נישואי נוחות- סיפורה של נרקיסה מאלפוי

מה שווה האהבה בעולם בו הנישואין נערכים לשם הביטחון?

סיפור שמתרחש בין 1971 ל-1980.

"אני אומרת שהילד הוא אדם-זאב. כולם יודעים שאבא'שלו עצבן את גרייבק (1), והשמועה תמיד אמרה שהוא נשך את הילד כדי לנקום בו… ועכשיו הוא נעלם פעם בחודש, ונראה חולני כשהירח המלא בא," אלקטו קארו (2) אמרה, והנהנה בראשה הכהה במרץ.

הנערה האחרת, עורה החיוור כמעט נוצץ באור הירוק והמימי של חדר המועדון של סלית'רין, הסתכלה בביטול על תלמידת השנה-השלישית הנמוכה ועגולת הכתפיים. "אם השמועה נכונה, אז ברור שדמבלדור רוצה אותו כאן, לא משנה מה הוא, וזה רק יביא צרות אם נעשה משהו על זה. אבל, אם השמועה הזאת לא נכונה ויש לו איזו מחלה חודשית אחרת - ויש כמה כאלו, אלקטו, יקירה - אז זה לא יראה ממש נחמד מצידנו, נכון?" נרקיסה בלק (3) הרימה גבה בלונדינית אחת דקה ברחמים.

"אני לא שמה תחת של היפוגריף על נחמדות!" אלקטו נחרה.

נרקיסה גלגלה את עיניה, ובדיוק אז, קול אחר, נמוך ומתמשך, התערב. "אמיקוס …"

ילד, מבוגר בכמה שנים אבל שחור שיער ועגול כתפיים כמו אחותו, הרים את ראשו מהמקום בו רכן מעל גליל קלף על שולחן קרוב. "אה?"

"תחפש לי פה משהו, בבקשה, אני לא סומך על אחותך בנוגע להנחיות. ס-ו-ד-י-ו-ת. וגם, ט-א-ק-ט. תחפש אותם ותביא לה ללמוד אותם. ברור שהיא מעולם לא שמעה את המונחים הללו." כשדיבר, האיש עם הקול המתמשך יצא מהצללים, ונרקיסה פתאום הרגישה סומק שעולה בלחייה הדקות.

זה היה לוציוס מאלפוי, המדריך של סלית'רין והמדריך הראשי בהוגוורטס (4). תלמיד שנה שביעית, גבוה וחינני, ששיחק מחפש בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין ושלט בבית שלהם יותר מאשר פרופסור סלגהורן עם המראה הטוב שלו וכיסיו המרשרשים. אפילו המורים התייחסו אליו בכבוד, אבל הוא מעולם לא הכיר בקיומה לפני כן. עכשיו העיניים האפורות והקפואות שלו הסתכלו עליה בתקיפות שגרמה לה להרגיש כאילו הגלימות שלה הפכו לשקופות.

אבל אלקטו, לעומתה, לא נראתה כאילו פחדה. "'תחפף מפה, מאלפוי, זה לא עניינך."

"נהפוך הוא, כל דבר טיפשי שעושה מישהו מסלית'רין הוא ענייני, ולהפיץ שמועות על רמוס לופין נחשב לכזה." כל תלמיד אחר היה מתכווץ מרוב נימת הנזיפה בקולו של מאלפוי, אבל אלקטו רק נחרה לכיוונו.

"למה 'תה לוקח את הצד של קיסה פתאום? יש לך משהו לבנות שהן צאצאיות לבוגדים-בדם? חשבתי שתוכל לחשוב טוב יותר, עם כל מה שנופל לרגליים שלך. אפשר לחשוב שאוניות גדלות איפה שנמצא הצל שלך."

"לא, אבל הן שימושיות מפעם לפע." הוא הושיט יד אל כיס גלימתו והוציא חופן נוצץ של מטבעות שמנות וזהובות. בלי להציץ אפילו כמה אחז בידו, הוא פיזר אותן על רצפת המועדון. הן קרקשו בקול חזק בדממה ההמומה כשהתגלגלו על האבנים. "הנה. תחשבי כאילו שילמתי לך לסתום ולעזוב את העליונים לך." לרגע אחד, אלקטו נראתה כאילו היא רצתה להגיד משהו מגעיל, ואז אחיה החליט להתכופף ולקחת את המטבעות, והיא הלכה אחריו, רוכנת על ידיה ועל ברכיה כדי לאסוף את הכסף.

נרקיסה בהתה בזה בתדהמה, וספרה בשקט כשהבינה שהקארואים כבר אספו תריסר מטבעות, ועוד הרבה נצצו על רצפת החדר. היא מעולם לא חשבה שהזהב ירגש אותה, אבל היה שם משהו מלהיב, כמעט מגונה בתצוגת העושר הזאת. היא הרגישה מבוישת מחוסר היכולת שלה לקרוע את מבטה מהאצבעות המחטטות כשמאלפוי צעד אליה והושיט יד אחת ארוכת-אצבעות.

היא לקחה את ידו, והוא קד במהירות, והצמיד את שפתיו אל אצבעותיה. רעד עבר בה מקצות אצבעותיה, וגרם לשיער על עורפה לסמור. הוא חייך. "חצי-דמיגייזית, אולי? גלימת היעלמות? כישוף הנגזה?"

כשהיא מרגישה ממש טיפשה, נרקיסה קימטה את מצחה. "אני לא מבינה."

"איך יכולתי להחמיץ אותך? העלמה בלק, אם אני לא טועה… בשנה השישית? ועדיין, אני לא חושב שאי פעם שמתי לב אלייך." הוא דיבר כאילו התוודה על איזה סוד מביך, ונרקיסה הנידה בראשה.

"אני מנסה שלא ישימו לב אליי. כך זה בטוח יותר במשפחה שלי." היא ניסתה להסתיר את המרירות בקולה, אבל נראה היה לה שלא הצליחה לגמרי.

מאלפוי הנהן. "כן, כנראה את תקועה בין שתי נקודות קיצון… אני חושב שבלה המטורפת היה הכינוי הכי נחמד ששמעתי מהאמיצים ביותר, ואנדרומדה יוצאת עם הבוצדם ההוא בשנה הרביעית, נכון (5)?"

כשהיא מושפלת שהוא הכיר טוב את שתי אחיותיה הידועות לשמצה, היא נשכה את שפתיה והנהנה בחולשה. אבל החיוך שהופיע על פיו הדק נזף רק בעצמו. "עוד פעם שגיתי, התעלמתי מהשושנה בין החוחים."

"אתה מפלרטט איתי, מאלפוי?" השאלה יצאה מפיה לפני שיכלה לעצור אותה, וידה הורמה אל פיה כשפניה האדימו.

הוא לא הופתע מהבוטות שלה, ורק הניד בראשו בהסכמה. "כפי שאמרתי לעלמה קארו, אני מרגיש אחראי לכל דבר שקורה בבית שלי… הרשי לי לפצות אותך על חוצפתה. את פנויה בשבת הזאת? אני מאמין שזה סוף שבוע של הוגסמיד?"

המומה, היא הנהנה. "כן, אבל…"

"כיוון," הוא אמר, "שאת טיפלת בעניין ביופי, ואני מאמין שלמצבך המשפחתי הבעייתי יש גם כמה יתרונות… בלה פיי ( 6)? בשמונה?"

נרקיסה אולי לא מאוד העריכה את עצמה, אבל לא הייתה טיפשה, וכשהבחור הכי מחוזר בבית שלך ביקש ממך לצאת איתו למסעדה אלגנטית, הייתה רק תשובה אחת לתת. היא אמרה את התשובה, והוא שוב הצמיד את שפתיו אל ידה, שלח את אותו זרם חשמלי בגבה, ואז נעלם אל החשכה שהובילה אל החדרים של הבנים באותה חלקות בה הופיע.

היא עמדה שם, המומה, עדיין מחזיקה בידה ברפיון לפניה, עיניה הכחולות רחבות כשבהתה במקום בו מאלפוי נעלם. לבסוף, הייתה שריקה קטנה, והיא הסתובבה וראתה את לידיה נוט (7) עומדת שם ובוהה בה בשילוב של קנאה וחוסר אמונה. לא משנה למה התכוונה, נרקיסה חשבה, הקללה הקטנה שנוט פלטה אכן סיכמה את הכל טוב.

OOO

אפילו שהדייט היה רק בשמונה בערב, נרקיסה התחילה להתכונן ממש אחרי שלוש בצהרי יום שבת. שאר הבנות מסלית'רין היו מפולגות, בין כאלו שתיעבו את מזלה הטוב והבלתי צפוי, ובין אלו שפתאום צצו משום מקום כחברות טובות. הדייט הפך לאירוע חשוב בסלית'רין. למרות שכמעט כל בחורה רדפה אחרי מאלפוי מאז שהניח את כף רגלו בהוגוורטס, הדחייה הקרה שלו שכנעה את כולם שהקדרה שלו נבחשת לכיוון ההפוך (8)... למרות שהבנים המעטים שניסו גם לא הצליחו.

