מה שמגיע- סיפורה של לילי אוונס-פוטר

זה לא בנוגע למה שאנו חושבים שמגיע לנו, אלא על מה שנבחר.

חשוב לדעת שהסיפור הזה והקודם לא בהכרח קשורים ליקום. הכותב אמר שאפשר להחשיב אותם כחלק אם רוצים. הסיפור פה מתרחש ב-1980.

זה היה, היא החליטה, יום טוב מאוד. ולא סתם יום טוב. היום הטוב מאלו שהיו כל כך חשובים. מאלו שתוכל לנצור אותם בזיכרונך ולשים אותם בפינה קטנה ובטוחה במוח שלך כדי להוציא ולהיזכר בימים הרעים או להיאחז כמו חבל הצלה בימים הממש רעים. היה חמים באופן מפתיע, אבל לא חם מדי בשביל התלבושת האחידה שלה, היה בהיר ושמשי כאילו כדי להתריס על דברים כמו ינואר ולונדון וערפל הבוקר. הייתה תחושת תקווה וסיפוק במזג האוויר, בעולם, או אולי רק בה ובמזוודה המסודרת והסגורה שלה והשבועיים שבהם לא נאלצה לשמוע מישהו מצטער ליידע מישהו על משהו כשהמסדר נפגש.

נכון, היה ברור לכולם שהדברים עדיין היו איומים, אבל סמטת דיאגון הייתה מספיק בטוחה כדי שאישה לבושה בצבע ירוק של הילאים תלך חשופה במרחק קטן מהיציאה של משרד הקסמים. ילדה קטנה בחלון של מדאם מלקין (1) כמעט נפלה משרפרף המדידה שלה כשלילי עברה והביטה בה במבט של אני רוצה להיות כמוך, והיא צחקה, ונופפה בחזרה לילדה ההמומה והוציאה לשון בפרצוף טיפשי. לא היה טוב לקחת את עצמך ברצינות, במיוחד כשאחרים העריצו אותך. במיוחד עכשיו כשעמדה להיות אימא של מישהו.

זה עדיין היה רעיון חדש, קצת מוזר, קצת לא מציאותי, והיא תפסה את עצמה ברגע האחרון לפני שתתחיל לגעת בבטן שלה, ואחזה בשרביט במקום. חדש ומוזר ומסוכן ובלתי אפשרי מדי וקל מדי לשכוח בו זמנית. כמו הטבעת הנוצצת על ידה השמאלית שהמשיכה לנקוש על דברים, או השם החדש שהמשיך להיות זר לחתימות, שלפחות עכשיו היה כתוב בהן "אוטר" ולא "אוונטר" (2). זה היה שונה, אבל שונה זה טוב. הם נלחמו בגלל משהו שונה, והעקיצות והכאב של הכוויות הטריות מהמפגש האחרון שלה עם כוחותיו של וולדמורט הרוויחו את העתיד של הדבר שהתנפח לה מעל למותניים.

אצל פלוריאן (3) היה בדרך כלל ריק בתקופה הזאת של השנה, אבל מזג האוויר החריג לעונה כנראה גרם לכמה אנשים לחשוב כמוה, והיא התפתה לשלוף את התג שלה ולזייף מקרה חירום כשראתה את אורך התור. אוי, האתיקה המקצועית. אוי, המחשבה על מה שפרנק (4) יגיד כשיגלה. היא הציצה בשעונה ומיששה את הכסף בכיסה. לא נשאר עוד הרבה זמן, אבל ריח השוקולד והקצפת והפירות והאגוזים היו משכרים ביחד עם התיאבון שפיתחה, והיא קימטה את מצחה והריצה את המספרים בראשה. אם X=18 היה הזמן שנשאר ו-Y=15 האנשים שהיו לפניה בתור כש-Z=1 היה הזמן הממוצע להזמנה ו-A=ערך הגלידה ו-B=הנזיפה שתקבל ממודי על שאיחרה…

