… כלומר, ארני, אתה לא חושב שאתם קצת צעירים? ואתה יוצא איתה פחות מחודש!"

 

"כן, אני יודע." הוא שוב טפח על הקופסה בשרביטו, והיא התקפלה בחזרה כשהרים אותה והחזיר אותה אל כיסו לפני שרכן אל השולחן, פניו נחושות. "אבל זה שם. אני מתכוון, ברור שהיו לי מערכות יחסים בעבר, אבל זה שונה, ואני לא מתייחס רק לשיפור באיכות המזמוזים. יש משהו אמיתי בינינו, ואני עומד לבקש ממנה שתתחתן איתי בחג המולד אם היא תגיד שכן. בגלל זה ביקשתי שתבוא. אני רוצה שתהיה השושבין."

 

נוויל הניד בראשו באיטיות, ולגם עוד לגימה מיין-הדבש כדי לקנות לעצמו זמן. בין אם הוא שתה משהו כזה לפני כן או לא, הוא ידע שהוא לא שתה מספיק כדי לקבל תחושת בלבול כזאת. "אתם עדיין ממהרים מדי, אם תשאל אותי."

 

הבעת פניו של ארני התקדרה, והוא משך בצווארון הגלימה שלו, ממש מספיק כדי לחשוף כמה קצוות של הצלקות שהתעקלו עד לכתפיו. "חשבתי שתבין יותר טוב מכולם שאולי אין לנו שנים לחכות." הוא עזב ולגם לפני שהמשיך. "הסיכויים הם שהיא תהיה אלמנתי כמה חודשים אחרי שהיא תהיה אשתי בכל מקרה."

 

"אתם חוזרים לבית הספר?"

 

"כמובן. הבטחתי לצ"ד, ואני מתכוון לעשות את זה. זה לא יהיה קל, אני יודע, אבל לפחות אנחנו באותו הבית, ואני רוצה לשמור בסוד מהקארואים שהתחתנו."

 

היה משהו בטון של ארני, ביטחון עמוק, ונוויל ידע בלי לדעת שהוא חשב על הכול יותר ממה שנראה בתחילה. הוא הנהן, הושיט את ידו מעבר לשולחן ותפס את זו של סגנו בחוזקה. "מזל טוב, אם ככה. בהצלחה לשניכם, וזה יהיה לי לכבוד."

 

"נהדר. כמובן, יהיה חבל מאוד אם היא תגיד לי לא." הוא רעד קצת מהמחשבה, ומישש את הקופסה בכיסו.

 

נוויל חשב על מה שפרוואטי אמרה בחודש הקודם, והוא הניד בראשו. "אני די בטוח שלא תצטרך לדאוג בנוגע לכך. היא כמעט השתגעה כשהיינו שם… אתה יודע. לפי פרוואטי, היא מאוהבת בך שנים."

 

"אז לתקווה, ולאהבה, ולעזאזל אם אתה-יודע-מי יעצור אותנו באחת מהן." ארני הרים את הגביע שלו, ונוויל נקש בשלו מולו.

 

"לתקווה ולאהבה." כששתה, נדמה היה לו שחנה הופיעה משום מקום בעיני רוחו, זוהרת וצוחקת, שיערה הבלונדיני ממסגר את פניה היפות בגלים זוהרים, והוא עצם את עיניו, וניסה לבטל את התמונה בעוד לגימת יין-דבש. הוא סילק אותה ממוחו פעם אחת, לא היה טוב להיות שוב טיפש.

 

כשעזבו את פונדק שלושת המטאטאים, השקיעה הפכה את השמיים במערב לכתום פרוע. שני הגברים הצעירים גילו ששניהם עודדו את פאדלמיר יונייטד (7), והם שרו את ההמנון במלוא כוחם, זרועותיהם על כתפיהם גם בתמיכה וגם באחווה.

 

העולם לא נראה ממש להוט להישאר מאוזן ויציב לנוויל, אבל הוא גם נראה כמו מקום יותר טוב מאשר מתי שנכנס אל הפונדק. גביע שני של יין-דבש עם וויסקי ירד יותר בקלות מהראשון, והכל נראה ממש ידידותי, גם אם קצת מטושטש. במעורפל, הוא זכר שפעם התכוון לעשות דברים, ושבטח היה יותר מסתם שיכור, אבל זה לא באמת שינה לו. לקנות הוא יוכל מחר. היום, הייתה חברות, הייתה ההנאה שחבר מתחתן והוא השושבין, וכל העולם היה גדול ושווה היה לחגוג אותו.

הם בדיוק הגיעו אל הפזמון השני כשיד משכה בגלימתו. כשהוא מחייך, הסתכל נוויל למטה וראה דמות כפופה עטופה בגלימה מרופטת שהושיטה יד אליו מדלתה של חנות ממוסמרת. מוכי-הגורל האלה נהיו די נפוצים מאז הקיץ שבו התחילה הפשיטה של משרד הקסמים על ילידי המוגלגים, ונוויל נתן בקבצן מבט סימפטי כשחיטט בכיסו. "בחור מסכן." קולו נשמע קצת משובש כשהוציא אוניה, והוא בקושי זכר להסתכל עליה כדי לוודא שהיא אמתית. "הנה. שיהיה לך ב'צלחה (8). הדברים יהיו יותר טובים ממש בקר'ב."

 

"למה, נוויל לונגבוטום, אני חושד שאתה שיכור?" הפנים בברדס התרוממו, ונוויל נדהם לגלות את עיניו הכהות והמוכרות של לי ג'ורדן שהסתכלו עליו בתדהמה.

 

"לי!" צעק ארני.

 

לי נסוג לאחור אל מפתן הדלת, הסתכל סביבו בחשש ונופף בידו בכעס אל השניים. "ששש! יא אידיוט, אל תגיד את השם הארור שלי אלא אם תרצה שכל אוכל מוות בהוגסמיד יבוא אלינו!"

 

כשהוא הסתכל במהירות מסביבו כדי לוודא שעדיין היו לבדם בסמטה, נוויל התכופף, מקמט את מצחו. "מה ת'ה עושה כאן אם הם מחפשים ת'ך?"

 

"מקווה למצוא מישהו כמוכם. התאומים ואני התחלנו תכנית רדיו מחתרתית, אנחנו קוראים לה מבט לפוטר." קולו היה בקושי יותר מלחישה, ונוויל נאלץ להתאמץ כדי לשמוע אותו מעל לרעש מהמסבאה הקרובה. "הם כמעט תפסו אותנו בפעם האחרונה - הצלחנו להתעתק בדיוק כשהם פוצצו את הדלת, אבל גיזררתי את עצמי ממש, והייתי צריך למצוא מקום להוריד פרופיל לקצת זמן." הוא משך בגלימה המלוכלכת והמרופטת, ונוויל נרתע לאחור כשגילה שכל השוק של לי נעלם, ושהשאריות הדקות באופן בלתי טבעי של רגלו היו עטופות בתחבושת מאולתרת שהייתה כהה מרוב דם יבש."

 

"אתה יכול ללכת?" ארני התנער לחלוטין מהשפעות יין-הדבש, וקולו היה יציב, ומודאג כשהוציא את שרביטו והסתכל מסביבם.

 

"לא. התעתקתי בהתחלה למקום של הלופינים. הם חבשו אותי, עצרו את הדימום, ורמוס נתן לי לשאול את אלה כדי שאראה כמו עוד קבצן, אבל לא יכולתי להישאר שם. עומד להיות להם תינוק, ולא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מביא אוכלי-מוות אליהם. אבל אני…" הוא היסס, ובלע את הגאווה שלו כשהסתכל עליהם שוב. "אני במצב די רע. אני כאן מאז יום חמישי. ידעתי שתבואו בסוף השבוע, אז לקחתי סיכון, אבל ישנתי כאן ליד הדלת, ומדאם רוזמרטה (9) נותנת לי משהו אחרי שהם סוגרים, אבל זה ארוחה אחת ביום והתחת שלי קופא בלילה. אני יכול לאכול היפוגריף."

 

נוויל שם לב בפעם הראשונה לחיוורון בעורו השחור של הנער הבוגר יותר, כמה עיניו ולחייו נראו שקועות, והתחושה החמימה והנעימה הפכה לסחרחורת מרוחקת ותחושת בלבול מאיך שאיבריו הגיבו. "אל תדאג. אנחנו נעזור לך." אפילו כשאמר זאת, הוא לא היה בטוח איך, אבל ידע שלהשאיר את חברם הוותיק ושותפם להתנגדות שוכב פצוע על סף הדלת לא הייתה אפשרות.

 

הדלת לשלושת המטאטאים נפתחה, וכל השלושה קפאו. איש בלונדיני וגבוה בגלימת אוכלי-מוות עמד במפתן, מוצלל באור החמים שנשפך על הערב המחשיך וקורץ אל אחת מהמכשפות היפות שעזרו למדאם רוזמרטה להגיש משקאות. "קדימה, מותק," הוא אמר, "תתערבבי עם החבר'ה ששולטים היום… רק מבקש ממך לבוא ללכת קצת… לילה יפה והכל…"

 

נראה כאילו לי נעלם לחלוטין אל הצללים, ולפני שנוויל הבין מה קרה, ארני בעט בו מאחורי ברכיו, כך שנפל קדימה על ידיו אל הרצפה. ראשו של נוויל הסתובב, הוא ניסה לחזור אל רגליו, אבל אז ארני כרך זרוע אחת מסביב לכתפיו, שרביטו דוקר את צווארו של נוויל. "אמטיקוס (10)!"

 

נוויל הקיא. באופן מרהיב. הוא מעולם לא הקיא כך בחייו, כל גופו רעד כשהשפריץ קיא בחצי מהסמטה. אוכל המוות הסתכל מסביבו אל הצליל, וכשהמשיך להקיא ללא שליטה, הוא יכול היה לשמוע את קולו של ארני מתנצל מעליו. "מתנצל בנוגע לזה, אדוני היקר, אבל רעי קצת הפריז בשתייה. אולי תרצה לקחת את שיחתך אל כיוון אחר."