זה שפתאום הוא התעניין בנרקיסה בלק הכמעט שקופה, שלא הצליחה להשיג דייט אחד בשש וחצי שנים - שלא לדבר על כך שהזמין אותה ללה פיי - הפך את האירוע ממעניין לכמעט שערורייתי. שיקויי אהבה, כישופי קונפונדוס, אפילו קללת אימפריוס, כולם נשקלו ברצינות, אבל אף אחד לא חשב על מה שנרקיסה חששה מפניו, שהכול היה סתם בדיחה אכזרית. היא לא ראתה את ההיגיון בכך, אבל הילדות עם בלה לימדה אותה שיש אנשים שלא נזקקו לסיבה כדי להיות אכזריים.

בשבע וחצי, היא הסתובבה לאט לפני המראה הגדולה בחדרי הבנות, ובחנה את השתקפותה במסגרת הנחשים. הגלימה שלה הייתה ממשי כחול חיוור, כמעט לבן, והיא נצמדה באופן יפה אל גופה הרזה, וקצת רשרשה כשהיא הסתובבה כדי לראות איך נראתה. היא קשרה את שיערה בפקעת על ראשה, וחשפה את הקו הלבן והארוך של גרונה, שאותו קישטה באבן אופל על סרט תחרה כחול בהיר. זה היה התכשיט היחיד שלבשה, אבל אחרי ששקלה זאת בכובד ראש, היא החליטה לשמור על פשטות.

מאז שזכרה את עצמה, היא הייתה החיוורת, הרזה והשקטה שהורידה פרופיל וניסתה להיות ילדה טובה כדי שאף אחד לא יפגע בה. זה היה כמעט כאילו עורה החיוור, עיניה הכחולות והבהירות ושיערה הלבן-בלונדיני היו איך שהטבע ניסה לגרום לה להיעלם כמו רוח רפאים, והיא מעולם לא ניסתה להשתנות. האודם על שפתיה והשיקוי המסדר על שיערה הרגישו דביקים וזרים, וניחוח היסמין שעלה מגרונה עדיין נראה כאילו היה שייך לבחורה ששאלה ממנה את הבושם.

ועדיין, קסנדרה פלינט (7) התעסקה במרץ בתלתל שהיה על צווארה, היא הייתה מוכרחה להודות שהפכה לאישה צעירה ונאה, אפילו יפה. היו לה עצמות הלחיים הגבוהות של בלה והאף הסולד, אבל את העיניים והלסת הרכות של אנדרומדה, ואת הפה המלא של אביה, ועם הגלימות הכסופות, הצבע החיוור שלה הפך מחולני לשמימי. לא היה נראה לה מוזר שאפילו בחור כמו מאלפוי ימצא בה משהו, וניצוץ קטן של תקווה התחיל לקוות שזאת אולי לא בדיחה אחרי הכל.

ידיה רעדו כשהידקה את הגלימה על צווארה, וכל העצות של הרגע האחרון משאר הבנות הפך לרעש חסר תועלת, כשהיא התכוננה לצאת מהמועדון. נרקיסה כמעט קפצה כשפלינט תפסה את פרק היד שלה ודחפה בקבוקון קטן לידה. היא בהתה בו בריקנות, ופלינט נאנחה בעייפות. "זה לא הזמן להתבייש, מתוקה, אבל גם עדיף שלא תיכנסי לצרות. תיקחי רק לגימה קטנה מזה לפני שהמזמוז באמת מתחיל, ולא יהיו יורשים בלתי צפויים לזהב של מאלפוי…" היא עצרה, ואז חייכה בידע שגבל בתאווה ומתחה את גבה. "במחשבה שנייה, אולי זה יהיה שימושי."

נרקיסה נראתה מופתעת, וכמה מהבנות צחקו, אבל היא אספה את עצמה במהירות, והסתכלה עליהן במבט קשה שהיה גורם לאחותה הגדולה להתגאות. הצחוק נעלם מיד, והיא עטפה את עצמה בגלימה ויצאה מהדלתות אל המועדון.

מאלפוי חיכה ליד האש הירוקה, והיא הרגישה את נשימתה נעצרת. הוא לבש גלימת טקס מקשמיר שחור, ושיערו הכסוף והארוך היה קשור בקוקו על צווארו עם סרט ממשי. כמה שערות ברחו משם, ומסגרו את עצמות לחייו הגבוהות ואת הלסת המחודדת שלו במספיק רוך כדי שיראה אלגנטי ולא חמור סבר. לרגע אחד, היא הרגישה כמו תלמידת שנה-ראשונה מפוחדת וכמעט ברחה בחזרה אל החדר שלה, ואז קול שמעולם לא שמעה קודם לכן כאילו הדהד בראשה.

הוא היה חזק, קריר, בטוח ולא היה שייך לקיסה בלק, אלא לאישה הצעירה שראתה במראה. את בת למשפחה אצילה ועתיקת יומין כמו משפחת מאלפוי, ואחיותייך לא משפיעות על מי שאת יותר מהקארואים. את מצטיינת בכל המקצועות, דמך טהור יותר ממה שצריך, ואת נראית כאילו נועדת להיות בזרועותיו. הדבר היחיד שאת צריכה לשאול את עצמך זה למה הוא לא ראה את זה קודם.

עם נשימה עמוקה, ראשה התרומם, כתפיה נמתחו ועמוד השדרה שלה התמתח כשנעה בתנועה חלקה במועדון, והושיטה את ידה בחן כשכף היד הופנתה למטה. "לוציוס…" קולה היה עמוק ועשיר יותר מכפי שאי פעם שמעה אותו, והיה שם גם פיתוי אלגנטי שמעולם לא דמיינה שתשמע יוצא מפיה.

לחלקיק שנייה, האריסטוקרטיה נשברה, והיא ראתה נער בן שבע-עשרה שמשהו כבד מאוד פגע בראשו. עיניו התרחבו, פיו נפער בתדהמה, ואז הוא בלע את רוקו, אסף את עצמו ולקח את ידה כדי לנשק אותה בחינניות. אבל התחושה שעברה בה לא הייתה קשורה לנשיקה. בפעם הראשונה בחייה, נרקיסה טעמה כוח, והוא היה משכר יותר מוויסקי-אש.

"את נראית… יוצאת מן הכלל," הוא מלמל, הזדקף והציע לה את זרועו. היא שמה לב שלמרות שהוא היה מאופק, עיניו האפורות המשיכו להציץ לרגע קט אל הצללים מתחת לצווארה, והיא חייכה.

זאת הייתה הבחירה שלה עכשיו, ולא פעולה נבוכה כשהורידה את עיניה בצניעות, ועפעפה בריסיה כששילבה את זרועה בשלו. "תודה לך."

השיחה שלהם הייתה חסרת תוחלת כשהצטרפו אל שאר התלמידים שהלכו אל הוגסמיד וחיכו לתורם להגיע אל הכפר. הם דיברו קצת על דירוג קבוצות הקווידיץ', מורים, מבחני הכשיפומטרי, מזג האוויר, והמוזיקה הפופולרית בגל"ק, עד שהגיע תורם לעבור את החזירים המכונפים בשער. נרקיסה גילתה שלדבר איתו לא היה משהו מאיים כמו שחשבה אחרי שראתה שהוא אנושי, ולאט לאט היא הרשתה לעצמה להראות קצת מהשנינות שהסתירה הרבה זמן.

קצת אחרי השער, מאלפוי נעצר, הוציא שעון כסף מפואר מכיס גלימתו והסתכל עליו בזעף. "אני חושש שהם היו פרנואידים כמו תמיד בנוגע ליציאה," הוא אמר, "אולי נתעתק לשם?"

נרקיסה הנידה בראשה. "אני עושה טסט רק בעוד ארבעה חודשים."

"לא משנה." מאלפוי שם יד אחת על מותנה, ואז עצר, ונתן לאצבעותיו לרחף כל כך קרוב לגבה עד שכמעט הרגישה אותן. "אם זה לא חצוף בעינייך, אקח אותך בהתעתקות צד-לצד."

"בכלל לא." היא דיברה ברוגע, למרות שחרדה מסוימת התחילה לסדוק את בטחונה. היא מעולם לא התעתקה לפני כן, אפילו לא בקורס, אבל שמעה הרבה שמועות על התחושה, וכל התהליך היה קצת מפחיד. היא הייתה נחושה שלא יזלזל בה עכשיו, התקרבה אליו, וכרכה את ידיה על צווארו כאילו עמדו לרקוד.

כשמשך אותה אליו, נרקיסה לפתע הבינה שהגבר היחיד שהייתה קרובה אליו כל כך בצורה כזאת היה אביה, ושמאלפוי היה שונה. לא כמו אביה, שהיה בגיל העמידה, או כמו גופה הרך, גופו היה נוקשה, כמעט פוגעני, ונראה היה כאילו פעם בחום שגרם לה להסתחרר. ואז הסחרחורת התפשטה בכל גופה, והיא חשבה שאולי היא תתעלף כשהכול סגר עליהם והפך לשחור.

כעבור רגע, התחושה המוחצת נעלמה, והשחור הפך ממשהו נוראי למשהו אמיתי. יד דחפה אותה, והיא הבינה שפניה היו בתוך גלימה שחורה. היא התרחקה והסתכלה על פרצופו של מאלפוי, שנראה דואג. "את בסדר?" הוא שאל. "לא גזררתי אותך, כן?"