"לילי." היא הסתובבה אל הקול, מרגישה שהוא היה מוכר איכשהו, אבל אז היא ראתה את הגלימות, הכבדות והשחורות ועם תחרה בקצוות ונחש שחור וגולגולת על השרוול. היא שכחה מהחישובים ושעונה נפל וקפץ על הרצועה כששרביטה נאחז בידה בחוזקה. לא כאן. לא יכול היה לעבור יום אחד בלי ש -

אוכל המוות לא שלף את שרביטו. הוא לא היה במצב להילחם. למען האמת, הוא… החזיק גלידה. והושיט לה. וכשעיניה טיילו במעלה הגוף מהחלקים החשובים שהחזיקו את השרביט אל הפנים, הקול התחבר לפרצוף והלסת שלה נפלה כמו השעון שלה. "סוורוס! מה אתה עושה פה?"

פיו התעקל בחיוך דק, גבה אחת מתרוממת בשעשוע מכך שהחמיצה את המובן מאליו. "מחכה לך." הוא הושיט את הגלידה שוב, וסימן בידו האחרת כדי לרמוז שהיא בשבילה ולהצביע לשולחן קטן לשניים שכנראה שמר בהמולה.

לילי הייתה חשדנית מאוד - גורם חשוב מאוד כדי לשרוד בזמנים טרופים אלו - אבל לא היה שום דבר מאיים בהצעה של חברה לשעבר, והיא החליטה לא לעשות סצנה לעת עתה. היא לקחה את הגביע, והלכה אחריו לשולחן, למרות שידה השנייה לא עזבה את השרביט שלה אפילו שחזר לנרתיק שלה. "זה לא הגיוני. לא סיפרתי לאף אחד שאני באה לכאן. אני לא ידעתי שאני באתי לכאן עד לפני עשר דקות."

הם התיישבו, וסוורוס פכר בגאווה את אצבעות ידיו הארוכות על השולחן, ושם את סנטרו עליהם כשרכן קדימה והסתכל עליה. "זה יום רביעי. ביום שני את לא רוצה להתעסק בכל הניירת שמצטברת בסוף השבוע ואת מתרצת."

מבטו גרם לה להרגיש לא בנוח, והדיוק שלו עוד יותר. היא ניסתה להשתמש בגלידה כהסחת דעת, אבל זה רק הגביר את התחושה המוזרה בנוגע לכל זה. שני כדורים של הטעם השבועי, בגביע ולא בוופל - וופלים ספגו את הגלידה - עם רוטב שקדים ופאדג' אבל בלי קצפת. בדיוק מה שרצתה לקנות. סוורוס עדיין דיבר. "ביום שלישי את צריכה לטפל בניירת וגם בניירת של יום שני, ואת נשבעת שזה לא יקרה שוב, אז ביום רביעי את עושה את הניירת מיד ומרגישה כל כך גאה בעצמך עד שבהפסקת התה הראשונה את קונה משהו."

הוא היה הגיוני לגמרי, והיא דקרה את הפאדג' בכפית, כשהיא מצמצמת את עיניה אליו כשהחליטה להראות קצת מהחשד. "בסדר, אבל מה גרם לך לחשוב שאהיה פה?"

"הטעם השבועי הוא פאדג' דומדמניות." החיוך קצת התרחב, קצת התרכך, ונראה כמעט מלא תקווה. "אני לא מאמין שהשתנית כל כך בכמה שנים מעטות."

הו, כמה שהשתנתה, ושניהם ידעו זאת, וגם הוא, אפילו אם זכר שהיריב היחיד של חולשתה לדומדמניות הייתה החולשה לשוקולד. המחסור בשלוש ארוחות ביום בלוח הזמנים המפרך שלו לא עזר לדמותו הרזה גם כך, ועצמות הלחיים שלו בלטו בכל צד של האף שגדל אף יותר כשעיניו שקעו אל העיגולים השחורים והמוכרים כיוון שאף אחד לא ישן מספיק במלחמה.  הוא עדיין היה רווק - אצבעותיו היו חשופות ואף אחת לא הזכירה לו לחפוף או לסרק את שיערו - ועיניו היו מבוגרות מאוד.

