סלואה- פרק 18 : בן פריטני

נוויל ושיימוס מתחילים להיכנס עמוק למיתולוגיה.

אבל… למה דווקא הם?

והם בכלל יצליחו להתחבר שוב?

פרק 18

בן פריטני (1)

המערה לא הגיעה עמוק כל כך כמו שציפה. במקום, הקירות החלקים והארוכים נטו למעלה, בהתחלה בעדינות, ואז עלו בתלילות יותר ויותר עד שהתקשה לצעוד בשיפוע הזה שלא היו בו מדרגות חצובות. לידו, לקליודנה לא היה קשה בכלל, והיא ריחפה לה כאילו המערה הייתה מאוזנת, אבל לא הקלילות הלא טבעית של האלה הטרידה אותו.

לפי מה שחישב, גם בהערכה גסה, הם כבר היו אמורים להגיע אל פסגת הגבעה הקטנה, והוא התחיל לתהות האם הקסם המוזר באויינאגט גרם לחלל להיות מוזר כמו הזמן. הוא הניח שזה עוד דבר שיהיה עליו להוסיף לרשימה הגדלה של השאלות למוריגנות… מה שזה או הן או היא הייתה.

פתאום, המערה התאזנה, וכשפנו בפינה הראשונה שנחשפה להם - הם בטח כבר עברו קילומטר - הוא ראה פתאום דלת עץ כבדה שחסמה את המעבר, הידיות העבות חקוקות מארד בצורה של ראשי זאבים פעורי פה. השומרים האלימים הללו הזכירו לו ראש זאב אחר, חקוק משנהב ודומה מאוד, והוא רעד כשהיסס, לא בטוח אם צריך לפתוח את הדלת בעצמו או לחכות שהמדריכה תעשה זאת.

שוב, נראה היה שקליודנה קראה את מחשבותיו, והוא הרגיש את ידה הרכה על גבו. "קדימה, ילד. המוריגנות קראה לך לבד."

הוא הסתובב במהירות, מופתע לגלות עד כמה דאג שהיצור היחיד שהכיר בכלל בצד הזה עומד לעזוב אותו. "את לא -"

היא הנידה בראשה, ופתאום הוא הבין שהיא התחילה להיעלם, עורה החיוור משקף את הלפידים מאחוריה, והוא הושיט את ידו, בלי שיהיה אכפת לו אם זה בסדר לתפוס באלה כשתפס את גלימתה החלקה. "בבקשה… אין לי מושג מה קורה פה, את לא יכולה לבוא איתי רק לדקה או שתיים?"

הבגדים מתחת לאצבעותיו לא התקשו, אבל היא גם לא המשיכה להיעלם. "גם חברך יהיה שם, אבל חוץ מזה, לא, איני יכולה להיכנס אל היכל המוריגנות כשהן מבקשות פרטיות."

"הוא לא חבר שלי." נוויל לא התכוון שזה ישמע כל כך רגזני, אבל לא היה אכפת לו. כבר היה מספיק רע שהאיש האחר הכניס אותו למצב הזה מלכתחילה, וזה רק העליב אותו יותר שהייתה לו תחושה מוזרה ששיימוס לא יופתע כל כך ממה שמחכה בצד השני של דלת הארד.

"אני יודעת על מה שעבר ביניכם," היא הכירה. "עמוק פצעתם אחד את השני, ומילים יכולות להיות קרות וקשות כחרבות, אכן, אך מה שלפני כן עוד מחבר ביניכם עמוקות."

"זה לא המילים שלו," מחה נוויל במרירות. "זה מה שעשה. אני יודע שהוא אומר דברים מטופשים לפעמים - אני יכול לסלוח לו. אבל אני לא יכול לסלוח לו על כל האנשים האלה…" הוא בלע את רוקו, מסרב לתת לקולו להישבר או לרעוד. "הם היו חברים שלי, גברתי, חיילים שלי… אשתי."

"אכן נכון, כל זה," היא הרימה את ידה, ליטפה את לחיו, ואצבעותיה היו כמו משב רוח חלש מאוד. "אולם סלחת לגאוותו העיוורת של דמבלדור על פי שניים מיקיריך, ועל פי עשרים באופן כללי, ולו מעולם לא קראת יותר ממורה."

הוא מצמץ, נדהם ממה שרמזה וגם מזה שהכירה את השם, אולם לפני שיכול היה לשאול עוד משהו, היא נעלמה, והפכה לאוויר דק בלחישה של רוח שהפכה את גופה לעשן שנעלם. לרגע ארוך, הוא פשוט בהה בריק בו עמדה, ואז נשם נשימה עמוקה, והסתובב כדי לתפוס בפיות הפעורים בשתי ידיו.

הוא הניח בכלל בלי להבין שיגיע אל ראש הגבעה, וילך לאיזה יער או למעגל של אבנים מסתוריות, אבל כשהדלתות נפתחו בקלות, הוא גילה שקפא במקומו כשבהה בתדהמה במחזה הבלתי אפשרי שנגלה לעיניו.

הוא ראה משהו כזה רק פעם אחת, כשהסקרנות הובילה אותו אל הבניין העצום של קתדרלת קנטרברי (2) בקנט, שם נולדה חנה. התקרה התנשאה לגובה עשרים וארבעה מטרים בקלות מעל לראשו, בתמיכה של קורות שלא היו עבות יותר מגפרורים ממרחק כזה, אבל שידע שהן בטח ברוחב של גזעי עץ. הקירות כוסו לכל אורכם בטפטים שהיו מלאים בפרטים יותר מכל מה שראה אי פעם, והראו מחזות שבהם צבאות לחמו בקרב עתיק, ולמרות שהאולם היה ברוחב של שלושים מטרים, הרצפה הייתה גוש שיש אחד, חלק כזכוכית.

חמש מאות אנשים יכלו לסעוד כאן בקלות אם היו שולחנות, אבל היה רק רהיט אחד בקצה הרחוק של האולם; כס מלכות שעל גב האבן הגבוה שלו היו חקוקות כנפיים של עורב שחור וענק. הוא היה צריך להיראות קטן, אבוד במרחב הגדול, אבל כל החדר היה כמו טבעת שהקיפה את היהלום שהיה כס המלכות והאישה שחיכתה לו שם.

דלת שנייה נפתחה, ואז נסגרה, אבל גם שידע מי נכנס, הוא לא הוריד את עיניו מהאישה - המוריגנות, היא בטח הייתה. היא הייתה גבוהה, בטח גבוהה כמו נוויל עצמו, אם לא יותר, והיא לבשה טוניקה אדומה, קצרה וללא שרוולים, שחשפה כמעט לחלוטין את רגליה הארוכות. שריון מארד עטף את ירכיה וגופה, מפוסל כל כך טוב עד שנראה כמו עור שני וזוהר, וקסדה מארד בצורת כנפי עורב הופיעה על רעמת שיער אדומה בוהקת יותר ממה שאי פעם היה לאחים וויזלי.

היא הייתה יפהפייה, בדיוק כמו קליודנה, אבל היה זה יופי קר, היא נראתה כל כך חזקה עד שכמעט הייתה גברית, והיא הקרינה כל כך הרבה עצמה עד שנוויל חש צורך לכרוע על ברכיו, אבל כשניסה להתכופף, הוא גילה שכבר עשה זאת. ראשו היה כפוף, והוא שמע את לבו פועם באוזניו בהתלהבות בלתי מוסברת שלא הייתה דומה לכל מה שהרגיש אי פעם, הנוכחות לבדה גרמה לכוחו להתעצם עד שהרגיש אותו מדגדג ופועם בבשרו.

"בנדיה (3)." המילה הייתה צריכה להדהד מאוד, אבל זה נשמע היה כאילו שיימוס דיבר בתוך סלון קטן ונוח, וכשהאישה דיברה, תגובתה הייתה שקטה גם כן.

"שיימוס מאלסטר. נוויל מיורק. התקרבו עכשיו. אנו נראה אתכם." הדחף שהוביל אותו לכרוע על ברכיו נעלם פתאום, והוא נעמד, מסוגל להרים את ראשו וגם להסתכל בתוך עיניה כשצעדה קדימה, מתעלם בכוונה מהצעדים שנשמעו לצידו.

היא עמדה כדי לברך אותם, אבל כשידיה הארוכות קמו מהכיסא, הן נפרדו, קפלי הטוניקה נפרמו, שערותיה התרחבו ברוח שלא נגעה בטפטים, אבל מה שקרה היה יותר מכל רוח. כמו עלי כותרת שעפו מפרח אחד, שלוש נשים צעדו קדימה מכס המלכות בו ישבה אחת.

המרכזית עדיין הייתה האישה שראה, אבל כעת הוא רק יכול היה להגיד שהיא נראתה טהורה, למרות שלא היה בה שום דבר לא טהור או פגום מקודם. הטוניקה שלה הייתה אדומה כמו דם טרי, ושערותיה כבר לא היו אדומות-חומות, אלא נראו בדיוק כמו החולצה, עיניה שחורות ורגועות. כשהסתכל, הוא ראה שהנשים האחרות דמו לה בפניהן ובגובה, אבל היו שונות מאוד.

גלימות אפורות ושחורות, אווריריות ומלמלתיות, כיסו את זאת לימינה, שערותיה מכסות חצי מפניה בחוטים שחורים ארוכים וצמיגיים. עורה היה חיוור כשעווה, עיניה לבנות ועיוורות, אבל כשסובבה אותן אליו, אצבעותיה מודדות אותו, הוא הרגיש כאילו לא רק אתה אותו, אלא בתוכו, דרכו, והשאירה אותו ערום מול המבט הריק.

לשלישית היה שיער בצבע זהב טהור כמו אור השמש, רעמת תלתלים שהגיעה כמעט אל מותניה. לבושה היה דומה לזה של נוויל, של גבר, ושל לוחם, אבל הוא היה מוכתם וחתוך בעשרות מקומות, מלא בדם ובחול, והחרב שהייתה על מותניה הייתה עם להב שבור. עיניה הכחולות והטהורות נצצו מרוב רעב, אבל היה משהו פראי ולא צפוי במבטה, ונראה היה שתוכל לקפוץ קדימה ולנשק אותו או לתקוע את מה שנותר מחרבה בחזה שלו בהתרעה של רגע.

הוא התקרב למרחק שלושה מטרים מבסיסו של כס המלכות לפני שעצר, ושוב כרע על ברכיו. הסידה צדקו, היא הייתה הן וזה היה הגיוני, גם אם כל השאר לא. הוא שמע כבר על שלישיות של אלות קודם, אולם מעולם לא ציפה לפגוש אחת, והדבר הזה לא הכין אותו למפגש אישי. לנוויל לא היה מושג מה להגיד, אבל זאת באפור דיברה, ועזבה את האחרות כדי להקיף אותו, ואז את האחר שבקושי ראה מזווית עינו.