 

"מז'ה, מה אמרת?" שאל אוכל המוות הבלונדיני בבלבול.

 

"חבר שלי השתכר, ועכשיו הוא חולה כמו כלב. עדיף שתלך בכיוון ההוא."

 

בפרצוף נגעל, אוכל המוות סגר את הדלת, והשרביט שוב דקר את צווארו. "פיניטה אינקנטאטם (11)."

 

כשהוא רועד, קם נוויל על רגליו, ניגב את פיו בשרוול גלימתו ונתן בארני את המבט המלוכלך ביותר שיכול היה לגייס. "זה -" הוא עקף בזהירות את בריכת הקיא ודקר את חברו בחזה, " -לא היה נחמד."

 

ארני משך בכתפיו וחייך חיוך קטן ונבוך. "הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו בהתרעה של רגע, חבר ותיק."

 

לי שוב יצא מהצללים של הדלת, והסית ראסטה ארוכה שנפלה על פניו מתחת לברדס. "אתם עומדים להיכנס לצרות. לא הייתי צריך ל -"

 

"אני התכוונתי לזה שאנחנו עומדים לעזור לך. יש לי תכנית, והיא לא -" הוא הסתכל שוב בכעס על התלמיד החסון מהפלפאף, " -כוללת לגרום להקאה." כשהסתכל שוב במהירות כדי לוודא שהדלת לשלושת המטאטאים עדיין סגורה, הסתובב נוויל אל הסמטה הריקה וקרא אל מה שנראה לחבריו כאוויר ריק. "מימזי (12)!"

 

הייתה דממה רק לרגע, ואז בקראק חזק, גמדונת בית הופיעה בסמטה הקטנה ממולם. היא הייתה קטנה כמו רוב היצורים מהגזע שלה, שמנמנה וצנועה, עם רשת של קמטים מסביב לעיני האגוז הגדולות שלה, ומפית תחרה תפורה בקפידה עטופה מסביבה כמו טוגה, מהודקת אל כתף אחת בכמות גדולה של סיכות ביטחון. היא קדה עמוקות, לא מופתעת מכך שמצאה את עצמה בסמטה מרוססת בקיא מחוץ למסבאה בהוגסמיד. "אדונילי קרא לי?"

 

"מימזי, אני רוצה שתכירי את ארני מקמילן ואת לי ג'ורדן." הוא הצביע לעבר שני הקוסמים הצעירים והמופתעים. "חברים, זאת מימזי, גמדונת הבית של סבתא שלי."

 

"גבירתילי," מימזי משכה באפה בכעס, "רוצה שאדונילי נוויל ידע שהיא דאוג-דואגת לו. מכתבים מבית הספר אמרו שהוא היה חוצפן-חצוף. גבירתילי אומרת שאם אדונילי נוויל לא יכתוב בקרוב, היא תתחיל לשלוח שוב צרחנים, ומימזי חושבת שזה מביך עכשיו כשאדונילי נוויל אמור להיות קוסם בוגר."

 

נוויל הסמיק והסתכל על רגליו. לגמדונת, כמו לסבתו, הייתה יכולת מדהימה לגרום לו להרגיש טיפש כאילו היה בן שש. "תגידי לסבתא שאני אכתוב, אני מבטיח," הוא מלמל.

 

"גבירתילי," גמדונת הבית הקטנה דיברה אל חבריו בנימה סובלנית מאוד, "משלימה עם הרבה מאוד מצד אדונילי נוויל, אבל הוא מנסה להיות ילד טוב, מרלין יודע-ידוע זאת."

 

לי ניסה ולא הצליח להחניק צחוק, ונוויל הרגיש מסופק כשמימזי השתיקה אותו באחד המבטים שניסה להימנע מהם כל ילדותו. כשנשם נשימה עמוקה, הוא הכריח את עצמו להיראות פיכח כשהסתכל עליה. "מימזי, תגידי לסבתא שאני שולח אליה מישהו. קוראים לו לי ג'ורדן. הוא נראה כמו קבצן, אבל הוא במסווה. הוא חבר של הארי פוטר ושל משפחת וויזלי, וגם חבר שלי. תגידי לה שהוא גוזרר מאוד, והוא צריך עזרה ואוכל ומקום להתחבא בו עד שיהיה מספיק חזק כדי להמשיך. הוא נרדף בידי אוכלי-מוות, אז תצטרכו להיזהר מאוד."

 

מימזי קדה עוד קידה עמוקה. "גבירתילי תשמח לעזור לחברימים של הארי פוטר לעשות הכול מול אוכלי המוות הנוראיים. לי ג'ורדן יקבל אוכל וטיפול טוב ומיטה טובה ו…" היא עיקמה את אפה הכפתורי, "אמבטיה חמה ברגע שיגיע, כי החבר של אדונילי נוויל לא מריח טוב."

 

לי משך בכתפיו, וחייך בלובן שיניים באפלה. "היי, תנסי את לחיות בסמטה שלושה ימים וללבוש משהו שרמוס לופין חשב שלא ראוי ללבוש."

 

להפתעתו, מימזי הכתה אותו במהירות על ראשו, ונוויל בקושי הצליח להחניק צחקוק. "גבירתילי לא תסבול חוצפה, וגם לא מימזי! לי ג'ורדן מריח רע, ולי ג'ורדן ישטף ויאכל, ויהיה אסיר תודה!"

 

"אני בטוח שכן, מימזי," אמר נוויל ברצינות. "תודה לך, ותמסרי לסבתא את אהבתי. תגידי לה שאני בסדר."

 

"כן, אדונילי נוויל." עם עוד קידה עמוקה, מימזי תפסה בצוואר גלימתו של לי בקצות אצבעותיה, ואז היה עוד קראק חזק, וארני ונוויל נשארו לבד בסמטה שוב.

 

כשסופסוף חזרו אל הטירה של הוגוורטס, היה כבר ממש חשוך, והם ידעו שהחמיצו את שעת החזרה שלהם בכמה שעות. לכן לא הופתעו כשהדלתות נפתחו וגילו את דמותו המאיימת של פרופסור סנייפ מוארת בגבה באור הנרות החם של אולם הכניסה מאחוריו.

 

הם החליפו מבט מהיר, ונוויל תלה זרוע מסביב לזרועו של ארני שוב, ונשען עליו ברפיון. "אני חושב שהכי טוב לשחק כאילו אנחנו עדיין שיכורים," הוא לחש, "אז לפחות הוא לא יחשוב שניסינו לעשות משהו אחר." ארני הנהן, וצעדיו הפכו ללא יציבים כשהתקרבו אל הטירה ואל הדמות השקטה והשחורה שחיכתה להם שם.

 

"איפה," השאלה נשאלה ברוגע קטלני, "הייתם, רבותיי, בשעתיים האחרונות?"

 

נוויל לא היסס כשהתנדנד במעלה המדרגות ישירות אל המנהל, זרועו עדיין כרוכה מסביב לכתפיו של ארני כשעצרו במעלה המדרגות, קצת מתנדנדים. הוא הסתכל על סנייפ בתמימות מוחלטת, ובלע את המילים בכוונה. "נ'חנו חגגנו."

 

"חגגתם מה, אם יותר לי לשאול?"

 

"את זה שהצלפת בנו והחיים ש'ך לא קלים יותר," נוויל אמר בחיוך רחב וחצוף.

 

שתי נקודות אדומות הופיעו גבוה על לחייו השקועות של סנייפ כשעיניו השחורות הבזיקו בזעם, וחיוכו של נוויל התרחב כשדקר באין-רואים בשרביטו את צלעותיו של ארני מתחת לגלימה וחשב אמטיקוס !

 

ארני כיוון נהדר.

 

OOO

 

כבר היה כמעט חצות כשנוויל טיפס בחור הדיוקן אל המועדון של גריפינדור, אבל הוא רק צעד כמה צעדים לפני שדמות קטנה וג'ינג'ית קפצה מאחת הכורסאות ליד האח ורצה אליו. ג'יני רצה אליו במלוא הכוח, קפצה וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארו בחיבוק גדול. "נוויל!"

 

הוא נפל לאחור, פוגע בקיר כשנשימתו נעתקת, אבל היא עטפה את עצמה מסביבו כמו מלכודת השטן, רגליה מסביב למותניים שלו, והוא לא יכול היה אלא לצחוק כשהוא ניסה להפריד את הידיים שלה. "התגעגעת עד כדי כך?"

 

"יא חמור, בקושי." המילים שלה התעמעמו מול צווארו, אבל ההקלה בקולה הייתה ברורה. "דאגתי לך לגמרי. שמעתי מה קרה." היא משכה באפה, ואז שמה את שתי ידיה על החזה שלו וקפצה ממנו, ודחפה אותו ממנה כשעשתה פרצוף. "אני מניחה שזה נכון, אם ככה. אתה מריח כמו הגינה שלנו בפעם הראשונה שלי והתאומים השיגו בקבוק של וויסקי-אש."

 

"כן, נכון. ארני ממש פגע בסנייפ." הוא חייך, ונצר את הזיכרון. "את היית צריכה לראות את המבט על הפרצוף שלו, ג'יני. אני יכול למות בשקט."

 

"חשבנו שזה מה שיקרה." הבעת פניה נהייתה קודרת, וקולה התרכך. "אין כאן אף אחד חוץ ממני, נוויל, ואתה לא חייב לשחק אותה אמיץ. מקגונגל גרמה לכולם ללכת לישון בעשר כמו שהקארואים רצו, אבל היא יודעת שאני הסגנית שלך, אז היא במקרה החמיצה אותי מכורבלת בכיסא. מה הם עשו לך?"