היא נשמה נשימה עמוקה, ואז התרחקה, החליקה את גלימתה וסידרה את שיערה ברעד. "לא… לא… אני בסדר." האורות והצלילים של הכפר הוגסמיד הפכו לאמיתיים יותר עכשיו, והיא הנידה בראשה, והזדקפה מלוא גובהה בחיוך כפוי. "פשוט מעולם לא הרגשתי משהו כזה." וזה היה נכון בצורה שלא יכלה להודות בפניו.

"הפעם הראשונה יכולה להיות קצת… מבלבלת." מאלפוי נראה כאילו הוקל לו, והושיט שוב את זרועו. "אבל לה פיי נמצאת פה, ואסור לנו להחמיץ את ההזמנה שלנו… אפילו הזהב לא יכול לתרץ איחור במקומות מסוימים."

כשהיא שמחה שהוא לא חשד שתגובתה לא הייתה קשורה להתעתקות, היא לקחה את זרועו, והם הלכו אל דלת העץ הפשוטה שהייתה בין שתי חנויות סגורות. נרקיסה ניסתה להסתיר את אכזבתה. היא שמעה על לה פיי, אבל היא חשבה שהגזימו במוניטין שלה, כי זה נראה כמו כניסה למשרד זול ולא למסעדה יוקרתית. האותיות על הדלת התקלפו, וה-י' כמעט נפלה ממנה, ולא נראה היה שהייתה ידית או מקוש.

אבל מאלפוי לא נראה מודאג בכלל, ופשוט שלף את שרביטו ונגע בעזרתו באות הנופלת. "צריך להיות ברשימה, כמובן," הוא אמר, ונשימתה נעתקה כשהדלת השתנתה פתאום. האלון המשופשף הפך לעץ סיסם בצבע שנהב ומה שנראה כמו זהב טהור, והשם היה מחובר באותיות חלקות אל הזכוכית הקפואה של החלון העגלגל שדרכו היה אפשר לראות זוהר חם של נרות. עדיין לא הייתה ידית, אבל לפני שיכלה לעכל מה קרה, הדלת נפתחה. בהתחלה נראה היה שהיא נפתחה מעצמה, אבל אז שמה לב לגמדון הבית, שנראה נוקשה  להחריד, והיה עטוף במפת שולחן לבנה וקשה כשהושיט את ידו בהזמנה.

בדיוק כמו מאלפוי, היא מסרה לגמדון את גלימתה, והוא נעלם, וסגר את הדלת מאחוריהם. נרקיסה הייתה צריכה כוח רב כדי לא לפעור את פיה כשהסתכלה מסביבה. היא גדלה בנוחות, אבל העושר האמיתי של משפחת בלק אבד לפני זמן רב, ואם הייתה כנה עם עצמה, הם לא היו יכולים להרשות לעצמם שליש ממה שהיה להם. הם חיו בחיקוי של עושר, אבל זאת הייתה מציאות, ובצורה שהתהילה של בית בלק לא רמזה עליה בכלל.

נראה היה שהיו באמצע קרחת-יער, אבל זה לא היה כמו שום יער שהטבע יצר. גזעי וענפי העצים היו מפוסלים משיש בצבע שוקולד, והעלים, שהיו מושלמים עד הפרט האחרון, היו בבירור מזהב. האזוב העבה שהיה לרגליה היה שטיח משי, ועלי הכותרת של הפרחים שהיו מפוזרים היו מצופים באמייל. "עבודה של גובלינים," מאלפוי אמר, ושם לב למבט שלא יכלה להסתיר. "מקסים, נכון?"

"אה-הא." הלוואי שיכלה להגיד משהו חכם יותר, אבל יופי המקום פשוט הפך אותה לאילמת. התקרה, כמו זאת של האולם הגדול בהוגוורטס, הייתה מכושפת והראתה את שמי הלילה, אבל בניגוד ללילה המעונן בחוץ, כאן היה ירח מלא וזוהר, והכוכבים הנוצצים הטילו זוהר על הסועדים, כך שהשלימו את הנרות שריחפו מעל כל שולחן מבדולח.

נרקיסה קפצה כשקול נשמע ממש מאחוריה, מכושף בחוזקה וכזה חלקלק עד שנשמע היה כאילו נזל עליהם. "מיסייה מאלפוי, עבר א'רבה זמן!" היא הסתובבה וראתה קוסם נמוך וכפוף עם שפם מתוח וגדול ושיער אפור שנראה היה כאילו ייושר בסרגל לפני שהודבק אל גולגלתו. "א'שולחן שלך מחכה, כמובן… אבל מדמואזל!" הוא סובב את פרק ידו בקידה שכמעט קברה את אפו בשטיח העבה. "א'טעם שלך טוב כמו תמיד… אי טרה ז'ולי (9)!"

"תודה לך." מאלפוי חייך בשעשוע, וכשהלכו אחרי רב המלצרים בקרב הסועדים - וכולם, נרקיסה שמה לב, נראו כאילו הוקפו בערפל שמנע מאדם לזהות פרצופים או לשמוע מילים, ולכן האמינה שהיו שם הרבה מכשפות וקוסמים חזקים ומפורסמים מסביבה- מאלפוי רכן אליה. "פיטר, או פייר, כפי שהוא מתעקש שיקראו לו, הוא  צרפתי כמו שאני יליד-מוגלגים, אבל השף, אני מבטיח לך, הוא הדבר האמיתי."

כיסאות הבדולח נעו בעצמם כשהתקרבה אליהם, והחליקו שוב למקומם מתחתיה כשמצע עדין הופיע על השולחן, ומפית משי הופיעה משום מקום בידה. החן שם לפחות תריסר מזלגות וכפות שונות, כולן תוצרת-גובלינים מזהב טהור, והחרסינה הייתה דקה כמו קליפה של ביצה, והגפנים והפרחים שצוירו עליה רשרשו ברוח הקלה שנשבה בחדר. היין וגביעי המים היו מבדולח דק, והיא הודתה בדממה להתעקשות של אמה שיאכלו בסעודות רשמיות.

מלצר בגלימה שחורה מגוהצת היטב, ומפית רכה על זרועו, הופיע ליד שולחנם כאילו התעתק לשם, וחייך אל מאלפוי כמו אל חבר ותיק. "לוציוס, אינני חושב שראיתי אותך כאן עם גבירה לפני כן, זה אירוע מיוחד?"

"הבישול של אטיין הוא תמיד אירוע מיוחד," מאלפוי התחנחן, "אבל כן…" עיניו הסתכלו על שלה בתקיפות מפחידה. "אני מקווה שזהו מקרה מיוחד."

"את המלצת השף, או אולי בקשה מיוחדת?" חקר המלצר, ומאלפוי הרים את גבתו בשאלה אליה.

"הו, אני סומכת על שיפוטו של השף, כמובן." נרקיסה שמרה על קולה קליל, והצליחה להסתיר את העובדה שלמרות שידעה באיזה מזלג משתמשים לאיזה אוכל, לא היה לה מושג מה יגישו במקום במעמד כזה, ולחלוטין לא תנסה להגיש בקשות מיוחדות. למזלה, מאלפוי הנהן בקצרה.

"אז," הוא אמר חלקלקות, "ניקח את המלצת השף… ואת מה שהסומלייה (10) יזמין. כל דבר." עינו של המלצר התרחבו קצת לפני שהוא קד במהירות ושוב נעלם, ונרקיסה הבינה שמזיגה חופשית של יין הכניסה הרבה זהב גם במקומות כאלה.

כשהיא מנסה לא להסתחרר מהסביבה, היא התקשתה למצוא את תחושת הביטחון שהייתה שם קודם, אבל עצרה כשהסתכלה מעבר לשולחן וראתה את המבט על פניו של מאלפוי. הוא נראה… לא בטוח. "הכל בסדר?" הוא שאל.

נרקיסה לא יכלה שלא לפלוט צחוק קטן ומופתע. "בסדר? לוציוס, זה מהמם ומעבר לכל החלומות של מכשפה, ועדיין לא ראינו את האוכל!"

"אני… מעולם לא עשיתי את זה קודם," מאלפוי הודה, בחוסר רצון בולט, והיא הרגישה את הביטחון ממקודם חוזר אליה.

"כל בחורה בסלית'רין יודעת את זה, וגם כמה מהבתים האחרים… אפילו כמה בנות מגריפינדור ניסו." היא עצרה, היססה, ואז החליטה ללכת על זה לפני שתאבד את האומץ. "אבל למה אני? כלומר, בטח שמת לב שקראו לך סניץ' הזהב מאחורי הגב, ולא כי אתה מחפש או כי יש לך כנפיים קטנות."

הוא צחק מזה, ואז נופף ביד אחת בביטול. "אני מעדיף אווירה מסתורית, אפשר להגיד… וכמובן, יש רודפות-אוניות. יותר מדי מהן. אבל רוב הפעמים אני מגלה שכשבחור מתחיל לצאת עם בחורה, זה דורש גרימת רושם רב שפשוט לא רציתי לגרום לו."