קולה הדהד, כל כך עד שנשמע כמו הלמות גשם על חלון, אבל המילים היו ברורות.

האמן בלהבים ובחרבות

בחירות הובילו אל דרכים לא צפויות

ניצוץ אדום וקור של שנהב

שום דבר לא כמו שנכתב

היער נשאר ובוערת הנערה

מאדמה מחולקת תבוא הישועה.

הוא לא שמע את הנבואה שקבעה את גורלו כילד, אבל קרירות עד לשד עצמותיו תפסה אותו לאחר השיר, והוא ידע שזה לא טריק של מגדת עתידות. לא הכול היה הגיוני, אבל הוא הבין את המשמעות כדי להבין שהעיניים העיוורות היו חודרות כמו שהרגישו, וכשהסתובב כדי לעקוב אחריה, הוא סופסוף הסתכל על שיימוס.

למרות כל מה שקרה, הוא עדיין היה מלא בכעס אכזרי בגלל הפה הלא מתנצל, האתגר בעיניו. לבושו היה זהה לזה של נוויל, אבל הוא לא יכול היה שלא לחשוב בילדותיות ששיימוס לא נראה מוזר. אם בכלל, זה התאים לו הרבה יותר מחולצה, שערותיו הארוכות וקעקועיו הכהים גורמים לו להיראות כמו לוחם קלטי גיבור ללא מאמץ.

פיו של שיימוס זז לזמן כה קצר עד שזה נראה היה כמו דמיון, אבל הוא ידע שהחיוך היה אמיתי, למרות שלא יכול היה להגיב כשהאלה שוב המשיכה.

השער לא ייפתח מרצון

מה מניע אותך, ילדי הקטון?

נוויל לא הבין את השאלה, אבל כשפתח את פיו, מה שיצא לא היה מה שהתכוון להגיד, והוא שמע את קולו מודה בדברים שהוא מעולם לא הרשה לעצמו לדעת לפני כן. "פחד. פחד הביא אותי אליכן. חייתי את כל חיי ככה. פחדתי ממה שאני לא אהיה, ממה שאני, מלאכזב את ההורים שלי, את סבתא שלי, אנשים שאני בכלל לא מכיר.

"עשיתי דברים שכולם אמרו שהיו אמיצים, אבל רק בגלל שפחדתי ממה שיקרה אם לא אנסה לפחות, ונתתי לאנשים אחרים לנצל אותי ואפילו ניצלתי את עצמי בגלל זה. עשיתי רק דבר אחד שלא היה מתוך פחד, וזה היה להתאהב, ואפילו אז ניסיתי להתעלם מזה בהתחלה כי פחדתי ממה שיכול לקרות."

הוא עצר לבסוף, אבל גם לאחר שסיים את ההודאה, הוא היה ללא מילים. זה היה נכון, נכון יותר מכל מה שאי פעם רצה להודות בו, אבל לפני שיכול היה להבין את מה שגילה ללא רצון, המבט המנצח בעיניו של שיימוס הפך לתדהמה כשגם הוא התחיל לדבר, והבהלה בעיניו חשפה שגם הוא לא רצה בכך.

"עבורי זאת שנאה. שנאה וכעס. זה לא היה רע כל כך כשהייתי צעיר, אבל זה עדיין היה שם; שנאתי את אבא שלי כי הוא עזב אותי, את כל החבר'ה שגרמו לי לפחד כל כך כל פעם שעזבתי את אימא שלי והלכתי לבית הספר, שאולי היא תחטוף ירייה ברחוב כשאני לא שם. שנאתי את רידל ואת החבר'ה שלו שהביאו את המלחמה למקום בו הדברים היו אמורים להיות יותר טובים, וכמעט כל אחד בעולם הקוסמים כי ידעתי שחבורת ילדים הייתה צריכה למות ולתקן את הפחדנות שלהם.

"ואז זה נגמר, וכולם אמרו שניצחנו, אבל שנאתי כל בן זונה שהמשיך בחיים כשאני כעסתי ודיממתי מבפנים כדי לנשום בלי לצרוח, והם פשוט רצו לתת לי מדליה וללחוץ לי את היד ולהשאיר אותי חנוק. השנאה כמעט הרגה אותי,ואז היא החזירה אותי כשהיה לי משהו לחיות עבורו, ועכשיו היא הרגה כמעט את כל מי שהיה אכפת לי ממנו, ובכל האש שהייתה שם, השנאה שלי התגברה, אבל היא לא תצא לשום מקום, אז אני חושב שהפעם היא תיקח אותי."

הדממה נפלה על ההיכל לאחר הווידוי השני הזה, אבל האישה אדומת השיער ברקע פשוט הנהנה, וחזרה לשבת על כס המלכות כשתפסה את סנטרה בידה והסתכלה על שני הנערים הצעירים שכרעו לפניה. היא הנהנה בסיפוק וסימנה להם לקום על רגליהם.

"אם כך, אתם מכירים את עצמכם, שיימוס מאלסטר ונוויל מיורק, בין אם אמרתם את המילים לפני כן או לא, אפילו בלבכם. זהו כוח. אל תתביישו במה שאמרתם, גם כן. שנאתך היא הצל שמוטל בגלל האור הגדול של האהבה אותה אתה מסוגל לתת, בן אלסטר, ולפעול למרות פחדיך זאת הגדרת האומץ, בן יורק. הרווחתם את זכותכם לעמוד כאן, ושנענה על שאלותיכם, כי באדב (4) דיברה יפה, ויש לכם היכולת להיות מה שחיפשנו, ביודעין שיום זה יבוא."

נוויל היסס לפני שהיה מוכן לנסות לדבר שוב, אבל למזלו, מה שאמר היה בדיוק מה שהתכוון אליו וזהו. "מה זה?"

הן אמרו זאת ביחד. "גיבורים."

הייתה שתיקה, ואז שיימוס צחק בקדרות. "אה, אני בטוח שההילאי יהיה ממש שמח לעזור לכן כאן. אות מסדר מרלין, דרגה ראשונה, הוא, והתקבל אצל מלכת אנגליה המזורגגת בעצמה -"

"היא גם קיבלה את הארי ואת השר, פיניגן!" נוויל ידע טוב מאוד שזה רע שהרשה לעצמו ליפול בנוכחות המוריגנות, אבל לא יכול היה לעמוד בכך. "היא ביקשה ממני להביא את הקצינים ששרדו, אבל כנראה זה נקבר מתחת לבקבוקים הריקים יחד עם כל שאר המכתבים שהתעלמת מהם."

עיניו של שיימוס הבזיקו מכעס, והפכו לחיוך לועג כשהסתובב אל המוריגנות וקד קידה. "לפי ההילאי פה, את מבינה, לא הייתי צריך להתאבל על חבריי, ואז לנסות להתעמת מול איום אמיתי -"

"הפכת לרוצח ולנוקם והובלת אותנו לטבח בגלל הנקמה שלך!"

"אתה היית זה שרצה להביא אותם מלכתחילה!"

"אתה לא -"

"דממה!" החרב של האלה הזהובה חתך את האוויר בין שניהם, והוא הרגיש את עצמו עף לאחור קצת כאילו ידיים בלתי נראות דחפו את החזה שלו. הלהב לא היה שבור, אלא שלם ונוצץ, ועיניה הבזיקו מרוב זעם כועס כשהסתכלה מאחד אל השני, ידיה בולטות במקום בו אחזה בנדן העבה, מוכנה לתקוף כל אדם. "טיפשים, שניכם. ברגע שהייתה לו הקדרה, אף כוח של בן תמותה לא יכול היה לעצור אותו. רק הילדה הצליחה להאט את עלייתו, והאשמותיכם הקטנוניות אינן שוות דבר!"

"אז אם אין בן תמותה שיכול לעצור אותו, למה אתן לא עושות משהו?" חוצפתו של שיימוס הייתה מדהימה, אבל הוא לא הראה שום פחד כשהתקרב אל האלה, והניף את ידו בהאשמה. "אתן נגדו כמונו, וחשבתי שאתן אלות! אתן לא אמורות להיות חזקות?"

פניה האדימו, והיא הסתובבה, חרבה מתרוממת במכה שהייתה צריכה לחתוך את הקוסם האחר לשתיים, אבל האדומה נעמדה, והמכה הפכה למערבולת של כלום כשנכנסה לתוכה בחזרה. העיניים השחורות היו כחול עמוק, הגלים האדומים היו צמודים יותר, אבל לא ראו שהייתה שם עוד אחת, והיא דיברה אל שיימוס ברוגע מושלם וסמכותי. "יש גבולות אפילו לכוח שלנו."

המכה שעמדה לקרות הבהילה אותו מספיק כך ששתק לרגע, ראשו קד, אבל אז הפרצוף המנומש התרומם שוב, הכעס מוסתר מתחת לציפוי דק של איפוק. "לא יכולתן לפחות לשנות את הקרב לטובתנו… זאת הייתה נמיין (5), נכון?"

"זאת אני," היא הסכימה, "ואם היית מחייך אליי במתיקות כפי שאני יודעת שאתה מסוגל, אולי הייתי שוקלת זאת. אני חשופה לחנפנות כמו כל נערה… אבל רובכם לא האמנתם."

עכשיו נוויל לא יכול היה למנוע מעצמו להתערב, מבולבל ומרגיש קצת נבגד מהמחשבה שהניצחון היה פשוט מאוד והיה רק עניין של אמונה. "אמרת כרגע שאי אפשר להביס אותו…?"

"ועדיין הייתם מפסידים, אולם אולי זה לא היה כזה טבח, או שמותכם היה טוב יותר… או אולי כלום ושום דבר." היא משכה בכתפה כאילו זה לא היה חשוב, יושבת שוב, אבל זאת ששיימוס קרא לה נמיין יצאה שוב כשעשתה זאת, שוב עומדת, חברה לא מזיקה ושבורה בחגורתה.

"איני בוחרת בצדק או בטעות בפשטות. יש לי רצונות, ואולי הלוחם ישנה אותם לרגע, אבל ארורים תהיו אם תחשבו שאפשר לדעת או לשלוט במה שאעשה בסוף." היא זרקה את ראשה, וחיוכה היה מתוק באופן מוזר, חיוך פתייני של נערה צעירה ויפה, אבל המבט בעיניה אמר שהנשיקה המובטחת תהיה מורעלת.

נוויל רעד, צעד קצת לאחור כשהסתכל על האישה על כס המלכות, ולא היה אכפת לו מנימת התחינה  שבאה אל קולו. "אני לא מבין שום דבר! מה אתן… מוריגנות, נמיין? אתן באמת אלות?"