"אולי לא." היא שיקרה לבסוף, ונגסה בזהירות. היה בזואר בכיסה, לכל מקרה. עניין רגיל. אוגוסטה התחילה את זה. לא היה שום דגדוג, שום כוויה, שום טעם מצחיק, שום סימפטומים פתאומיים. רק שוקולד מריר ועשיר וגלידה פירותית, חמוצה ונימוחה ופצפוץ שקדים. חיוך שתהה בביישנות אם זכר איך להופיע הגיע אל הפה שלה. "תודה לך." הוא הנהן, והיא נגסה שוב. "אז זה עדיין לא עונה לשאלה למה אתה מחכה לי."

עכשיו נראה היה שהגיע תורו של סוורוס להרגיש לא נינוח, משהו שהיא חשבה שהיה מוזר בהתחשב בזה שחקר אותה. כתפיו התהדקו, ראשו התרומם גבוה במגננה ובקרירות שלמדה להכיר ממזמן. "שמעתי שמועות. רציתי לראות אם הן נכונות." הוא הציץ בכוונה ביד שלה, ואז, לדאגתה, במותניה. "וברור…"

הכפית נפלה בחזרה אל הכוס כשחצי ביס עדיין היה עליה והיא התרחקה משולחן, קמה על רגליה כשהנידה בראשה והסתירה מכולם חוץ ממנו ואולי מבעלה כמה הייתה לחוצה. "לא. אני לא עושה את זה. אני התכוונתי ל…" לילי עצרה את עצמה, שמה את ידיה על מותניה עכשיו כשהבינה את הלחץ והפכה אותו לתוכחה, כשלא היה אכפת לה מי יראה או ישמע. "אתה יודע, היינו חברים, אפילו אם נפרדנו בכעס, ואמרתי לעצמי 'את יכולה להיות בוגרת, לילי, תוכלו לדבר בשיחה מתורבתת בגלידריה מזדיינת', אבל אם אתה עומד להיות ילד מפחיד שעוקב אחריי בגלל שכן, התחתנתי עם ג'ים -"

"זה היה מה ששמעתי ולא למה באתי." קולו ופניו היו אמורים להיות אטומים, אבל היא ראתה שהמילים שלה פגעו לו בעיניים כשהושיט את ידו אל הגלימה, והוציא צלוחית קטנה וסגורה שהייתה בכף ידו. "הכנתי לך משהו. אני רוצה שתיקחי אותו."

זה היה משהו באיך שאמר את זה, או אולי משהו עמוק יותר מאינסטינקט שפשוט ידע את זה כמכשפה, וזה גרם לדם לעצור בורידים שלה כשלקחה אותו. "סוורוס, זה…"

הוא הנהן, והיא ציפתה לכל דבר חוץ מלחמלה האמיתית שהרשה לה להתפרץ כששוב ישבה. "זה ישפיע כמעט מיד," קולו היה נמוך מהרגיל, שומר על פרטיות וגרם לה לרכון כדי לשמוע אותו, "אז כדאי שתהיי במקום מתאים, אבל זה יגמר בתוך כמה שעות ויגרום לפחות אי נוחות מבדרך כלל. אני וידאתי את זה."

האימות של תחושת הבטן שלה שזה היה משהו שיגרום לה להפלה מבעד לזכוכית גרם לה להוריד את זה מיד, והיא נלחמה בדחף לזרוק אותו לצד השני של החדר בצחוק מזויף ולחוץ שיסתיר שזה קשור אליה. "אני עדיין אומרת שאם היית מוכר את מה שזה לא היה כדי לאפשר לי (5), היית יכול לבנות בית מאוניות. זה גורם לי להתגעגע אליך מאוד."

"את מתגעגעת אליי רק פעם בחודש?

השאלה שלו הייתה כנה, ופתוחה לכבוד העבר שלהם. אז, בהגינות ואולי כדי לנחם, היא ענתה. "אני מתגעגעת למה שיכולנו להיות לעיתים קרובות מאוד."

הוא השתנק. "ומה זה היה?"