"ואיזה רושם אני עושה?" נרקיסה שאלה במגננה.

"בדיוק את מה שרצית לעשות." לפני שיכלה לענות לתשובה-לא-תשובה הזאת, המלצר הגיע שוב. הוא נופף בשרביט אל הצלחות שלהם, והמנה הראשונה הופיעה משום-מקום; נתחי בשר ירוקים ומאוזנים על תלתלים דקים, זהובים-חומים.

"המתאבן, המלצת השף. סביצ'ה כבד דרקון עם לימון על מצע של חצילים בקארי. הסומלייה שלנו," עוד הנפת שרביט מילאה עד לחצי את כוסות היין בנוזל זהוב חיוור, "ממליץ על יין סוביניון לבן , תוצרת גמדונים וגוף מלא (11), יבש מאוד."

גבותיה של נרקיסה התרוממו מהיופי של המנה, והיא כמעט תהתה האם זה יהיה חצוף לפרק אותה בכלי האוכל, אפילו כשמאלפוי הודה למלצר, שעזב שוב במהירות כאילו התעתק משם. בעדינות, היא לקחה נגיסה מהמתאבן, ועיניה נעצמו כשגניחה קטנה ולא רצונית יצאה מפיה. הטעם העשיר והעמוק של הכבד אוזן באופן מושלם בחמיצות הלימון והתבלון של הקארי, והחציל הרך כושף כדי להישאר חמים ופריך למרות הסביצ'ה הקריר והלח עליו. היא מעולם לא טעמה אוכל מסובך כל כך, שנוצר בכזאת אומנות, וזאת הייתה חוויה רב-חושית כמו כתפיו של מאלפוי.

כשהיא פקחה שוב את עיניה, הוא חייך אליה כמעט באבהות ממעבר לשולחן. "מעודן, נכון?" היא הנהנה, ונלחמה בדחף לטרוף את המנה כשלקחה עוד ביס קטן. "הבאתי אותך לכאן בתקווה שאגלה שאת מתאימה לרמות הגבוהות של תרבות הקוסמים. המשפחה שלך טהורה, כמובן, אבל סלחי לי אם אומר שלחלק ממשפחתך יש עדינות גדולה אך במעט משל הקארואים."

"אין מה לסלוח באמת." נרקיסה משכה בכתפיה, ואז עצרה, וקימטה את מצחה. "אבל אתה נשמע כמעט כאילו אתה בוחן אותי למשהו."

"למען האמת, נרקיסה, הזמנתי אותך לכאן כדי להינשא לי."

היא כמעט נחנקה. היא בלעה את האוכל, והביטה בו, פתאום מבינה שזהו זה, שזאת שורת המחץ בבדיחה אכזרית אחרי הכל. "אם רצית את תשומת ליבי המלאה, לוציוס," היא אמרה, המומה, "קיבלת אותה."

"האם אוכל לשאול בנוגע לתחושתך כלפי אדון האופל?"

מכל השאלות שיכול היה לשאול, זאת הייתה אחת מהאחרונות שציפתה לה. נרקיסה מצמצה, ואז ענתה לאט, כשהיא בוחרת במילותיה בזהירות. "אני מבינה ומסכימה לחלוטין בנוגע למטרתו הגדולה… אבל שמעתי דברים על הדרכים שלו שגורמים לי להרגיש לא בנוח. למרות שאני אודה שאינני יכולה להסיק משמועות, אפילו, ואולי דווקא בגלל שרובן באות מבלטריקס."

מאלפוי הנהן, ונראה היה שהיה מסופק מתשובתה. "מנוסח יפה," הוא מלמל, "אין שם שום דבר שיתלו אותך בגללו."

"תודה, אני חושבת," היא אמרה בהפתעה.

"אנחנו במצב מאוד מסוכן עכשיו, שנינו." הוא רכן קדימה במקצת, והנמיך את קולו כל כך עד שנאלצה לרכון קדימה בעצמה כדי לשמוע אותו בבירור. "טהורי דם, אנשי סלית'רין, חברים במשפחות חשובות מאוד… עומדת לקרות הפיכה, וזה תמיד זמן מסוכן לכולם, אבל יותר בעבורנו. הפיכה היא אינה בטוחה, ולא משנה מה יקרה, נהיה הראשונים שיתלו אם המנצחים ירגישו שלא היינו נאמנים."

נרקיסה קימטה את מצחה. "אז לא נבחר צדדים."

מאלפוי הניד בראשו. "הדברים הפכו ליותר מדי גרועים. להיות באמצע ולרצות את כולם עובד טוב מספיק בהוגוורטס, אבל בתוך כמה חודשים עבורי, ושנה עבורך, נצטרך לבחור צדדים, ופה קבורות שיני הדרקון."

"ומה הקשר בין זה לבין לבקש מבחורה שאתה אפילו לא מכיר להתחתן איתך?"

"הכל." הוא לקח את הביס האחרון מהמתאבן שלו, והצלחות שלהם הפכו לנקיות לגמרי. "אני הבנתי מה צריך לעשות במשך שנים, פשוט לא מצאתי את הבחורה הנכונה, למרות שנראה היה שהיא הייתה מתחת לאף שלי כל הזמן. אם נתחתן, שנינו נהיה בטוחים, בלי קשר למי שיהיה המנצח… הודות לאחיותייך, באופן מוזר."

עיניה הצטמצמו, וחלק מהרעיון שלו התחיל להתבהר לה. "תמשיך."

"אם אדון האופל מנצח, אז יש לך נישואין עם דם טהור שיבטחו אותך מול כל דבר שאנדרומדה אולי תעשה. אני הפגנתי נאמנות כי התחתנתי לתוך המשפחה של אחת מהתומכות שלו, וכמובן, אהפוך לאוכל מוות בעצמי ואביא לו את כל העושר והקשרים שיש למשפחה שלי להציע. אבל, אם הוא ייכשל איכשהו, את התחתנת לתוך משפחה שקיווית שתהיה מספיק חזקה כדי להגן עלייך. אני התחתנתי עם בחורה שיש לה אותן האמונות כמו אחותה הקטנה - למזלי, את הורדת פרופיל מספיק עד שאף אחד לא יודע מה את חושבת - אבל שנינו זלזלנו בטירוף של בלטריקס. היא הכריחה אותנו ללכת אחריו כדי שלא תהיה לה הבושה של עוד אחות בוגדת-בדם…" הוא עצר כשהמלצר שוב הופיע.

"צדפות מכושפות באנגורג'יו, ששונתה צורתם עם שבלולים ניו זילנדים כדי להפחית את המתיקות, מעושנים, עם רימון מתובל וקרוש ויין אדום גרמני קליל." שוב האוכל הופיע על צלחותיהם והיין בגביעים, כשהצדפות העלו ניחוחות ועשן מתחת לציפוי האדום שלהם, אבל הפעם, היא בקושי שמה לב.

נרקיסה סימנה לו להמשיך, ומאלפוי חיכה עד שהמלצר ילך לחלוטין לפני שהמשיך. "להגיד שהיא איימה עלינו יכול להספיק, וגם יאמינו שהיא יכולה להטיל אימפריוס על אחד מאיתנו או על שנינו. אני ניסיתי למצוא דרך לשרוד את המצב הזה כמה שאפשר, ואת, נרקיסה, התשובה. ואני התשובה שלך. אז את מוכנה לשקול את הצעתי?"

ראשה הסתחרר כאילו שתתה פי שלושה יין, והיא הנידה את ראשה, מנסה לשווא לטהר את מחשבותיה. "אבל… מה עם אהבה, לוציוס?"

עכשיו היה תורו להפנות מבט, והוא העסיק את עצמו בנגיסה מצדפה כשלא הביט בעיניה. "את חושבת שאחותך, אם אדון האופל ינצח, או הסוהרסנים אם יפסיד, יחשבו האם אהבת את בעלך?"

המחשבה הייתה מעשית וקרה, אבל היא הרימה את ראשה בהתרסה. "אני כן."

"ואת חושבת…" הפעם הוא כן הרים את מבטו, והיא הופתעה לגלות פגיעות במבטו החודר. "שזה יהיה כל כך קשה לא לאהוב אותי?"

היא עצרה, לא בטוחה איך לענות. חלק ממנה התעקש שלעולם לא תוכל לאהוב אף אחד בנישואין כאלה קרים, אבל חלק אחר בה שאל למה לא. הוא היה ממשפחה טהורת דם מצוינת, מקסים, אינטליגנט, שנון, מתורבת, היו להם אותן האמונות, היו מאותו הבית, שלא לדבר על זה שהיה גם מאוד נאה ועשיר יותר מגובלין, וזה לא היה לחובתו. אבל המחשבה שתהיה לכודה כל חייה בשותפות ללא אהבה נראתה גרוע יותר מלהסתכן לבחור בצד הלא נכון במלחמה. היא הורידה את מבטה, וקולה לחש. "ואם אני לא?"