"אכן אנחנו." היא הסתכלה עליו במבט כזה מבין עד שהבין מיד ששאלותיו כבר נענו, למרות שהיא המשיכה. "בכם עצמכם יש את הכוח לשלוח שועל קטן או בולדוג צעיר שמפגין באופן טהור את הקסם ואת האמונה שלכם. מה יקרה כשבמשך זמן רב, רבים כל כך ישלחו את אמונתם המאוחדת לשמיים? אני היא המוריגנות, המנהיגה והשליטה, אחיותיי באדב ונמיין הן כן כוחותיהם של הנבואה והמוות, ושל מהומת שדה הקרב. בנו כוחות הרבים כפי שבים יש כוחות טיפות הגשם, אולם האמונה שיצרה אותנו גם כובלת. איננו יכולות לעמוד מול אלים שנוצרו מאמונה זרה, או אם יש כאלו מאיתנו שעומדים מעל כולם, אבל כאן בממלכתנו, אנו אינסופיות."

"אז…" הוא שתק, מתקשה להבין. "הכול פה אשליה, משהו לא באמת גשמי… כמו פטרונוס?"

היא סימנה לו להתקרב, והוא זז למרות החשש, גופו מגיב לא כנגד אלא למרות רצונו כשראה את עצמו שוב כורע, ראה יד מושטת עד שהיא לקחה אותה. המגע גרם לו להשתנק, והוא לא ידע אם התחושה הייתה ייסורים כואבים או עונג אורגזמי או שום דבר. זה עבר בכל גופו מהמקום בו עורה - שלא הרגיש כמו עור, בעצם, אלא כמו משהו שיכול היה לתאר רק כרוח מוצקה - נגע בשלו. איכשהו, הוא ידע שהיא לא באמת נגעה בו, היא נגעה בקסם שלו באופן ישיר כאילו דחפה את אצבעה בעורקיו כדי לגעת בדמו, ושלה היה גדול יותר משלו עד ששלו נמס ונבלע כמו נר במדורה.

זיעה קרה הופיעה על מצחו, פיו היה יבש, ראשו הסתחרר, ונראה היה שהמילים שלה יצאו מתוכו, ברורות כמו כל מחשבה או יצר, והוא אפילו לא ידע אם שמע אותה באוזנו. "כמה אשליה הוא המחסום הבלתי נראה של קסם המגן שלך? אינך יכול להחזיקו בידך, זהו רק כוח קסם, נכון?"

הוא לא יכול היה לדבר, אבל התחושה של הקסם המוכר עברה באצבעותיו כאילו היה לו השרביט שלו, והוא ידע שהוא ענה לה שם, ושהמילים שנוצרו במוחו לא היו נחוצות. אני לא יודע אם זה אמיתי, אבל זה עוצר דברים.

היא עזב את ידו, והוא רצה לבכות מרוב האובדן, אבל לפני שהצליח להפוך את עצמו לטיפש, התחושה נעלמה, והוא נגע בידו שדגדגה פתאום, ובהה בה בתדהמה כשהטתה את ראשה, כאילו כלום לא קרה פרט ללפיתת ידו. "אמיתי כמו חומת אבן? חומת אבן שתתפרק מאש חמה מספיק או מנשיפה חזקה מספיק?"

"אה…" הוא הניד בראשו פתאום, מכריח את עצמו להתמקד. "כלומר, כן."

"אנו אמיתיות בצורה הזאת. ובסופו של דבר, מה זה משנה לאיש שחרבו נשברת מול קיר או כישוף?"

"זה הגיוני מספיק," הוא אמר, ואז הסתכל שוב על ידו, עוד מופתע שלא ראה סימן למגע. "אבל הדברים שנלחמנו מולם אתמול, הם לא הרגישו כמוך. הם היו נוראיים, אבל… הם דיממו. יכולתי לפגוע בהם, אפילו להרוג אותם. או שזה היה בגלל שהאמנתי שהם היו סתם מפלצות?"

"שאלה חכמה, בן יורק." המוריגנות שתקה לרגע, כאילו חשבה. "לא, אמונתך או אמונתו של כל אדם היא שום דבר מולם. הפומוריאנים, צבא האופל, הפיי, הם כולם יצורים מוצקים ובני תמותה. קסומים, כמובן, אבל לא יותר מעצמך או מחדי קרן, קנטאורים, ויצורים שאתה מכיר יותר. הם אוכלים וישנים, מתרבים ומתים, אבל הם גורשו אל עולמנו לפני אלפי שנים, ושם הם שכנו עד עכשיו. היה זה לוג הגדול (6) שעשה זאת, ויש כל כך מעט דרכים להפוך זאת עד שאף יצור לא יכול פשוט לעבור."

"אבל אנחנו עברנו," מחה שיימוס, "ואני לא רואה את ההילאי מאמין בשום דבר. ואני אהיה כנה, אני האמנתי שיש כוח ישן, אני ראיתי אותו והייתי בסביבות שלו בעצמי, אבל לא האמנתי שהייתן קיימות עד שעמדתי לפני קליודנה."

"היו כמה מקומות וחפצים בהם יכול אדם לעבור בעודו בחיים אל האויינאגט, אבל רק אם לא התכוון לעשות כך או אם יש סיבה וצורך שיעשה כך, ויש פה סיבה וצורך," ענתה המוריגנות.

נמיין מיששה את נדן חרבה, והיה משהו מלא בציפייה בקולה. "כל מה שיכול לעצור את הדיאבל דוב הוא כוח שווה לשלו, וזה מצריך את הפיי ומאג טוירד (7) שני."

"והדרך היחידה שזה יקרה," אמר נוויל לאט, "הוא שבן אדם יוביל אתכם או יזמן אתכם החוצה מפה, ומכיוון שהוא לא עומד לתת לזה לקרות מהצד שלו ואנחנו עברנו איזה משפט קסום שמנע מאיתנו להישרף למוות, אתן חושבות שמדובר בנו."

"יכול להיות," תיקנה המוריגנות. "אבל רק אם אתם מוכנים להיות גיבורים, כי אף בן תמותה אינו ראוי לקרוא לפיי."

"סיכנתי את הצוואר שלי וכמעט ויתרתי על הנשמה שלי!" אמר שיימוס במרירות. "להילאי קראו גיבור במספיק מקומות כדי שיוכל לחנוק ענק! אפשר לשאול מה חסר בקורות החיים שלנו?"

המוריגנות הסתכלה עליו במבט כל כך קר עד שנוויל הופתע שבקושי מצמץ מולו. "גיבור שיוכל לנצח עכשיו אינו שם שנזרק על כל צעיר אמיץ, או שכן, שניכם הייתם יכולים לקחת את התואר. גיבור הוא כזה שהשלים מסע, שקיבל את שלושת הפצעים, שהוכיח את עצמו כשליט אמנויות הלוחם."

הדממה לאחר מכן נמשכה כמעט דקה, ואז נוויל נשם נשימה עמוקה, יישר את כתפיו כשהרים את ראשו ולהסתכל בעיניה של המוריגנות. "בסדר, אם כך, אם זה מה שצריך לעשות כדי לעצור את הדיאבל דוב לתמיד, תני לי את המסע שלי ואתחיל מיד."

"זה יהיה חסר תועלת, בן יורק." אמרה המוריגנות בסבלנות. "בלבך, אתה יודע שאינך מוכן לקרב כמו שלחמת בו. חרב היא כלי שזר בידיך, אינך יודע על היצורים שתקרא להם יריבים, אתה מתמקד בקסם שלא יעזור לך בקרב." היא הסתכלה על אחותה, האפורה והשקטה. "באדב תסתכל אל ליבך, ואתה תישלח ללמוד ממי שכבר הפך לגיבור במשך עשור, ואז למסע שלך, ואולי תוכל לעשות את מה שרצית."

פיו של נוויל נפער, אולם ההתפרצות של שיימוס הייתה מה שאמר את מחשבותיו. "עשר שנים! אין שום סיכוי!"

"אתה מפחד כל כך שכוח הנעורים שלך יעלם בגיל שלושים ושלוש, בן אלסטר?" לעגה נמיין. "שתלך אל הקרב שעון על מקל ועם זקן לבן ארוך?"

"לא, אבל עשר שנים!" שיימוס הניד בראשו בתדהמה. "זה יהיה מאוחר מדי… הדיאבל דוב…"

"הזמן אינו חשוב כאן, וזמננו אינו הזמן של הממלכה השנייה." המוריגנות הסתכלה על האירי הצעיר כאילו מחאתו הייתה של תינוק בכיין, אבל מתחת לסבלנות, נימת קולה הייתה קשה. "בין אם זה יהיה עשר שנים או שתחזרו מחר, זה לא משנה את מה שיקרה כאן. עליכם ללמוד, עליכם להוכיח רצון להקריב את עצמכם עבור כך. אין זה עניין לוויכוח. או שתלכו בדרך זאת או שתחזרו למקום ממנו באתם."

"את מתכוונת…" היסס נוויל, מלקק את שפתיו היבשות. "אל האש?"

"הייתה זאת הפעולה האחרונה שלכם, בחירתכם האחרונה." היא נופפה בידה, וחלק מהטפטים שכיסו את הקיר הפכו לקשת זהה לזאת שקליודנה זימנה כשהגיעו, עם אותן להבות ממלאות את הכניסה עד שנאלץ להרים יד אחת כדי להגן על פניו מגלי החום החזקים שיצאו ממנה כמו פיו הפעור של כבשן.

לא הייתה ברירה. נכון, חלק ממנו ממש רצה לסיים את הכול ולהשאיר את שיימוס אחראי לבדו לאסון שהכניס אותם אליו, אבל אם הייתה אפשרות אמתית, סיכוי שיוכל לעצור את הדיאבל דוב… הוא הסתובב מהשער הבוער, והנהן אל שלושת האלות. "אני נשאר. אפילו אם הזמן לא שונה כאן, אם אתן באמת חושבות שאוכל לעשות משהו בנוגע למפלצת הזאת, אני שלכן."

"בחירה טובה, בן יורק." הדלת נעלמה, האוויר התקרר בצורה לא טבעית, והמוריגנות פנתה אל שיימוס. "בן -?"

"לא רציתי לבלות עשר שנים איתו," הוא הסתכל בכעס על נוויל. "אבל אם את חושבת שאני אברח מקרב, את מטורפת."

"מאבקך איתו לא יהיה חשוב." נמיין אמרה בביטול. "דעתכם לא תוסח, לא תראו איש או אישה פרט למורה, ותדאגו רק לכך עד שתהיו מוכנים להתחיל את המסע."