לילי ידעה למה התכוון, והרגישה את בטנה שוקעת כשהיא איבדה תיאבון לביס הבא שכבר היה על הכפית. היא לא הבינה עד הרגע הזה עד כמה קיוותה שזה נגמר, אבל היא ניסתה להחביא את אכזבתה באדיבות. "עדיין חברים. היינו חברים טובים מאוד." היא התעלמה מהסלידה במבטו, הרימה את הצלוחית ושמה אותו בידה כשחייכה ויצרה קשר עין. "תודה לך. זה אומר לי המון; אפילו אחרי כל מה שקרה בינינו, אתה לא רוצה שאלכד בתאונה. גם אני מכירה את השמועות."

הלסת שלו התהדקה בצורה שידעה שסימנה כעס וניצחון ושראתה יותר מדי פעמים כשהיו נערים. "אז זה לא היה בכוונה."

"התינוק, לא," היא הודתה, אבל מיד הבהירה את הביטחון שלה. "אבל הנישואין, כן. ואנחנו שמחים בנוגע לזה," היא השתמשה בנימה מזהירה במילה. "בין אם זה היה לא היה בדיוק מתי שתכננו."

"דברים יכולים להשתנות. דברים משתנים." ההיסוס שבו הושיט את ידו אל השולחן כדי לקחת את ידה ולדחוף את הצלוחית בחזרה אליה רוקנה את הביטחון מקולו. ידיו היו קרות יותר ממה שזכרה, הדופק מהיר. האם הוא השתמש בדברים שלו (6)? היא קיוותה שהיה חכם משחשבה. איזה חבל אם הוא כן השתמש. מרלין, שרק יהיה לחוץ, אפילו אם לא נראה לחוץ, אפילו אם נראה ממש מתנשא. "אל תלכדי את עצמך, לילי."

הייתה שתיקה ארוכה, זאת שעשור של חברות יכול למלא באלף מילים בלי צורך. היה חבל שרבים מהן היו טיעונים, ויותר מכך שנשמעו בשתיקה ולא בקול. היא החזירה את הצלוחית לשולחן לפניו בצליל של זכוכית על זכוכית. "אני חושבת שהבהרתי מספיק באיזה צד אני. וגם אתה."

היא ציפתה לכעס, אבל לא ללהיטות הרעבה והמוזרה מאחוריו שהייתה קרובה יותר לתשוקה מכל מה שראתה בו ולא יכול היה להירשם בנוסחאות כימיקליות. "את עומדת על ספינה טובעת. כל יום התקווה  הולכת למסדר ולהילאים שבגדו כמוך." לשמוע את הסיכויים שלה למות באיזה יום במרירות כזאת מפה של חבר גרם לשיער על עורפה לסמור, ועיניו התרחבו בעוד התלהבות. "אבל אני די הצלחתי בעצמי, לילי. אני בעמדה מאוד חזקה. אם תתני לי סיכוי, אוכל עדיין להרוויח את ה -"

לילי קטעה אותו באצבע מורמת. "לא." הוא עצר, פגוע בבירור, אבל היא התעלמה מכמה ששנא כשקטעו אותו, כי הסובלנות שלה לקרב הזה כבר פקעה מזמן. "אתה לא מבין? זאת בדיוק הבעיה! אתה לא יכול להרוויח אותי!"

"כי ג'יימס פוטר המדהים כבר הרוויח." והם פשוט יכלו להיות שוב לבושים באדום-זהב מול ירוק-כסף במקום בירוק מול שחור, כשפיו התעקל בחיוך משועשע. "למרות שאני זוכר שפעם אמרת לי שגם לו אין סיכוי (7)."

"ג'ים לא הרוויח אותי." היא הייתה עניינית וקרה בתגובתה, בלי מגננה והיא ידעה כמה זה משפיע על סוורוס. הוא לא יכול היה לאתר שום רגש, כי כל הברה הייתה ברורה. "אני לא פרס. אני לא באה בדואר אם אתה אוסף שישה מכסים של קופסאות ומקבל ציונים טובים בבחינת הסיום. ג'ים השתנה, ומי שהוא הפך אליו זה מישהו שהתאהבתי בו. בבקשה, תגיד לי שאתה לפחות רואה את ההבדל."