"אז תחיי בנוחות טובה," מאלפוי אמר במונוטוניות, ללא כל רגש. "ולא תהיה לי בעיה שיהיה לך איזה מאהב שתרצי, בהתחשב בכך שתגידי לי ותשמרי על זה בסוד." הוא עצר, וכשדיבר שוב, קולו כמעט לא נשמע. "למרות שאני מאמין שאוכל לאהוב אותך בקלות."

"לוציוס… פשוט… מעולם לא ממש דיברנו, ואתה מציע נישואין…" היא אמרה באופן מוזר, אפילו לא בטוחה כמה דברים ניסתה להסביר בטירוף ובהיגיון המושלם של הכל.

"מהירות זאת הדרך הכי טובה… נוכל לחכות לחתונה, אבל אם נתארס מיד, אז אנשים לא יראו את זה כמשהו מחושב. אנחנו פשוט עוד זוג צעיר שמתלהב."

זה היה הגיוני. הכל היה כל כך הגיוני, והמחשבה של לא להיות באמצע יותר, לא לפחד… שמישהו אחר יעמוד בינה ובין התוהו ובוהו… לאט לאט, נרקיסה הנהנה, וכשהמילים יצאו, היה בהן כל הביטחון שרק הרגע הבינה שהיא מסוגלת לו. "כן, לוציוס. כן, אני אנשא לך."

OOO

אמה כמעט התעלפה מרוב שמחה על החדשות, ובשנה וחצי הבאות היא תכננה חתונה שחשדה שהייתה יותר מפורטת מתכנית לפלישה. תזמורת מלאה הובאה מאוסטריה, טווסים לבנים חיים, קייטרינג של השפים הטובים ביותר, שמפנייה לרוב, ורשימת אורחים שהיו כל כך משפיעים עד שסלגהורן היה קופץ בחדר כמו קוואפל כל הלילה, המום לפגוש כל כך הרבה אנשים שאפילו הוא לא יכול היה לומר שהכיר. הם עשו ירח דבש באיים, ועורה החיוור השתזף בצורה מכובדת, אבל היא כמעט לא ראתה את לוציוס כשחזרו, כי נראה היה שחי במשרד הקסמים בימים אלו, יד ימינו של אדון האופל בקלחת הפוליטית.

כל העניין היה חלום מדהים. מצד אחד, היא חיה את החלום של כל מכשפה, אבל מצד שני, זה מה שזה היה, חלום. היא ולוציוס לא חלקו לילה אחד ביחד בין הדייט הראשון שלהם והחתונה שלהם. מבחני הכשיפומטרי שלה והשנה הראשונה שלו כאוכל מוות חשוב לקחו את הכל, ולעתים קרובות יותר מתמיד היא התחילה לחשוש שהדאגות שלה לקשר חסר אהבה היו נכונות, כשגילתה עד כמה לוציוס יכול היה להיות קר ומחושב.

נרקיסה אפילו התחילה לתהות, מאז שפגשה את אביו, אברקסס, אם בעלה החדש אפילו ידע איך אמורה להיראות אהבה. אי אפשר היה להגיד שאברקסס לא אהב את בנו, אבל זאת הייתה האהבה שקוסם הראה בדרך כלל למטאטא מרוצים יוקרתי, רכוש חשוב שאחרים יקנאו בו כשיראו אותו במסיבות. היא ראתה אותו משוויץ בהשקעות, ציוני הכשיפומטרי, ניצחונות הקווידיץ' והקשרים הפוליטיים של לוציוס, וכששמעה את עצמה ברשימה הזאת בתור "והוא זכה בנערה ההגונה היחידה מבית בלק," נרקיסה רעדה כשראתה את לוציוס מהנהן בהסכמה קרירה.

אבל בדיוק כשהייתה בטוחה שזאת גישה מעשית, בא רגע של קשר עין עם חיוך חמים, אפילו ילדותי, לחיצה חמימה של ידה, ליטוף על לחיה. ברגעים האלה, היא האמינה בקלות שהוא אהב אותה כל עוד לא חשבה על כמה שהיה מוכשר בלעבוד על אחרים.

בפני עצמה, נרקיסה נאלצה להודות שלא, היא לא אהבה את בעלה החדש. הו, היא אהבה את הביטחון, את הכוח, את הצורה בה אנשים רכנו לרגליה בכבוד שבדרך כלל הראו לבלטריקס. החשבונות הבלתי-מוגבלים בכל חנות קוסמים והיופי המדהים של אחוזת מאלפוי, ביתה החדש, היו די נחמדים גם כן. והיה את העניין הפיזי… לוציוס רצה יורש, והיא הניחה שהיא הייתה צריכה להרגיש מנוצלת, מבוזה, מתרבה כמו חיה, אבל היא לא יכלה להכחיש שאפילו אם לא אהבה את הלב הקר, היא חשקה בגוף שהחזיק אותו.

היא חייכה לעצמה באפלוליות. רוב המכשפות שהתחתנו לביטחון היו צריכים להתעסק עם בתולים זקנים, מסכנות שכמותן. היא קיבלה נער צעיר ופוליטיקאי חזק בו זמנית, וכל מה שהייתה צריכה לתת הייתה אהבה.

"קיסי!" מחשבותיה נקטעו במהירות כשצרחה נשמעה באולמות השיש של האחוזה, ונרקיסה קפצה על רגליה בדיוק כשאחותה הקטנה נכנסה בדלתות. פניה של אנדרומדה היו לבנות, כוויה מכוערת הייתה על לחי אחת, גלימתה קרועה ושיערה פרוע. אבל זה לא היה מה שגרם לפיה של נרקיסה להיפער בתדהמה. היא לא ראתה את אחותה מאז החתונה לפני שלושה חודשים, ובליטה ברורה הופיעה בבטנה של המכשפה הצעירה, והיא פגעה כמו כל קללה.

"אנה…" פיה התעקם כאילו האמת הייתה מרה. "בשם מרלין, תגידי לי שזה לא שלו!"

אנדרומדה נפלה על ברכיה, והתנשפה כשיד אחת נגעה בבטנה במגננה. "בלה…" היא הרימה את מבטה, אימה בכל תו. "אוי, קיסה, היא גילתה… היא עומדת להרוג אותי! בבקשה, קיסה… את אחותי…

נרקיסה הנידה בראשה בחוסר אמון. "אנה, איך יכולת? איך יכולת לתת ליצור המזוהם הזה… אני לא מאמינה שהדם שלי עומד להיות באיזה ממזר בוצדם מגעיל!"

"התינוק שלי לא ממזר! התחתנתי עם טד לפני חצי שנה!" המילים יצאו בהתרסה שהייתה ברורה למרות הייאוש, והיא רעדה. היא הייתה אישה נשואה עכשיו, כבר לא תמימה, והמחשבה שבוצדם מחריד נגע בה, והיה בתוך האיברים הפרטיים שלה כמו לוציוס הייתה קשה מנשוא. היה קל יותר לחשוב על אהבה כמו חיות. היא בהתה באימה באחותה כאילו שציפתה שמשהו מגעיל יזחל ממנה בכל רגע.

"זה רק גרוע יותר!" קולה היה חזק, והמילים היו מלאות בדחייה. "אפילו לא איזה משהו עם הורמונים, אלא להתחתן איתו… בא לי למות, אנה! מה אימא..."

אבל מילותיה נקטעו בקראק חזק, ואנדרומדה צרחה שוב כשאחותם הגדולה התעתקה אל החדר. לחייה הגבוהות היו אדומות, עיניה בעלות העפעפיים הכבדים נצצו באש מטורפת וזועמת. בלטריקס שלפה כבר את שרביטה, והחזה שלה עלה וירד מתחת לגלימות אוכלת המוות שלה כשבהתה באחותם המושפלת. "זוהמה!" היא צווחה. "בוגדת בדם!"

כשהיא פתאום בטוחה שעמדה לחזות ברצח בבית שלה, נרקיסה צעדה קדימה. עם כמה שהרגישה רע בנוגע למה שאנדרומדה עשתה, היא ממש לא האמינה שהגיע לאחותה למות בגלל זה. להיות מנודה מהמשפחה, לגמרי. להיות מושפלת, מבוזה, אבל לא להירצח. היא הושיטה את ידיה ברוגע אל בלטריקס. "בלה…"

בלטריקס התעלמה ממנה לחלוטין כאילו הייתה זבוב. בתנועה מהירה כברק, היא הסתובבה מסביב לנרקיסה והצליפה בשרביטה אל האישה הצעירה ששכבה על הרצפה. "אבדה יוטרו (12)!" נרקיסה מעולם לא חשבה שמישהו יוכל להפיק כישוף מגן חזק ומהיר מספיק כדי לדחות קללה חזקה כל כך, אבל השרביט היה בידה של אנדרומדה לפני שמישהי ראתה את התנועה, וסילון האור הירוק קפץ מהקיר הרועד.

לרגע אחד, הזמן קפא. הכל היה ירוק ורדום, ועבר עידן לפני שהמציאות של הכאב חדרה את התדהמה. כאילו ממרחק גדול, נרקיסה שמעה צרחות נוראיות, גבוהות ודקות שנשמעו כמו שלה כשנפלה על ברכיה, זרועותיה מקופלות מרוב כאב, והתכווצות בבטנה התחתונה. במקום כלשהו, שתי המכשפות נלחמו, אבל עבורה, זה היה רק כאב אלים כל כך עד שאפילו לא היה אכפת לה אילו הייתה מקיאה על רצפת השיש המבריקה, העולם היה ירוק ואדום והסתובב כשמשהו נורא, וממש רע קרה בתוך גופה.