שיימוס הסתכל על הדלתות מהן נכנסו, ונוויל עקב אחריו במבטו, כאילו הוא ציפה לראות את המדריכים המסתוריים שלהם מחכים שם. אבל הדלתות נותרו רק דלתות, והם היו לבדם בהיכל עם שלושת המוריגנות.

צחוקה המשועשע של נמיין מתגובתם החזיר את תשומת ליבו אל האלות, והיא הצביעה עליהם באצבע. "אה, אבל עלינו לבחור…"

היא נעלמה בפתאומיות כזאת אל הצללים ליד כס המלכות עד שכמעט שכח שהייתה שם, אבל באדב שוב צעדה קדימה, והוא שוב הרגיש את אותה תחושה של העיניים החלביות שחדרו אל לבו. הוא זכר מה קרה בפעם האחרונה, ונשך את שפתיו בחוזקה, מודע לכך שכנראה עשה זאת לשווא, אבל מנסה נואשות לא לפלוט עוד וידוי נכון ומטריד. אבל לא היה לו דחף כזה כשהקיפה אותם, ידיה יוצרות תנועות אלגנטיות באוויר מעל ראשם.

"מתחת לידו שדות גדלים

מארץ ירוקה כוחותיו באים

מגן ולהב לא מונחים

אינו כורע מול אדונים"

הוא ידע היטב מה נועד אליו ומה נועד לשיימוס, אבל המוריגנות הבינה מכך הרבה יותר, והיא שקלה את מילותיה של האישה השנייה לכמה רגעים לפני שנעמדה. כשעשתה זאת, לא רק נמיין, אלא גם באדב חזרו אליה, והיא הייתה כמו שראה אותה לראשונה כשלהפתעתו, היא הצטרפה אליהם על רצפת האבן הקרה, כורעת גם היא.

היא עדיין לא הייתה בגובה שלו, ובאופן מוזר זה לא נראה היה שהיא הנמיכה את עצמה. אם כבר, הוא הרגיש עוד יותר צנוע וקצת נדהם שהיא החליטה להתקרב אליהם, והוא הטה את ראשו בכבוד כשהסתובבה לראשונה אל הקוסם שלידו. "שיימוס מאלסטר, האביר השחור, אתה תלך מכאן אל היכל קוכולין, ושם תלמד צניעות בלי שתרגיש מושפל, כיצד לתת ללהט תשוקתך להיות הדחף שמחזק, ולא מנפץ את חרבך. לך עכשיו, וכשתחזור, חזור מוכן, כיוון שמסעך יהיה להביא את חרבו של פינדיאס (8)."

פעם אחת, שיימוס לא הראה שחצנות, התנגדות או כעס בתגובתו. פיו נפער בתדהמה כשאמרה את המורה שלו, ונוויל לא ממש ידע מי זה היה, אבל שמע את השם מספיק בשבועות של חברו לשעבר כך שידע על גדולתו. אולם למרות זאת, המבט הצנוע הפתאומי על פניו שכיום הראו רק כעס וזעם, דיבר בעד עצמו, ושיימוס כמעט השתטח על האבן, אצבעותיו תופסות את גלימתה ושפתיו מנשקות אותה. "בנדיה סינטה (9)."

היא הנהנה כאילו התגובה הייתה צפויה, ואז הרימה אותו מידו על רגליו, ונוויל ראה שהתחושה הייתה זהה למה שחווה, למרות שהיה בטוח שלא עשה כזה פרצוף. לא היה צריך עוד פקודות, ואם נתנה אותן, זה היה בשקט כמו שדיברה איתו קודם, ושיימוס רק קד עוד קידה, פחות תיאטרלית, ואז הלך לאחור בצעדים הראשונים לפני שהסתובב כדי לחצות את ההיכל הארוך.

המוריגנות חיכתה עד שהוא הלך לחלוטין לפני שעיניה עזבו את הדלת שנפקחה ונסגרה מאחורי מישהו שמעולם לא חשב שישמח כל כך להיפטר ממנו לכל כך הרבה זמן. "נוויל מיורק, איש ירוק, אתה תלך מכאן אל היכלו של קונל סרנק (10), ושם תלמד אמונה ללא גאווה, כיצד להוביל את גורלך כמו שלבך מוביל אחרים. לך עכשיו, וכשתחזור, חזור מוכן, כיוון שמסעך יהיה להביא את קרנו של בוראבו (11)."

הוא ציפה לאותו גל מדהים של הכרת תודה, איכשהו, אבל במקום זאת הופיע בתוכו דחף יצרי, עמוק שלחם במילותיה, והוא נדהם מכמה שהתשובה באה במהירות ובקלות. "לא."

ראשה נטה הצידה, שערותיה נסוגות לאחור כאילו ממשב רוח פתאומי ובלתי נראה, ונוויל נסוג לאחור כשפרצופה של נמיין הופיע מצד ראשה, מלא כולו בזעם. "רצית ממנו גאווה, אחותי, אבל הוא ירק אותה בפנייך! עליו למות כאן ועכשיו על -"

המוריגנות זרקה את שערותיה לאחור, והחליקה אותה על הפרצוף שנעלם שוב כאילו כלום לא קרה, למרות שלא אמרה כלום אליו, אלא לעצמה. "את נחפזת מדי. התחושה שבלבו…" ועכשיו היא הסתכלה עליו, גבה אחת מורמת. "אבל נשמע ממנו לפני שנמשיך."

"אני לא כפוי טובה, ואני יודע ששלחת את פיניגן להתאמן עם מישהו מדהים, מישהו שהוא כל כך חשוב באגדות שלכם עד שאתם נשבעים בשם שלו. שמעתי את פיניגן משתמש בשמו כמו שאני משתמש בשם של מרלין. אבל זה שבחרת בשבילי… אני לא מכיר את השם, אבל…" הוא שתק, מחפש את המילים שיביעו את התחושה שנותרה חזקה בלבו, גם אם לא מובנת.

לבסוף, הוא נאנח ושוב התחיל, מקווה שיוכל להסביר את עצמו טוב מספיק בפני פרצופה הרגוע של האלה המשולשת. "קראת לי בן יורק, אבל זה יותר מהמקום שממנו אני בא. אני מוכן ללמוד, אפילו להילחם בחולשה שלי, אבל כמה דברים, כמו האיפוק ששיימוס שונא כל כך - זה חלק ממי שאני ומהמקום שאני בא ממנו, ואפילו אם אני לא מרגיש כמו שכמה קוסמים כן מרגישים בנוגע לטוהר הדם, אני לא מתבייש במוצא שלי, ואני לא עומד לנסות להשקיע עשור בלנסות להיות משהו שלא נועדתי להיות בגלל מישהו שלא מבין באמת מי אני."

הוא לא היה בטוח לאיזו תגובה ציפה, למרות שידע ממה פחד, אבל למרות שלמזלו לא הייתה הופעה של נמיין, עיניה התערפלו, האישונים קצת חשכו, והיא נראתה מסופקת יותר מאשר נדהמת או פגועה מתגובתו. "ידענו שאתה אמיץ, אבל הוכחת זאת שוב, בן פריטני האמיץ." היא הצביעה אל הדלת, הטוניקה חסרת השרוולים סופגת את צל הגלימות שנפלו מזרועותיה. "אתה נאמן לעצמך, ונכבד זאת. לך עכשיו, וכשתלך מכאן, לבך ייקח אותך דרך הערפל אל אבלון שלך. למד את דבריך שם, תחת גיבור המסע שלך, סר קיי (12) שלך, וכשתחזור, חזור מוכן."

עכשיו הכרת התודה אכן מילאה אותו, מושלמת ומדהימה עד שבקושי הצליח לדבר באמצעותה, מודע לכך שנשמע פחות כמו לוחם שמקבל כבוד אלא כמו ילד שכרגע הובטחה לו גלידה לארוחת ערב בכל ימי חייו. "הו, אעשה זאת, גברתי!" הוא הושיט את ידו, מנסה לנשק את שרוול גלימתה כמו ששיימוס עשה, אבל אבל נצנוץ קטן של מתכת חמה יותר מחפתי הכסף על ידיו תפסה את עינו, והוא קפץ לאחור כשהשמחה הפכה למציאות האיומה.

הוא לא היה צריך להרים את מבטו כדי לדעת שידעה למה עצר, ולמרות שלא הסתכל בעיניה, הוא אמר את ההבטחה ברכות, מיועדת רק לה כשמישש באגודלו את טבעת הנישואין שלו. "בין אם זה ייקח עשר שנים או עשרת אלפים."

(1) פריטני- הגייה קלטית של בריטניה.

(2) קתדרלה גותית של הכנסייה האנגליקנית שנמצאת במחוז קנט, אתר נוצרי עתיק.

(3) שוב, "אלה" באירית.

(4) האלה השחורה.

(5) האלה הצהובה, אלת המלחמה.

(6) אל השמש הקלטי.

(7) קרב בו גורשו הפומוריאנים סופית.

(8) אחד מהאוצרות העתיקים שתושבי אירלנד המקוריים הביאו איתם אל האי. חרב אגדית, בלתי ניתנת לעצירה ומדויקת תמיד.

(9) "מובן, האלה".

(10) גיבור אירי.

(11) קונכייה אגדית. משמשת כדי לקרוא לאנשים.

(12) אחיו החורג של המלך ארתור.

סלואה- פרק 17: פומוריאנים ופיי

אז מה נוויל ושיימוס צריכים לעשות בכלל באויינאגט?

מה הם ילמדו מהיצורים הללו?

ואיך הם יחזרו וינצחו את הדיאבל דוב?

פרק 17

פומוריאנים ופיי

הסידה לא ממש דיברו, והמילים שהם כן אמרו לא היו באנגלית, אבל נימת קולם הייתה עדינה, ומגעם היה עדין כשהובילו את שני הגברים הצעירים אל היער. נוויל עדיין לא ממש ידע עד כמה סמך על מישהו כאן, אבל הוא ידע שאין לו הרבה ברירות, בעצם. כבר לא היה אכפת לו, וגם אם הוא הובל אל מותו בידי היצורים הנחמדים לכאורה, זה כבר לא שינה לו.

אבל לא היה שום דבר שארב מאחורי העצים. במקום, הם נלקחו אל אוסף של בניינים שקירותיהם ואבניהם היו כל כך תואמים לסביבה עד שנדמה היה שהם נבטו מן הארץ. אבל הטבע עצמו לא היה כזה טבעי.

נוויל כבר שם לב למגוון הפרחים בשדה כשהגיעו לשם, אבל גם בתשישותו ובתדהמתו, הוא לא יכול היה שלא לשים לב שהעצים היו יותר מגוונים. האוויר היה חמים ונעים, אולם זה היה כאילו כל העונות התרחשו בבת אחת. העצים צמחו בחופשיות וללא דפוס קובע, חלקם עמדו בעירומם, אחרים מלאי עלים ירוקים, ועצים פורחים רבים נאבקו על תשומת הלב מול גווני הסתיו הזהובים והאדומים.