"אני לא רואה שום הבדל." הוא התעסק בעקשנות. "אני רואה שהאדון פוטר צדק. אם הוא ינדנד מספיק זמן, הוא יוכל להשיג אותך. ונראה שלעת עתה, הוא הצליח."

"אין כאן שום 'לעת עתה'."

הכתפיים הצרות התרוממו בביטול. "הדברים יכולים להשתנות. החיים בלתי צפויים." הוא הסתכל הצידה כדי להוסיף דרמטיות למחווה הזאת, אבל כשעיניו השחורות חזרו אל שלה, היה בהן ניצוץ מסוכן שבעבר קראה לו רק בחצי בדיחה האזהרה להשמדה שלו. "אני לא תמיד אהיה הבדיחה של בית הספר, אסיר התודה לחברות שלך אפילו אם לא תחזירי לי אהבה."

זה כאב מאוד לשמוע את זה בפעם הראשונה, כאב לבשר מתחת לעור שלה בעוצמה שגרמה לה להרגיש קטנה מדי, גרונה לחץ, וכל גופה היה כבד. וזה היה יותר מסתם לחץ שהקשה עליה לבלוע. הו לא. לא דמעות. שיזדיינו ההורמונים. שיזדיינו לנצח. היא מצמצה בזעם, וריסיה הנחושתיים היו על עיניה עד שהדמעות נעלמו. "אתה לא אוהב אותי."

היו אלו שקראו לה אמיצה, אפילו היו לה כמה מדליות כאלה, אבל זה לא היה מספיק כדי שהיא תסתכל על פניו כשהוריד בלט בהם בגלל הסירוב שלה. גם הקול שלו פתאום לא התאים לו. "אין לך שום זכות להגיד את זה."

עכשיו היא כן הרימה את מבטה. היא הכריחה את עצמה, וכל המדליות היו קלות יותר להשגה, למרות שהיא נאלצה לזנוח את הקרב בדמעות. הורמונים. כאלה לא הוגנים. "אתה אפילו לא שאלת אם אני שמחה, סוורוס. אם אהבת אותי, זאת הייתה השאלה הראשונה שלך, והתשובה תשנה לך. אבל היא לא. אתה סתם כועס כי מהמקום שאתה יושב בו, האויב שלך לקח ממך משהו שהיה שייך לך."

"אני אעשה הכל למענך."

"זאת הייתה שבועה וגם וידוי וגם שקר, והיא התעמתה איתו על כך, עירומה מדי בעצמה כדי להרשות לו לקבל מחסה. "אתה לא תבגוד בהם. והם אפילו לא חושבים שאני אנושית."

שוב המגננה עם הכתפיים המתוחות, וזה היה כמו לצפות בנשמתו חוטפת מכה כשעיניו התמלאו בעליונות המרירה שלעולם לא חסר ממנה, אפילו כשאמר שנלחם בשמה. "אני חשוב מספיק אצלם וזה כבר לא ישנה."

"לי זה משנה!" היא ירקה.

הוא התגונן לגמרי עכשיו, והיה אטום לגמרי עם קוצים בקצוות. "מה פוטר מציע לך? כסף? הרפתקה? המשיכה של הילד הרע שפעם כל כך שנאת? הוא כזה טוב במיטה? או שאת תגידי לחבר ותיק את האמת בנוגע לכך שרצית שם משפחה לתאונה הקטנה שלך?"

מישהו שלא הכיר אותם היה מצפה שהיא והמזג האגדי שלה יתקוף אותו בגלל ההאשמה הזאת. מישהו שלא הכיר אותם היה מצפה לסטירה, עזיבה או אולי פריצה בבכי, לפחות לתשובה פוגעת. מישהו שלא הכיר אותם היה מאוד מופתע שהגניחה הקטנה שברחה מפיה הייתה אחת של הבנה, שהיא כרכה את שתי ידיו בשלו ונישקה נשיקה ארוכה של אחות את האגודלים שהיו מצולקים מכוויו של חומצה והיה להן טעם של תרכובות מרירות, שקולה היה קול של אימא שקראה סיפור אחרון לפני השינה לילד שכבר היה מת. "פעם, סוורוס, הכרתי שני בחורים שהיו ממש פוצים. את אחד מהם הכרתי מאז שהיינו ממש צעירים. ידעתי שיוכל להיות הרבה יותר טוב… או שהיה כזה, פעם. שניהם אמרו שאהבו אותי. הם פגעו אחד בשני ובי כשניסו להרוויח אותי. ואמרתי לשניהם ללכת להזדיין (8)."