 

הוא משך בכתפיו. "זה לא היה כזה רע, למען האמת. הם נתנו לקראב ולגויל להטיל עלינו קרושיאטוס, וזה לא היה כיף, נכון, אבל אני לא חושב שמאלפוי השאיר להם הנחיות על איך לחשוב בעצמם, והלב שלהם לא ממש היה בזה כי גם הם חשבו שמה שארני עשה היה די מצחיק. חוץ מזה…" נוויל הרים את ידיו, וניער אותן לאחר העונש. "היינו צריכים לנקות את המדרגות בלי קסם, בלי סעודת ליל כל הקדושים בשבילנו, התרעה לכל הברמנים בהוגסמיד שאסור לנו לשתות בשאר השנה, בלי הוגסמיד מחר, וארני ואני לא יכולים להתראות מחוץ לשיעורים יותר, אבל זה כלום בהתחשב בצ"ד…"

 

ג'יני חשבה לרגע, ואז חייכה. "אתה צודק, זה לא כזה רע." היא הרביצה לו בצלעות, ונוויל היה חייב למנוע מעצמו להשתעל. עבור ילדה, היא הרביצה ממש חזק. "זה על שהדאגת אותי!"

 

"אם זה על שהדאגתי אותך," הוא שפשף את המקום בהבעת פנים מיוסרת, "אני ממש מצטער בשביל הארי כשיחזור."

 

"אה, כבר החלטתי מה אני עומדת לעשות לו," היא הנהנה.

 

"ומה זה?"

 

"לנשק אותו עד שהוא יוכל למות בשקט, ואז להרוג אותו."

 

"נשמעת לי כמו תכנית טובה." נוויל הוריד את הגלימה שלו והפיל אותה על הרצפה, והתיישב באחת הכורסאות. "אבל ממה ששמעתי, אני לא היחיד שנכנס לצרות היום. סנייפ אמר שאת לא יכולה לצאת יותר להוגסמיד, אבל לא אמר למה."

 

"לא עשיתי שום דבר דרמטי כמוכם." היא נתלתה מהספה מולו, רגליה פשוטות על גב הספה. "בעצם, הם לא הצליחו להוכיח שעשיתי משהו, אז בגלל זה הורחקתי."

 

"אז מה זה היה?"

 

"טראוורס (13) - הוא אחד מאוכלי המוות - תפס אותי במשרד הדואר מקבלת חבילה. הם חיפשו בה ולא מצאו שום דבר לא חוקי. זה היה צעיף חדש, כמה עוגות קדרה תוצרת בית, מכתב מאמא שלי וכמה לבנים… אבל הם ממש חשדו כי היא הייתה ממוענת לווירג'יניה וויזלי במשרד הדואר של הוגסמיד," הסבירה ג'יני.

 

נוויל קימט את מצחו. "חשבתי שקוראים לך ג'ינברה."

 

"בדיוק. הוא ניחש שמיענו את החבילה ככה כדי שהיא לא יגיע להוגוורטס, שם באמת יבדקו אותה, אבל כולם בהוגסמיד מכירים אותי בתור ג'יני מאז שהייתי קטנה, אז הם נתנו לי אותה… טוב, לכמה דקות לפני שטראוורס החרים אותהץ"

 

היא עשתה פרצוף ממש מעורר רחמים, שפתה התחתונה רוטטת כשעיניה החומות הגדולות התמלאו בדמעות. "אוי, בבקשה, אדוני, אני כל כך מצטערת… אימאל'ה שלי חשבה שהם לא מעבירים לנו חבילות יותר, והכל כל כך מפחיד עכשיו, אני מתגעגעת אליה כל כך… אני רק רציתי כמה דברים קטנטנים מהבית." היא כבשה את פניה בידיה והתחילה להתייפח ברעד, ואז הרימה מבט, מחייכת ועם עיניים יבשות. "עבד כמו קסם. הוא נתן לי את הקופסה ברגע שסיים לבדוק אותה. אפילו התנצל. סנייפ, כמובן, לא האמין לזה, והחרים אותה לתמיד, אבל השגתי את מה שרציתי עד אז."

 

"ומה זה?" נוויל רכן קדימה, ואז הסיט את מבטו כשג'יני הכניסה ידיים אל מתחת לפיג'מה שלה ונראה היה שעמדה להוריד את החזייה שלה. "ג'יני!"

 

"מכשפות עוזבות את הדברים האישיים אחת של השנייה, וקוסם לא ידע איפה לחפש." היא חיטטה שם עוד רגע, ואז הוציאה שתי חבילות קטנות עטופות בבגדים ושמה אותן על השולחן מול האש. הן נפתחו כשמשכה את ידה, וגילו כמה חבילות קטנות אך צבעוניות, הגדולה מביניהן לא גדולה יותר מבול דואר. ג'יני שלפה את שרביטה וטפחה על הערימה הקטנה. "אנגורג'יו (14)."

 

הערימה התרחבה וכיסתה את כל השולחן, וכמה חבילות נפלו אל הרצפה. על כל אחת מהן הייתה אות ה-W של חנות הוקוס מוקוס של האחים וויזלי, והיא הצביעה עליהן בגאווה. "אבקת חושך אינסטנט מפרו, כפפות-תופסות-קירות (15), חטיפים למבריזים (16), חולצות מגן בארבע מידות שונות, שתי ערכות הפיצוץ דה-לוקס (17), חושחשי הסחה (18), מסטיק מסלף, לחשי חלום בהקיץ (19), שער נייד (20), ספלי תה מרגיעים (21), זה-שאין-לי-קקי-עימו (22), אותות אפלים אכילים (23), עטים מקודדים, שיקויי אהבה בנוסחת ההידלקות הבסיסית ומשיכה חייתית, דיו בלתי נתפסת (24) - אה, כן, וחטיפי צמרור ננסי לארנולד."

 

נוויל שרק קצת והניד את ראשו בתדהמה. "תזכירי לי לא להתעסק עם המשפחה שלך."

 

"הייתי חושבת," היא צחקקה, "שלמדת את זה עד עכשיו. אבל ברצינות -" היא לקחה את החבילות שנפלו ושמה אותן בערימה. "-חלק מהדברים האלה יעזרו לנו בסידורים האחרונים לקראת המשימה. אני חושבת שעוד פגישה אחת ונהיה מוכנים, אתה לא חושב?"

 

"כנראה," הוא הנהן. "אני אקבע אחת ליום שני, ואם הכול ילך כמו שצריך, נהיה מוכנים ביום רביעי."

 

"טוב." ג'יני רעדה. "לחכות לזה כמעט גרוע כמו המשימה עצמה. אני רק רוצה לגמור עם זה, אתה מבין?"

 

"כל עוד לא נתרשל," הוא אמר.

 

"אז כדאי שתוודא שהחבר המורחק שלך שם לב." היא נאנחה באנחה שהייתה גם מלאה בגועל וגם במרמור. "אם אצטרך לעבור עוד פגישה אחת ולראות אותו ואת סוזן מנסים לזחול אל הגרונות אחד של השנייה, אני חושבת שאני אקיא."

 

נוויל חלץ נעליים ולקח קופסת כפפות-תופסות-קירות, סובב אותה באיטיות וקרא את המידע בצד כשדיבר, וניסה להישמע קליל. "הוא מתכנן לבקש ממנה להתחתן איתו. אם היא תגיד כן, הם יעשו את זה בחג המולד."

 

"הוא מה?" ג'יני הזדקפה מיד, לחייה מאדימות כמו שיערה. "הם בקושי בוגרים!"

 

"אני יודע." הוא משך בכתפיו. "אבל הוא חושש שלא יהיה להם הרבה זמן, עם מה שיבוא בסוף השנה. הוא אמר שהוא מעדיף ששניהם יחיו ויוכלו לשנות את דעתם במקום שאחד מהם ישרוד עם החרטה. יש משהו בזה, בעצם."

 

היא קימטה את מצחה. "אבל מה הקארואים -"

 

"הם לא יספרו לקארואים."

 

"הם יצטרכו לספר להם ברגע שילכו למשרד הקסמים עבור רישיון נישואין," היא אמרה בהגינות.

 

נוויל חייך חיוך קטן. "טוב, כאן אבא שלך נכנס לתמונה, אנחנו מקווים."

 

ג'יני קימטה יותר את מצחה. "אנחנו?"

 

"אני השושבין שלו."

 

"והחלק," היא שילבה את ידיה על החזה, "שבו אבא שלי נכנס לתמונה."

 

"הם רוצים נישואין אמתיים, אבל זה צריך להיות סודי, אז ארני התכוון לעשות את זה בעולם המוגלגים, אבל, טוב… הוא שאל את קולין בנוגע לכך. אמא שלו סקיבית ואבא שלו מוגל (25), אז הוא גדל שם, והוא אומר שהם יצטרכו אמצעי זיהוי."

 

"אבל אין להם תעודות לידה ורישום שרביטים, אפילו אם אין להם רישיון כישוף עדיין?" מבטה הקודר של ג'יני הפך למבט מבולבל, ונוויל, שחשב שזאת התקדמות, המשיך מהר.

 

"קולין אומר שזה לא טוב. הם יצטרכו אמצעי זיהוי מוגלגי, ואני אפילו לא יודע איך זה נראה, אבל חשבנו שאבא שלך אולי יוכל להשיג כמה ופשוט, את יודעת, להחליף את מה שצריך להחליף ולשים שמות וימי הולדת וסוגי שרביטים ואת כל השאר עליהם." הוא חייך בתקווה, והוקל לו ששקלה זאת ברצינות.

 

"בתעודות מוגלגיות אין סוג שרביט," היא אמרה בסוף. "אבל אני חושבת שצריך לשים אצבע עליה."

 

נוויל פער את פיו. "לחתוך אותה?"