עדר קטן של צביים עבר לידם, והוא הרגיש כאב פתאומי כשראה את קרניו הגאות והמתנשאות של האייל הצעיר. אולם העקצוץ התחלף במהירות במעשיות הקרה והמנותקת. אולי היה עדיף שהארי לא הגיע אל הקרקע. הוא לא ראה את הדברים הגרועים.

הרהוריו הקודרים נקטעו, למזלו, כשהגיעו ליעדם, המבנה הראשון והגדול ביותר מבין הבניינים היפהפים. בתוכו, הם נלקחו אל חדר חמים בו התברר שהרצפה הירקרקה הייתה בעצם משיש ירוק, ואצבעותיהם הארוכות והלבנות של הסידה הורידו את תלבושתם המלוכלכת ביעילות איטית, וסחבו אותם למקום שהוא קיווה שמשם ייזרקו, או שאולי יישרפו. הוא לא רצה שיחזרו אליו, גם לא מתוקנים ורחוצים.

נוויל חשב שפציעותיו כבר החלימו אחרי ששיימוס נגע בו קודם לכן, אבל או שהמעבר דרך הקדרה ביטל קצת מהקסם, או שניצחונו של הדיאבל דוב על כוחותיו של חברו פגעו בכוחם. הפצעים לא נפתחו שוב, אבל כל אחד מהם הפך לצלקת כאילו הזמן יצר אותם, והוא נדהם לגלות את חומרת הפציעות שספג.

מקצות אצבעותיו עד למרפקים בשתי ידיו, זרועותיו היו מלאות בכוויות אכזריות ושורפות, והיו עוד כאלו על החזה שלו ועל צד גופו כמו כתמי צבע. צלעותיו, כתפיו ורגליו היו מלאות בחתכים וקרעים, ונראה היה שמשהו עם שיניים מאוד אכזריות נשך את השוק שלו, כשהסימנים מופיעים ישירות מעל הגיד שלו ומסבירים למה לא הצליח לקום על רגליו לאחר שנפל.

"יש סיבה שהם חשבו שאתה מת." הוא הרים את מבטו, ושיימוס הסתכל עליו בחיוך יבש שחשף שפניו כנראה הביעו את הבלבול שהתחולל במוחו. "ואפילו לא ראית את הפציעות היפות."

נוויל הסתכל שוב על מספר הצלקות הגדול ועיווה את פניו. "מה?"

"כבר היה לך חתיכת בלוטה שם, בעצם, אבל אחרי שהם שוב הכו אותך בעורף… טוב, מנהיג נועז, יקירי, בוא נגיד שאני רואה סדק טוב בגולגולת שלך מבעד לכל הבלגן."

הוא הרים את ידו אל עורפו, לא מאמין לזה, אבל כן, הייתה שם בליטה כבדה שהיה ניתן למשש מבעד לשערותיו. עיניו התרחבו כשפיו נפער והוא ניסה לחפש תשובה, אבל לא הייתה הזדמנות למצוא את המילים לפני שאחת מהסידה הייתה שם, כד גדול וכסוף של מה שנראה כמו מים חמים בידיה.

היא הניחה אותו לרגליו בשקט, הוציאה מטלית רכה וגדולה וטבלה אותה קצת לפני שהתחילה לעבור על עורו. ניחוח נעים של לבנדר עלה מהמים, והוא עצם את עיניו, רוצה שהצלקות ייעלמו בפשטות כמו הדם הקרוש והכוויות, אבל אז הוא פקח אותן שוב בפתאומיות כששמע את שיימוס משתנק. "היא צדקה! כאילו לא נגעו בך, זה!"

מבוהל, הוא הסתכל על זרועותיו, ואכן, איפה שעברה המטלית, לא רק שהיה נקי, אלא גם לא פגוע, והוא הסתובב בעיניים רחבות אל היצור שנראה כמו גפני ורדים. "איך עשית את זה? כבר ריפאו אותם, והצלקות חזרו!"

חיוכה אפילו לא גרם לשום עקמומיות בזוויות פיה או עיניה, אבל הוא היה כנה מאוד והיא המשיכה למרוח את הנוזל על החזה והכתפיים שלו. "יש לנו כאן קסם עמוק יותר, טהור וחזק יותר, בלי לפגוע בחברך."

"אבל הוא -" נוויל עצר, ומצמץ בתדהמה כשהבין שהבין כל מילה. "את מדברת אנגלית!"

"לא ממש," היא השמיעה קול רך של אנחה כמו הרוח על הגבעות, לא אנושי ומוזר, אבל צחוק ברור. "אני מדברת כמו שתמיד דיברתי, אבל כל מה שהייתם צריכים לדעת מקודם הוא שאיננו מזיקים, ועכשיו כשיש צורך להבין את המילים עצמן, אתה יכול."

"אז…" הוא אמר לאט, "...זה כמו חדר הנחיצות כאן? אני צריך להבין אותך, ואני יכול? אני רוצה שהצלקות ייעלמו, והן כן?" ניצוץ קטן של התלהבות התגנב לקצה קולו, למרות שהוא לא הרשה לעצמו לחשוב על האפשרויות האמתיות שהיו במידע החדש הזה עדיין. "אני יכול לעשות כאן הכול, רק כי אני רוצה?"

"זה לא מה שאתה עושה או מה שאתה רוצה, חבר," היא תיקנה אותו ברוגע. "זה הקסם שלי כאן, לא שלך, ואתה עוד לא מכיר אותו. אבל אם זאת משאלתך, אוכל להעלים את כולן." המטלית נטפה על גבו עכשיו, ונשימתו נעצרה כשהבין מה היא הציעה, אבל אחרי שתיקה של רגע, הוא הניד בראשו.

"תשאירי את אלו. ואת אלו על הפנים והידיים שלי. הן… שונות." הוא לא יכול היה להסביר יותר מזה, אבל למזלו, הצורך להבין היה דו כיווני, והיא רק הנהנה, והמטלית שניגבה את גבו עברה בעדינות על הצלקות הישנות כמו תמיד.

היא סיימה את משימתה בדממה, אבל לא היה אכפת לו. זה הרגיש טוב להתנקות שוב, לפחות, וזה הקל עליו לא לתהות האם כל הדם שהתייבש והיה חום ולא שחור היה שלו, או שחלקו היה שייך ל… אחרים. עוד אחת מהסידה, הפעם סוג של רוח קיסוס, נכנסה כשהראשונה המשיכה אל שיימוס, למרות שנוויל בכלל לא שם לב שהוא נראה כאילו לא נפגע מהקרב. תלבושתו הייתה הרוסה מאוד, אבל אף טיפת דם לא נדבקה אליו, ורק הקווים והצללים של הקעקועים והנמשים שלו הכתימו את גופו.

הרוח החדשה הביאה איתה בגדים, והם היו מוכרים וגם לא. הסיבים הרגישו כמו צמר כבשים רך, והיה מדובר בטוניקות פשוטות כלשהן. היו בהן שרוולים רפויים וגלימות מתנפנפות, אבל הן החליקו מעל הראש, הצווארון נמוך ומרובע, השרוולים מסתיימים מעל המרפק והבטנה נופלת עד מעל לברך. זה לא נראה היה לו מוזר שהם הזכירו לו מאוד תלבושת שראה בציורים ישנים של ימי הביניים, אבל זה היה נוח מאוד, והוא קיבל זאת בברכה.

נקיים ולבושים, הם הובלו אל חדר אוכל עם שולחן אבן ארוך ונמוך שבו יכלו לשבת חמישים אנשים בקלות, אולם הם היו הסועדים היחידים. למרות שהוצע להם אוכל ממלא וטעים, נוויל בקושי שם לב למה שאכל, שלא לדבר על מה זה היה או כל דבר אחר. הוא זז, נשם, לעס ובלע בצורה אוטומטית, וכל היצורים הקסומים באיים הבריטיים יכלו לבוא לשם בלי שישים לב.

רק כשנלקחו לחדר אחר, משהו שינה, וזה נעשה באנחת הקלה שקטה שכמעט הייתה הודאה בכניעה. מיטה, סופסוף. שתיים, בעצם, מלאות בכריות ובסמיכות, והוא מלמל תודה מעורפלת למלווים שלהם לפני שהם נשארו לבד ללא כל צורך שיפצירו בהם לנוח.

בתחושה שהוא כמעט הולך מתוך שינה, חצה נוויל את רצפת האבן, ופקח את עיניו הכבדות כדי לחייך אל שיימוס, שכבר עלה למיטה שלו. "אז נתראה ב… אה, בוקר, כנראה."

"איי, בהחלט." היה שם משהו מוזר, אבל הוא שייך את זה לתשישות כשהניד בראשו, ואז משך את השמיכה העליונה כדי להיכנס מתחתיה. חדר נחיצות גדול או לא, המיטה הייתה מושלמת, והוא ממש התמוגג ממנה כשהעביר את ידו על הסדינים. הם ידעו שהוא זקוק למשהו מוכר, למשהו מנחם, והם היו באותו צבע כחול חיוור, באותו מרקם כמו במיטה שלו בבית, הכריות רכות באותה צורה, והוא חשד שאם יהפוך אותן צד, הן יהיו קשות יותר, בדיוק כמו שחנה -

זה פגע בו כאילו המצעים הקרירים והעבים היו דלי מי קרח, וכל הישנוניות שלו נעלמה בצעקה שהרחיקה אותו, כמעט נופל, מהמיטה, כאילו מצא נחש רעיל מתחת לסדינים.

חנה.

ברכיו נמסו מתחתיו, והוא נפל בשכרות אל הרצפה, אבל הוא לא ניסה לקום או אפילו להתיישר, מובס יותר ממה שכל להב או ציפורן יכלה להביס אותו. שוב ראשו הסתחרר, הלם, שוב החזה כאב, בטנו התכווצה, והעולם הסתחרר מסביבו וראיתו היטשטשה, אבל הפעם הדמעות ערפלו אותה, והדם שחנק את האוויר מריאותיו לא היה שלו, אלא של מה שראה שנלקח.

נלקח. הלך. כולם. כל אחד מחבריו, שותפיו, חבורת הניצולים היקרה שלהם כולה נקטפה והוא לא יכול היה לעשות כלום, אפילו לא עבור זאק עם משפחתו הקטנה שגדלה, לא עבור טוני האמיץ והשקט, עבור ג'יני, שעזרה לו להקים את צ"ד מלכתחילה אבל חוסלה יחד עם כל אחיה ששרדו. אפילו לא עבור אשתו.