האגודל שלו יצר מעגל על גב ידה. שום דבר אחר לא זז. נראה היה שמלמל בלי אוויר. "חוץ מזה שעבור אחד מהם, שינית את דעתך."

היא הנידה בראשה, וגרמה לתלתל ג'ינג'י אחד ליפול על עיניה. היא לא הזיזה אותו. "בכלל לא."

"אז איך מסתיימת האגדה הקטנה שלך?" הוא שוב ניסה להיות ציני, אכזרי, לירות שוב מאחורי החומות. הוא נכשל; זה לא היה מטח כבד אלא ילד שצעק איומים מטירה הרוסה.

"שני הבחורים המשיכו לרדוף אחריי לזמן מה," היא הודתה, "אבל בסוף, שניהם הבינו שיכולתי להציע להם רק ידידות, ואפילו את זה לא אם יתנהגו ככה. אז שני הבחורים עזבו."

"מעולם לא הפסקתי לאהוב -"

ההנדה הקטנה בראשה, שבקושי הצליחה להזיז את השיער, עדיין יכלה לעצור אותו. "עזבת, והמשכת באותו השביל. קיבלת את זה." עיניה נחו על הסימן מתחת לרקמה. "הצטרפת לאנשים שרואים אותי רק כחפץ, ואני באמת לא מאמינה יותר שאתה לא מרגיש את אותו הדבר, אפילו אם אתה אומר לעצמך משהו אחר. אתה הפכת את זה שלא השגת אותי לעוד שורה ברשימת הדברים שאתה כועס עליהם, ואתה חושב שבסוף הרגשות שלך וההצלחה שלך אמורים או יכולים 'להרוויח' לך את הפרס שלך."

"ובינתיים, גיבורנו…"

"גם ג'ים עזב." היה צחוק אפלולי קטן שהפתיעה אותה, והיא משכה בכתפה. "אוקיי, כן, הוא השתעמם מרוב לא. אבל כשחזר, הוא ממש הבין שהצעתי רק ידידות, והוא היה בסדר עם זה." היא הרימה את מבטה, והתפללה שיקרא את האמת בעיניה, שיראה שכן, זה היה אמיתי. שעם כמה שזה יכאב לו להבין בטווח הקצר, היא לא נלכדה בהריון או בכריזמה או בסקס, אלא רק באהבה. והיא ידעה שאם באמת אהב אותה, השמחה תהיה שם גם. וגם לא. "ממש בסדר," היא המשיכה בשקט, "ולא עשה את הצעד אל מה שידע שיקבל אם יחכה בסבלנות. הוא ראה בעצמו את הכיעור שראיתי. הוא השתנה. והחלטתי שחיבבתי את זה. אני החלטתי. לא הוא ניצח."

עוד שתיקה, אחת שבה ידיו נמשכו משלה והשתלבו אחד בשנייה בלי לזוז. "ומה היה צריך לקרות כדי שתבחרי בי?"

זאת הייתה יכולה להיות שאלה לא מזיקה, שאלה רטורית או נוסטלגית בנוגע לדרך שלא לקח בחיפוש אחר משמעות, אבל הייתה בה נימה מאוד מחושבת שלא החמיצה, וזה הכעיס אותה. "אתה עדיין חושב על זה כמו על נוסחה לאחד השיקויים שלך!" לא היה אכפת ללילי אם היא כמעט צרחה, וממש לא היה אכפת לה מי שמע או שהרימה את כוס הגלידה שכבר נמסה, והשפריצה כתמים סגולים וחומים על הרצפה המרוצפת. "אנשים לא עובדים ככה! זה לא קצת מזה, קמצוץ מזה, לוודא שהכמויות הנכונות ולבשל את זה כמו שצריך, להיות סבלני מספיק ומוכשר מספיק ובום, מנה מושלמת שלי!"