 

"רק את הקצה, את החלק המפותל של העור. זה מחלים, אתה יודע, כמו שחוטפים כווייה והעור מתקלף." היא הרימה את ידה, והושיטה אצבע אחת והצביעה על הקצה שלה. "זה שונה לכולם, אתה רואה… שלך ושלי לא מתערבלים באותה צורה; ככה המוגלגים מבדילים כשהם צריכים להיות בטוחים."

 

הוא בהה בקצה האצבע שלו, והופתע לגלות שהקווים עליה אכן היו שונים, ואז הוא רעד. "אני עדיין אומר שלחתוך את האצבע בשביל זיהוי זה עתיק."

 

"אל תהיה שיפוטי. חוץ מזה, אני חושבת שצריך לעשות את זה רק פעם אחת, ואז הם סתם רושמים את זה או משהו." ג'יני משכה בכתפיה ולקחה את קופסת הכפפות, והוסיפה אותה בחזרה אל הערימה שטפחה עליה בשרביטה שוב. "רדוקטו (26)!" הערימה רטטה לרגע, ואז התכווצה בחזרה אל שני הבגדים שהיא עטפה אותן בהם שוב ודחפה אל קדמת החולצה שלה. "בכל מקרה, מאוחר. אני אדבר עם אבא שלי על תעודות זהות מוגלגיות בפעם הבאה שאוכל, אבל כדאי שנלך לישון לפני שמקגונגל תבוא לכאן ותתעצבן עלינו."

 

כשהוא מהנהן, נוויל קם על רגליו, הרים את נעליו ונתן לה חיבוק מהיר בזרוע אחת. "אז נתראה מחר… כיוון ששנינו מורחקים, אולי נוכל לסיים קצת שיעורי בית לפני יום שני."

 

"כן, יש לי הר של שיעורים. אה, ונוויל…" היא עצרה במפתן הדלת אל מעונות הבנות, והסתכלה מעבר לכתפה בחיוך שזהר באור האש הגווע.

 

"כן?"

 

"תגיד לארני שאני לא עוזרת לו כי אני חושבת שהוא צריך להתחתן. אני עוזרת לו כי הוא הקיא על סנייפ."

OOO

 

"פרוואטי, את ופדמה תהיו כאן, בקצה הזה של המסדרון. חנה, את וסוזן בקצה השני. טרי, מייק; אתם באמצע, ממש מתחת למדרגות שעולות למשרד." נוויל הסתובב, מפנה את מבטו מהשרטוט על הלוח אל פניהם של צ"ד. "עכשיו, זאת משימה קטנה יותר מהפעם שעברה, רק ארבעת המפקדים יפרצו באמת והשישה שאמרתי הם שומרים, אבל אני לא רוצה שמישהו יחשוב שהוצא החוצה כי אני לא אוהב אותו או כי הוא לא מספיק טוב."

 

הוא נשם נשימה עמוקה, ונופף בידו אל הלוח. "זה הדבר הכי מסוכן שאי פעם עשינו, או שאי פעם נעשה עד הקרב האחרון, והסגנים ואני לא מרגישים טוב לבקש ממישהו אחר לעשות את זה. בנוגע לשאר, הם נבחרו בגלל שני דברים. הראשון, ובטח שמתם לב, כולם מהשנה השביעית. בלי לפגוע- ג'יני ולונה שתיהן מהשנה השישית, וגם קולין, אז ברור שאני סומך על אנשים שלא בשכבה שלי- אבל הם פשוט מכירים הכי הרבה קסמים. שנית, אנחנו משתמשים בשני זוגות של חברים טובים ובתאומות. הם יהיו תחת כישופי הנגזה ועם מסטיק מסלף, אז נצטרך אנשים שיוכלו לעבוד ביחד תחת לחץ עם מינימום שיחות. שאלות עד עכשיו?"

 

לבנדר הרימה את ידה, מבט מודאג על פניה. "למה כל ארבעתכם? אם תיתפסו, נאבד את כולם."

 

"כל אחד מאיתנו בחר מחליף. שיימוס, פרוואטי, חנה וטרי מוכנים להיכנס לתפקיד אם משהו יקרה לנו." נוויל הנהן אל הארבעה שנעמדו, שיימוס קד קידה קטנה, אפילו שהשאר נראו די מפוחדים. "בנוגע לזה שזה ארבעתנו, זה יהיה הגיוני בעוד רגע. נוכל לעשות את זה עם שניים, אבל סבתא שלי לימדה אותי שאם אתה ממש צריך משהו, תוודא שיש לך יותר מאחד במקרה שהראשון ייכשל. אם אני לא הולך למבחן בלי עט לגיבוי, אני לא הולך לזה רק עם ג'יני. ארני ולונה הם הגיבוי שלנו."

 

קמיליה פרקינסון הייתה הבאה שהרימה את ידה. "אז איך אתם נכנסים?"

 

"הנקודה החלשה בהגנה היא מבחוץ." ג'יני צעדה אל הלוח לידו, והצביעה עליו בשרביטה. שרטוט המסדרון נעלם והתחלף בשרטוט של משרד המנהל ממבט-על, כל חפץ מסומן בבירור, ואזורים זוהרים בצבעים שונים מסמנים כשפים שמקיפים רבים מהם.

 

"כי היא בקומה השביעית." קמיליה לא התרשמה מההסבר של ג'יני, וקימטה את מצחה.

 

"עם כישוף נגד-רחיפה כך שאי אפשר להשתמש במטאטאים או במשהו כזה, והחלון מכושף כדי להיסגר אם משהו גדול יותר מציפור נוגע בחוץ." לונה הצביעה אל הזוהר הסגול שהקיף את האזור החיצוני של הקיר, קולה קליל מאוד.

 

קולין רכן קדימה, עיניו נוצצות בהתלהבות. "ציפור! כולכם נהייתם אנימאגים, נכון?"

 

נוויל צחק. "ממש לא. אנחנו מטפסים."

 

"אתם השתגעתם לגמרי!" פלטה רומילדה, ותריסר ראשים הנהנו בהסכמה.

 

"כנראה," משך נוויל בכתפיו כשהוא מחייך, ואז הושיט יד אל כיסו והוציא זוג כפפות שחורות, שכפותיהן היו מכוסות בקרסים קטנים כמו קוצים. "אבל יש לנו את הכפפות-תופסות-הקירות מהתאומים, והקירות יהיו ידיות די טובות."

 

"אבל החלון, אמרתם שהוא מכושף." ידה של קמיליה עדיין הייתה מורמת, לא משוכנעת.

 

"שער נייד." כשהוא מרים קופסה קטנה על השולחן, נוויל פתח אותה ומשך מה שנראה כמו ריבוע מקופל של בגד שחור. כשניער אותו, הוא התגלה כמעגל ברוחב 30 סנטימטרים, דק כמו נייר, שקוף-למחצה ושחור. הוא שם אותו על קיר חדר-הנחיצות, והוא נדבק לשם, ואז התרחב פי ארבעה מגודלו, ואפשר לכולם להציץ למסדרון בחוץ, כאילו דלת פתאום נחצבה באבן. הוא השאיר אותו שם רק כמה שניות, ואז קילף אותו והכניס אותו לקופסה כשהוא התכווץ. "הוא נועד לקירות פנימיים, אז הוא לא יתרחב יותר מדי דרך חצי מטר של אבן מוצקה, אבל זה יהיה מספיק כדי שהבנות ידחסו לשם. למזלנו, הן קטנטנות, אפילו אם אני לא ארצה להילחם מולן בדו-קרב. הן יוכלו לפתוח את החלון מפנים ולהכניס אותי ואת ארני.

 

"ואז מה?" הוא שמח לראות שהבעת-פניה של קמיליה הפכה מספק לסקרנות מתרשמת.

 

"כאן הבנות היפות יזדקקו למגע גברי." ארני צעד קדימה והחווה על זרועותיו השריריות בחיוך חצי מבודח. "ארון הזכוכית מוגן מול כל כישוף שיש, והוא בעובי ארבעה סנטימטרים, אבל הוא יוותר לכוח. נרסק את הארון, ניקח את החרב, נזרוק אותה מהחלון ונסתלק משם."

 

"זה בטח יפעיל אזעקה כלשהי כשנשבור את הארון," אמרה לונה, "אז אנחנו לא מבזבזים זמן בטיפוס למטה. אנחנו משתמשים בכישופי משקל נוצה וקופצים. אנחנו נצוף למטה בקלילות כמו גלילי קלף. אחר כך, יהיו לנו מטאטאים שיחכו בשביל להביא אותי, את ג'יני ואת נוויל למגדלים שלנו, וארני ירוץ לדלת המטבח, שם דובי יחכה כדי להכניס אותו למועדון שלו. ארני גם ייתן לדובי את החרב, והוא ישים אותה כאן, כדי שסנייפ לא ישיג אותה שוב."

 

בגמן שרק שריקה נמוכה ומתרשמת. "אתם חשבתם על הכול."

 

"לא הם לא." רנקורן נעמד, והסתכל מסביבו כאילו היה מוכן להיות מותקף על כך שהעז להגיד כזה דבר, ואז המשיך, סנטרו מורם בהתרסה. "מה בדיוק אתם חושבים שסנייפ יעשה כשהוא יגלה שהארון שבור והחרב נעלמה? ישלח דו"ח למשרד הקסמים ויחכה שנציגים מאכיפת חוקי הקסמים יבואו לבדוק?"

 

"אנחנו חושבים שהוא ישתולל כמו שמעולם לא ראינו," הודה נוויל. "אבל אם נעשה את זה כמו שצריך, זה יהיה כמו עם העלונים. הוא לא יכול לעשות שום דבר קשה מדי לכל בית הספר, שום דבר חוץ מהתיקונים הטיפשיים האלה שאמברידג' עשתה בשנה החמישית. אבל העלונים גם לימדו אותנו שאם לא נשתמש בשרביטים, אי אפשר לעקוב אחרינו אם לא ניתפס. שימו לב שעבודת השרביטים היחידה תהיה כישוף משקל הנוצה, רק מהשרביט של ג'יני, וזה לא יפליל אותנו."