אצבעות דקיקות מלטפות את לחייה. זרועות עבות, שעירות ואפורות מרתקות אותה. נשיקת אשת הסוהרסן, תולעים נופלות כמו נוזל אל הצווארון שלה. עורה מתעוות, מתקמט, מרקיב, שוב מתעוות. פיצוץ אבק שנעלם אל הלילה כמו ענן נבגים מפטריה שרוסקה.

חנה.

אצבעותיו אחזו בסדינים, רוצות לקרוע אותם, להשמיד אותם, אבל הדחף היה נוראי מכדי להביע אותו, לא משנה עד כמה היה טיפשי. זאת עדיין תהיה מיטה ריקה, מיטה קרה, ואיך הוא ישן לבדו במיטה במשך עשרים שנים מחייו? איך הוא התגעגע אליה רק קצת כל פעם כשנסע רחוק ממנה? עכשיו כשלא היה לו אותה, איך יחייה בלי מגע ידה, נצנוץ שערותיה באור הנרות, איך שהיא נצמדה אליו ומלמלה ברכות אם התעורר בלילה, הרגיעה את הסיוטים בנוכחותה ומתקנת הכול רק בגלל שהיא נמצאת שם…

לעולם לא עוד. היא הלכה, נרצחה, וזה לא רק שלא עשה כלום. הוא הסיבה שהייתה שם מלכתחילה, היא באה עבורו, והוא זרק אותה לאפלה שבכלל לא הכיר, והפה הזה של היצור השטני אכל ובלע אותה בלי היסוס או רחמים.

נשמעו צלילים ממקום רחוק מאוד, וזה היה כאילו הנשמה המסכנה שהוציאה אותם הייתה בכאב גדול מאוד. הוא ידע שזה לא הוא, כי הוא הכיר את צליל הצער שלו לאחר הקרב על הוגוורטס, וזה לא היה דומה. אלו לא היו קולות רמים, אפילו לא יפחות; אלו היו התנשפויות לאוויר, שבורות וכמעט יוצרות צליל, לא אנחה או בכי אלא משהו עמוק משניהם.

לחייו היו רטובות. בטנו כאבה. זרועותיו כאבו. אצבעותיו כאבו. המיטה רעדה. הנשמה הארורה והמסכנה הזאת עדיין נחנקה מרוב הייסורים במקום כלשהו, אבל הוא רק יכול היה להתרחק במחשבותיו ולראות את המיטה הריקה; פני האישה והגופה מחליפים מקומות.

עיניה בהו בו בהאשמה מקצה זיכרונו. עיניה היפות, לא השקועות והריקניות. שיער יפה עם גווני זהב וטורקיז באור הנכון, ירוק עמוק בעיניים, עיניים עדינות ואדיבות שיכלו להבזיק בכל כך הרבה אש. בוהות בלי למצמץ אל שלו. ידה על לחיו. חיוך על שפתיה. כמובן שאלחם איתך, נוויל.

"טוב, מה אתה אומר… הפלאים לא מפסיקים פה." הנימה הקרירה, כמעט מנצחת, בקולו של שיימוס עצרה את החרטה, וגרמה לו להרים את ראשו מהמיטה, למרות שלא נראה היה לו שכלום עבד, הוא לא יכול היה למנוע מכל מחשבה לא להזכיר לו את האבדן כשהסתכל על חיוכו הקודר וזרועותיו השלובות של האיש האחר בלי לראות או להבין את כל זה.

הוא הניד בראשו, והאם זה היה לא אני לא מבין או לא, זה לא אמיתי או לא, תהפוך את זה לאמיתי או אפילו סתם בבקשה תעזור לי…? זה לא שינה, כי לא הוצעה לו עזרה, גם אם הייתה עזרה אמיתית.

החיוך התעקם בפינה אחת מפיו של שיימוס, והוא זרק את שערותיו הארוכות והרפויות מעל לכתפו בהנפת ראש קלילה כשבהה בחברו ודיבר במה שנשמע כמעט כמו סיפוק. "המנהיג הנועז סופסוף הבין מה זה באמת לאבד מישהו."

עכשיו ראשו כן התרומם מהמיטה, והוא הסתובב רק כדי להסתכל על האיש השני בחוסר אמונה, בטוח שלא הבין נכון את דבריו. אין סיכוי ששיימוס יכול היה להיות כזה קשה, כזה אכזרי בזמן כזה. "למה אתה -?"

"חנה, לא?" שיימוס הטה את ראשו בסקרנות, קולו קליל מאוד. "בא אליך בפתאומיות, ואני מניח שאם זה היה משהו שגרם לך פתאום לבכות על המיטה, זאת אשתך. זה, ואני לא חושב שעוד מישהו יכול היה להיות חשוב מספיק כדי לגרום ללב הקפוא, הבריטי והמתנשא שלך לבכות."

העלבון החליק מלשונו כאילו היה רגיל לכך, ונוויל בהה בו בתדהמה, מנסה לעכל את ההשלכות של מה ששיימוס אמר. לחשוב שכאב לו רק על חנה, אפילו אם מותה היה הכי נורא… "אתה חושב שלא אכפת לי מהשאר?!"

"העיניים שלך היו יבשות בפעם שעברה, כשאני חושב על זה."

"היו לי דברים שהייתי חייב לעשות!" הוא לא התכוון להתגונן כל כך, הוא ידע שההאשמה הייתה מגוחכת, אבל כל האבסורדיות גרמה למזג שלו להתחמם מעל כל הצער והתדהמה כשקם על רגליו ברעד. "לא הייתה לי הפריבילגיה -"

"לאהוב אותם, איי, אני יודע," אמר שיימוס.

"סתם לשבת ולהתפרק!" עכשיו הכעס התחיל לצאת, והוא הצביע עליו, סופר את המחויבויות באותו בוקר עם אבנים מנופצות וכתמי דם. "היו משפחות, ניצולים, פצועים, נעדרים, ילדי ח"ד לספור, מה לעשות עם הגופות, ילדים שהיו יתומים או שהמשפחות שלהם לא יכלו - אבל בטח, כנראה אתה לא יודע איך הרגשתי אחר כך, נכון?" המרירות בקולו קצת הפתיעה אותו, אבל הוא זעם כל כך ולא עצר את הטינה שלא הבין שעצר כל כך הרבה זמן. "עד שהלכתי לחפש את החבר שלי, את הסגן שלי, התעלפת על המיטה של דין, ואז סתם נעלמת לנו!"

"ואני אמור להתבייש?" צחק שיימוס בציניות, ואז עיניו שוב התקשו, והוא לקח צעד קדימה, זרועותיו מצביעות על החזה של נוויל. "לפחות היה אכפת לי! כמו שאמרת כרגע - אתה היית המנהיג הנועז והגדול, וכל השאר הם סתם."

"מפקד או לא, הם היו חברים שלי!" הוא ניער את ידו של שיימוס. "הייתי השושבין בחתונה של ארני, פרוואטי הייתה הבחורה הראשונה שנישקתי, קולין היה כמו אח קטן בשבילי! אל תעז -"

"אה, אני אעז, הילאי! אתה לא נתת לאף אחד להתקרב ללב שלך כדי להגיד שידעת מה זה אבדן עד הלילה! היה אכפת לך, מה? אהבת אותם מספיק כדי להשתמש בגופות שלהם ובזיכרונות שלהם כדי להשיג תחפושת יוקרתית ברגע שזה היה נוח?"

התחושה של הכעס האכזרי נעלמה במהירות, והוא כמעט צחק בהקלה, בטוח שלפחות הבין למה חברו פתאום פנה נגדו. "אז זה העניין?" הוא פרש את ידיו, מביע חרטה אמיתית. "אני נשבע, שיימוס, לא היה לי שום מושג שאתה ודין הייתם מאהבים. בכלל לא חשבתי שאתה הומו!"

"ואני גם לא, זין!" הפרצוף התעוות, וציניות זלגה מכל מילה. "או שלבנדר ממש פרחה מזיכרונך?"

דחיית ניסיונו למחוות שלום החזירה את הכעס מחדש, וידיו השתלבו על החזה שלו כשהסתכל על העיניים הכחולות, בקושי מסוגל למנוע מקולו לרעוד  במה שלא רצה שישמע כמו חולשה כשנלחם בהאשמה. "אני זוכר אותה טוב מאוד, אבל אני גם זוכר איזה פאדי אחד שהלשון שלו ירדה לי בגרון ושניסה לעשות עוד כל מיני דברים כשהוא היה בתוך העניין! או שזה היה קשור לעינויים שהעברת את אימא שלך בנוגע לרשימת הדרכים הנהדרות והגדולות של שיימוס פיניגן להתאבל?"

לרגע, הוא חשב שהוא עומד לחטוף, ואז שיימוס הסתובב במקומו והלך לצד השני של החדר, והטיח את שני אגרופיו אל הקיר בהד. כשהסתובב, פניו היו אדומים, אגרופיו מדממים ומתנפחים, אבל הוא בכלל לא שם לב. "חשבתי שיש לי עוד סיכוי, בן זונה! גרמת לי לחשוב שזה לא מאוחר מדי, שאני יכול ל -"

"להתמזמז איתו כמו שתמיד רצית בלילות הארוכים האלה במגדל גריפינדור כשרון והארי ואני עמדנו לך בדרך?"

"כמו שהוא רצה, לא אני!" המבט על פניו היה נוראי כל כך לראות, שילוב רעיל של אשמה מיוסרת ושל זעם, למרות שהיא הייתה מכוונת פנימה וגם על נוויל עצמו.

זה לא שינה. מזגו אולי לא היה כזה נפיץ, אבל ברגע שהרתיחו אותו, הוא לא יכול היה לשלוט בו, והיה יותר קל להתעלם מהקול החלש הזה בראשו שהתחנן בפניו לעצור לפני שיגיד משהו שיתחרט עליו. "אז הכרחתי אותך? מצחיק, נראה היה שרצית… או אולי זה שוב הזיכרון הזה שלי, או שאולי פשוט קשה לי לראות דברים מנקודת המבט השפויה שלך."

"הוא אהב אותי במשך שנים, ולא היה לי מושג!" בין אם זאת הייתה תגובה או וידוי, הוא צעק אותה בצרידות, אבל אז שיימוס הסתובב שוב, והוא בקושי לקח צעד אחד לפני שברכיו פקו גם כן, והוא בקושי נעצר בקצה המיטה. הוא חיבק את עצמו ובכה על זרועותיו הרועדות, שערותיו נופלות כמו וילונות צהובים כדי להגן על פניו כשהמשיך בלחישה דקה וחנוקה שהייתה כל כך ריקה מרגש עד שנשמע כאילו הקריא את תחזית מזג האוויר.