היא האדימה, היא לא גמרה, והייתה קרובה מאוד לנקודת האל-חזור שלא אמרה במשך שנים אבל הייתה צריכה להגיד לפני שנים, אבל זה לא שינה לה. הכל נקטע בידי הצליל הקר והמכני של הצפצוף של השעון שלה, והיא נשמה נשימה עמוקה, העבירה את ידיה על פניה וחזרה להיות הילאית. לאחר מכן סוורוס הסתכל עליה במבט שהרגיש כמו מגע בעור לא חשוף. "זה לא נגמר."

"בעצם, זה כן." היה כל כך קל ככה, כשיכלה לעשות את זה לא בתור חברה ותיקה שכמעט הייתה איתו אלא בתור מקצוענית שרק לפני חודש שרדה את הכאוס והמארב כשהעמידה-פני מתה ליד הגופות המדממות של התאומים לבית פרואט. "השיחה הזאת נגמרה, ואנחנו גמרנו. כי עדיין החלטת לבחור דברים שאני לא יכולה להתחבר אליהם ובנוגע לכל השאר, לא משנה איך תרצה להגיד את זה - בין אם תרצה להגיד שהוא זכה בי או להודות בזה שאני בחרתי בו - זה נגמר. נדרתי נדר, וזה היה לפני שידעתי משהו על זה, ואני התכוונתי לזה; לטוב ולרע, עד שהמוות יפריד בינינו."

"אני תמיד אוהב אותך, לילי." זה היה צריך להיות שונה כל כך, אבל המסכה שלו גם חזרה אליו עכשיו, וזה היה סתם איום לעגני ולא-אנושי מהריק.

"אני יודעת שאתה מאמין בזה," היא אמרה, "וזה מפחיד אותי מאוד." היא נעמדה שוב, הושיטה את ידה שידעה שתידחה, לפני ששמה את ידיה מאחורי גבה והנהנה בכבוד. "שלום, סוורוס. אני אתגעגע לחבר שלי. אני מצטערת שלא חשבת שזה שווה יותר."

הוא לא אמר כלום. לא כשהסתובבה, לא כשהלכה בחנות, לא כשפתחה את הדלת, אבל אפילו שקולו היה נמוך גם בעבור השיחה שלהם ליד השולחן, הוא הצליח להגיע אליה ולהרעיד את עמוד השדרה שלה כמו צעדים על הקבר שלה. "אני לא אוותר עלינו."

זה הפסיק להיות יום טוב.

גם השאר לא שינה, בעצם. הייתה עבודה, אבל לא למיין ילדים עם עיניים נוצצות למחלקה, רק מהסוג שרוב העבודה שלה הייתה. הייתה שיחה עם עמיתיה לעבודה, אבל שום דבר חשוב, רק העניינים הפורמליים של להמשיך להפעיל את הכול כשהכול התפרק ולהמשיך להעמיד פנים שאף אחד לא ידע מה הם עשו. היה אוכל, אבל שום דבר טעים, סתם משהו מהמזנון שהיה חום והיה בו קרום ואולי רוטב. היה טיול הביתה, אבל אף אחד לא דיבר איתה כשחיכתה להתעתק מהלובי, כשצפתה בבוץ נמחץ מתחת למגפיה בצללים שהיו ברחוב שהוביל לבית במכתש גודריק.

היו חיים, אבל הם לא נראו אמיתיים, לא שינו עד שנכנסה בדלת וסגרה אותה מאחוריה ונעלה. לא עד שהייתה בסלון והורידה את הגלימה הירוקה, הורידה את החגורה ושמה אותה על שולחן הקפה, הורידה את המגפיים ושמה אותם על השטיח עם הגרביים בולטים מהם כמו שקים של חג המולד. לא עד שהתפשטה עד לחזייה ולתחתונים שלה ולעור שלה וזחלה מתחת לשמיכה אל הספה, אל חיקו של בעלה שנרדם כשחיכה לה כי הייתה לו משמרת לילה והוא לא בא הביתה עד עשר בבוקר.