 

רנקורן התיישב שוב, ונוויל התרגש לראות שהקמטים על פניו של הילד הפכו לקמטי דאגה. "אז כדאי שתקוו שתעשו את זה כמו שצריך."

 

נוויל הסתכל על הסגנים שלו והנהן, בלי הומור בחיוך שלו. "עבור כולנו."

 

OOO

 

ידיו רעדו. אם זה היה מפחד או מהתלהבות, נוויל לא ידע, אבל הוא משך את הכפפות השחורות והדקות עליהן בכל מקרה, והידק אותן. ליבו דהר, הוא הרגיש כמעט קליל, אבל הוא שמר על הבעת פנים נחושה, וידע שאסור היה לו להראות פחות. הוא היה המנהיג שלהם, והלילה מכל הלילות, הוא היה צריך להצדיק את זה.

 

כשהוא מסתכל מסביבו, הוא הרשה לעצמו לצפות בשאר התלמידים שהפכו ללוחמים כשהתכוננו ברגעים האחרונים לפני המשימה. רק ג'יני, לונה וארני, כמוהו, נראו כאילו הם היו לבושים לקרב. למרות הקרירות הנוראה של הלילות בסוף אוקטובר, הם הורידו את הגלימות שלהם כיוון שהן היו נוחות להסתבך בטיפוס הארוך, והתלבושות שלהם כושפו בצבע שחור בדיוק כמו במשימה הראשונה שלהם, צעיפים כיסו את פניהם, וידיהם היו מכוסות בכפפות. השומרים היו לבושים בבגדי שינה - פיג'מות, כותנות לילה וחלוקים - אבל הם ישתמשו בכישופי ההנגזה להסוואה, ויהיה להם קל להסביר את הביגוד שלהם אם יתפסו ויצטרכו אליבי ליציאה כל כך מאוחרת בלילה. למרות זאת, ההתרגשות ריחפה מעליהם, כמעט מוצקת במשקלה.

 

ג'יני רוקנה את תוכנו של התיק הקטן שתלבש על מותניה, בדקה וארזה מחדש את השער הנייד, בקבוק מים, עוד זוג כפפות, וכמה זיקוקים שהחליטו להביא כתגבורת חירום. הוא ראה אותה עושה זאת כבר שלוש פעמים, אבל לא אמר כלום. לא היה צריך לשאול אותה למה. הוא בדק את השרביט שלו לפחות חמישים פעמים.

 

לונה ישבה לבדה, כותבת מכתב לאביה, והוא תהה מה חברתו המוזרה ביותר תכתוב בזמן כזה. האם תגיד מילים אחרונות ותסגור קצוות כמו רוב האנשים, או שהמקרה יוזכר בקלילות בין תלונות על שיעורי הבית ואירועים מעניינים בשיעורים? נ.ב, דרך אגב, אבא, אני לוקחת סיכון נורא הלילה, וחנה אומרת שתנסה קוטל חרקים על השזיפים.

 

מייקל וטרי עברו על כשפים, פניהם מביעות אותה נחישות שידע שהייתה גם על פניו; התאומות פאטיל ישבו ונגעו בכפות ידיהן אחת בשנייה במדיטציה שאמרו שמחזקת את הקשר הטבעי ביניהן בזמן של מתח גדול.

 

ארני וסוזן היו בפינה ביחד, אבל לא, כפי שהוא חשד, כדי להתמזמז ברגע האחרון. סוזן ענדה את הטבעת בידיה השמאלית עכשיו, ושמה את קצות אצבעותיה על שפתיו של ארני כשהוא החזיק את ידה בשלו, כל כך קרוב כאילו שמישהו ינסה לנתק אותם בכל רגע. שפתיו זזו, לחשו משהו שגרם לדמעות לנצנץ על לחייה, או אולי נועד להרגיע אותן. כשראשו זז, נוויל ראה את פניו, והן עטו הבעה אוהבת וחמימה כל כך עד שהוא הסיט את מבטו, מסמיק כאילו הציץ באופן מביש.

 

ידיו סרקו את החדר, מחפשות משהו אחר לראות, והוא עצר את נשימתו כשהן נפלו על חנה. היא בהתה בזוג הצעיר בפינה, וכתפיה רעדו, אגרופיה מכווצים כאילו בכעס, אבל על פניה היה רק כאב ערום. זה בלבל אותו בהתחלה, אבל אז הוא נזכר שהוא שם אותה יחד עם סוזן בגלל קרבת החברות ביניהן, וידע שהיא בטח חוששת לביטחונו של ארני ממש כמו הילדה השנייה. בלי לחשוב, הוא צעד אליה, ונגע בכתפה. "חנה?"

 

היא קפצה ונבהלה, וכשהסתכלה עליו, משהו הבזיק בעיניה הירוקות והרחבות לחלקיק שנייה לפני שכל הרגש נשאב מתוכן. "כן?" קולה היה מת, ללא רגש.

 

"אני נשבע שאעשה כל מה שאוכל כדי לוודא שהוא בסדר." הוא לחץ על כתפה, וניסה להשתמש בנימת ביטחון שתקל על הפחד, אבל היא הסיטה מבט, גופה מתקשה תחת ידו לרגע לפני שניערה אותו מעליה.

 

"אה? אה. כן." נימת קולה של חנה נשארה קשה ומתה, והוא לא יכול היה לחשוב על מה להגיד בנוסף. הדממה המוזרה נמשכה ביניהם, והוא החזיר לאט את ידו אל צדו, כשהוא לא רוצה להמשיך לשים אותה מעל כתפה, אבל גם לא רוצה להחזיר אותה. הוא נשם עמוק, מחפש משהו להגיד, אבל המילים נתקעו בגרונו והוא אפילו לא ידע מה רצה להגיד.

 

רק אז, כשהוא בהה בה סתם, שם נוויל לב שלבשה את אותה כותונת לילה שלבשה כשסנייפ אסר אותה באולם הגדול. היא הייתה דקה ולבנה, עם פרחים קטנים על הצווארון, וחיוך הופיע על שפתיו למרות הזיכרון האפל שהגיע בפעם האחרונה שראה אותה בה. היה משהו מאוד נשי בזה, אבל לא ילדותי או תמים, למרות שהיה אמור להיות. "אם תפזרי את השיער שלך, תיראי כמו מלאך בלי כנפיים."

 

היא הסמיקה מאוד והסתכלה על הרצפה, ונוויל נדהם לגלות שבפעם השנייה בכמה ימים, המילים יצאו מפיו למרות שחשב שהן בראשו. "אני… אני… אני מצטער -" הוא גמגם.

 

"זה בסדר." עיניה של חנה לא עזבו את הרצפה, אבל ידה הורמה ומשכה את שני הסרטים שהחזיקו את שיערה בקוקיות, והיא הזיזה את ראשה, כשהיא נותנת לשיער ליפול בגלים ארוכים על כתפיה. הייתה שתיקה ארוכה, ואז היא מלמלה, מובכת בבירור, "הוא כל כך עבה, אני פשוט מרימה אותו כל הזמן. לא ידעתי שאתה אוהב אותו למטה."

 

"זה לא עניין גדול, בעצם." הוא לא הבין למה הלב שלו פעם כל כך חזק, למה נדמה היה לו כאילו שכל האוויר נשאב מהחדר. נוויל לא הרגיש מעולם ככה, ועכשיו, לפני משימה, לא היה הזמן לדרוש, לרצות ולהזדקק למשהו שאפילו לא ידע מה שקרע את גרונו. "את יפה בכל מקרה."

 

היא השתנקה, כמעט כאילו פגע בה, והוא הרגיש בחילה נוראה. הוא עשה משהו לא בסדר, אמר משהו טיפשי, ועכשיו החברות שלהם תיגמר, ולא רק זה, היא לעולם… אבל היא לא… והוא אפילו לא ידע מה, בעצם…

 

שעון הסבא הגדול בפינה התחיל לצלצל, וכל החדר קפץ, שרביטים נשלפים מכל פינה. הייתה צעקה, פיצוץ של אור, והשעון התנפץ לאלף חתיכות קטנטנות בפיצוץ שהדהד ברחבי חדר הנחיצות לפני שהצלצול גווע. כל העיניים פנו אל ג'יני, שקפצה כמו חתולה על קצות אצבעותיה, פניה חיוורות ושרביטה עדיין מורם איפה ששמה אותו אחרי שירתה את הקללה. "זה -" היא התנשפה, "-הפחיד אותי!"

 

הייתה שתיקה ארוכה, ואז מייקל דיבר לבסוף, קולו עדיין די גבוה למרות שניסה לשמור עליו קליל. "טרי, תרשום פתק: לא להבהיל את וויזלי."

 

"אז." נוויל נשם נשימה עמוקה, הולך במהירות קצת גדולה מדי לקדמת החדר כשכולם התאספו. "זה אומר שהשעה אחת עשרה, וזה הזמן לזוז. כולם מוכנים?"

 

תשעה ראשים הנהנו בתגובה, והוא שלף את שרביטו, ושלח את הניצוצות הכסופים המוכרים אל התקרה ושמר על קולו חזק, שלא ישבר, שלא ירעד כשסימן את התחלת המשימה שלהם.

 

"צבא דמבלדור!"

OOO

 

"אני לא חושבת… שזה היה כזה… רעיון טוב… אחרי הכול." קולה של לונה היה רגוע כתמיד, אפילו כשהתנשמה בכבדות, כל נשיפה מעלה עשן בלילה הקר.