ואז הרצפה פנתה אליה, והיה צליל נחיתה, והכל הפך לשחור ודומם.

OOO

המכשפה הייתה עתיקה, עיניה מכוסות בקטרקט ומרושתות בקווים עמוקים, אצבעותיה חדות ודקיקות כמו רגלי עכביש כשנגעו בעור הלבן והחלק של בטנה החלקה של נרקיסה. "את אומרת שזה נעשה לך בידי בן משפחה?" לחישתה הייתה צרודה ודקה, בקושי היה ניתן לשמוע אותה, אבל נרקיסה הנהנה.

"אחותי."

"זה רק יותר גרוע." היא שתקה להרבה זמן, ואז דקרה אותה באצבע מקומטת אחת עד שנרקיסה השתנקה. "אני לא יכולה להבטיח כלום."

"אני יודעת."

"תצטרכי להיות איתו בדיוק בירח המלא."

"אשתמש בשיקוי אהבה אם אצטרך."

"תהיי חולה יותר ממה שחשבת שאפשר."

"אני יודעת."

"יש סיכוי טוב שתמותי בלידה."

"אני יודעת."

"אם יהיו לך תאומים, או אם תנסי זאת שוב, תמותי בביטחון."

"אני כבר חצי מתה." זה היה נכון. במשך שנים ארוכות, נרקיסה חיה חיים שהיו ממש כלום חוץ מנשימה מפוארת. לוציוס היה חמים בהתחלה, ודאגן באופן מפתיע לאשתו שנפגעה, אבל ככל שהזמן המשיך ונהיה ברור שיהיה האחרון בשושלת שלו, הוא התכנס יותר בתוך עצמו. הם בקושי יכלו להגיד שגרו ביחד עכשיו, כי הם ישנו בחדרים שונים, בקושי התראו, והחדרים הרחבים והריקים של האחוזה הפכו לכלא קר ובודד. בידרו אותה לעתים קרובות, אבל המחיר של כזה כוח בזמן כזה מסוכן היה שלא היו לה חברות, ומשפחתה הייתה פחות מנחמת ממה שהייתה אי פעם. היא אפילו מצאה את עצמה מחפשת את חברתו של גמדון הבית הנוראי שלהם, דובי, רק כדי שתוכל לדבר עם מישהו.

התקווה האחרונה והנואשת לתינוק הייתה הדבר היחיד שמנע מנרקיסה לרקוח שיקוי שיהיה כל כך חזק עד שלא תוכל להרגיש את הכל נגמר. לא יהיו משחקי כוח עם תינוק, שום שאיפות קרות, שום רצונות מטורפים, שום יריבויות מרות. תינוק יהיה שלה, שלה לאהוב ושיאהב אותה, עוד יצור חי בתוך המקום הריק, מישהו שתוכל לדאוג לו, לטפח, לחיות עבורו.

ולכן היא הייתה כאן, בבקתה קטנה ומזוהמת עמוק ביערות האלון של וויילס, ערומה על גבה על ערימה של קש מסריח, מלוכלך ומגרד כשהסתכלה על כמה עשבי מרפא וחלקים של חיות שנתלו מקורות הסכך שהיה גג. לקח לה חודשים למצוא את האישה הזאת, היא סיכנה את המוניטין והמעמד שלה כשחיפשה את אחת מהמכשפות האחרונות שהתעסקו בכישופי הנשים הישנים והמסוכנים ביותר. נרקיסה פחדה, אבל כבר לא הייתה תקווה בקדוש מנגו, ולא היה לה עוד מה להפסיד.

כשהיא עצמה את עיניה, היא הכריחה את קולה להיות רגוע ויציב. "מה אוכל לעשות?"

"חיים בעבור חיים."

האימה הופיעה. זה היה הדבר היחיד שלא התכוננה אליו, ובפעם הראשונה, היא היססה. "לא אוכל לקבל תינוק מרצח!"

המכשפה הזקנה צחקה בצחוק צרוד ויבש. "הקסם הזה ישן יותר מהאופל או מהאור, אבל הוא לא רצח."

נרקיסה קימטה את מצחה. "אבל אמרת…"

"לא של מכשפה או של קוסם, אלא של יצור קסום, אחד חזק, ותינוק בן יומו. חד קרן או דרקון. אני אכין את הכישופים שלי,ובחצות, תהרגי את היצור ברגע לידתו ותשתי את השיקוי שרקחתי בעבורך. הכאב יהיה נורא, וכשתשכבי עם בעלך בשביל זה, זה יבער כמו אש, אבל הוא יעבר אותך עם ילד."

המכשפה התרחקה, ונרקיסה התיישבה, ותפסה את גלימתה יותר מפחד מאשר מצניעות. "איפה אני אמצא חד קרן בהריון או ביצת דרקון שבוקעת בחצות?"

עוד צחוק יבש. "הבעיה שלך, יקירה, ולא שלי. תחזרי בחצות עם הזהב שלי והיצור שלך, ויהיה לך התינוק שלך אם באמת תרצי בכך." היא נופפה באצבעה. "אבל בלי הבטחות! אם את לא באמת, בכל מאודך, חושקת בילד הזה, אם את רק מנסה לשמור על הבעל ששם את היהלום הגדול על אצבעך, או אם תהססי, הרחם שלך יישאר קר כמו תמיד."

נחישות קשה ומרירה הפכה את העיניים הכחולות לקפואות כשהסתכלה על המבט הזקן בלי למצמץ. "ביצה של דרקון, אם כך, בחצות. אהיה פה."

OOO

ידיה של נרקיסה תפסו בצד הכיור המוזהב כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיה איימו לצאת מהבשר הדק של אצבעותיה הדקיקות. הפרצוף שבהה בה מהמראה נראה כאילו כל שיקויי היופי בעולם לא יעזרו לו. היא ירדה עוד במשקל, הקיאה כמעט תמיד והיה לה חום שגרם למוח שלה להזות וגרם לכל הגוף שלה להצטמרר. עורה היה אפרפר, יבש ומקומט, העיגולים השחורים מתחת לעיניה השקועות סגולים להפליא מעל האפור. אפילו שפתיה החלו להתקלף ולהיסדק במקומות בהם נשכה אותן במהלך התקפי הכאב החמורים.

הכל לא נראה בהתחלה כזה רע. היא הצליחה לשמור על הכל בשליטה עם תרופות פשוטות לבחילות בוקר, ולמרות שהתהליך היה רע כמו שהזהירו אותה, שלושת החודשים הראשונים לא היו רעים יותר ממה ששמעה ממכשפות אחרות. עכשיו הכל השתנה, וכמה ימים לאחר תחילת החודש החמישי שלה, היא התחילה לחשוש שאולי היא לא תשרוד את זה אחרי הכל.

יד רועדת אחת שפכה שיקוי מעלים אל האזורים הכהים מתחת לעיניה, והיא התחילה לחשוב על תירוצים. מקרה נוראי של שפעת-אש בטח היה האפשרות הכי טובה. המחלה התפשטה לאחרונה, והיא תסביר את המראה שלה, וגם אם היא תיאלץ לרוץ ולהקיא, בלי שאנשים ידאגו יותר מדי שידבקו. רוב הזמן, היא פשוט התחבאה בחדרים שלה והייתה חולה בשקט, אבל לוציוס ציפה לאורחים מאוחר יותר הלילה, והיא תצטרך לשחק את תפקיד המארחת.

במרירות, היא הבינה שהיה הרבה יותר קל ממה שחשבה להסתיר את זה מבעלה עד שהילד יהיה בוגר מספיק כדי לשרוד אם יוולד מוקדם. היא ראתה אותו רק שלוש פעמים, ואם הוא שם לב שנראתה מרוחקת, הוא לא אמר כלום. לא היה צורך, כמובן, להביך אותה מול אנשים.

כשלקחה את המברשת לשיער שלה, היא נהייתה מודעת לנוכחותו של מישהו מאחוריה. הייתה לה בחילה והיא לא יכלה להסתובב מהר, אז היא סובבה לאט את ראשה, כשהיא מצפה לראות את דמותו הכפופה והמוכרת של דובי על מפתן הדלת. במקום, מה שראתה גרם לה להפיל את המברשת בתדהמה כשנפלה ליד המראה, בלי יכולת לשמור על יציבות. "לוציוס!"

בעלה עמד שם, נאה וזקוף ומאיים בגלימות אוכלי המוות הטובות שלו, מקל הליכה עבה עם ראש כסוף בצורת נחש פעור פה נח מתחת ליד אחת שלו. מבטו היה קר רוח כשהסתכל על איך שנראיתה. "גבירתילי חולה, אדונילי, חולה מאוד-מאוד, היא חלו-חלתה כבר חודשים, ולדובי אסור לספר, כי היא לא תראה את המרפאים, ודובי מפחד, אדונילי." לוציוס חזר על מילותיו של הגמדון בדיבור האיטי והמוטעם שלו, והיה בהן משהו יותר מאשים כשלא הייתה בהן הפשטות.