"לא עד שהתכוננו להילחם, ולעזאזל הלשון שלי, קראתי לו הומו מזדיין. מתרומם שלא רציתי שום קשר אליו, ושהוא ימות לפני שאני שוב אקרא לו חבר… וזה מה שהוא עשה, לא? והשאיר אותי עם רצון לחזור בי עד שאתה גרמת לי לחשוב שהוא כאן והיה לי סיכוי לתקן את זה." הוא זז קצת, עדיין כפוף כאילו הוא עומד להקיא, אבל יד אחת שלו משכה את שערותיו מאחורי אוזנו, וראשו הסתובב, וחשף פנים שהפכו למסכה של שנאה מוחלטת. "אבל לא הצלחתי, נכון? זה היה זיוף, זה, כמו כל דבר אחר איתך!"

זה היה הוגן. אלים אבל הוגן, ונוויל נשם נשימה עמוקה, והרגיש את כתפיו מרפות מהמתח שהבין שהן צברו כשהנהן בקבלה חסרת רצון. "טעיתי." הוא נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו להסתכל במבט שתיעב אותו עבור הבגידה שידע כבר אז שלא הייתה מקובלת. "אמרתי את זה כבר, אני לא יודע עוד כמה פעמים אתה רוצה שאני אגיד את זה לפני שתקשיב כבר, אבל אני אגיד. זה היה דבר טיפשי לעשות… יותר מטיפשי, זה לא היה הוגן, זה לא היה מקובל, ואני מצטער."

"לא מספיק לי, הילאי." שיימוס אסף את עצמו עכשיו, והוא הזדקף לחלוטין, כשהתגובה הקפואה שלו הקפיאה את הכאב על פניו עד שנוויל היה זה שרעד. אפילו אם זה היה עוד יותר מסוכן, הוא גילה שהוא העדיף את הכעס ולא את החצי-חיוך הזה ואת העיניים המטורפות, הממוקדות והנשלטות הללו. "ואם היה משהו מספיק, זה לא היה משנה את זה. כי זאת לא הפעם הראשונה."

"כי הצלחתי להישאר פיכח, ואיכשהו זה אומר שלא אהבתי אותם," ירה נוויל בחזרה.

"אני קורא לך זיוף, כי זה כל מה שהיית," תיקן אותו שיימוס. "זיוף פתטי, ונתת לכולם לחשוב שההורים שלך מתים, הסתרת את כל מה שקרה במחלקת המסתורין כי רצית שכולנו נחשוב שזה משהו גדול, והעמדת פנים שאתה יודע משהו על להוביל צבא מזדיין לקרב, והצטרפת לאותם חבר'ה שאכזבו אותנו! אם אבא שלך לא היה קוקו על כל הראש -"

"אל תכניס את ההורים שלי לזה!" מזגו שוב התחמם, והפעם הוא היה זה שהלך לצד השני של החדר, ועצר במרחק קטן מאיפה ששיימוס ישב, ידיו הופכות לאגרופים ומלאות ברצון להוריד את החיוך מהפנים שלו. "הם נתנו לי הכול! אבא שלך לא הצליח להישאר כשגילה שאימא שלך שיקרה לו!"

"היא אהבה אותו!" שיימוס קפץ מהמיטה, והם עמדו פנים מול פנים עכשיו, קרובים מספיק כדי לראות את הוריד שלהם כמעט מתפקע במצח.

"אז שקרים הם אהבה במשפחה שלך? הייתי צריך לדעת, בעצם, עם פחדן קטן ואנוכי כמוך!"

"אני אנוכי? כש -"

"אנוכי! ואמרתי גם פחדן!" הוא לא הרגיש שום חרטה כשהכריז על כך, ביודעין שהוא מכריז מלחמה, אבל גם יודע שזה היה משהו מעבר לשליטתו. "המצנפת עשתה טעות, היית צריך להיות בסלית'רין! היית קצין, אבל זה לא שינה, נכון? היית כזה מסוגר בעצמך ובמה שאתה איבדת שעזבת את כולם ונשארת במסיבת הרחמים הקטנה שלך, וגרמת לאימא שלך לסבול במשך שנים ואז גרמת לכל זה לקרות עם הצורך הנואש שלך להיות גיבור גדול!"

ההאשמה לא פגעה בשיימוס, והוא לא זז, ולא ויתר בכלל. "לא אכפת לי לא להיות גיבור, הילאי! רק רציתי לעצור אותו לפני שהוא -"

"בולשיט!" צעק נוויל פתאום. "אם באמת היית רוצה לעצור אותו, היית מבקש עזרה ברגע שהבנת שלא תוכל לעשות את זה לבד - ואל תגיד לי שלקח לך שנתיים לחשב את המספרים שלו מול החבר'ה הנחמדים שלך! ואם לא סמכת על המשרד, יכולת ללכת לכל אחד מאיתנו, היינו מקשיבים לך אם היית נשאר חבר, אבל אתה ברחת והתחבאת כמו הפחדן שאתה, ורצחת והתגנבת ו -"

"לפחות היה לי האומץ להודות שאני עושה את הדברים בדרך המכוערת הזאת! אתה שם את הגלימות האלה, ופתאום החרא שלך כבר לא מסריח…" שיימוס הסתכל עליו כאילו דרך על משהו מגעיל בנעל שלו ואז הניד בראשו, שבר את המצב כשהתרחק, אבל לא נסוג. אם בכלל, הוא רק שאף אוויר כדי להמשיך, ושוב שילב את זרועותיו, מסתכל על נוויל במבט כועס. "צבוע! אני יודע מה כולכם עשיתם בשם הצדק! מאלפוי יצא משם!"

"זאת הייתה הדרך היחידה לגלות -"

"אני הייתי מגלה בשבילך, ברור שכן! אבל נו, זאת הדרך של הפחדן, לא? לעשות את העבודה המלוכלכת עם הדם על הידיים שלי ולא להעביר את זה לפקידים מושחתים ולקרוא לעצמי איש צדק."

נוויל סירב להיכנע, פסע פסיעה אחת לאחורה גם הוא ושילב את זרועותיו כדי לחקות את שיימוס, ולמרות שהמילים היו ותרניות, נימת קולו הייתה קשה. "אני רק קורא לעצמי מישהו שעשה כמיטב יכולתו."

"אתה צריך שאני אסביר לך מה שווים התירוצים שלך, הילאי?"

"אז בסדר!" הוא הניד בראשו בגועל, והסתובב בפני הקוסם השני כשחזר אל מיטתו. היו יותר מדי רגשות אחרים עכשיו כדי שהפשתן הכחול יהיה משהו שאינו בגד, ואולי הוא היה צריך להודות על כך, אבל הוא היה יותר מדי כועס כדי לחשוב על כל הצער שהצטרף אל העולם שלו לאחרונה. "אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה להישאר כאן, והסיבה היחידה, היחידה שאני נשאר כאן ללילה זה כדי לגלות אם יש משהו שאפשר לעשות כדי שהבן זונה הזה ישלם על מה שעשה לחברים שבעצם כן אכפת לי מהם…"

נוויל הציץ בחזרה מעבר לכתפו בחיוך לועג. "אבל בנוגע אליך, תוכל להודות שיש בן אדם אחד פחות שמונע ממך לחזור להיות המפלצת שאתה רוצה להיות."

"אז לך!" שיימוס המשיך בשלו, ולא זז אל נוויל או אל מיטתו כשהצביע אל הדלת. "הלילה, מחר, תעשה מה שבא לך! לא היית חבר שלי מהרגע שבגדת באמון שלי כשהתחפשת למישהו טוב פי עשרת אלפים ממך, הומו או לא, ואני אשמח לראות אותך בגיהינום!"

הפעם נוויל צחק; וזה היה צחוק אפל ויבש וקר כמו באר ריקה. "טוב, לפחות לזה לא תצטרך לחכות, פיניגן. כי תודות לך, אני כבר שם."

OOO

הוא חשב שיהיה כועס מדי כדי להירדם, שישכב שם ויבהה בתקרה המכוסה בסריגים עד שהשחר יעלה, אבל התשישות בטח התחבאה ממנו בגלל הרגש, כי יד קרה על כתפו ניערה אותו, ואם התקשה לקום בחשכה, הוא כנראה נרדם אחרי הכול. נוויל שמע את עצמו ממלמל באופן מוזר אל הכרית, והוא הסתובב מהיד, נצמד אל המיטה החמה והרכה. עכשיו כשהבין שישן, התברר לו שהיה נחמד לישון, והוא לא רצה לעזוב את זה.

"קדימה, חבר, ישנת מספיק זמן." הנימה הייתה מעט משועשעת, אבל הייתה בה גם התעקשות, והוא נאנח, והרים את השמיכה מעל לאוזנו ביד אחת כשעיניו נותרו עצומות בעקשנות.

"המוריגנות (1) רוצות אותך."

"המורי-מה?" כשהוא הבין שלא יעזבו אותו, התגלגל נוויל באנחה עמוקה, ופקח את עיניו מספיק כדי לראות את אותה סידה שנראתה כמו קיסוס מאתמול לפני שרכן מעל קצה המיטה.

"המוריגנות, איי." היא משכה את השמיכה, והוא עיווה את פניו כשאוויר הבוקר הקר החליף את החמימות. "הן העניקו לשניכם אישור לבוא. אני חושדת שמדובר בפומוריאנים, אבל זה לא ענייני. אני צריכה להכין אתכם."

נוויל התרומם, שפשף את עיניו כשמשך את שערותיו והסתכל בחדר, כשהוא נזכר פתאום במה שקרה בליל אמש. "מה בנוגע לשיימוס? איפה הוא? אני לא רוצה -"

הסידה צחקה כשהצביעה על הדלת, ולמרות שהסתכל, שיימוס לא היה שם כמו שלא היה במיטה השנייה, הריקה. במקום, הגיעו עוד סידה, כל אחד אוחז בחבילה קטנה בזרועותיו. "הייתה תחושה שאולי הדברים הידרדרו בין שניכם אתמול, אז חשבנו שעדיף להעיר אותו שוב ושילך לפני שנעיר אותך."

נוויל קימט את מצחו, לא בטוח בנוגע לתחושה שהופרדו כמו ילדים וכחנים, אבל אסיר תודה שלא נאלץ לראות את פרצופו של חברו לשעבר היום. או, אם יוכל, הוא חשב בהרבה כעס שחזר בפתאומיות, בכלל. האיש עלה לו בכל, והוא לא עמד לשכוח. או לסלוח.

"תרצה קצת לחם או קצת יין לפני שנתחיל?" השאלה הפתיעה אותו, והוא הניד בראשו במהירות.