 

נוויל לא יכול היה שלא לחייך, למרות שהתנשם בכבדות בעצמו, והתפלל שכתפיו ורגליו יפסיקו לצרוח ויתחילו להירדם, כשהוא תוהה אם הזיעה הקרה על עיניו וצווארו החשופים הפכו לקרח. "כמו תמיד, לונה, יש לך… כישרון מדהים… להגיד את הברור מאליו."

 

הטיפוס על צד הטירה היה יותר קשה ממה שדמיינו. האבנים הקשות שנראו כאילו יעזרו להם לשמור על היציבות היו מלאות בעיקומים ופיתולים; לא מספיק כדי לתפוס, אבל מספיק כדי לגרום לרגל להחליק קצת, לאחיזה לא להיות חזקה. גם היו הרבה חזזיות, אזובים וירוקת שהחליקו והתפוררו בכל הזדמנות, ואחרי שעה וחצי של ניסיונות מייגעים, הם רק היו בקומה השישית, כבר בפיגור של ארבעים וחמש דקות בלוח-הזמנים ומתעייפים באופן מסוכן, כשהקור מרדים את אצבעותיהם העייפות עוד יותר.

 

היו כמה מקרים שבהם כמעט נפלו, ונוויל החליט לשלוח לתאומים מכתב תודה גדול. הוא ידע שהכפפות התופסות היו הדבר היחיד שהפך את הטיפוס לאפשרי בכלל, ושהן הצילו את חייו כבר לפחות שלוש פעמים, כשהן נצמדות לקיר כאילו היו דבוקות לו ומשתחררות רק מרצונו. כשעצר לרגע, הוא הסתכל כמה קומות למטה מימינו אל השנייה משתי הדמויות הקטנות כשניסה לנגב את הזיעה מעיניו בכתפו. "את בסדר?"

 

עיניה של ג'יני הסתכלו עליו בעקשנות, אבל הוא ראה את הכאב והתשישות בין גבותיה הג'ינג'יות. "אני בסדר. הטירה היא חתיכת קוץ רציני… אבל אני בסדר."

 

"לא רחוק כל כך, ילדים. ארבעה וחצי מטרים, ונהיה במשרד נחמד, חמים ונעים. מעניין אם סנייפ קישט מחדש? לאמברידג' היה השיגעון הזה לחתלתולים ומלמלה, אבל אני לא יודע, אני רואה אותו יותר כטיפוס ששומר תלמידים בצנצנת, למרות שאולי יש לו תמונה חתומה של אתם-יודעים-מי על השולחן." המילים של ארני היו קלילות מאוד, ונוויל ניסה לעצור את כעסו הלא-מנהיגותי. הוא ידע שהנער האחר לא השוויץ, אבל היה ברור שהטיפוס לא התחיל לגזול ממנו את הכוח.

 

כשהוא חושק את שיניו, עצם נוויל את עיניו, והכריח את עצמו לשמוע את צרחותיהן של פרוואטי ולונה, לראות את המבט החולני על פניו של דניס קריווי, את חיוך הניצחון השחצן של סנייפ, הדם שזלג על כתפיו של ארני, האימה בעיניה של חנה, השאריות החרוכות של פיו של שיימוס. הכאב התקהה, והוא התמלא בכעס, נחישות, רצון לנקום שחיסל את הקור והכאב. כתפיו התקשחו, והוא הושיט את ידו, תופס באדן החלון שהפריד בין הקומה השישית לשביעית וטיפס למעלה.

 

קראק, חזק ופתאומי כמו מכת ברק, נשמע באוויר הלילה השקט.

 

לרגע, נוויל קפא, בטוח שמישהו התעתק קרוב אליו, אבל כמעט באותו הרגע, הוא הבין מה היה הצליל: אבן שנשברת.

 

"אל תזוזו, אף אחד מכם!" קולה של ג'יני היה מלא אימה. "תנו לי לקחת את השרביט שלי. אני אתקן את זה."

 

הוא ציית לה, דומם לחלוטין, אפילו לא מעז לנשום, ואז קולו של ארני נשמע קצת לשמאלו, לא מעליו, אלא ישירות לידו. זאת לא הייתה אזהרה, תחינה, או אפילו צעקת כעס. במקום זאת, זו הייתה כמעט תפילה, שנלחשה כל כך בשקט עד שאם היה קצת יותר רחוק, לא היה שומע כלום. "אני מצטער, אהובתי…"

 

עוד קראק, לא חזק כל כך אבל פי שניים מבשר רעות, ואדן החלון ויתר. המשקל המשותף של שני הנערים הצעירים היה יותר מדי בעבור האבן העתיקה, והיא התנפצה מתחתם, זורקת אותם בלי רחמים אל הלילה הריק.

 

"מיקרוגרביטס (27)!" לונה ירתה אליהם את הכישוף, שרביטה תחוב מאחורי אוזנה, והוא החמיץ את נוויל במילימטרים. הוא הסתובב באוויר, נופל כעיוור, הלחץ מוחק את כל הטכניקות או האימונים.

 

ואז הוא נעצר, בולם בפתאומיות כזאת שחשב שהזרוע שלו יצאה מהמקום. זאת הייתה הכפפה. היא תפסה אדן-חלון רק תשעה מטרים מתחת לאיפה שנפל, ועכשיו הוא התנדנד שלוש קומות מעל האדמה, צופה בארני מרחף בעדינות אל הארץ מתחתיו, כשהכישוף של לונה פוגע באחד מהם. הכפפה התחילה להחליק, כתפו איימה להישבר, והוא הושיט את היד השנייה, שם אותה ליד הראשונה וטיפס כדי לשים את רגליו על אדן-החלון.

 

זה לא היה יציב, אבל הוא יכול היה לשפשף את כתפו הכואבת ולוודא שלא קרה שום דבר רציני. הוא הסתכל למעלה ושמע את ג'יני לוחשת לעברם. "תישאר שם, אנחנו באות!"

 

"לא!" נוויל נופף לה, וסימן לשתי הבנות לא לרדת למטה. "תמשיכו, תנוחו בקומה השביעית- רק תחזקו את אדן-החלון קודם- ותחכו לי. אני אחזור למעלה."

 

"גם אני." ארני קם על הדשא, ושם את שתי ידיו על הקיר כשחיפש מקום להניח בו את הרגל.

 

"אתה גמור." הוא הסתכל למטה, והניד בראשו אל חברו. "אנחנו גם ככה בפיגור רציני. אנחנו לא יכולים לחכות עד שתטפס עוד תשעה מטרים. אני מצטער, אבל בגלל זה היו שניים מאתנו. תבטל ותחזור. זאת פקודה, סגן."

 

כאב לראות את פניו הנאים בדרך כלל של ארני נאבקות בין נאמנות לחבר ולחייל, אבל בסוף, הוא עטה הבעת פנים קפואה והנהן. "כן, אדוני."

 

כשהוא מבזבז רק שנייה כדי לראות את ארני מסתובב והולך לדלתות המטבחים, הסתכל נוויל שוב למעלה אל מגדל האבן האינסופי שהפריד אותו שוב מחלון הקומה השביעית. הייתה רק דרך אחת לעשות זאת, והיא הייתה, כמו שסבתא שלו אמרה פעם, פשוט לעשות זאת.

 

הוא התחיל לטפס, האבן קשה וחדה מתחת לכפפות, וכתפו כאבה… דפקה… פעמה. אוויר קר ואבן מול עורו. הקיר מול עורו. הקיר. קיר האבן הארור. זה כאב ופעם, והוא חזר אל הקיר.

עיני אגוז, מסתכלות על שלו, שבועה אילמת לא לצרוח, לא להתחנן, לא לבכות עבור רחמים, בגלל שזה יהיה גרוע יותר, ולא יהיו רחמים, הם ידעו את זה. לא היו רחמים כשהשוט ירד, שוב ושוב, קורע פצעים שכבר פתח, בשר שכבר חילל, מדמם ומגורה. להיאבק מול המכות, בלי לעצור את עצמו, אפילו שזה גרם לשרשראות לחתוך את פרקי ידיו, לפגוע ברגליו עד שהן רעדו, בקושי מצליחות לתמוך בו, אבל השרשראות כן, והן החזיקו אותו מול הקיר הנוראי ששפשף את פניו, את החזה שלו בכל תזוזה.

 

ואז השעות, הימים, ההתכווצויות שעינו את שריריו, הייסורים והצרחות מהמפרקים המעונים, הכוויות, הכוויות הנוראיות על גבו, והעיניים עדיין שם, חולקות את הכאב, הופכות אותו לנסבל כשהן מכירות אותו, מכירות את הכאב ואת הרעב ואת הצמא, ואיך שהם נעלמו עד שפשוט לא היה אכפת לך, וכל מה שהיית יכול לעשות היה להמשיך, להיות תלוי מול הקיר, ואחרי קצת זמן לא היה אכפת לך, והזיכרונות הישנים שחו במציאות, והמציאות בעצמה התפרקה, ולא היה אכפת לך, כי ככה זה היה, הכאב והנימול והכוויות והרדידות והפליטות והשתיקה, כי לא היה מה להגיד כדי לשנות את המצב ולא היית צריך להגיד כלום, כי יש עוד מישהו שיודע, יודע מה זה ללקק את הדם שלך שזורם על פרקי ידיך כי הוא נוזלי, ואז להקיא כי הגוף שלך יצא מדעתו מהעינויים ודוחה את מה שהוא צריך כל כך הרבה.

 

אלו היו רק הכאב והעיניים והקיר, תמיד הקיר, אבן מול העור, כתף פועמת, מפרקים כואבים, שרירים מתכווצים… ואז הייתה יד. יד של בחורה, עדינה אך חזקה, שסגרה על פרק ידו של נוויל, ופתאום הוא חזר לקיר אחר, ולונה הושיטה לו יד, והוא היה שם, הוא עשה זאת. הם היו שבע קומות מעל האדמה, מחוץ לחלון, והוא משך את עצמו כדי לשבת על אדן החלון המחוזק, מתנשף ומתנשם כשרעד מתשישות וכאב של כל שריר בגופו.