לא עד שהזרועות שלו היו מסביבה והוא מצמץ כשהתעורר, ניסה להתמקד בלי המשקפיים שעדיין היו על הרצפה לידו אבל החזיק אותה מיד, מיד ליטף אותה, הגיב לרכות עורה, חיפש את התינוק שלהם במגע רך של ידו. היא נישקה אותו, בהתחלה על השפתיים, אז על הסנטר, לשונה מלקקת את סנטרו בצורה שהתגעגע אליה כאינטימית ומנחמת ומינית כמו שזה היה צריך להיות. הוא מלמל את שמה, פרע את שיערה, והיא עצמה את עיניה. "מותק?"

"המממ?" קולו היה צרוד מרוב שינה, אבל היא הכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שהיה ער בצורה שהזדקקה לה.

אצבעותיה החליקו מתחת לחולצתו, וליטפו את החזה שלו. "אתה מוכן להבטיח לי משהו, אפילו אם זה לא יהיה הגיוני או יפגע בגאווה שלך או שסיריוס בחיים לא יבין?"

עין שחורה אחת נפקחה, גבותיו התקמטו, ולמרות שלא זז חוץ מזה, היא הרגישה את כל העייפות נעלמת מגופו הרזה מתחתיה. "מה קורה?"

"אם אי פעם תראה שוב את סוורוס סנייפ, פשוט תברח. אל תשאל למה." היא לא התכוונה להיות כזאת מסתורית, והיא הזדקפה קצת, שונאת את איבוד המגע אבל רוצה שיראה את עיניה. "נתקלתי בו היום ו… אני לא רוצה להיכנס לזה. אבל תבטיח לי שתעשה כל מה שאתה יכול כדי לא להיכנס איתו לקרב או שחס ושלום תאכל או תשתה משהו שהוא יתן לך."

הוא שוב נרגע, אבל לילי לא חשבה שהתעלם ממנה, כי ידעה שהמידע פשוט עבר ונכנס לתוכו ולא יצא שוב עד שיהיה חשוב. פעם זה היה אחד מהדברים הכי מכעיסים ומדהימים שעשה. ידו עברה מהבטן שלה אל הגב, אצבעותיו לוחצות וממששות במומחיות את הצלקות שהביאה הביתה בכל יום. "אז הוא עדיין כל כך כועס על כל העניין בבית הספר?" הוא הרהר בהיסח הדעת, "סוור-מאוס מנסה להשתוות מול קרניים? אני עדיין רשום אצלו?"

היא הנידה בראשה, וקיוותה שזה יכול היה להיות כזה קל, אבל הייתה מודעת לכך שזה לא היה וחששה שידעה מה הייתה המשמעות של זה וקיוותה בכל ליבה שטעתה אפילו שידעה שלא. "גרוע יותר, ג'ים. לפי דעתו, אתה עדיין עומד לו בדרך."

סוף

(1) מדאם מלקין- החנות בה קונים תלבושת אחידה להוגוורטס.

(2) כלומר, היא כותבת אוונס ואז משנה באמצע לפוטר.

(3) פלוריאן פורטסקיו- מוכר הגלידות בסמטת דיאגון. צאצא רחוק של דקסטר פורטסקיו, מנהל לשעבר של הוגוורטס. מבין בהיסטוריה, נחטף בידי וולדמורט ונרצח.

(4) פרנק לונגבוטום- אבא של נוויל.

(5) לפי הסיפור, סנייפ נתן ללילי משהו שיאפשר לה להיכנס להריון.

(6) כלומר, עישן חומרים מהשיקויים שלו.

(7) בספר השביעי, סנייפ מראה להארי שיחה שלו עם לילי בו היא טוענת שג'יימס הוא אידיוט נפוח.

(8) בספר החמישי, כשהארי מגלה על הקרב בין ג'יימס וסנייפ שהסתיים בזה שסנייפ קרא ללילי "בוצדמית מסריחה".