"אה… לא." יין בבוקר? אבל זה היה העולם שלהם, לא שלו, והוא לא רצה להישאר מספיק זמן כדי לדאוג לכל זה. הוא הסתכל על עצמו, כמעט מצפה לראות את הצלקות שחזרו בלילה, אבל הסימנים היחידים על זרועותיו היו זנבות הצלקות בנות השנים, והקעקוע החדש על ידו הימנית.

הוא היה עם האותיות צ"ד משולבות, והתאריך 2-5-98 למטה. לבו החסיר פעימה כשראה את הקעקוע השחור והפשוט, והוא לא יכול היה שלא לבהות כשהרגיש את הצער שנקטע אתמול בלילה באלימות חוזר שוב. הם כולם עשו אותו בלילה של סוף אוגוסט לפני שנתיים, כשג'ימי, הניצול הצעיר ביותר, הפך לבוגר. אבל ג'ימי מת עכשיו, וגם השאר. בכל עולם החיים, פחות מעשרה אנשים עטו את הסימן. האם באמת היו שמונים מהם פעם?

"זה לא הזמן עכשיו," הוא הרים את מבטו, נבהל לחשוב שהסידה קראה את מחשבותיו, אבל היא הצביעה על פניו, וכשנגע בלחיו, הוא גילה שדמעות זלגו בלי שהבין. מובך אבל פשוט לא רוצה ליפול אל הכאב שוב, הוא נשם נשימה עמוקה ויצא מהמיטה במהירות.

רצפת האבן הייתה חמה ממה שציפה, ולא הייתה דומה לזאת בבית הספר או בבית, אבל הוא לא התלונן. הוא הרים את שתי ידיו מעל ראשו, ונמתח עד ששמע קול פצפוץ מכתפיו, וניער את עצמו, ואז הושיט את ידיו לסידה שהעירה אותו. "בסדר. מה את רוצה שאעשה?"

היא כבר לא דיברה באנגלית, אבל הוא גילה שצדק. אם לא היה זקוק למילים עצמן, לא היה צורך בשפה, והוא עדיין הבין את המסר בבירור. הוא לא היה צריך לעשות כלום, הם יטפלו בכל. בהתחלה, נראה היה שהם קצת מתנשאים - הוא הצליח להתלבש בעצמו כמעט עשרים שנים, אחרי הכול - אבל התברר שזה היה עדיף.

הלבוש הזה היה יותר מסובך מהטוניקה שלבש בליל אמש. בהתחלה, זה לא נראה ככה, אבל החותלות נקשרו אל ירכיו בצורה כל כך מסובכת עד שאצבעותיהם הפכו לפסים לבנים כשהצמידו את חוטי העור הללו כל כך עד שתהה איך ציפו שיזוז. גם היה צריך לקשור אל המגפיים המוזרות שהגיעו עד לשוקיו, ואז היה עוד פריט לבוש, הפעם כחול עמוק, שהיה באורך של בגד ללא צורה עד שהצליחו לקפל אותו, חגרו לו חגורת עור רחבה על מותניו, הצמידו שתי סיכות כסופות על כתפיו שהיו יותר מדויקות ממה שאצבעות אנושיות יכלו ליצור.

חפתי כסף בידיו, צמידים כבדים כמו נחשי ים מסביב לזרועו העליונה ועד לשרוולים הפתוחים, ורצועת כסף שנצמדה אל ראשו כמו סוג של נזר. זה היה כמו גפן שנח מעל לעיניו וכאילו נוצר רק כדי להיצמד אליו ללא כאב כאילו היו קשורים, והם שמו את שערותיו מתחתיו עד שנפל על עיניו לפני שהתרחקו והסתכלו עליו ברצון.

זה לא שזה היה לא נוח, בכלל לא, אבל כשהסתכל על עצמו, הוא הרגיש שזה לא נכון. זה היה לבוש של לוחם מימי הביניים, והוא היה שונה, לא משנה כמה אלימות הפגין כשהיה בקרב הנוראי ההוא. הוא לא היה איזו דמות אגדית מאגדה ישנה שנכתבה על גליל קלף מתפורר שהמלומדים טיפלו בו בכפפות של משי, הוא נולד ב-1980, בשם אלוהים, הוא היה רק בן עשרים ושתיים, הוא היה מעולם של מוזיקת רוק ונוחיות מודרנית, גנן בלבו וסוכן ממשלתי מתוך הכרח. לא זה.

הסידה גמרו איתו, והוא הלך אחריהם כשהובילו אותו מחדרו ומהמתחם בדרך שעברה את היער, אבל הוא גילה שלא יכול היה לעצור את חוסר הנוחות שלו ואת סקרנותו. "למה הלבשתם אותי ככה? יהיה איזה סוג של… של טקס, או משהו? הדברים הישנים שלי לא היו ניתנים לתיקון?"

"היה אפשר לתקן אותם," משך בכתפו סידה גבוה ממין זכר שלראשו היה כתר מעלים. "אבל לא צריך אותם יותר. דמך, דם חבריך… עדיף להרדים את הדברים הללו. ואינך יכול לעמוד בפני המוריגניות בבגדי לילה."

"מי זה המוריגניות האלה, בעצם?" הוא שאל. "המנהיגות?"

"הן כן בצורה מסוימת," הנהן הסידה העטור. "אבל היא סקרנית לגביך. היא רוצה לראות את הילדים שלחמו מול הדיאבל דוב והיו חזקים מספיק בלבם כדי להגיע אל האויינאגט. עברו יותר מאלף שנים מאז שאחד משלכם הצליח בכך."

"רגע - אמרת הן, אבל אז אמרת היא -"

"אתה תראה," הוא צחק. "קליודנה הזהירה אותנו שאתה רוצה תשובות לכל דבר."

"לגמרי," הסכים נוויל. "כמו השנייה - הקיסוס - היא אמרה משהו על הפומוריאנים. הם תוקפים גם אתכם? שיימוס ואני צריכים להילחם בהם?" נימת קולו קדרה, והוא הסתכל על עיניו הכהות וחסרות האישונים של היצור בכעס. "כי אני לא רוצה יותר שום קשר לבן מרביצן הזה, אני נשבע."

"חכה עם השבועות, ילד," הוא הסתובב, וראה שקליודנה עצמה הופיעה בחבורה הקטנה שלהם. היא הייתה עטופה בגלימות כמו ביום אתמול, אבל הן היו בצבע כחול-אפור של אוקיינוס סוער, ושלוש ציפורים קטנות ישבו על כתפיה והרימו קצת את אצבעותיהן היו מאולפות כחתלתולים. הן לא היו כמו ציפורים שכבר ראה, עיניהן נצצו כמו אבני אודם; והיא ליטפה את הראש מלא הנוצות של אחת מהן באצבעותיה כשחייכה אליו. "והפומוריאנים כבר לא באויינאגט. זה לב הבעיה, זה."

"אני לא מבין," מחה נוויל. "פגשתי אותם. הם לא בדיוק יצורים כאלו שמשפרים את מצב השכונה. אני חושב שאת צריכה לשמוח שהם לא פה."

"יש צורך באיזון," קליודנה הנידה בראשה. "האור והחושך, כל היצורים מהעולם הזה צריכים להישאר כאן, אבל הדיאבל דוב לא רק פתח את השער בין העולמות שלנו, הוא זימן רק את יצורי האפלה, והפומוריאנים רצו לקחת את מקומם איתכם מאז שגורשו והעולמות חולקו עם תחילת עידן האדם."

"אז, זה לא סתם איזה גן עדן," הוא אמר לאט, "זה סתם… מקום אחר. כמו שהעולם המוגלגי והעולם הקסום קיימים זה לצד זה, אבל עם יותר הפרדה."

"עכשיו, זאת האמת," חייכה קליודנה, "והמוריגן חושבת, וכך גם אני, ששניכם הסיכוי הטוב ביותר לתקן את המצב."

"כלומר… להחזיר את הפומוריאנים ואת שאר יצורי האופל לצד הזה?" הוא קימט את מצחו.

"להוביל את הפיי."

נוויל שתק, ותהה אם לא שמע כמו שצריך. "חשבתי שקוראים לכם סידה?"

"הסידה הן רוחות הטבע, התגלמות העצים והצמחים, הסלעים והחיות. הפיי הן מה שתקראו להן יצורי האור באופן כללי: סידה, לפרקונים, סלקי (2), פאר דריג (3), דובאר-צ'ו (4), פיר בולג (5)... כולם."

"ושיימוס ואני, איפה אנחנו נכנסים לכל זה?"

"כמו שאמרתי, ילד," היא שמה יד על זרועו, והוא בקושי הצליח לא לעוות את פניו, בטוח שמה שרצתה לייצב אותו מפניו לא יהיה חדשות טובות, "הפומוריאנים זומנו בידי הדיאבל דוב. העולמות שלנו מופרדים בקסם חזק מדי עבור כל אחד פרט לדאנו (6) עצמה. עולמכם הוא לא אתגר עבור הפומוריאנים, לא כששכחתם כל כך הרבה, והפיי לא יכולים להגיע אלא אם יזמנו גם אותם… או יובילו אותם."

"אז…" הם עברו את צד הגבעה עכשיו, והייתה כניסה גדולה ומרובעת שנחצבה מאבן שיש לבנה, ולפידים מטילים אור במערה העמוקה והאינסופית. הסידה נכנסו ברוגע, אבל הוא נשאר בחוץ עם קליודנה, ויודע בלי שום צורך ששם המוריגניות חיכו לו, יודע שיצטרך שוב לראות את שיימוס, אבל גם בטוח שיש לו ברירה אכזרית שלא רצה לחשוב עליה.

הוא נשם נשימה עמוקה, עיניו לא על האלה היפה לצידו, אלא על המעמקים הגדולים מלפניו. "אז אנחנו צריכים להוביל את הפיי אל העולם שלנו ולמנוע ממנו להמשיך עם הטירוף שלו."

חיוכה היה תשובה מספקת, והוא עצם את עיניו, משפשף את הנזר שפתאום התחיל ללחוץ עליו, למרות שידע שזה לא היה מה שגרם לכאב הראש הפתאומי שלו. "אוי, בשם מרלין."

"נו, ילדי," הוא שמע אותה מחייכת כשדחפה אותו קצת בגבו, הציפורים מרחפות קדימה במשק כנפיים נוצצות. "למרלין יש צרות משלו."

(1) מוריגניות- אלות המלחמה האיריות. מחולקות לשלוש ישויות.

(2) סלקי- יצורי ים שמשילים את עורם.

(3) פאר דריג- גמדים לבושים באדום.

(4) דובאר-צ'ו- חצי כלב, חצי דג.

(5) פיר בולג- זן של אנשים שפעם שלטו באירלנד.

(6) דאנו- האלה האם.