היא כפתה על עצמה חיוך קטן. "זאת רק שפעת-אש ועוד כמה אלרגיות רעות… לקח קצת זמן להבין שזה מפרחי הלילך המצריים שהשתמשתי בהם כקישוט, זה הכל."

"שפעת-אש." הוא הרים גבה אחת בספקנות, והיא השתמשה בכל כוח הרצון שלה כדי להזדקף שוב וליישר את שיערה כאילו הוא פשוט תפס אותה ברגע רע.

"רק זה. היא משתוללת עכשיו, אתה יודע."

"נכון," הוא אמר בשלוות נפש, "וכל מי שאני מכיר שחטף את זה העלה עשן מהאוזניים." היא נתפסה, היא ידעה, ומהמבט בעיניו, כך גם הוא. "עכשיו," הוא המשיך, "שנדבר על זה שאין לך בכלל אלרגיות?"

"ואתה לא משתמש במקל," היא ירתה לעברו.

"אני כן מאז העניין עם הפרואטים (13). גיסם (14) כמעט פוצץ לי את הרגל. שוטה אוהב-מוגלגים ולא-יוצלח שכמותו. הוא שותק בהתחלה של הכל ואיבד את השרביט שלו, ואז כשעזבנו, הוא ממש ירה בי עם איזה נשק מוגלגי מזעזע שהוא החביא בספר חלול."

"למה לא סיפרת לי?" החדשות שהוא נפצע לצמיתות ללא ידיעתה פגעו בה בצורה שלא ציפתה לה.

"לא מצאתי טעם בלהטריד אותך. בדיוק כמו שאת לא מצאת טעם בלהטריד אותי עם… מה זה? שיקויים? התמכרות ללחשים? או שהעדפת ללכת בצורה המסורתית של התמכרות לטיפה-המרה?"

הפעם נרקיסה צחקה במרירות. "וזה בא מאיש שבשנה שעברה, כל פעם שהיה בבית, לימד אותי בדיוק כמה יין אדום יכול קוסם לשתות בלי להתעלף."

"זה לא עסקך."

"וזה לא שלך."

הייתה שתיקה ארוכה, ואז הוא הנהן ופנה ללכת. "אולי נפגעת במוח, אהובתי. אני חושב שאדבר עם הקדוש מנגו."

"לא!" אם המרפאים יבדקו אותה, הם ידעו שביצעה קסם לא חוקי, והיא חששה שייקחו ממנה את התינוק. היא הייתה חייבת ללדת את התינוק בבית, ואז תוכל לענות לכל השאלות אחרי הלידה בכך שפשוט היה לה מזל. נרקיסה רצה אחריו. היא נפלה על ברכיה כי החדר הסתובב מהר מדי, וזחלה קדימה כדי לתפוס את גלימתו. "בבקשה, לוציוס, לא! אני לא… אני נשבעת…"

הוא עצר, אבל פניו היו קרים, אפילו מלאי בוז כשהסתכל עליה מלמעלה. "למה לא? את חולה בבירור, ואם לא תגידי למה…"

"עומד להיות לי תינוק!"

הדממה הייתה מוחלטת. לרגע ארוך ונוראי, הוא עמד קפוא לגמרי, ואז הוא ליקק את שפתיו ודיבר בלחישה יבשה וצרודה שהייתה מלאה בסכנה, באיום שמעולם לא חשבה שהוא מסוגל אליו, וגרמה לה לחשוב על בלטריקס. "אל. תשקרי. לי."

"לא, לוציוס… בבקשה…" היא תפסה את גלימתו באגרוף אחד כדי לקום מהמיטה, ותפסה את החגורה של כותונת הלילה שלה באצבעות היד השנייה, כשהיא מרשה לה ליפול ולחשוף את גופה מתחת. היא הייתה רזה מאוד, מכוסה בחבלות מרוב הקסמים, אבל הייתה גם בבירור בהריון.

הוא נתן לה סטירה.

נרקיסה נפלה אל הרצפה, לחיה שורפת, ראשה מלא בתדהמה כשבעלה הפך פתאום לזר מוחלט. פתאום נעלם האריסטוקרט המאופק, ועכשיו הייתה שם מפלצת כסופת-שיער ששאגה והטיחה את המקל עם ראש הנחש אל כד גדול של פרחים שעמד על השידה, כך שגופה העירום התמלא בגבעולים, עלי כותרת ורסיסי חרסינה קטנים כשהמים השפריצו בכל מקום. היא הרגישה כאילו נפלה לתוך סיוט כשהוא שוב הטיח את המקל על השולחן, וגרם לקרם ולשיקויים לעוף, ולמלא את החדר בניחוח מתקתק חולני של אלפי בשמים.

היא תהתה אם החלה להזות מהחום, אבל פתאום, זעמו נעלם כמו שהחל. הוא רכן קרוב אליה עכשיו, כורע לצידה, מגפי עור הדרקון שלו מרסקות חתיכות זכוכית שבורות. "יא זונה." קולו רעד, למרות שבבירור ניסה לשמור על עצמו בשליטה. "כל השנים האלה, גרמת לי להאמין שאת לא יכולה. מי האבא?"

"אתה." נרקיסה הרימה את מבטה אליו בתחינה. "אתה, אני נשבעת."

הוא שוב נתן לה סטירה. "בלתי אפשרי."

במקום כלשהו, הכאב והתדהמה והפחד והמחלה התווספו בתוך נרקיסה למגננה שהרגישה על בנה, והיא הבינה פתאום איך אנדרומדה יצרה כזה כישוף מגן חזק. כשהיא ממש לא האמינה שהיה לה הכוח, היא הזדקפה ונתנה לו סטירה חזקה, כשהצליל הרעים בחדר כשראשו התנדנד, וצורת כף יד אדומה הייתה על לחי חיוורת אחת. בתנועה מהירה נוספת היא תפסה את שרביטו מהנרתיק הכסוף בחגורתו לפני שהרים בכלל יד אל לחיו. היא התכרבלה לכדור הדוק ליד הקיר, שרביטו אחוז בשתי ידיה ומכוון בלי לזוז אל החזה שלו. "אל תכריח אותי." קולה היה ברור ויציב לגמרי.

המום, לוציוס מישש את המקום בו סטרה לו, ואז את הנרתיק הריק במותניו. "יותר ממה שציפיתי… אצטרך למצוא מקום יותר טוב כדי לשמור אותו…" הוא פרש את שתי ידיו בתנוחת כניעה. "לא צריך לעשות הצגות, אני מתנצל על זה שהתרגזתי. עכשיו תני לי את השרביט וספרי לי מי האבא."

"אתה."

"קיסה, יקירה… את בטוחה לגמרי? עברה יותר משנה מאז ש…"

"באתי לחדר העבודה שלך. היה לי שיקוי אהבה, אבל לא הייתי צריכה אותו. היית שיכור. אני לא מופתעת שאתה לא זוכר." היא לא ניסתה להסתיר את המרירות בקולה. "אתה תמיד שיכור. אני מריחה קוניאק מהפה שלך עכשיו. אולי באמת הייתי צריכה לקחת מישהו אחר. אני לא רוצה שהאבא של הילד שלי יהיה שתיין אידיוט."

"את לא מבינה." קולו של לוציוס היה קשה, סופי.

"אז תגיד לי! תגרום לי להבין! אני אשתך! זה לא אומר לך כלום, לוציוס? זה אמר משהו פעם?" היא הרגישה כאילו משהו התפוצץ בתוכה, והשרביט נפל לרצפה כשקברה את פניה בידיה, ולא ניסתה לכסות את עצמה כשהחלה לבכות. כל גופה רעד והתייפח, והיא לא הייתה בטוחה אפילו למה בכתה. על הילד? על בעלה? על הנישואין? אולי על עצמה?

במהלך הבכי, היא הרגישה את עצמה מורמת מהרצפה כאילו הייתה ילדה, גלימתה עטופה בעדינות מסביב לגופה כשזרועות חזקות סחבו אותה בזהירות אל מיטתה, והניחו אותה על מצעי המשי. היא הרגישה את המזרן יורד כשלוציוס שכב על המיטה לידה, וכרך את זרועותיו סביבה כשמשך אותה אל החזה שלו, אצבעותיו מלטפות את שיערה הארוך. הוא רעד.

"חשבתי פעם שזה היה חשוב," קולו היה רך, אבל המילים היו מוטעמות מאוד. "חשבתי שאולי תלמדי לאהוב אותי."

"יכולתי… אולי באמת אהבתי קצת זמן… או שהתחלתי… אני לא יודעת… אבל אתה… אתה השתנית…" נרקיסה פלטה את המילים בין הבכי שהיה בלתי אפשרי לעצור אחרי שהתחיל.