 

ראשו הסתחרר, ונוויל הכריח את עיניו להישאר פקוחות. הוא לא זכר את הטיפוס השני, אבל הוא היה כאן, והוא הכריח את עצמו להיות מודע לכך. זיעה קרה הכתימה את התלבושת שלו, וגרמה לה להיצמד אליו כמו עור שני, אבל זאת הייתה הקרירות של סוף אוקטובר, והייתה לו משימה. הייתה להם משימה, ואסור היה לו לאכזב אותם.

 

"צמא." קולו של נוויל היה צרוד, והוא תהה אם הן יוכלו לספר לו מה קרה, איך הוא - הוא לא היה בטוח, בעצם- אבל עיניה של ג'יני לא חשדו בכך שיצא מדעתו כשהושיטה לו את בקבוק המים מהשקית שלה. הוא לגם לגימה ארוכה, ואז העביר אותו, אסיר תודה לגלות שהצמא נעלם כרגיל.

 

"כדאי שנזוז. כמעט שתיים," אמרה ג'יני בלחץ. "אתה… אתה חושב שאתה מוכן?"

 

הוא הנהן, והכריח את עצמו שוב לקום. "תכיני את השער, ואני אעזור לך להיכנס."

 

היא הושיטה יד אל התיק והוציאה דיסק דקיק, ואז, כשהיא נושמת נשימה עמוקה, הניחה אותו על האבן המכוסה בטחב. הוא רטט כאילו נאבק, ואז התרחב באיטיות כמה מטרים, ואז רעד ועצר. החור שנוצר- או המנהרה, בעצם- הייתה רק ברוחב ארבעה וחצי מטרים, אבל היא חדרה כל הדרך אל המגדל הכבד, ושחררה משב אוויר חם שהריח מנרות ומאש מבוערת אל הלילה.

 

ג'יני נכנסה ראשונה, מתנועעת כשסובבה את כתפיה דרך הפתח הקטן כמו נחש בצנרת. היא עצרה באמצע הדרך, ולרגע אחד מחריד חשב נוויל שהיא תקועה, ואז מותניה נעלמו, ירכיה, ובסוף רגליה החליקו דרך החור, והיא נכנסה. הוא נאנח אנחת רווחה גדולה, ונשף עשן אל האוויר כשקפצה על רגליה בצד השני של החלון ונופפה לו בשמחה. קולה הדהד באופן מוזר בחור. "קלי קלות."

 

לונה התחילה לזוז אל השער, אבל היא בקושי שמה את ידיה בצדדיו כשהחלון נפתח, וג'יני רכנה החוצה, שמה את סנטרה על ידי כאילו היה זה חלון חדר השינה שלה במחילה. "שניכם יכולים להיכנס מפה, אתם יודעים."

 

הוא חייך, וזה הרגיש נפלא. הוא קילף את השער מהקיר, עזר ללונה לעבור דרך החלון, טיפס בעקבותיה כעבור רגע, ואז נחת במשרד לפני שסגר את החלון מאחוריו.

 

נוויל מעולם לא היה במשרד המנהל קודם לכן. זה היה חדר גדול, מעגלי באופן מושלם, קירותיו מכוסים כמעט כולם בדיוקנאות. מכשפות וקוסמים בסגנונות לבוש שונים, ממיושנים עד עתיקים, ישנו על מסגרות תמונתם, כשעשרות שולחנות קטנים ודקיקים היו מסודרים ברחבי החדר, מכשירי כסף עדינים רוטטים ומסתובבים עליהם בשקט, חלקם מעלים עננות עשן מבושם. ומעל שולחן העץ הגדול, מעל הכיסא, הדיוקן הגדול ביותר היה של-

 

"דמבלדור!" ג'יני כמעט צעקה את השם, ורצה קדימה כדי לרכון על השולחן כשעשרות דיוקנאות התעוררו. לונה הסתובבה וירתה כישופי השתקה לפני שמישהו מלמל, והם נראו פגועים, מניפים מקלות ובמקרה אחד חצוצרת שמיעה (28) בכעסם על חוצפתה. בתוך המסגרת שלו, המנהל הזקן והאהוב שלהם הזדקף, מצמץ בישנוניות וסידר את משקפי החרמשים שישבו במעוקם על אפו המעוקל. מבטו הכחול הבוהק והמוכר הסתכל עליהם, וגבותיו התרוממו כאילו העניקו לו קופסת ממתקים בהפתעה ולא פרצו למשרד בשתיים לפנות-בוקר.

 

"אל אלוהים!" הוא הסתכל סביבו, על כל אחד מהם בתורו. "העלמה וויזלי, העלמה לאבגוד… ואוי לי, האם זה נוויל לונגבוטום הקטן?"

 

כשכבר לא אכפת לו משום דבר חוץ מהסיכוי לדבר עם המנהל שכולם התגעגעו אליו, הוריד נוויל את הצעיף מפניו והנהן בשמחה. "כן, פרופסור, זה אני! אני… אנחנו… כלומר, המשכנו עם זה, פרופסור. הארי היה צריך ללכת ל… טוב, לאן שלא שלחת אותו, אני חושב, וגם רון והרמיוני, אבל אנחנו לא נותנים להם לקחת את בית הספר שלך!"

 

"ופרצתם הנה בשעה כזאת של הבוקר רק כדי לספר לי את זה?" הוא נשמע מופתע, ונוויל האדים.

 

"אה… בעצם, באנו הנה כדי להשיג את חרבו של גריפינדור עבור הארי. לא תוכל לעזור לנו עם זה, נכון?" הוא שאל בתקווה.

 

"מטרה שאפתנית, וממש מבריק מצדכם אם הבנתם מדוע הוא צריך אותה, אבל אוי לי, לא. אני רק דיוקן, וזה," הוא הוציא את שרביטו משרוולו, "הוא מעט יותר ממשיכת מכחול, ולא קצת יותר ממקל, לא משנה כמה אנשים ירצו להאמין במשהו אחר." היה משהו מוזר בנימת קולו, אבל נוויל שמע לעיתים קרובות את הארי מתלונן על אמרותיו המוזרות של דמבלדור, והוא התחיל להבין למה הוא התכוון.

 

"איך נוכל להוציא אותה מהארון?" חקרה לונה. "התכנית המקורית שלנו הייתה לרסק אותו."

 

"זה יספיק, אבל אני רוצה להחליף מילה עם העלמה וויזלי בזמן שתעשו זאת." הוא החווה בידו אל ג'יני, והיא עקפה את השולחן, ועצרה ליד הכיסא הגדול והגבוה, אך הוא סימן לה להתקרב עוד יותר, עד שהיא הייתה במרחק קטן ממנו.

 

נוויל רצה מאוד לדעת מה דמבלדור לחש לה שגרם למערבולת רגשות כזאת להופיע על פניה, אבל הוא ידע כמעט על בטוח שמדובר בדברים פרטיים שהגיע לה לדעת בתור החברה של הארי ואחותו של רון, וכיוון שהוא לא היה, לא הייתה לו זכות לדחוף את האף שלו. חוץ מזה, כמו שדמבלדור אמר, הם באו בגלל משהו אחר לגמרי. כשהוא הסתכל סביבו, הוא הרים מחתה כבדה מברזל שהייתה ליד האח והסתכל על ארון הזכוכית שעמד על כן השיש ליד השולחן.

 

החרב הייתה גדולה יותר ממה שחשב שתהיה. הוא מעולם לא ראה אותה לפני כן, ואיכשהו, בעיני רוחו הוא תמיד דמיין שהתאימה בצורה מדהימה לידיו של ילד בן שתיים עשרה, פגיון ארוך. אבל זאת הייתה חרב קרבות אמיתית מימי הביניים, שהייתה באורכה כמעט כמו ילד בן שתיים עשרה, עם נדן כבד ויפהפה שהיה משובץ באבני אודם גדולות והשם גודריק גריפינדור חקוק על הלהב עצמו בזהב. היא עמדה בלי שום תמיכה, ישרה לחלוטין מאחורי המחסום העבה והשקוף, מחכה להם.

 

כשהוא מהדק את ידיו על ידית המחתה, נשם נוויל נשימה עמוקה והידק את רגליו, ובחר מקום במרכז הארון שם חשב שהארון יהיה חלש יותר מאשר בפינות. הוא תהה אם עדיין יוכל לעשות זאת, אבל העובדה שהיה בפנים, בחום, עם קרקע מוצקה מתחתיו ושראה את דמבלדור- אפילו אם רק בדיוקן- היה מספיק כדי להביא לו עוד כוח.

 

הוא הניף את המחתה, הסתובב כדי להשתמש בכל כוחו במכה והטיח את הכלי המתכתי בארון. רשת סדקים התפשטה מהמקום בו פגע, המחתה תקועה עמוק בשטח הפנים שזהר לפני כמה רגעים, והוא הוציא אותה, מכה עוד פעם ועוד פעמיים עד שכל הארון היה מרושת בקווים כסופים וחורים קטנים הופיעו. הוא הוריד את המחתה, רץ אל הארון החלש עם כתפו, והוא כמעט התפוצץ, מתפרק בהתפרצות מנצנצת של רסיסי זכוכית שכיסו את הרצפה.

 

לונה רצה ותפסה את החרב לפני שזאת נפלה, ללא תמיכתה הקסומה, אבל לפני שיכלה לפעול, זה קרה. לא הייתה אזעקה כמו שחשבו שתהיה, אלא קולה של אישה, קריר ומתנגן אך לא מוכר שבקע מהקירות עצמם, "Thou beist non trewe." (29) לונה צרחה בכאב, הפילה את החרב ומשכה את ידיה כאילו בערו.