"זה לא היה קל. את לא מבינה. נזהרתי כדי שלא תביני, ניסיתי להגן עלייך." הוא נשם נשימה עמוקה, ומשך אותה קצת יותר אל זרועותיו. "אני מאמין בעליונות טוהר הדם כמו כולם, יותר מרוב האנשים, אפילו. אני מאמין בשימוש בכוח כשצריך, אבל אדון האופל… השיטות שלו הן אלימות יותר ממה שדמיינתי. הדברים שהייתי צריך לעשות, נרקיסה…" כל גופו רעד. "אני מתבייש במה שאני צריך לעשות כדי להתקיים, אבל זה היה קשה, מאוד קשה להמשיך. התשוקה להמשיך ולשמור על עצמי לא הספיקה, ומה עוד היה לי? שם משפחה ושושלת שימותו איתי? אישה שמתעבת אותי וסובלת אותי רק בשביל האוניות ולועגת לי מאחורי הגב ולא טורחת לספר לי כשהיא לוקחת כל דבר שקוסם צעיר יביא לה… ואפילו את בן הדוד שלה?"

"לוציוס!" התדהמה עצרה את הדמעות, והיא התרחקה, ובהתה בו בחוסר אמונה. "זה לא קשור לזהב! ומעולם לא תיעבתי אותך! שנאתי שנטשת אותי ככה, שהיית כזה קר, אבל… ומאהבים… מעולם לא… שלא לדבר על סיריוס, הבוגד כפוי הטובה והלא נאמן הזה…"

"בלטריקס…" הוא התחיל, והיא קטעה אותו.

"בלטריקס! לא האמנת לה לגביי, נכון?"

"היא אחותך, ו…"

"היא אוהבת לפגוע באנשים! איך אתה יכול לעבוד איתה ולא לדעת את זה?" נרקיסה דחפה את ידיו. "לא חשבתי שאתה כזה טיפש!"

"ברור שיש לה עניין בזוגיות שלנו שהוא… חריג, אבל לא הייתה שום סיבה שהיא תשקר לי לגבייך," מחה לוציוס.

"זה פגע בך?"

הייתה שתיקה ארוכה, והעיניים האפורות בהו במצעים לפני שדיבר לבסוף. "מאוד."

"זאת הסיבה שלה. לא גדלת איתה, לוציוס, אתה לא יודע איזו מפלצת היא. אכפת לה מאדון האופל רק כי הוא נותן לה להשתולל עם הטירוף שלה. אלמלא הוא, היא הייתה בדיוק אותו הדבר. היא עינתה חיות בקסם כשהייתה בת חמש! אם היא ידעה שהיה משהו שתוכל להגיד לך כדי לפגוע בך, היא הייתה אומרת, אומרת את זה אלף פעמים ושותה לך את הכאב כמו וויסקי-אש."

"אז את…" קולו נחלש, והיא זיהתה מישהו שלא יכול היה לבטא את התקווה בקול.

"אני לא אוהבת אותך, לוציוס. עשית את זה לעצמך, בין אם זה בגלל משהו שבלה אמרה או שלא." נרקיסה עצרה, ואז המשיכה, והרשתה לקולה להתרכך. "אבל אוכל לאהוב אותך. אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה שהילד שלנו יגדל בבית שתהיה בו אהבה, לא משנה מה קורה בעולם שבחוץ. אבל אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שהדברים עכשיו. אתה תיאלץ להשתנות."

"אין צורך במקל אם הפצע נרפא." הוא התקרב אליה שוב, ויד אחת החליקה במורד גופה, ונגעה בבטן שלה. "זה באמת נכון, נרקיסה? זה באמת הילד שלנו? אני נשבע בדם שלי שאם הוא לא, ותהיי כנה איתי עכשיו, אני לא אכעס. זה יגיע לי, עם איך שהתייחסתי אלייך והאשמתי אותך."

היא עצמה את עיניה, פתאום מותשת יותר ממה שיכלה לשאת, ושמה את מצחה עליו, ושמעה מבעד לגלימות את פעימות ליבו, הרגישה אותו מקצות האצבעות על בטנה. "הוא שלנו."

"הוא… ?"

"אני מכשפה כבר שלושים דורות," היא מלמלה. "אני חולה, הכישוף שאפשר את זה גרם לי להיות מאוד חולה, אבל עדיין יש לי מספיק קסם כדי לדעת מה גודל בתוך הגוף שלי. זה ילד. הבן שלנו. נקרא לו דראקו."

"בן." לוציוס אמר את המילה ביראת כבוד, אפילו בתדהמה. לאט לאט, ידו שוב ליטפה את בטנה, הרגישה את הנפיחות, מגעו כל כך עדין עד שנראה כאילו פחד לנפץ את המציאות. "דראקו…"

ראשו התכופף, ופיו מצא את שלה. בשנים בהן הכירה אותו, הם התנשקו מאות פעמים, בדרך כלל כדי להפגין בציבור משיכה, לפעמים נשיקות חזקות, מלאות תשוקה, אבל לא ככה. שפתיו היו חמות, יד אחת מאחורי ראשה, אצבעותיו נגעו בשיערה, האחרות מלטפות את הילד ביניהם, והנשיקה הייתה עמוקה וחמה. היה בה משהו נוסף על משיכה פיזית או תשוקה, ונרקיסה הרגישה דמעות זולגות בין עפעפיה העצומים אל לחייה בחמימות.

הוא אהב אותה. אולי כל הזמן הזה. הוא היה האבא של הילד שלה. בעלה. היו בו יותר פגמים והוא היה יותר אנושי ממה שנראה היה לפי מראהו ועושרו וכוחו. אבל הוא אהב אותה. הוא אהב את בנם. והיא אהבה אותו למרות הכל.

הסוף

(1) הסיפור המלא על רמוס לופין ופנריר גרייבק- לייל לופין (אבא של רמוס), היה מומחה ליצורים אפלים. הוא הצטרף למחלקה לרישוי ופיקוח על יצורים קסומים במהלך המלחמה מול וולדמורט כדי לעזור. לאחר מותם של שני ילדים מוגלגים, גרייבק, שנמצא יחד עם להקת אנשי זאב, הובא לתשאול (הפיקוח על אנשי הזאב לא היה כזה משמעותי באותו הזמן). גרייבק טען שהוא היה בסך הכל נווד מוגל. לייל היה היחיד שם שלא האמין לזה, וטען שיש לכלוא את גרייבק עד למחרת היום, כשיהיה ירח מלא והם יראו אם הוא אדם-זאב. כולם צחקו עליו, ולייל טען ש"אנשי זאב הם חסרי נשמות, מרושעים, ומגיע להם רק מוות". גרייבק שוחרר והתחמק ממחיקת זיכרונות בעזרת שני חברים. קצת לאחר מכן, גרייבק תכנן את הנקמה שלו בקוסם שפגע בכבודו: קצת לפני יום הולדתו החמישי של רמוס, הוא פרץ אל חדר השינה שלו ותקף אותו עד שלייל גירש אותו בעזרת קללות. רמוס הפך לאדם-זאב. כשהגיע להוגוורטס, פעם בחודש הבריחו אותו לצריף המצווח כדי שיפגע רק בעצמו. בנוגע למשפחת מאלפוי... טוב, לוציוס היה בוגר מסנייפ ושאר הקונדסאים בחמש שנים, וגם נרקיסה, כך שהם היו אז בהוגוורטס.

(2) לא יודעים מתי אלקטו למדה בהוגוורטס, אבל אם היא למדה שם, לא מן הנמנע שהיא, שהייתה ממשפחה טהורת דם ותיקה, הכירה את לוציוס ואת נרקיסה (שניהם ממשפחות טהורות דם ותיקות גם כן).

(3) נרקיסה ובלטריקס היו בנות דודה של סיריוס (יחד עם אנדרומדה, אימא של טונקס). הן שודכו למשפחות טהורות דם ותיקות ומכובדות.

(4) לוציוס היה מדריך כשסנייפ מוין להוגוורטס. לא ידוע אם היה מדריך ראשי (יש בן ובת בשנה שביעית שהופכים לראשי מדריכים), למרות שידוע שדמבלדור, וולדמורט, ביל וויזלי, פרסי וויזלי (וחברה שלו פנלופה קלירווטר), מקגונגל וההורים של הארי היו.

(5) אנדרומדה יצאה עם טד טונקס, יליד מוגלגים, ולכן נושלה מהמשפחה.

(6) לה פיי- שם משפחתה של מורגנה, מכשפה שנלחמה מול מרלין.

(7) כנראה שגם אז, האנשים מהמשפחות הוותיקות היו בסלית'רין. אבל זאת לא אימא של נוט וזאת לא אימא של מרקוס פלינט, כי כשהיא תתחתן היא הרי תאבד את שם המשפחה שלה.

(8) כלומר, שהוא הומו.

(9) tres jolie- יפה מאוד.

(10) סומליר- מתמחה ביין.

(11) גוף מלא- יין כבד.

(12) אבדה יוטרו- כישוף מקורי, גרסה של קללת ההריגה. "יוטרו" משמעו "רחם" בלטינית, אז זה כישוף שהורג עוברים.

(13) הפרואטים- פביאן וגדעון, האחים של מולי. נרצחו באכזריות בידי חמישה אוכלי מוות (כולל אנתונין דולחוב).

(14) כלומר, ארתור וויזלי. שופך אור על השנאה בין לוציוס לארתור.