 

"רק גריפינדור!" צעקה ג'יני, רצה אל פינת השולחן, ונוויל הנהן, התכופף והרים את הלהב הכבד כשהלך אל החלון וזרק אותו כמו רומח אל הפתח.

 

הוא קפץ בחזרה. החלון נעלם, הקירות החצובים באבן פתאום היו חלקים ונקיים כזכוכית, והשולחנות נעלמו, הדיוקנאות, הכלים, הכול. המשרד לא היה קיים יותר, והם היו לכודים בחדר שנהיה אטום ושחור כמו מחלקת המסתורין, כשהדלת היחידה שהובילה אל גרם המדרגות נשארה. זה נגמר, נוויל הבין זאת בתחושה חולנית ונוראית, אבל הם לא יכלו לוותר, והוא תפס את החרב מהרצפה הזוהרת, מנופף בזרועותיו אל הדלת. "רוצו!"

 

אבל כשפתחו את הדלת, גם המדרגות השתנו. חדר המדרגות היה צר ומעגלי, אבל איפה שפעם היה גרם המדרגות המסתובב היו עכשיו אלפי ידי אבן שרטטו ונעו כמו פסלים חיים. ג'יני נרתעה, אבל נוויל הוריד את ראשו וקפץ אל האמצע, דורך ובועט באצבעות שחיפשו את רגליו. "בואו, זאת הדרך היחידה לצאת!"

 

היה מאוחר מדי לדאוג בנוגע לשימוש בקסמים, והוא הוציא את שרביטו, מעביר את החרב לידו השמאלית ומשחרר קללות וכישופים אל הידיים. במשך כמה רגעים, נראה היה שזה עבד. אצבעות נקטעו מידיים, והסתובבו באוויר. ידיים רעדו, התכווצו, קפאו, והסתובבו כששתי הבנות הוסיפו את הכישופים שלהן לשלו, אבל עכשיו הידיים נבטו גם מהקירות, זרועותיהן מתארכות, ועל כל אחת שעצרו או השמידו, נראה היה שעוד עשר נבטו מהרצפה במקומן.

 

אצבעות תפסו אותו בכל מקום, והוא הסתובב, מרגיש קווצות שיער נמשכות וביגוד נקרע כשהאוויר התמלא ברחש וקולות של כישוף אחרי כישוף. ואז ג'יני צרחה, והוא ראה שהידיים תפסו אותה, החזיקו אותה באחיזה שקפאה כמו אבן כשמאות אצבעות כלאו אותה על הקיר.

 

הוא הסתובב, אבל הרגע עלה לו ביוקר, ועכשיו הידיים תפסו גם אותו, ננעלות על ידיו ורגליו, זוחלות על גבו, תופסות עוד משיערו עד שהשרביט נקרע מבין אצבעותיו, והן נסגרו על כל חלק ממנו, אפילו תופסות את להב החרב עצמה.

 

לונה שרדה רק עוד כמה שניות, הקלילה והמהירה ביניהם, יורה קללות וכישופים בתריסר שפות, אבל הן משכו את רגליה, ואז גם היא נאסרה בידי הידיים.

 

איפשהו מתחתם, היה קרב שהתרחש, הוא שמע את זה במעורפל מעל ליבו הפועם והחריקות הצורמניות של אצבעות האבן. קולות, מעוותים בידי המסטיק המסלף, יורים כישופים שלא שמע, פיצוצים ורחשים כשכישוף הכה וחזר, וקולות אחרים, חלשים אך מוכרים להחריד. הוא נאבק תחת הידיים, האונייה בכיסו בוערת באזהרה רותחת וחסרת תועלת מול ירכו, אבל הידיים סירבו להיכנע.

 

הוא הפנה את ראשו לצד, משתנק כשעוד שיער נקרע. "הם באים!"

 

איכשהו, ג'יני שמרה על שרביטה, והיא סובבה את אצבעותיה, הידיים על פרקי ידיה מונעות עוד חופש תנועה כשכיוונה את הכישוף קודם על עצמה, ואז במורד הקיר אל חבריה שהפכו לאסירים. "דיסאילוז'ינרי (30)!"

 

תחושה מדגדגת עברה עליו, ואז תחושה כאילו שברו ביצה על החזה שלו, נטפים קרירים וכמעט רטובים התפשטו מהנקודה שבה הכישוף פגע בו אל כל גופו, והוא צפה בלונה ובג'יני נעלמות כאילו צבע נשפך עליהן, עורן החיוור ובגדיהן השחורים עכשיו מתאימים לידיים המקוללות בצבע ובמרקם.

 

הדלת נפתחה מתחת, ובתוך כמה שניות, דמות בגלימות שחורות עברה אותם, שרביטו מודלק לפניו, הידיים לא תוקפות, אלא פותחות את כפותיהן כדי לספק לו מדרגות מוצקות וידידותיות כמו תמיד. סנייפ נכנס למשרד הריק, עיניו השחורות מצטמצמות כשהסתובב, וסרק את החדר הריק. ואז, במבט קר וחומד על פניו השקועות, הוא חזר אל המדרגות.

 

נוויל לא העז לזוז. הוא עצר את נשימתו, נלחץ אל הידיים יותר עמוק, רוצה, מקווה בכל מאודו שסנייפ אולי לא ראה אותם, אולי חשב שהם ברחו, שאולי נשאר איזשהו סיכוי. אבל כישוף ההנגזה לא יכול היה להגן עליהם מהעובדה שהידיים בכל הקירות והרצפה ננעלו באצבעות ובכפות ידיים בכל מקום, מלבד בשלוש מקומות, בהן האצבעות הזדקרו, תופסות, מחזיקות, כובלות את טרפן הבלתי נראה.

 

סנייפ צעד קדימה, מבט נורא של ניצחון נוצץ בחיוכו הקר והאכזרי כשהניף את שרביטו. משהו חם נשפך על נוויל באותה תחושה מוזרה שחווה לפני רגע, והוא ידע שהכישוף הוסר כשסנייפ רכן, נשימתו חמוצה כשלקח את החרב מאחיזתו חסרת האונים של נוויל. "אני חושב שזה שלי. וכך גם אתם."

(1) פריורי אינקנטאטם- כישוף שמאתר איזה כישופים עשה השרביט לאחרונה.

(2) בספר החמישי, אמברידג' מעבירה כמה תיקונים לחוק החינוך. מספר 24 מפרק את כל הקבוצות והמועדונים בהוגוורטס, ודורש את אישורה להקמת מועדונים.

(3) באנגלית Greengages- אפונים ירוקים. נאלצתי לשמור על המצלול. מקורי.

(4) שמאטעגנטי- חנות לביגוד קוסמים.

(5) ביליוויג- סוג של חרק, כנראה. מסופר בספר השביעי שאבא של לונה שם את זה על שחזור העטרת של רייבנקלו.

(6) שיקוי שיקומון- שיקוי נגד הצטננות.

(7) פאדלמיר יונייטד- נבחרת קווידיץ' שאוליבר ווד, הקפטן לשעבר של הארי, התגייס אליה אל נבחרת המילואים. ההמנון שלהם הוא "תכסחו את המרביצנים, חבר'ה, ותזרקו את הקוואפל לפה." https://www.youtube.com/watch?v=UgDLgLFiqnE

(8) אני מנסה להעביר את השכרות בקול של נוויל.

(9) מדאם רוזמרטה- הברמנית בשלושת המטאטאים. מושכת ביותר.

(10) אמטיקוס- כישוף מקורי שגורם להקיא. "אמטיק" משמעו סם הקאה.

(11) פיניטה אינקנטאטם- כישוף שמבטל כישופים.

(12) מעולם לא נאמר שלנוויל יש גמדונת בית. הם בדרך כלל נמצאים אצל משפחות ותיקות.

(13) טראוורס- אוכל מוות שעובד במחלקה לאכיפת חוקי הקסם.

(14) אנגורג'יו- כישוף מגדיל.

(15) כפפות-תופסות-קירות- באנגלית Guaranteed Gripping Gloves. המצאה מקורית.

(16) חטיפים למבריזים- חטיפים של פרד וג'ורג', שגורמים לך לחלות ולהחלים.

(17) ערכת הפיצוץ דה-לוקס- גרסה מעודכנת של ארגז הפגז הבסיסי, מהזיקוקים של הוויזלים.

(18) חושחש הסחה- חפץ שמתרוצץ על הארץ ומתפוצץ כדי להסיח דעת.

(19) לחש חלום בהקיץ- מין משהו של פרד וג'ורג' שגורם לך לחלום בהקיץ על נשים באופן איכותי.

(20) שער נייד- באנגלית Portable Portal.

(21) ספלי תה מרגיעים- באנגלית Tranquilizing Teacups. לא יודע מה זה.

(22) זה-שאין-לי-קקי-עימו- בדיחה של האחים וויזלי. ממתק שגורם לעצירות, והשם שלו הוא כדי לרדת על וולדמורט.

(23) אותות אפלים אכילים- אותות אפלים שאם אוכלים אותם מקיאים.

(24) דיו בלתי נתפסת- באנגלית Imperceptible Ink. לא יודע מה זה, ככל הנראה דיו לא קריאה.

(25) מוזכר שאבא של קולין מוגל (הוא חלבן) אבל לא מוזכר כלום על אמו. מצד שני, הוא ואחיו שניהם קוסמים, וזה לא נפוץ אצל ילידי מוגלגים. הם יפתחו את העניין הזה.

(26) רדוקטו- כישוף מכווץ.

 

(27) מיקרוגרוויטס- כנראה כישוף משקל נוצה.

 

(28) דקסטר פורטסקיו הוא המנהל שמשתמש בחצוצרת שמיעה.

 

(29) בתדרגום מלטינית- אינך ראוי (לחרב).

 

(30) דיסאילוז'ינרי- כנראה כישוף הנגזה. זה בא מהביטוי האנגלי להנגזה.